שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
חשן משפט · שאלה א
הא דקי"ל דבזמן הזה אין דנין אלא מידי דשכיח ואית ביה ח"כ אם נזקי אש ובור שכיחי ודנין בזמן הזה או לא שכיחי ואין דנין ועוד הא דקי"ל דגזלות דנין אי דוקא גזילות דשכיחי לאפוקי גזלות שע"י חבלות א"ד ל"ש ובכל גזילות דנין:
תשובה קודם שנבא לפרק נגמר הדין בתחי' נבא להבין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' סנהדרין מי שגנב וכו' ותמהו בדבריו חכמי לב הרלח"מ ומהרש"ל והר' גידולי תרומה דאיך כת' דגובין ממנו הקרן דייני ח"ל והלא בהלכה ח' כתב דגזלות וחבלות אין דנין אותם אלא מומחין והלח"מ והג"ד הניחו בצ"ע ומהרש"ל תי' דמ"ש הרמב"ם גזלות וחבלות היינו גזלות שעל ידי חבלות ע"ש וכן נראה מדברי מרן בכ"מ דאוקי למתני' דבעי מומחין בגזלות וחבלות היינו בגזלות שעל ידי חבלות וכמו שפי' התוספות בסנהדרין ובהחובל ע"ש:
והנה לכאור' יש לתמוה דהיכי מצינן לאוקמי מתני' דסנהדרין דקתני גזלות וחבלות בגזלות שע"י חבלות והא מבואר בגמ' שם דהאי דקתני גזלות וחבלות משום דעקר ג' דכתיבי וכו' גזלות דכתי' ונקרב בעל הבית אל האלהים ופרש"י דהאי קרא בש"ח שזה טוענו ששלח יד בפקדון דהיינו גזלות ע"כ הרי מבואר בגמרא דגזלות דמתני' דבעי מומחין היינו בגזלות שלא ע"י חבלות וכן יש לתמוה על הנ"י דאוקי למתני' דבעי מומחין לגזלות היינו כעין ויגזול את החנית מיד וכו' אבל בכופר בפקדון דשכיח דנין א אפילו בזמן הזה דמה יענה בסוגיא זו דמבואר ממנה דאפי' גזלה דפקדון בעי מומחין:
וראיתי להגאון מהרש"א שכתב על דברי התו' וז"ל ודוקא גזילות שע"י חבלות ר"ל גזלות וחבלות דנקט בכל מקום בתלמוד איכא לפרושי הכי גזלות שע"י חבלות מיהו גזלות וחבלות דמתני' דהכא ע"כ גזלות וחבלות ממש כדקאמר גזילות דכתיב ונקרב וכו' עכ"ל ולכאו' דבריו אינם מובנים דהא כל עיקר קושייתם של התו' הוא מדאמרינן הכא במתניתין דסנהדרין רין דגזלות וחבלות בעו מומחין ובתחלה הקשו וא"ת מה"ט לא ליבעו מומחין ור"ל ואיך קאמר הכא דבעו מומחין ותי'וכו' ולבסוף הקשו דבכמ' מקומות וכו' ועל זה תי' היש מפרשים דהא דבעי הכא מומחין היינו בגזילות שע"י חבלות וכן בגטין סוף פ' המגרש דקאמר אי הכי גזלות וחבלו' נמי וכו' ופרש"י ואנן קי"ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבעו מומחין ועיין ג"כ שם בתו' שתי' ר"י דהא דבעי מומחין היינו בגזלות שע"י חבלות ובסנהדרין מיירי בגזילות שע"י חבלות וכן בהחובל מבוארים דבריהם ע"ש דפ"ד בד"ה א"נ וכו' ע"ש ועוד מה יענה המהרש"א בלשון מרן כ"מ שכתב להדייא דמתני' דסנהדרין בגזילות שע"י חבלות הרי דדברי הי"מ שהביאו התו' קאי אמתני' דסנהדרין ועוד אפי' יהיבנא ליה שיטתיה להגאון ז"ל דהי"מ קאי אשאר מקומות מ"מ מה הקנו בזה הי"מ דאכתי הקושיא עומדת דהכא בסנהדרין מוכח דאפילו גזילות לחודייהו בעו מומחין ולא עבדינן בהו תקנתא דהא מתני' דסנהדרין בתר תקנתא שתקנו בהודאות והלואות דליסגי בג' הדיוטות דליעבוד שליחותייהו דמומחין ולא תקנו הכי בגזילו' וחבלות ואלו בכמה מקומות מצינו שדנין דיני גזילות ומה תי' בזה הי"מ לכן נרא' לע"ד בכוונת הגאון מהרש"א ז"ל דודאי אזיל ומודי דגזלות דקתני במתני' היינו ע"י חבלות אבל כוונת דבריו למעיין שפיר בדבריו דה"ק דבכ"מ דנקט בתלמוד כמו בפ' המגרש דקאמר א"ה גזלות וחבלות נמי ה"ק גזילות שע"י חבלות וחדא קתני דפי' גזלו' וחבלות דהיינו גזלות שבאין ע"י חבלות וכל פרכת הש"ס מגזילות שבאו ע"י חבלות ולא מעקר חבלות אבל ההיא מתני' דסנהדרין דקתני גזלות וחבלות ע"כ תרתי קתני ור"ל שאין אנו יכולין לפרש המשנה דחדא קתני גזלות שע"י חבלות ועיקר חבלות לא קתני במתני' דזה א"א מדאמרינן בגמרא גזלות דכתיב וכו' חבלות מה לי חבל וכו' הרי מוכח דלא מצינן לפרושי מתני' דחדא קתני אלא תרתי קטני גזילות חדא בבא ופי' דגזלות דמתני' ני' דבעי מומחין בגזלות שבאו לו ע"י חבלות שאלו לא שכיחי ובעו מומחין אף לאחר תקנה דתקנו בהוראות והלואות אבל בגזלות לחודייהו דייהו מבלי הכאה ולא באו ע"י חבלה נהי דבעו מומחין מדין תורה וכדמוכח בגמ' דיליף מש"ס דהתם כתוב מומחין מ"מ בגזלות כה"ג עבדינן שליחותייהו דהוי שכיח ואית בהו ח"כ וא"כ מתני' דאיירי בהך תקנת' לא איירי אלא במידי דלא שכיח דהיינו בגזילי' שע"י חבלות וכן וחבלות דקתני במתני' היא בבא בפני עצמה והיינו בחבלות דלא שכיחי אבל בחבלות דשכיחי כגון נזקי אדם בשור וכיוצא בהם דנין בזמן הזה אע"ג דמ דמדאורייתא בעו מומחין דמ"ל חבל בגופו וכו' מ"מ כיון דיש מנייהו שכיח ואית ביה ח"כ עבדינן שליחותייהו לא כמו חבלו' דמתני' דלא שכיחי נזקי אדם באדם באופן דמעולם לא עלה ע"ד הגאון ז"ל לומר דמתני' איירי בסתם גזילה אפי' שלא ע"י הכאה דזה לא אפ' וכדאקשי' עליו אלא כל כוונתו לומר דמתני' תרי בבי קתני גזלות וחבלות וגזלות דקתני היינו ע"י חבלות וחבלות דקתני היינו עקר חבלות אבל בעלמא דקתני גזלות וחבלות היינו חדא קתני גזלות שע"י חבלות ולא איירי בחבלות לחודייהו והאי דחד בבא של התלמוד היא גזלות דקתני בסנהדרין שפי' גזלות שבאו ע"י חבלות ושפיר מקש' בגטין מגזלות דמתני' דסנהדרין רין שפי' שבאו ע"י חבלות אבל סתם גזלות שלא באו ע"י חבלו' שכיחי ועבדינן שליחותייהו כהודאות והלואות אף דמן התורה בעו מומחין ובזה עלו דברי הנ"י והמהרש"א כהוגן ומעת' מ"ש בש"ך בסי' זה ובהכי מיירי מתני' ודלא כמהרש"א אחרי המחי' הראוייה מכת"ר שלא ירד לעומק דברי הגאון מהרש"א דגם המהרש"א מודה דמתני' דסנהדרין דקתני גזלות היינו שבאו ע"י חבלות לא בסתם גזלה לדעת הי"מ שכתבו התו' אלא כוונתו כדכתיבנא והם דברים ברורים ונכונים וראויים אליו ודו"ק:
איך שיהיה מוכח בבירור דס"ל להכ"מ לדעת הרמב"ם כדעת הי"מ שהביאו התו' ומזה איירי בתחלת הפרק וכמ"ש מהרש"ל ז"ל ומה שהקש' הג"ת דאטו הרמב"ם תנא הוא דליקום אוקמתא בדבריו ל"ק דהרמב"ם העתיק המשנה כצורתה כמנהגו וכמו שנפרש המשנה יתפרשו פרשו דבריו וא"כ לכאו' מ"ש בש"ע לשון הרמב"ם מי שגנב וכו' היינו בסתם גזלה דלשיטתיה אזיל וכמ"ש בכ"מ וכ"כ הסמ"ע ז"ל אבל הש"ך כת' עליו דא"כ הו"ל להמחבר לכתוב דגזלות שע"י חבלות אין דנין וע"ק שהרי בב"י לא הביא דברי התו' לכך נראה וכו' ע"ש והנה מ"ש דדעת המחבר כהרמב"ם וכו' לכאו' קשה דהא ביאר להדיא בכ"מ דדעת הרמב"ם דגזלות ע"י חבלות אין דנין ואדרב' רצה לחלק כחילוק הש"ך ודחה אותו ואף דלדעת הש"ך דלק"מ מה שהקש' מרן ז"ל דשייך שפיר תשלומי כפל בגזלות כגון בליסטים מזויין דהוא גנב וכן מדוקדק לשון הש"ך שכת' קודם לזה כגון שגזל בענין דמתחייב כפל וכוונתו ברורה במ"ש בענין דמתחייב היינו ר"ל במקום דמחייב כפל כגון בליסטיס מזויין וגם קושיא א' של הכ"מ דתאה הש"ך בחכמתו עש"ב מ"מ היה לו להביא דבריו ולדחותם אלא ודאי שמזה מוכח דלא ראה הכ"מ וכ"כ איהו גופיה לקמן בסי' ג' שבשעה שלמד אלו העניינים לא היה לפניו ס' הכ"מ ז"ל ואח"כ בא לידו וא"כ י"ל דלאחר שראה דברי הכ"מ חזר בו ושפיר מודה דכוונת המחבר בש"ע דגזלות שע"י חבלות אין דנין גם מ"ש קנס דגזלות כגון תשלומי כפל דהו"ל לא שכיח דבריו תמוהים דהרי מבואר כדברי הרמב"ם דתשלומי כפל מצויין תמיד ע"ש ויש ליישב לפי שיטתו דכפל דגזלה לא שכיח אבל אבל כפל דכופר בפקדון בההוא קאמר הרמב"ם דשכיח אבל ע"ז קשה א"כ דכפל זה לא שכיח א"כ גם עיקר גזלת לסטיס מזויין לא שכיח ואין דנין אותו דבעינן תרתי שיהיה שכיח ואית ביה ח"כ אז הוא דעבדינן שליחותייהו וכדאמרינן בהחובל ע"ש וא"כ איך כתב הש"ך דכפל שלו אין דנין אבל עקר גזלה דנין וי"ל דס"ל להש"ך שזה דינו כרפוי ושבת שפסק בהם הרמב"ם שדנין בזמן הזה וכמו שיש ליישב בטעם רפוי ושבת שפסק הרמב"ם שדנין כמבואר בב"י ושאר מפרשים ה"נ בגזל של לסטיס מזויין גם מ"ש ואה"נ דהוה מ"ל בהמגרש וכו' קשה לי כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחבלות חוץ מרפוי ושבת הם קנס ואם הודה מעצמו פטור א"כ אמאי לא משני כי עבדינן שליחותייהו בממונא אבל בקנסא לא וכדשני בהחובל אלא ודאי דלא איירי בפרק המגרש מקנס דגזלות כל זה היה נראה לכאורה:
אמנם אחר העיון יראה דסתמות לשון מרן הש"ע מורה כמ"ש הש"ך דבכל גזלה דנין ובב"י חזר בו ממ"ש בס' כ"מ ז"ל ותחל' וראש נבא ליישב דברי הרמב"ם דסתרן אהדדי דבתחיל' כת' דיני קנסות כגון גזלות וכו' ודייני ח"ל אין להם וכו' ולבסוף כת' מי שגנב וכו' וכמו שתמהו עליו והניחוהו בצ"ע ולעד"ן ליישב על פי מה שראיתי שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו למס' סנהדרין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וקאמר תלמודא משו' דר"ס וכו' ומשנתנו שנוייה בא"י אבל שבבבל שאין שם מומחין וכו' נפתח דלת בפני הגזלנין אלא במה שיש בו בג"ד כהודאות והלואות וכו' ע"ש וכעין זה כתב ריב"א הובאו דבריו בשטת ר"ב למסכת קמא וז"ל ודאי חבלות לא שכיחי כלל וגזלות שכיחי קצת אבל לא שכיחי ממש וכו' וכ"כ ה"ר ישעיה וכו' עש"ב ועפ"י דבריהם הללו מיושבת שפיר קושיית התו' שהקשו בריש סנהדרין בד"ה כדי שלא תנעול דלת וכו' וא"ת מה"ט וכו' ועפ"י דברי ריב"א א"ש ול"ק:
ומעתה יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם דבתחי' בה' ח' כתב דיני קנסות וכו' דהיינו דין המשנ' וכצורת' דבכולהו בעו סמוכין מדין תור' אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות וכו' אינם צריכין מומחין אפי' בא"י ומ"ש ולפי' דנין בהודאות וכו' וכיוצא בהם בח"ל ר"ל כיוצא להודאות כמו גזלות דשכיחי קצת ויש בהם ח"כ דנין אותם בח"ל אבל לא בא"י כי אם דוקא הודאות והלואות ומה שסיים ואין להם רשות לדון דיני קנסות בשליחותם לאו אגזלות קאי אלא אשארא דדין הגזלות כבר סמך אדלקמן שביאר להדיא שדנין דיני גזלות ועלו דברי הרמב"ם כהוגן מבלי שיהיה בהם עוד פקפוק:
ובזה ג"כ יתיישב שפיר לישנא דהרא"ש ז"ל בסנהדרין וז"ל אבל גזלות וחבלות בעו מומחין וכו' ובפ' החובל מסיק דכל מידי דשכיח וכו' משמע דגזלות שכיחי הילכך כל מידי בר מחבלות עבדינן שליחותייהו עכ"ל וכל נושאי כלי הטור תמהו בדבריו דבתחלה כתב המסקנא דריש סנהדרין דגזלות וחבלות בעו מומחין ואח"כ הביא המסקנא דפ' החובל דגזלות לא בעו מומחין:
אמנם כלפי האמור משמיה דריב"א והר"ן ז"ל שהבאנו יובנו דבריו שפיר דבתחלה כתב דין המשנה כצורתה דבכולהו בעינן מומחין ולבסוף הביא המסקנא דהחובל דבכולהו עבדינן שליחותייהו בר מחבלות משום דכל גזלות שכיחי והמשנ' נשנית בא"י לא עבדי' שליחותייהו כמו הלואות אלא דוקא בח"ל וכדאסיק בהחובל מטעם שכת' ריב"א והר"ן ז"ל ומה שיישב הב"ח דברי הרא"ש ע"ש דבריו לע"ד אינם מבוררין דבהדיא כתב הטור לקמן כל דין גזלה ושבח שלפני יאוש ולא כתב שאין דנין בזמן הזה ונ"מ שתפס כמ"ש הטור ז"ל בשאר דיני קנסות ובכל דבר הצריך מומחים ועיקר הקושיא לק"מ עפ"י מ"ש בשם הר"ן בפי' הסוגיא ע"ש. ואיך שיהיה עפ"י דברי הב"ח נתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם דבתחילה כתב דין המשנה בזמן שיש סמיכה כמנהגו לכתוב כל הדינין ולבסוף כתב מסקנא דפ' החובל דבכל גזלות דנין איך שיהיה מבואר מדברי הרא"ש דכל גזלות שכיחי ודנין בזמן הזה ולא חלק בין גזלה לגזלה ומאי דקאמר בתחיל' דבעו מומחין היינו שמתחלה כתב דין המשנ' כצורת' או כמ"ש הר"ן או כמ"ש הב"ח וא"כ בב"י אחר שראה דברי הרא"ש והביאם לפרש דברי הטור שכתב שכל גזלות דנין ואחר כך הביא הטור דברי הרמב"ם וכתב עליו בבית יוסף כבר נתבאר שדנין דיני גזלות בח"ל והיכן נתבאר אם לא בדברי הרא"ש שהביא לעיל בסמוך דכל גזלות שכיחי הרי משמע להדיא דס"ל שדעת הרמב"ם כהרא"ש ז"ל ול"ק ממתני' דסנהדרין דההיא בא"י נשנית ושם לא עבדינן שליחותייהו אבל בח"ל עבדינן שליחותייהו וכדכתב הר"ן שם וא"כ בודאי שחזר בו בב"י ממ"ש בכ"מ לדעת הרמב"ם ומש"ה סתם המחבר וכתב מי שגנב וכו' ולא חלק בין גזיל' לגזיל' וכמ"ש הש"ך ז"ל אך מה שהוצרך לפרש ההיא דגטין דהיינו תשלומי כפל אין צורך לידחק בזה דעפ"י דברי הר"ן ז"ל אתי שפיר ומעקרא לא ק"מ גם מ"ש בהגהת ש"ך שדברי הב"ח בדעת הרא"ש מעורבבים וכו' אין כאן ערבוב כלל שמתחלה כתב לדעת הרא"ש דבכל גזילות דנין כהרמב"ם והקשה על עצמו מההיא דגטין ואמטו להכי הביא ר"י אבל אח"כ חזר ויישב ההיא דגטין וחזר לדעתו הראשונ' דס"ל להרא"ש דכל גזילות דנין דלא כס' ר"י וראיתי להר' גידולי תרומ' שכת' על דברי הכ"מ שכת' משמע ליה וכו' דאם דקדוקו דקדוק א"כ לאו על הרמב"ם תלונותיו כי אם על המשנה וכו' עש"ב ולע"ד דלק"מ דאה"נ דבעלמא דקאמר כפל לחוד יש לדיוקי הכי אבל במתני' ליכא למידק הכי דאתי לאשמעינן דבקרן בעי ג' מומחים וגם בכפל בעי ג' מומחים ועוד דכוונת מרן הוא מדפריך בהחובל מתשלומי כפל ולא פריך מעקר גזילות וגניבות ש"מ דהנהו דנין דלא מצית למימר דהקש' מכפל וה"ה מעקר גזילה וגניבה דא"כ מאי משני שאני כפל דקנס אכתי ליקשי ליה מעקר גזילות אלא ודאי דמשמע ליה דעקר גזילות דנין ושוב הקשה על עצמו בזה ממתני' דסנהדרין דמשמע מינה דאפילו גזילות בעו מומחין גם מה שהקשה על חי' התו' והנ"י דאמאי מפלגינן בגמ' וכו' י"ל דאה"נ דלבתר דידע טעמא דרבי חנינא וקאמר רבא תרתי קתני וכו' היינו כמו גזלות דשכיחי ומכ"ש הודאו' והלואות ולא קאמר אבל גזילות דשכיחי משו' דאתי לאשמעי' פלוגתא דרבא ור' אחא בדיני הודאות והלואות אי בעו ג' מן התורה או לאו גם מ"ש דמצינו לפרש לדעת הרא"ש דטעם הודאות לאו משו' דשליחותיהו וכו' הנה מלבד דלשון התלמוד דסוף המגרש וריש החובל מוכח דאף בהודאות והלואות טעם שדנין אותם משו' דשליחותייהו קא עבדינן וכמו שהוכיחו הראשונים מהני סוגיי דאזלי כרבא דמדאורייתא בעי ג' מומחים אף בהודאות והלואות אלא גם לישנא דהטור מורה ג"כ דגם בהודאות והלואות צריכין לטעמא דשליחו' קא עבדינן וראיתי להרב בני שמואל שכתב ג"כ על דברי הכ"מ וז"ל ולא הבנתי את דבריו דהיכן הקשו התו' בפרק החובל וכו' ע"ש ונראה ליישב דכוונת הכ"מ דמתחילה לא אסיק אדעתי' ההיא דסנהדרין שהרי לבסוף הזכירה וכוונתו עמ"ש התוס' בגטין על מאי דאמרי' התם א"ה גזילות וכו' פי' ואמאי אמרי' בסנהדרין רין דבעו מומחין וכדפרש"י שם וכן הקשו התוס' בהחובל דכמה מעשים שדנין וכו' ועל זה כתב הכ"מ דלדברי הרמב"ם לק"מ ושוב דחה זה ממתני' דסנהדרין אבל מעולם לא נתכוון הכ"מ לו' שהתו' הקשו גבי תשלומי כפל ממה שדנין גזילות וחבלות וזה ברור:
והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דרפוי ושבת דנין עיין בב"י ובכ"מ ותמהו בדבריו הרב לח"מ והרב ג"ת ע"ש ועוד אני תמה לכאו' על מרן ז"ל ממאי דאמרינן שם בהחובל שמקשה שם ושור בשור גובין בבבל והא אמר רבא וכו' ולפי דברי מרן ז"ל מאי מקש' הא אפי' אינה שכיחא כיון דאית בה ח"כ ואינו נישום כעבד דנין כח"ל מידי דהוי ארפוי ושבת דאף ע"ג דלא שכיחי ואיך אמרו שם דאין דנין כיון דלא שכיחי וסבור הייתי לתרץ כל זה במ"ש הרב הדרישה רישה בכוונת מרן ז"ל וז"ל ונראה וכו' וכן צער ובשת צריכי נמי שומה רבה וכו' עש"ב ועפ"י זה א"ש מה שמקש' בגמ' מ"ש נזקי אדם מנזקי שור דלא מצי לשנויי דזה נישום וזה אינו נישום דאין הדבר תלוי בנישום דוקא אלא ה"ה בכל דבר שצריך שומה רבה וא"כ נזקי אדם אית בהו תרתי לגריעותא דצריכי שומא וגם לא שכיחי ושור בשור נמי. לא שכיח דמעקרא היה סבור בשור מועד דקרן וגם צריך שומא:
אבל באמת דעקר דבריו תמוהים דאיך קאמר דצער ובשת תרתי לגריעותא כמו נזק הא לא דמי כלל דזה נישום כעבד וצריך שומא רבה לא כן צער ובשת דאינם צריכין שומה רבה כעבד ואדרבה הם דומים ממש לרפוי ושבת דצריכי שומא אבל לא כעבד ויש בהם ח"כ וכן הבשת שכיח ואין בה שומא רבה והרי בהו תרתי למעליות' ואיהו בעצמו כת' בפרישה דה"ט דנזק משו' שצריך אומדנא רבה ואין הכל בקיאים בשומא זו וכאלו היא מילי דשררה לפי' אין דנין ואם כן בודאי דבשת וצער אינם דומין להם ועוד דהרי מרן קאמר ואין לך נישום כעבד אלא נזק בלבד הא שאר דברים דאינם נישומין כעבד וכו' ומ"מ צער ובשת וכו' הרי מבואר מלשונו דבשת וצער אינם צריכין שומה רבה כעבד והיה מן הראוי לגבותם בבבל אלא משום דלית בהו ח"כ אבל בענין השומא דומין הם לרפוי ושבת ואיך מבין מדברי מרן דטעם צער ובשת משום דצריכי שומא הפך המובן מדבריו ולולי דבריו ז"ל הייתי אומר דהיכא דליכא ח"כ יהיה מה שיהיה אפי' שיש בו כמה דברים למעליותא לא עבדינן ינן שליחותייהו כיון דליכ' טעמ' דנעילת דלת והיכא דאיכ' ח"כ אי הוי חד למעליות' עם הח"כ כגון שאינו צריך לשומא רבה כעבד כמו רפוי ושבת דנין אע"ג דלא שכיח כולי האי אבל אי ליכא תרתי למעליותא כגון נזק אף ע"ג דאית ביה ח"כ כיון דאית ביה תרתי לגריעותא דנישום כעבד ולא שכיח והגמ' דקאמר דבעינן ח"כ ושכיח לאו דוקא הני תרי אלא ה"ה אם יש עם ח"כ חדא אחריתי למעליותא סגי אע"ג דלא שכיח כנלע"ד גם מ"ש הרב ראש יוסף בכוונת דברי מרן ז"ל אין במשמעות דברי מרן כן וע"ק על דבריו ממאי דאמרינן בגמרא אמרי כי וכו' אלא פוק חזי ומאי קושיא לימא דזה צריך אומדנא רבה וזה אינו צריך ויש ליישב בדוחק ועוד קשה כיון דעקר הנזק שכיח ויש בו ח"כ ליעבוד שליחותייהו משום כדי לנעול דלת בפני עושה עולה ומ"ל דבר שצריך אומדנא נא רבה או אין צריך אלא ודאי דעקר הנזק לא שכיח:
והב"ח כתב דנזק בעי אומדנא רבה הו"ל קנסא דאין גובין בבבל ולא משום דלא שכיח וכו' אדם באדם וכו' היינו נזקי אדם באדם בלחוד דומיא דשור בשור ובסי' צ' כת' דהו"ל קנסא גם לענין הודאה וכתב כל זה כדי ליישב תמיהת הר' המגיד שתמה הרבה על הרמב"ם מברייתא דר' אושעיא דקרי לנזק ממונא ע"ש בפ"ז דחובל ובא הב"ח לתרץ דכיון דבעי אומדנא רבה ואין דנין אותו הו"ל קנסא גם לענין הודאה ואנכי העבד לא ידענא מאי קאמר דאם כוונתו לו' דכמו דמטעם דבעי אומדנא רבה חשוב קנס ואין דנין אותו ה"נ לענין הודאה חשוב קנס ואה"נ דאפילו במקום ובזמן דאיכא מומחין ודנין אותו אעפ"י כן לענין הודאה חשיב קנס ועל זה סמך הרמב"ם וקראו קנס לענין הודאה זה תימא וכי רבא פליג אברייתא שהביא הרב המגיד שממנה מוכח שהוא ממון ואם כוונתו לו' דכיון דנישום כעבד ואין דנין ה"נ לענין הודאה אבל אה"נ דבזמן דאיכא מומחין ודנין אותו יש לו דין ממון ואינו נפטר בהודאתו גם זה א"א שהרי הרמב"ם בפ"ה דחובל איירי מדין תורה בזמן דאיכא מומחין ועכ"ז כת' דאם הודה מעצמו פטור וכמ"ש איהו גופיה לקמן בסעיף יו"ד ומוכרח לו' כן דאי איירי הרמב"ם בזמן הזה דליכא מומחין איך כתב דאם הורה פטור והרי צריך הודאה בב"ד ודייני ח"ל אינם ב"ד לענין הודאה כמ"ש הטור ועוד דהו"ל להרמב"ם לאשמעינן תחלה דין תור' היכא דאיכא מומחין דאינו פטור בהודאתו ואח"כ לישמעינן דין. זמן הזה דפטור בהודאתו אלא דמוכרח לומר דהוי קנס אפילו בזמן דאיכא מומחים וא"כ הדרא קושיית הר' המגיד לדוכתה ועוד דקאמר אדם באדם דממונא וכו' הרי אע"ג דרבא קאמר כל הנישום ואין דנין אותו עכ"ז קרי ליה ממונא ובשלמא להר' המגיד כבר כתב ז"ל דמשאר שהם ממון קא פריך אלא להב"ח שפי' אדם באדם היינו נזק דוקא קשה כדכתיבנא באופן שלא העלה מזור לשום קושיא מקושיות הרב המגיד ז"ל:
איברא דעקר דברי הר' המגיד שכתב דמאי דפריך אדם באדם דממונא משאר קא פריך שהם ממון ולא מן הנזק שהוא קנסא ולא ממונא ופי' דבריו הר' לח"מ מפני שאדם באדם איכא בשת ורפוי ושבת שהם ממון ולא עבדינן שליחותייהו פריך מנייהו דליעביד שליחותייהו ותי' זה נפלא ממני שהרי רפוי ושבת מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ז מה' סנהדרין דעבדינן שליחותייהו דשכיחי ויש בהם ח"כ וכת' שם הרב הכ"מ דמדינא קאמר הרמב"ם דנין לרפוי ושבת ולא מן התקנה ע"ש וא"כ לא נשאר הפרכא כי אם מבשת ואי מבשת פריך מאי משני אדם באדם דלא שכיח והרי בשת שכיח ושכיח וכדפריך בתר הכי ש"מ דס"ל דבשת שכיח ועוד מאי פריך בתר הכי הרי בשת דשכיח והיא בעצמה קושיא קמייתא וצ"ע והנה הרב לח"מ בפ"ג דחובל הקשה על דברי הרמב"ם דס"ל דנזק הוי קנסא מדאמרינן בגמ' והרי בשת ופגם דשכיח וכו' ופגם היינו נזק ולפי דברי הרמב"ם דהוי קנסא מאי פריך מניה הא בקנסא לא עבדינן שליחותייהו עכ"ל:
ותמה אני עליו דאע"ג דס"ל להרמב"ם דנזק הוי קנסא מ"מ בפגם דבתולה פסק להדייא בפ"א דהלכות נערה שהוא ממון ואם הודה אינו פטור ובודאי שלפי דעת הרמב"ם דיש לחלק בין נזק דאדם לנזק דבתולה דהוי היזק ניכר דמעקרא היה לוקח בה אביה מאה כסף ועכשיו חמשים אבל נזק דאדם אינו ניכר כ"כ דאינו רוצה למכור עצמו ואפי' שאין זה חילוק אמתי מ"מ לדעת הרמב"ם שפיר פריך מניה והרי בשת ופגם וליכא לאקשויי על דברי הרמב"ם אלא מאי שנא נזק אדם מנזק דבתולה וזה כבר הקשה אותה הרב המגיד עם שאינה כל כך קושייא לדעת הרמב"ם ואם כן מה חדש הרלח"מ אדברי המגיד גם מה שתי' הר' ז"ל דכי שני כי עבדינן שליחותייהו וכו' אפשר דהדר משנוייא דשני וכו' גם בזה דבריו תמוהים חדא דא"כ אמאי לא חזר והקשה לו מכפל וד' וה' דהם מצויין ושכיחי תמיד לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין ואמאי שתק לו מכפל שכבר הקשה אותה ועוד אמאי לא קאמר אלא כדאמר בתר הכי ועוד דאמרינן בהחובל ושור בשור גובין וכו' ופרש"י התם דקי"ל פלגא נזקא קנסא בפ"ק דבב"ק מש"ה אין גובין בבבל והשתא לפי דברי הלח"מ מה בכך אי הוי קנסא כיון דשכיח ואית ביה ח"כ ליעבו' שליחותייהו אלא ודאי דלא הדר משנוייא דבקנסא לא עבדינן שליחותייהו מטעמא דאין רשות לדון ש דיני קנסות בח"ל:
וראיתי להט"ז ז"ל שהקשה וז"ל דבפרק החובל פריך והרי בשת דשכיח וכו' ומסקינן וכו' משמע דבפגם קיימא ס' המקשן דשכיח הוא ותי' דהאי פגם שכתו' בגמ' הוא ט"ס דאי פריך מפגם מי הגיד לו באמת שאין דנין עכ"ל וקשה דהא רש"י גריס ליה ופי' דפגם שייך באונס ומפתה ומה יענה רש"י ז"ל בהכרח הרב ז"ל ועוד דלפי דברי רש"י שגריס ליה א"כ יוצא הדין דדנין אותו בזמן הזה דהא לא פריך אלא מבשת אבל בפגם קיימא ס'ה מקשן וזה הפך כל הפוסקים ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים שהביא דברי רש"י ודחה אותם ומ"ש הסמ"ע דהגמ' לא קאמר דשכיח אלא דוקא בשומה מה בין בתולה לבעולה דהכל בקיאים בה אבל המעשה מצד עצמו לאנוס הבתולה זה לא שכיח עכ"ל דבריו אינם מובנים לי חדא דאמאי לא שני דפגם לא שכיח אלא אדרבה קאמר ה"נ והדר הקשה לו מבשת משמע דפגם כדקאי קאי ועוד מה יושיענו אם בקיאים בשומה כיון דעיקר הפגם לא שכיח ומאי מקשי מעיקרא דניעבוד שליחותייהו לכןנלע"ד בהכרח שמלת ופגם גרסינן לה לעיל בפרכא הסמוכה לה דפריך אדם באדם דממונא הוא ופגם נמי דממונא הוא ניעבוד שליחותייהו ועל זה בא רש"י לפרש דפגם דבתולה כמו נזק באדם דבתרוייהו אפחתיה מכספיה ושני ליה התרצן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא אבל הני לא שכיחי:
וראיתי להרב גידולי תרומה בדף שמ"א שכתב וז"ל ואולם משום דחזי' בהחובל וכו' אלא כדכתבו התו' וכו' אלמא דטעמא דקנס דלא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיח עכ"ל. ונוראות נפלאתי כדבריו דהא מבואר בגמ' דבשת שכיח אלא משום דלית ביה ח"כ לא דייני' בזמן הזה והתו' לא כתבו אלא משום דלית בהו ח"כ קרי ליה קנס אבל לא משום דלא שכיח וע"כ מ"ש בקצת נוסחאות בתו' משום דלא שכיח טעות סופר הניכר כמבואר בגמ' דבשת שכיח ואפי' לפי נוסחתו אין ראייה מדברי התו' דהתו' לא כתבו דטעמא דקנס משום דלא שכיח כמו שהבין הוא חוץ מכבודו אלא כוונת התו' מבוארת משום דלא שכיח נתנו לו דין קנס שאין דנין אותו ועקר טעם הקנס שאין דנין הוא משום דאין לנו רשות לדון דיני קנסות דהוו מילי דשררה וצריכין מומחין גם מה שהביא ראייה מתו' דסנהדרין אינה ראייה כלל והוא על פי מ"ש דכוונת התו' דכל מילי דצריכין מומחין ואין דנין בזמן הזה מקרי קנס כלומ' דין קנס יש להם וזה ברור ופשוט:
וראיתי להרדב"ז בחדשות סי' שכ"ט שכתב וז"ל שהרי הוא פורע לה הקנס והוא מפני הבשת שאין חפץ בה כי מזה הטעם כתב הרא"ש שגובין קנס השדוכין בזמן הזה אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל וכו' משום דדמי הבשת הוא נותן והבשת ממון ולא קנס עכ"ל :
ולכאורה דבריו תמוהים דהרי מבואר בגמ' להדיא דבשת אע"ג דממונא הוא ושכיח אין גובין אותו בבבל משום דלית בזה ח"כ וא"כ מה יועילו אם נאמר דהקנס בשביל הבשת:
האמנם ראיתי בשיטת ר"ב אשכנזי ז"ל למס' קמא שהקשו על הא דאמרי' קנסא קא מגבית בבבל מהא דאמרינן בפ"ק גבי ר' אושעיא דבשת לא הוי קנס ותי' דהתם בבשת בלא היזק עכ"ל וא"כ לכאורה לפ"ז א"ש דברי הרדב"ז אמנם אחר העיון יראה דאכתי קשיא דהא מסיק בהחובל דלא עבדי' שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה ח"כ אבל אי חסר חד מנייהו אפילו בממונא לא עבדינן שליחותייהו וסיים התם בשת אף על גב דשכיח ח כיון דלית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותייהו וא"כ אפי' בבשת דאינו מחמת ההיזק דהוי ממונא לא עבדינן שליחותייהו אע"ג דשכיח ועוד דההיא דר' אושעיא דקרי ליה ממונא משמע דאיירי ע"י חבלה דהא קתני נזק וצער ובשת ועוד דכיון דקתני נזק נכללו כל ה"ה דברים וקאמר דבממונא קא מיירי ועוד שהקשו שם בפ"ק דליתני נזק דהאונס ומפתה ומשני אי נזק הא תני ליה אי בשת הא תני ליה אי פגם היינו נזק הרי מוכח דאפי' בשת דע"י חבלה הוי ממונא דאי קנסא מאי קאמר הא תני ליה הא לא תני אלא ממונא ובקנסא לא איירי ועוד דהרא"ש עקר טעמו משום שלא תאמר דקנס דשדוכין הוי אסמכתא מש"ה קאמר דהקנס משום בשת ולא משום דדנין בזמן הזה נ"ט הרא"ש ע"ש בדבריו בכלל ל"ד:
שוב ראיתי בטור י"ד סימן רס"ו שכתב בשם הרא"ש וז"ל וכתב רב אלפס וכו' ותמהני על הגאון דמה ענין זה לקנסות וכו' אבל קנסות שתקנו חז"ל לעשות סייג לתורה למה לא יגבו בבבל וא"כ מכ"ש קנס דשדוכין דנהגו להתקשר בקנס משום בנות ישראל שלא יתביישו ואין לך גדר גדול מזה ועוד דכיון דמאליהם באים ומחייבים עצמם בדבר שאינם מחוייבים והוי כמו חוב עש"ב ובזה עלו דברי הרדב"ז כהוגן אמנם מה שהביא מהרשד"ם בי"ד משם קצת פוסקים דס"ל דאפי' בשת דחבלה דנין בזמן הזה ועבדינן שליחותייהו וכתב עליהם מהרשד"ם שאין כן דעת רוב הפוסקים הנה בעל ס' זו הגהות אשרי ולא ידעתי מה יענה בסוגיא ערוכה שהבאנו שמבואר להדייא דבשת אף ע"ג דשכיח לא עבדינן שליחותייהו ופסקוה כל הפוס' ולמה לא דחה דבריו מסוגיא זו וצ"ע ועיין להרב לח"מ מה שישב לדברי הרמב"ם שפסק שדנין בזמן הזה רפוי ושבת ועיין מ"ש עליו הרב ג"ת ודבריו לא יכולתי להולמם במ"ש ובכל אלו וכו' דאי כוונתו ליישב דברי הלח"מ דמ"ש הלח"מ אין לך דבר וכו' הוא במתכוין ועל זה דחה ואמר כי כבר קדם וכו' איני מבין דחייתו דלא אמרינן מתכוין ואינו מתכוין שוים אלא דוקא בנזק אבל בשאר הארבעה עה דברים בהדייא אמרו בפרק כיצד הרגל דיש חלוק וא"כ נוכל לומר דכוונת הלח"מ דלא משכחת לה חיוב נזק בלא ד' דברים הוא במתכוין דוק' והשתא כיון דכל טעמא דשליחותייהו עבדינן משום כדי לנעול דלת בפני עושי עולה א"כ ודאי דהרמב"ם מיירי במתכוין אבל באינו מתכוין דהיינו נפל ברוח הא ודאי לא שכיח כלל ואין דנין אותו וא"כ הרמב"ם דאיירי בחיוב רפוי ושבת הא ודאי במתכוין הוא ועל זה קאמר הלח"מ אין לך דבר שחייב נזק וכו' ומש"ה שכיחי טפי הני ארבע דברים מהנזק ודברי הלח"מ נכוני' בטעמם ועמ"ש הטור דשליחותייהו דקמאי עבדינן ראיתי לה' גינת וורדים בא"ח סי' ט"ו כלל ג' שהקשה על הטור דכיון דכבר מתו הדיינים הסמוכים בא"י פסק שליחותייהו ובכל מקום שהוזכר בתלמוד לישנא דעבדי' שליחותי' באותו הזמן היו בחיים אבל השתא דליכא שום מומחים כלל איך יצדק לומ' דעבדינן שליחותייהו דקמאי וצ"ע עכ"ל ותלונה זו לאו על הטו' אלא על התו' שכ"כ להדיא בסוף פרק המגרש ע"ש עם שאינה קושיא כלל עפ"י מה שראיתי להר"ן בחי' למס' סנהדרין שכתב בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל ואותה סוגיא וכו' או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבא לפני הדיוטו' וזהו שאלתו של אביי לרב יוסף כלו' אפי' שתקנו חז"ל שיהיה הדין כשר בהדיוט עדיין איסור זה במקומו עומד ואין בכח החכמים לבטל זה הענין ליטול כתרן של מומחים ותי' לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטות הם עצמן מוחלים על כבודם בזה עכ"ל הנה מבואר מדבריו דהם תקנו בהדיוטות ומחלו על כבודם עד סוף הדורות וא"כ אפי' שכבר מתו לא פסקה תקנתם ומחילתם ופירוש שליחותייהו עבדינן ר"ל רצונם וגזרתם ותקנתם קא עבדינן ודו"ק:
ומעתה נבא לשאלה דידן אי נזקי אש ובור בכלל מילי דשכיחי ואית בהו ח"כ ודנין אותם בזמן הזה או לא והנלע"ד בפשיטות דהוו בכלל הני דשכיחי ואית בהו ח"כ ודנין בזמן הזה כנראה מסתמיות הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל שהרי הביאו כל הדינין דשייכי לנזקי בור ואש בארוכה ולא כ כתבו האידנא אין דנין כמו שהביאו דין התם והמועד בקצרה וכתבו דהאידנא אין דנין ונ"מ דאי תפס ש"מ דס"ל דאש ובור שכיחי ודנין אפי' בזמן הזה:
שוב ראיתי להרמ"ה בחידושיו שכתב להדייא דהוו כמו הודאות והלואות דאש דרכו לילך ולהזיק בור נמי תחלת עשייתו לנזק וכן כתב ה המרדכי בשם אבי העזרי וכן כתב הגהות אשרי בשם ר"ח וכ"כ המאירי ואף שמהרי"ח נסתפק מ"מ אין ספיקו מוציא מידי ודאי של אלו:
ומהתימא מרש"ל ז"ל שכתב בפשיטות דאין דנין אותם בזמן הזה משום דלא שכיחי דמה יענה בכל האי דכתיבנא שוב ראיתי בתשו' הר' שבות יעקב סי' קל"ו שדחה דברי מהרש"ל בראיות עצומות עש"ב:
אמנם מה שהביא ראייה ברורה מהא דאיתא בהגוזל גבי רב אשי ששרף שטר וכו' ומסוגיא זו למד הטור דדנין דינא דגרמי בזמן הזה ומהא שמעינן דגם דיני האש דנין וכו' עש"ב. ראייה זו איני מכיר דהתם ה"ט שחייבו לאו מטעם האש אלא מטעם שהוא הזיקו בידים ומה לי שישרוף השטר באש או יאבדנו או יקרענו ביד או בכלי ואדם מועד לעולם ואדם המזיק דנין בזמן הזה ואף דקי"ל דאשו משום חיציו וכר"י מ"מ מודה ר"י דחייב נמי משום ממונו היכא דכלו חיציו כמבואר בגמ' גם מה שהביא ראיה ממאי דק"ל אשו משו' חיציו יש לדחות דאה"נ דכל היכא דהוי מכחו הוי בכלל האדם המזיק אבל היכא דכלו חיציו והוי משום ממונו אה"נ דאין דנין בזמן הזה והא דלא קאמר איכא בינייהו הא י"ל דאיכא בינייהו נמי טובא כמבואר בפרש"י ותו ולא קאמר ואיכא למימר דזה נמי בכלל א"כ י"ל דזו נכללת במאי דקאמר אפי' ד' דברים ור"ל דהוי כמו אדם המזיק דחייב בד' דברים וממילא משמע דדנין בזמן הזה ולמ"ד משום ממונו א"כ לא הוי כמו אדם המזיק מש"ה פטור מה' דברים וממילא אין דנין בזמן הזה דלא שכיח ואיך שיהיה שאר ראיותיו הם אמת וצדק דנזקי בור ואש שכיחי ודנין בזמן הזה דלא כמהרש"ל ז"ל ולענין שאלה השנית אי דנין בזמן הזה גזילות הבאות ע"י חבלות הא ודאי דיכול המוחזק לו' קי"ל דדעת מרן דגזילות ע"י חבלות אין דנין וזה פשוט:
והנה אף לדברים שאין דנין בזמן הזה מ"מ מנדין וכמו שפסק שם הש"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה סי' ק"א וכתב המבי"ט בח"ב סי' ל"ה וצ"ג דמנהג זה נוהג אפי' בזמן הזה ומביא ראיה מהרא"ש והרשב"א וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בח"א בסי' ר"ך:
וראיתי להרב כנה"ג ז"ל שכת' וז"ל ויש לתמוה עליהם אין לא השגיחו בדברי רבי' בעל הטורים בסי' ת"ך ור"ל שמשם נראה דהרא"ש ס"ל דאין לנהוג כן ע"ש עכ"ל ולא ידעתי תמיהא זו דאע"ג דאפשר דהרא"ש חזר בו בפסקיו מ"מ כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשו' ס"ל כמנהג ב' ישיבות בודאי למ"ש הרא"ש בתשובה אנו שומעין ולא כמ"ש בפסקיו ומכ"ש דהרשב"א ג"כ הכי ס"ל והראייה על זה שהרי מהרשד"ם בי"ד סי' רי"ב הבין שהרא"ש חולק עם הרי"ף ועכ"ז כתב דמאחר דדברי הגאונים הם מן התקנה וכו' ע"ש הרי שהסכים לנהוג כהרי"ף והגאונים דלא כהרא"ש וכן בסי' ק' וסי' ק"ץ הביא ס' הרי"ף של מנהג ב' ישיבות ומכ"ש שנוכל לו' דס"ל דלא פליגי הרא"ש והרי"ף כמו שכתב הרב בדרישה ומ"ש הטור ואני כתבתי למעלה דעת א"א הרא"ש י"ל דכוונתו אמה שהביא תשובת רבינו האי גאון דס"ל דרפוי ושבת דנין אפלו בזמן הזה ועל זה כתב ואני כתבתי למעלה כלו' שהרא"ש חולק וס"ל שאין דנין רפוי ושבת בזמן הזה א"נ מ"ש הטור ז"ל ולא נהירא קאי גם לדברי הרי"ף ואע"ג שכתב הרא"ש דאפש' דמתקנת הגאונים בדרך אפשר אמרה אבל האמת אינו כן דנהי דתקנת הגאונים לנדות וכו' מ"מ לא כמ"ש. הרי"ף דבעי ליתן שיעור מאי דחזי דמשמע דצריך ליתן כל ההזק אלא דתקנת הגאונים דבעי ליתן שיעור קרוב ולא כל הנזק דאם כן אין לך גוביינא גדולה מזו אבל בקרוב לשיעור ההזק מודה הרא"ש וכמו שהביא הרא"ש אח"ך דברי רב שרירא וגם הטור אחר שכתב ולא נהירא הביא דברי רב שרירא משמע דבזה כ"ע מודים ואם כן בין שנאמר דהרי"ף והראב"ד ז"ל מדינא קאמרי בין שנאמר מתקנתא מ"מ הרא"ש ס"ל כדברי רב שרירא וס"ל להרא"ש שמנהג ב' ישיבות כמ"ש רב שרירא ולפ"ז אינו סותר הרא"ש בתשובה למ"ש בפסקיו דאף דהביא דברי הרי"ף הוא ללמוד ממנו דמנדין לגבות ולפייס אבל אה"נ כמו שביאר בפסקיו דבעי ליתן שיעור קרוב לא שיעור שלם כפשט לשון הרי"ף וא"כ מ"ש ואני כתבתי למעלה דעת הרא"ש ר"ל דמנדין אותו עד שיתן קרוב לשיעור ולא כדמשמע מתשו' רבי' האי ורב צמח דמנדין אותו עד שיפייס דמשמע דבעי ליתן כל שיעור הנזק גם מ"ש הרב כנה"ג שהרא"ש לא כתב על דברי הראב"ד וכו' אתמהא שהרי בהדיא הרא"ש בפ"ק דבב"ק הביא דברי הראב"ד ז"ל ודחה אותם עש"ב:
וראיתי למהרש"ל ביש"ש בפרק החובל שכתב וז"ל דאף דרב שרירא סתמא קאמר דיני קנסות וכו' אבל קנס דכפל דלא אחסריה מדי וכן חצי נזק דקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כה"ג לא תקנו חכמים דמזה לא יבא תקלה וכו' תדע דהרא"ש לא הביא דברי הרי"ף בפ"ק גבי ח"נ ומש"ה לא כתב הרא"ש על דברי הראב"ד ואפשר דתקנת הגאונים משום דתקנת הגאוני' לא היתה אלא כמו שפי' ואפי' שאר מילי כגון אש ובור וכו' גם מ"ש רב צמח גאון דבאונס וכו' דבריו תמוהים דהא קנס דאונס לא שייך אלא בעדים דאל"ה מודה בקנס פטור וכו' ואם כן לאנוס בעדים לא שכיח כלל ואין שייך תקנת הגאונים בזה עכ"ל:
ואנכי העבד אברהם רואה שכל דבריו תמוהים בעיני מאד כי מ"ש לא תקנו לנדות בנזקי אש ובור הוא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דנזקי בור ואש לא שכיחי וכבר דחינו דבריו לעיל מכמה ראיות ועוד הרי מהרי"ח נסתפק אם דנין אם לאו אבל בודאי משום ספק מודה שלפחות מנדין גם מ"ש דח"נ דקרן וכו' אתמהא דהא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ק"א להדייא ייא וז"ל סוס שבעט וכו' וגם ח"נ קנסא והרי"ף כתב מנהג ב' ישיבות וכו' עש"ב הרי מבואר להדיא שהרא"ש הבין בדעת הרי"ף דאפי' מנדין דלא כמהרש"ל ז"ל גם מ"ש דלמה לא כת' הרא"ש על דברי הראב"ד ואפשר דתקנת הגאונים הנה מבואר בפסקי הרא"ש של הטור שכתב כן על דברי הראב"ד ע"ש וא"כ מזה מוכח דתקנת הגאונים אפי' בשאר קנסות ועוד דהרא"ש לא השיג על הראב"ד אלא משום שהוסיף הראב"ד לומר שמנדין לתת אותה קצבה אבל לנדות לתת שיעור קרוב לנזק מודה הרא"ש להראב"ד ומה שהביא ראיה מפי' המשנה של הרמב"ם אינה ראיה אלא אדרבה מתוך חבורו משמ' אפכא שהרי כתב מנהג ב' ישיבות לנדות וכו' או למיסק לארעא דישראל וכו' עכ"ל וא"כ כמו שהנדוי למיסק לא"י בכל קנסות איירי ה"נ נדוי של ב' ישיבות כן דבחדא מחתא מחתינהו גם מ"ש דאונס דבתולה וכו' דאי בלא עדים מודה בקנס פטור לכאורה דבריו תמוהים דהיכי קאמר מודה בקנס פטור הא בזמן הזה קיימינן דליכא ב"ד מומחין ליפטר מן הקנס בהודאתו כדכתבו כתבו הרמב"ן והרא"ש והטור והב"י לדעת הרמב"ם ז"ל וא"כ שייך שפיר אונס בתולה בלא עדים דהשתא אינו נפטר בהודאתו וכ"ת דס"ל דכיון דלא חשיבא הודאתו ליפטר אם כן הו"ל כאלו לא הודה כלל ובממ"נ פטור דאי חשבת ליה הודאה א"כ הו"ל מודה שקנס דפטור ואי לא חשבת ליה כהודאה א"כ במה אתה מחייבו דבשלמא בממונא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל הכא בקנסא פטור בממ"נ וכמ"ש הפרישה בסימן שמ"ח והש"ך בי"ד סימן רס"ו וכתב שכן מוכח בב"י ע"ש הא ל"ק דאימא דרב צמח גאון קאי כשיטת הפוסקים שהביא הש"ך שם דס"ל דניהי דלא הויא הודאה ליפטר מן הקנס מ"מ הויא הודאת בעל דין כמאה עדים ועוד דאפי' תימא דרב צמח גאון ס"ל דאין בהודאתו כלום כס' הש"ך ודעמיה מ"מ הרי כתב מהרש"ל ז"ל ואין לומר שראו הגאונים שהעם פרוץ ומשום בנות ישראל שלא יתביישו ראו לתקן משום מגדר מלתא ומשום שלא יהיה חוטא נשכר דהא ליתא דלאנוס בערים לא שכיחא כלל עכ"ל ואם כן אף אנן נימא דתקנו הגאונים לנדות משום קנס דאונס בלא עדים והודה מעצמו דזה שכיח לאנוס בלי עדים דאף ע"ג דבזמן התלמוד פטור מ"מ עכשיו שראו שהדור פרוץ משום מגדר מלתא ושלא יהיה חוטא נשכר תקנו לנדות ות באופן דכל דברי מהרש"ל מראשם ועד סופם לא נהירים לי ולא שרירים ולא קיימין והנלע"ד כתבתי להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ה' צבאות בארץ הצבי:
נאום הצעיר אבד אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט