שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
חשן משפט · שאלה ח
הרב המרביץ תורה ודיין העיר והוא עצמו סופר העיר לכתוב כתובו' העיר ושטרות ודברים אלו אין להם קצבה אלא העשיר לו ירבה והדל לא ימעיט זאת ועוד דמלבד הספקתו שלוקח מן הקהל דבר קצוב לוקח מתנות מהיחידי' ואומר שהמקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים אם יש איסור בזה אם לאו לפי שאינו מקבל המתנה בשעת הדין ואם יש איסור בדבר אם הוא פסיל מדינא או ממדת חסידות וכשר לדון זאת ועוד אם אחר שפסק להם הדין נתנו לו שכרו אם מותר או לאו ועור אם אין הבע"ד באים לפניו לדון אלא שולחין אחריו והוא בא ואם כן הוי שכר הליכה אם מותר לקבל או לאו וע"כ יבא דברו הטוב ושכמ"ה:
תשובה קודם שנבא לפרק נגמר הדין נציע הסוגיא דפ' שני דייני גזרות דף ק"ה אמר רב פפא לא לידין אינש דינא למאן דרחים ליה וכו' ע"ש תו אמרינן התם ת"ר ושוחד לא תקח אינו צ"ל שוחד ממון וכו' ה"ד שוחד דברים כי הא דשמואל וכו' ע"ש דמייתי כמה עובדי והנה התו' כתבו שם בד"ה לא למאן דסני ליה וכו' וז"ל לאו באוהב ושונא דאיירי ביה ר"י ורבנן וכו' דלגבי דיין אפי' רבנן וכו' כדמסיק מקרא בפ' ז"ב וכו' אבל הכא באוהב כי הנך דפרח דמיא וכו' שהיו מחמירין וכו' אבל פסולים לא הוו עכ"ל. ובאמת דדבריהם תמוהים דאינו אלא חומרא. בעלמא והא תלמודא קאמר להדיא ולא שוחד ממון אלא אפי' שוחד דברים ודייק לה מדלא כתיב ובצע לא תקח וכו' ומסיים היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל וכו' דמשמע דפסילי מדאורייתא אע"ג דיש לדחות ולומר דקרא אסמכתא בעלמא מ"מ לפחות איסורא איכא כיון דאסמכוה רבנן אקרא ואיך כתבו התו' ז"ל חומרא בעלמא דמשמע דאפי' איסור ליכא אלא מדת חסידות היו עושין ומעולם לא מצינו דמדת חסידות אסמכוה רבנן אקרא ועוד דבהדיא קאמר בבריתא אפי' שוחד דברים אסור ותו קשיא לי דדברי התו' סתרי אהדדי דמדבריהם הכא משמע דכל הנהו עובדי דמייתי הכא לאו איסורא איכא אלא היו מחמירים על עצמן ובפ"ק דסנהדרין דף ז' על ההיא עובדא דמייתי התם אש פיזכיניה דרב אתא לקמיה לדינא וכו' כתבו פסילנא לך וכו' מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא היה מפסיל וכן ההיא דשני דייני גזרות דאייתי ליה צנא דפירי עכ"ל נראה מדבריהם דדוקא הני תרי עובדי אושפיזיכניה וצנא דפירי היו מחמירים אבל כל הני דמייתי מדינא מפסלי ומהכא משמע דס"ל דכל הני דמייתי הכא היו מחמירין על עצמן ועיין בב"ח שפי' טעם דברי התו' בפ"ק דסנה' דס"ל לחלק מהני תרתי לשאר דמייתי הכא. שוב ראיתי שדברי התו' דהכא הביא אותם המרדכי בפ"ק דסנהדרין משם ר"ת ודברי התו' דסנהדרין הובאו בהגה"מ פכ"ג מה' סנה' משם ר"י ואף לפ"ז ק"ק דלא היה להם להתו' להביא הדברים ברים בסתם הכא והתם אבל קושיא קמייתא על ר"ת במקומ' עומדת ולדברי ר"י ל"ק די"ל דהא דקאמר כי הא דשמואל וכו' אשמואל ושאר עובדי דמייתי הכא קאי חוץ מצנא דפירי ויראה ליישב ולומר דס"ל לר"ת דהא דקא' היכי דמי שוחד דברים לא קאי אלא אמעשה דשמואל דוקא וכמו דקאמר תלמודא להדיא כי הא דשמואל וכו' ולא אשאר עובדי דמייתי וזהו שדקדק בלשונו וכתב כי הנך דפרח גדפא וכו' ולכאו' קשה דאמאי לא קאמר כי הא דשמואל שהיא הוזכרה קודם להנך דפרח גדפא וכו' אמנם כפי מ"ש א"ש דמודה ר"ת בהא דשמואל דפסיל מדינא מדקאמר תלמודא להדיא כי הא דשמואל וכו' אבל בשאר עובדי דמייתי אח"כ אית ליה דלא מדינא פסילי אלא מחמירין ע"ע וכ"ת דעדיין קש' דמנ"ל לר"ת לחלק בין שאר עוברי דמייתי התם לההיא דשמואל והא שמואל נמי לאו שוחד ממון הואי אלא שוחד דברים הואי כעובדא דפרח גדפא ושדי רוק' וכו' הא ל"ק כלל דחילוקא רבא איכא בנייהו דההיא דשמואל שאני דס' סכנת נפשות איכא אלא לא יהיב ליה לסומכו מש"ה י"ל דודאי בההיא הנאה שעשה לו מקרבא דעתיה לגביה ונעשה לו אוהב גמור מש"ה פסיל מדינא אבל הנך עובדי דפרח גדפא וכו' ושאר דמייתי התם דליכא ס' סכנת נפשות בודאי לא הוי בהאי מעשה אוהבא ומקרבא דעתי' לגביה וס"ל לר"ת צ"ל דמותר דפשיטא היא דלא הוו פסילי מדינא:
שוב ראיתי און לי בחי' זה מדברי הטור בסי' ז' שכתב ולא שוחד ממון וכו' כההיא עובדא דאמימר וכו' ופרח גדפא וכו' ע"כ כל דיין יתרחק מזה עכ"ל ואיכא למידק דאמאי לא אייתי ההיא דשמואל שהוזכרה בתלמוד קודם ועלה קאמר הש"ס ולא שוחד ממון וכו' אמנם עפ"י מ"ש א"ש דמודה הטור דההיא דשמואל פסיל מדינא מש"ה לא אייתי הטור אלא מעשה דפרח וכו' ודסמיך לה דאלו דוקא מחמת חומרא וממילא אתי במכ"ש לפי ס' הטור ההיא דצנא דפירי וראשית הגז דלא הוו פסילי מדינא כיון דשלהם היו נוטלין וכדקאמר תלמודא להדיא ומשום הכי לא הוצרך הטור. להביאם:
איברא דלפ"ז סלקא לן קושיא אחרת על הטור | דא"כ איך לא הביא ההיא דשמואל כדי ללמדנו דבדברים כאלו פסול מדינא אע"ג שאינם שוחד ממון וכמו שהוצרך תלמוד' לאשמעינן וא"כ ממ"נ קשה על הטור דאי ס"ל דההיא דשמואל פסיל מדינא א"כ איך לא הביאה ואם ס"ל דגם דהיא דשמואל חומרא בעלמא מלבד דקש' דאמאי הביא הטור ההיא דאמימר ולא הביא ההיא דשמואל הנזכר' בתלמוד כדי לאשמעי' גם ההיא דשמואל לא מפסל מדינא קודם ועוד דבברייתא מבואר דשוחר דברים איכא איסורא וא"כ לפחות היה לו להביא ההיא דשמואל לאשמעי' מעי' דאיכא איסור' מיהו לשי' הב"ח א"ש דברי הטור דלא הוצרך להביא ההיא דשמואל רכ"ש הוא מגדפא ורוקא אבל לשי' הב"י בדברי הטור קשה וצ"ע:
ויותר יגדל התימא על המרר המרדכי שהבי' מהריק"ו בשורש כ"א שכתב ראובן אינו יכול לפסול שמעון לפי שהוא שכינו של לוי כי מ"ש בכתובות אושפיזיכניה את פסילנא לך לדינא פר"י שהיה מחמיר וכו' עד ונראה דה"ד כל פסילנא שבתלמוד כן עכ"ל דאיך כתב כל פסילנא שבתלמוד והא פסילנא כי ההיא דשמואל צ"ל דמדינא או לפחות איסורא תו ק"ל עליו מדאמרינן התם רב ענן אייתי ליה ההיא גברא וכו' א"ל מאי עבידתך וכו' א"ל פסילנא לך לדינא והרי הכא בע"כ צ"ל דהאי פסילנא לך דקא' מדינא דהא שוחד ממון אייתי ליה ומוכח מדבריו דלא אייתי ליה אלא בשביל דינא דאית ליה גבי רב ענן ואין לך שוחד גדול מזה והגם שדברים אלו מוחזקים ועומדים ואין צריכין חיזוק מ"מ לרווחא דמלתא אמינא דגם הרמב"ם מסהיד כוותי שהרי בפרק כ"ג מה"ס כ' ולא שוחד ממון וכו' אלא אפי' שוחד דברי' ואייתי כל הני עובדי שהוזכרו בפרק שני דייני ולא הביא ההיא דרב ענן ומאי שנא במעשה דרב ענן הטריח קולמוסו לכתוב אותה יותר מכלהו אלא ודאי משמע דההיא דרב ענן אינה בכלל שוחד דברים אלא שוחד ממון ופשי' דפסיל מדינא ומש"ה לא הביא אותה הרמב"ם בהדי הני דשאר עובדי דמייתי התם דרב ענן לאו משו' שוחד דברי' הוה פסיל אלא משום שוחד ממון וא"כ קשה איך כתב המרדכי ונראה דה"ה לכל פסילנא שבתלמוד כן דאינם אלא חומרא דדוחק לו' דלאו דוקא קא' כל אלא היכא דהמעשה היתה שוחד דברים ויש ליישב עור ולומר דס"ל להמרדכי כי דהכי פי' לא קביל מניה ואף ע"ג דלא קביל מניה אפילו הכי א"ל פסילנא לך דכבר נתקרבה דעתו אצלו והא דסיים ואמר ליה דינא דמדלא בעינא לאו דוקא למימר דאלו הוה בעי היה דן אצלו אמנם הרמב"ם פירש אותה כפשטא א"ל פסילנא לך אם אקבל וע"ז סיים דינא דמר לא בעינא וכו' ומש"ה לא הביאה אמנם קושייא קמייתא צ"ע. ואיך שיהיה המורם מכל האמור דג' סברות איכא בהאי מלתא דהמרדי ס"ל דכל הני עובדי דמייתי הכא הוא ממדת חסידות ואף מעשה דשמואל מואל ור"ת ס"ל דמעשה דשמואל דוקא מדינא כיון דהיה ס' נפשות ור"י ס"ל דכל הני עובדי דמייתי הכא הוו פסילי מדינא לבד מההיא דצנא ד דפירי ואושפיזכיניה ולא כמ"ש מהריק"ו בשרש י"ו על שם ר"י דס"ל דכולהו מדינא דליתא דלבד ההיא צנא דפירי וכמ"ש הג"מ משם ר"י והנה הב"ח בתחילה הביא דעת הרמב"ם דס"ל דכל הני פסילי מדינא עוד הביא דעת ר"ת דס"ל דכל הני חומרא בעלמא וכתב וכ"כ מהריק"ו ע"ש המרדכי דכל פסילנא שבתלמוד כן הוא אבל מדברי התו' בפ"ק דסנהדרין יראה סברא ג' וכו' ע"ש וסיים וכתב ומדברי רבינו נראה וכו' סברא ד' וכו' ע"ש וקשיא לי דהיא בעצמה סברת המרדכי שכת' דכל פסילנא שבתלמוד כן הוא ובודאי דכפי דבריו הך דראשית הגז נמי חומרא בעלמא ואיך כתב סברא ד' וע"ק דאיך זיווג דעת התו' ור"ת לדעת המרדכי דכל שוחד דברים אינו אלא חומרא והא מדקאמרי התוספות ור"ת כי הנך דפרח גדפא ולא קאמרי כי הנך דשמואל שהיא נזכרה קודם משמע דמודו דההיא דשמואל דהויא מדינא וכמש"ל כמש"ל מיהו יש לייש' דהב"ח קשיא ליה על המרדכי ז"ל דאית ליה דכל הני דפסילנא אינו אלא חומרא בעלמא א"כ איך הביא דברי ר"ת בספ"ק דסנהדרין שכתב כי הנך דפרח גדפא וכו' בסתם ולא כתב עליו דלאו דוקא פרח גדפא אלא הה"נ ההיא דשמואל אלא ודאי משמע דס"ל להמרדכי דגם ר"ת מודה דההיא דשמואל נמי חומרא בעלמא הוא והא דקא' כי הנך דפרח גדפא לאו דוקא אלא ה"ה ההיא דשמואל ומש"ה זיווג ס' ר"ת והתו' להמרדכי דבחדא מחת' נינהו אמנם לעד"ן דר"ת נקח דבריו בדקדוק וכדכתיב' ועמ"ש הב"ח דהרמב"ם ס"ל וכו' גם מרן בב"י כתב הכי דמדברי הרמב"ם בפכ"ג מה"ס נראה דמדינא מפסלי:
והרב בדרישה כתב ולא ידעתי מנין לו זה דאע"ג וכו' גם הרב בני שמואל כתב על הב"י כן ע"ש. וראיתי בספר ריח שדה הנדפס מחדש סי' י"ט שכתב שמרן נימוקו עמו וכו' עש"ב וליתא דכוונת הדרישה לו' דאף על גב דמדברי הטור מבואר להדיא מכל מקום י"ל דגם הרמב"ם ס"ל הכי ולשון הגמ' נקט ולא הוצרך לפרש דפשי' ליה להרמב"ם דלשון פסילנא לך הוא חומרא בעלמא והרי בטור נמי לא כ' והאי פסילנא לאו דוקא אלא חומרא ע"כ צריך וכו' אלא הביא לשון הגמ' בסתם וסיים וכת' ע"כ כל דיין צריך להתרחק משו' דס"ל דמלתא דפשי' דלשון פסילנא לך הוא חומרא בעלמא א"כ איפוה גם הרמב"ם נמי י"ל דהכי ס"ל ולא הוצרך לו' ע"כ צריך הדיין וכו' ולע"ד יראה ליישב דמרן ב"י ז"ל דייק לה מדברי הרמב"ם שכתב ולא שוחד ממון בלבד וכו' ומעש' בדיין א' וכו' ומעש' בא' וכו' ומדלא כתב כלשון הגמר' כי הא דשמואל וכו' ומעש' וכו' אלא כיילינהו כולהו בחד לישנא מש' דס"ל דכולהו פסולן שוה וא"כ כמו במעש' דשמואל בע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דהאי פסילנא מדינא וכדמשמ' מהש"ס וכדכתי' לעיל אם כן גם בשאר מעשיות מש' דס"ל הכי דאל"כ הו"ל לפרש כולי האי דהאי פסילנא שהעביר נרא' וכו' לאו כמעש' דיהיב ליה ידיה ולפחות הי"ל לתפוס לשון הש"ס ולומר הכי כי הא דמעש' וכו' אלא ודאי משמע דס"ל דכולהו שוים בדינא עוד י"ל דדייק לה מל' הרמב"ם שסיים וכת' אף על פי שהתאנים משל דיין הואיל והביא' שלא בזמנם נפסל הדיין עכ"ל ומדקא' נפסל ולא קא' פסל עצמו מש' דמדינא נפסל שוב ראיתי להרב כנה"ג בהגהת ב"י אות א' שתי' כן וסיים וכתב ועוד סמך אחר מדכתב אח"ז וכו' היה לו לסדר וכו' עש"ב ואי מהא לא אריא לע"ד די"ל דבתחי' סדר דבר שעש' עמו בשעת הדין דבממון פסול ובדברים מדת חסידות ואח"כ בא ולימדנו דדיין ששאל שאלה אע"ג ששאל קודם הדין טובא פסול לדון וכפי דבריו א"כ יש להקשות על הטור ז"ל דס"ל דהנהו עובדי לא מדינא פסול אם כן אמאי לא סדר דין השאל' קודם. דמדינא פסול אלא ודאי הא ל"ק וכדכתי' ובספר ריח שדה הקש' על מרן דבשלמא הטור מדהביא תשוב' הגאון משמע דס"ל דהנך עובדי ממדת חסידות אבל הרי"ף והרא"ש שלא הביאו ההיא תשוב' דגאון למה לא הביא דעתם דס"ל דהנהו עובדי דמדינא פסול וכו' עש"ב:
ולפי מ"ש לק"מ דהרמב"ם שאני דכיילינהו כולהו בחדא מחתא וסיים וכתב ונפסל הדין מש' דס"ל הכי אבל הרא"ש שהביא לשון הש"ס א"כ מנ"ל למי' דס"ל דמדינא פסילי ולפ"ז יגדל התימא על הטור דאיך פסק הפך דעת אביו ולא הזכיר דבריו כלל אלא ודאי י"ל דס"ל להטור בדעת אביו שס"ל כדעת ר"ת ז"ל בהנך דפרח גדפא וכו' ושאר עובדי דממדת חסידות הואי ולא מדינא אלא דוקא בההיא דשמואל כדרכו בכ"מ להיות נמשך אחרי התו' והא דלא פי' הרא"ש כלום משו' דס"ל דמילתא דפשיטא היא דאלו ממדת חסידות שהרי התו' נמי לא ציינו דבריהם על מעש' דפרח גדפא וכו' אלא כתבו דהאי אוהב כי הנך וכו' משמע דס"ל דמלתא דפשיטא דהני לאו מדינא אם כן גם הרא"ש י"ל דהכי ס"ל דאי פליג עלייהו א"כ הו"ל להביא דבריהם ולדחות אותם כמו דרכו בכל מקום אלא ודאי דס"ל כהתו' וא"כ י"ל דגם הרי"ף ס"ל הכי מה"ט דאל"ה הו"ל להרא"ש להביא דבריו ולדחות אותו אלא ודאי דליכא ראיי' מהרי"ף כלל די"ל דס"ל כהתו' ועי"ל דמוכרח הוא דהרא"ש ס"ל דלא מדינא פסילי שהרי כתב הטור בסימן ז' ואם אינו אוהבו כ"כ אין אינו לכתחיל' דאמר רבא לא לידון וכו':
וכתב ב"י שכ"כ הרא"ש להדייא בפי"ב וכ"כ בתשו' ע"ש א"כ איפה אם הרא"ש ס"ל דהני מדינא א"כ הוו דבריו סתרי אהדדי שהרי בהני אינו נעש' כ"כ אהובו כמו שושבינו אלא מקרבא דעתי' לגבי' ממש עי"ז והוי אהובו מעט כי הנך דפרח גדפא וכו' שכך נמי הרא"ש ס"ל דרב פפא. איירי באינו אהובו כ"כ ולכתחי' הוא דלא לידון ואין ספק לע"ד שמחמת זה הבין הטור דהרא"ש ס"ל כהתוספו':
וראיתי למהר"ם מלובלין בסי' ס"ג שכתב שמדברי הטור מש' דג' חלוקו' בדבר וכו' עד סוף לשונו עש"ב וקשיא לי דאיך אפשר לו' דס"ל להטור דג' חלוקות יש בדבר דמלבד דלשון הטור דקא' ואין לדונו לכתחיל' וכו' דמש' דמדת חסידות היא דאי לאו הכי הול"ל ואסור לדונו ואם דן דינן דין ותו קש' דא"כ מנ"ל להטור דהרא"ש אית ליה דהני לא מפסלי מדינא דהא כמו דפליג על התו' בהא דא' רבא וכו' א"כ ה"נ י"ל דפליג עלייהו בהני ואית ליה דאע"ג דאינו אוהבו כ"כ איסורא איכא הכא פסילי כיון שזאת האהב' ע"י הנאה שעש' עמו עכשיו נעשית ומחזי כשוחדא ולפחות יהיו שוים דאיסורא איכא כיון שעי"ז נתקרב' דעתו אצלו ונעש' אינו אוהבו כ"כ ויש ליישב בדוחק דהא דקא' מהר"ם מלובלין דס"ל דג' חלוקות וכו' לאו למימרא דמשונין הם בדין אלא ג' עניינים הם הא' אוהבו ורעהו והב' אינו אוהבו כ"כ. אלא מעט ולא ע"י הנאת ממון והג' נתקרבה דעתו אצלו על ידי' הנאה וצ"ע:
עוד סיים הטור והביא תשוב' להגאון ע"ש וכתב הר' הדריש' ומה שהביא רבי' לדברי הגאון ללמדך שכל הנהו עובדי אינם אלא מדת חסידות ולע"ד נרא' דהוצרך הטור להביא תשוב' דגאון הוא לדיניה דהו"א דוקא היכא שנעש' לו טובה בשעה שבא לדון לפניו מדת חסידות הוא להתרחק מזה דמחזי כשוחדא אמנם היכא שלא עשה לו טובה אלא מקודם הוא דאפי' מדת חסידות ליכא מש"ה הביא תשו' הגאון כדי ללמדנו דאף בזה איכא מדת חסידות ועיין בב"ח או כלך לדרך זו והוא העקר דהו"א היכא שנתן לו ממון אפילו קודם ימים הרבה כיון שמפרסמא מלתא שרוצה לתבוע אותו לדין ונראה דורון זה כשוחד ופסיל מדינא מש"ה הביא תשו' הגאון כדי ללמדנו דאף בזה ליכא אלא מדת חסידות:
היוצא מכל זה דגם הרי"ף והרא"ש והטור אזלי כשי' ר"ת דכל הני עובדי לאו מדינא פסילי אלא חומרא בעלמא אמנם הרמב"ם ס"ל כר"י ומוסיף בה דאפי' ההיא צנא דפירי מדינא פסיל והרב הדריש' כתב גם מהריק"ו ז"ל בשורש כ"א כתב כמה דעות דס"ל דפסילי מדינא ואפי' בדיעבד עכ"ל וקשיא לי דא"כ הוו דבריו סתרי אהדדי משורש י"ו לשרש כ"א דבשרש כ"א משמע דס"ל כהמרדכי ור"ת ע"ש שלא הביא אלא דבריהם ועפ"י שטתם דן את הדין בנ"ד דכ"ש הוא דאבי החתן ואבי הכלה כשרים לדון זל"ז ולא הזכיר ס' ר"י כלל לכן נלע"ד דלעולם מהריק"ו ס"ל דהנהו עובדי אינם אלא מדת חסידות אמנם בשרש י"ו אגב שהוצרך להביא דברי ר"י דמשמע מדבריו דהאי דשאיל שאלתא פסיל מדינא כתב דשמעינן נמי מדבריו דכולהו דהתם פסולים מדינא וישב בנ"ד לרווחא דמלתא דאפי' ר"י מודה דלא פסיל מדינא אבל באמת היא סברתו כר"ת והמרדכי וכן הביא הב"י בסימן ז' בפשי' משמו והנה בהאי תשו' דגאון מדברי הב"ח נראה שהיא אליבא דכ"ע ואף להרמב"ם דאית ליה דכל הני עובדי מדינא מודה הכא דהוי ממדת חסידות דהני דוקא שעשה לו הטוב' בשע' שבא לדון לפניו אבל ההיא דגאון דלא עש' לו הטוב' בשע' שבא לדון לפניו גם לא הזכיר לו החסד שעש' עמו עתה אינו מוכיח כלל שעש' לו הטוב' לשעבר מפני שצריך לדון לפניו עכשיו וכו' ע"ש:
אמנם מדברי הב"י נראה דהא בהא תליא | שלאחר שהביא דברי התוס' שכתבו דהנהו עובדי ממדת חסידות כתב וכן נראה מתשו' הגאון א"כ איפא כיון שמרן בש"ע פסק להאי תשו' דגאון משמע דס"ל דשוחד דברים לא מדינא פסול אלא ממדת חסידות וקשיא לי דהא מרן בסי' ז' כתב אסור לדון למי שהוא אוהבו אפי' שאינו שושבינו וכו' הרי משמע שאפילו שאינו אוהבו כ"כ ולאו ע"י ממון אהב אותו אפ"ה אית ליה דאיסורא איכא במלתא אם כן כ"ש כאן שע"י ממון נתקרבה דעתו אצלו או ע"י טובת הנאה דמחזי כשוחדא והוי כמי שאינו אוהבו כ"כ שיהיה איסורא איכא לדון אותו ואיך פסק תשובת הגאון דאינה אלא חסידות ובשלמא להטור ז"ל ל"ק שהביא תשו' הגאון דלטעמי' אזיל שפסק בסי' ז'דמי שאינו אוהבו כ"כ לכתחיל' הוא דלא לידון דהיינו ממדת חסידות אבל על הש"ע קשה ונראה ליישב דשלשה מדרגות איכא בדבר יש מי שהוא אוהב חבירו כנפשו ויש מי שאוהב חבירו הרבה אבל אינו אוהבו כ"כ כנפשו ויש מי שאוהב חבירו אהבה מועטת דהיינו שיש לו קירוב דעת אצלו אבל אינו אוהבו ממש ומ"ש מרן בסי' ז' אעפ"י שאינו שושבינו וכו' לאו למי' שאפי' שאינו אוהבו אלא מועטת כגון שיש לו קירוב דעת אצלו דבכה"ג אפי' מרן מודה דאינו אלא ממדת חסידות אלא איירי שאוהב אותו הרבה אבל אינו כנפשו אלא יותר מממונו ואם כן לפ"ז יוצא דאפי' במתנה אם שלח לו מנחה קודם לכן שהיא מרובה כ"כ שעי"ז נעשה אהובו ממש אסור לדון:
ועל פי זה יש ליישב דברי מהר"ם מלובלין שכתבתי לעיל דס"ל דהטור אית ליה שיש חילוק בין שאינו אוהבו כ"כ להנו עובדי דמי שאינו אהובו כ"כ איסורא איכא והני עובדי מדת חסידו' אמנם לשון הטור שכתב שאין לדון לכתחי' משמע דלא איסורא איכא במלתא וכן הבין הב"י דברי הטור וכמו שיתבאר והנה בעקר דברי מרן בסימן ז' שכתב שאסור לדין וכו' והם דברי הרמב"ם בפ' כ"ג מה"ס וכבר ביאר דבריו הב"י בסי' ז' שס"ל דאפי' אוהבו כ"כ כמו שושבינו אינו אלא איסורא אינה לכתחי' אמנם אם דן דינו דין ועל פי זה תמה עליו מהר"א ששון בסי' צ"ז ממ"ש הרמב"ם שהוא פסול לדון שפי' שאין דינו דין ע"ש. ואני תמה על תמיהתו דאם באמת הרמב"ם כך היא סברתו איך סתם וכתב בפכ"ג מה"ס שהוא מקום עקר הדין אסור לאדם לדון וכו' דמשמע לשון זה דבתרוייהו ליכא אלא אסורא וסמך על זאת המלה שכתב בפי"ז מה' עדות והוה ליה לבאר כולי האי כאן שהוא מקום עקר הדין אלא ודאי מזה באמת משמע שסברתו היא דאפי' באוהב גמור ושושבינו ליכא אלא איסורא לכתחי' דוקא והא דקאמר בה' עדות פסול לדון אגב דתני ברישא האוהב והשונא כשר לעדות תני נמי בסיפא פסול אבל באמת דהאי פסול הוא לכתחי' וסמך על דבריו בה' סנהדרין שהוא מקום עקר הדין שלא הזכיר פסול כלל אלא איסור דוקא באופן שלעד"ן דדברי מרן ישרים ונכונים:
שוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בפירוש המשנה להרמב"ם כמו שהבין מרן וז"ל ואין הלכה כר"י וכו' לא לידון וכו' עיין שם באורך הרי לך להדיא דס"ל דאיסורא דוקא איכא וכתב נמי בתחלה פסול לדון ופי' דהאי פסול הוא אסור א"כ גם בחבורו י"ל בודאי דהכי ס"ל:
ובזה אזלא לה נמי מה שהקשה מהריט"ץ בסי' רל"ח על מרן ממקום אחר בפי"ו מה' עדות שכתב ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון הרי כתב ואינו כשר לדון שפי' פסול לדון עכ"ל עש"ב דאין ראיה מכאן די"ל דאגב דתני ברישא ויש כשר להעיד תני נמי בסיפא ואינו כשר לדון א"כ אגב שהוצרך לו' בגר ומשוחרר ואינו כשר לדון שהם פסולים ממש מש"ה כיילינהו כולנו בבת אחת וכתב ואינו כשר לדון אבל באמת לאו שוים הם לגמרי וסמך על מה שפי' כל א' במקומו וכמו שסיים וכתב וכמו שביארנו ובפ"ב דסנהדרין כתב ב"ד של ג' וכו' ה"ז פסול ובאוהב ושונא לא כת' אלא איסו' דוקא א"כ משמע דלאו שוים הם ממש וכן מבואר להדיא מדבריו בפי' המשנה שהרי בפ' בא סימן על מתני' כל הראוי לדון וכו' וז"ל ואשר חייב וכו' ע"ש הרי שכתב הכא ופסול לדון ואעפ"י כן בפז"ב פי' דהאי פסול כלו' אסור א"כ בע"כ צ"ל דהאי דנקט הכא פסול הוא אגב דתני ברישא כשר וסמך על מה שפי' בפז"ב ששם עקר הדין א"כ הה"נ בחבורו י"ל הכי:
והנה מהריק"ו בשרש כ"א העלה עפ"י דברי הרמב"ם הללו בפי' המשנה דאבי החתן והכלה כשרים לדון זא"ז דאם איתא דפסולין הו"ל לו' לאתויי אבי חתן דהכא לא שייך לתרץ משום דהוי ענין נעתק וראיתי בספר מהר"ם מלובלין סי' ס"ג שתמה שם השואל על דברי מהרי"קו דאיך תלה דין זה בדיוק דק דיכילנא לתרץ וכו' עש"ב בקושית השואל והרב השיב שם לו דליכא הכרח כלל מדברי מהרי"ק ז"ל ע"ש שהאריך בפלפולו העצום והעלה דאף הרמב"ם ס"ל דבאוהב ושונא גמור מפסלי אף בדיעבד וכבר הצגתי לפניך דברי הרמב"ם בפי' המשנה שנראה מדבריו להדיא כדברי מרן ב"י א"כ איפא קושית השואל על מהריק"ו היא קושיא אלימתא ומה שתמה שם על זאת הסברא דאיך אפשר לומר דלכתחילה קא פסלי רבנן והא מקרא קא ילפי לה רבנן כבר עמד על זה הרב בדרישה ויישב הטוב טעם ע"ש:
עוד תמה שם השואל על מהריק"ו דאף אם הונח דהרמב"ם ס"ל כדעת הטור שאפילו בדיעבד דיניו בטלים מי הגיד לו למהריק"ו שאבי החתן וכו' אפי' לכתחילה הם כשרים לדון זל"ז דילמא בדיעבד דוקא כשרים וכו' עד דאינם אלא חומרא בעלמא עש"ב בדבריו:
ודבריו תמוהים אצלי מאד דהן אמת דתורת אמת היתה בפיהו של הרב דמהרי"קו ס"ל דדין זה לא יחלק כ"א לב' חלוקות דמי שאינו אהובו כ"כ הוא ממדת חסידות אכן הני עובדי דהביא שם בפר' דייני גזרות וכמו שכתב לעיל וגדולה מזו כתב מהריק"ו בשורש י"ו דאפילו ר"י דס"ל דהני עובדי פסיל מדינא מודה בהך דלא לידון וכו' דאינו אלא מדת חסידות ע"ש אמנם הרמב"ם כתב להדיא אסור לדון למי שאוהבו אף על פי שאינו שושבינו וכו' הרי נראה מדבריו דמי שאינו אוהבו כ"כ איסורא איכא במלתא והרי הרב ז"ל אפי' מלשון הטור שכתב אין לדונו לכתחי' הוכיח דס"ל דאיסורא איכא ופליג על התו' א"כ כ"ש מדברי הרמב"ם שכתב להדיא אסור וכ"כ הרב שם להדיא ע"ש. א"כ איפה הדרא קושית השואל על מהריק"ו דמנ"ל להוכיח אליבא דהרמב"ם דאבי החתן והכלה כשרים לדון זל"ז אפילו לכתחי' אימא לכתחי' אסור אבל בדיעבד כשרים ולא דמו ממש לאוהב ושונא גמור וה"ט דלא אוקמו' הש"ס מתני' בהכי דרצה לאוקמי לאתויי מה שאפילו בדיעבד פסולים שהרי הרמב"ם ס"ל דהדין זה יחלק לב' חלוקות פסול מדינא ואיסורא ולית כלל מדת חסידות' והני עובדי דכתובות הם פסילי מדינא וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מעתה אליבא דהרמב"ם גופיה דאיהו מארה דשמעתא ומפיו אנו חיין ללמוד דין זה עדיין י"ל דס"ל דאסורים הם לכתחי' והנראה לע"ד ליישב תרתי קושיות דשואל בחדא מחתא ואומר דמה שהקשה בתחילה דלפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאפי' אוהבו ממש ושושבינו דוקא לכתחי' לא ידון א"כ מה קשה ליה בפי' המשנה וכו' יראה לתרץ דשפיר קשיא ליה להרמב"ם דיותר הו"ל להש"ס לידחק בפי' דהאי דאינו כשר לדון הוא לכתחלה ולוקמא באוהב ושונא ממה שאוקי מתני' בסומא בא' מעיניו דלפ"ז קשיא סתמא אסתמא מפ' בא סימן לפ' דיני ממונות וע"ז תי' דהא לא אפשר כלל לאוקמי באוהב וכו' משום דהוי ענין נעתק א"כ שפיר מוכיח מהריק"ו אליבא דהרמב"ם דאבי החתן והכלה כשרים לדון זל"ז אפילו לכתחי' דאי לאו הכי לוקמי הש"ס למתני' בהכי ולידחק בפי' המתני' דהאי דאינו כשר היינו לכתחילה ולא לוקמי בסומא מא' מעיניו דלפ"ז קשיא סתמא אסתמא וכמו שהקשה הרמב"ם דלוקמה באוהב ושונא אע"ג דס"ל דאינם פסולים כי אם לכתחיל' אלא ודאי משמע דכשרים אפי' לכתחילה כנלע"ד איברא ממקום אחר יש לי לתמוה על מהריק"ו. דהנה הרמב"ם בפ' י"ו מה' עדות כתב ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב וכו' והגר והסריס וכו' ע"ש והקשה מרן בכ"מ דא"כ אמאי דחי בגמ' האי סתמא לימא לאתויי כל הני וכו' והביא תיר' התו' שתי' גבי אוהב ושונא דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים והקשה עליהם דאכתי נימא לאתויי גר ועוד הקשה דהול"ל דהא דקתני יש שכשר וכו' בדיני נפשות ולאתויי סומא וכו' עש"ב ומחמת זה תי' מרן דאה"נ וכו' ושפיר מתוקמא כדאמרן מרן עש"ב וכתב עליו הלח"מ וכבר אתה רואה וכו' לאתויי כל הנך עכ"ל עש"ב:
ואי מהא לא ארייא לע"ד דהא דקאמר הש"ס ואמרינן לאתויי מאי לאו קושיא היא אלא דרך שאלה היא לידע לאתויי מאי וה"ק ושיילנן לאתויי מאי ור' יוחנן תי' לאתויי סומא ולפי תירוצו קשה עליו אבל הן אמת דאנן יש לנו תי' אחר ועל קושיית מרן בכ"מ שהקשה דתימא לאתויי גר וכו' ותי' כמו שתי' התו' לגבי אוהב דגם גבי גר יכול לדון גר חבירו וכו' עכ"ל ע"ש וקשה לי דהתם על מתני' דאמרינן ויש שראוי לדון ד"מ וכו' אמרינן בגמ' לאתויי ממזר ופריך בגמרא תנינא חדא זמנא וכו' חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וכתבו התו' חדא לאתויי גר וכו' ותימא וכו' וי"ל דהכא איירי לדון גר חבירו וכו' עכ"ל ע"ש והשתא יש להקשות על תי' זה דאיך תי' דהכא מיירי לדון גר חבירו דא"כ איך פסיק ליה להתנא למתני ויש ראוי לדון ד"מ וכו' סתם במשמע בין ישראל בין גר ותו מדקאמר הש"ס בסתם חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר משמע דאיזה מתני' שאני רוצה לו' דאתי לאתויי גר וקשה דהא מדקאמר הכל כשרים לדון דיני ממונות וכו' משמע דהכל שוים בין גר בין ישראל ויותר משמע מזה הלשון דהנה כשר לדון אפי' לישראל ממאי דמשמע ואינו כשר לדון דאינו כשר לדון לכל העולם. ואם כן איך פסיק ליה להתנא למתני הכל כשרים לדון ד"מ אפי' גר אלא בע"כ צריך לחלק ולומר דאוהב שאני שייך לומר דלא פסיק ליה לתצא למתני כיון דלכל העולם כשר ואינו פסול אלא לזה אוהבו דוקא אבל גר שיכול לדון כל הגרים פסיקא ליה למתני הכל כשרים לדון ד"מ ויש שראוי לדון ד"מ וא"כ כ"ש דשייך הכא למתני ואינו כשר לדון לכל ישראל אע"ג דכשר לדון חבירו ודוחק לחלק בין הכל כשרים לדון לאינו כשר לדון דלא ידענא מאי חילוקא איכא. אמנם כדי שלא נעשה דברי התו' תמוהים נראה ליישב בדוחק ולו דלאו מואינו כשר לדון משמע דאינו כשר לדון כלל אפי' לגר חבירו אלא מדקאמר ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון משמע דה"ק ויש שכשר להעיד דוקא ואינו כשר לדון כלל ואלו גר לאו דוקא להעיד כשר אלא אפי' לדון לגר חבירו כשר ובאמת שהתו' קצרו במקום שהיה להם להאריך והא דלא תי' הכי גבי אוהב משום דאית להו תי' מרווח ועל מה שהקשה דנימא לאתויי סריס וכו' תיר' הלח"מ דבכללא דכייל וכו' ע"ש שהאריך והקשה עוד נמי תימא דאמאי קאמר חד לאתויי וכו' לימא דחד לאתויי ממזר וחד לאתויי הנך זקן וסריס וכו' ותי' דהנהו מסומא בא' מעיניו נפקי וכו' עש"ב ולא ידענא מה ענין זה לזה וקשה לזווגם דאע"ג דסומא בא' מעיניו כשר לד"מ מ"מ סריס כיון שהוא אכזרי הו"א פסול אפילו לד"מ דמחמת אכזריות ואינו אינו נותן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו וזו היא המדה שצריכה להיות בדיינים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ס וכן נמי זקן שהוא מופלג כיון שתשש כוחו ואין לו עוד לב אמיץ הוא דפסול אפי' לד"מ מה"ט ומ"ש דגר אצט' משום שבא מטיפה פסולה עדיין קשה דנימא דמתני' ויש שראוי לדון ד"מ וכו' לאתויי ממזר וגר דאין לומר דהו"א שלא בא אלא לרבות ממזר משו' שבא מטפה כשרה דאנא אמינא לך דמאי חזית לומר הכי אימא להפך שבא לרבות גר משום שכשר לבא בקהל אבל ממזר דאסור לבא בקהל פסול אפילו לד"מ ומחמת שיש טיבותא בממזר שבא מטפה כשרה משא"כ בגר ובגר מה שאין כן בממזר אנו אומרים לאתויי גר וממזר וכ"ת דהא לאו על הלח"מ הוא דקשיא אלא על הש"ס גופיה דאיך עביד האי צריכותא דעדיין קשה דהא תנינן חדא זמנא הכל כשרים וכו' ומהתם ילפינן תרוייהו הא ל"ק כמ"ש התו' שם בד"ה תנינא חדא זמנא תימא וכו' ותיר' דלא פריך אלא אדרב יהודה דאמאי הוצרך למימר לאתויי ממזר התם והכא עכ"ל א"כ איפה בדאוקים נמי הש"ס חדא לאתויי ממזר וחדא לאתויי גר וקאמר וצריכי וכו' לאו על המתני' גופיה קא עביד צריכותא דהא אפי' אם נאמר שתרוייהו אתו לרבות ממזר ל"ת דדרך התנא למתני כללים בתרי דוכתי כ"ש כשנאמר חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר אלא על רב יהודה גופיה קא עביד צריכותא דכיון דאמ' בחדא לאתויי ממזר אמאי הוצרך באידך לומר לאתויי גר והשתא ניחא הצריכותא דבאמת אלו לא הוה אמר רב יהודה כלום בחדא מנייהו היינו אומרי' מסבר' שבא לרבות תרוייהו דמצי חזית וכו' אמנם עכשיו שאמר רב יהודה בחדא לאתויי ממזר היינו אומרים שס"ל שדוקא ממזר משום שבא וכו' וכן נמי אלו אמר בחדא לאתויי גר ולאאמר באידך כלום היינו נמי אומרים שס"ל דוקא גר משום שראוי לבא בקהל הוצרך לומר תרווייהו כרי לגלות סברתו ואין להקשו' על התנא לפ"ז דאמאי הוצרך לומר ויש שראוי וכו' הא תנינן הכל כשרים ומהתם שמעינן תרווייהו דאשכחן כמה כללות תנא במתני' אע"ג דתני להו בדוכתא אחריתי. אמנם קושיית הלח"מ עדיין במקומה עומדת דעל רב יהודה גופיה יש להקשות דאמאי קאמר הכי לימא דהכל כשרים אתא לאתויי ממזר וגר ויש שראוי לדון וכו' אתא לאתויי סריס וזקן תו קשה אף לשי' הלח"מ דזקן וסריס מסומא מא' מעיניו נפקא לן דהנה התו' שם בפ' בא סימן בד"ה ור"מ היא וכו' מבואר שם מדבריהם דס"ל דאפי' סומא גמור כשר לדון ופליגי על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטעם פלוגתייהו הוא משום דהרי"ף וסיעתו מפרשים דה"ט וכו' עיין בהרי"ף הטעם אבל התוספו' מפרשים הטעם משום דלא מקישינן ריבים לנגעים ה"נ לענין סומא וכמו שפרש"י שם ומש"ה אית להו דאפילו סומא בב' עיניו כשר א"כ איפא בשלמא אליבא דהרי"ף סומא א' מעיניו פסול לד"נ ממתני' דקתני דג' דנים ביום וגומרים ביום שמעינן דפסול אבל אליבא דהתו' קשה דהא לפי שיטתם סומא בא' מעיניו לא נתבאר בשום מקום במתני' אם פסול לד"נ ואם כן ממ"נ קשה דאם הוא פסול נימא דמתניתין ויש ראוי וכו' הא קמל"ן שסומא א' מעיניו וזקן וסריס פסולים לד"נ ולאו משום דכשר בד"מ אצט' דבאמת הא ממתני' דדנין ביום וגומרים בלילה שמעי' זה דכמו דלענין לילה לא מקשינן ה"נ לענין סומא אלא כדי ללמדנו דפסול לד"נ אצטריך ולפ"ז דייק לשון התנא דלא קאמר בסנהדרין ויש שראוי לדון וכו' כמו דקאמר בפ' בא סימן משום דהתם כשר לד"מ אצטריך לאשמעי' ומש"ה אמר הכל כשרים לדון וכו' דהיינו אפילו ממזר וגר כשרים לדון ד"מ מיהו על הסומא יש ליישב ולומר דה"ט דלא אוקי מתני' בהכי משום דדוחק הרבה כולי האי לומר דר' סותר דידיה אדידיה ממשנה סמיך לחברתה דהכא סתם דסומא א' מעיניו כשר לד"מ ואינו פסול אלא לד"נ ובתכ"ד אחר כך סתם ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואוקמינא לה בסומא מא' מעיניו הר"מ וכו' אבל על הזקן והסריס קשה דנימא דאלו אתא לרבויי שפסולין לדון ד"נ וממילא ילפינן סומא מנייהו שפסול לד"נ אליבא דהלח"מ ז"ל:
שוב ראיתי שכבר הקשו התו' זה שם בד"ה לאתויי ממזר וכו' ותי' דלא איירי אלא בפיסול יוחסין ע"ש ולפ"ז מתורץ נמי אמאי לא קאמר לאתויי זקן וסריס בין לד"נ בין לד"מ כמו שכתב הלחם משנה גם נמי בפ' אד"מ הקשו שם הכי דנימא לאתויי סומא וכו' ותי' דמתני' איירי בפיסול יוחסין עש"ב:
ועל פי מש"ל יש ליישב מאי דלכאורה קשה בדברי התו' בפ' אד"מ דמאי מקשו התם דנימא דלאתויי סומא והא כבר פריך בגמרא על אוקמתא זו ומסיק חדא לאתויי ממזר וכו' ואם כן ה"ט דלא מוקי לה בסומא דמדקאמר מתני' הכל כשרים לדון ד"מ משמע דגם בהכשר ד"מ אתי לאשמעינן דאם לא"ה לא הול"ל אלא ואין הכל כשרי' לדון ד"נ אלא ודאי משמע דגם כשר לדון ד"מ אתא לאשמעי' ואמאי הוצרך לזה והא כבר שמעי' לה מרישא דמתני' דקאמר ד"מ דנים ביו' וגומרי' בלילה ומש"ה אוקמה בממזר דמצרך צריכי כמו דמצריך בש"ס ואע"ג דאשכחן טובא בכה"ג לתנא מ"מ כיון שיש לנו לו' דשנה דבריו לצורך הא עדיפא לו' הכי מלו' ששנה שלא לצורך. אמנם למש"ל דהתו' מקשו על רב יהודה דנימא במתני' ויש שראוי וכו' לאתויי ממזר וגר והאי מתניתין לאתויי סומא כיון דאף לפי אוקמתא דידיה צ"ל דר' שנה דבריו שלא לצורך מיהו עדיין קשה קצת דבאמת דהא לא דמיא להא דממסכתא למסכתא י"ל דדרך התנא לשנות דבריו לאין צורך א"נ מפ' לפרק אבל במתני' גופה דוחק הרבה לו' שהתנא שונה דבריו בתכ"ד לאין צורך ויש ליישב:
ואיך שיהיה לפי מה שתי' התו' דלא איירי מתני' אלא בפיסול יוחסין ממילא אדחי תי' הלח"מ ותגדל מדורת קושיית הכ"מ דנימא דהאי ואינו כשר הוא לד"נ ולאתויי זקן וסריס דמתניתין אתי לפיסול. יוחסין ומתניתין דאינו כשר לדון אתא לאתויי שפסול מחמת אכזריות ולא מחמת יוחסין:
|
והנה לפי מה שישבתי קושיא א' של מרן בכ"מ גם קושיא זו מתורצת במכ"ש דמדקתני ויש שכשר להעיד וכו' משמע ואינו כשר לדון כלל בין ד"נ בין ד"מ ועוד יראה ליישב דכמו דרישא דקאמר כל הכשר לדון כשר להעיד הוא פירושא כל הכשר לדון בין ד"מ בין ד"נ א"כ ה"נ מדסתם התנא בסיפא ואמר ואינו כשר לדון משמע דאינו כשר לדון כלל בין ד"נ בין ד"מ ואלו. היתה כוונת התנא על ד"נ הוה מבאר להדייא ואינו כשר לדון ד"נ כדי שלא נטעה ונבין ש שפירושא הוא דומיא דרישא:
מיהו ק"ל על התו' שהקשו על מתני' ויש שראוי וכו' דנימא לאתויי בעל מום דאמאי הוצרכו לידחק ולו' דמתני' לא איירי אלא בפסול יוחסין ולא תי' כמ"ש דודאי דוחק הרבה לומר כולי האי שר' סותר דידיה אדידי' ממשנה לחברתה בתכ"ד לכן נראה לדחות ולומר דגם התו' אית להו כתי' הכ"מ דר"י הוא דתי' הכי אבל אה"נ לדידן שפיר מתקומא מתניתין בגר ומשוחרר ומה שהקשו התו' גבי אוהב הוא על ר"י גופיה קא מקשה ואה"נ דהיו יכולים לתרץ משום דכך קבל מרבותיו אבל לרווחא דמלתא תי' דזה אי אפשר כלל ומש"ה מקשו לעיל לדידן דמוקמי' למתני' בגר ולא עבדינן קשיא סתמא אסתמא אם כן קשה על רב יהודה דנימא לאתויי בעל מום וכל זה דוחק וצ"ע:
זאת תורת העולה דבין דברי התו' ובין הרמב"ם בפי' המשנה שתי' משו' דהוי ענין נעתק הם תמוהים דעדיין קשה דנימא לאתויי גר ומשוחרר ומהתימא על הכ"מ שלא הביא דברי הרמב"ם בפי' המשנה ותמה עליהם ומוכרחים אנו לומר אליבייהו דיתרצו כתי' הכ"מ או כמו שתי' ולרווחא דמלתא תי' גבי אוהב ושונא א"כ גם באבי החתן ואבי הכלה יש לתרץ הכי אליבא דהרמב"ם באופן דבאמת אין אנו יכולין להביא ראיה לזה. מדברי הרמב"ם בפי' המשנה כיון שבלא"ה דבריו תמוהים ודברי מהרי"ק צ"ע:
וראיתי להרב ראש יוסף שהקשה על מרן דכיון דמקרא נפקא לן שהוא פסול איך אית לן למימר דכשר בדיעבד ומחמת זה כתב דלהרמב"ם בכל גוונא פסיל מש"ה נקיט רבא וכו' עש"ב ודבריו תמוהים דהא בהדיא קאמ' הרמב"ם אסור משמע דאיסורא הוא דוקא הוא דאיכא ואלו הוה ס"ל דפסול הול"ל פסולים לדון אעפ"י שאינו אוהבו כ"כ גם לישנא דרבא לא משמע הכי דא"כ הול"ל פסול ובעקר קושיתו כבר עמד עליה הרב הדרישה וישב בטוב טעם ע"ש ומהריט"ץ כתב שדברי מרן ב"י סתרי אהדדי דבתחילה כתב דכי פסלי וכו' משמע לשון זה אפי' בדיעבד ואם כן איך סיים ומשמע לי היינו לכתחי' ע"ש ואין תמיהתו כלום על הב"י אלא על לשון הג"א ז"ל שכתב מפסלי לכתחי' הרי שכתבו לישנא דמפסלי ועכ"ז כתבו לכתחי' אלא ודאי צריכין אנו לו' דוקא כשאנו אומרים פסול בסתם הוא פירושא אפילו בדיעבד אבל כשמבארים הדבר להדיא שאינו אסור אלא לכתחי' שייך לו' עליו פסול דמהיכא תיתי למעט א"כ גם מרן ל"ק עליו דסירכיה דמתניתין נקט דקאמר ואלו הן הפסולין וכו' האוהב וכו' וכבר ביאר דבריו בתכ"ד דהיינו דוקא לכתחילה ולפ"ז אין ראיה ג"כ מלשון רש"י דקאמר לפסול וכו' די"ל דסירכיה דמתני' נקט ואין כוונת רש"י בפי' לפסוק דינין ומש"ה אינו מדקדק בלשונו וכמו שכת' הב"י בא"ח סי' יו"ד דרש"י מפרש ולא פסקן ע"ש ועפ"י שיטת מרן הנכונה בדברי הרמב"ם סיים וכתב ויש לתמוה וכו' ולפחות באחת עכ"ל ואלו היה רואה מרן דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהבאתי לעיל בודאי לא היה כותב ולפחות באחת. והרב הדרישה כתב גם באידך קושית הב"י איכא למימר דל"פ וכו' ר"ל מדת חסידות עש"ב ואין הנדון דומה לראיה דהתם שאני די"ל דהם החמירו על עצמן ואמרו פסלי לך אבל הרמב"ם שבא לפסוק דין אלו הוה חסידות לא היה אומר אסור והב"ח כ' וז"ל ומיהו אפי' אינו שונא גמור וכו' וכך היא דעת רבי' עש"ב ודבריו תמוהים דפשט לשון הטור לא משמע הכי דא"כ הול"ל אסור מ"מ יש פנים לפרש דהאי לכתחילה הוא אסור וכו' אמנם הרי התו' כתבו להדיא דאינו אלא חומרא בעלמא ואיך כתב דמשמע מדברי התו' דאסור והא להדיא כתבו להפך וצ"ע:
עוד סיים וכתב ונראה לפ"ז בשני ת"ח וכו' ובזה תמה על דברי הנ"י עש"ב גם בזה קשה לי דבריו והא הטור נמי סתם וכתב ושני ת"ח השונאים וכו' דמשמע דליכא אלא איסורא דוקא אפילו אם יהיו שונאים גמורים דאלו הוה ס"ל דפסולים הוה מסיים אפי' אם דנו אין דינם דין כמו שפי' באוהב ושונא ולפי שיטתו הוה עדיף ליה לתמוה נמי על הטור דמאי שנא בין האוהב והשונא ל"ב ת"ח השונאים וכו' כיון דתרוייהו מקרא ילפינן להו ובעקר קושיתו כבר תי' הרב הדרישה שפיר ע"ש דע"כ הפסוק אסמכתא בעלמא ואתו. שפיר דברי הנ"י והטור שחלקו בין ב' ת"ח וכו' לאוהב והשונא אחרי כתבי כל זה ראיתי להרד"ך בתשו' בבית כ"ו שהביא שפי' בדעת התוספות כמו שפירשתי לעיל ותלי"ת שכיונתי לדעתו והרב עצמו שם הקשה על פי' זה ודחה אותו ופירש פירוש אחר ונבא לישא וליתן בדבריו וניישב פירושנו:
הנה ראשית אמריו הקשה דא"כ נתת דבריך לשיעורים וכו' ע"ש ולפי מש"ל הא ל"ק דדוקא היכא דאיכא ס' סכנת נפשות ובא א' והצילו פסול מדינא. אבל היכא דליכא ס' סכנת נפשות כמו ההיא דפרח גדפא וכו' אינו אלא חומר' בעלמא עוד הקשה דאפי' אם נאמר שיש לחלק וכו' מ"מ קשה מנ"ל להתו' וכו' עש"ב. וכדי ליישב זה יש לפנות לדרך אחרת בכוונת דברי התו' ולו' דהתו' ס"ל דאפי' מעשה דשמואל נמי ליכא אלא איסורא בעלמא וקרא אסמכתא בעלמא והא דקא' פסילנא היינו לכתחיל' ומש"ה כתבו דההיא. פרח גדפא לא הוי אלא חומרא בעלמא ועוד הקשה דבפז"ב צריך קרא וכו' ועתה ק"ל כיון דאיכא קרא וכו' מצד אהבה וכו' עש"ב ולפי מ"ש הא נמי ל"ק דהוצרך הש"ס ללמוד דאוהב מסברא דשונא כדי ללמדנו שהוא פסול מדינא כמו שונא ואלו הוה יליף ליה מדין שוחד דברים הו"א דליכא אלא איסור' בעלמא דוקא דדיו לבא וכו':
איברא אליבא דהרמב"ם דאית ליה דכל הני עובדי מפסלי מדינא קשה עד מאד קושיית הרב ז"ל ובע"כ צריך לחלק ולומר אליבא דהרמב"ם דדוקא היכא שנתן לו שוחד בין ממון בין דברים פסלה אות תורה דכיון דלא עשה עמו זאת ההנאה אלא כדי ליתן דעתו בדינו בודאי מקרבא דעתיה לגביה והוי כגופו ממש ואינו רואה לו חובה כלל כדי שלא יתבייש ממנו אבל היכא שהוא אוהב בעלמא לא הוי כגופיה ממש ואינו מתבייש ממנו כ"כ אם הוא חייב כמו שעשה עמו הנאה כדי לזכות אותו בדינא מש"ה אית ליה להרמב"ם דליכא אלא איסורא בעלמא לכתחילה כיון שמקרבא דעתיה לגביה אבל אם כן דינו דין ועפי"ז אפ' לו' דאפי' אם נאמר נמי שהתוספות ס"ל דשוחד דברים פסול מדינא לק"מ דשפיר אצטריך ליה להש"ס ללמוד האוהב מסברא דשונא שפסול והנה הרב ז"ל הביא משם הרב ר' יעקב שכתב דמה שהביאה הגמ' ששה מעשיות אלו זא"ז וכולם אמרו דמשום שוחד דברים החמירו ע"ע שכולים לא זו אף זו ותמה עליו דודאי מעשה דריב"א הוא יותר חמור ממעשה דר"י בר ר"י וכו' ע"ש:
ותמיהא לי מלתא עליו דאמאי לא תמה נמי עליו ממעשה דרב ענן שבודאי היא יותר חמורה מההיא דר"י בר"י וריב"א נמי שהביא לו ממון ממש שאינו מחוייב ליתן אותו | לשום אדם:
שוב ראיתי להרב ז"ל שכתב בסוף הענין דמעשה דרב ענן לא יוכל להביא תחי' כי הוא קבל שוחד ממש ולא הביא הגמרא אותו מעשה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו עכ"ל. ואף שכתב הרב זה לפי שיטתו בכוונת התו' מ"מ אף לדברי הר"ר יעקב א"ש דאיהו נמי מפרש ד"ה עובדי הוה פסולן משום אהבה ומעשה דרב ענן לא אייתי הש"ס אלא כדי ללמדנו דאסור לעשות כך משום דמסתתמן טענתיה והוי שפיר לא זו אף זו:
ומאחר כל הקושיות שהקשה הרב הנז' בחר לו דרך אחרת בכוונת התוס' ז"ל והוא דשוחד דברים אינו כ"כ אהבה שבעבורו יטה משפט אבל הוא פסול משום כשכאשר יסיר הגדפא יחשוב שיש אהבה ביניה' ויסתתמו טענותיו כמעשה דרב ענן וכו' עד א"כ ראוי לומר וכו' עש"ב ומלבד שלשון הברייתא דקאמר ולא שוחד ממון אלא אפי' שוחד דברים וכו' לא מש' ריהטא הכי אלא תרוייהו שוים בין בפניו בין שלא בפניו תו ק"ל עליו דהא אמרינן התם מ"ט דשוחדא וכו' והוי כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו והברייתא מפיק שוחד דברים מדלא כתיב בצע. א"כ משמע להדיא באיסור שוחד דברים הוא משו' דנעשה חד ומקרבא דעתיה לגביה והוי כגופו ואיך כתב הרב דאין הטעם משום אהבה אלא משו' שכנגדו מסתתמן טענתיה תו קשיא לי עליו דכיון דעקר האסור משום סתום הטענות א"כ ל"ל האי קרא ת"ל מקרא דלא תכירו פנים ודרשו ז"ל שלא יושיב הראוי למטה למעלה וכו' ד"א לא תטה בממון ולא תכיר בכבוד ד"א שלא יהיה עני עומד וכו'. הרי שאפי' כבוד אסור לעשות לו משום דמסתתמן טענתיה אע"ג שאינו מקבל ממנו הנאה כלל א"כ כ"ש שאסור לקבל ממנו הנאה בפני בע"ד היכא דמסתתמן טענתיה ובודאי דבין שוחד דברי' ובין שוחד ממון בפני בע"ד לא אצט' קרא לאשמעינן דזה נפיק במכ"ש מלא תכיר משום דמסתתמן טענתיה אלא דאצטריך לאשמעינן דאפילו שלא בפני בע"ד אסור ליקח ממנו משום דמקרבא דעתיה לגביה:
ותו תמיהא לי על הרב דאיך לא ראה דברי הרמב"ם דמדבריו מוכח דכל הני עובדי הוו פסילי מדינא אף שלא הוו בפני בע"ד וכמ"ש הרב ז"ל ואיך לא תמה עליו לפי שיטתו דאמאי אצטריך בפז"ב למילף האוהב דפסול מסברא דשונא ת"ל מכ"ש משוחד דברים באופן שפי' הרב ז"ל קשה לע"ד ומה שפי' בכוונת התו' הוא נכון לע"ד ועל מה שהקשתי לעיל על המרדכי שכתב דכל פסילנא שבתלמוד הוא חומרא מההיא דרב ענן ותירצתי ע"ש הצעתי הדברים בפני מורי נר"ו וא"ל דקושיא מעקרא ליתא ומוכרח הוא דהכי פירוש' ממעשה דר"י בר' יוסי וריב"א שהרי מדקאמרי ומה אני שלא נטלתי וכו' משמע שלא נטלו וא"כ אם איתא דהא דקאמר הש"ס בתחילה לא קביל מניה א"ל פסילנא לך הוא פירושא אם אקח א"כ כיון שלא נטלו אמאי אותיבו תרי זוגי דרבנן לדון ולא דנו הם בעצמם אלא ודאי מ"ש דה"פ לא קביל מניה ואפ"ה א"ל פסילנא לך לדינא דכיון. שעשה לו כבוד והביא לו צנא דפירי אע"ג שאינו מקבל ממנו אפ"ה אמר פסילנא דכבר נתקרבה דעתו זהו תה"ק וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דאיך כתב בזה הלשון ומעשה בא' שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן וא"ל פסול אני לדון וכן נמי כתב מעשה דאריס ואיך לא כתב נמי לא קביל מניה כדי ללמדנו דאע"ג דלא קבל אפ"ה א"ל הריני פסול לך ומה שלא הביא מעשה דרב ענן ל"ק די"ל דס"ל דלא הוצרך הש"ס להביא אותה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו וכמ"ש הרד"ך אבל מה שלא כתב לא קביל מניה קשה ויראה ליישב אליבא דהרמב"ם דלעולם ס"ל דה"ק לא קביל מניה וא"ל פסילנא לך אם אקבל אמנם לפי שיטתו דס"ל דהאי פסילנא מדינא אם יקבל ר"י בר"י אע"ג שלא קבל החמיר על עצמו ולא דן אותו וכן ריב"א ומה שלא הביא הרמב"ם סיום המעשה כדי ללמדנו דאף ע"ג שאינו מקבל ס"ל להרמב"ם דחומרא יתירה היא זו ור"י בר"י וריב"א דוקא הם החמירו ע"ע אע"ג דלא קיבלו שלא דנו ואין כל דיין צריך לנהוג חומרא זו והנה הרד"ך ז"ל לפי שטתו שפי' בדברי התוספו' ישב כל הני מעשיות דאייתי תלמודא בכולם לא זו אף זו וסיים וכתב ושני המעשים של ר' ישמעאל אף אם היו חמודים יותר ממעשים הראשונים לא רצה לשנותם קודם כי הם לא דנו ואפ"ה לא לקחו דבר ולא קבלו שום תועלת כדאיתא שם ולא בא ללמדנו אלא דאפ"ה חשב בזכותו וכו' עש"ב. ועל פי מ"ש דמוכרח הוא דה"פ לא קביל מניה ואפ"ה א"ל פסילנא לעד"ן דשפיר הוי לא זו אף זו דהוצרך הש"ס לאשמעי' דאף ע"ג דאינו מקבל ממנו אסור לדונו א"נ צריך להחמיר ע"ע דהו"א דוקא במעשים הראשונים כיון שעשו לו הנאה מתקרבא דעתיה לגביה אמנם הכא שלא הביא לו זה לכבודו דוקא אלא בשביל דינא דאית ליה. גביה וא"כ עכשיו שלא קבל הו"א דלא מקרבא דעתיה לגביה כלל ואפי' חומרא אינו צריך להחמיר קמל"ן דאפי' בזה מקרבא דעתיה לגביה ואפילו לפי שיטת הרד"ך נמי דהטעם משום דמסתתמן טעותיה הוי שפיר לע"ד לא זו אף זו דכיון שרואה הבע"ד שלא קבל ממנו הדיין מה"ט דלא ליקרב דעתיה לגביה הו"א דלא מסתתמן טענתיה כלל קמל"ן דאפ"ה מסתתמן טענתיה:
עוד כתב מהרד"ך ובעל הסמ"ג שהביא מעשה | דר' ישמעאל וכו' לא יקחנו עכ"ל ודבריו תמוהים דז"ל הסמ"ג וכן א' הביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין מחשיבו שם שוחד דברים עכ"ל הרי לך להדייא שלא הביא הסמ"ג מעשה דר"י אלא כדי ללמדנו דאפילו זה מקרי שוחד דברים ולא כדי ללמדנו שאפי' אם אינו דן אסור לקבלו שאינו ראוי לו כי לולי שהיה רוצה לדון לפניו היה נותנו לדון אחר:
ועוד דא"כ הו"ל להביא סיום המעש' דקאמר ומה אני שלא נטלתי וכו' דמכאן עקר הלמוד ואיך הביא רישא דהמעשה דוקא וצ"ע בין כך ובין כך היוצא מכל האמור למעלה דהרי"ף והרא"ש וכל הפוס' ס"ל דכל הני עובדי דכתובות היו מחמירים ע"ע ולא הוו פסילי מדינא לב"ד הרמב"ם ור"י והוו כיחיד לגבייהו שמרן בש"ע פסק לההיא תשו' דגאון דמ"ש דס"ל דכל הני עובדי לא פסילי מדינא ואפי' לשי' הב"ח שהבין בדעת הטור דס"ל דהני תרתי מעשיות שהביא הטור פסילי מדינא הא איהו גופיה כתב דאפילו מאן דס"ל בהני עובדי דפסילי מדינא מודו לדינא דגאון דלא מפסל מדינה א"כ איפוה כ"ש וכ"ש בנ"ד שאינו לוקח המתנה בשעת הדין זאת ועוד נמי לא מפרסמא מלתא שיש לו תביעה אצל חבירו ובעי לאזמוני לדינא דודאי דלא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות דאי חזי דמקרבא דעתיה ימנע עצמו מהאי דינא וכתב מהריב"ל בסי' צ"ז על תשו' גאון דאפי' מדת חסידים לא הויא אלא היכא דאינו קא חזי דמקרבא דעתיה ובדידיה תליא מלתא לא מצינן למימר ליה וכי משנת חסידים היא זו:
עוד נלע"ד בנ"ד אפילו הרמב"ם ור"י מודו דלא מפסל מדינא שהרי כתב מהריק"ו בשרש י"ו משם ר"י עצמו דההיא דריש דייני גזרות דמוכח דפסיל אפי' באקראי היינו כשהוא מוכיח שעשה לו טובה מפני שצריך לדון לפניו עכ"ל אם כן בנ"ד דאין מוכח בשעה שנותן המתנ' להרב מפני שרוצה לדון לפניו אף הרמב"ם ור"י מודו דלא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות:
מיהו כל זה אם אינו רגיל לקבל הרב מתנות מהיחידים שבקהל אלא באקראי בעלמ' אבל אם הוא רגיל ליקח מכל א' וא' יראה דפסול מדינא דגרסי' בפ' דייני גזרות אמר רבה בר רב שילא האי דיינא דשאיל שאלתא פסול למידן דינא וכו' ע"ש בגמרא ופרש"י דשאיל שאלתא דרגיל לישאל מבני עירו בהמות וכלים עכ"ל וכ"כ הטור בסי' ט' וז"ל כל דיין שצריך לשאול כלו' משושביניו פסול להם לדון אבל אם גם הוא משאילם וכו' עכ"ל והנה הב"ח הקשה דמלישנא דגמ' דקא' ולא אמרן וכו' משמע דאעפ"י שהשכנים לא שאלו ממנו לעולם מ"מ כיון שיש בידו להשאיל להם אם כן מעקרא כששאל הדיין מהם לא היתה אלא על דעת שגם הם ישאלו ממנו כשיצטרכו ונמצא שלא היתה השאלה בתורת שוחד. והכי מש' לישנא דהרמב"ם שכתב בד"א כשלא היה לו להדיין להשאיל וכו' ע"ש ותי' דגם הטור לא אתא אלא לפרש דאעפ"י שהדיין שואל מהם תחילה אינו תור' שוחד אלא כפרעון וכו' וכ"כ הדרישה ע"ש. . ואני שמעתי ולא אבין דאיך יתיישב לפי' זה מלת פרעון שכתב הטור דלא שייך לו' פרעון אלא דוקא אם הוא השאילם קודם ונתחייבו לו הם להשאיל אותו גם כן אבל אם עדיין לא השאילם הוא אלא עתיד להשאילם לא יצדק לו' שאם שואל מהם תחלה שהוא פרעון כיון שעדיין לא נתחייבו לו כלום ויש ליישב בדוחק ס' הטור ואומר דהוכרח הטור לפרש דהא דקאמר אבל אית ליה לאשולי וכו' וגם משאילם קודם משום דקשיא ליה דאם כן מאי פריך הש"ס והא רבא שאיל שאלתא ותו אימא דרבא אית ליה לאשולי הוה אמנם דבי מר מריון לא בא עת שיצטרכו אל כלים של רבא וכיון שאם יצטרכו ישאלו ממנו מש"ה הוה שאיל מנייהו והרמב"ם יתרץ הכי דבי מר מריון הוו עתירי בנכסי טובא ובודאי לא יצטרכו לו כלל אבל הטור ס"ל דוחק לו' הכי דאע"ג דהוו עתירי בנכסי מ"מ י"ל דרבא הוה ליה כלים דלא הוו להו דאין אדם יכול ליקח כל מיני כלים שיצטרכו לו ותו דקשיא ליה להטור דהכי הו"ל להש"ס לו' אע"ג דלא הו"ל ליה לאשולי כלים כיון שאין להם כיון שזהו העקר אלא ודאי דמשמע ליה דהא דקאמר אבל אית ליה לאשולי הוא וגם משאילם קודם ומש"ה פריך שפיר כנ"ל ליישב דברי הטור בדוחק בין כך ובין כך בנ"ד אם הוא רגיל ליקח מתנות יראה בפשיטות דפסיל מדינא במכ"ש מן השאלה שהרי אינו נותן לו כלום לא קודם ולא אח"כ:
מיהו נראה דמוכרחים אנו לו' שאין לדמות דין המתנה לשאלה שהרי הרמב"ם בפכ"ג מה"ס כתב בזה הלשון כל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו הנה מלשון זה מוכח דכל דיין ששאל שאלה אפי' פעם א' ביובל ואינו רגיל ואפ"ה פסיל לדונו והש"ע הביא לשון הרמב"ם והניח לשון הטור והשתא יש לתמוה עליו דאם כן איך פסק לההיא תשו' הגאון דאינה אלא חסידות והא אפי' שאלו פסול ויש מי שרצה ליישב דהא דקאמר הרמב"ם כל דיין ששאל וכו' פסול היינו בשעת הדין דוקא שאל אותו אבל קודם לכן לא מפסל מדינא ואם כן לפי תי' זה י"ל דאפילו אם רגיל לשאול אם אינו שואל בשעת הדין לא מפסל וזה ג"כ במתנה מיהו באמת דמלבד שאין תירוץ זה כדאי לסמוך עליו לענין דינא אלא זאת ועוד דבר ברור הוא שהרמב"ם שפסל אפי' אם שאל קודם דאם כך סברתו הו"ל לפרש ולומר ששאל שאלה בשעת הדין ואיך סתם כולי האי אלא ודאי משמ' דאפילו שאל קודם הרבה פסול וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הש"ע ולעד"ן ליישב ולו' דס"ל למרן דיש לחלק בין שאלה למתנה דשאלה שאני כיון שאינו משאיל לו מדעתו אלא ע"י שאלתו מש"ה בההיא הנאה דלא בטל דברו ועשה לו בזיון מש"ה מקרבא דעתיה לגביה ובודאי נעשה לו אוהב כדי לזכות אותו בדינו אם יבא אצלו והוי שוחד גמור אבל במתנה שנתן אותה מעצמו קודם הדין אף ע"ג שהיא הנאה יותר משאלה מ"מ אלו לא היה שולח לו מתנה לא היה נעשה זלזול לדיין אלא כבודו במקומו מונח לא מקרבא דעתיה לגביה כולי האי ומש"ה הוי ממדת חסידות כנלע"ד ליישב בדוחק וא"כ השתא דהוכחנו אליבא דמרן דאין לדמות דין השאלה למתנה א"כ איפא יש פנים לו' דאפי' אם הוא רגיל ליקח מתנות לא מפסיל מדינא ואם לחשך אדם לו' דגם תי' זה אינו כדאי לסמוך עליו לענין דינא מ"מ אף אתה אמור לו דעליך המלאכה לגמור ליישב דברי הש"ע דסתרי אהדדי ומוכרח אתה לו' לפי שטתו דאין לדמות שאלה למתנה מיהו אחר העיין יראה דאפי' לפי תי' זה דאם הוא רגיל מפסל מדינא דאע"ג שלא נעשה עמו אוהב הרבה מ"מ כשיבא לפניו לדין מוכרח היא לקרב דעתו אצלו ולזכות בדין כדי שלא יעזוב מנהגו הטוב לשלוח לו מתנות:
שוב ראיתי למור"ם שציין על דברי מרן וכתב ודוקא ברגיל לשאול אבל באקראי לא מוכח שעושה משום הדין ומדלא כתב זה בלשון י"א משמע דאליבא דמרן קאי לפרש דבריו ואין ספק משום דק"ל למור"ם מה שהקשינו על מרן דהוו דבריו סברי אהדדי מש"ה הוכרח להעמיס סברא זו בלשון מרן אף על גב דלא משמע הכי פשט לישניה וא"כ לפי דרך מור"ם תבנא לדיננא דאין לחלק בין שאלה למתנה דבתרוייהו אם הוא | רגיל פסיל מדינא:
מיהו לכאורה היה נראה להכשיר אפי' אם הוא רגיל מתורת מנהג שכך נהגו וקבלוהו עליהם שכן כתב מהריב"ל בסימן צ"ז וז"ל ולא שמענו מעולם וכו' עש"ב הרי שכתב שנהגו וקבלו עליהם לדין הדיין אפי' עשיר מופלג כנגד כל הקהל ואפי' אוהב אף על גב דמקרבא דעתיה לגביה דאוהב ועשיר מופלא אם כן הה"נ אפי' אם הוא רגיל לקבל מתנות כשר לדון מתורת מנהג וכמו שהעיד מהריב"ל ואחר העיון יראה דאי מהא לא ארייא והוא שיש לדחות ולומר דלא קיבלו עליהם אלא אם אין נותן לו מתנות דאע"ג דהוא עשיר מופלא והסברא נותנת דכשמגבין קופת צדקה לב"ד רוב הספקתו היא באה מזה העשיר וא"כ מוכרח דיין העיר לקרב דעתו אצלו שאם יחייב אותו ירע לו ויעזוב מנהגו הטו' דכשמגבין קופה של צדקה אינו נותן כראוי לו אפ"ה קבלוהו עליהם לדון אצלו מטעם שכתב הריב"ל משום שא"א לעשות תקנה שיהיו העני והעשיר שוים לתת בקופה של צדקה דא"כ אין יכול הדיין להתפרנס כדי ספוקו ומש"ה קבלוהו עליהם לדון אצלו מטעם שכתב הרב אבל הרב של העיר שיש לו הספקת מהקהל הוא דבר קצוב דהא מיהא יש בה כדי ספוקו אפי' בצמצום י"ל בודאי שלא קבלוהו עליהם הקהל שיהיה רגיל ליקח מתנות מן העשירים ועי"ז. מקרבא דעתו לגבייהו כי בודאי כדי שלא יעזבו מנהגם הטוב באופן דבהא סלקינן דאם אינו רגיל אליבא דכ"ע לא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות ובתשובת הגאון ואם הוא רגיל מפסל מדינא אליבא דכ"ע כנלע"ד:
וראיתי להרב ריח שדה שהביא לשון הב"ח עש"ב וסיים וכתב וא"כ בנ"ד שהוא דיין קבוע בעיר ויודע שכל אנשי העיר באין לפניו כל מי ששלח לו מנחה פסול לדונו מדינא וכו' ועפ"י זה הקשה עמ"ש הש"ך י"ד סימן רמ"ו משם הב"ח וכו' דבריו סתרי אהדדי וכו' עש"ב והרואה יראה דאין בדברים הללו לא טעם ולא ריח שהב"ח לא פסל אלא דוקא שהדיין יודע שראובן רוצה לבא לדין לפניו עם שמעון ומרגיש דלא שלח לו מנחה אלא בשביל הכי א"כ בנ"ד אע"ג שהרב הוא דיין העיר וכל אנשי העיר באים לפניו מ"מ כיון דבשעה שנתן לו זה האיש מתנה אינו יודע הרב שיש לו תביעה גבי חבריה ובעי לאזמוני לדינא לפניו ואינו מרגיש שנתן לו בשביל הכי דפעמים יש בבני אדם שמעולם לא נכנס בדין כלל זאת ועוד נמי לא מפרסמא מילתא שיש לו תביעה גבי חבריה מש"ה כתב דמותר לר"י ולאב"ד לקבל עד שיתעשר כמו מלך וכשיבא זה האיש לדון לפניו בדידיה תליא מלתא אי חזי דמקרבא דעתיה לגביה מדת חסידות לממנע נפשיה ואי לא לא והן אמת דכשהאב"ד שיש לו תביעה גבי חבירו ובעי למתבענו לדינא ומש"ה שדר ליה מנחה בודאי פסול מדינא כמ"ש הב"ח ובאמת שגם דברי הט"ז שם בסק"ז תמוהים שכתב על דברי הב"ח שיצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן וכו' ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה עכ"ל שהרי כת' בתשו' הגאון דאע"ג דמפרסמא מלתא וכו' מ"מ אינה אלא חסידות ולא כתב דהוי שוחד מוקדם ופסל לדינא א"כ גם בנ"ד דאע"ג דזה נתן לו בכוונה. מ"מ כיון שההאב"ד אינו מרגיש שרוצה לבא לדין לפניו בשעת המתנה לא הוי שוחד מוקדם ולא מפסל מדינא:
איברא אי קשיא הא קשיא דממ"ש דמותר לקבל האב ב"ד מתנות עד שיתעשר משמע אפי' ברגילות מותר וזה תימא דאפי' בשאלה על כלים פסול מדינא ברגיל כ"ש מתנה וכמש"ל וגם לזה יש לדחות ולומר שלא התיר הרב אפי' ברגילות מכל א' וא' אלא כוונתו לו' שמותר לקבל מזה ומזה עד שיתעשר אבל אם הוא רגיל ליקח מא' או ב' מתנות בודאי שמודה הר' דפסול לדונם:
אמנם אחר העיון והחפוש בדברי הב"ח ז"ל ראה ראיתי שמעולם. לא אמר הרב שהאב"ד מותר לקבל מתנות עד שיתעשר אלא דוקא ראש ישיבה ולא הזכיר בדבריו אב"ד כלל והא לך לשונו בסוף דבריו אלא דוקא ראש ישיבה שהוא כמו מלך וכו' עכ"ל. הרי שלא הזכיר אב"ד וכן כל הראיות שהביא אינו אלא בראש ישיבה וא"כ האב"ד י"ל דמודה הב"ח שאסור וה"ט משום שראש ישיבה אינו פוסק דינין כלל וכמו שפרש"י בהוריות בפ'. משוח וז"ל שהנשיא הוא היה בעל הדרשה ומלמד תורה ברבים כמו ר"ג וראב"ע ואב ב"ד הוא הגדול שבדיינים שהדינים נפסקין על פיו כדקתני בסנהדרין גדול שבדיינים אומר פ' זכאי וכו' אקרי אב"ד עכ"ל:
שבתי וראיתי דמדבריו נראה דאפי' אם הוא בב"ד אם הוא ראש ישיבה מותר לקבל מתנות עד שיתעשר שהקשה על דבריו מההיא דפ' ב' דייני גזרות שהיו נוטלין שכרם וכו' ופריך אטו ברשיעי וכו' ותי' דייני גזרות לא נתמנו לראשים על הקהל אבל ראש ישיבה שהוא כמו מלך צריך שיהיה עשיר עכ"ל הרי נראה להדיא דאפי' אם הוא אב"ד אם הוא ראש ישיבה מותר לקבל דאי לא"ה מאי מקשי מההיא דדייני גזרות ובאמת קשה לי דאף לפי סברתו מאי מקשי מההיא דדייני גזרות התם שאני שהיו רוצים ליקח בחזקה בע"כ של צבור מש"ה רשיעי מקרי אבל כל הראיו' שהביא הרב שמותר ליקח לאו בחזקה הם לוקחים אלא כמו שפרש"י שמי שהיה ראש ישיבה היו נותני' לו מתנות ומעשרים אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו דהיינו מרצונם ולבם איש איש אשר נדבו לבו ויש ליישב דאה"נ דהוה מצי הרב לתרץ הכי. אמנם ס"ל דכיון דצריך להתעשר כמו מלך כדי שישמעו דבריו א"כ מותר ליקח מן הצבור בחזקה יותר מכדי הסתפקותו מש"ה תי' דלא נתמנו ראשים על הקהל מיהו אף לזה יש לדחות ולומר דלא התיר הרב דאם הוא ראש ישיבה אף אם הוא אב"ד מותר ליקח עד שיתעשר אלא דוקא אם הוא לוקח מכללות הצבור כמו התם שהיו לוקחים מתרומת הלשכה וליכא למיחש בזה להטיית הדיין אבל מן היחידים מודה הרב שאסור ליקח מתנות וכן יראה מסוף לשונו שלא התיר לקבל מתנות אלא הנקרא ראש ישיבה וכיון שמצינו לרש"י שפי' שראש ישיבה הוא בעל הדרשה ומלמד תורה לרבים ואינו פוסק דינים א"כ איפוה אלו ס"ל להרב ז"ל דאפילו אם הוא אב"ד מותר א"כ איך סתם וכתב ראש ישיבה בסתם ולא פי' אפי' אם הוא אב"ד מותר אלא ודאי מש' דלא התיר אלא דוקא ראש ישיבה שאינו פוסק דינים ודוחק לו' שלא ראה דברי רש"י:
ומ"מ אם הוא אב"ד נמי ואינו ראש ישיבה נראה להדייא מדברי הרב דאסור ליקח מתנות עד שיתעשר אלא דוקא כדי צרכו שכתב שדייני גזרות לא נתמנו לראשים משמע דס"ל שדוקא ראש ישיבה מותר וא"כ יש לתמוה על הש"ך שהביא משם הב"ח ז"ל שמותר לראש ישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר דמלשון דקאמר או אב"ד משמע אף ע"ג דאינו ראש ישיבה והא בהדיא נראה מדברי הב"ח שאסור וכן יש לתמוה על הט"ז שהביא משם הב"ח דמסיק דלאב"ד שרי ליקח עד שיתעשר דמשמע אע"ג דאינו ראש ישיבה וצ"ע:
ודרך אגב יש לעורר על דברי הרמב"ם דס"ל דאסור ליהנות משום אדם אפי' הדיינים והביא ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ומלבד שתמה על דבריו הכ"מ והב"ח ודחו כל ראיותיו ע"ש תו קשיא לי עליו שנראה מדבריו שהלל הזקן אפי' בזמן שהיה נשיא היה חוטב עצים וכן יראה מדברי הב"ח שהבין בדברי הרמב"ם וא"כ קשיא לי דהא אמרינן בפ"י יוחסין דאסור לפרנס על הצבור לעשות מלאכה בפני ג' עוד כתב מרן בב"י בח"מ סי' ח' מחודשין ט"ו שכתוב בהגה"מ דאיתא בירוש' חמא בר סיס וכו' לית דין כבודך וכו' אי לית לך מאן דישמשונך לא הוה מתקרבא לא מתמנוי עש"ב וכ"ת דהרמב"ם מודה דבשעה שהיה נשיא לא היה חוטב עצים אלא עושה דבר אחר שיתפרנס שאין בו מלאכה מנ"ל הא השתא דאתית להכי אימא דהיה נהנה ממש מן הצבור אבל בשעה שהיה חוטב עצי' עדיין לא ניכר שהוא ח' גדול וצ"ע:
תבנא לדיננא שאם אינו רגיל מותר להאב"ד והוא ראש ישיבה ליקח מתנות אפי' להתעשר ומי שאינו ראש ישיבה מותר ליקח כדי ספוקו אבל אם הוא עושה דבר זה ברגילות מכל א' וא' פסול מדינא אפילו אם הוא ראש ישיבה ובספר ריח שדה כתב שאסור ליקח יותר מכדי חייו והביא ראייה מב' דייני גזרות וכו' עש"ב:
וכבר כתבתי לעיל משם הב"ח דהתם שאני שלא נתמנו ראשים על הקהל עוד תי' דהתם שאני שהיו לוקחים בחזקה א"כ איפא בנ"ד שאינו לוקח בחזקה אלא איש איש אשר נדבו לבו בודאי מותר ליקח עד שיתעשר עוד כת' בספר ריח שדה דאמרינן האי דיינא וכו' וא"כ כ"ש מתנה והא נמי ליתא דהתם שאני שהוא רגיל כמ"ש הב"ח ומור"ם עוד כתב וכ"ת ה"מ היכא שנותן לו וכו' מדברי מהרי"ק ועור מדברי מהרשד"ם וכו' והא נמי ליתא דכיון דכללא כייל לן מהריק"ו משום ר"י דדוקא התם פסולים שהיה הדבר מוכיח שהיו עושים הטובה מפני שהיו רוצים לדון לפניו א"כ איפה י"ל דאפי' במתנה נמי כל שאינו מוכיח מותר ואפי' מיחידים נמי מותר דהא כל הנהו עובדי דכתובות הוו מיחידים שהם כמה"ד ואפ"ה כתב ר"י שהתם שאני שהדבר מוכיח וכו' וכמ"ש הב"ח דמה"ט מתיר בתשו' הגאון וכבר נתבאר לעיל דאפי' הרמב"ם מודה בזה עוד כתב הריח שדה ובפרט אם היחידים אינם נותנים לת"ח מתנות אלא לח' העיר דוקא וכו' ובודאי שנותנים לחכם הקהל הוא להחניף להם עכ"ל. ומהא נמי לא אירייא די"ל דה"ט דסוברי' דכיון שזה נעש' רב עליהם אם כן לו נאה כל כבוד משא"כ שאר הת"ח:
הכלל העולה דאם אינו רגיל מותר ליקח מתנות אפי' להתעשר ואפי' הרמב"ם מודה בזה ועוד יראה לע"ד דאפי' מדת חסידות ליכא כיון שהוא ראש ישיבה כגון שצריך להתעשר כדי שישמעו דבריו כנלע"ד. ץ
עד כאן מצאתי מדברי א"א הרא"ש ז"ל:
נאום יצחק בר שבתי ס"ט