אור ברסלב
שות מר ואהלות חשן משפט › שאלה ב

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

חשן משפט · שאלה ב

שאלה א

על מה סמכו האידנא לדון ביחידי ובכפיה כיון דליכא האידנא מומחה שיוכל לדון בכפיה ואם כן איך רב העיר שמינוהו הקהל לדון יחידי שיושב ודן בכפיה וגם לא חשש למצות ח' שאמרו אל תהי דן יחידי ועוד אם טעה ואינו יכול להחזיר אי משלם מביתו או דינו כדין מומח' שקבלוהו דפטור מלשלם ועוד אם ההודאה בפניו חשיבא הודאה או לא על הכל יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה עיקרא דהאי מילתא אם המומחה דן בכפיה הוא מדאמרי' בסנהדרין רין ד' ה' ע"א ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי א' ר"ג כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי וכתבו התו' שם בד"ה דן אפילו יחידי ויכול לכוף וכו' ומכאן דג' הדיוטות יכולין לכוף דבמקום יחיד מומחה קיימי ע"כ. וראיתי להגאון מהרש"א ז"ל שהקשה על דבריהם דאמאי לא הוכיחו התוס' מגופה דרישא כן וכו' ותי דאיכא לאוקמא בדקבלוהו וכו' עכ"ל ולכאורה אין דבריו מובנים בזה דא"כ מאי מוכיחי התוס' מעיקרא דיחיד מומחה כופה דאי בדקבליה אפילו הדיוט דלעולם אימא לך דיחיד מומחה אינו כופה והא דקתני אנא דן אפי' יחידי היינו נמי בכי האי גוונא דאתו בי תרי ואמרו לו דון לנו כמו שרגילין לעשות הדין דמומחה יוכל לדון אבל הדיוט לאוע"ק ג"כ דמאין מכריחים התו' דלשמואל מואל יכולים השנים לדון בכפיה דילמא מודה שמואל דאינם יכולי' לכוף ושמואל איירי דאמרי להו דונו לנו כמו שרגילין וכו' כמ"ש התו' לקמן דבכי האי גוונא ס"ל לר' אבהו דאין דיניהם דין ושמואל פליג וס"ל דדיניהם דין והרב הדרישה תי' דהא דלא הוכיחו התוספות מגופה דרישא משום די"ל דרישא איירי בזבל"א ע"ש וק' דא"כ מאי מוכחי התו' דשמואל ס"ל דיכולים הב' לדון בכפיה דילמא איירי בזבל"א ואולי יש ליישב דס"ל להרב ראי בזה איירי שמואל לא הוה פליג ר"א עליה וראיתי להרא"ש ז"ל שכת' דשמואל מואל לא איירי בכפיה אלא איירי בדאמר להו דונו שנקראים ב"ד מן התורה עש"ב והשתא א"ש מה שמוכיח הראש אליבא דשמואל . דיחיד מומחה כופה דאי כדא"ל דונו וכו' א"כ אפי' הדיוט סגי בכה"ג ואמאי נקט מומחה אלא ודאי דיוכל לכוף וא"כ השתא תחזור קושיית הגאון מהרש"א על הרא"ש דאמאי לא הוכיחו התו' מגופה דרישא וכו' ואי א"ל דינו וכו' א"כ אפי' א' הדיוט סגי מן התורה אליבא דשמואל ואי איירי גם כן כמ"ש המהרש"א אפילו הדיוט הריוט יחיד יוכל לדון אליבא דשמואל אלא שנקרא ב"ד חצוף וע"ק מג"ל להרא"ש דיחיד מומחה יוכל לכוף דילמא הא דנקט מומחה משום דיכול לדון לכתחילה אבל הדיוט לכתחילה לא כדכתב הרא"ש ז"ל ואם נפרש דס"ל להרא"ש דיחיד הדיוט אפי' לכתחילה מצי למידן ולא נקט שמואל דיעבד אלא משום דאיקרי ב"ד חצוף א"ש הוכחת הרא"ש ז"ל אבל לפי מה שפירשו בדעתו דדוקא דיעבד אבל ע"י כפיה אפי' דיעבד אין דינו דין א"כ קשה דמאין הוכיח הרא"ש המומחה יכול לכוף ואיך שיהיה מבואר בדברי התו' שהבאנו דס"ל דלשמואל דשנים יכולים לכוף דלא כהרא"ש וא"כ יש מן התימה על הגאון הרב הדרישה שהדחיק עדיו והוצרך לדקדק ק מדברי התוס' דפרק השולח דיוק קל והניח דברי התו' דהכא דס"ל להדיא להיא דלא כהרא"ש ז"ל ועיין בספר הרב בני שמואל בסוף סי' מ' שעפ"י דבריו נוכל להשוות דברי התו' עם הרא"ש ז"ל אלא דלישנא שכתבו התוס' דנין לאדם בע"כ משמע לכתחי' יכולין לדון בכפיה ועפ"י זה נוכל ליישב שפיר קושיית מהרש"א ז"ל דהא דהוכיחו התו' מיחיד מומחה ולא מרישא דמתניתא משום דבעו לדייוקי דיחיד מומחה ן בכפיה ואפי' לכתחילה אבל ברישא לא קתני לישנא דלכתחילה אפשר דמיירי בדיעבד אם דנו בכפיה דיניהם דין אבל בסיפא דקתני דן לישנא דלכתחילה מדייקי התוס' דלכתחילה יכול לכוף וא"כ ממילא ג"כ דג' הדיוטות ג"כ יכולים לכוף דסתם ג' וכי' כדכתבו התוס' כנז"ל נכון גם מהרי"ק בש"ע מוכח מלשונו יחיד מומחה דן לכתחילה בכפיה שהרי בב"י הביא דברי התוס' והרא"ש שכתבו על הא דתניא דן אפי' יחידי ויכול לכוף וכו' ומכאן יש ללמוד וכו' עכ"ל וא"כ ממ"ש מרן בתחילת לשונו אלא א"כ קבלום וכו' או שהיה מומחה משמע דמומחה דן בכפיה דאל"כ מאי או דקאמר וכן ממה שהביא בב"י דברי התוס' ולא הביא שהרמב"ם חולק עליהם משמע דס"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולא כתב הרמב"ם דיחי' מומחה אינו כופה כ"א בנטילת רשות היינו דוקא כשאין הנתבע מסרב לדין אלא שאינו חפץ במומחה זה אלא באחר אבל אם הנתבע מסרב לירד לדין אפי' הרמב"ם מודה דיכול המומחה לדון בכפיה וא"כ ע"כ מ"ש או שהיה מומחה ר"ל שלא קבלוהו אלא שהיה מומחה ודן בכפיה ועוד דעיקר ג' הדיוטות דיכולים לכוף הוא מומחה דיכול לכוף דסתם ג' במקום יחיד מומחה קיימי וכדכתבו התו' וא"כ כיון שפסק מרן להדיא דג' דנין לאדם בע"כ א"כ כ"ש מי שהוא מומחה לדעת התוס' והרא"ש שהביא בב"י וכן הבין הב"ח בסי' י"ג שכתב וז"ל ויש כאן מקום עיון בש"ע וכו' דמשמע מינה וכו' ע"ש וכן הבין מור"ם ז"ל שכתב על דברי הש"ע או וכו' ובזמן הזה ע"ש ועפ"י זה תימה עמ"ש הרב כנה"ג בסי' זה בהגהת ב"י אות ג' על דברי הב"ח וז"ל ואני בעוניי לא ראיתי לרבינו ז"ל בסי' זה דבר שיחוייב ממנו דס"ל דהמומחה דן את האדם בכפיה עכ"ל דהא מבואר ממ"ש או שהיה מומחה ור"ל דלא קיבלוהו אלא שדן בכפיה ואין לדחוק ולומר דלא משמע מדברי הש"ע אלא דדינו דין בדיעבד אם דן בכפיה אבל לא לכתחילה דהא ליתא דהא דברי התו' והרא"ש אברייתא קיימי דקתני דן אפי' יחידי לכתחילה כמ"ש בב"י בלתי חולק ועוד להרמב"ם אליבא דהבית חדש אפילו בדיעבד אין דינו דין אם דן בכפיה דהא בהדיא כתב הב"י בסימן י"ג אדברי הטור דברי' נכונים וכו' ע"ש ולדידי קושית הב"ח מעיקרא ליתא דהא מדכתב הרמב"ם האחד שבירר דמשמע דוקא כשהוא רוצה לברור אבל כשאינו רוצה לבא לדין יכול לכופו וכמ"ש איהו גופיה בשם הגהות מימון ואע"ג שכתב דהך דיוקא קאי אסמוך ונטל רשות היינו לפי שכך ס"ל להרמב"ם דבעינן סמוך ונטל רשות וכמ"ש במקום אחר אבל מכיון שכבר מרן ס"ל דיחיד מומחה כופה וכמ"ש בסי' ג' א"כ שפיר העתיק לשון הרמב"ם למידק מיניה דאם הוא בורר אינו יכול לכופו וממילא משמע דאם אינו רוצה לברור יכול לכופו וכמ"ש בסימן ג' באופן דבדברי הרמב"ם עצמו שפיר מדייקינן דיחיד סמוך ונטל רשות כופה משום דאיהו גופיה הכי ס"ל וא"כ ממילא מרן דס"ל דבמומחה אפילו בלי נטילת רשות כופה א"כ כד דייקינן הכא מלשונו שהעתיק לישנא דהרמב"ם דמשמע דאם אינו בורר כופה היינו כמ"ש במקום אחר דמומחה דן בכפיה אפי' בלי נטילת רשות ובכל אחד נדקדק מלשונו לפי שיטתיה ודוק ומ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם בזה בטלה ברוב ע"ש כתב עליו הרב הגדול כמהר"ר צדקיה חוצין ז"ל בכ"י בגיליון ב"ח וז"ל ושאריה ליה מריה להב"ח שכתב דהרמב"ם חלוק ע"כ הפוסקים ז"ל דמ"ש אף עפ"י שלא רצו וכו' כלומר אעפ"י ששניהם אינם רוצים לדון לפניו יש לו. רשות לדון אותם בע"כ ואם לא נטל רשות אין יכול לכופם לדון לפניו כששניהם אינם רוצים לדון לפניו אלא בפני האחר אך אם האחד רוצה לדון והב' אינו רוצה לא דיבר הרמב"ם בכאן בדין זה ואפשר שמודה לדברי הטור דס"ל דאם האחד בא לפני הדיין ורוצה לדון לפניו אין כח ביד בעל דינו לומר. איני רוצה לדון לפני זה וכו' וכפי"ז מ"ש הטור בסי' י"ג אבל כל זמן וכו' ר"ל כל אחד משניהם דלפעמים אף התובע יכול לכוף וכדכתב בסימן י"ד דאין יכולים לפרש שיוכל לכוף את שניהם אף אם שניהם לא רצו דזה אינו שזה אינו יכול לכוף אלא א"כ נטל רשות מר"ג ובכן עלו דברי הטור והרמב"ם כהוגן ואין מחלוקת ביניהם וזה כפתור ופרח עכ"ל ולענ"ד אחרי המחילה נעלם מכבודו מ"ש הרשב"ץ בתשו' סי' ק"ס שכתב להדייא דאין שום דיין יכול לכוף שניהם יחד לדון לפניו אם שניהם אינם רוצים לדון לפניו אלא לפני אחר והביא דבריו בסימן זה הכנה"ג ע"ש וא"כ נפל כל בניינו ארצה:

וראיתי להכ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם או שנטל רשות במומחה איירי אלא שאינו מומחה לרבים וכו' ע"ש והרב כנה"ג הכריח דלא בקיבלוהו עליהם איירי ע"ש ולענ"ד דאין זה הכרח דהירושלמי איירי במומחה לרבים כמו ר"א אבל אם אינו מומחה אפ"ה קיבלוהו איכא עליו מצות חכמים וכ"כ הרא"ש בפרק אד"מ ע"ש גם מ"ש שדעת רש"ל בתשובה וכו' אחרי המחי' ליתא דהמעיין בתשו' רש"ל סי' ל"ה יראה דס"ל להדיא דאפי' מומחה לרבים איכא עליו מצות ח' ואפילו קיבלוהו לדעת הרמב"ם גם מ"ש הב"ח דלתוספות והרא"ש דבמומחה וקבלוהו עליהם לא הוטל עליו מצות ח' קשה לי לפ"ז מאי מוכחי התוספות בריש סנהדרין בד"ה דן אפי' יחידי דיכול לכוף דאי בדקבלוהו וכו' דאימא דאיירי שפיר בדקיבלוהו עלייהו וקמ"ל הדן אפי' לכתחילה ואפי' מצות ח' ליכא עליו לא עשה כן בהדיוט דאפי' אם קיבלוהו עלייהו איכא עליו מצות ח' כדכתב הרא"ש ז"ל:

באופן דהמורם מכל זה דדעת מרן הש"ע דיחיד מומחה דן אפילו לכתחי' בכפיה אמנם כבר כתב מהר"ם דליכא האידנא מומחה שיוכל לדון בכפיה וא"כ איך דיין העיר שולח אחר הבע"ד ודנו בכפיה ואע"ג דאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין דרבי אבהו וכו' במד"א בשלא קבלוהו עליהם אבל אם קבלוהו עליהם דן אפילו יחידי ואם כן ה"נ כיון שהצבור בוררין אותו הוי כאלו קבלוהו עליהם כולם הא ליתא דלא קאמר הירוש' דמהני קבלה אלא במומחה לרבים כר"א אבל מי שאינו מומחה אפי' קבלוהו אכתי איכא עליו מצות ח' וכמ"ש הש"ך ז"ל ולפ"ז לא שפיר עבדי עכ"ל וא"כ כ"ש בנ"ד שיושב וכופה לאו שפיר עביד:

ובעומדי ע"ז חפשתי ומצאתי להרדב"ז בח"ג בסי' תקנ"ה שנשאל ע"ז וז"ל על מה סמכו במצרים להיות להם נגיד אחד או דיין אחד והשיב כיון שהוברר מטובי העיר במעמד אנשי העיר הוי כאלו קבלוהו עליהם כולם וכו' עד שחזר הדבר לדין תורה ע"ש בדבריו שספרו מצוי והנה מתוך מ"ש שהרי הוברר וכו' והכי איתא בירוש' וכו' משמע דלא שרי אלא בכה"ג דהירוש' דהם באים מאליהם אבל אם בא בע"ד אחד לתבוע חבירו אין יכול הדיין להזמינו ולכפותו לבא לפניו וכמו שסיים הרדב"ז עצמו ולמד מהירוש' הזה דיכולין לדון בלילה אם באו שניהם יחד ע"ש בסוף תשו' וא"כ קשה לע"ד חדא דא"כ מה הועיל טעמא משום דהובררו מהצבור הא אפילו לא הובררו נמי כיון שדין זה עושה כר' אבהו ובאין לדון מאליהם לפניו הוי כמי שקבלוהו ועוד כיון שכתב שהכל חוזר לעיקר אחד וכו' וכיון שהובררו וכו' שחזר הדבר לדין תורה א"כ ודאי זה שהוברר מן הציבור יכול לכוף ולדון בכפיה שהרי אליבא דר' אחא בר איקא לשמואל בריש סנהדרין דס"ל דאחד מות' לדון מן התורה הוא אפי' על ידי כפיה כמבואר בפוסקים ז"ל במרדכי ורי"ו ובטור ובאגוד' ובסמ"ג ומקור דבריהם מדברי התוס' שם בריש סנהדרין בד"ה ואם היה מומחה וכו' ואף דשמואל ס"ל דנקראו ב"ד חצוף היינו משו' דעבר אתקנת' דרבנן דתקינו ג' אבל היכא דליכא תקנה דרבנן כגון שקבלוהו הרבים דחזר הדבר לדין תורה דיחיד דן אפי' בכפיה לר' אחא דקי"ל כותיה אליבא דהרמב"ם והסמ"ג ואפי' ר' אבהו דפליג שם אר' אחא מודה דבדקבלוהו הציבור דיכול לדון ביחידי ע"י כפיה וכ"כ הש"ך בסי' כ"ו בשם ראב"ן ז"ל וז"ל וכיון דנבררו וכו' הוי כמו שקיבלוהו עלייהו שיכול לדון בכפיה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהקהל ביררוהו ומינוהו ומינוהו לראש הו"ל כקבלוהו שידון ג"כ בכפיה ואם כן דברי הרדב"ז אינם מובנים לכאורה דלאו רישיה סיפיה:

:

והנראה בודאי בכונתו דודאי גם הרדב"ז אזיל ומודה שמי שהוברר מן הקהל ע"ד כן הוברר שיושב ודן בכפיה ומ"ש וכיון שהוא יושב ודן וכו' והכי איתא בירוש' על כרחין שאינו מדוקדק לשונו כל כך וכל כונתו ללמוד דין מי שהוברר מן הציבור מהירוש' מדין מי שיושב ודן מעצמו ובאין לדון לפניו דהוי כמי שקבלוהו דה"נ מי שהוא נברר מהצבור הוי כמו שקבלוהו. והראיה על זה כשלמד מדין הירוש' למה שנהגו לדון בלילה כתב ומיהו אם בא אחד מבעלי הדין וכו' אין מזמנים וכו' ולמה לא כתב זה החילוק ג"כ בדין שמינוהו הציבור שאינו יכול לשלוח ולהזמין חבירו אלא ודאי דס"ל דקבלת ציבור הוי כאלו קבלוהו להדיא לדון ג"כ ע"י כפיה ואין לדחוק ולומר דהרדב"ז איירי במומחה וכמ"ש בשאלתו וכ"ת וכו' וכן ממה שהביא מהירוש' והירושלמי איירי במומחה וכר' אבהו וכן ממה שסיים תדע וכו' ובזמן הרדב"ז ודאי איכא מומחה ואם כן עכשיו בדורותינו דליכא מומחה מנ"ל דמהני קבלת הציבור להיות דן ע"י כפיה וגם ליכא תו עליו מצות חכמים די"ל דאע"ג דנדון הרדב"ז במומחה מ"מ אפי' מי שאינו מומחה הדין כן שהרי כתב שהכל חוזר לעיקר אחד שמן התורה וכו' ומד"ס הוא דבעינן ג' וכיון שכן אם קיבלוהו הציבור וכו' ע"ש והדבר ברור שמה שמותר לדון יחידי מן התורה הייני היינו אפילו הדיוט כמבואר בחידושי הר"ן בריש סנהדרין באורך וכיון שע"י קבלה חזר הדבר לדין תורה אם כן אפילו מי שאינו מומחה נמי יכול לדון ע"י כפייה:

האמנם קשה לי על זה שהרי יחיד מומחה שיוכל לדון יחידי אף אחר שתקנו רבנן בג' משום דביחיד מומחה אוקמוה אדאורייתא ועכ"ז כתב הרמב"ם שמצות חכמים עליו הרי שאין הדבר תלוי בחזרת הדבר לדין תורה ואם כן י"ל דוקא גבי מומחה מהני קבלה ואין עליו עוד מצות ח' וכההיא דהירוש' דר' אבהו שהיה יושב ודן יחידי אבל מי שאינו מומחה מנ"ל דאין עליו מצות ח' אפי' אם קבלוהו וא"כ בזמן הזה דליכא מומחה אף שקבלוהו הקהל מ"מ אכתי לא פקע מיניה מצות ח' ואיך יעבור אדבריהם גם מ"ש הרדב"ז דאם קבלוהו עליהם הבע"ד או שבררוהו הקהל וכו' ההודאה בפניו היא הודאה דלכל דבר בררוהו וכו' דאי לא תימה הכי למאי קיבלוהו תדע דהא מומחה שטעה משלם מביתו ואם קבלוהו פטור מלשלם מפני שע"מ כן קבלוהו אף לענין הודאה וכפירה נמי ע"מ כן קבלוהו וכן מעשים בכל יום וכן מדברי הטור סי' ג' ע"ש עכ"ל כל דבריו הללו אינם מוכרחים כי מה שהכריח דאי לת"ה למאי קבלוהו אין זה הכרח כלל דאימא דה"ט שקבלוהו משום שלא יהיה עליו עוד מצות ח' וכדא"ל לרבי אבהו לא למדתנו רבינו אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שהם באים מאליהם וכו' ועוד דאהני נמי מה שקבלוהו כדי שאם יטעה יפטר מלשלם וכמ"ש אח"כ ומ"ש ה"נ לענין כפירה והודאה דאף לענין זה קבלוהו וכן נהגו במצרים הנה באמת כיון שנהגו כך הוי כמי שקבלוהו בפירוש לענין כפירה והודאה אבל מן הדין י"ל דהיכא דקבלוהו לא מהני אלא שאם טעה יפטר מלשלם אבל לא לענין כפירה והודאה והראיה דלגבי מומחה לרבים שטעה חילק הרמב"ם בין קבלוהו ללא קבלוהו ולגבי מומחה שכתב הרמב"ם דאינו חשוב ב"ד לענין הודאה לא חלק בין קבלוהו ללא קבלוהו ועוד שהרי ס"ל להרמב"ם דנטילת רשות לא מהני אלא לענין שיכול לכוף ולפוטרו מן התשלומין אבל לא מהני לענין הודאה וכפי' וכמ"ש הפרישה בד"ה אינו חשוב ב"ד ע"ש וא"כ גם הקבלה לא מהני אלא לענין שאם יטעה פטור מן התשלומין ומה שהביא ראייה מהא דתנן נאמן עלי אבא וכו' אינה ראיה דהתם קיבלו בפירוש אפי' שהוא קרוב אבל קבלה בסתם לא מהני וא"כ ה"נ אם קיבלוהו הקהל בסתם מנ"ל דמהני לענין כפירה והודאה ומה שהביא ראיה מדברי הטור וכו' ראיה זו איני מכיר דהטור אזיל לשיטתיה דס"ל כדעת הרא"ש דיחיד מומחה כי היכי דיכול לכוף ה"נ ההודאה בפניו חשיבא הודאה דלדידיה אין הפרש בין ג' הדיוטות ליחיד מומחה וס"ל דהא בהא תליא דכיון דיוכל לכוף לכ"ע ה"נ חשיבא ההודאה לפניו הודאה מש"ה אם קיבלוהו ליחיד אף שאינו מומחה כיון שקיבלוהו חזר דינו כדין מומחה ומש"ה חשיבא ההודאה בפניו הודאה אבל הרמב"ם דס"ל דלאו הא בהא תליא דהא ס"ל אע"ג דיחיד מומחה דן לכתחילה מ"מ אינו חשוב ב"ד להיות ההודאה בפניו הודאה אם כן מנ"ל להרדב"ז דהרמב"ם בקיבלוהו מסתמא הויא ההודאה בפניו הודאה וכ"כ הרא"ם בח"א סי' כ"ד דלהרמב"ם ליכא חלוק בין קיבלוהו ללא קיבלוהו עש"ב. איך שיהיה למדנו מדבריו דשפיר מצי לדון יחידי בזמן הזה ע"י ברירת הקהל:

שוב ראיתי ג"כ שבא הדבר מפורש בתשובה ב"ח בסי' מ' שכתב בדין הרב שדן יחידי שאסיק וכתב שבארצות אלו שנהגו לקבל הרב ואם התנו שידון יחידי רשאי לדון יחידי ואפי' הדיוט יכול לדון יחידי אם קבלוהו עלייהו וכו' ועכשיו בדורותינו ליכא מומחה לרבים וכו' והילכך אינו רשאי לדון יחידי בע"כ אלא א"כ קבלוהו עלייהו אלא שמהרש"ל הפריז על המדה וכתב דאפילו קבלוהו עלייהו אין לו לדון יחידי מדכתב הרמב"ם אחד שהיה מומחה לרבים וכו' ואין זה סותר למ"ש המרדכי בשם הירוש' ר' אבא וכו' הרי אתה מקובל עלינו כדי שתדיננו דין תורה וכו' שחייב לשלם מפני שהגיס דעתו לדון דין תורה יחידי ואין דן יחידי אלא א' וכו' דשאני דשאני התם שבקשו ממנו דין תורה והגיס דעתו לדון דין תורה יחידי אבל אם קבלו. אותו סתם דלא מצו למימר ליה כי קבלוהו אדעתא למידן להו דין תורה קבלנוך אין כאן הגסת דעת ומותר לו לדון יחידי ותדע שכן הוא הפירוש דאל"כ סתרי הני תרתי מימרי דהירוש' אהדדי וכו' עכ"ל עש"ב והנה באמת דבריו קשים לשמוע בממ"נ דאם ס"ל דהירוש' הזה בהדיוט א"כ לא יש סתירה ממנו להירוש' האחר שהיה ר' אבהו יושב ודן וכו' דהתם איירי במומחה דרבי אבהו מומחה לרבים היה ואי ס"ל דגם הירוש' האחר דקאמר מפני שהגיס וכו' ג"כ איירי במומחה א"כ איך למד ממנו להדיוט דמהני בסתם קבלה הפך דברי הרא"ש שכת' דסתם קבלת יחיד הדיוט הוא לדון דין תורה אכתי איכא הגסת דעת לזמן הזה דליכא מומחה ומה שירד לחלק בין הני תרי מימרי דהירושלמי דבפ"ק דסנהדרין ובפרק זה בורר חלוק זה איני מכיר דהא הירוש' דבפ' ז"ב הוא קאי אמתניתין דדן את הדין דאיירי באינו מומחה וכדאית' בפ"ק דסנהדרין אמר שמואל שנים שדנו וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אין דיניהם דין תמן תנינן דן את הדין וכו' עד שאין דן יחידי אלא אחד עכ"ל הירוש' וכיון דאיירי בהדיוט הרי כתב הרא"ש דסתם קבלה למי שאינו מומחה הוא אדעת' לדון דין תורה וא"כ אפי' בסתם נמי עדיין הוא בכלל הגסת דעת ועבר אמ"ש אל תהי דן יחידי וכ"כ הש"ך להדיא דליכא לפרש התם טעמא משום שהתנה כן להדיא שידין דין תורה דא"כ מעיקר' לא יש סתירה מהירוש' הזה של ר' אבהו שהיה יושב ודן להירוש' האחר דהחילוק מבואר לעין כל דהתם איירי במומחה דר' אבהו מומחה הוה מש"ה מהני מה שבאו לדון לפניו אבל ההיא דהירוש' דאיירי בהדיוט מש"ה יש עליו מצות ח' אף דקבלוהו ואף דיהיבנא ליה שיטתיה דהתרי מימרי דהירוש' איירי במומחה מ"מ יגדל התימה עליו דהיכי פשיט לזמן הזה דליכא מומחה דמהני קבלה סתם וליכא עליו מצות ח' מהירוש' דרבי אבהו דהתם איירי במומחה מש"ה מהני קבלה סתם דלא הגיס דעתו אבל באינו מומחה דאף בקבלה סתם יש בו הגסת דעת וכדכתב הרא"ש ויש עליו מצות ח' הדרא קושיא לדוכתה דעל מה סמכו האידנא ולא חשו להאי מתני' דאל תהי דן יחידי על כן הנראה לע"ד לומר דודאי דעל זה סמכו האידנא להושיב דיין יחידי דודאי איכא מומחה גם בזמן הזה ובקי בדינין ובפרט רב העיר דמסתמא אין ממנין אלא ח' גדול וחריף ובקי בפלפול וסברה ישרה ואדרבה יותר מצוי מומחה בדורותינו יותר מדורות הראשונים שהיה כל לימודם ע"פ וקבלה איש מפי איש באותו זמן אין המומחה שכיח הרבה אבל לא כן בדורותינו שהכל כתוב בספרים ולא הניחו דבר גדול וקטון וא"כ תכף שיהיה החכם מעיין טוב ורגיל בלימוד הפוסקים הא ודאי אין לך מומחה כמוהו ובודאי דאם קיבלוהו הקהל לדון יחידי אין עליו עוד מצות חכמים ומ"ש מור"ם בשם מוהרי"ו דאין מומחה בזמן הזה היינו שאין מומחה לכוף שהוא מילי דשררה אבל לענין הבקיאות והעיון איכא טובא אף בזמן הזה והראיה שכתבו הפוסקים דהאידנא ליכא טעות בשקול הדעת אלא הוי טועה בדבר משנה שהכל כתוב בפוסקים ואם טעה ופסק נגד הפוסקים הוי טועה בדמ"ש ולמדתי חלוק זה ממ"ש מהרשד"ם על הא דקי"ל דת"ח אל יורה עד שיהיה כן מ' שנה כתב וז"ל מ"מ יש לחלק בין זמן התלמוד לזמננו זה שהספר הוא הדיין והוא המורה ובזמן זה אף שלא הגיע לארבעים כיון שהוא גדול בחכמים יוכל לדון אף שיש גדול ממנו עש"ב אף אנו נאמר דלענין הלמוד בודאי איכא מומחין טובא אף בזה"ז וא"כ בזמן שהוברר מהקהל הח' הבקי הוי כדין מומחה שקבלוהו דליכא תו עליו מצות ח' דאל תהי דן יחידי וכיון שקיבלוהו בסתמ' מהנייא קבלתו דלא מצו למימר ליה אדעתא למידן דין תורה קבלנוך ואין כאן הגסת דעת דהא לא א"ל בפירוש ע"מ שידון דין תורה ואע"ג דכת' הרא"ש בהדיוט שקבלוהו בסתם הוא ע"מ לדון דין תורה היינו בסתם דגמיר ולא סביר אבל אם גמיר וסביר ובקי בדינין כרב העיר ודאי דמודה הרא"ש דקבלתו בסתם מהני כדין מומחה של התלמוד ודוקא לענין שיכוף ליכא בזה"ז אבל לענין הבקיאות והתלמוד. איכא מומחה בזה"ז וכדכתיבנא וגם הש"ך בסימן כ"ה כתב להדיא דלא כתב מהרי"ו דליכא מומחה בזמן הזה אלא דוקא לדון בכפייה אבל לענין אם טעה דקי"ל אם קיבלוהו בסתם פטור מלשלם גם האידנא מומחה לענין זה ומדבריו אני לומד ג"כ לומר ולחלק דגם בזה"ז יש מומחה לענין שאם קבלוהו תו לא הוי עליו מצות ח' וכמ"ש ר' אבהו כיון שהם באים הוי כקבלוהו דתו ליכא עליו מצות ח' וברירת הקהל הוי כמי שקיבלוהו לדון ובכלל קבלתם קבלוהו ג"כ לכוף וע"ד כן הוברר לעמוד ולכוף ואע"ג דליכא האידנא מומחה לכוף היינו לעמוד מעצמו ולכוף אבל ע"י ברירת הקהל יכול לכוף ולפי זה גם אם טעה פטור מלשלם כדין מומחה שקבלוהו וכדכתב הרדב"ז ז"ל דברירת הקהל הוי כקבלוהו וכן ראיתי לראב"ן פ"ק דסנה' דף קי"א ע"ב שכתב וז"ל וה"ה אם הקהל בוררין להם אחד וממנין אותו לדון להם אם טעה אינו משלם וכן נהגו פה אר"ץ יע"א ולא שמענו מעולם ששילם הדיין מביתו וגם ההודאה בפניו חשובה הודאה מאחר שכן נהגו וכמ"ש הרדב"ז ז"ל וכ"כ הש"ך בסימן ס"ה ס"ק י"ג וז"ל דאף בזה"ז יש מומחה לענין פטור התשלומין וכו' ולכך סתמו הפוסקים ולא כתבו דהאידנא ליכא מומחה וכו' דדוקא לענין שידון לכתחילה בע"כ הוא דליכא מומחה אבל לענין פטור התשלומין יש מומחה עכ"ל:

ולכאודה דבריו תמוהים דהא מבואר בהרא"ש פ"ק דסנהדרין ובפרק אד"מ היחיד מומחה שקיבלוהו בסתם דפטור היינו משו' דכיון דאף דלא קבלוהו היה יכול לכופם א"כ אהניא קבלתו למפטריה דקבלת מומחה בסתם הוי כאלו פריש להדיא בין לדין בין לטעות וכן ביאר הרא"ש עוד כן בדין ג' הדיוטות דאם קיבלום בסת' פטורי' מלשלם וא"כ לפי"ז דהא בהא תלייא אם כן בזה"ז דליכא מומחה לדון בכפייה אם כן אם קבלוהו בסתם מצו למימר אדעתא דלדון דין תו' קיבלנוך ולא לטעות דהשתא ליכא למימר דבלאו הכי יכול לדונם בע"כ ולא אצטריך שיקבלוהו דבזה"ז צריך שיקבלוהו דבע"כ אינו יכול לדון ואפילו את"ל דגם האידנא דינו דין בדיעבד אם דן בכפיה מ"מ היכא דקבלו בסתם הוא יכול לומר לו אדעתא דלדון דין תורה והיכי כתב הש"ך בפשיטות דהאידנא יש מומחה לענין פטור מתשלומין והנה באמת דהש"ך אזיל לשיטתיה לקמן בס"ק ט"ו אות ד' דלא ס"ל כהרא"ש אלא טעמא דמומחה דפטור משום דהוי כאנוס בטעותו וכמ"ש בשם המאור ז"ל והביא ראיה מדאמרינן גבי טבח אומן שקלקל וכו' וכן גבי מראה דינר לשולחני מומחה דפטור והתם לא שייך לומר דמומחה משום שהוא אנוס ולא אסיק אדעתיה שיטעה וכן פירש"י התם להדיא והרשב"א וכו' וא"כ ה"ה הכא עכ"ל ולעד"ן שאין ראייה מההיא דהתם לא עביד המומחה שיטעה בדינר אבל לגבי הדין אפי' מומחה עביד למטעי והטעות שכיח בדין יותר מהשולחני והראייה דהא רש"י כתב להדיא דטעמא בשולחני דפטור משום דהוי אנוס ואלו במומחה וקבלוהו סתם דפטור מוכח מדברי רש"י דפטור מטעמא דהרא"ש דקבלתו בסתם הוי כאלו פרשו להדיא בין לדין בין לטעות שהרי כתב רש"י בפ"ק דסנהדרין ד"ה אי קיבלוך עלייהו לא תשלם אי קבלו לילך אחריך בין לדין בין לטעות ולא יתבעוך לא תשלם ואי לא כגון דאמרי לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ופירש הש"ך גופיה לקמן בסעיף ל' כוונתו דהיינו אם קיבלוך בסתם דהוי קבלה לגמרי בין לדין וכו' והכריח שם כוונה זו משום דק"ל לרש"י דילמא דוקא דיעבד דיניה דינא ומנ"ל דיחיד מומחה דן לכתחי' אלא ודאי משום דסתם קבלה לפני מומחה הוי כאלו פירש להדיא בין לדין וכו' וא"כ שפיר מוכח מכאן דיחיד מומחה דן אפי' לכתחילה בע"כ דאל"כ אפי' לא א"ל בפירוש בשעת קבלה דיינת לן דין תורה אלא קיבלהו בסתם הו"ל לשלם דהא י"ל אדעתא דלידון דין תורה קבלוהו וכו' אלא ודאי דמומחה דן אפילו בע"כ עכ"ל. הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דס"ל כטעמא דהרא"ש ז"ל וא"כ ע"כ דיש לחלק בין מלאכת דשולחני לדין גופיה ועוד דלפי טעם אנוס אפי' יאמרו לו בשעת קבלה דיינת לן דין תור' אפ"ה פטור מה"ט שהוא אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיטעה וכמו שמבואר כן בירוש' שהביא הוא מעצמו לקמן ע"ש אלא דלרש"י טעמא דפטור כמ"ש הרא"ש ז"ל ואיך כתב הש"ך גבי שולחני על דברי רש"י וה"ה כאן דמשמע דס"ל בדעת רש"י דטעמא דמומחה שטעה פטור משו' שהוא אנוס כמו שולחני דהא ליתא דמבואר מדברי רש"י ז"ל דטעמיה כמ"ש הרא"ש ז"ל וגם מדברי מרן בב"י ומור"ם בהגה"ה מוכח להדייא דטעמא דפטור מטעמא דהרא"ש שהרי כתב בבדק הבית וז"ל כתב הרב נר"ו בב"י והי"ל לכתוב בבא ו' ג' הדיוטות שטעו ונראה שדינם כיחיד מומחה וכו' עכ"ל. הרי מבואר להדיא דס"ל בדעת הרי"ף דטעמא דמומחה דפטור לאו משום שהוא אנוס דאי משום אנוס אם כן בג' הדיוטות וקבלום הול"ל דחייבים לשלם שאינם אנוסים בטעותם אלא ודאי דטעמא כמ"ש הרא"ש דלהאי טעמא גם כן ג' הדיוטות פטורים וכמ"ש הרא"ש להדיא וכן כתב מור"ם ז"ל דג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה וא"כ תמיהתנו קיימת על הש"ך דאיך כתב בפשיטות בסתם דאף בזמן הזה יש מומחה לענין פטור מהתשלומין כאלו הוא דבר מוסכם אליבא דכ"ע ואפי' לסברת מור"ם כיון דלטעמא דרש"י והרא"ש והב"י ומור"ם לא הוי הכי וכדכתיבנא לעיל וגם הב"ח כת' להדיא לדעת הגאון דג' וקיבלו' פטור מלשלם ש"מ דס"ל כטעמא דהרא"ש:

איברא דיש לחלק ולדקדק מדברי הרי"ף דלא כמ"ש הב"י וע"כ דס"ל דג' הדיוטות וחד הדיוט דינם שוה לתשלומין וכמ"ש הש"ך ז"ל והוא מדחזינן להרי"ף ז"ל שהקשה על הגאון ז"ל וז"ל דכי אית ליה לר"מ דינא דגרמי היינו דוקא לגבי ניזקין אבל לא לגבי דייני דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם עכ"ל ור"ל כיון דהמומחה אינו מצוי כ"כ וההדיוט אינו יושב לעולם בדין א"כ איכא נעילת דלת שאין מוצא מי לדונו ולכאורה מאי קושייא שהרי ימצא ג' הדיוטות שידונו אותו ופטורים מלשלם אם קיבלו אותם אלא ודאי דמזה מוכח להדיא דס"ל להרי"ף דקבלת יחיד וקבלת ג' הדיוטות שוים הם דכי היכי דלא מהני קבלה ליחיד הדיוט ה"נ לא מהני קבלה לג' בסתם מש"ה מקשה הרי"ף בכח אם איתא דיחיד שאינו מומחה. וקבלוהו חייב לשלם מדינא דגרמי א"כ גם ג' הדיוטות כן וא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם ואפי' ג' הדיוטות ואם כן לפי. זה היינו טעמא דפטור המומחה משום שהוא אנוס וכדכתב המאור ז"ל ועפי"ז לא קשה עליו מ"ש עליו הש"ך בסעיף י"ד אות ב' דלא קאמר דלא יעשה דין לעולם וידונו ג' הדיוטות או יחיד מומחה דהרי לפי מ"ש בדעת הרי"ף וגם איהו בעצמו הכי ס"ל בדעת הרי"ף א"כ גם ג' הדיוטות לא ידונו לעולם דג' הדיוטות ויחיד שוים הם לעולם בקבלה לענין תשלומין גם מ"ש או יחיד מומחה כבר כתבנו דהיחיד מומחה אינו מצוי כל כך ואכתי איכא הג"ד גם מ"ש דלאו הוכחה היא דאל"כ תיקשי ליה אמאי דבעי לאוקמי בש"ס בפרק הגוזל קמא ובבכורות פרק עד כמה כר"מ דמחייב מדינא דגרמי אעפ"י שלא נשא ונתן ביד א"כ אין לך אדם שאינו מומחה וכו' אלא ודאי דלאו קשיא היא וכו' עכ"ל נלע"ד דלאו קושיא זה הוא בעצמו כוונת התלמוד במאי דקאמר נימא מתני' כר"מ דהא כתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל דה"ק נימא תנן סתמא כר"מ דאי רבנן אפי' בנזיקין לא דיינינן דינא דגרמי כ"ש בדייני אלא ע"כ ר"מ דאי לא מתני' אמאן תרמייד והשתא ק' כיון דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אמאי נייד מלאוקמא כר"מ ואוקמא בנשא ונתן ביד וכרבנן אלא דצ"ל דלפום מסקנא גם לרבי מאיר בעינן לאוקמא מתני' בנשא ונתן ביד דאם לא נשא ונתן ביד אפילו ר"מ מודה דלית דינא דגרמי בדייני דאל"כ לא ימצא דיין לדון לעולם וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ואם כן זהו בעצמו דקאמר תלמודא נימא כר"מ ואית ליה אפי' בדייני דינא דגרמי ואם כן קשה דלא ימצא אינו מומחה לדון אליבא דר"מ ומשני דמתני' ע"כ בנשא ונתן ביד דאל"ה אפי' לר"מ פטור מה"ט דלא ימצא לעולם דין באופן דתלמודא דשני בנשא ונתן ביד משום ר"מ עצמו דאל"כ יקשה עליו כקו' הרי"ף דלא ימצא וכו' וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש גם מ"ש הש"ך והרי ג' הדיוטות הכשרי' לכ"ע ואם טעו משלמין ולא חיישינן אם כן לא ידונו לעולם עכ"ל לא ידעתי ראיה זו ומה יש ממנה דחייה לדברי הרי"ף דהא לפי האמת לשי' הרי"ף ז"ל דמ"ל א' הדיוט ומ"ל ג' הדיוטות שקבלום ולא נשא ונתן ביד דפטורים אליבא דהרי"ף דהא הדר דינא אליבא דהרי"ף דלא קבלום אלא אדעתא דלידון דין תורה והיכא דנשאו ונתנו ביד הוא מה שעשה עשוי וחייבים לשלם ואם כן מש"ה לא חיישינן שלא ידונו לעולם דידונו ולא ישאו ויתנו ביד ואפי' נימא דס"ל להרי"ף כטעמו דהרא"ש דבג' הדיוטות שקבלום פטורים מלשלם ולא מחייבי אלא היכא דדנו בע"כ דבע"ד ואם כן שפיר מחייבי ולא חיישינן שלא ידונו לעולם דאה"נ שלא ידונו בכפיה לעולם אלא ע"י קבלה גם מ"ש והכי משמע נמי ממ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ג אמאי דפריך אלא מעתה טעו לא ישלמו וכתבו התוס' שם דהכי פריך וכו' וא"כ למאי דמשני כ"ש וכו' לא וכו' ע"ש הנה למאי דס"ל להתוס' דבשלשה הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם כמו יחיד מומחה וקבלוהו וכטעמא דהרא"ש ז"ל וכמ"ש שם הר"ן ז"ל בחדושיו להדיא לדעת התו' א"כ מה"ט לא חיישינן להכי דלא ידונו בכפייה כיון דיכולין לדון ע"י קבלה תו ליכא למיחש שלא ירצו לדון וכ"ת דהא ע"כ דמ"ש הרי"ף דא"כ אין לך אדם שאינו מומח' שיעשה דין לעולם אינה הוכחה כלל דאל"כ תיקשי האי קושיא אליבא דרב ששת דס"ל דטעה בשקול הדעת קם דינא וחייב לשלם אעפ"י שלא נשא ונתן ביד אם כן אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם אלא דכ"ע לא חיישינן להכי י"ל דס"ל להרי"ף דדינא דגרמי דחייב אינו אלא מקנסא וכמ"ש הש"ך בסימן שפ"ז ע"ש אבל לרב ששת דס"ל דקם דינא חשיב דבור כמעשה ומחייב מדין מזיק וכמו שמבואר כ"ז בתו' והרא"ש ואפילו אליבא דרבנן מחייב ואם כן שפיר הוכיח הרי"ף דע"כ לית ליה לר"מ דינא דגרמי בדיינא דאי אית ליה אם כן אין לך אדם שיעשה דין לעולם וכיון דכל. דינא דגרמי אינו אלא קנסא אם כן מחמת חששא זו שלא יהיה דין לעולם ראוי שלא לקנסו אבל לר"ש דאית ליה קם דינא ודבורו כמעשה ומחייב מדינא משום מזיק א"כ אין ראוי לפטרו מהך חששא שלא יהיה דיין כיון דמדינא מחייב אין אנו חוששין להך חששא דלא וכו' וכ"ת הניחא טימא את הטהור וזיכה את החייב אבל טיהר את הטמא דאיך אפשר לומר קם דינא ומ"ש עשוי והיאך אפשר שיהיה טהור בשביל טעותו דליכא לשנויי השתא כמ"ש התו' שערבן בה"ב עם פירותיו דא"כ צ"ל דמחייב מדינא דגרמי וא"כ הדרא קו' הרי"ף לדוכתה ונראה ליישב דס"ל להרי"ף אליבא דר"ש כמ"ש הר"ן ז"ל בחדושיו בפ' אד"מ וז"ל הדברים כפשטן משום כיון דטהר את הטמא הרי זכה לו הדבר ההוא עפ"י דינו והרי הוא שוה ממון וכשיודע אח"כ שטעה בשקול הדעת שהיה טמא הרי הוא כדן את הדין וזכה את החייב שאף על פי שמן הדין היה לו לשלם כיון שזיכהו בדינו זכה ולא הדר דינא ומשלם להאיך מביתו ה"נ כיון שטעה בשקול הדעת שטהר את הטמא הרי זכה בו בעה"ב לא שישאר הטמא טהור ומה שעשה עשוי דקאמרן היינו לענין תשלומין שכל מקום שההוראה קיימת הוא חייב בתשלומין עכ"ל והגם שדבריו אלה אינם ברורים לע"ד ואין דמיונו עולה יפה ח"ו דלא דמי לזכה את החייב דכיון שהוא תופס בממונו ומוחזק בו ועל ידי טעותו חסרו ממון לחבירו מש"ה ראוי להתחיי' בתשלומין אבל טיהר את הטמא ולא חסרו כלום לחבירו והוי טמא מעיקרא ומה הפסידו עד שנחייבו בתשלומין והרי עינינו הרואות שיש כאן טעות ומה שפסק בטעות פסק ומה גרמי יש בזה וזה דומה ממש לחייב את הזכאי ועדיין לא זכה התובע במעות שכתב הרמ"א ז"ל דחוזר הדין ופטור וכתב הש"ך ז"ל שדין זה של הרמ"א מוסכם מכל הפוסקים ואפי' הרא"ש זולת הטור ע"ש איך שיהיה על פי דברי הר"ן אלו נתיישב שפיר אליבא דרב ששת:

האמנם ק"ל על זה דאם כן היכי אמרינן >בבכורות בפרק עד כמה לימא תנן סתמא כר"מ והא אפי' כרבנן אתייא ואפי' לא נשא ונתן ביד אליבא דרב ששת דדיבורו חשיב מעשה וי"ל דאה"נ וסוגייא דהתם אליבא דר' חסדא דלא ס"ל כרב ששת דס"ל דטעה בשקול הדעת לרבנן חייב דלא חשיב דבורו כמעשה כיון דאליביה חוזר הדין כשלא נשא ונתן ביד וכמו שתי' הרא"ש ז"ל בתי' שני ע"ש:

הכלל העולה דלתוס' והרא"ש והר"ן משם צ האחרונים והב"ח לדעת הגאון והב"י לדעת הרי"ף ומור"ם ז"ל ולדעתי גם רש"י הכי ס"ל וכמש"ל דלכולהו טעמא דמומחה שקיבלוהו דפטור מתשלומין הוא מטעמא דהרא"ש ז"ל דכיון דבלא קבלוהו יכול לכוף אהני קבלתו דהוי כאלו פירש בין לדין בין לטעות ונפקא מינה בזה לזמן הזה דליכא מומחה שיוכל לכוף א"כ אם קבלוהו אינו פטור מתשלומין דיכול לומר לו לא קבלנוך אלא לדון דין תור'וגם כלהו פוס' הנז"ל ס"ל דבג' הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם מה"ט של הרא"ש וכן כתב הרב בעל העיטור להדיא דג' הדיוטות וקבלום פטורים מלשלם כדין מומחה שקבלוהו דלא כהש"ך שהכריע בזה כדעת המאור ז"ל ומהר"ם ז"ל דס"ל דחייבים לשלם נגד כל הני רבוותא שהבאנו ומי יוכל להוציא ממון מהדין שהוא מוחזק נגד כל אלו הפו' דשפיר יכול המוחזק לומר קי"ל כותייהו ומכ"ש לדידן שדעת מרן כן דפטורים אליבא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל ולפי זה גם במומחה בזמן הזה שקיבלוהו אע"ג דאינו יכול לכוף ויוצא לפי דעת הרא"ש ודעמיה שחייב בתשלום אם טעה דהא הרא"ש לא פטרו אלא משום דבלאו הכי יכול לדון בכפיה מש"ה אהנייא קבלתו בסתם שאם טעה פטור מתשלו' אבל היכא דא"י לכוף כמו בזמן הזה אם קבלוהו וטעה חייב בתשלום וכדכתיבנא לעיל דהא בהא תלייא מ"מ יכול המוחזק לומר קי"ל כהמאור והש"ך ודעמייהו דטעם המומחה דפטור הוא משום אונס א"כ ה"ט שייך אף בזמן הזה אמנם אנן בדידן דבתר מרן גרירנן והוא ס"ל כדעת הרי"ף שטעם המומחה שקבלוהו דפטור מטעמא דהרא"ש ז"ל וכדכתיבנא א"כ חזר הדין דבזמן הזה דאינו יכול לכוף המומחה ולדון בע"כ של חבירו אם קבלוהו בסתם חייב בתשלו' וכדכתי' דלא כהש"ך ז"ל שפסק בפשיטות דפטור אלא אדרבא דחייב בתשלומין:

אמנם עדיין אנו צריכין להבין אליבא דהרא"ש דס"ל דאם הוא מומחה וקבלוהו דפטור משום דהוי כאלו פירש בין לדין בין לטעות אי הוי טעות משנה ג"כ בכלל ואם אי אפשר להחזיר פטור המומחה מן התשלום או נימא דלא קבל טעותו כי אם דוקא היכא דטעה בשקול הדעת והנה ראיתי להרדב"ז ז"ל בח"א סי' שכת' דאפי' פירשו שקבלוהו:

בין לדין בין לטעות בכלל קבלה זו לא נכנס מי שטעה בדבר משנה דלא קבל טעותיו כ"א דוקא היכא דטעה בשקול דעת אבל לא טעות משנה ולכאורה דבריו תמוהים דאם הוא מומחה וקבלוהו בפירוש בין לדין בין לטעות לפי טעם הרא"ש ז"ל יוצא אפי' אם טעה בדבר משנה פטור דהא כל טעם דפטר הרא"ש במומחה בדקבלוהו הוא משום דל"ל שקבלוהו דהא בלא קבלוהו יכול לכוף ולדון בע"כ ול"ל קבלוהו אלא ודאי דאהני קבלה בסתם כאלו פירשו בפירוש בין לדין בין לטעות ובודאי שאם שקלוהו בסתם שפיר מצינן למימר דלא קבלו טעותו כ"א טעה בשקול דעת דוקא אבל לא אם טעה בדבר משנה אבל היכא שקבלו למומחה בפירוש בין לדין בין לטעות פשיטא דקבלוהו אף אם טעה בדבר משנה דהא אם איתא דקבלתם היתה דוקא אם טעה בשקול הדעת ל"ל לפרושי בהדיא שקבלוהו בין לדין בין לטעות הא בלא"ה אפילו. קבלוהו בסתם הוי כאלו פירשו בין לדין בין לטעות אלא ודאי מדהוצרכו לפרושי לאורויי שקבלתם היתה אפי' לטעה בד"מ כעין מ"ש הרא"ש בטעם פטו' המומח' מן תשלומין וא"כ איך כתב הרדב"ז דאפילו פירש בהדיא בין לדין בין לטעות לא הוי טועה בד"מ בכלל הקבלה ואולי יש ליישב דלא כתב הרדב"ז כן אלא בסתם דיין שאינו מומחה אבל במומחה מודה הרדב"ז דאם קבלוהו בפי' בין לדין בין לטעות אף טעות ד"מ בכלל וכדכתי' ולפי"ז לא הו"ל להרדב"ז לסתום אלא לפ' דהיינו באינו מומחה אבל במומחה ישתנה הדין דהא אף בזה"ז איכ' מומחה לענין פטור מהתשלו' וכדכתב הש"ך ז"ל שוב עיינתי ודקדקתי וראיתי דשפיר סתם הרדב"ז ואינו יכול לחלק דהא כבר כתבנו לעיל דמ"ש הש"ך דיש מומחה בזה"ז לפטור מהתשלומין הוא נגד הרא"ש ודעמיה דהא כיון דכל טעמא דהרא"ש ז"ל דבמומחה וקבלוהו פטור הוא משום דבלא"ה אין צריך קבלה דיכול לכוף ול"ל קבלה אלא ודאי דאהנייא קבלתו להיות כאלו פירשו בין לדין וכו' וא"כ בזמן זה דאינו יכול לכוף אפי' קבלוהו לא אהניי' קבלתו לפוטרו מתשלומין דשפיר מצו ל"ל אדעתא דלדון דין תורה קבלנוך וכמש"ל באורך כי כל עוד שלא פירשו בהדייא בין לדין וכו' וא"כ בזה"ז אפי' פירשו שקבלוהו למומחה בין לדין וכו' מצו ל"ל דלא קבלו טעותו כ"א טעה בשקול הדעת אבל לא טעות ד"מ דליכא למימר ל"ל לפרושי בין לדין וכו' משום דאם קבלוהו סתם מצו. ל"ל אדעתא לדון ד"ת קבלנוך כיון דבלא קבלה לא מצי לכוף א"כ אהניא קבלה להיות דן דין תורה ואם פירשו בין לדין בין לטעות מצו ל"ל דקיבלו טעות שקול הדעת ולא טעות ד"מ ומש"ה סתם הרדב"ז ולא חלק בין מומחה לשאינו מומחה וכדכתיב' ועפ"י דברי הרדב"ז הללו שכתב אפילו פירשו בין לדין וכו' לא נכנס טעות ד"מ בקבלה זו הנה מקום אתי ליישב מה שתמה הש"ך על הסמ"ע והב"ח ז"ל שכתבו על דברי מור"ם שכתב בסעיף ב' ויש חולקים פי' דאפי' ג' מומחין וקבלוהו עליהם חייבים לשלם וכת' עליהם הש"ך דזה כשגגה דיוצאה על פניהם דודאי ליכא מ"ד הכי דהא טעה בשקול הדעת כ"ש בד"מ וכו' ע"ש שהאריך בדחיותיו ואני אומר שדבריהם טובים ונכוחים וק"ו זה אית ליה פירכא והוא שכבר כתבנו להרא"ש סתם קבלת מומחה הוי כאלו פירשו בין לדין וכו' וכמ"ש איהו גופיה בכ"מ לדעת הרא"ש וכבר כתבנו משם הרדב"ז דאין בכלל קבלה זו טועה בד"מ ואם כן מה ענין טעה בשקול הדעת שמביא ממנה הש"ך ק"ו דשאני התם ע"ד כן קבלוהו אפי' שיטע' מש"ה פטור דכל שהתנה בממון תנאו קיים אבל טועה בד"מ שלא קבלוהו ע"ז פשיטא דלדעת הרא"ש ודעמיה דמחייבי אפי' אם לא נשא ונתן ביד מדינא דגרמי דהא דאמרינן בגמ' כיון דאלו הוה קמן היה חוזר השתא נמי לאו כלום עבד היינו אליבא דרבנן דלא מחייבי דינא דגרמי אבל לדידן דקי"ל כר"מ לא אמרינן לאו כלום עבד וכדכתבו התוס' והרא"ש וא"כ לדידהו פשיטא דמומחה וקבלוהו כמומחה שלא קיבלוהו דכי היכי אם לא קבלוהו אם טעה בשקול הדעת חייב ה"נ במומחה וקבלוהו וטעה בד"מ הדין כן שחייב כיון שאין קבלתו על טעות ד"מ וא"כ ליכא לא ראיה ולא קו' גם מה שהביא ממתני' דקתני ואם היה מומחה לב"ד פטור דההיא בשקול הדעת איירי וההיא דפטרו ר"מ אפי' טועה בד"מ אינה ראיה די"ל דהתם ה"ט דפטור אפילו טעה בד"מ משום דמלבד שהיה מומחה וסמוך וקבלוהו עלייהו אלא גם נקט רשותא מריש גלותא דכיון דנקט רשותא מר"ג ובלא"ה פטור מלשלם אם טעה בשקול הדעת א"כ כשקבלוהו ג"כ אפילו טועה בד"מ קבלוהו ודמי ממש למ"ש הרא"ש דה"ט דמומחה וקבלוהו סתם דהוי כאלו פירש בין לדין וכו' ולא אמרינן אדעתא דלידון דין תורה קבלוהו משום דא"כ בלא קבלה נמי הדין כן במומחה ול"ל קבלה ואם כן הכא נמי ל"ל קבלוהו כיון דנקיט רשותא מר"ג אלא ודאי ע"מ כן קבלוהו אפילו לטעות בד"מ:

והב"ח ז"ל תי' ההיא דר"ט דפטרו ר"ע משום דנקט רשותא מר"ג ועדיפא נטיל רשות מקבלוהו דקבלוהו יכולים לו' אדעתא דלידון דין תורה קבלוהו וכתב עליו הש"ך דלא יהיה נט"ר מר"ג עדיף מקבלוהו ע"ש ונראה דלק"מ. דהא אמרינן בגמ' האי מאן דבעי למידן דינא ואם טעה פטור מלשלם לינקוט רשותא מר"ג וכתב הרא"ש עלה דבין מומחה ובין אינו מומחה איירי ע"ש הא קמן דלהרא"ש נט"ר מר"ג עדיף מקבלוהו דאלו אינו מומחה וקבלוהו אם טעה חייב דמצו לדון ד"ת קבלוהו ואלו בנט"ר מר"ג פטור אך מה שסיים הב"ח לדעת הרא"ש דאפילו במומחה וקבלוהו מצו ל"ל אדעתא דלידון ד"ת אחרי המחי' לא דק בזה דהא מבואר להרא"ש בהדיא בכל מקום דקבלת מומחה סתם היינו ר"ל בין לדין וכו' וכן ביאר בדין ג' הדיוטות דדינם כיחיד מומח' וכדכתי' אלא הנראה נכון יותר לומר דבמומחה וקבלוהו מצו ל"ל לא קבלנוך כ"א טעות בשקול דעת אבל לא לטעות בד"מ אבל אי נקיט רשותא מר"ג אם טעה ג"כ בדבר משנה כן דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש הב"ח ז"ל:

איברא דמדברי הרשד"ם ח"מ סי' ל"א מוכח דלא ס"ל כהרדב"ז אלא ס"ל דאם פירש לו בין לדין וכו' אפי' טעות ד"מ בכלל והגם שכתב הרב כה"ג בח"ב סי' כ"ה דנדון מהרשד"ם שאני דבפי' התנה אפילו לטעות בד"מ קבלוהו והראייה שלא נסתייע הרב לח"מ מתשו' רבו ע"ש מ"מ הרואה יראה שם דס"ל דאפי' אמר סתם בין לדין וכו' הוי טעות ד"מ בכלל וסיים וכתב כ"ש וק"ו אם כנים הדברים שקבלוהו בפי' אפי' לטעות בד"מ ע"ש שפסק בנ"ד בכ"ש וק"ו והנה מדברי הרא"ש מוכח לכאורה כדברי הרדב"ז דאם קבלו למומחה אין טעות בד"מ בכלל הקבלה שהרי כת' להדייא וז"ל אם קבלוהו בין לדין וכו' דיניה דינא אם טעה בשקול הדעת וכו' משמע דאם טעה בד"מ חוזר ויש לדחות בפשיטות והראיה שהריב"ל בח"ה סי' ל"ב נסתפק בזה אם טעות משנ' בכלל קבלתו והניח הדבר בספק ולא פשט מדברי הרא"ש הללו שהביאם הוא בעצמו שם גם לכאור' נראה מדברי התו' בחולין דמ"ג בד"ה זילו אמרו ליה דחיוב וכו' אע"ג בר" מהוא האכיל' לכלבי'. בידים ע"ש ודבריהם צריכים ביאור דלכאור' קאה. דמאי קשיא להוא ע"ג דטעה בד"מ חוזר היינו היכא דהוא דעדין בעין. אבל הכא א"א בחירה שכבר האכילה לכלבים וליכא למימר כיון דאלו הואי וכו' ה"נ. לאו כלום עבד דהאי שבראה אינה אלא לרבנן אבל לר"מ לא אמרינן הכי וחייב:

לשלם וא"כ שפיר קאמרי ליה דחייב לשלם אע"ג דטועה בדבר משנה משום דקי"ל כר"מ ובפרט שרבא גופיה ס"ל כר"מ. וכמ"ש הש"ך לקמן גם מאי. מתרצי משום שהוא. האכילה לכלבים בידים משמע דאם לא נשא ונתן ביד הא אליבא דר"מ אפילר לא נשא ונתן ביר. מחייב. מדינא דגרמי וע"כ מוכרחין לומר כיון דרבא הוא מומחה ואין מומחה גדול הימנו היה וכדכתב הרשב"א ז"ל אם מסתמא וראי שלא הכריחם רבא לדון לפניו אלא הם שאלו מלפניו ודמי לקבלוהו עליהם וכמ"ש המאור והכ"מ בעובדא דר' שרשדא. לקבלוהו דמסתמא הם שאלו מלפניו ע"ש ואם כן שפיר הקשו בכח כיון דהוא מומחה וקבלוהו דהשת' אינו מחייב מדינא אפי' אליבא הת"מ כיון שקבלוהו וע"ז תי' דשפיר דהוא האכילה בידים ור"ל דהוי כמזיק בידים ולאו אדעת' להיות מזיק בידי קיבלוהו וכ"ת אי במומחה וקבלוהו איירי הכא איך קאמרי התו' אע"ג דטעה דמשמע דאי טועה בשקול הדעת ניחא שא"ל שישלם והא מומחה שקיבלוהו וטעה בשקול הרעה לכ"ע פטור וי"ל בפשיטו' דלס"ד של התוס' אף. דהטריפה עדיין היא בעין ואיתא בחזרה מש"ה מקשו אע"ג דטעה בד"מ חוזר ור"ל למה דחייבוהו לשלם. דבשלמא אם היה הטעות בשה"ד דקי"ל דקם דינא אפשר דה"ט ששלחו ליה חייב לשלם משום דהוו סברי שדנן בכפיה בלא קבלה ולכך א"צ לשלם אי לא קבלוהו אבל מכיון דטע' בד"מ דקי"ל דחוזר א"כ בין בלא וקבלוהו ובין בקבלוהו איתיה בחזרה דנהי דקבלו טעותו היינו אחר שזכר התובע ונעשה הממון ברשותו. אינו מחזיר שכבר קבל טעותו. אבל כ"ז שלא זכה התובע כ"ע מודו דאם טעה בד"מ חוזר ואפי' שטעה בשו"ד לדעת רוב הפוס' חוזר וא"כ הכא דהוה ס"ד דהיא עדיין בעין וטעה בד"מ א"כ ודאי חוזר בין בין קבלוהו' ובין לא קבלוהו ולזה תי' התו' דהכא האכילה בידים וחידשו. בתי' תרתי חדא דכבר היא אינה בעין ועוד שהאכילה הוא בידים דהוי מזיק דאף על גב דקבלוהו לא קבלוהו להיות מזיק בידים ואם כן מוכרח לפי"ז דס"ל להתו' דאם קבלוהו בין לדין בין לטעות או קבלוהו בסתמא והוא מומחה טעות ד"מ בכלל כסברת מהרשד"ם דמש"ה כתבו האכילה בידים דהוי מזיק דמשמע דאי לאו הכי אלא שנאכלת מאליה היה פטור משום שהיה מומחה וקבלוהו דטעות ד"מ גם כן בכלל הקבלה דלא כה כהרדב"ז

ובזה השוו דבריהם דהכא עם ד בריחם דפרק אד"מ ופרק הגוזל קמא ע"ש וי"ל דס"ל להרדב"ז דהיינו טעמא שכתבו התוס' האכילה בידים דבלא"ה פטור הוא כמ"ש הש"ך שם בסעיף א' אות ה' ד"ה ויש חולקים וכו' וכן מוכח מהתו' בפ' אלו טרפות וכו' דאם לא האכילה ר"ט בידים פטור אע"ג דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי ע"ש איברא דמדברי מרן בכ"מ בפ"י מהלכו' סנהד' ה' ק' יש לדקדק מדבריו ולהוכיח דלא ס"ל כהרדב"ז שהרי כ' שם דדעת הרמב"ם כהתו' וזהו שדקדק וכ' אעפ"י שגורם להזיק והיינו שלא נשא ונתן ביד אבל אם נשא ונתן ביד מזיק ממש הוי וחייב לשלם וכ"כ הנ"י שם עכ"ל ולכאורה ק' דאי מזיק מקרי א"כ אם במומחה וקבלוהו יהא חייב בנשא ונתן ביד אע"ג דקבלוהו. מצי ל"ל דלא קיבלו לטעות בד"מ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל אלא ודאי מזה מוכח דס"ל למרן בכ"מ דאם הוא מומחה וקבלוהו סתם או שאינו מומחה וקבלוהו בין לבין וכו' בכלל קבלה זו גם אם טועה בדבר משנה וכסב' הרשד"ם ז"ל וכן ממ"ש אח"ך הכ"מ דבמומחה וקבלוהו אדעתא דהכי קבלוהו לדונם בשקול דעתו ויפטר בכל ענין ע"כ דלכאורה דבריו תמו' דהניחא אם טע' בשקו"ה איכא למימר אדעתא דהכי קבלוהו לדינם וכו' כמ"ש הוא ז"ל אלא. טועה בד"מ מא"ל אלא ודאי מוכרחים אנג לומר דס"ל למרן ז"ל שבכלל קבלתם' גם אם טעה ד"מ:

באופן דבר זה, שחידש הרדב"ז שנוי במחלוקת וא"כ י"ל שפיר דהסמ"ע והב"ח ס"ל בזה כהרדב"ז וכדכתיבנא. לעיל מש"ס שפיר כתבו אדברי מגר"ס שכ' וי"ח דאפי' ג'. מומחים וקבלום חייבים לשלם דאין בכלל קכלתם טעות. בד"מ:

איברא דעיקר מה שדקדק הכ"מ . מדברי הרמב"ם שכ' ואף עפ"י שגורם להזיק והיינו שלא נשא ונתן ביד אבל נשא ונתן ביד מזיק ממש הוי וחייב לשלם לע"ד דאין דבריו מוכרחים כרחים דהא למאור והרשב"א ז"ל מוכרח לדידהו דלא בלא מקרי מזיק משו' דלדעתו מצוה עביד וא"כ י"ל אדרבה דמה שדקדק הרמב"ם וכתב ואעפ"י שגורם להזיק וכו' לאשמעינן רבותא טפי דאעפ" י שנשא ונתן ביד לא מקרי מזיק אלא גורם להזיק דלא נתכוון להזיק והיינו דלא חלק וסתם וכמ"ש הב"ח גם מ"ש הנ' :

בשם הרמב"ן ז"ל דהיכא שנשא ונתן ביד חייב ואפי' בג' סמוכים דמזיק הוי עכ"ל.. דבריו תמוהים דהרמב"ן לא כ"כ אלא במומחה ולא קבלוהו או בהדיוט וקבלוהו אבל במומחה וקבלוהו או בג' סמוכים שדינם כמומחה וקבלוהו מודה הרמב"ן ז"ל דאפי' נשא ונתן ביד וטועה בד"מ וא"א להחזיר פטור מלשלם וכמ"ש הר"ן בחי' משם הרמב"ן. ז"ל כסברת המאור וההשב"א ז"ל וטעמא משום פשיעותא דבע"ד ע"ש בדברי הרז"ה וכתב עליו הש"ך ס' א' אות ג' לא נהירא וכו' דהא משמע להדייא בש"ס וכו' ואם איתא לדברי המאור אכתי גם לר"ת תיקשי לימא ליה וכו' עכ"ל. ואנכי העבד אברהם . לא אדע היכי משמע להדיא בש"ס דהא י"ל דגם ר"ח ס"ל דפטור אפילו נשא ונתן ביד והטעם כמה שכת' המאור ז"ל והרשב"א ז"ל. ורב חסדא לא בא אלא לשנויי מתני' דקתני מחזירין ומתני' דקתני מה שעשה עשוי וכו' כפירש"י ז"ל דלא ניחא ליה לתרוצי כרב ששת אף שדבריו מוסכמים אליבא דכ"ע דהלכה פסוקה בכל הש"ס דטועה בד"מ חוזר משום דניחא ליה לאוקמא תרתי מתני' בטעות אחת וכן טעמא דרב יוסף וכמ"ש הר"ן ז"ל. גם לא ניחא לאוקמא כרב יוסף מאיזה טעם שיהיה אבל איה"נ דמודה שפיר ר"ח דטועה בד"מ פטור אפי' נשא ונתן ביד מטעם שכתב המאור והרשב"א ז"ל ומתני' חדא ועוד קאמר כדשני לה ר"ש ור"ח לא בא לחדש אלא מאי דמשמע מר"י דאפילו היכא שלא נשא ונתן ביד חייב ע"ז בא לחדש ולומר דהא ליתא אלא דוקא בנש' ונ"ב והיינו בשקול הדעת אבל בטועה בד"מ אכתי יוכל להיות דפטור אליבא דכ"ע אפי' נשא ונ"ב מטעם שכתב המאור ז"ל ואולי דכונת הש"ך מדשרי תלמודא תי' דרב יוסף ור"ש ותכף הקשה על ר"ש ומשני ואחר כך הביא תירוץ ר"ח והו"ל. לתלמודא לסדר בתחילה כל הני שינויי זה אחר זה ואח"כ יקשה על תירוץ ר"ש וישני אלא דבזה כיון תלמודא לאשמעי' מעי' דלפי שינוייא דר"ח שוב אין אנו צריכין לדחוקי מתניתין בחדא ועוד קאמר אלא שפיר אתיא אליבא דר"ח דחדא קתני אפי' טועה בד"מ אם נשא ונ"ב חייב אם אי אפשר להחזיר ואי מהא לא אריא דיש לדחות בפשיטות דכן דרך התלמוד שתכף שמביא דברי האמורא שקיל וטרי אליביה ועוד הרי משמע דלרב יוסף ור"ש ליכא חלוק כלל בין נשא בין לא נשא וכו' דהיכא דמחייב מחייב בכל ענין והיכא דפטור פטור בכל ענין דאם איתא דס"ל לר"ש דבנשא ונ"ב טובא עבד וכדכתבו התו' ז"ל אם כן אמאי דחיק ר"ש לאוקמא מתני' בחדא ועוד לוקמא בנשא ונ"ב דבשלמא להתו' עצמן י"ל דס"ל דל"מ לשנויי בנשא וכו' דא"כ גם מומחה וקבלוהו בכלל החיוב דהוי מזיק בידים וע"ז לא קבלוהו וא"כ מוכרח לשנויי מתני' בחדא ועוד דהשתא הא דפטרו ר"ע משום שלא נשא ונ"ב אלא להש"ך דס"ל דמומחה וקבלוהו פטור אפי' נשא ונ"ב ואפי' טעה בדבר משנ' אמאי לא משנ' ר"ש דההיא דר"ט בנשא ונ"ב איירי ומדקדק שפיר דקאמר האכילה לכלבים דמשמע איהו גופיה ומ"ש הש"ך דהתוס' מודו ג"כ במומחה וקבלוהו דאפי' ונ"ב וכו' ואפי' טועה בד"מ פטו' מדלא אקשו בפשיטות דאמאי פטרו כ"ע באמת משום שהוא מומחה כיון שנשא ונ"ב עי"ע בסק"ד אות ב' יש לדחות דלא מצו לאקשויי דאמאי פטרו ר"ע די"ל הא דפטרו משום דר"ט מלבד שהוא מומחה וסמוך אלא גם נטל רשותא מר"ג והפקר ב"ד הפקר ואדעתא דהכי נתנו לו רשות אפי' נשא ונ"ב וכמ"ש הב"ח ז"ל אליבא דהרא"ש דמחייב בכל גוונא אפילו במומחה וקבלוהו עש"ב והגם שהש"ך דחה דבריו לקמן כבר כתבתי עליו לקמן ע"ש. שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שדחה דברי המאור ז"ל ונרגש מזה וכת' והא דאותביה רב המנונ' לר"ש פרה י"ל דאפשר הו"ל לפרוקי שר"ט נשא ונ"ב אלא דלאו אורחיה דר"ט בהכי ועוד דר"ש כולה בשלא נשא ונ"ב מוקי לה עכ"ל ר"ל אף על גב דר"ש מודה להדיא דדן את הדין בין נשא וכו' ובין לא נשא וכו' א"כ גם הסיפא ג"כ דומיא דומיא דרישא דאיירי ג"כ בלא נשא ונ"ב אך מ"ש דכן נראה מדברי רבינו הגדול נלע"ד דאיפכא נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהרי כת' הרי"ף דר"ח לא פליג בין נשא וכו' דאם א"א להחזיר חייב ובלא נשא פטור אלא ודאי דאפילו נשא ונ"ב פטור וכן כתב הב"ח לדעת הרמב"ם ז"ל שבטעה בשקול הדעת חלק בין נשא ונ"ב ואלו. בטעה בד"מ לא חלק כלל גם מ"ש הש"ך דה"ט שכתבו התוס' האכילה בידים משום דאם לא נשא ונ"ב פטור אפי' אליב' דר"מ ואפי' גרמי לא הוי ע"ש זה דוחק עצום שנאמר דהתו' דחולין לא ס"ל כמ"ש בפ' אד"מ והגוזל גם מ"ש דאם כן מאי מקשה רב המנונא לר"ש וכו' דילמא ר"ע כר"מ ס"ל ובפרט דהלכה כותיה וכו' נראה לע"ד דלק"מ דכונת רב המנונא להוכיח דטעה בד"מ אינו חוזר דאם חוזר אם כן תקשי לרבנן דר"מ דלא דייני דינא דגרמי דאמאי ק"ל מומחה לב"ד אתה ופטור בלא"ה פטור כיון דחוזר אליבא דר"ש ומדלא קא"ל הכי ש"מ דדיינינן דינא דגרמי וא"כ תיקשי לרבנן מהאי מתניתין שהיא מוסכמת אדרבנן דר"מ דלא מצינו תנאי' הקודמים שנחלקו עם ר"ע בזה ומדלא אקשינן ממתניתין ארבנן דר"מ ש"מ דטועה בד"מ אינו חוזר ומשני ר"ש לעולם חוזר ולא קשיא מהאי מתניתין ארבנן דר"מ די"ל דחדא ועוד קא' ר"ע ואיה"נ לדידן דקי"ל כר"מ אין צריכין לשנויי מתניתין בחדא ועוד:

ב

והנה הרי"ף והרמב"ם חולקים על הרא"ש וס"ל דאם מומחה טעה בדב"מ חוזר הדין ואם א"א להחזיר פטור משום דהוי גורם להזיק ולא נתכוון להזיק ולא מחייב מדינא דגרמי והנה הרי"ף ז"ל הכי גרים בגמ' כי קתני מחזירין בשאין מומחה וכי קתני מה שעשה וכו' במומחה ומומחה מי משלם והא קתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור אמר ר"ג כאן בשיש גדול וכו' עש"ב וכתב עליו הרא"ש ז"ל וז"ל לפי זה קשה דמאי קא"ל ר"ע לר"ט מומחה לב"ד אתה ופטור והלא ר"ע גדול מר"ט בחכמה דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולע"ד הא ל"ק כלל דהא כת' הרמב"ן בס' המלח' דמומחה דנקיט רשותא מר"ג אף על גב דיש גדול הימינו פטור מלשלם וכ"כ הר"ן ז"ל בחי' משמו והרא"ש בעצמו ס"ל דאפי' מומחה וקבלוהו אם טעה בד"מ וא"א להחזיר חייב לשלם מדינא דגרמי מ"מ אי נק"ר מר"ג פטור וה"ט דפטרו ר"ע לר"ט משום דהפקר ב"ד הפקר וכדכת' הב"ח לדעת הרא"ש ע"ש בסוף ס"ג ואם כן כיון דר"ט נקיט רשו' מר"ג אף ע"ג דר"ע גדול ממנו היה פטור מלשלם כדכתב הרמב"ן אליבא דהרי"ף וכ"ת א"כ מאי מייתי ראיה ממעשה דר"ט דאם הוא מומחה שאין גדול הימנו פטור שאני ר"ט דמלבד שהוא מומחה עוד ג"כ נק"ר מר"ג אבל מומחה שאין גדול הימנו מנ"ל דפטור בלא נק"ר מר"ג דהא ע"כ דר"נ דקאמר במומחה שאין גדול הימנו היינו אפי' לא נק"ר מר"ג דאי נק"ר מר"ג א"כ אפי' יש גדול הימנו פטור וכמ"ש הרמב"ן וי"ל דהכי מייתי ראיה התנא מההיא דר"ט כי הנה ודאי כל טעם ר"נ שאמר כשהוא מומחה ואין גדול הימנו פטור דאם אתה מחייבו ימנע מלדון עוד וכיון שאינו דן מי ידון אחריו דהא קי"ל דבמקום שיש גדול ממנו לא לידון אניש ועל הגדול מוטל החיוב לדון וכיון דברשות קא נחית דין הוא שלא לשלם וטעותו אונס היא והשתא מייתי ראי' שפיר התנא דכמו שמצינו לר"ע שפטרו לר"ט אף על פי שהוא גדול ממנו משום דנקט רשותא מר"ג אם כן גם במומחה שאין גדול הימנו הסבר' נותנת שדינו כדין מומחה שיש גדול הימנו ונקט רשותא מר"ג דכיון דברשות ירד דינו כנק"ר שששששש מר"ג:

וראיתי לה' ב"ש שכ' וז"ל ולא ידעתי דאמאי לא משני כי פריך מסיפא דקתני ואם היה מומחה וכו' דמיירי בסמוך ועוד שמוכרח הוא שהרי אם מיירי בלא סמוך היכי מייתי ראיה התנא מר"ט דפטרו ר"ע לפי שמומחה וכו' שאני ר"ט דסמוך היה ואפשר דס"ל להרי"ף ז"ל דסתם מומחה לב"ד לאו בסמוך איירי אלא כיון שהוא גמיר וסביר וכו' ומאי דקא"ל ר"ע דפטור ר"ל פטור אתה אף עפ"י שלא היית סמוך לפי שכל המומחה פטור עכ"ל ועפ"י דבריו אלה יש לייש' קו' הרא"ש מעל הרי"ף דהא דפטרו ר"ע לפי שהיה סמוך אף עפ"י שר"ע גדול ממנו דר"נ דקאמר מומחה שאין גדול הימנו פטור היינו שאינו סמוך אלא גמר וסביר דוקא וכ"ת א"כ מאי מביא התנא ראיה מההיא דר"ט התם שאני דהוה סמוך וכמ"ש הוא ז"ל י"ל כמש"ל דהכי קא יליף התנא דכמו שמצינו בר"ט אע"ג שיש גדול הימנו פטו' משום שהוא סמוך ונחית ברשות ה"נ במומחה שאינו סמוך כיון שאין גדול הימנו דינו כסמוך דברשות נחית דאם הוא לא ידון מי ידון אחריו וכי היכי דמצינו דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו מומחה וסמוך אע"ג דאיכא חדא לריעותא דהיינו שיש גדול הימנו אפ"ה פטור ר"ג היכא שהוא מומחה ואין גדול הימנו אע"ג דאיכא ביה חדא לריעותא דהיינו אינו סמוך אפ"ה פטור מלשלם איברא דעיקר דברי הר' בני שמואל שכת' אמאי לא משני סיפא וכו' דבריו תמוהים דהא כת' הטור והרמ"א בסי' א' דבג' מומחין סמוכים מה. שעשה עשוי ופטורים מלשלם וכן כת' הנ"י ז"ל משמע מדבריהם להדיא דוקא ג' סמוכים אבל א' סמוך חייב לשלם וטעמא כמ"ש הש"ך בס"ה אות ח' בד"ה כת' הטור וכו' עש"ב מש"ה דוקא ג' מומחין דיש להם רשות מדאורייתא ולא גרע רשות' דרחמנא מרשותא דר"ג אבל אחר סמוך חיי' לשלם וא"כ היכי קאמר הר' ז"ל דלוקמא ההיא סיפא דפטור בסמוך והא אפי' בסמוך חיי' לשלם שוב ראיתי להר"ן בחי' לסנהדרין בפ"ק שכ' מחלוקת בזה שהביא משם הרמב"ן דאחד סמוך פטו' והביא כמה מהראשונים דפליגי בזה אבל על כל זה י"ל דהרי"ף קאי כמ"ד דחייב לשלם מש"ה לא תריץ ג"כ סיפא דמתני' בהכי וראיתי בנמוקי אדוני אבי כ ז"ל בכ"י קודש שכת' על דברי הרא"ש וז"ל אי מהא ל"ק על הרי"ף והוא במה שתחילה יש להקשות על גירס' הרי"ף דאיך אוקי רב יוסף הא דקתני משלם וכו' ביש גדול ממנו והרי רב יוסף גופיה א"ל למר זוטרא אי קבלוך עלייהו לא תשלם והרי ר"י גדול ממ"ז היה אלא ודאי הדבר ברור דלגי' זו של הרי"ף מוכרחים אנו לו' דר"י מפרש הא דקתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו היינו בדלא קבלוהו עליהו וע"ז קתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור דהיינו כשאין גדול הימנו אבל אי קבילו עלייהו אעפ"י שיש גדול הימנו פטו' וכמ"ש ר"י גופיה למ"ז אי קבלוך עלייהו לא תשלם איכו השתא במעשה דר"ט י"ל דהתם קבלוהו וכמ"ש הכ"מ להדיא ע"ש וא"כ מש"ה קא"ל ר"ע לר"ט מומחה לב"ד אתה ופטור וכו' אע"ג שהיה ר"ע גדול ממנו כיון שקבלוהו עכ"ל. וכן כת' המאור להדיא דההיא דר"ט בדקבלוהו עכ"ל. ואנכי העבד ברא כרעא דאבוה אחרי ני"ק דתי' זה ק' לע"ד דאם כן היכי מייתי ראיה התנא דאם הוא מומחה שאין גדול הימנו אף ע"ג דלא קבלוהו פטור מלשלם מדא"ל לר"ט פטור אתה שאני התם שקיבלוהו עלייהו אבל אי לא קבלוהו מנ"ל דפטור אפי' שאין גדול הימנו אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דרכי קא"ל ר"ע לר"ט פטור אתה אף עפ"י שלא קבלוך לפי דמומחה וכו' ר"ל שאין גדול ממך וכמ"ש ר"נ וא"כ הדרא קו' הרא"ש לדוכתה דהיכי קאמר פטור אתה כיון דר"ע גדול הימנו הו"ל לחייבו מה"ט וזו היא בעצמה קו' הרא"ש ז"ל וליכא למימר כמש"ל לתי' דהכי קא מייתי ראיה דכמו שפטר ר"ט אף על פי שיש גדול ממנו משום שקבלוהו ה"נ באין גדול הימנו אף על פי שלא קבלוהו פטור דשפיר יש לדחות בפשי' דקבלוהו שאני והנלע"ד לקיים תי' זה דאיה"נ דהו"מ תלמודא לאקשויי עליה דר"י ור"נ דמהיכא מביא ראיה התנא מר"ט והו"מ לשנויי עלה חיסורי מחסרא וה"ק ואם קבלוהו אעפ"י שיש גדול ממנו פטור ומעשה בר"ט וכו' וכאורחא דתלמודא בכ"מ הכי אלא משום דתלמודא לא ס"ל כהאי תי' אלא כתי' ר"ח דק"ל כותיה לדעת הרי"ף מש"ה לא חש לאקשויי עלה ולשנויי ולפי זה נתיישב גם כן מה שתירצתי לעיל דההיא דפטרו ר"ע משום דנק"ר מר"ג והוינן בה דאם כן מאי מייתי ראיה וכו' דלפי מ"ש דהו"מ ר"י לשנויי מעשה דר"ט בחסורי מחסרא וכו' וכדכתבתי אבל כל זה דוחק ועוד להרי"ף ע"כ מתני' דקתני ואם היה מומחה וכו' ר"ל שאין גדול ממנו דאם אין פי' כך אלא אוקמתא כשאין גדול הימנו היכי קתני בסתם ואם היה מומחה וכו' העיקר חסר כיון דבמומחה קיימינן ברישא אליבא דהרי"ף הול"ל ואם הוא מומחה שאין גדול ממנו שזהו עקר חדוש המשנה אלא ודאי דלדברי הרי"ף כך פי' המשנה דאם היה מומחה לב"ד ר"ל שבדקו אותו שאין גדול ממנו וא"כ צ"ל דמומחה לב"ד דקתני ברישא אין פי' כמומחה לב"ד דסיפא שא"ל ר"ע לר"ט דההיא דרישא ר"ל אין גדול הימנו וההיא דסיפא שיש גדול הימנו וזה דוחק עצום ומשום הכי לא בחר הרא"ש בכל אלו התירוצי' לתרץ בעד הרי"ף ושפיר הקשה עליו:

והרב בני שמואל תי' דהרי"ף ז"ל ס"ל דר"ט גדול מר"ע היה וכמ"ד בהכות' דהיה רבו והא דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו לאו משום שהוא גדול אלא מאיזה זכות שהיה זכה להיות הלכה כמותו והביא ראיה מב"ש וב"ה דאף על גב דב"ש הוו מחדדי טפי זכו ב"ה להיות הלכה כמותן וכו' עש"ב וק"ל עליה דהא קי"ל דהלכה כר"נ בדיני וה"ט דחכים טפי ובקי בדינים טובא יותר מחביריו וכדכת' הרא"ש ז"ל וגם קי"ל דהלכה כר' באיסורי וכשמואל בדיני וטעמא כתבו הראשו' ז"ל משו' דרב הוה עסיק תדיר בדיני או"ה ושמואל הוה עסיק תדיר בד"מ נמצא דרב חכים טפי באו"ה ושמואל חכים טפי מר' בד"מ הרי מוכח מכל זה משו' שהוא גדול בחכמה מחבירו מש"ה הלכה כמותו ומב"ש וב"ה ליכא ראיה ואדרבא אי לאו דב"ה רובא הוה ראוי לו' הלכה כב"ש דמחדדי טפי אבל הב"ק הכריע כב"ה משום שהם רבים וכמ"ש התו' בפ"ק דיבמות וכן הא דקאמר בעירובין אלו ואלו דברי אלהים חיים ומ"מ הלכה כב"ה מפני שהם נוחים ועלובין ע"כ דה"ק מאחר דב"ש מחדדי טפי וב"ה רובא למה הכריעה הב"ק שהלכה כב"ה ומשני מפני שהם נוחים ור"ל ומאחר שנוחים זוכים לאמת ועוד דטעם התורה שאמרה אחרי רבים להטות משום דמסתמא הרו' זוכים לאמת וחכימי טפי וא"כ נהי דב"ש מחדדי טפי מ"מ ב"ה שהם הרוב ודאי זוכים לאמת ותמצא עכשיו שהם רוב וזוכים לאמת הם ודאי גדולים בחכמה מב"ש דדבר ה' בפיהם אמת אע"ג דב"ש מחדדי טפי מ"מ לענין היושר והאמת יותר ב"ה גדולים מב"ש ואם כן ודאי ה"ט שזכה ר"ע שהלכה כמותו מחבירו לפי שהוא גדול מר"ט בחכמה דמסתמא זוכה לאמת יותר מחבירו והנכון כמ"ש הש"ך דר"נ ס"ל דר"ט רבו היה ואי ה"נ דלר"נ אין הלכה כר"ע לגבי ר"ט שהוא רבו וכמ"ד בהכות' דאין הלכה כר"ע מרבו אלא מחבי' עוד כת' הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל דס"ל דכל היכא דפטור מלשלם חוזר הדין משום פסידא דבע"ד דאין הדע' סובלת דברים הללו דהא דקתני סיפא ואם היה מומחה וכו' ארישא קאי דקתני מה שעשה וכו' אלא דברישא וכו' עכ"ל עש"ב ותי' ע"ז הר' ב"ש דכיון שהוא סובר דהיכא דאיכא פסידא חוזר הדין ממיל' משמע דהיכא דקתני פטור חוזר הדין דהא בהא תליי' עכ"ל ולע"ד דלא תי' כלום דהא כל קש' הרא"ש דמשמע דארישא דמה שעשה עשוי קאי דאל"כ הול"ל ואם היה מומחה מחזירין כלישנא דמתני' דהכא וזהו דוחקו דהרא"ש שנאמר דלא קאי ארישא דקתני מה שעשה עשוי דמשמע דקאי ארישא ומ"ל לר"ח דלא קאי ארישא:

עוד הקשה הרא"ש דאמאי אצטריך ר"ח לשנויי כאן בנשא ונ"ב הא לא קש' אהדדי דהא דקתני מחזירין במומחה שפטור מלשלם ולכך מחזירין כההיא דסיפא דדן את הדין וכו' דקתני ואם היה מומחה פטור וחוזר והא דקתני מה שעשה עשוי באינו מומחה עכ"ל ותי' הר' הנז' דאי הוה מוקי הכי היה צריך לאוקמ' במומח' וקבלוהו וזאת האוקמת' דחוקה במתני' דסתמא דמתני' לא משמע הכי עכ"ל ולע"ד גם תי' זה אינו כלום דהא סיפא דמתני' דדן וכו' ואם היה מומחה לב"ד פטור היינו על כרחין במומחה וקבלוהו אליבא דר"ח ותיקשי דסתמא דמתני' לא משמע הכי ועוד דכל קושיית הרא"ש דלוקמיה מתני' דמחזירין כסיפא דאם היה מומחה דפטור וחוזר אם כן מאי דוחקא איכא לאוקומי תרוייהו בחד גוונא במומחה וקבלוהו ואולי דכונת הרב במאי דאמר דסתמא דמתניתין לא משמע הכי ר"ל דלא משמע דאיירי במומחה דסתמ' משמ' דאפי' בהדיוט דינא הכי והיינו בלא נשא ונ"ב:

עוד הקשה הרא"ש על הרי"ף מדאמר בריש מכילתין אלא מעתה טעו לא ישלמו כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נ"ד איכא עד כאן ולכאורה לק"מ דלא כ' הרי"ף האי סברא דמשום פסידא דבע"ד חוזר אלא דוקא לר"ח אבל לר"י ור"ן מפסיד הבע"ד ואינו חוזר וכדכת' הר"ן בחי' להדיא אליבא דהרי"ף ז"ל וא"כ י"ל בפשיטות דהתם פריך אליבא דר"י ור"ג לא חייש לפסידא דבע"ד ואינו חוזר ונראה ליישב דזו היא כוונת הרא"ש בעצמה דע"כ דסתמא דתלמודא לא ס"ל כר"ח דחייש לפסידא דבע"ד מדפריך אלא מעתה טעו וכו' ומשני משום נ"ד ואי כר"ח מאי נ"ד אם כן ש"מ דסתמא דתלמודא דלא כר"ח:

והרב ב"ש תי' עפ"י דברי התוס' שכתבו שם דמאי דפריך אלא מעתה וכו' דאי מחייבת להו לא ירצו וכו' דהא לא מחייב אלא א"כ נשא ונ"ב ותי' דפריך למאן דמחיי' בלא נשא וא"כ הרי"ף ס"ל כפי' התוס' דאותה סוגייא אזלא דלא כר"ח עכ"ל ולדידי אין צורך לכל זה דאפי' ס"ל להרי"ף כפרש"י ז"ל אפ"ה ע"כ הסוגיא דמשני משום נ"ד לא אתיא כר"ח אלא כר"י ור"ן ולק"מ אמנם כבר כתבנו דזו היא בעצמה כוונת הרא"ש דכיון דע"כ דהאי סוגייא דלא כר"ח א"כ ממילא משמע דלית הלכתא כר"ח וא"כ מ"ש הר' הנז' איברא שיש לדקדק בדברי הרי"ף דהיכי פסק כר"ח דהא סתמא דתלמודא מוכח דלא כותיה ונלע"ד דזו היא בעצמה כוונת הרא"ש דכל כונתו להוכיח מהאי סוגיא דלא כר"ח ומ"ש דסובר הרי"ף דכונת התלמוד להקשות הניחא אי ס"ל כר"ח אלא אי ס"ל דלא כר"ח מא"ל לע"ד אכתי קושייא זו במקומה עומדת חדא דאכפל חנא בג' מקומות שהקשו כן הכא ובפרק אר"מ ולא קאמר אפי' בחדא מינייהו הא ניחא לר"ח ש"מ דלא ס"ל לתלמודא כר"ח ולכך לא הזכירו אפי' בדרך הניחא ועוד דבשלמא הכא מצי למדחי דקאמר בדרך הניחא אלא בסוגייא שאח"ז דאמרי' אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה לא לשלם לישקול רשותא מר"ג וכן אמר שמואל וכו' והשתא ל"ל רשותא מר"ג הול"ל האי מאן דבעי וכו' לא ישא ויתן ביד ואז פטור מלשלם ולהא יש ליישב בפשיטות דבעי ליתן לו עצה זו לפטרו, אפי' נשא ונתן ביד דכונתו למצוה להציל עשוק וכו'. ויתחייב לשלם מש"ה כשנוטל רשותא מר"ג אז פטור מלשלם אפי' נשא ונ"ב. ולעיקר קושי' הרא"ש ז"ל לעד"ן ליישב דאפי' מחזירין את הדין אפ"ה איכא נ"ד טובא דהרבה פעמים יקרה דיש לו פסידא לבע"ד כגון שהוא אלם שלוקח המעות ואינו רוצה להחזיר או תכף ילך למקום אחר או יוציא המעות האלו ולית ליה לשלומי דמחזירין במקום שאפשר בחזרה אבל היכא דלא אפש' בחזרה פטור מלשלם וכדאמרינן טעו לא ישלמו כיון דברשו' נחתי א"כ אכתי איכא נ"ד בגווני דכתיבנא ועל הרו' גזל הנאכל קשה להשיב וא"כ אפי' לפי הבנת הרא"ש שהבין בדעת הרי"ף דאפי' ר"י ור"ן חיישי לפסידא דבע"ד אכתי איכא נ"ד:

עוד ראיתי בנמוקי א"א הרא"ש ז"ל בכ'"י קדש הקשה על גי' הרי"ף וז"ל דאמאי הוצרך ר"י לאוקמא דהא דקתני מחזירין בשאינו מומחה הול"ל דהא נמי מומחה אמנם איירי בקבלוהו עלייהו וכמ"ש ר"י גופיה למ"ז דאי קבלוך עלייהו לא תשלם ע"כ ד"ק:

ואנכי העבד תמיה אני ולא ידעתי מאי ק"ל דהיאך אפשר לאוקמי מתניתין במומחה וקבלוהו דא"כ אמאי מחזירין דליכא למימר משום פסידא דבע"ד דהאי ס' לא כתבה הרי"ף אלא לר"ח אבל ר"י ע"כ דלית ליה האי סברא דמשום פסידא דבע"ד מחזירין וכדכתבנו לעיל משום הר"ן להדיא ע"ש עוד הקשה ר' אבא ז"ל וז"ל ואי כגי' הרי"ף מאי פריך בפ"ק דסנהדרין א"ר אבהו מהא דדן את הדין וכו' לישני ההיא דדן את הדין במומחה מש"ה דינו דין ור"א איירי באינו מומחה וסיפא דקתני ואם היה מומחה לב"ד פטור במומחה שאין גדול הימנו וכדשני ר"נ עכ"ל. ולעד"ן ליישב עפ"י מאי דקי"ל דהמומחה אינו פטור מלשלם אלא דוקא אי נק"ר מר"ג או בדקבלוהו עלייהו כמבואר בהטור והרא"ש. ועיין בש"ך שהוכיח ג"כ שאפי' מומחה סמוך אינו פטור עד שיטול רשות מר"ג ואף שהר"ן הביא פלוגתא בזה וכמש"ל מ"מ מומחה דגמיר וסביר אף שאין גדול הימנו חייב לשלם מש"ה לא רצה התלמוד לתרץ בעד ר"א דאיירי מתני' דדן את הדין וכו' במומחה וסיפא דקתני פטור באין גדול הימנו או בסמוך משום דס"ל לתלמודא דמומחה כ"ז שלא נט"ר או לא קבלוהו חייב לשלם אף דליכא גדול ממנו ואדרבה משום היא גופא דחה הרי"ף אוקמתא דר"י ור"ן משום דס"ל כסתמא דתלמוד' דלעיל דהמומחה אינו פטור כ"א בדקבלוהו או נק"ר או סמוך למאן דס"ל דמהני סמוך דלא כר"י ור"ן ואע"ג דהלכה כר"ן בדיני י"ל דהכא לית הלכתא כותיה לגבי סתמא דתלמודא א"נ ר"נ לאו סברא דנפשי' קאמ' אלא אליבא דר"י משמע הכי דיכול ר"י לתרץ סיפא דמתני' במומחה שאין גדול הימנו ועי"ל עפ"י מה שהקשה שם הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל על הרי"ף דאיך שני ר"י ההיא דדן וכו' במומחה וכו' דהא בפ"ק מוקמינן לה אליבא דר"א באינו מומחה וקבלוהו עלייהו ותי' דכיון דהך אוקמתא דר"י לא קיימא אליבא דהלכתא דכר"ח קי"ל לא חש תלמודא לאקשויי. עלה והר"ר דוד תי' ל"ק דעיקר חדושו של ר"י הוא דמתני' דמחזירין באינו מומחה דלא גמיר ולא סביר דאינו כדאי להעמיד דינו ומתני' דבכורות מיירי במומחה דלא נט"ר מר"ג והה"נ דהו"מ לאוקמי הך דדן את הדין בשאינו קבלוהו וקבלוהו דדינו דין ומשלם דא"ל למידן ד"ת קבלנוך הילכך בהני תרי גווני מצינן לאוקמי רישא דדן את הדין וכו' ור"י נקט חדא מהני תרי גווני ולא רצו בתלמוד להאריך עכ"ל. אמנם הא ק"ל על הרי"ף דלר"י דמוקי ההיא דדן את הדין במומחה ואם כן ע"כ רישא דקתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור ר"ל אע"ג דהוא מומחה דגמיר וסביר כל עוד שלא נט"ר להתיר בכורות הדיוט הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וא"כ סיפא דמתני' דקתני ואם היה מומחה לב"ד פטור דארישא נמי קאי לענין בכורות ע"כ במומחה ונט"ר וכיון דאיירי לענין בכורו' בנט"ר א"כ גם לד"מ דקתני דן את הדין וכו' איירי בנט"ר ומאי מקשה תלמודא מסיפא דהיא מומחה דאיירי בנט"ר ועוד מנ"ל לר"ן למימר דאיירי בשאין גדול הימנו ומש"ה פטור ואולי י"ל דס"ל להרי"ף דאי איירי בנט"ר א"כ אפילו הדיוט נמי פטור וכמו שכן ס"ל להרא"ש והר' העטור ז"ל ואמאי קתני ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ק"ל טובא על הרמב"ן ז"ל שהסכים ג"כ לגי' הרי"ף ואיהו בעצמו ס"ל בפ"ק דסנהדרין שמומחה הסמוך שדן יחידי פטור מהתשלו' מפני שסמיכתו עולה לו במקום נט"ר דכל הסמיכות הם ברשות הנשיא וכמ"ש הר"ן ז"ל להדייא משמו וגם ס"ל שם דמומחה לב"ד דקאמר היינו סמוך וזה"ש ר"ע לר"ט מומחה לב"ד אתה ר"ל סמוך ע"ש בחי' לסנהד' ואם כן לפי"ז יש לתמוה דמאי מקשי אדרב יוסף מסיפא דמתני' דקתני פטור ההיא איירי בסמוך דמש"ה פטור וברישא איירי במומחה שאינו סמוך ועוד דהיכי משני ר"ן במומחה שאין גדול הימנו אפי' יש גדול הימנו פטור דהסמיכה הוי במקום נט"ר דהיא ברשות הנשיא ובנט"ר כת' להדיא הרמב"ן אע"פ שיש גדול הימנו פטור וצ"ע כ"ז שכתבנו לגי' הרי"ף אמנם רש"י והתו' גרסי מתני' דקתני מחזירין במומחה ומתני' דדן את הדין וכו' באינו מומחה וכ' התוספות שם בד"ה כאן וכו' וא"ת בפ"ק דמר זוטרא וכו' כי טעה בשקול הדעת אמאי לא היה חוזר והא מומחה הוא וי"מ דמומחה דהכא סמוך עכ"ל וכת' הר"ן ז"ל בחי' ולי נראה דל"ק לרש"י דהך אוקמתא דר"י דהכא אידחייא ומאי דא"ל למ"ז בפ"ק הוא לפום מסקנא דסוגייא דקי"ל כר"ש וכר"ח עכ"ל ואנכי העבד לא נראה בעיני תי' זה דהא כל קושיית התו' היא מר"י דידיה אדידיה דכיון שהוא סבר דהמומחה ויש גדול ממנו מחזירין א"כ למה לא החזיר למ"ז והו"ל לתלמודא לאקשויי מר"י דידיה אדידיה ולימ' דהדר ביה ר"י משנוייא דידיה כאורחא דתלמוד' בכ"מ ועוד מנ"ל דלא הדר בו להפך דאימא דהמעשה היה קודם שתי' הני מתני' כאן וכו'אבל איה"נ אחר שתיר' ר"י כאן במומחה וכו' אי הוה עובדא כההיא דמ"ז היה מחזירו וכמו דס"ל להר"ן ועוד דרוב הפוסק' חלוקים עם הרי"ף והרמב"ם שפסק כר"ח ופסקו כר"י ור"ן דהלכתא כוותיה בדיניה ואנן נימא דאפילו ר"י גופיה הדר ביה ומודה לר"ח מכח ק' התו' זה אינו מוכרח כלל דכיון דעכ"פ יכולים לתרץ ולהשוותם או כמו שתיר' התו' או כמו תי' אחרים שאכתו' בע"ה לקמן והנלע"ד ליישב ק' התו' מעל רש"י ז"ל שס"ל דע"כ ר"י לא ס"ל האי דר"ן דאם יש גדול מחזירין דהא איהו ס"ל בהדיא דאף על פי שיש גדול אין מחזירין מדלא החזירו למ"ז והא דקתני מחזירין במומחה הסמוך דיש בו כח לחזור לדבריו אע"פ שאין גדול הימנו ומתני' דקתני ואם היה מומחה פטור ואין מחזירין במומחה שאינו סמוך וה"ט דפטור משום דאיירי בדקבלוהו עלייהו כרישא דדן את הדין דאיירי בדקבלוהו עלייהו אליבא דר"א ומש"ה במומחה פטור כיון דקבלו ואין מחזירין אף ע"ג דיש גדול הימנו וכ"ת א"כ איך מתרץ ר"ן אליבא דר"י ואיהו לא ס"ל י"ל דהא ל"ק דכבר כת' המרדכי וז"ל אף ע"ג דר"ן קשיש מר"י דר"ן רבו של רבא היה ורבא רבו של ר"י והיכי מתרץ מילתיה דר"י וי"ל דתי' של ר"י הוזכר בישיבה לפני ר"ן והשיבו התלמידי' על תי' זה ור"ן ישבו ותי' וא"כ ר"ן אין דעתו על ר"י אלא על תי' זה שתי' בישיבה ובא ר"ן לומר דאי מהא ל"ק על תי' זה דהא יכול לשנויי דבריו כאן וכו' אבל ר"י גופיה ע"כ לא ס"ל הכי דההוא הוה גדול ממ"ז ולא החזירו אלא א"ל זיל שלים ומה שלא בחר ר"ן לשנויי כמו שתי' בעד ר"י דמשמע ליה מתני' דקתני מחזירין סתמא באיזה מומחה שיהיה אע"פ שאינו סמוך ועוד דאגב אורחי' קמ"ל דאעפ"י מומחה שאינו סמוך יכול לחזור בו כשיש גדול ממנו:

ועפי"ז יובנו שפיר דברי הראב"ד ז"ל הביאם הרא"ש ז"ל והסכים עמו וז"ל כתב הראב"ד אפי' יש גדול ממנו אין מחזירין אלא קם דינא ולא משלם דהא ר"י גדול ממ"ז הוה וכתב עליו הש"ך בסק"ט י"ד אות ד' דהא משמע בפרק אד"מ דר"י גופיה ס"ל כשנוייא דר"ן דהא פריך עליה דר"י ומתרץ ר"ן שינויי דידיה וגם לא קאמר אלא ועוד אפילו ס"ל לר"י דלא כר"ן הא קי"ל הלכתא כר"ן בדיני אבל באמת נראה דר"ן מתרץ דברי ר"י עכ"ל ויותר יגדל התימא לפי"ז דאם כן קשיא לר"י דידיה אדידיה דלעיל קאמר ואי קבלוך עלייהו לא תשלם ולא החזירו והכא קאמר כשיש גדול ממנו מחזירו אמנם ע"פ מש"ל א"ש דברי הראב"ד דס"ל דר"י ע"כ לא ס"ל שינויי דר"ן ור"ן גופיה לאו על ר"י קאי אלא אשנויי דשנו התלמידים בישיבה והקשו על תי' זה בא ר"ן לומר דהמתרץ הכי יכול לשנויי כאן כשיש גדול וכו' וכשנאמרו דברים הללו אפשר דעדיין לא היה ר"י בעולם ומ"ש הש"ך דאפי' לא ס"ל לר"י הכי מ"מ הא קי"ל כר"ן בדיני י"ל דס"ל להראב"ד דר"ן לא סברא דנפשיה קאמר ולא בא לתרץ המשניות אהדדי אלא דכל כונתו לומר דהא דשנו בישיבה הכי ל"ק עלייהו מסיפא דמתני' דיכולים לתרץ עצמם כאן כשיש גדול וכו' אבל איהו גופיה אפשר דס"ל דשנויי דמתני' בגווני אחריתי או כמו שתי' ר"ש או תיר' אחר וכיון דלא ברירא לן דעת ר"ן גופיה וחזינן ליה לר"י שעבד עובדא שלא החזירו למ"ז לו אנו שומעין דהא ר"ח קאי כותיה דקא"ל לרבה בב"ח אי קבלוך עלייהו לא תשלם וכיון דחזינא עובדא ושינוייא לעובדא אנו שומעין ועוד דהא סתמא דתלמודא דלעיל שהביא ההיא דר"י ור' חייא דקאמרי הלכה למעשה דאי קבלוך עלייהו לא תשלם ולא הביא תלמודא דר"ן לא ס"ל הכי ש"מ או דלא חש תלמודא לדברי ר"נ משום דלית הלכתא כותיה בהא או כדכתיבנא דר"ן גופיה אינו מוכרח שס"ל הכי ועי"ל דס"ל להראב"ד והרא"ש כמ"ש התוספות דמתני' דקתני מחזיר היינו במומחה דסמוך אבל אינו סמוך אין מחזירין אע"ג דיש גדול ממנו:

ועוד נלע"ד ליישב קו' התו' דה"ט שלא החזירו ר"י משום שלא נתברר אצלו שטעה ואדרב' היה מסופק בטעמא קמא דקאמר מ"ז ומש"ה קא"ל אי לא קבלוך זיל שלים לדעתך שטעיתי ואי אתה יכול לחזור וגם אני איני יכול להחזיר את הדין דאפשר דהאמת כמ"ש בתחילה ומתניתין דקתני מחזירין היא בשיש גדול ממנו ומברר טעותיו אבל כשיש גדול ממנו ואינו יכול לברר טעותיו אז אי קבלו עלייהו פטור מלשלם ואי לא קבלו עלייהו חייב לשלם כההיא דר"י ומ"ז ור"ן ה"ק מתניתין דקתני מחזירין בשיש גדול ממנו ומברר שטעה ומתני' דאם היה מומחה דפטור דקם דינא לא יש מומחה גדול ממנו לברר טעותיו וה"ה דהו"מ לאוקמי מתני' ואם היה מומחה וכו' בשיש גדול ממנו וס"ל כטעמא קמא ואינו מבורר לו שטעה כעובדא דר"י ומ"ז אלא דמסתמא דהגדול הימנו מברר הטעות מש"ה אוקמא באין גדול ממנו ומתוך דברי המרדכי למדתי לתרץ כן אבל איהו גופיה כתב ר"ן עליה ועם תירוץ ר"י ולדידי אינו מוכרח דאפילו אם נפרש כן מצינו שפיר למימר דר"ן לפרושי מילתיה דר"י אתא והיינו ע"ד שכתבנו לעיל ועל מה שתי' התו' דאיירי במומחה דסמוך כתב הש"ך על דבריהם א"כ מאי פריך בש"ס עלה דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור לישני דאיירי במומחה שאינו סמוך עכ"ל. והנה לפי מ"ש הרב ב"ש ז"ל בכונת דבריהם דס"ל כמ"ש המאור ז"ל דמתני' דקתני מחזירין הוא במקום דפטור מלשלם ולכך מחזירין ירין את הדין משו' פסידא דבע"ד ופריך דבמומחה מחזירין הא קתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד וכו' וארישא קאי מה שעשה עשוי אלמא מומחה נמי מה שעשה וכו' ומשני כאן בשיש גדול וכו' דהא דחשבינן בינן לטעמ' דפסידא דבע"ד להחזיר הדין היינו היכא שיש גדול ממנו אבל כשאין גדול אע"ג דאיכא פסידא דבע"ד אין מחזירין את הדין וזהו כונת התו' דהא דאמרינן מחזירין במומחה דסמוך דפטור מלשלם ולכך מחזירין משום פסידא דבע"ד והה"נ דה"מ לאוקמי בקבלוהו עכ"ל א"כ לפי"ז לק"מ קושיית הש"ך דהא ע"כ מתני' דקתני ואם היה מומחה פטור או במומחה וקבלוהו או בסמוך דנק"ר ואם כן שפיר אמתני' דקתני מחזירין מההיא סיפא דדן את הדין מה שעשה עשוי וכדכתב המאור ז"ל אלמא דלא חיישינן לפסידא דבע"ד:

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה