שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
חשן משפט · שאלה כה
ראובן ושמעון לוי ויהודה נשתתפו יחד בחנות וכל אחד שם קרן לפי ערכו וראובן הוא עשיר ויש לו עסקים אחרים לבדו שאינו נוגע לשותפותם וכן ג"כ שמעון אבל לוי ויאודה אין להם אלא עסק זה השותפות הנז' ותנאי ביניהם ע"פ שלא יוכלו לוי ויאודה לקנות סחורה לשותפות הנז' יותר מד' אלפים גרוש בלתי רשות ראובן ושמעון שהם עיקר בעלי הקרן יותר מלוי ויאודה ולפחות ברשות שמעון יען שמנהגם ששמעון ויאודה הם החותמים בשטרי החובות ולפעמים יצטרך ראובן לחתום אבל לוי מעולם אינו חותם ולאו על המנותיה מוכרים לו בהקפה כי אם אהמנותא דשמעון ויאודה מש"ה התנו כך ביניה' שלא ילכו לוי ויאודה וישעבדו לשותפם בלתי רשותם וכל שותפתם לא היה בשטר ופעם אחד לקחו סחורה גדולה מסוחר אחד והפכו עליו מפני שלקחוה למקום אחד ונודע להם ששם אינ' נמכרת אפי' בדמי שווייה והלך זה הסוחר ומכרה לאחרים ואחר כמה ימים נתייקר קצת זה המין והלך לוי בלתי ידיעת שותפו וקנה סחורה זאת לשותפות הנז' ביותר ממה שקנאוה הם מעקרא ונתקשר לוי בתכ"ף עם המוכרים ותכף כש כששמעו שאר השותפי' הנז' עמדו וצווחו עליו באומרם שהם אינם חפצים בסחורה הזאת ואינם רוצים להכניסה לשותפות הנז' יען שמעקרא אינם חפצים לקחתה בעבור שאינם נמכרת בטוב במקום פ' שדרכם לשלוח אפי' כשהיתה בזול כ"ש עתה ואין לך שינוי גדול מזה ועליה דידיה דלוי לבד יתבע. המוכר. ועוד דהסרסורים מעידים שבעת בואם לדבר עם לוי מענין קניית סחורה זו הנז' והיה אז שמעון עומד בחנות הנז' תכף רמז לוי להסרסורים והשתיקם מלדבר בענין זה מפחדו משמעון שהוא יודע בודאי שלא יניחנו לקנותה וגם יאודה כשפתח לו הסרסור ענין זה מיחה בו וא"ל דאפילו כשהיתה בזול לא חפצתי לקחתה ואיך עכשיו נקחנה ביותר ועוד שנוי אחד יש שמעולם לא קנה לוי שום סחור' בלתי ידיעת והסכמת חביריו ועכשיו שינה ובטל תנאו וא"כ איהו דאפסיד אנפשיה ועוד שלעוד היום לא נכנסה הסחורה הנז' לחנות של השותפות דעדיין היא אצל המוכר והמוכר טוען על כל השותפים ורוצה לחייבם לקחתה כיון שקנאה לוי לצורך השותפות וידוע מתוך עסק זה שהיא לשותפו' וקי"ל דהשותפים הם שלוחים זה לזה ועמדו לפני ס' המורה שבעיר ופסק להם שכל השותפי' חייבי' וחייבים כולם לחתום בשט"ח וההפסד יחזור על כולם וכתב פס"ד ומסר ביד המוכר שיכול לתבוע את כולם מהדין שכתבנו שהשותפי' שלוחי' זל"ז ונשאלתי על זה דאם יפה פסק להם המורה הזה או לאו:
תשובה עקרא דהאי מלתא במחלוקת היא שנויה כמו שמבואר בטח"מ סימן ע"ז שהרמב"ן ז"ל ס"ל דשותפין שלוה אחד מהם הב' משתעבד וכו' והרא"ש ס"ל דלא נשתעבד הב' כל זמן שלא היה בשעבוד עש"ב. ומרן בשה"ט פסק כהרמב"ן ז"ל משום דס"ל דפשט דברי הרמב"ם ז"ל מורים כדברי הרמב"ן ז"ל ולכאורה נ"ד אפילו הרא"ש ז"ל מודה בו דנשתעבד השותף דהא נ"ד ניכר וידוע מתוך העסק שהוא לצורך. השותפות וכבר כתב מרן בב"י משם רבו מהר"י בי רב ז"ל. דבדבר הידוע וניכר מתוך העסק שלצורך השותפות אפי' הרא"ש מודה בו אע"ג דמרן ז"ל ס"ל בדעת הרמב"ם שאפילו בדבר שאינו ניכר מתוך העסק שהוא לשותפות כהרמב"ן ז"ל דס"ל דסגי או בהודה שהוא לצורך השותפות או שמתברר ע"י עדים דלא כהר"י בי רב מ"מ בהא דקאמר דהרא"ש מודה היכן שהענין ניכר שהוא לצורך השותפות דמשתעבד השותף אעפ"י שלא היה עמו לא פליג על רבו בזה ונ"מ במקום שפוסקים כהרא"ש ז"ל:
ומעתה יש לי לדקדק עמ"ש הרב כנה"ג שם בהגהת ב"י אות כ"ח בד"ה וטעמו וכו' אמר המאסף וכו' עם רבו וכו' וזו היא דעת מהרשד"ם וכו' עכ"ל דאנה מצא שזו היא דעת הרשד"ם דהרי הרשד"ם לא איירי אלא בהיכא שהודה או שנתברר ע"י עדים בזה הוא דקאמר דהמוחזק יכול לו' קי"ל כהרא"ש אבל היכא שניכר מתוך העסק ובהא מאן לימא לן שאינו מודה בי רב והראיה שלא הזכיר מהרשד"ם דברי מהר"י בי רב והיה לו להביא דבריו ולחלוק עליו באיזה ראיה אלא ודאי דלא איירי הרשד"ם בגוונא דהר"י בי רב דאם היה נדונו כנדון מהר"י בי רב אפשר דהיה מודה לו:
ואולם דהרב כנה"ג לא ניחא ליה לאפלוגי בין כשהדבר מבורר ע"י עדי' שלקח לצורך השותפות להיכא דניכר הדבר מתוך הענין שהוא לצורך השותפות אלא דס"ל דכי היכי דפליג הרא"ש אפילו כשהיה הדבר מבורר ע"י עדים ה"נ פליג אפילו כשמתברר הדבר וניכר מתוך העסק שהוא לצורך השותפות דהא כל טעמא של הרא"ש ז"ל משום שאין השותף משתעבד במאמר שותפו וכיון שכן מה לי ניכר מתוך העסק מה לי מתברר ע"י עדים וכמו שהקשה הש"ך על דברי מור"ם ז"ל שחלק בין הודה השותף להיכא שנתברר ע"י עדים וא"כ לפי טעם הרא"ש וקושית הש"ך ה"ה בהיכא שנתברר מתוך הענין דעדיין. עומ' טעם הרא"ש ואין ראוי שיתחייב השותף אפי' בכה"ג דמהר"י בי רב ז"ל וכ"ן דעת מהרש"ך בח"ב סימן קנ"ז ור"י שתמה על מהר"י בירב נראה דס"ל דליכא לפלוגי בין היכא שנתברר ע"י עדי' להיכא שנתברר מתוך העסק דבתרווייהו ס"ל להרא"ש ז"ל דאינו משתעבד וא"כ י"ל בדוחק דמש"ה כתב הרב כנה"ג דזו היא דעת מהרשד"ם ולא חש לחלק בנושאים גם הש"ך אחר שהביא דברי רבו שחלק בין ניכר ע"י עדים בין ניכר מתוך העסק כתב עליו וצ"ע. ואולי יש לפרש דבריו כמ"ש וכוונת קושייתו מבוארת דאף דנימא דהלבוש איירי כדבר הניכר מתוך העסק וכו' אכתי צ"ע כמו שהקשה לעיל דלטעם הרא"ש מה יועיל אם ניכר מתוך העסק והוצרך לפרש דבריו דאיירי שהלך בציוויו ובהסכמתו וזה גם כן סייעתא להרב כנה"ג ז"ל:
ועפ"י זה נחה שקטה מה שתמה הרב משנה למלך על דברי מהרש"ך ז"ל בפרק כ"ה מה' מלוה וז"ל. וכתב ע"ז מהרש"ך וכו' ונראה שהרב וכו' אבל להקשות עליו מדברי רבי' והרא"ש לא מצאתן קושיא עכ"ל. ולע"ד דלק"מ דכל עקר קושית מהרש"ך היא מדברי הרא"ש והוא כיון דרבי' איירי או בהודה או ע"י עדים ועכ"ז פליג הרא"ש מטעם שאין השותף משתעבד במאמר מכירו א"כ ה"ה והוא הטעם אפי' היכא שניכר מתוך העסק וכמו שהקשה הש"ך על רבו דלטעם זה אין לחלק כלל באופן דסרכין תלתא מהרש"ך והש"ך והרב כנה"ג כולהו ס"ל לדעת הרא"ש דאין השותף משתעבד במאמר חבירו אפילו בכה"ג דניכר מתוך העסק וכו' ולא יהיה אלא ספק הא קי"ל דהמע"ה וא"כ במקום דנהיגי לומר קי"ל אפילו נגד דעת מרן ז"ל יכולים לו' קי"ל כהרא"ש אפי' בכה"ג דניכר מתוך העסק אינו משתעבד לדעת הרא"ש ז"ל:
.
ומעתה אני תמה על מה שראיתי כתוב בתשובותיו של מהר"ם בן חביב בכתיבת ידו קדש וז"ל והיכא דמוכיח הענין שקנה לצורך השותפות כנדון מהר"י בי רב אין המוחזק יוכל לו'קי"ל דאין השותף משתעבד דבכה"ג אפילו הרא"ש מודה ומדברי הריב"ל אין ראיה שחולק על מהר"י בי רב דודאי לא ראה חילוק מהר"י בי רב ואלו היה רואה אותו לא היה חולק עליו דמילי דסברא נינהו גם מדברי מהרש"ך שתמה על מהרי"ב אינה כדאי לומר עלה קי"ל ואפילו מהרש"ך פשיטא לי דאלו היה בא מעשה לידו לא היה פוטר השותף נגד מהרי"ב כיון דאין ראיה מכרעת לחלוק עליו גם הרשד"ם שכת' דהמוחזק אומר קי"ל כהרא"ש לא איירי בכה"ג דנדון מחר"ב דבכה"ג פשיטא לי דלא יחלוק על הרי"ב וגם הש"ך דגמגם על דברי הרי"ב וכתב דדבריו אין מסתברא לחלק וכו' יש לפרש ולו' דלא קאמר דלא מסתבר אלא היכא דידוע בעדים וכו' אבל היכא שניכר מתוך העסק וכו' כנדון מהרי"ב:
לא יחלוק הש"ך לומר דלא מסתבר דאדרבה סברא גדולה היא זו עכ"ל:
ולעד"ן שכל דבריו תמוהים דבשלמא אלו יחלק לאוקי ממונא החרשתי אבל להוציא מהמוחזק מי שם פה להוציא ממונא נגד מהרש"ך והש"ך והרב. כנה"ג ולהנבא עליהם דכולהו מודים למהרי"ב וגם מהריט"ץ בסימן קצ"ח הביא בפשיטות לדעת הרא"ש אפילו בכה"ג דנדון מהרי"ב אין השותף משתעבד ותמה על הרי"ב ע"ש ומ"ש דהש"ך לא נחלק אלא דוקא בנתברר ע"י עדים אבל בניכר מתוך העסק מודה תמה אני עליו כי איך לא שלטו עיני חביבי שהש"ך הביא דברי מי שחלק בין ידוע בעדים לידוע מתוך העסק ותמה עליהם והניח בצ"ע ונדחק ליישבם דמיירי שטוען שהלך בשליחותו והסכמתו ואם איתא דהש"ך מודה לחלוק מהרי"ב איך כ' הילכך בין שידוע וכו' אלא אם כן נתברר שברצונו הלך ולמה לא תרץ דאיירי בכה"ג דנדון מהרי"ב דכ"ע מודו ביה אלא בודאי דס"ל להש"ך דאפי' בכה"ג פטור להרא"ש ופסק כוותיה וא"כ מ"ש דהרש"ך והרשד"ם והריב"ל פשיטא דמודו להר"י בי רב לא ידענא פשיטותיה ומ"ש מילי דסברא נינהו אדרב' אפכא מסתברא דכיון דכל טעם הרא"ש הוא משום דאין השותף משתעבד במאמר חבירו אפילו שנודע על ידי עדים שלקח לצורך השותפות א"כ אדרבה אין סברא לחלק בין שניכר ע"י עדים או ניכר העסק כפי טעם הרא"ש וכדכתיבנא גם מדברי הסמ"ע מוכח דהיכא דידוע בעדים או שניכר מתוך העסק כנדון מהרי"ב שוים נינהו ואין לחלק ביניהם ומי יוכל להוציא ממון נגד המוחזק נגד כל הני רבוותא דכתי' ואחרי המחיל' מכבוד תורת משה הרב ן' חביב ז"ל:
וראיתי. בתשו' הרדב"ז בחדשות ח"א סימן קפ"ד שנשאל בשני שותפים וכו'. והשיב דאם השותף מודה שעדיין דמי הסחורה בשותפות וכו' ואם אין השותף מודה למה יתחייב מדין ערב או במה נשתעבד וכו' וכי לא מפני שהם שותפים נעשו ערבאים וכו' דדוקא שנים שלוו בשטר וכו' וכ"ש בנ"ד שאחד מהם קנה לבדו דפשיטא שלא נעשו ערבאים וכן משמע מדברי הרמב"ם וכו' עי"ש באורך. וזאת אומרת שדברי הרב נעלמו ממני ולא יכולתי להולמם מרישייהו עד סיפייהו חדא דאיך גזר או' בפשיטות. דלא נעשו ערבים כיון שלא קנו בחד מסברא דנפשיה והלא אעקרא דמלתא אם השותף קנה לבדו אם משתעבד חבירו בחלקו במחלוקת היא. שנויה בין הרמב"ן והרא"ש ז"ל דלהרמב"ן השותף הב' משתעבד דהוו שלוחים זה לזה וממילא ג"כ הם ערבים זה על זה כל אחד על חלק חבירו כמבואר בטור בסי' שלפנינו ולדעת הרא"ש ל"מ שלא נעשו ערבים אלא אפי' בחלקו בחצי החוב לא משתעבד דאין השותף משעבד שותפו בלתי ידיעתו והסכמתו וא"כ ממ"נ קשה על הרב ז"ל דאי כהרמב"ן ס"ל א"כ הוו ג"כ ערבים זה לזה ואי ס"ל כהרא"ש לא מבעיא דלא הוו ערבים אלא אפי' בחצי החוב חלקו לא נשתעבד והו"ל להביא דברי הרא"ש וליפשוט מניה דמעקר' לא נשתעבד השותף אפילו בחלקו ומכ"ש דלא נעשה ערב. ואיך הניח דברי הרא"ש המפורשים להדיא והוצרך להביא מדיוקא דלשון הרמב"ם דבנקל יש לדחותו וכמו שאבאר בע"ה כי הראיה שהביא מדבריו לא זכיתי להבינה דהא מתוך מ"ש וכס' בקנה אחד לבדו משמע דהרמב"ם איירי בקנו או בלוו ביחד וא"כ איך כתב דבסתמא לא נעשה כ"א ערב לחבירו והרי מדברי הרמב"ם בפכ"ה מלוה ומלוה מבואר להדיא דבסתמא הם ערבים זל"ז וכן איהו גופיה פסק דוקא ב' שלוו הוו ערבים זל"ז ואם כוונתו דבסתמא לא הוו ערבאין קבלנים ומזה למד דכ"ש היכא דקנה א' דלא הוי חבירו ערב קבלן הא ליתא דזו היא מחלוקת אחרת בין הרא"ש והרמב"ם והרמב"ן דלהרא"ש אם קנו ביחד דינם כערב קבלן ולהרמב"ם הוי כערב סתם בעד חלק חבירו דדינו כב' שלוו א"כ למאן דאית ליה דבשנים שקנו הוו ערבים קבלנים ה"ה אפי' א' שקנה וא"כ מה לו להביא מדברי הרמב"ם ולמתלי' תניא בדלא תניא ועוד דבלא"ה ליכא ראי' מדברי הרמב"ם דהא ע"כ צריכין אנו לפרש דמ"ש הרמב"ם אם אינם אחראין כגון שפי' בהדיא שאינם אחראין זל"ז ולא יתחייב האחד בחלק חבירו דאל"כ יקשה דמ"מ הם ערבים וכמ"ש מהריק"ו בשורש ק"ך הביאו הכ"מ שם ואם כן לעולם אימא לך דאפילו בסתמא כל א' נעשה ערב לחבירו והכא הרמב"ם איירי כמ"ש הריק"ו שפי' בהדיא שאינם אחראין וא"כ תו ליכא ראיה מדברי הרמב"ם דמלבד דאין זה במשמע לשונו וגם מעקרא לא נחית לשאלה זו אלא לערב סתם ועוד דאיהו בעצמו סותר דידיה אדידיה דהכא הבין בדברי הרמב"ם דבסתמא לא נעשו אחראין ובסי' תקנ"ו הבין בדעת הרמב"ם דהוו אחראין וקבלנים אפי' בסתמא ועוד אדרבה ממ"ש הרמב"ם בפכ"ה נראה להפך דאפי' אחד מהשותפין שקנה הא' לבדו משועבד חבירו והוו ערבים זל"ז שהרי כתב ב' שלוו וכו' וכן השותפים שלוה א' מהם הרי הם ערבאין הרי שהשוה אחד מהשותפים שלוה לב' שלוו ואם ישיב דהתם איירי שהלך בשליחותו ובהסכמתו או שהיה עמו באותו מעמד דמלבד דאין זה בפשיטות לשונו אלא כדכתיבנא וכן הבין הב"י ז"ל אלא היה לו לפחות להביא דברי הרמב"ם ולפרשם לפי דעתו וכן הבין הרב בעל התרומות בשער מ"ד ח"א ועוד הביא ראיה ממקום אחר ע"ש. וא"כ כיון שבעל התרומות הוא כנגדו בהבנת דברי הרמב"ם וגם הב"י איך. לא הורגש מדבריהם והיה לו להביאם ולחלוק עליהם באופן דכל דברי הרדב"ז בכאן צריכין אצלי תלמוד וראיתי להרב גדולי תרומה שם שכתב דף ר"א וז"ל ומדמייתי הב"י דבריו בסתם וכו' ואתמהא דלפי דברי רבו אתי הרא"ש כמ"ש הרמב"ם וכו' עכ"ל עש"ב. ולע"ד לק"מ דנהי דנראה דמסכים לדברי רבו היינו לענין שאם ניכר מתוך העסק שלצורך השותפות שמודה הרא"ש דחייב שותפו אבל דעת הרמב"ם עצמה כבר כתב קודם שהביא דברי רבו ואסר שהביא דברי רבו שהרמב"ם כהרמב"ן וא"כ אנן בדידן דפסקינן כהרמב"ן וכמו שפסק מרן בש"ע לא נפקא לן מידי דנשתעבדו כל השותפין ואפילו מיחו אח"ך לא מהני מאחר שכבר נשתעבדו:
אמנם נראה בנ"ד אפי' הרמב"ן מודה דלא נשתעבדו שאר השותפין והוא ממ"ש בתשו' הרב כרם שלמה סי' מ"א שהביא פלוגתא דרבוותא לדעת הרמב"ן ז"ל דיש מאן דס"ל דמלבד שלוה לצורך השותפות אלא גם בענין שתהיה הסחורה נכנסת לשותפות ר"ל שיתעסקו בה בתוך השותפות ואז מתחייב השותף אף על גב דחזר שותף האחר ולקחה לעצמו והפסידה אבל אחר שלקחה לצורך השותפות לא הכניסה בשותפות אלא לקחה לעצמו והוציאה או הפסידה אז אפי' להרמב"ן לא נשתעבד השותף האחר ויש ס"ל דאפי' לא הכניסה לשותפות מחוייב שותפו וכו' עש"ב :
ולכאורה קשה על הכת האחרת דכיון דטעמא דהרמב"ן משו' דהוו שלוחים זה לזה א"כ מיד שקנה נשתעבד חבירו וא"כ אפי' לא הכניסה נמי משתעבד חבירו למלוה מה"ט דהא שעבודו על שניהם ומאי נפקא מנה אם הפסידה ידון הוא עם חבירו וכעין זה הקשה הש"ך על הלבוש ע"ש אמנם נראה לע"ד דלק"מ די"ל דס"ל דמעקרא הא דנעשו שלוחים זל"ז היינו כאלו עשאו שליח לקנות סחור' ולהכניס' לשותפות אבל שיקח אותה לצורך השותפו' ואח"כ יחזור ליקח אותה לעצמו ולא יביאנה להשותפות ודאי לא עשאו שליח על זה וכל עוד שלא הביאה להשותפות לא נגמרה השליחות עדין כנלע"ד ליישב וא"כ בנ"ד שלקחה לצורך השותפות ועדיין לא הכניסה לשותפות לכאורה יכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דבעי' לצורך השותפות ולהכניסה לשו' וכל עוד שלא הכניסה לשו' אפי' הרמב"ן מודה דלא נשתעבד השותף האחר אמנם יש לדחו' בפשיטו' דל"ד נ"ד לההיא פלוגתא שהביא הרב כרם שלמה דהתם שאני שלקחו לצורך השותפות וחזר בו ולקחו לעצמו והפסידה ולא הכניסה לשותפות ושפיר מקרי דלא עשה שליחותו אבל בנ"ד שהסחורה קיימת בעין אלא שתפוס בה המוכר משום כדי שיחתמו לו שאר השותפים השט"ח ולוי השותף מוכן ומזומן להכניסה לשותפות ואינו רוצה ליקחנה לעצמו אלא הם המעכבים שאינם חפצים להכניסה להשותפות בזה לא דברו בעלי המחלוקת הנז' דבודאי דבכה"ג כולהו מודו אליבא דהרמב"ן דקי"ל כוותיה דחייבים שאר השותפים ושפיר מקרי שעשה השותף שליחות שותפו כיון דלדעתו עשה לצורך השותפות ולתועלתו ולא פשע ואינו ענין לההיא דהרב ז"ל:.
האמנם אכתי יש לצדד ולו' דמה שאמרו דתרתי בעינן דהיינו שיתעסק בה לצורך השותפות וגם לקחה לצורך השותפות וא"כ כל עוד שלא נתעסק בה השותף מקרי גם כן עדיין לא נגמרה השליחות ושפיר שאר השותפי' יכולים לחזור בהם כל עוד שלא נכנסה לשותפות ואם ביני ביני הוזלה וכבר הם אינם חפצים בה אינם חייבים שלא נשתעבדו בה ומנא אמינא לה ממ"ש מהרש"ך ח"ב סי' פ"ד והביא הרב כרם שלמה שם וז"ל שותפים וכו' אפי' לדעת הרמב"ן וכו' ופירש הרב כרם שלמה דבריו ע"ש. . ומפשיטות דבריו נראה דדעתו לפטור להשותפין מפני שאותו בגד לא נכנס בשותפות אלא נאבד ע"ש הרי כיון דמקודם שהכניסה אירע בה דבר ונאבדה פטור אפי' אליבא דהרמב"ן ז"ל ואם כן ה"נ בנ"ד שהוזלה קודם שנכנסה להשותפות שאר השותפים פטורים ואכתי יש לדחות דהתם כיון שפשע בה ראובן השותף והוא גרם לאבדה שלא תגיע להשותפות הוי ממש כמו לקח' לצורך השותפות ושוב חזר ולקחה לעצמו והוציאה ולא הביאה לשותפות אבל בנדון דידן אפשר דשפיר מודה מהרש"ך אליבא דהרמב"ן דשאר. השותפים חייבים:
וראיתי להריב"ל בח"א סימן פ"ט בתוך התשובה וז"ל ותמיהא ליה לבעל הטור דאם איתא דהרמב"ם איירי בדליתי' להשותף בשעת הקנין איך הניח זה לפשוט כאלו זיל קרי בי רב הוא דחייב בחצי לא בא ללמדנו אלא דחייב בכל עכ"ל ולע"ד דאין זו תמיהא דכבר אשמעינן בסוף הלכות שותפים עקר הדין דאם יודע השותף שלוה חבירו לצורך השותפו' דמחייב עמו ובכאן אשמעינן דמלבד דחייב אלא גם הם ערבים זל"ז ומחייב בחלק חבירו. אמנם מה שתמה הרב גידולי תרומה וז"ל ודבריו תמוהים דכיון דמעקרא קאמר הרמב"ם וכו' אם כן תו ליכא שום מקום למאי דקאמר דתמיהא ליה להטור איך הניח וכו' שהרי הרמב"ן פי' להדיא דדוקא שהוא מודה עכ"ל. ודבריו אינם מובנים דנהי דהרמב"ם יראה דס"ל כהרמב"ן דהא מכיון שהם ערבים כ"ש דמחייב בחצי אבל כל תמיהת הטור דאיך לא אשמעינן הרמב"ם עיקר האי דינא דהרמב"ן דשותף משתעבד במאמר חבירו ומחייב אחרים בדבורו ולבסוף לישמעינן דהוו גם כן ערבים ומ"ש כיון שמודה פשיטא דחייב בחלקו לא ידענא פשיטותיה דכל עקר דין הרמב"ן הם חדוש גדול דשותף משעבד חבירו ומחייבו מדעתו והא ראיה דהרא"ש פליג עליה ושפיר אצטריך לאשמעינן ומ"ש דודאי לא גרע לעד"ן דגרע טובא דהרי נהי שיודע שהוא לשותפות מ"מ הרי שעבודו בא במאמר חבירו אבל כשנמצא שם באותו מעמד ושתק הרי שתיקה כהודאה וכאלו הרשהו ועשאו שליח דאל"כ הנה מוחה מיד ולא יניחנו לקנות משא"כ כשלא היה שם אפשר שאינו רוצה ואם היה שם היה מוחה וא"כ גרע ו וגרע ועוד דבנמצא שם אפש' שאפי' הרא"ש מודה. כדכתב הרב ז"ל וכ"כ כמה מהפוסקי' אליבא דהרא"ש ז"ל ע"ש בב"ח ז"ל ומ"ש הוא בפשיטות דהרא"ש אינו מודה אפילו בנמצא שם כי אם בנשתעבד להדיא ודקדק זה מדברי הרא"ש ליתא לע"ד:
איך שיהיה מה שנראה לע"ד לפטור בנ"ד לשאר השותפים הוא משום דבנ"ד כבר לקחו שאר השותפים סחורה זו וכשראו שאינה ראויה למקום שרוצים לשולחה חזרו בהם יען שאין דרכם למכור מזה המין פצ"י וכ"ש שאח"כ נתיקרה והם אפי' כשהיתה בזול לא רצו לקחתה והרי זה ממש כאלו התנו השותפים והתנו שלא ליקח סחורה זו ומכ"ש כפי המוצע בשאלה שרמז השותף להסרסורים שלא ידברו בזה לפני שאר השותפים. הרי להדיא שיודע יאודה בשותפיו שאינם חפצים בה א"כ בודאי בנדון זה אפילו הרמב"ן מודה דלא נשתעבד השותף האחר ולא הוו שלוחים זל"ז בכה"ג ואינו יכול להיות שליח בע"כ כיון שגילו דעתם שאינם חפצים לקחתה בודאי שצריך לקנות ברשותם ובהסכמתם:
וגדולה מזאת ראיתי להרב בית דוד ח"מ סי' כ"ה שכתב על אחד שרצה להשתתף עם חבירו ולא רצה חבירו לשתפו עמו עד שהרבה עליו רעים ומחמת רצוי ובושה שתפו וכתב הרב ז"ל דבכגון דא אפי' הרמב"ן מודה כיון דעקר שותפותם לא היה כ"א בע"כ ע"י רצוי עש"ב והשתא הדברים ק"ו ומה התם דאף עפ"י שהיה שותף ע"י רצוי כיון דנתרצה ונשתתף עמו מן הסתם דינו כשאר שותפים ואפ"ה כתב הרב דמודה הרמב"ן והיינו משום דסגי בגילוי דעת כל שהוא וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דעל סחורה זו בעצמה הוו דנים והפכו פניהם ממנה אפי' כשהיתה בזול כ"ש עכשיו שהיתה ביוקר בודאי שמודה הרמב"ן בזה דלא נעשו שלוחים זה לזה ואף דיש לגמגם על הרב בית דוד וכדכתיבנא מכל מקום בנידון דידן דאתי מק"ו ודאי מודה הרמב"ן ז"ל:
ועוד נ"ל בנ"ד מטעם אחר דשפיר מודה הרמב"ן דלא נשתעבדו שאר השותפי' והוא כי ידוע ומפורסם שדרך כל השותפים הסוחרים כשיקח אחד מהם סחורה גדולה כזו לצורך השותפות נמלך השותף עם חביריו ומכ"ש היכא שהשותף הזה דנ"ד הקונה אינו חותם בשטרי החובות ואין לו קרן בשותפות אלא מעט הרבה לגבי חביריו וא"כ בודאי דרך שותפים כלו שלא לעשות דבר גדול או קטון וכ"ש הקטן שבהם בלתי יריעת יעת שותפיו ומכ"ש שמעולם לא קנה שום סחורה בלתי רשותם והסכמתם וכ"ש שהיה ביניהם תנאי מפורש בזה שלא יקנה שום דבר בלתי ידיעתם ורגלים לדבר שתנאי זה נעשה באמת משום שהשותף הזה אינו גברא דאמיד ושותפו עשיר בודאי נעש' משום חבירו העשיר שלא ילך וישתעבדנו בסך גדול שלא מדעתו וא"כ ודאי זה שהלך ושינה מדרך המנהג והתנאי שעשו ביניהם ודאי איהו דאפסיד אנפשיה ולא נשתעבדו חביריו במה שעושה חוץ מדעתם וחוץ מה שורה דודאי טעם מנהג זה נכון משום דא"כ לא שבקת חיי דכל שותף שאין לו קרן ואינו חותם בשט"ח ילך ויעשה מה שירצה ויחייב להעשיר שותפו דאין הב"ח תובעים ממנו כלום דעל שותף כזה לא דבר הרמב"ן ז"ל ועוד אפשר דלא קאמר הרמב"ן אלא בשני שותפים שכחם שוה ויד שניהם שוה בריוח ובהפסד דכיון דכחם שוה בודאי מתרצה מסתמא במה שעושה חבירו ושפיר הוו שלוחים זל"ז אבל בכגון דא שהשותף הזה קרנו מעט מזער בודאי לא נשתתפו מעקרא ע"ד זאת שיעשה זה מה שלבו חפץ דכיון דמתורת שליחות נגעו בה בשינוי כל דהו סגי ומכל שכן בנ"ד דתנאי מפורש הוה ביניהם שלא יעשה שום דבר בלתי ידיעתם וע"ד זה נשתתפו וכיון דשינ' השותף תנאו אפילו הרמב"ן מודה דאינו משעבד לחברו וכמ"ש הרב כרם שלמה שם והרב בעל שמחת י"ט בסי' ע"ג:
ועוד אני אומר דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא דוקא בקנה ומשך אבל הכא בנ"ד דליכא משיכה אלא שנתחייב השותף בשבוע' ודאי שאר השותפים פטורים דהם לא נשבעו ויכולים לומר קי"ל כמ"ד דאין השבועה עושה קנין כהריב"ש ודעמיה אבל הוא שנשבע חייב לקיים שבועתו ואי בכל המקח חייב או בחלקו עיין בתשובת בעי חיי ח"מ חלק א' סי' קל"ו שכתב דיש מאן דס"ל דהמקח בטל לגמרי והוא פסק דעל חלקו חייב מכח השבועה ע"ש ולעד"ן בנ"ד דאפי' על חלקו לא מחייב דאנן סהדי דלא נשבע אלא משום שסובר שיחייבו שותפיו במה שעשה דאלו הוה יודע שלא נתחייבו שותפיו ודאי דלא היה נשבע והוי כעין שבועה בטעות וגם המוכר לא השביעו אלא אדעתא שיחייב שותפיו כי יודע שזה אינו חותם בשטרי החובות ולאו על המנותיה סמך המוכר ותו לא מדי:
נאום הצעיר אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט