שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
אבן העזר · שאלה יב
מעשה שהיה באשה שילדה ומתה תוך ז' ללידתה מהחולי שהיה לה מקודם והניחה בן אחריה שילדתו בט' חדשים עם גמר סימניו ומת הילד אחר אמו אחר ה' ימים ופה צובה יע"א כותבין בכתובה והתנו ביניהם שהירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק מהו דינו לענין ההשבון אי מקרי זש"ק והכל לבעל או דילמא כל עוד שלא חיה ל' יום לא הוי בכלל זש"ק וחולקין ואת"ל דהוי זש"ק לפום דינא מהו המנהג באר"ץ יע"א בזה על הכל יורנו המורה ושכמ"ה:
תשובה הנה לפום דינא כבר נפתח' בגדולי' גדול הפוסקים מרן הרשב"א בתשובה סי' תתע"ו ובתשו' להרמב"ן סימן יו"ד הביאה מרן ז"ל בב"י אה"ע סי' קי"ח וז"ל דאינו חייב הבעל להחזיר כלום ליורשי האשה דעל האומר שאינו וולד של קיימא עליו להביא ראיה דאף על גב דלא חיה ל' יום מ"מ לא הוי נפל ודאי אלא ספיקא והמע"ה עש"ב וכתב שם הרב כנה"ג שכן דעת הרא"ש בתשובה ומהר"י בי רב סימן מ"ו והמבי"ט ח"ב סי' נ"ה עכ"ל והנה מה שכת' הרב שכ"כ הרא"ש אינו מדוקדק שלא ראיתי שם רמז מהאי עניינא דהרשב"א כלל ובודאי שכוונת הרב ז"ל הוא ממ"ש הרא"ש שם דעל יורשי האשה להביא ראיה שמת הוולד קודם שמתה אמו ולא על הבעל להביא ראיה א"כ ממילא משמע גם בנדון של הרשב"א ס"ל ג"כ דעל יורשי האשה להביא ראיה ולא על הבעל להביא ראיה כיון דהוא יורש מדינא או מדאורייתא או מדרבנן ומ"מ לא יאמר על זה שכ"כ הרא"ש כיון דהרא"ש לא דבר בנדון הרשב"א ומה יפה כח מהריב"ל ח"ג סימן קי"ד שהביא דברי הרשב"א וכתב וכיוצא בזה כת' הרא"ש ועוד יש לדקדק על דברי הרב ז"ל דאיך לא צרף עם הרא"ש והמבי"ט ומהר"י בירב גם דעת מהריב"ל הנז' ומהרש"ך ח"ג סי' ע"א דהכי ס"ל ואף שבאות שאח"ז הביא הרב משם מהריב"ל ומהרש"ך דאפי' נשבע על התנאי אינו חייב להחזיר מ"מ כשכתב לעיל וכ"כ הרא"ש וכו' היל"ל גם כן וכ"כ מהריב"ל ומהרש"ך ולע"ד דגם דעת מרן בב"י ובש"ע כן שהרי בב"י בסי' קי"ח הביא דברי הרשב"א ולא הביא שום חולק עליו ומכל שכן דמצינו שרוב הפוסקים רובם ככולם ס"ל כהרשב"א ז"ל מסתמא ודאי דהכי ס"ל למרן ז"ל ואף שיש כמה מקומו' שמביא מרן סברא לאחד מן הראשוני' שוני' כמו הרשב"א או הרמב"ן או הר"ן וכיוצא ואינו מביא דברי החולקים על האי סברא ועל כל זה יש מהפוסקים דס"ל דכיון דהשמיט' ולא הביאה בש"ע ש"מ דחזר בו ולא סמך עלה ויש כמה פוסקי' דס"ל דאינו ראייה משום שהשמיטה בש"ע משום די"ל דסמך אמ"ש בב"י מ"מ בנ"ד כ"ע מודו שכן דעת מרן חדא דהכא כל הפוס' או רובם הכי ס"ל כהרשב"א ועוד דודאי הבעל שהוא יורש מדינא ומוחזק יוכל לומר קי"ל שכן דעת מרן ועוד דהכא גם מדבריו בש"ע מוכח דהכי ס"ל שהרי כתב בסימן קנ"ו וז"ל דאם מת הוולד תוך ל' יום ה"ז ספק נפל ספק בר קיימא וצריכה חליצה מד"ס הרי שכתב מד"ס מוכח דלדינא דאורייתא אינה צריכה חליצה דמדינא ינא דאורייתא הוי ולד גמור אפילו לא שהה ל' יום ובממונא אוקמינן אדין תורה וכמ"ש הרב המגיד אדברי הרמב"ם גם בכסף משנה בפ"א מה' אבלות כתב דאפסיקא הלכתא כרשב"ג דאם לא חיה ל' יום הוי ספיקא הילכך גבי אבלות דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא עכ"ל א"כ לענין ממונא הוי כלל בכל התורה כולה דכל ספיק' דממו' הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע והמע"ה:
ומעתה אני תמה עמ"ש בתשובה מהר"ם גאלאנטי סי' ק"ב שכתב אי כתוב זש"ק אף שלא פירשו ל' יום הא קי"ל דזרע ש"ק דוקא ל' יום ואם מת הולד תוך ל' יום חייב להחזיר חצי הנדוניא וכו' ע"ש ואתמהא דהא אדרבה קי"ל אפכא דאפי' מת בתוך ל' הוי זש"ק ככל האמור לעיל וכבר ראיתי להרב בעל ספר עבודת הגרשוני בסי' ס"ח שכתב עליו שדבריו בטלים לגבי הרשב"א והריב"ל ז"ל גם הגאון בעל ספר נחלת שבעה בסי' פ"ב תמה על מהר"ם גאלאנטי והניח דבריו בצ"ע ע"ש והרב ב"ס עבודת הגרשוני תי' שלא כתב כן להוציא ממון ולכן לא סיים בדבריו שזכה הבעל דוק בלשונו שקצר עש"ב ואין דבריו מובני' והיותר נכון לו' שלא ראה תשו' הרשב"א ובודאי אלו ראה אותה היה נרגש ממנה היה מביאה או מיישבה לפי דעתו או חולק עליה או חוזר היה מדבריו דלאו הרשב"א השקול כנגד רוב הפוסקים קל בעיני הרמ"ג שלא יחוש להביאו וגם ראיתי להר' יד אליהו אשכנזי שדחה דברי מהרמ"ג וכתב שהוא כנגד כל הפוסקים ואין המוחזק יוכל לומר קי"ל כוותיה ולבסוף אסיק דגם מהרמ"ג מודה לכל הפוס' הנז' ולא כתב דזרע של קיימא לא הוי עד שיהיה בן ל' אלא לפי המנהג הנהוג שם בפשיטות כשכותבין זש"ק היה כוונתם על בן ל' יום דוקא ולכן י"ל דקצתם שינו לשונם בכיוון לכתוב זרע סתם ע"ש ודבריו אלו דחוקים חדא דאם כן היכי כתב דהגם שלא פירש ל' יום הא קי"ל דזרע של קיימא ל' יום הא אפילו לא קי"ל הכי מ"מ כיון שהמנהג פשוט שם דבעי ל' יום וזה כתב בכתובה כמנהג דמשק אפילו שמן הדין דזה הוי זש"ק מ"מ בעי ל' יום משום דהכי המנהג ומה לו לתלות דינו משום דקי"ל דוש"ק הוא ל' יום דלא כהרמב"ם דסבירא ליה דבנגמרו סימניו הוי בר קיימא אף שאינו בן ל' ובלא נגמרו סימניו לא הוי זש"ק עד שיחיה ל' ולהא יש ליישב בדוחק שמ"ש בהרמ"ג הא קי"ל אינו רוצה לומר קיימא לן אלא הר"ת של הא קי"ל ר"ל הא קים להו והיינו ר"ל דקים להו לבני דמשק שנהגו כן משום. דמשמע להו דאינו מקרי זש"ק עד שיחיה ל' יום אבל קשה דא"כ שכן המנהג א"כ אפי' זה שינה וכתב זרע סתם היה לן לומר דחייב הבעל להחזיר החצי ובודאי שמ"ש זרע סתם תלינן בסופר הוא שטעה והשמיט שלא בכוונ' תיבת של קיימא כיון שכתוב כמנהג דמשק אם איתא דכוונתו בשינוי זה לאפוקי ממנהג דמשק א"כ מה לו לכתוב בכתובה כמנהג דמשק והוא כוונתו הפך המנהג ועוד דלשון מהרמ"ג מורה דקאי אמה שכתב בתחילה דהביא לשון הגמ' ודברי הרמב"ם שפסקו כרשב"ג דס"ל דכל שלא שהה ל' יום לא יצא מכלל נפל וע"ז סיים וקי"ל דזש"ק ל' יום ומדינא קאמר ולא ממנהגא ומ"ש והנה מנהג דמשק שכותבין בכתובה זש"ק דהיינו שיחיה ל' יום אינו ר"ל שכך כתוב בכתובה להדייא דהיינו ל' יום אלא השואל קאמר מדידיה דהיינו ל' יום דס"ל דלפום דינא פי' זש"ק דהיינו ל' יום וע"ז השיב לו הרב המג"ן דלפום דינא פי' זש"ק ל' יום ואפי' לא פירש ל' יום כאלו פירש אבל היכא דכתב זרע לבד ולא כתב של קיימא ודאי אז לא בעי ל' יום ואפילו הרב המג"ן מודה דלא יש מנהג ברור בדמשק דבעי שיחיה ל' יום אף שאין הדין כן אלא ס"ל דמן הדין בעי ל' יום כיון דמדרבנן עדיין לא יצא מידי ספק נפל וכמ"ש הרב יד אליהו שם שתירץ תי' אחר בעד הרב המג"ן וז"ל וי"ל דמה שכתב מהרמ"ג ופשיטא ליה דזש"ק ל' יום היינו מדרבנן נקרא כן ע"ש וסיים וכתב עליו דאין כן דעת כל הפוסקים ויחיד הוא בזה ואין לומר קי"ל כוותיהו. המורם מכל האמור דג' אלה מטיבי הרב עבודת הגרשוני והרב נחלת שבעה והרב יד אליהו כולם הבינו שהרמ"ג הוא הפך הרשב"א וכל הפוסקים ז"ל ואין לחוש לדבריו כלל כ"ש היכא שנולד לט' בגמר סימנים דלא בעי ל' יום וכמו שמבואר בדברי הרב המגיד ז"ל בפ"א מה' יבום וז"ל ופסק כרשב"ג דכל ששהה ל' יום אינו נפל ואינו צריך לגמר סמנים דבחדא מתרתי סגי או שהה ל' יום או גמר סימנים נפק ליה מתורת נפל אעפ"י שלא כלו לו חדשיו זהו דין תורה אבל חכמים החמירו בקצת דברים ובענין ירושה שהוא ממון העמידו הדבר על דין תורה עכ"ל:
אם כן זכינו לדין בנ"ד שנולד לט' ובגמר סימנים הוי שפיר זש"ק ויד הבעל היורש הן מדאורייתא הן מדרבנן על העליונה ויד יורשי האשה הבאים מכח התקנה או מכח מנהג על התחתונה ומכ"ש הכא בנ"ד דהוי הבעל מוחזק אחרי כותבי זה בא לידי ספר אחר מאחרוני זמנינו הנקרא לב שלמה בסימן כ"ט שהאריך והעלה איפכא ממ"ש וזכה ליורשי האשה מן הדין כל שלא חיה הוולד ל' יום וז"ל ואחר העיון לא צדק ראובן בטענה זו משני טעמים וכו' והוא כי ידוע מ"ש הריב"ש סימן ר"ז שבכל ענייני השטרות הולכין אחר לשון בני אדם וכו' אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא הולכין אחר לשון תורה אפי' לה להחמיר והאריך בראיו' ע"ש א"כ נדון מינה ואוקי באתרין כיון שבלשון בני אדם אינו נקרא זש"ק כל שלא שהה ל' יום כמ"ש הרב המבי"ט ח"ב סי' נ"ה וז"ל ואעפ"י שכתוב בכתובה זש"ק ובלשון בני אדם אינו קרוי זש"ק עד שיחיה ל' יום וכו' גם מדברי השואל במהרש"ך ח"ג סי' מ"ז נראה דבלשון הדיוט וכו' שכתב וז"ל עד דמלתא דפשיטא דזש"ק לא הוי בציר מ"ל יום ואפילו שדחו דבריו מ"מ נראה דבלשון בני אד' הכי הוי גם מהר"ם גאלנטי בסי' ק"ג כתב וז"ל איברא שאם היה כתוב וכו' הגם שלא פי' ל' יום הא קי"ל דזש"ק ל' יום אם כן בנ"ד כיון שלא שהה שלשים יום מחוייב ראובן בהשבון וכו' עכ"ל:
ואני אומר אחרי המחי"ר מהוד רבנותו שלא העמיק יפה בהבנת דברי המבי"ט ומעולם לא ס"ל המבי"ט לפום קושטא ולפום דינא דזש"ק לא מקרי בלשון בני אדם עד שיחיה ל' יום ואדרבא מדברי המבי"ט מוכח אפכא והא לך לשון המבי"ט שם. תשובה כל שהה ל' יום באדם אינו נפל ודאי אלא ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא וכמ"ש הרשב"א בתשו' להרמב"ן סי' יו"ד וכ"ש אם נודע שנולד לט' בשערו ובצפורניו כמו שבא בשאלה שסימנין אלו מוכיחין שהוא בן קיימא וכמ"ש הרשב"א ואעפ"י שכתוב בכתובה זש"ק ובלשון בני אדם אינו קרוי זש"ק כל שלא נתקיים ל' יום אפ"ה כיון שיש מקומות שכותבין זש"ק שיחיה ל' יום נראה כי לשון זש"ק סתם אינו מספיק לשיובן ממנו שיחיה ל' יום אלא ר"ל שיראה שהוא וולד ש"ק שהוא בן ט' חדשים וכ"ש כשהוא נגמר בסימניו שנקרא זש"ק בלשון בני אדם אף על פי שעפ"י הדין לא יצא מכלל ס' נפל וכו' (פי' מדרבנן) עכ"ל הרי שלכאור' עלה בדעתו לומר שלשון בני אדם שבן קיימא לא מקרי עד שיחיה ל' יום והדר תבריה בתכ"ד מב' טעמים טעם הא' דזה לא מקרי ברור שכך לשון בני אדם כיון דיש מקומות שהוצרכו לכתוב שיחיה ל' יום הרי מזה מוכח להדיא דבלשון בני אדם אינו ברור ור"ל דלא דמי למ"ש הריב"ש דהריב"ש איירי כשברור בלשון בני אדם כן אבל כשאינו ברור חזר הדין לדין תורה וכמו שסיים הריב"ש ז"ל שם וזה אפי' נולד לט'בלא גמר סימנים מנים אבל בנולד בגמ' סימני' לזה אין אנו צריכין לטעמא שכתב המבי"ט כיון דיש מקומות וכו' דהיכא דנולד לט' בגמר סימנים כרוב היולדות שפיר מקרי זש"ק אפי' בלשון אדם אף שלפום דינא מדרבנן עדיין לא יצא מכלל ס' נפל אפ"ה כיון דבלשון בני אדם כשהוא בגמר סימניו נקרא שפיר בר קיימא וזהו שסיי' המבי"ט ז"ל אעפ"י שעפ"י הדין לא יצא מכלל ס' נפל וכו' זהו כוונת המבי"ט בלי ספק ואם כן נפל כל בניינו של הרב לב שלמה ארצה דודאי מעולם לא עלה על דעתו של המבי"ט לומר בנולד לט' בגמר סימנים דאינו נקרא זש"ק בלשון בני אדם דבזה א אדרבא מבואר בדברי המבי"ט דשפיר נקרא בלשון בני אדם זש"ק אע"ג דמדינא עדיין לא יצא מכלל ס' נפל מדרבנן וכשלא נגמרו סימניו ונולד לט' דזה לכאור' בלשון בני אדם לא מקרי זש"ק עד שיחיה ל' יום וכמו שאמרו הזקנים שהביא בשאלתו ע"ש ועל זה אסיק ואמר דגם זה אינו ברור דאינו נקרא בלשון בני אדם זש"ק והראיה דיש מקומות שכותבין בפי' זש"ק שיחיה ל' יום הרי דאינו ברור דזה לא מקרי זש"ק בלשון בני אדם וכיון דאינו ברור יחזור הדבר לדין תורה וכמ"ש הריב"ש:
ובודאי דלפע"ד שהמובן מדברי המבי"ט ויוצא לפום דינא דאפילו היכא שיורשי האשה מוחזקים בנכסים מוציאין מידם ונותנים לבעל אפ"ה דלפום דינא הוי ספיק' מדרבנן והמע"ה הכא דהוי בלשון בני אדם זש"ק כיון דנולד לט' בגמר סימנים אזלינן שפיר אחר לשון בני אדם ואפילו להוציא ממון וכדכתי' בשם הרבש ז"ל ונראה לי ברור שכן גם כן דעת הרשב"א ז"ל שהביא ממנו המבי"ט ראיה לדבריו וז"ל הרשב"א בתשו' להרמב"ן בסימן יו"ד ובשו"ת הרשב"א סימן תתע"ו וז"ל תשובה צ"ל וכו' אלא ה"ק וכו' הא אם לא שהה ספיקא הוי והמע"ה וכו' סוף דבר בין כדברי זה בין בדברי זה המע"ה וכ"ש אם גמרו סימניו שסימנים אלו מוכיחין שהוא בן קיימא ועליהם אנו סומכין למול בשבת וכבר עשו מעשה אצלנו בזמן חכמים שהיו בדור עפ"י גמר סימנים עכ"ל ולכאור' דבריו אינם מובנים במאי דקאמר וכבר עשו מעשה על פי גמר סימנים דמשמע דבלא גמר סימנים אין לעשות מעשה לזכות הבעל אלא יחלוקו וקשה דאיך יחלוקו והא קי"ל דהיכא דהוי ספיקא המע"ה וכמ"ש הרשב"א בתחל' לשונו והיאך חזר בו הרשב"א בתכ"ד מבלי טעמא וראיה וע"ק דהיל"ל אבל כבר עשו מעשה על פי גמר סימנים אם כוונתו דבלא גמר סימנים יחלוקו ועוד מאי עשו מעשה דקאמר אם הניחו הממון ביד המוחזק בו שהוא הבעל זו לא מקרי עשו מעשה וכדאמרן בפ' אחד ד"מ כאן שנטל ונתן ביד ופרש"י שעשו מעשה:
אמנם אחר העיון והדקדוק נראה דכוונתו ברורה דה"ק דכל שנולד לט' בלי גמר סימנים הוי ס' בר קיימא ואין להוציא מהבעל המוחזק ועל יורשי האשה להביא ראיה שזה אינו בר קיימא ומסיים וכ"ש כשנולד לט' בגמר סימני' דזה מקרי שפיר בלשון בני אדם זש"ק ודרשינן לשון הדיוט אפי' להוציא ואז הבעל זכה מדינא אפילו שהיו הנכסים בחזקת יורשי האשה משום דאזלינן בתר לשון בני אדם וזה נקרא בלשון בני אדם זש"ק משום דסמכינן על סימנים אלו אפילו למול בשבת וא"כ מ"ש הרשב"א וכ"ש אם נולד בגמר סימנים שר"ל דלזה אין אנו צריכין לטעמא שכתיבנא משו' המע"ה אלא אף בלי האי טעמא זכה הבעל מדינא אפילו שהיו הנכסים מוחזקים ביד יורשי האשה וזהו שסיים תכף ומיד וכבר עשו מעשה עם גמר סימנים ר"ל דבגמר סימנים עשו מעשה והוציאו מיד יורשי האשה אף שהם מוחזקים כנ"ל ברור בהבנת דברי הרשב"א והשתא א"ש כל דבריו מתחלתם ועד סופם ואין בהם נפתל ועקש והשתא הוו דברי הרב המבי"ט והרשב"א שוין ואין ביניהם הפרש אפילו כמלא נימא שוב הראו לי ספר שו"ת להגאון יד אליהו בסי' ע"ה שכתב להדיא הכי וז"ל שם באמצע התשובה אבל הכא כל הפוסקים ס"ל מפורש דאפי' הנכסים בחזקת יורשי האשה מוציאין מידם ובשו"ת מהר"י הלוי בסי' י"ח מסיק דכל מאי דמסתפק בסברת הפוסקים או בכל דבר הבעל הוא המוחזק ואפילו הנכסים ביד האשה הם בחזקת הבעל עכ"ל ע"ש הרי הוא תנא דמסייע לן בהבנת דברי הרשב"א:
והנה הר' לב שלמה ז"ל הבין בכוונת הר' המבי"ט שכת' כיון דיש מקומו' שכותבין שיחיה ל' יום וכו' היינו מקומות הסמוכין לאותו מקום שאינם כותבין שיחיה ל' יום אבל אם במקומות רחוקים כותבין שיחיה ל' יום ובמקומות הללו כותבין זש"ק סתם הוי כאלו כתו' ל' יום דבלשון בני אדם לא מקרי בר קיימא עד שיחיה ל' יום כסברת מהר"ם גאלאנטי ז"ל ע"ש ודבריו תמוהים מאד בהבנה זו דלפי דבריו מוכרח דהרשב"א איירי משום דיש מקומות סמוכין לאותו מקום שכותבין ל' יום ובמקום הרשב"א כותבין סתם זש"ק ומש"ה זכה הבעל א"כ עקר הטעם שזכה הבעל חסר מדברי הרשב"א ולא העלהו על דל שפתיו ובשלמא אי אמרינן דמ"ש המבי"ט כיון דיש מקומות ר"ל יהיו מה שיהיו בין רחוקים בין קרובים מ"מ מוכח מנייהו דאינו ברור דבלשון בני אדם דלא מקרי זש"ק עד שיחיה ל' שהרי הוצרכו לכתוב בכתובה שיחיה ל' יום מש"ה לא הוצרך הרשב"א להזכיר זה משום דפשיטא ליה דאינו ברור בלשון בני אדם דזש"ק סתם הוא שיחיה ל' יום משום דודאי יש מקומות בעולם כמו טוליטולא וכיוצא שכותבין ל' יום ש"מ דאינו ברור דזש"ק סתם הוי ל' יום בלשון בני אדם והראייה שהרי המבי"ט כתב בתחלה שאינן מוציאין מיד הבעל המוחזק והביא ראיה מדברי הרשב"א שכן כת' וסיים וכת' ואעפ"י שכתו' בכתובה זש"ק ובלשון בני אדם וכו' וא"כ קשיא בן לדידי בן להרשב"א דהיכי כת' דמספיקא לא מפקינן ממונא דהכא ליכא ספיקא כלל כיון דלשון בני אדם לא נקרא זש"ק עד שיחיה ל' יום וא"כ חייב הבעל להחזיר ולא נכנס זה בדין המע"ה וע"ז שני המבי"ט ואמר דעדיין ספיקא הוי משום דיש מקומות וכו' וא"כ שפיר כת' הרשב"א ואני הבא אחריו דאין להוציא מיד הבעל מספיקא וכן מבואר בדברי מהריק"ש בערך לחם הפך דברי הר' לב שלמה שהרי כת' בסימן קנ"ד וז"ל משום דבלשון בני אדם לא קרו וולד של קיימא עד שיחיה ל' יום וגבי שיור לא אמרינן הכי ושאני התם שהיורש בא להוציא מחזקת הבעל עכ"ל ולכאור' קשה דמאי נפק' מינה שהיורש מוציא מחזק' הבעל יוציא ויוציא אליבא דהריב"ש והרשב"א דסבירא להו דאזלינן בתר לשון בני אדם בין להקל בין להחמיר אלא דס"ל למהריק"ש דגם בזמן הזה אין ברור בלשון בני אדם ודומה למה שסיים הריב"ש דכשאין הדבר ברור אוקמינן אדין תורה וכן כת' הגאון בעל ס' עבודת הגרשוני בסי' ס"ח וז"ל שסת' לשון של זש"ק הוא מורה על הודאי ולא על ספק כדאמרינן עולתו עולתו ודאי ושוב דחה דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ור"ל דבלשון בני אדם אינו מורה על הודאי:
עוד כת' הר' לב שלמה וז"ל ועל המבי"ט יגדל הקושי שהוא עצמו הביא תשובת הרשב"א לראייה ועכ"ז כת' ואעפ"י וכו' ומי לנו גדול מהרשב"א שפסק שאפי' שכתו' זש"ק סתם הדין עם הבעל עכ"ל ועל פי מה שפירשתי בכוונת הרשב"א והמבי"ט לק"מ כלל וכלל ומה שתי' הוא עצמו שבנדון הרשב"א לא היה כתו' תנאי השיור בכתובה וכו' ע"ש שהאריך בזה אני אומר דלא שלטו עיניו בדברי הב"י בסי' קי"ח וכדברי המבי"ט שהביא הוא עצמו ובדברי מהריב"ל ז"ל שכולם העתיקו מלשון הרשב"א שתנאי זה כתוב בכתובה ע"ש וא"כ מוכרח או משום דהכי גרסי בדברי הרשב"א או משום דס"ל דליכא לפלוגי בהכי ולכך לא חששו בהעתק דבריו ובלא"ה איהו גופיה תבריה לגזיזיה משום דכולם נדון שלהם כתוב התנאי בכתובה ועכ"ז פסק מההיא דהרשב"א ש"מ דלא ס"ל לפלוגי בהכי:
עוד כת' הר' וכבר עלה בדעתי לתרץ בעד המבי"ט ומהרמ"ג דסברי דיש לחלק בין זמן הרשב"א לזמנם שבזמן הרשב"א אפילו בלשון הדיוט כיון שנולד שלם בסימניו היה נקרא זש"ק ולפי' כת' הרשב"א שהדין עם הבעל ולא הזכיר לשון הדיוט בזה ואף שבתחלת דבריו נראה דאפי' לא נגמרו סימניו זכה הבעל דהמע"ה וא"כ תיקשי דבלא נגמרו סימניו לכ"ע אינו נקרא זש"ק בלשון הדיוט והיאך זיכה לבעל והלא קי"ל דהלך אחר לשון בני אדם וכמ"ש הריב"ש ואיך נעלמו מעיני הרשב"א אמנם מעולם לא פסק הרשב"א אלא בגמר סימנים שכ"כ בסוף דבריו וכבר עשו וכו' וקשה שזה חולק למש"ל המע"ה וכיצד בסוף דבריו הצריך גמר סימנים אלא ודאי כדאמרן דבתחילת דבריו רבותא אשמעינן להלכה אבל למעשה לא מלאו אלא בגמר סימנים וזה היה. בזמנו עכ"ל:
ומה מאד נוראות נפלאתי בדברים הללו חדא היכי כתב הרשב"א וכבר עשו מעשה היל"ל אבל כבר עשו מעשה עם גמר סימנים לאשמעינן דבלא גמר סימנים חייב הבעל להחזיר ליורשי האשה אפי' הוא מוחזק כיון דבלשון בני אדם לא מקרי זש"ק וע"ק דאיך מעיקרא עלה על דעת הרשב"א לענין הלכה לומר המע"ה כיון דפשיטא ליה דבלא גמר סימנים לא מקרי זש"ק בלשון בני אדם א"כ אף להלכה הדין הוא שיחלוקו ולא שייך מעיקרא לומר בזה המע"ה ואיך אומר הרשב"א רבותא של שקר ח"ו הפך הדין שקי"ל דיחלוקו ועוד דא"כ איך כת' הב"י באה"ע תחלת דברי הרשב"א שהשיב דכל שלא שהה ל' יום הוי ס' נפל והמע"ה והשמיט עקר הדין שהסכים בו הרשב"א במסקנא דדוקא אם נולד בגמר סימנים הוי בכלל בר קיימא ואין להוציא מהבעל אבל אם לא נגמרו סימניו הוי בכלל נפל וחולקין ואיך הביא תחלת דברי הרשב"א שהם לאו אליבא דהלכתא וחזר מהם הרשב"א עצמו ואיך הניח העקר ותפס הטפל ועוד דאם איתא דיש לחלק מזמן הרשב"א לזמן המבי"ט ואילך א"כ איך הביא הב"י דברי הרשב"א הללו בסתם כיון דדברי הרשב"א לא נאמרו אלא על זמנו אבל מזמן מרן הב"י ואילך נשתנה הדין עם שנוי לשון בני אדם והי"ל לומ' והאידנא דלשון בני אדם אינו קרוי זש"ק עד שיהיה בן ל' יום אם מת תוך ל' יום חייב הבעל להחזיר חצי הנדונייא דלא כהרשב"א גם מהריק"ש פסק בספרו ערך לחם בסי' קי"ח ההיא דהרשב"א דאין להוצא מהבעל מספיקא בסתם ולא דהאידנא נשתנה הדין להפך אלא בודאי הגמור שאין כוונת הרשב"א כמו שהבין חוץ מכבודו אלא דקושטא קאי דס"ל להרשב"א לפי האמת דאם נולד לט' בלי גמר סימניו דספיקא הוי ואין להוציא מיד הבעל דהמע"ה ואפילו בלשון בני אדם אינו ברור שאינו נקרא זש"ק אלא בכלל נפל הוי אלא יתכן שר"ל וולד קיימא היינו שנולד לט' חדשים כנהוג ונולד חי ומת אחר קצת ימים וה"ט שגם זה אינו ברור בלשון בני אדם שהרי מצינו בכמה מקומות שהוצרכו לכתו' להדיא שיחיה ל' יום וכמו שכת' המבי"ט ז"ל ומעולם לא עלה על דעת הרשב"א לחזור בו ממ"ש בתחל' והעקר כדכתי' לעיל בכוונת הרשב"א ודברי המבי"ט והרשב"א שוים בשיעורם ובשלמא אלו יחלק בזמנים כדי לאוקומי ממונא בחזקת הבעל המוחזק החרשתי די"ל דבספק כל דהו מוקמינן ממונא בחזקתו במקום דקאי קאי אבל לחלק מסברת הכרס כדי להוציא ממון זה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל וכל זה גרם לו משום שבא כדי ליישב ממה שהקשה על המבי"ט מהרשב"א וכבר כתבתי לעיל דאינה קושיא כלל:
ומהשתא יתיישב שפיר מה שהביא מרן ריש תשובת הרשב"א לאשמעינן דהדין דין אמת דבין אם נולד לט' בלא גמר סימנים ובין שנולד בגמר סימנים אין להוציא מיד הבעל המוחזק ומה שהשמיט ההיא שכת' הרשב"א וכבר עשו מעשה עם גמר סימנים לומר דהם יש בכחם לומר דהוי שפיר מקרי בר קיימא אף בלשון בני אדם ואפי' יורשי האשה מוחזקי' מוציאין מידם אבל אין בנו כח להוציא מיד המוחזק מטעם זה דגם זה אפשר דאינו ברור בלשון בני אדם דמקרי זש"ק ומספיקא לא מפקינן ממונא מיורשי האשה גם מ"ש ליישב דברי מהרמ"ג עם הרשב"א עפ"י דרך זה דהשתא בזמן הזה לשון בני אדם לא מקרי זרע של קיימא עד שיחיה ל' יום כבר כתבנו לעיל דודאי מהרמ"ג לא ראה דברי הרשב"א דאל"כ היה מביאו ומישבו אליביה ומעולם לא עלה על דעת מהרמ"ג משום טעמא דבזמן הזה נשתנה לשון בני אדם וס"ל דלא מקרי בר קיימא עד שיחיה ל' יום ואפי' בנגמרו סימניו חדא דהיה לו לפרש זה בהדיא בדבריו ולומר דאל תשיבני מדברי הרשב"א דהתם לפי זמנו אבל עתה נשתנו הזמנים ואיך יקצר בעקר החלוק שבו תלוי הדין ועוד דלשונו משמע דקאי אדברי התלמוד והרמב"ם ודברי הר' המגיד והבין כמו שהבין השואל של הרשב"א ע"ש ובודאי אם ראה דברי הרשב"א היה חוזר בו ומבטל דעתו מפני רבו וכמ"ש הר' עבודת הגרשוני בסי' ס"ח שאין דברי הכנה"ג עומדים בפני הרשב"א ומהריב"ל וסיים וכת' דגם מהרמ"ג לא כת' להוציא מהבעל על גם הר' נחלת שבעה הקשה על מהרמ"ג מדברי הרשב"א ואם איתא דטעמא דמהרמ"ג משו' שעתה נשתנה לשון בני אדם מאי מקשו מעיקרא אלא שהבינו מדברי הרמ"ג כמ"ש אנכי העבד דלא כהר' לב שלמה גם מדברי הריב"ל מוכח כמש"ל אליבא דמרן הב"י שגם הוא הביא תחלת דברי הרשב"א והשמיט מ"ש בסוף התשו' וכבר עשו מעשה עם גמר סימנים שמזה נראה שמעולם לא עלה על דעת קדושים הללו לחלק בין זמן הרשב"א לזמנם וא"כ מ"ש עוד הר' לב שלמה וז"ל והנה המבי"ט שפתיו ברור מללו שלולי ההכרח שראה שבכל הכתובות כותבין שיחיה ל' יום לולי זה היה מזכה ליורשי האשה מסבת ששאלו לזקנים ואמרו שלפי דעתם שזש"ק לא מקרי עד שישהה ל' יום וכו' ע"ש:
אחרי המחי' לא דק דהא דהוצרך המבי"ט לטעם כיון שיש מקומות וכו' אלא לנולד לט' בלי גמר סימנים וזהו שסיים ואמר וכל שכן כשנולד לט' עם גמר סימנים ור"ל דהשתא אין אנו צריכין לטעמא כיון שיש מקומות וכו' דזה הנולד בגמר סמניו שפיר נקרא אף בלשון בני אדם זש"ק וכדכתי' לעיל אליבא דהרשב"א והמבי"ט ז"ל גם מ"ש למהריב"ל אעפ"י שלא בא בשאלה שבכל הסביבות כותבין וכו' לא הוצרך השואל לגלות זה שעל זה סמך וכו' עכ"ל הדור אתם ראו כמה דבריו תמוהים ודחוקים מצר עצמם כיון דהשתא לדעתו שהריב"ל מודה דיש הפרש מזמן הרשב"א לזמנו שבזמנו לשון בני אדם זש"ק לא מקרי בלתי שיחיה ל' יום ועקר טעמא שזכה הבעל משום דיש מקומו' שכותבין וכו' איך משמיט הריב"ל עקר הטעם שבו תלוי זכיית הבעל אין דברים הללו אלא דברי נביאות ואיך מסיים בדבריו ולעולם אימא לך כדי להוציא ממון מיד הבעל היורש מדינא ומוחזק אדרבא אנא אמינא אפכא לעולם אימא לך בדעת מהריב"ל שגם בזמן הזה אם נולד לט' עם גמר סימנים שפיר מקרי בלשון בני אדם זרע של קיימא ואם אינו נגמר בסימניו ג"כ אינו ברור בלשון בני אדם דהוי נפל וכיון דאינו ברור בלשון בני אדם חזרנו לדין תור' כמ"ש הריב"ש וממילא אז הוי הדין כמ"ש הרשב"א דמספיקא לא מפקינן ממונא מהבעל שהוא מוחזק ויורש מדינא מש"ה כת' מהריב"ל עפ"י שורת הדין ועפ"י דברי הרשב"א דאין להוציא מיד הבעל ודבריו כדברי המבי"ט ממש ואין ביניהם אפי' כמלא נימא גם מ"ש וז"ל גם מהר"י בירב הרואה יראה שהאריך והבי' תקנת דמשק ללא צורך מאחר דפשיטא ליה מדינא ל"ל להביא התקנה וכו' אמנם הדבר ברור שלא נסתפק השואל בזה אלא שנרגש ממר שנסתפק השואל אם בלשון בני אדם כל שלא הה ל' יום הוי נפל לזה הביא לשון התקנה שאין כתו' בה זש"ק שאז היה מקום לספק השואל אלא הלשון גרוע שכתו' זרע חי א"כ אין לספק בענין ל' יום וכו' עכ"ל הנך רואה דכמה וכמה הכניס עצמו בדוחקים ובפי' רחוקים בכוונת מהר"י בי רב כדי להוציא ממון מהמוחזק ודרך בזה הפך הנהוג בפוס' שסומכין על שנויי דחוקי כדי לאוקומי ממונא בחזקת מאריה לא להוציא כי מה שהכריח ממה שהוצרך מהר"י בירב להביא תקנת דמשק לע"ד נרא' דאינו הכרח כלל ועקר משום דיש לו' בפשיטות דה"ט דהוצרך להביא תקנת ונוסחת דמשק כדי לחזק דבריו במ"ש ולא מבעיא גיא לדעתו וכו' אלא אפילו להחולקים מודה בנדון זה שלפנינו דהבעל יורש וה"ט משום דמספיקא לא מפקינן ממונא וכמ"ש הרשב"א דעל יורשי האשה להביא ראיה ואם כן מוכרח להביא נוסח תקנת דמשק שכתו' בה אם לא הניח' זש"ק וכו' לאפוקי אם היה כתו' בכתובה שאם ישאר ממנה זש"ק או חי שלא יחזיר כלום ליורשיה דאז על הבעל להביא ראיה וכמ"ש שם הרשב"א ז"ל דדוקא אם היה כתו' אם לא ישאר ממנה זש"ק אז על היורשים של האשה להביא ראיה אבל אם כתו' שאם ישאר ממנה זש"ק שלא יחזיר כלום אז על הבעל להביא ראיה וא"כ מוכרח להביא נוסח דמשק שלפי נוסח דמשק על יורשי האשה להביא ראיה וכמו שכן כת' איהו גופיה בנדון שלו וא"כ נפל בניינו ארצה והמעיין יראה שלא עלה על דעת מהר"י בירב לחלק בין שכתו' וולד חי כן שכתו' זש"ק דא"כ דכל טעמא דמהר"י בי רב משום שכתו' בה זרע חי אבל אם כתו' בה זש"ק מודה מהר"י בירב דיחלוקו משום דבלשון בני אדם לא נקרא בר קיימא עד שיחיה ל' יום א"כ איך לא הרגיש מתשו' הרשב"א עצמה שהוא הביאה לראיה לדבריו דאין מוציאין מיד הבעל והא הרשב"א נדון שלו כתו' בכתובה זש"ק ועכ"ז זיכה להבעל מספיקא וכדי שלא תיקשי עליו הי"ל לומר להדיא דיש הפרש בין זמן הרשב"א לזמנו וכיצד אנו יכולין להעמיס בדבריו מה שאינו כתו' בדבריו אפי' ברמז ומהר"י בירב אינו תנא ולשון משנה לאוקומי אוקמתות בדבריו ואדרבא כלל בידנו שהפוסק צריך לבאר דבריו:
ועוד דאפילו לפי הבנתו של הר' לב שלמה שמחלק בין לשון וולד חי ללשון זש"ק א"כ תיקשי אמאי הוצרך מהר"י בירב לזכות הבעל מחמת ספיקא מדינא דהמע"ה הא לפי דבריו כדכתו' וולד חי אפי' בלשון בני אדם לא בעי שיחיה ל' יום דלשון חי מורה יהיה מה שיהיה ובלבד שיהיה חי וכיון שנולד חי הרי נתקיי' התנאי והניחה זרע חי וזכה הבעל מדינא ולא מחמת ספיקא אלא ודאי דלא שני לן בין לשון וולד חי בין לשון זש"ק ומעולם לא עלה על דעת מהר"י בירב ז"ל לחלק משום לשון בני אדם מזמן הזה לזמן הרשב"א אלא אפי' בזמן הזה אינו ברור בלשון בני אדם דאם לט' בגמר סימנים לא מקרי זש"ק ואדרבא איפכא משמע נשמע דאם נגמרו סמניו אפי' בלשון בני אדם ואפי' בזמן הזה קרו ליה זש"ק וכ וכדכתי' לעיל ועוד אפי' לפי דבריו שמחלק בין לשון וולד חי ובין לשון זש"ק א"כ בכתובות דידן שכותבין והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ובדמשק בזמן מהר"י בירב לא היו כותבין אלא אם לא הניחה ולד חי ולשון זה אפי' בזמן הזה בלשון בני אדם לא בעי שיחיה ל' יום א"כ דל מהכא טעמא דלשון בני אדם וליכא ספיקא שמא נפל דשמא לא כלו לו חדשיו א"כ חזר הדין לדין תור' דהמע"ה וכמו שפסק מהר"י בירב על דמשק עצמה וכן ג"כ כתובות שלנו שכותבין כמנהג ק"ק דמשק יוצא הדין עפ"י דברי מהר"י בירב ולב שלמה דהמע"ה:
עוד כת' הרב לב שלמה דודאי מוכרח שנשתנה המנהג מזמן מהר"י בירב לזמן מהרמ"ג וחזרו להיות מפרשים להדיא בכתובות שיחיה ל' יום וכו' ולמה כתבו דהיינו אלא ודאי שבלשון בני אדם סתם זש"ק היינו שיחיה ל' יום עכ"ל ואני אומר אחרי המחילה מכת"ר דכמה מן הדוחק לו' שבזמן מועט בין זמנו של מהר"י בירב לזמן מהרמ"ג דנעשה חזרה העמידו ותקנו הפך ממה שפסק מהר"י בי רב דודאי מ"ש בשאלה ד דהיינו שיחיה ל' יום לאו שכתו' בכתובה כן אלא דברי השואל הם שהוסיף מדיליה וס"ל דזש"ק סתמו שיחיה ל' יום ואעפ"י שלא פי' ל' יום כמפורש דמי והר' מהרמ"ג הסכים עמו בזה וכבר כתבנו לעיל שדברי מהרמ"ג תמוהים וכמו שתמהו עליו רבני אשכנז וכמש"ל בשמם וגם שלחתי לרבני דמשק להודיעני מה שכותבין היום בנוסחת כתובות שלהם והשיבו לי שאינם כותבין כי אם זש"ק סתם ואינם כותבין שיחיה ל' יום ומזמן קרוב באתה אשה אחת מדמשק ובידה שטר כתובתה וראיתי שכתו' בה כמו שאנו כותבין באר"ץ יע"א מחדש וכך היו כותבין בדמשק והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וכן אנחנו פצ' מזה זמן ששים שנה היו כותבין אם לא הניח' אחריה זש"ק סתם ואח"כ מחדש נהגו הסופרים לכתוב והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ושמעתי הטעם שכותבין כן משום דלא מסמנא מלתא לכתו' בכתוב' אם מתה ולא הניחה אחריה זש"ק באופן שאפי' לפי דעת הר' לב שלמה שבזמן מהרמ"ג חזרו להיות מפרשים להדיא וכו' הרי אח"כ חזרו לכתו' בזמן מהר"י בירב זש"ק סתם ובודאי דה"ט שהשמיטו שיחיה ל' יום משום שחזרו להעמיד הדבר על דין תורה דעל האומר שהוא נפל עליו להביא ראיה ומכ"ש היכא שנולד לט' בגמר סימניו דאז יורש מדינא ואפי' יורשי האשה מוחזקים מוציאין מידם כיון דאף בלשון בני אדם בזמן הזה אם הוא בגמר סימנים שפיר יקרא בפומייהו דאינשי זש"ק וכמו ששאלתי לכמה זקנים אשר בדור הזה והשיבו לי אם נגמרו סימניו וראוי לימול הא ודאי זהו זש"ק דאם הוא נפל לא היו מוהלין אותו ומ"ש עוד הר' לב שלמה דבדור הרשב"א היו חכמים ודנין בחכמה שכיון שסומכין על גמר הסימנים למול בשבת שפיר מקרי זש"ק אבל בדורנו זה שנתמעטו הלבבות והמון העם ההדיוטות כיון שרואים שכל שלא שהה ל' יום אין מתאבלים עליו אין נקרא אצלם זש"ק אלא א"כ שהה ל' יום וכבר עשו לו המילה אין שמים לב עליה דסברי דכיון שעברו ח' ימים נתחייב במילה ולא מחכמה ואין שם על לב מלתא בטעמא א"כ בזמן הזה כיון שנכת' זש"ק צריך שיחיה ל' יום והכריחם לזה הר' המבי"ט שראה מן המוחש שכתו' בשאלה ששאלו לזקני המקום ואמרו שלדעתם כל שלא חי ל' יום הוי נפל עכ"ל מה מאד דבריו תמוהים שהרי המבי"ט עצמו סיים וכתב בתשו' הרמ"תה דאין אנו דנין לפי דעתם של הזקנים וכוונתו מבוארת דכיון דבלשון בני אדם אם נולד לט' עם גמר סי' שהוא בן קיימא וקורין אותו זש"ק אפי' שלא חיה ל' יום א"כ אין אנו אחראין לאלו הזקנים הטועים בדעתם דבתר רובא אזלינן ורוב העולם לזה שנולד לט' בגמר סי' קרו ליה זש"ק ואין כוונת המבי"ט כמו שהבין הוא חוץ מכבודו אלא כמש"ל בכוונתו ועוד מאן שם ליה לחלק מדעתו מזמן הרשב"א לזמן המבי"ט כדי להוציא ממון ועוד שהרי עינינו הרואות שאפי' בזמן הזה שרבו ההדיוטות יוטות לא יש שום אדם שמל את בנו עד שיביא המוהל קודם ב' ימים למילה לבדוק התנוק אם נגמרו סימניו בשערו ובצפרניו ואם רואה שלא נגמרו אין מלין אותו אפי' בחול משום ס' שכנה שהוא בעיניהם כמו נפל ועוד דמה לנו בהדיוטות כיון דאפי' לפי דעתו שהם טועין מטעם האבלות ומזה פושטים בדעתם דזש"ק לא מקרי עד שיחיה ל' יום אבל החכמים וכל מי שיש בו שכל ודעת מבין שכל שנולד בט' בגמר סימניו שמקרי זש"ק אפי' שלא חיה ל' יום א"כ זה האיש שחייב עצמו וקנו ממנו בקגו"ש בחיוב זה וגם נשבע בודאי אדעתא דרבנן שקנו ממנו נתחייב וזה דומה למשז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכל שכן השתא שמתחיי' סתם והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ואינו מזכיר לו תנאי זה בפי' אם לא הניחה זש"ק ודאי שדעתו שעפ"י הדין הוא דמחיי' עצמו וכמ"ש מהריב"ל בח"ג סימן קי"ד עיין שם באורך וההיא דהריב"ש שאני שהוא ברור שכך לשון בני אדם בפי כל הבריות לא כן זה שאינו ברור בפי הכל אלא דיש ויש באופן דכל דבריו הם תמוהי' מראשם ועד סופם ובטלים לגבי הפוס' אשר זכרנו לעיל מהריק"ש ושו" עבודת הגרשוני ושו"ת יד אליהו ושו"ת נחלת שבעה שכולם מכחישים דברי הר' לב שלמה וס"ל דלא דמי האי נדון לנדון הריב"ש שהביא ז"ל ופוק חזי מ"ש הפוסק שהביא מהרש"ך ז"ל ס"ג סי' מ"ז וז"ל כי משמעות פשט זש"ק משמע זש"ק ודאי בלי שום ספק נפל כלל ומסכים אל התקנה ולכן היה רוצ' מהריב"ל לחייב לבעל מחמ' מנהגם כי מנהגם התקנה בעצמה וכו' עכ"ל והרואה יראה שדבריו תמוהים דהיכי כת' כי משמעות פשט זש"ק סתם משמע זש"ק ודאי בלי שום ספק נפל וזה הפך דברי הרשב"א ז"ל שהבאנו לעיל ששם בנדונו כתו' בכתובה זש"ק ועל כל זה פסק דאין להוציא מהבעל ועל יורשי האשה להביא ראיה וכפי דברי הר' למה להו להביא ראיה מאחר דהכי משמעות לשון זש"ק שהוא ודאי זש"ק ולא ספק נפל ועוד דא"כ משמעות לשון זש"ק למה הוצרך הריב"ל לזכות יורשי האשה מחמת מנהג בלי טעם מנהג ג"כ הדין עם יורשי האשה אלא מוכרחים אנו לומר דס"ל להרב ז"ל דנהי דמשמעות לישנא רזש"ק ודאי בלי שום ספק מ"מ היכא דנולד לל' בגמר. סימנים ושפיר יקרא בלשון בני אדם זש"ק כיון דעליהם אנו סומכין למול אפילו בשבת וכדכתב הרשב"א א"כ ניהי דמשמעות זש"ק ודאי בלי שום ספק נפל כיון דבלשון בני אדם אפי' לא שהה ל' יום כיון שנולד בגמר סימנים שפיר נקרא בפיהם זש"ק דאזלינן בתר רוב לשון בני אדם ולא על פשט משמעות הלשון של הכתובה מש"ה הוצרך מהריב"ל לטעם מנהגא וכדכתיבנא לעיל אליבא דהמבי"ט וכבר ראיתי ג"כ להרב עבודת הגרשוני שרצה לומר לכאורה דמשמעות זש"ק משמע ודאי ולא ספק והביא ממאי דאמרינן זכר זכר ודאי וכו' ושוב סיים וכת' שלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד וס"ל דלשון בני אדם זש"ק לאו משמעותו ודאי אלא אפי' ספק ואינו מורה על הודאי עש"ב גם הרב דבר משה בחלק אה"ע סימן מ"ו מוכח מדבריו שם דלא ס"ל האי חדושא שחדש לן הרב לב שלמה בחכמתו שעשה הפרש בין זמן הרשב"א לזמנינו שהרי כת' להדייא בנ"ד דכיון שכתוב בהסכמה זש"ק ולא כתבו ל' יום בפי' כמו שכתו' בתקנת טולוטילא אפשר דמתקני הסכמות הללו היתה כוונתם להניח הדבר על דין תורה דלענין נחלה וכו' כמ"ש הרמב"ם ואף דהראב"ד פליג עם הרמב"ם מודה בנ"ד דע"כ לא פליג הראב"ד וכו' אלא שהבעל יורש בודאי מדין תורה אלא דהיורשים באין מחמת תקנה והלד הנולד ס' בר קיימ' ואיכא צד אחד לסיועי יורשי האשה וצד א' לסיועי להבעל יד בעל התקנה על התחתונה וכן פסק מהריב"ד סי' מ"ו עש"ב והשתא אם איתא דס"ל כמו שחלק הר' לב שלמה מזמן הרשב"א לזמן המבי"ט וכיוצא אם כן איך מביא ראיה מדברי הרמ"ה ואיך יכול לומר קי"ל כהרמב"ם לפי דעתו דהא יש לדחות שפיר דדעת הרמב"ם שאני אבל עכשיו לא כן לשון בני אדם ועוד מאי מייתי ראיה מדברי מהר"י בירב דההיא דמהר"י בירב כתוב בכתובה אם לא הניחה וולד חי אבל אם כתוב זש"ק מודה מהר"י בירב דזוכין יורשי האשה ואיך לא נגרש הר' דבר משה מלשון בני אדם אלא ודאי מוכח מכל זה' דס"ל כמהריק"ש ז"ל שהבאנו לשונו לעיל דאינו ברור כ"כ בלשון בני אדם וכיון דאינו ברור הדרינן לדין תורה דמספיקא לא מפקינן ממונא מהבעל ומכ"ש היכא שנגמרו סימניו דשפיר נקרא בלשון בני אדם זש"ק ואפילו היכא שיורשי האשה מוחזקים מוציאים מידם לפום דינא וכ"ש היכא דהנכסים ביד שליש דהוי הבעל מוחזק אם מצד שהוא יורש עפ"י הדין או מדאורייתא או מדרבנן ויפה כוחו מהבא מחמת התקנה וכ"ש מנהג וכל מה שיסתפק במנהג או בסברת הפוסקים או בכל דבר הבעל מוחזק ואפי' אם היו הנכסים ביד האשה וכמ"ש הר' יד אליהו בסימן ע"ה ובשו"ת מהר"י לבית לוי הביאו הרב שם וכמו שהבאנו לעיל דבריהם ע"ש:
האמנם אם היו הנכסים ביד יורשי האשה בנ"ד אין אנו יכולין להוציא מידם דנהי שהעלה הר' יד אליהו דין זה אליבא דכל הפוסקים זהו לפי דעתו אבל אנן דקא חזינא השתא להר' לב שלמה דס"ל אליבא דכל הפוסקים דכל שלא שהה ל' יום לא הוי בכלל בר קיימא וצריך שיחלוקו וגם מהר"ם גאלאנטי ס"ל דכל שכתב בכתובה זש"ק אפי' שלא פי' ל' יום הוי כאלו פירש יהיה מה שיהיה כוונתו או מדינא קאמר או ממנהגא או מטעם שעתה לשון בני אדם לא מקרי בר קיימא עד שיחיה ל' יום וגם הרב יד אליהו שם כת' משם שו"ת מים עמוקים להראנ"ח סי' ה' שמשמע מדבריו דס"ל דזש"ק דוקא בן ל' יום אף דמסיים שם בספק אם לא. שפי' ל' יום ומסיק דמספקא לא מפקינן ממונא עש"ב וכן מוכח ג"כ מדברי מהריק"ש בסי' קנ"ו שכת' שאף דבלשון בני אדם לא מקרי בר קיימא עד שיחיה ל' מ"מ לגבי השיור אין מוציאין מיד הבעל המוחזק עכ"ל אם כן משמע אלו לא היה מוחזק אלא יורשי האשה מוחזקים אין מוציאין מידם עיין שם
וא"כ בודאי הגמור אם היו הנכסים ביד יורשי האשה בנ"ד יכולים לומר קי"ל ככל הנהו שכתיבנא דס"ל דלא הוי בר קיימא ושפיר זכו מה שבידם וכן אפכא אם היו הנכסים בחזקת הבעל על יורשי האשה להביא ראיה שהוא בכלל נפל ואין להוציא מידו באופן בהא סלקינן ובהא נחתינן דאין מוציאין מיד הבעל המוחזק ויורש מדין תורה והנה הר' יד אליהו שם העלה דאם הנכסים ביר יורשי האשה דהרשות ביד ב"ר לפשר ביניהם ע"ש וזה לפי דעתו שכת' שם וז"ל דמכל הני מוכח דמוציאין מיד יורשי האשה אפילו אם הם מוחזקים עפ"י שורת הדין וכו' ע"ש האמנם מנם לדידן דקא חזינא דכמה פוס' שזכרנו לעיל הם מזכים ליורשי האשה אפי' שלא תפסו אע"ג דלא קי"ל כוותייהו להוציא מהבעל מ"מ קי"ל כוותייהו היכא דהוו יורשי האשה מוחזקים דשפיר יכולי' לו' קי"ל ולזכות במה שבידם ואם כן אין מקום לפשר ביניהם אם הם מוחזקים דשפיר זוכים בחלקם עפ"י הדין שאומרים קי"ל אמנם אם הנכסים ביד ב"ד או שליש א"כ הוה ליה כדין ממון המוטל בספק דקי"ל דיחלוקו וא"כ חצי השני יחלקום הב"ד בין יורשי האשה ובין הבעל ואע"ג דכתבינן לעיל משם הר' יד אליהו דהיכא דהוו הנכסים ביד שליש דנ"ל פשוט דהוי הבעל מוחזק מצד שהוא יורש דאורייתא או מדרבנן יד בעל התקנה על התחתונ' לפי רוב הפוס' הם עמודי ההוראה עכ"ל מ"מ נ"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא הנז"ל דס"ל בפשיטו' ז דכל שלא שהה ל' יום הוי בכלל נפל וחילקי 'ומפרשי' דברי הראשונים להסכימם עמהם וכמעט דספק שקול הוי ודאי דזה הוי בכלל ממון המוטל בספק דיחלוקו אבל היכא דהוי הבעל מוחזק בנכסים ויורש מדינא אין לנו לפשר ולהפסידו לבעל כלום. שלא כדין וזה ברור:
וראיתי אחרי כל מ"ש להר' כנסת יחזקאל:
בסימן ס"א וז"ל בדעתי מוחלט מאחר שטעם התקנה מטעם עגמת נפש וסמכי אקרא דכתי' ותם לריק וכיון שיש להם להנותנים בנ"ד זש"ק ואז לא עגמן נפשן לפי זה כמו באבלות כל זמן שאין הוולד בן ל' יום נפשו עגומה במיתתה כן בחלק ירושה ודוק עכ"ל:
ודבריו תמוהים מאד שהם הפך הרשב"א והרא"ש והמבי"ט ומהריב"ל ומהר"י בירב וכל הנמשכים אחריהם שכולם כתבו דאין להוציא מהבעל דשמא אינו נפל ולא חששו לטעם שכת' הר' ז"ל גם מ"ש דבמקומות אלו דנוהגין גין להקנות בקנין סודר על העדור הלא כתב הרב חלקת מחוקק והר' ב"ש דאף בלי קנין משועבד מכח התקנה ואטרוחי סהדי בכדי ל"ל אלא ודאי נ"מ לענין ס' בתקנה שיהיה נדרש לכל יפוי כח המקבל דכוונת ב' הצדדים לכל יפוי כח ואם כן אזי לא מקרי זש"ק עד שיחיה ל' יום עכ"ל ולפי דעתו שמה שכת' הרשב"א ודעמיה דאין להוציא מיד הבעל היינו משום שהיה תנאי בלתי קנין סודר עכ"ל אין דבריו נראים כלל חדא דאפי' במקו' שיש שבועה לא משגיחין להוציא מהבעל וכמו שאכתו' לקמן בע"ה באורך וא"כ כ"ש קנין ועוד הלא תראה בכמה נדונות שהביאו הפוס' בענין זה ויש בהם ק"ס וזכו לבעל ולא חששו משום ק"ס וכן מבואר בתשו' הרב צבי בסי' שהיה בנדון שלו תנאי העדור כתו' בכתובה ובק"ס ואפי' הכי זיכה לבעל היורש מדינא ולא חשש משום ק"ס שהיה שם ועוד איהו גופיה לא החליט הדבר להוציא ממון בהאי חלוקא שהרי סיים וכתב אך איני מחליט דעתי עד שיסכימו חבירי עמי עכ"ל הרי שלא מלאו לבו לסמוך על דבריו להוציא ממון וברוך היודע אם הסכימו עמו דיתכן דלא הסכימו עמו:
ואחד מרבני הישיבה רצה לצאת לישע יורשי האשה דכל עוד שלא חיה הולד ל' יום דיחלוקו והוא ממ"ש בש"ע ח"מ סימן מ"ב וז"ל דהיכא דכתוב בשטר דלא כאסמכתא יד בעל השטר על העליונה אם לישנא דשטרא מסופק ומשתמע לתרי אנפי עכ"ל וא"כ גם הכא בנ"ד אם כתוב בכתובה זש"ק ולשון זה משתמע לתרי אנפי דמשמע בלשון זש"ק שיחיה ל' יום עד שיקרא בר קיימא ומשמע ג"כ כל שנגמר בסימניו אפי' שלא יחיה ל' יום הוי בר קיימא עכ"ל. ואני אומר אחרי המחי' מכת"ר בזה דמה ענין זה לזה דההיא דמרן הלשון מסופק לכ"ע וכ"ע מפרשים אותו לתרי גווני ע"ז הוא דקאמר מרן דלשון דלאו כאסמכתא מהני ליה לבעל השטר ליפות כחו ולפרשו הפירו' המסייעו אבל הכא בנ"ד שכל רוב הפוסקים ז"ל ס"ל דפי' זש"ק סתם היינו שנולד לט' בגמר סימנים ומהם יש דס"ל דזש"ק פי' עד שיחיה ל' יום ובודאי דבכה"ג שיוכל לומר הבעל המוחזק קי"ל מאי מהני במ"ש לו דלא כאסמכתא וכי יועיל זה הלשון לבטל מהמוחזק דין קי"ל ועוד דהתם בנדון הש"ע כל העולם מפרשין לישנא דשטרא בתרי אנפי אבל הכא בנ"ד לא משתמע לתרי אנפי אלא למר הכי פי' ולמר הכי פי' וכן לאידך פוסק אינו מפרש כפי' חבירו וכיוצא בזה כת' הכנה"ג בח"מ בסי' מ"ב שם וז"ל אפי' לדעת רבי' סעדיה גאון דוקא בלשון שכות' האדם מעצמו ומשעבד נפשו אבל בבא לזכות מצד הדין לא מלשון השטר לא מהני האי לישנא לשוויי ליד בעל השטר על העליונה מהר"ש הלוי ודבריו נכונים מאד עכ"ל והרי ממש נ"ד דרוצה לזכות מצד הדין ולא מצד לשון השטר דהא בנ"ד בכתובות שאנו כותבין והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ואינו כתוב שום דבר דמשתמע לתרי אנפי וגם ממ"ש הכנה"ג שם באות כ"ז יראה בפשיטות דלא דמיא נ"ד לההיא דמרן וכד ניים ושכיב אמרה הפוסק הנז' שוב נשאתי ונתתי עמו בזה והדר בו ואמר לי שכן ג"כ כת' הר' ברכות המים משם הר' כנה"ג ומודים דרבנן היינו שבחיינו זהו מה שגילה לפום דינא:
ומעתה נבא לדון ולהורות מטעם מנהג שכבר כת' מהריב"ל בח"ג סימן קי"ד דאם יש מנהג ברור שנהגו שכל עוד שלא חיה הולד ל' יום יחלוקו הבעל ויורשי האשה והנה באמת שלא נודע ונתברר לנו במנהג ברור ופשוט שכן נוהגין באר"ץ הלזו יע"א מטעמא דדבר זה דלא מתרמי ושכיח כל שעת' אלא במקרה כל עשרים שנה או יותר לא פחות ומזה זמן יותר מכ"ג שנה שבאותה שנה נתמניתי לדון אני וב' ת"ח עמי בקבע על הצבור ואמר לי אחד מקהל עדתנו הי"ו שאירע מעשה כזה שמתה אשתו אחרי שילדה בתוך ימי שבעה ללידתה והניחה אחריה בן שנולד לט' בגמר סימנים ומת אחרי אמו כמה ימים חוך ל' ללירתו ואנחנו הב"ד הנז' עשינו חלוקה בינו ובין יורשי האשה אכן אחר ב' ימים תפסו אותי ב' ת"ח ואמרו לי שלא הורו לך יפה הב"ד במה שחלקו כי הכל שלך ואין להם ליורשי האשה כלום ואמינא להו א"כ אחזור על הב"ד ואטעון והשיבו לי מאי דהוה הוה וגזל הנאכל קשה להשיב עכ"ל הבעל שהורה כן בפני ב"ד ועשה אבי האשה של נ"ד קבלת עדות על דבריו הרי לך להדיא דאין ממעשה הזה ראיה כלל להוכיח ממנו דיש בה אר"ץ מנהג ברור לחלוק כל עוד שלא שהה הוולד ל' יום דהרי עדות זו שוברה בצידה ואדרבה יש להוכיח ממנה אפכא דאם איתא דיש מנהג ברור וידוע שכן נוהגין ע"כ לחלוק כל עוד שלא שהה הוולד ל' יום איך טעו הב' ת"ח הנז' במפורסם ואמרו על הב"ד שטעו דודאי דאם הוא מנהג ברור מסתמא כ"ע ידעי ליה וכ"ש הת"ח ואיך הרהרו אחר הב"ד ולא דברו עליהם נכונה אלא ודאי משום דמשמע להו דליכא מנהג ברור בזה מש"ה אמרו עליהם שלא הורו יפה מטעם שדבר זה תלוי בפלוגתא בין הפוס' וכדכתי' לעיל והבעל מוחזק בנכסים ויורש מדינא וגם אני שהייתי מן המנויים באותו מעשה ולא עלה בזכרוני מאיזה טעם חלקנו דיתכן שהיו הנכסים בעת שמתה האשה בבית אביה והיו יורשי האשה תפוסים בהם ולכן חלקנו על פי דברי הרשב"א שהבאנו לעיל שפסק בדין זה המע"ה או יתכן דטעינו וסברנו דכך יש מנהג ברור באר"ץ דממ"נ יש טעות בכאן או אנחנו או הב' ת"ח "ח שאמרו דהכל לבעל ולא יפה הורינו ואע"ג דקי"ל דאפי' בזמן הזה לא חיישי' לב"ד טו עים בכה"ג שהדבר תלוי במנהג ודבר דלא שכיח הוא כדכתי' לעיל ודאי דחיישינן לב"ד טועים וכה"ג כת' מרן הקדוש בספרו הבהיר שו"ת אבקת רוכל בסי' כ"א וז"ל דאע"ג שבדורות האחרונים אמרינן ב"ד אחרי ב"ד לא דייקי ולא חיישי' לב"ד טועים מ"מ בדין שהוא זר דלא שכיח כל שעתא אמרינן דחיישי' לב"ד טועים ומכל שכן לפי מה שאכתוב לקמן בעה"ת דבדבר דלא שכיח לית ביה טענת מנהגא ואינו יוכל אדם לומר קי"ל שכך המנהג כיון דליכא מנהגא ומכ"ש להוציא ממון וא"כ בכה"ג ודאי שפיר חיישי' לב"ד טועים ועוד דאה"נ דמסתמא לא חיישי' לב"ד טועים אבל הכא בנדון דידי שאמרו חכמי' עלינו שטעינו כה"ג לא אמרינן דלא חיישי' לב"ד טועים אלא חיישינן וחיישינן וכן ראיתי לא' מאחרינו זמננו בספרו סמיכה לחיים חאה"ע סימן ט' שכת' בשם הפוס' ז"ל דלא אמרינן דלא חיישי' לב"ד טועים אלא מסתמא אבל אם עברו ב"ד הב' ודייקי ואמרו שטעו הב"ד שקדם להם בודאי דבכה"ג דחיישי' לב"ד טועים באופן דממעשה הזה ליכא ראיה כלל להוכיח ממנו שכן המנהג ואדרבא לע"ד יש להוכיח ממנו אפכא ואפילו תימא דלא טעו הב"ד בזה מ"מ הרי כת' המבי"ט בסי' נ"ה וז"ל ואפי' אירע כיוצא בזה ואמרו שאינו נקרא בר קיימא עד שיחיה ל' יום כיון שלא היה במנהג קבוע אין ללכת אחריו עכ"ל עש"ב באופן שכל האי עובדא דליכא ממנו ראייה כלל:
עוד עשה הבע"ד אבי האשה על נדון דידן קבלת עדות שלא בפני בע"ד על עד אחד שהעיד בפניהם שמזה קרוב למ' שנה אירע מעשה כזה ובאו ב"ד של אותו זמן וחלקו בניהם מטעמא שלא חיה הולד ל' יום ואני אומר דאי מהא ליכא ראיה כלל חדא דקבלת עדות כזו מגן שויא דנעשית שלא בפני בע"ד דקי"ל דאפי' בדיעבד לא מהני ועוד דכיון דנתיישן הדבר מאד הא ודאי קרוב הדבר להשתכח כיצד נעשית החלוקה ומאיזה טעם חלקו אות' שעה דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לא יהיב אדעתיה ויתכן שטעה העד הזה בדמיונו ויתכן שחלקו מפני הטעם שנראה להם באותו העת או משום שאפשר שהיו יורשי האשה מוחזקין בנכסים או לא חלקו בשוה אלא בדרך פשרה עשו ביניהם לא עפ"י שורת הדין או מרצונם חלקו ורצה הבעל לוותר מכיסו או אפשר שטעו בחלוקה זו שסברי כי כן המנהג ואינו כן לפי האמת וכעין זה כת' הרדב"ז הביא דבריו הר' סמיכ' לחיי' בסי' כ"ז וז"ל איברא דאם היה פס"ד בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל אם כתו' נראה לנו כפי הדין וכו' עש"ב וא"כ בנ"ד דליכא לא פס"ד ולא שום דבר אלא עדות בע"פ שזוכר שחלקו ודאי דליכא ראיה מעדות ות זו כלל דיכולים אנו לו' כמ"ש וטעה העד בדמיונו וכן ראיתי להחק"ל הביא דבריו נכדו בספרו סמיכה לחיים דף ס"א וז"ל אין סומכין על עדיות כאלו בע"פ דשמא הר' שפסק כן באותו העת לאו אדעתיה או לא היו הנדונות שוין או שטעה המעיד בדמיונו ע"ש וכיוצא בזה בתשו' בעי חיי חי"ד סי' ק"ן שנשאל על עדות א' שאמר עליו דיפה אחז"ל שאין מוסרים עדות וכו' שאין מבחינים בין נדון לנדון ומחריבין עולמות עכ"ל וא"כ כ"ש בנ"ד שעבר זמן רב ונשתקע הדבר ונשתכח ולא זכר הדבר על בורייו ובודאי שאין לסמוך על עדות מעשה הזה להוציא ממון מהבעל המוחזק ויורש מדינא ולקבוע ממנו מכאן ולהבא שיחלוקו:
ומכ"ש שאנחנו חקרנו ודרשנו על מעשה הזה מבעל האשה עצמו שהוא היום דר בדמשק ושלחנו להב"ד שבדמשק להיות עושים קבלת עדות לדבריו ותכף הביאוהו הב"ד של שם ועשו עליו קבלת עדות ושלחו אותה לנו וז"ל במותב תלתא וכו' אתא וכו' הח' כה"ר יעקב דלאליה הי"ו ואחר האיום כדחזי כה העיד שהיה נשוי לאשה פ' גרושה שגבו לה מעט נכסי' מקרוביה כי אביה לית ליה מגרמיה כלום ומתה תוך ז' ללידתה והניחה בן אחריה ומת הבן אחר כמה ימים תוך ל' ללידתו והיו אומרים קרובי האשה ושאר נשים אחרות שהיו רוצים ליקח ממנו חצי ההשבון והוא מאהבתו אותה היה משיב שיבואו ויקחו הכל עם שהיה אביה עני וירא ה' ולא הוציא לה נדונייא כדחזי אלא מה שגבו לה בתורת צדקה מקרוביהם בית עדס ויהי היום אמר לו השמש של הר' ר' אליהו שמאע ז"ל שהר' רוצה לבא אצלו א"ל ברוך הבא ובא הר' הנז' עם ת"ח א' עמו וח' יעקב הנז' תכף הביא כל עזבונה וא"ל להר' הנז' הצפייה אני עשיתיה אח"כ ואיזה בגדי' אחרים השיבו הסירם כולם וא"ל אדוני מה עלי בדין השיבו זה חמיך ידעת כי איש מסכן הוא וירא ה' והוא רוצה לעשות בם פרוכת לעלוי נשמתה של בתו אז השיב הוא תנו לי האפייה שעשיתי לה שהוצאתי עליה בחוליה וקבורתה יותר מדמי הצאפייה וגם לקח מבגדיה פרוויה אחת והנשאר מסרו כולו בידו של הר' לתתו לחמיו לעשות בהם מה שירצה וא"ל להר' שיברכני חמי ואשתו אני ידעתי שאשה יראת ה' היא אתן הכל לכבודה ולא נתנה הוא אלא כשיעור הוצאותיו והיה זה שנת תס"ח עכ"ל הנך רואה שלא נעשה כאן חלוקה כלל אלא נתן מרצונו הכל מה שלא היה חייב בדין לפי שהצאפייה בלא"ה היא לו ואינה בכלל החלוקה והוא לא עשה כן אלא לקחה בעבור הוצאותיו היא והפרוויה ואת הכל נתן לחמיו מרצונו בעבור כבודו וכבוד אשתו לעשות בהם פרוכת לעילוי נשמת בתו הרי שלא נעשה חלוקה כלל אלא ויתר הכל מרצונו ואם כן לא יש מהאי עובדא כלום ואדרבא יש להוכיח ממנו להפך דהא כשא"ל להר' מה עלי בדין היה לו להשיבו שחייב לחלוק משום שכך הדין עפ"י המנהג הידוע ולמה השיב לו שמר חמיך עני ואינו רוצה לעצמו ורוצה לעשות לבתו וכו' ומה לו להרב בדברים הללו יהיה מה שיהיה אפילו רוצה ליקח לעצמו יקח שכך הדין לחלוק על פי המנהג מזה מוכח להפך דאדרבה דמשום דידע הרב שאינו מבורר מנהג זה משום כך קם והלך לביתו לרצותו ולפייסו בדברים שיתן מרצונו בעבור פרוכת וכן עשה אז מרצון נפשו ויתר את שלו ולא נהנה כלום ויתכן שגם בדורות שלפנינו הם עומדים במבוכה זאת ולא היה בדור להם הדבר וכל עת שיארע כזאת עושים לפי ראות עיניהם או מפשרים מרצון שניהם ומשקיטים המריבות בין הבעל ויורשי האשה באופן דגם מעובר' זה דמלבד דליכא ראיה ממנו לפשוט שכן מנהג ברור באר"ץ אלא אדרב' יש להוכיח ממנו להפך וכדכתי' ולכן אין להוציא מהבעל בעדיו' כאלו ויען שראו יורשי האש' שאין נקבע מנהג בתרי עובדי אלא בתלת עובדי לפחות ע"כ חקרו עוד וחפשו ומצאו לא' מהמון העם שהביאו אותו יורשי האשה לפני ג' וכך אמר לפניהם שמזה כ"ו שנה היה פעם א' יושב בביתו של הר' אליהו שמאע ז"ל משום איזה ענין ודרך אגב ראה לה' הנז' שהיה מחלק בין יורשי האשה והבעל חלק כחלק מה"ט שלא חיה הולד ל' יום אבל אינו יודע וזוכר מי המה בעלי המעשה הזה עכ"ל נמצא עכשיו לפי דעתם של יורשי האשה כיון שהביאו עדים שמעשה כזה נעשים מארבעים שנה עד היום הזה ג' פעמים א"כ הוי מנהג ברור כיון דנעשית ג"פ ואני אומר דאפילו פעם אחת לא נעשית דמלבד שדחינו הנהו תרי עובדי בפשיטות גם לזאת יש לדחות בפשיטות ואומר דשמא ההיא עובדא שראה האיש הזה בילד ס' נולד לט' ולא נגמרו סימניו ועוד דמי הגיד לו לאיש הזה שמעקרא לא היו תפוסים בנכסים יורשי האשה ולכך גזר עליהם הרב שיביאום לפניו כדי שיחלוק ועוד כיון ששכח העד בעלי הדבר אני אומר גם כן ששכח וטעה בדמיונו ומעקרא לא רמיא עליה לאסהודי ומלתא דלאו רמיא עליה וכו' וכדכתי' ואין מוציאין ממון אלא בראייה ברורה בלי פקפוק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכל עוד שיש לדחות ולפקפק ולאוקי ממונא בחזקת מאריה ולהעמיד הדבר על דין תורה ולגרוע כח המנהג הכי עבדינן וכ"פ הר' המבי"ט ח"ב סי' קנ"ה על נדונו שהוא כנ"ד וז"ל וכשם שכשהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג כך אם המנהג רופף בידך הלך אחר ההלכה ע"ש ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לו' שמנהג זה אינו רופף ויוציא בו ממון שלא כדין:
ומכ"ש דאירע ג"כ כעובדא זו מ"ל שנה שעשה הנתבע קבלת עדות בפני ב"ד על שני אחים שהעידו על אחותם שמתה תוך ז' ללידתה והניחה בן שחיה אחריה כמה ימים ומת תוך ל' יום ללידתו והיו בהסגר לתפ"ץ עם הר' יצחק הררי ז"ל ובקשו ממנו דין זה של ההשבון והשיב להם שאין להם כלום אלא הכל לבעל ומלבד זה שלח הנתבע לדמשק כי שם יושב דיין א' חכם וזקן ואומרים האחים שהיה הח' הזקן הנז' עמנו בהסגר וגם הוא אמר לנו שאין להם ליקח כלום כי הכל לבעל ותכף הב"ד של דמשק שלחו אחר הח' הזקן הנז' וכה הגיד להם שאיך בש' קס"ז היינו בהסגר לתפ"ץ יחד עם הר' כמהר"י הררי ז"ל וגם אחים הללו של האשה שמתה ובעלה היו כולם עמנו בהסגר במקום פ' ובקשו מהר' וממני לחלוק ביניהם יען שמת הוולד תוך ל' ללידתו והשבנו להם דהכל לבעל ואין ליורשי האשה כלום עכ"ל הרי מתוך מעשה זה נראה דליכא מנהג כלל אלא עפ"י שורת הדין עושים דאין להוציא מיד הבעל ועל יורשי האשה להביא ראייה שהוא נפל דהמע"ה וכדכתי' בשם הרשב"א ודעמיה שוב הגידו לי שיש ע"א מעיד וגם נשים מעידין שהוולד לה מת תוך ל' ללידתו אלא אדרבה חיה אחרי אמו כמה חדשים ומש"ה לא באו בכלל חלוקה ואם כן לכאור' דאין להביא עוד ראייה מהאי עובדא דהוי עדות מוכחשת וכמאן דליתא דמיא וגם הב"ד מעקרא לא רצו לסמוך על קבלת עדות הנז' מפני הטעם הכמוס עמהם ואני אומר דיש מקום לומ' אפי' לפי שיטתייהו שמא אמת העידו לאוקומי ממונא ועוד דאין עדות של אלו פסולה עפ"י הדין כידוע אבל עדות אשה פסולה על פי הדין וגם עדות של העד א' אינה עומדת בפני שנים כי אין דברי ע"א במקום שנים ואיך יאמרו דמהאי עדות ליכא ראיה כלל וכמאן דליתא דמיא ולחזק המנהג עפ"י עדיות הנ"ל ולהוציא ממון מהבעל המוחזק ויורש מדינא הס שלא לומר כדבר הזה ומעתה אני תמה על הב"ד שהביא אבי האשה ועשו קבלת עדות שלא בפני הבע"ד על הנהו עובדי שהבאנו לעיל וטעו בדבר המפורסם בדין פשוט שפסקו מרן בש"ע בה' עדות שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואפי' בדיעבד לא מהני ובשלמא מה שעשה הנתבע קבלת עדות בב"ד שלא בפני התובע לא יש בזה כלום דלנתבע מקבלין עדות לכתחי' אפי' שלא בפני התובע להחזיק מה שבידו כמבואר שם בהלכות עדות אבל לתובע אין מקבלין עדות ומה שהצילו את עצמם שהם לא באו להעיד אלא על המנהג של העולם ולא על הבעל להוציא ממנו אין בהצלה זו כלום יען שכל העולם יודעים השקלא וטרייא שבין יורשי האשה והבעל וכ"ש החכמים שידעו מזה שבכח קבלת עדיות אלו רוצה אבי האשה להוציא מהבעל ושלח לתבוע מהבעל חצי ההשבון ושלח לו הקבלת העדיות הללו להודיעו שהוא ברר המנהג אף שאין הדין כן א"כ בכוונה מכוונת עשו הקבלת עדיות הללו לסיועי לאבי האשה ולחייב להבעל וכבר הגידו לי שכ"כ בתשו' הרב צבי סימן ס"א על נדון שהיה בכה"ג. ופסק דהוי בכלל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד עש"ב התלי"ת שכוונתי לדעת גדול:
ה
ועל הכל מעקרא לא שייך לומר ולברר המנהג הזה שהוא שלא עפ"י הדין שהרי ידוע ומפורסם בכל הפוסקים ראשונים וגם אחרונים דבדבר דלא שכיח כל שעת' אלא במקר' נופל לעתים רחוקות שכל יותר מעשרים שנה לעשרים שנה עד שיקרה ענין כזה בזה לא שייך לומר מנהגא וכמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' ל' דבמלתא דלא שכיח לא מצינא למימר דאזלינן בתר מנהגא דהא ליכא מנהג כיון דלא שכיח וכ"נ הש"ג בשם המרדכי הביאו בתשו' מהר"ש לאנייאדו ז"ל בדף קנ"ח וז"ל דלא חשיב מנהג דבר שנעשה וכו' או לפרקים דצריך שיהיה המנהג קבוע ופשוט הדבר כדי שנחשוב אותו מנהג וכ"כ מהריק"ו סי' ה' וכת' שם מהרש"ל הנז' דלמדנו מדבריהם דהדבר שבא לפרקים לא יקרא מנהג אפי' נעשה ג"פ וכ"כ הרב משא מלך בשורש ח' וז"ל כל מנהג שמביאין ממנו ראייה הוא כשמתקיים פעמים מים רבות אבל אם מציאות הדבר ההוא בענין שבא באקראי אין להביא ממנו ראיה וזה למדתיהו מדברי הריב"ש סי' תע"ה וסי' תס"ג שכתב שאין לומר מנהג בדבר כזה שאינו מצוי תמיד כי אם בדבר שמעשים בכל יום דשם ראוי ללכת אחר המנהג דא"א שיטעו העולם לעשות תמיד מדי יום ויום וכו' אבל במקום שבא פעם א' בשבוע ודאי אין לסמוך על מקו' שנהגו דאמרינן ב"ד טועים היו באותה שעה עכ"ל וכ"כ מרן בכ"מ סוף פי"א מה' שיטה וז"ל ומ"ש בינו דאין בזה מנהג כלומר דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך יעמוד הדבר על דין תורה ע"ש גם מהרש"ל בחח"מ סי' ז' כת' שצריך שיעידו שאירע כיוצא בזה כמה פעמים והורו להם שחייבין וכל כי האי לא מתרמי והיאך מעידים מה שלא ראו גם מהריק"ש בערך לחם בסי' רל"א הביא משם הרא"ם דאין ללכת אחר המנהג אם לא שעשו תקנה כל בני העיר בכך אבל אם עמד דיין אחד ודן כן ועמד אחריו דיין אחר ודן כן כמו ששמע מן הא' אפי' נהגו אחריו דור אחר דור אינו מועיל זולתי במסים עש"ב:
|
וכ"ת א"כ היכי כת' מהריב"ל בסי' קי"ד דאם יש מנהג ברור וכו' הא איהו גופי' כתב דבדבר דלא שכיח כל שעתא לא שייך מנהג די"ל בפשיטות דמנהג ברור דקאמר היינו שמפורסם הדבר בעיר שיש הסכמה קדומה ותקנה כתוב' משנים קדמוניות או שנודע שהוקבע מנהג זה עפ"י ב"ד שיש בו וקבעו כן אבל לסמוך מד מדעתינו לומר שכך היה במנהג קבוע ולהוציא ממון זו לא אמרה ארם מעולם ומכ"ש לפי מה שראיתי בתשו' הרב צבי בסימן ס"א שכתב משם הרא"ם על נדון שלו שהוא כנדון שלנו שכת' שאפילו נעשה כזה ג"פ לא מהני ואין להביא ראייה מכל מעשה שהיה שי"ל שאפשר וכו' כמש"ל ודחינו כל ראיות שהביאו מהנהו עובדי הנז"ל ומסיק שם עד שיתברר שהוקבע הדבר עפ"י ב"ד עש"ב וכתב עוד הרב ז"ל כן משם מהרי"ט וז"ל ואין להביא ראייה מכמה פעמים שחלקו להאלמנה די"ל דשמא כך נתרצו באותה שעה או שמא שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי וסיים וכת' ג"כ משם מהר"ם דאין המנהג נקבע עד שיתנו עליו ואף ג"פ לא מהני עש"ב וא"כ כ"ש בנ"ד דהוא דבר דלא שכיח לכ"ע לא מהני המנהג הזה עד שיהיה נודע לנו בבירור שכך הוקבע המנהג הזה עפ"י ב"ד וכל עוד שלא נתברר זה אצלנו בודאי יעמוד הדבר על דין תורה ואין להוציא מהבעל אפי' פ"ק ואין לנו אלא מ"ש הרב דבר משה בסי' מ"ו וז"ל וא"כ נראה דהדין עם הבעל אעפ"י שלא חיה הוולד ל' יום והדבר בר מוטל על זקני העיר שיוכלו לברר הדבר על בוריו אחר החפוש בפנקס ההסכמות ע"ש וא"כ לדידן דלית הסכמות ופנקסאות בעניינים הללו הדרינן לכללא דהר' המבי"ט שכת' דאם המנהג | רופף בידך הלך אחר ההלכה:
וכ"ת דנדון דידן לא נכנס מעקרא בהאי שקלא וטריא כלל דהכא כתו' בכתובה והירו' לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וא"כ הרי תנאי מפורש שכאן נוהגין כמנהג ק"ק דמשק ואם כן ניחזי אנן כיצד הוא המנהג בדמשק וממילא כאן אנו נמשכין אחריו מסתמא כל עוד שלא ראינו שנהגו הפך זה:
והנה ראה ראינו להר' פרי הארץ ח"ב סימן ה' דע"ב וז"ל מצאתי בכ"י למהר"א מונסון שחקר ודרש על ענין הירושה בירוש' תוב"ב וקבל עדות זה מזקן וח' וז"ל. נדרשתי אם וכו' מה שכותבין כמנהג ק"ק דמשק ולכן באתי להודיע מ"ש הרלב"ח וז"ל כאשר באתי לירוש' תוב"ב וחקרתי ודרשתי על מנהג ירוש' ונודע אלי שהוא כמנהג דמשק וכו' וכך הוא המנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה ולא הניחה זש"ק דהיינו שיחיה ל' יום יחלוקו וכו' עש"ב וכן הר' אדמת קדש ח"ב הביא כלשון הזה ע"ש וכיון שנודע לנו מעדות הרבנים הנז' שבדמשק נוהגין שכל עוד שלא חיה הולד ל' יום שחולקים ואנו כותבין כמנהג חו"ק דמשק ודאי דצריך לעשות כמותם כמו שהם חולקים עד שיחיה ל' יום גם אנו כן דזה התנה וקבל על עצמו כמנהג דמשק ומה. מקום עוד להסתפק בדבר הזה:
אמנם שוב. ראיתי בתשובת מהר"י בי רב בסי' מ"ו שנשאל. על כתובה שכתוב בה כמנהג ק"ק דמשק וחפש ודקדק בכתובות של דמשק ובנוסחאות שלהם וראה כתוב בהם אם לא הניחה ולד חי ופסק הדין להם דהבעל יורש הכל ולית ביה דין חלוקה מההיא דהרשב"א שהבאנו לעיל דמספיקא לא מפקינן ממונא מהבעל כ"ש המע"ה ועל יורשי האשה להביא ראיה שזה אינו בכלל בר קיימא עש"ב והרי ידוע שהרב ז"ל היה אב"ד בדמשק כמה שנים ובודאי שהיה בקי טפי מכ"ע במנהג מקומו דמשק ובשעת מעשה הביא הנוסחא לראות אם כתוב בה. כמו שכותבין בטוליטולא שיחיה ל' יום ולא ראה:
כתוב כן וזיכה לבעל וס"ל ודאי דבכוונה מכוונת אשמיטו מן תקנת טוליטולא תי' שיחיה ל' יום וכתבו זרע חי או זש"ק משום דלא נראה להם מתקני התקנה הזאה לתקן כן אלא הניחו הדבר הזה על דין תור' דהוי זש"ק אפי'. לא חיה ל' יום כמ"ש הח' דבר משה סי' מ"ו ע"ש ואם איתא דיש מנהג ברור:
בדמשק דנהגי לגמרי. כמו טוליטולא. דבעי שיחיה הולד ל' יום א"כ איך זיכה הרב לבעל הפך המנהג הברור הזה אלא ודאי משום שודאי. חקר. ודרש יראה שאין מנהג בדמשק ברור ולכך העמיד הדבר על דין תורה וא"כ אין עדותו:
של אותו זקן. שהביא הרב פרי הארץ והרב אדמת קדש עומדים בפני הלכה למעשה של הרב מהר"י בירב שפסק. כן במקומו ולא חשש כלל בעבור המנהג ולא הויא ההיא דהרלב"ח שהיה בזמנו של מהר"י. בירב. כידוע נגד דברי מהר"י בירב דמהרלב"ח עיקר חקירתו משום ירושלים היושב בה הוא בא ונודע לו אחר החקירה והדרישה שחקר ודרש הירוש' על הכתובות ראה שהם מתנהגים כמנהג דמשק עפ"י מה שהגידו לו שכך היו נוהגין בדמשק ולא על זו בלבד אלא על דברים רבים הנוגעים לתנאי. זה שמתנין והירושה לחצאין אבל הוא:
לא נשאל על דמשק עד שיצטרך לברר מנהג דמשק. אלא כל עצמו בא משום ירוש' והשמיט דמן נוסח כתובות שלהם תיבות כמנהג ק"ק דמשק שלא לתלות הגביר' וכו' אלא שמועה שמע שכך נוהגין בדמשק ואלו יחפש ימצא איפכא דהזקנים שהעידו על זה יתכן שטעו בידיעתם ושמיעתם דאלו היו רואין פסק זה של מהר"י בירב היו חוזרים משמועתם ועוד דכפי המובן דכל עדותו של אותו זקן שהביא ממנו מהר"א מונסון הוא ממ"ש הרלב"ח כאשר באתי וכו' וא"כ אין מזה ראייה כאשר כתבנו דודאי מהר"י בירב חקר במקומו בדמשק ולא ראה מנהג והעמיד הדבר של נדונו על דין תורה וכ"ת הרי מהר"ם גאלאנטי ז"ל הבא אחריו מבואר מדבריו שהיו כותבין בכתובה בזמנו בדמשק שיחיה שלשים יום הרי דאיכא חזרה מזמן מהר"י בירב לזמן מהרמ"ג וכמש"ל בשם הרב לב שלמה כבר כתבנו לעיל דזה כדברי השואל שהוא מפרש מדנפשיה דהיינו ל' יום אבל לא שכתוב בכתובה כן ובא מהר"ם גאלאנטי וסמך את ידו וכת' דאעפ"י שלא נכתב בכתובה ל' יום כאלו כתו' דהכי קי"ל דזרע קיימא לא הוי אלא עד שיחיה ל' יום והר' עבודת הגרשוני והר' נ"ש דחו דבריו מדברי הריב"ל והרשב"א וכמש"ל ולא ס"ל דמהרמ"ג קאמר משום מנהג דהכי נהגו לפרש זש"ק שיחיה ל' יום משום דס"ל דאין סברא כלל לומר שחזרו ממה שהיה בימי מהר"י בירב דאלו היו חוזרין היו כותבין בכתובות מכאן ואילך זש"ק שיחיה ל' יום ומדלא כתבו הכי ש"מ דלא נשתנה. הדבר מימות:
מהר"י בירב עד עתה וגם לא ניחא להו מה שיישב דבריו הרב לב שלמה דטעמו של מהרמ"ג משום שעתה בזמנו לשון בני אדם לא מקרי בר קיימא עד שיחיה ל' יום וכמו דכתיבנא לעיל באורך ודחינו דברי הר' לב שלמה בפרט הזה והבאנו כמה מהפוסקים המפורס' שהם הפך דבריו עד שכתב הרב יד אליהו דאפילו המוחזק אינו יכול לומר קי"ל כוותיה:
ועוד הרי עתה נתברר לי מפי מגידי אמת מרבני וחכמי דמשק שראו בכמ' כתובו' הנוסח שכתו' בהם זש"ק סתם כאשר היו כותבין מזמן מהר"י בירב וליכא חזרה כלל מזמן מהר"י בירב לזמן מהרמ"ג ואת"ל דיש חזרה הרי עכשיו חזרו לכתו' כבראשונה זש"ק סתם כזמן מהר"י בירב ובעת הזאת שאני כות' בענין זה באה אשה מדמשק ושטר כתובתה בידה וכתו' בה והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וגם פה אר"ץ יע"א היו כותבין בכל כתובות הספרדים והתנו ביניהם החתן והכלה תנאי דאם לא הניחה זש"ק אחריה יחלוקו בנדונייא וכו' ואין זוכרין כלל על פיהם מנהג דמשק ומזה קרוב לנ' שנה נתחכמו הסופרים לקצר ולכתו' והירושה. לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ושאלתי הטעם והשיבו לי משום שאינ' רוצים להוציא ולכתו' דבר שיהי' החתן והכל' עצבי' לזכור להם המית' ואינו סימן להם מש"ה מקצרין ונהגו לכתו' בקיצור והירו' לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וא"כ יש להסתפק בכוונת אומרם כמנהג דמשק על איזה זמן קאי דיתכן דכוונתם על זמן מהר"י בירב או על זמן של מהרמ"ג או על זמן שבעתה שלא נודע ג"כ בברור מנהג דמשק כיצד הוא וכמו ששלחתי לברר ולשאול מהר' של דמשק. של עתה והשיב לי דגם בדמשק לא נתברר לו מנהג זה ואם אירע כזאת לפניו היה מעמיד הדבר על דין תורה וכמו שכתב המבי"ט ז"ל דאם המנהג רופף בידך הלך אחר ההלכה:
ועוד אני אומר דהן לו יהיה שמבורר המנהג בדמשק דבעי שיחיה ל' יום וכל עוד שלא חיה ל' יום חולקים וכמו שעושים היום ג"כ בירוש' שחולקים מ"מ אנן בדידן כיון דקא חזינא דמנהג זה הוא הפך הדין דהא קי"ל כהרשב"א ודעמיה דאין להוציא מס' מהבעל דהכי קי"ל המע"ה וכ"ש היכא דנולד לט' בגמר סימני' מקרי שפיר בר קיימא וכמו שכתבנו לעיל באורך וא"כ כל עוד שלא נתברר לנו בברור במנהג ברור ופשוט וקבוע עפ"י ב"ד שכך נהגו פה אר"ץ י"עא אין לנו להביא ראיה ממ"ש בכתובה והירוש' לחצאין כמנה"ג ק"ק דמשק משום די"ל דמ"ש כמנהג ק"ק דמשק היינו על עקר המנהג שנהגו להפקיע ירוש' הבעל לאפוקי מק"ק המסתערבים שאפילו לעת היום הם עומדים על דין תורה שהבעל יורש אשתו ולית להו ההיא תקנתא וההוא מנהג להפקיע ירושת הבעל אלא דווקא ק"ק ספרדים נהגו להתנו' להדייא להפקיע ירושת הבעל דאם לא הניחה זרע כלל או הניחה זרע שאינו של קיימא שיחלוקו יורשי האשה עם הבעל אבל לענין זש"ק כמה יהיה בזה י"ל דלא נהגו כמותם אלא עפ"י הדין של תורה הם עומדים וס"ל כיון שיקרא זש"ק תו אינם באין לכלל חלוקה אבל אם הוא נפל או לא הניחה זרע כלל בזה הוא דוקא הוא דנהגו כדמשק דכל עוד דמצינן לפרושי ולקיים עפ"י הדין ולחזק דין תורה נגד התקנה והמנהג עבדינן ומכל שכן לאוקי ממונא בחזקת מאריה דמלבד שהוא יורש מדינא דאורייתא אלא גם מוחזק בנכסים וידוע כי יד בעל התקנה וכ"ש המנהג על התחתונה וכמ"ש שם מהר"י בירב בסי' מ"ו בתשו' הנז' ע"ש גם בתשו' מרן אה"ע סי' ט' יד בעל השטר על התחתונ' וכ"ש בדבר התקנה הבאה להפקיע ירושת הבעל שבכל ס' בדבר יד הבעל על העליונה דלעולם מיפין כח הזוכה מן הדין ע"ש וכ"כ הגאון יד אליהו אשכנזי בסי' ע"ז וז"ל וכבר כתבנו בכמה מקומות דאפי' הלשון מסייע טפי לבעל התקנה הבא להוציא דבר נגד הדין אוקמינן אפי' בדוחק כדי להחזיק זה שמסייעו דין תורה עכ"ל:
וא"כ כ"ש בנ"ד דאדרבה יש לפרש כדבתי' בריוח בלי דוחק ועוד יש לפרש בכוונת והירוש' לחצאין כמנהג דמשק ר"ל שחולקים בנדונייא דוקא ולא במתנות ובגמ' לאפוקי ממנהג מקומות שחולקין הכל או לאפוקי מקומות שמחזירין שליש הנדונייא דוקא או לאפוקי מקומו שמחזיר כל הנדונייא ליורשי האשה וכ"כ הר' לב שלמה דיתכן לפרש מ"ש. בכתובה כמנהג דמשק היינו על שאר דברים ולא על זה עש"ב בדבריו וכיון דיתכן לפרש כן בודאי אנו מפרשים כן משום לסיועי לבעל המוחזק ויורש מד מדין תורה וכאמור וכ"כ הר' דבר משה שם בסימן מ"ו וז"ל ואין אנו מחוייבים לומר דמשום שכתו' כמנהג דמשק להיות נוהגין ככל מנהגי דמשק בזה דאין. לומדין מהחלק על הכלל וכמ"ש מרן בתשו' אה"ע וכו' ואין לדחות ולומר דלא כת' מרן הכי אלא דוקא בתרי ענייני כגון על האי עניינא של המתנות שנשאל הר' פרי הארץ שם על המתנות והשי' שהם לבעל אף עפ"י שבדמשק נוהגין שהמתנות בכלל החלוקה דמשום שכתו' כמנהג דמשק לא יחוייב להיות נוהגין ככל מנהגי דמשק דאין לומדים מהחלק על הכלל וכאן פצ"י אין נוהגין לחלוק אלא דוקא הנדונייא מה שהוא גם כן בעין אבל המתנות הם לבעל אע"ג שכותבין כמנהג ק"ק דמשק באופן דליכא ראייה כלל ממ"ש כמנהג דמשק די"ל כדכתי' על עקר דין של החלוקה שנהגו לחלוק לאפוקי ק"ק המסתערבים דלית להו האי תקנה והאי מנהג ואין לדחות ולו' דלא כת' מרן דאין לומדים מן החלק על הכלל אלא בתרי ענייני כגון ההוא נדון דהר' פרי הארץ שהיה על המתנות משא"כ בנ"ד דלא הוו תרי ענייני דה"ט שנהגו לחלוק משום שלא הניחה זש"ק הא ליתא דאדרבא אית למימר מסתמא דנהגו עפ"י הדין כיון שאנו יכולין לפרש כדכתי' ועוד דגם הכא הוו תרי ענייני חדא דנהגו לחלוק כשלא הניחה זרע כלל ואפי' אם הניחה זרע בעינן שיהיה זש"ק ולא נפל ועוד דהר' לב שלמה עצמו כת' דיתכן לפרש מ"ש בכתובה כמנהג ק"ק דמשק אשאר דברים ולא על מנהג שנהגו דבעי שיחיה ל' יום ע"ש וכ"ת הרי כת' לב שלמה שם דלעולם מיפינן וצריך ליפות כח יורשי האשה ולא בתקנת טוליטולא לבד אלא בכל תקנה ומנהג ההשבון לפי דמעקרא כל תנאי ההשבון מתייחס לתקנת טוליטולא שהם התחילו לתקן א"כ בכל מיני תקנות ומנהג של ההשבון יפה כח יורשי האשה כי כן כוונת המתקנים הוגררו אחרי תקנת טוליטולא ע"ש לק"מ כלל דהרב ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דאפי' בלא מנהג מן הדין בעי שיחיה ל' יום משום דלשון בני אדם עכשיו לא מקרי זש"ק עד שיהיה בן ל' יום אבל אנן לדידן שכבר דחינו דבריו לעיל בראיות ברורות מכל הפוס' שהבאנו לעיל דלא ס"ל כוותיה וכמש"ל וא"כ לדידן אדרבא בעינן טפי ליפות כח הבעל הזוכה מן דין תורה יותר מכח יורשי האשה הבאי' מחמת תקנה ומנהג וכדכתי' לעיל בשם תשו' מרן אה"ע ועוד הרואה יראה דתשו' של מרן הלזו היא כנגדו שכתב דלעולם צריך ליפות כח הבעל דיורש מדינא נא מכח יורשי האשה שבאים מחמת התקנה ע"ש ודוק:
באופן דמכל האמור מוכח דיש להסתפק בכוונת מ"ש בכתובה כמנהג ק"ק דמשק וכבר כתב הר"ן אם הוא ספק בתקנ' הלך אחר הדין והוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל:
באופן הכלל העולה בנ"ד שזכה הבעל במה שבידו ואין יכולין להוציא ממנו כלום להחזיר ליורשי האשה בין לפום דינא בין לפום טענת מנהג דודאי יכול הבעל לומר קי"ל דליכא מנהג כיון דהוי דבר דלא שכיח וכמ"ש מהריב"ל ז"ל דכל הפו' הראשונים והאחרונים שהבאנו לעיל פש גבן לברר אם חייב להחזיר מטעמא דנשבע על תנאי זה וספק שבועה להחמיר כי מהריב"ל שם בח"ד סי' קי"ד כת' אעפ"י שנשבע החתן על תנאי זה לא נשבע אלא על הדבר המתחייב בו מן הדין ע"ש וכתב על דבריו הרב לב שלמה שכמעט שכל הפוסקים חלוקים עליו בזה וכולם ס"ל דספק שבועה להחמיר אסיק שמהריב"ל יחיד בדבר הזה ואפי' המוחזק אין יכול לומר קי"ל כוותיה ומכח זה אסיק הלכתא שם דמכח שבועתו חייב להחזיר ליורשי האשה שלא יכנס ברשת השבוע' ע"ש שהאריך בפרט זה הרבה:
ואני אומר כבר הרב ז"ל עלה בדעתו לזכות יורשי האשה באיזה אופן שיהיה הן מדינא הן מכח השבועה אשר מתוך זה לא עלה על דעתו דעת עליון לעיין בספרי הפוסקים דאלו שלטו עיני הר' ז"ל בדברי הפוס' שאביא בע"ה לא היה מחייב לבעל בשום שבועה להחזיר ראשון בקדש מ"ש הרב בעל פרח מטה אהרן בח"א בסי' שיצא לחלק בחילוק נאה שבנדון דידן דכולהו דפליגי על מהריב"ל ז"ל מודו דהולכין בס' שבועה זו להקל והביא תנא דאורייתא שאיהו ג"כ יצא לחלק כמוהו מנ"ר מהרזט ז"ל עש"ב:
ועוד הביא חלוק אחר מדברי מהרי"ט ח"א סימן ס' דלפי האי חלוק שחלק יוצא בנדון דידן לכ"ע לא אמרינן ס' שבועה להחמיר וכ"ע מודו למ"ש מהריב"ל בסי' קי"ד והגם שהביא עוד חילוק אחר מהסמ"ע שיוצא ממנו לכאורה ג"כ בנ"ד דלא אמרינן ס' שבועה להחמיר אלא דאין זה אלא כשתחלת חיובו בשבועה אבל היכא ששעבודו היה מתחלה ואחר כך נשבע לשלם כיון דהחיוב ליתיה גם השבועה ליתא וכו' ע"ש וא"כ בנ"ד שאנו תופסים מהחתן קגו"ש וש"ח על תנאי זה הוי כתחלת שעבודו וחיובו בשבועה שהרי הכל היה בבת אחת ולא דמיא לההיא דהסמ"ע אמנם אי איכא ראיה לנ"ד הוא ממ"ש בספר ריח שדה בסי' ו' שהאריך והעלה דבכה"ג דבנ"ד שאומרי' קנין ושבועה לא קנין יש ולא שבועה ע"ש ואף שסיים שאין בו כח להקל משום זלזול השבועה ע"ש מ"מ למדנו מדבריו דאין בזה איסור דאורייתא אלא מדרבנן ובודאי דהוי כשאר ספיקי דרבנן דקי"ל לקולא ובודאי דבספיקא דרבנן אין להוציא ממון:
ועוד הרי כתב הרב עדות ביעקב סימן ל' בשמו ושם אביו דהא דפליגי על מהרי"בל וס"ל דספק שבועה להחמיר אינו אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבוע' שכותבין עכשיו שנשבע בתכ"ף אינה אלא מדרבנן וספיקה לקולא ככל איסורי ספיקי דרבנן ואין מוציאין ממון עש"ב:
:
ואני מוסיף על דבריו מכ"ש בזמן הזה שכמעט על הרוב כל החתנים אין מוציאים שבועה מפיהם בבטוי שפתים אלא פושטים ידיהם וקונים מידם והם שותקים ומרכינים בראשם ומסכימים בדבר בהא ודאי קילא האי שבועה ואין מוציאין ממון מהבעל משום ספיקא דידה ועדיפא מינה ראיתי להר' דבר משה בסי' מ"ו שכתב בשם גו"ר שאעפ"י שהתקנה היתה בחרם יד היורש הבעל שהוא יורש מדינא על העליונה ויד יורשי האשה הבאים מכח התקנה אפי' שהיא בחרם על התחתונה ע"ש גם הר' בס' עבודת הגרשוני בסי' ס"ח כת' דלא אמרי' ס' חרם להחמיר כי אם באיסור ולא בממון ע"ש. גם הר' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ס"א כתב שרוב הדעות משוין איסור לממון ע"ש וכ"ת דיש חלוק בין ס' חרם לס' שבועה דשבועה שאני שהוציאה מפיו הא ליתא ועוד דגם בנ"ד אינו מוציא שבועה מפיו ואם הוציא אינה אלא דרבנן וכדכתיבנא :
הרי לך דדברי מהריב"ל דסי' קי"ד שהוא כנדון דידן כ"ע מודים בו ואף דפליגי עליה במקומות אחרים ואסיקו דלא כוותיה אלא ס' שבוע' להחמיר הכא בנדון דידיה דהוא נדון דידן ממש כ"ע מודו דלא אמרי' ביה ס' שבועה להחמיר ונעלם כל זה מכבוד הר' לב שלמה ומי יוכל להוצי' ממון מהבעל נגד כל הני רבוותא שזכרנו:
ועוד אני אומר מלתא חדתא בנ"ד דאפילו אם נימא שהיה הדבר בשבועה דאורייתא והויא ספיקא דאורייתא מ"מ בספק ספיקא ליכא שום אסור אפי' באיסור דאורייתא כידוע וה"נ איכא ספק ספיקא בנ"ד ס' הלכתא כהרמב"ם דס"ל דבנולד לט' ונגמרו סימניו הוי בר קיימא מדאוריי' ואת"ל דהלכת' כהראב"ד דאף זה הוי ספיק' דאוריי' מ"מ שמא בלשון בני אדם קרוי זש"ק וכמ"ש הרב עבודת הגרשוני והרשב"א הנז"ל וכבר קי"ל דאזלינן בתר לשון בני אדם אפי' להוציא ממון כדכתב הרשב"א והריב"ש הבאנו דבריהם לעיל וכיון דאיכא ס"ס וכ"ש לאוקומי ממונא תו ליכא משום ספיקא להחמיר אלא ספיקא לקולא אפילו בדאוריית' כיון דהוי ס"ס:
ועוד הרי ידוע מ"ש מהר"ם ן' חביב בתשוב' כ"י שכת' דבמלתא דאסורא דשבועה אזלינן בתר רובא דדוקא בספק שקול אמרי' ספיקא לחומרא והכא רוב הפוס' ז"ל ס"ל דאפילו לא חיה ל' יום הוי בר קיימא והלכתא כרובא ואף בממונא אזלינן בתר רובא דאע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא אבל להחזיק אמרינן שפיר דאזלי' בתר רובא וה"נ מלבד רוב הפו' אלא גם רוב יולדות לט' עם גמר סימנים הוו בר קיימא וכמ"ש הרב יד אליהו שם עש"ב באופן דזכה הבעל בכל צדדיו לאו איסור שבועה רמי עליה ולאו מנהגא ולאו דינא דחיובא ואין להוציא ממנו כלום זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה: