שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
אבן העזר · שאלה יא
ועתה נבוא להשיב על טענות אפטרופוס היורש היתום הקטן אחת לאחת ראשונ' וכיון שמתה האשה קודם שנשבעה הנכסי' בחזקת בעלה ואם הגבו לה ב"ד בלא שבועה ומתה מוציאין מיד היורש שלה עכ"ד ותמהני על האפטרו' הזה כי הוא היה עומד עם הב"ד ופטרוה מהשבועה מטעם שהיו נכסי' של נדונייתה נייתה בעין ככתו' בשטר הגוביינא שבידה וחתימי ביה ג' מומחים שבדור ומה שטען עוד האפטרופוס שיש כמה נכסי' שאינם מנדונייתה שעשה אותם הבעל ואיך האמינוה ב"ד במה שאמרה שאלו הנכסים הם מנדונייתה ואנן בעינן דידיע בסהדי שהם בעין וכיון שהיא אינה נאמנת גם להיורשים לא טענינן גם טענה זו אינה כלום מאחר שעבר כמה שנים הענין הזה בודאי אנו אומרים שלא טעו הב"ד הנז' טעות גמורה בדבר משנה שמבואר בש"ע דבעינן שידוע שאלו הנכסים אז הם בעין או באו מכחם אלא אנו אומרים בודאי שבשעה עה שהגבו לה הב"ד בפני האפטרופוס הנז' נתברר להם בברור שאלו הנכסים הם או מנכסי נדונייתה או באו מכחם דחזקה על חבר וכ"ש שלשה ב"ד הנז' שאין מוציאין דבר שאינו מתוקן מתחת ידם ואתמהא על היורש שהמתין אחר שנשאת לאחר ואח"כ מתה כי היה לו לטעון או כשהגבוה לפניו והוא זקנו של היתום ומאותה שעה היה לו לחפש בזכות היתום ולא עתה אחר ה' שנים שנשתכח הדבר ועמד לתלות בוקי סריקי על הב"ד שהגבו לה בפניו ולא טען מידי וכן ראיתי להרב חק"ל ח"א מח"מ סי' ע"ה וז"ל אך לאידך גיסא קשה בעיני וכו' עש"ב או יתכן שבנ"ד דה"ט שהאמינוה לומר על קצת נכסים שהם באו מכח נדונייתה משום שהיתה תוספת כתובה סך גדול ט"ו אלף גרוש ולא נכתה כי אם העקר והתו' נתנה אותה במתנה גמורה לבנה היתום כי היא רוצה לינשא ואם באו ב"ד לתבוע ממנה שבוע' לא היתה נותנת כלום וא"כ י"ל דלתועלת היתום עשו הב"ד שהאמינו לה בדבורה במה שאמרה שאלו הנכסים הם באים מכח נדונייתה ונעשה כל זה בידיעת האפטרופוס והסכמתו ואח"ז כמה שנים חזר לטעון מה שטען וגם זה מתברר ג"כ מתוך דברי הרב שם שכתב וז"ל ובנ"ד אין בנו כח לבטל המכר דלא חיישי' לב"ד טועין דאולי ראו תועלת ברור במכיר' זו להיתומים וכדברי הרשב"א ומהר"י אבוהב ומהריב"ל וכו' עש"ב אף כאן בנ"ד שלא תבעו ממנה שבועה שהוא ספק ריוח משו' תועלת היתום שהוא ברור ובכוונה עשו זאת וא"כ ודאי לא יוכל האפטרופו' ושום אדם לתלות שעשו בטעות:
ועוד דאעקרא דמלתא דאין אנו צריכין לכל זה ובלא"ה אינה מחוייבת שבועה אף דאין הנכסים בעין והוא כי ידוע שבנ"ד שלא היה בעירו כשמת אלא הן בעון תכף שנכנס לעיר כוליז פגע בו רוח עועים ומיד בתוך ח' שעות מת כידוע והוי ממש כמת פתאום שלא היה בביתו עם אשתו ומת עד שנאמר שסמוך למיתה ציוה על ביתו והתפיסה צררי בעבור כתובתה דזה לא שייך אלא בסמוך למיתה וכמבואר באה"ע סימן צ' בדין נפל עליו וכו' עש"ב וכתב שם הרב חלקת מחוקק וז"ל ואף ע"ג דקי"ל דאם נצ"ב אינם בעין אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבועה אין אדם מוריש וכו' כבר כתב הרא"ש בשם הריטב"א דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למיתה ובמת פתאום לא חיישינן לצררי עכ"ל עש"ב הרי דס"ל להרב דכן דעת מרן בש"ע וכ"כ הרב ב"ש שהביא תי' זה מהתו' וסיים וכתב דלכ"ע אם מת פתאום לא חיישי' לצררי ע"ש וכן דעת הב"י בסי' צ"ו שהביא תשו' הרא"ש בשם הרשב"א באורך ולא הביא שום חולק מהחולקים על זה משמע שכן דעתו להלכה כהרשב"א וא"כ אף אם המצא ימצא שיש חולקין על הרשב"א והרא"ש לא נפקא לן מדי לדידן דאזלינן בתריה דמרן ז"ל בכל הלכותיו וחוקותיו:.
ותו יש להכריח בפשיטות שכן דעת מרן דבמת פתאום לא חיישינן לצררי והוא ממ"ש מרן בבדק הבית אשר לו עמ"ש הטור והוא שייחד לה וכו' כתב וז"ל דלפי מ"ש מהר"ש דבמת פתאום לא חיישי' לצררי תו אין אנו צריכין לדחוק כמ"ש הטור דאיירי בייחד לה נכסי' ור"ל דה"ט דהוי דוחק משום דמשמע דסתמא קאמר תלמודא דנצ"ב חולקין ולא חלקו בין שייחד לה ללא ייחד וכיון דחזינ' דבש"ע השמיט הא דקאמר הטור והוא שייחד והיינו משו' דלשטתיה קא אזיל עפ"י מ"ש בבדק הבית דאין צריך לדחות כן אלא ה"ט דיחלוקו משום דבמת פתאום ליכא למיחש לצררי ואם כן מוכרח דעתו כהרשב"א שהביא הרא"ש משמו ומש"ה כתבו בפשי' הרב ב"ש והרב חלקת מחוקק על דברי הש"ע דהכא ליכא למיחש לצררי משום שמת פתאום ותו דבנ"ד דהוי גברא דלא אמיד וגם סך הנד וניי' עצום ליכא למיחש להתפסת צררי וכמו שכתב מהרשד"ם באה"ע סי' קל"ב ועוד דאפי' הוי שכיח גבי זה דלא אמיד כלל ועיקר מי יתן והיה לו בעולמו כל שיעור הנדונייא וכו' גם שקרוב הדבר היה דומה לנפל עליו הבית ולשמת במגפה בשעמום וטרוף הדעת ודברים אלו ברורים למודה על האמת עכ"ל ע"ש ונדון דידן ג"כ הוי כההיא דהרב ז"ל שהרי האפטרופוס אביו של המת עצמו אמר בתוך טענותיו דזה הוי גברא דלא א אמיד ומשופה ועליו חובות הרבה ואדרבה לוקח מנכסי אשתו לפרוע חובותיו מהיכא תיתי שיתפיסנה צררי ועוד שבזמן הזה לא שכיחא התפסת צררי לע"ד מאחר שרוב הנדוניות הם סך עצום ורב הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולא ראינו ולא שמענו זה כמה שנים שאחד התפיס צררי לאשתו בעבור כתובתה א"כ כ"ש בנ"ד דלא חיישי' להתפסת צררי מהנהו דכתבנו לעיל וכ"ת דנ"ד מאי חזית לדמויי לנפל עליו הבית וכו' ולמת פתאום ולא חזית לדמויי למת במגפה דזה פלוגתא בין הפוסקים ולא נתברר לן דעת מרן בזה ולא אמינא בודאי דנ"ד דמי למת פתאום ולנפל עליו הבית וגו' דהא כל הפוסקי' הסכימו דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למיתה ובנ"ד לא היה בביתו בשעה שמת ברוח עועים שהיה שם דבשלמא אם היה בביתו וניגף ברוח הנז' ובתוך ח' שעות שחיה אפשר לומר שתכף לנפילתו התפיסה צררי עם שאינו אמת דמסתמא אות' שעה נטרפה דעתו להשגיח בעבור אשתו אבל כאן שיצא בריא מעירו ותכף שנכנס לכוליז פגע בו הרוח ונפל ומת בתוך ח' שעות הא ודאי דכמת פתאום דמי כיון שאין אשתו עמו אז כדי שנאמר התפיסה צררי:
ואע"ג שכתב מהר"ש ז"ל דדרך להתפיס צררי כשהולך למדינת הים מדינת הים שאני לא בכה"ג דנ"ד דהוי דרך יום א' מכאן לעיר כוליז וזה האיש כל ב' וג' שבועות הולך לשם ומברר ביניהם חשבון הסחורות שיש לו בידם והכף חוזר וזה דרכו תמיד הולך ובא לשם ובאחת מההליכות הנז' פגע בו הרוח הא ודאי לאו על כיוצא בזה אמר מהר"ש דדרך להתפיס צררי כשהולך למדה"י למודה על האמת ואף שהעידו לו משם הרדב"ז שכתב דאפי' במקום קרוב דלא פלוג הנה כעת אין מצוי בידי תשו' הרדב"ז דלכאורה יש לתמוה עליו דהיכי קאמר דלא פלוג דאטו תקנתא היא או גזרה שגזרו חכמים היא עד שנאמר לא פלוג דהא כל טעמא שתקנו שבועה להאלמנה היא משום חששא דשמא התפיסה צררי וכל היכא דליכא למיחש לצררי כגון אם הנדונייא בעין דאין דרך להתפיס או שייחד לה בחייו כדי כתובתה קי"ל דאינה צריכה שבועה והו"ל לומר דלא פלוג ה"נ כיון דאין דרך להתפיס צררי כעין נ"ד אינה צריכה שבועה ולא אמרינן בכה"ג דלא פלוג דהא כל טעמא דשבועה משום חששא ובודאי היכא דליכא חששא ודאי דאיכא לחוש משום שבוע' שאינ' צריכה דהויא פסוקא ואיך נאמר לא פלוג בענין זה ועוד דנ"ד אפילו הרדב"ז מודה בו דאפילו במקום קרוב יתכן להתפיס' צררי כשהולך באקראי ודעתו להתעכב שם מעט ירחים שאז יתכן שבעת הליכתו התפיסה צררי משא"כ בנ"ד כל יומא ויומא זמניה שכל חדש וחדש פעמים הרבה הולך ובא שמה בעבור משאו ומתנו מהיכן תיתי ותסק אדעתין לו' שבעת הליכתו התפיסה צררי הא ודאי בכה"ג דנ"ד אפי' הרדב"ז מודה דאינה צריכה שבועה וכ"ת נהי דאין עליה שבועה זו שלא התפיסה צררי וכמ"ש אכתי הא יש עליה שבועה שלא תפסה היא מעצמה וכמו שפסק מרן בש"ע הא ל"ק כלל שכבר כתבו הב"ח והרב ב"ש והרב חלקת מחוקק שם דשבועה זו שלא תפסה מעצמה היא באה ע"י גלגול דעיקר השבועה היא שלא התפיסה בעלה צררי ואגב מגלגלין עליה שלא תפסה מעצמה והחביאה ואם כן כיון דבנ"ד עיקר השבועה ליתא מהיכא תיתי להשביעה שלא תפסה מעצמה ומוכרח דגם מרן הש"ע הכי ס"ל דכל שבועה זו שמשביעין אותה שלא תפסה היא באה ע"י גלגול דאי ס"ל למרן ז"ל דשבועה זו גם בלא גלגול משביעינן לה ופרעת מי שסובר כן א"כ קשה דהיכי כתב בסי' צ' בדין אם נפל עליו הבית וכו' דחולקין דאכתי קשה קושיית ר"י בעל התו' דכיון דמחוייבת שבועה שלא תפסה ואין מוריש שבו' לבניו ואמאי חולקין וכמ"ש שם הרב ב"ש והרב חלקת מחוקק ודברים מוכרחים לדעת מרן שפסק בההיא דנפל עליו כו' דחולקין וכדכתי' אלא ודאי מזה מוכח ומוכרח דס"ל למרן דשבועה זו אינה אלא ע"י גלגול וכיון דליכא שבועה משום שמא התפיסה צררי וכעין נ"ד גם שבועה זו ממילא אזלא ועוד דהרי הרמב"ם ז"ל לא הביא שבועה זו בדבריו כלל משמע דלא ס"ל כר"י בעל התו' אלא כמהר"ש והטור אע"ג שהבי' שבועה עה זו אין הכרע בדבריו אם היא באה ע"י גלגול או אפי' שלא ע"י גלגול ולפ"ז יש לדקדק אדברי הב"י ז"ל עמ"ש בספר בדק הבית שם הבאנו לשונו לעיל שכתב אבל להרא"ש אין צריך לדחוק בכך וכו' ע"ש דמאי קא קשיא ליה על הטור די"ל דס"ל להטור דשבועה זו באה אפילו שלא ע"י גלגול וא"כ אכתי נהי דליכא למיחש לשמא התפיסה צררי אכתי איכא למיחש לשמא תפסה מעצמה וכס' ר"י ומשום הכי הוכרח לאוקמה הטור בייחד לה גם יתכן גם כן דלא ס"ל להטור כההיא דהר"ש וכמ"ש הב"ח ע"ש ומש"ה הוכרח הטור לאוקומי בייחד לה והנראה ליישב בפשי' דמש"ה בכוונה מכוונת כתב הב"י בבדק הבית לכאורה וכו' משום דעכ"פ יש לדחות כדכתיבנא אבל איך שיהיה דעת מרן שהשמיט מיט ההיא דהטור שכתב והוא שייחד לה ש"מ דס"ל כהר"ש ומהר"ם שעשה הלכה למעשה כהר"ש וממילא גם כן דס"ל דשבועה זו שלא תפסה מעצמה היא ע"י גלגול דוקא וכדכתי':
ואל תשיבני ממ"ש הרב נתיבות משפט בדף ה' ש"א וז"ל והרב מהרי"ק כתב וכו' ודבריו סתרי אהדדי דמתחלת דבריו שכתב וזה פשוט נראה שהבין בדברי הטור ששבועה זו שלא תפסה היא באה ע"י גלגול ואלו מסוף דבריו שכת' שכן נראה מדברי התו' נראה שדעתו כדעת ר"י ששבועה זו משביעין אותה אף שלא ע"י גלגול וכו' ע"ש דמשמע דס"ל בדעת מרן דשבועה זו אף בלי גלגול דהא ליתא דהתם שקיל וטרי הר' בכוונת מרן בדברי הטור אבל דעת עצמו לא גילה שם מה היא דעתו אם כדעת ר"י או כדעת הר"ש ואדרבה מתוך מה שהשמיט בש"ע ההיא דכתב הטור והוא שייחד לה וכו' ש"מ דדעתו של מרן בש"ע דשבועה זו היא באה ע' גלגול ומכ"ש דהרי הרמב"ם ס"ל כן ובכל חבורו על הרוב נמשך אחר הרמב"ם אם לא במקום שכותב להדייא דלא כהרמב"ם וא"כ בודאי כאן שכתב הש"ע שבועה זו שלא תפסה היינו ע"י גלגול וכמ"ש שם הרב ב"ש והרב חלקת מחוקק ע"ש ולעיקר קושייתו אדברי מרן שסתרן אהדדי בתכ"ד י"ל דמ"ש מרן וכ"ן מדברי התו' ר"ל דממ"נ דינו של הטור שכתב ומשביעין אותה שלא תפסה הוא מוסכם ופשוט דאם כוונת הטור דשבועה זו ע"י גלגול שפיר מייתי מדברי החו' דמשביעין אותה שבוע' זו דהא לר"י אפי' שלא בגלגול משביעין אותה כ"ש ע"י גלגול ומאי דקאמר וזה פשוט ר"ל דזה פשוט לדעת הטור דס"ל בסימן צ' שהוכרח לאוקמה בייחד לה א"כ מוכרח דס"ל דשבוע' זו היא שלא ע"י גלגול גם כן משביעין אותה דאי ס"ל דשבועה זו ע"י גלגול למה הוצרך לדחות לעיל ולאוקמה בייחד לה הא בלא"ה כיון דליכא טענת צררי ממילא ג"כ לא נשאר עליה שבועה זו דלא תפסה מעצמה אלא דס"ל להטור דשבועה זו אף בלי גלגול משביעין אותה ומש"ה הוכרח לאוקמ' ביחד ולא ס"ל למרן ז"ל כהב"ח דהטור לא ס"ל כהר"ש ז"ל והיותר נראה תי' הא' דהסברא נותנת דמ"ש הטור שבועה זו היינו ע"י גלגול וכמו שהכריח אח"ך הרב בעצמו בדברי הטור בסימן צ' בדין נפל עליו וכו' שכתב וז"ל אחר שכתבתי כל זה ראיתי להטור וכו' אלא ודאי דמשום חששא זו, דשמא תפסה מעצמ' אין להשביעה שבועה זו בפני' עצמ' עש"ב באופן דשפיר דשפיר עבידי הב"ד הי"ו שהגבוה בלא שבועה ואין בדברי האפטרופוס כלום:
ועל מה שטען האפטרופוס שהכניסה לבעלה בנדונייא שט"ח שיש לה על אחרים וכיון שמתה ועדיין לא גבתה אותו א"כ הו"ל ראוי ואינו יורשו הבעל אלא היתום בנה עכ"ל. והנה האפטרופוס הזה קרא והטה מדרך האמת ולא. סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא יען שראה לקצת מהפו' דהכי ס"ל דהוי ראוי כנראה שלא עיין בספרי הפוס' האחרונים שפיר שהרי כתב החק"ל בחלק אה"ע דצ"ט וז"ל גם בעקר הטעם שכתב כשהנכסים ביד שליש כיון שהם יורשין ודאין שהרי יורשין כראוי וכו' והבעל ספק אין ס' מוציא. מידי ודאי גם אני לא אדע שאיך חשיבי יורשי האשה ודאי וכו' הרי נפל הספק אי חשיבי ראוי או מוחזק שקולים הם ספק וספק חשיבי וע"ק וכו' דאם כן. אפילו הוי הבעל מוחזק מוציאים מידו וכו' גם ראיתי בתשו' להר"ש דכתב להפך מדבריו דכל ספק בירושת הבעל והנכסים ביד שליש דזכה הבעל אף דירושת הבעל מדבריהם וכו' וכ"ש למרן דס"ל. דירושת הבעל מדאורייתא וכו' וסיים וכתב וכן עקר דכל ס' בירושה ונכסים ביד שליש אזלינן אחר. רוב הפוס' עכ"ל:
וא"כ בנ"ד רוב הפוס' ס"ל כמו שפסק הרב דרכי נועם דאם הכניסה לו שט"ח בכתובתה וזקפן עליו בנכסי צ"כ דלא הוי ראוי ויורשן הבעל שכן פסק הרב שבות יעקב ח"ב סי' קל"א וגם הרב המורה שהביא שם הרב הכי ס"ל ודחה שם סברת הרב חוות יאיר דס"ל דהוי ראוי והביא ראיה מדברי התו' ע"ש ומדברי הר' תרומת הדשן ז"ל סי' ש"ן שנכסי צ"ב יורשן הבעל דלא הוו ראוי וגם מהריט"ץ בסי' רמ"ט הכי ס"ל וגם הרב חוות יאיר סותר דידיה אדידיה וחזר בו בסי' צ"ז ופסק כהרב דרכי נועם ודחה ונחלק על א' מהרבנים דס"ל דהוי ראוי ע"ש באורך ואף שבסימן קכ"ב ס"ל דהוי ראוי ואם כן חזר בו ממ"ש בסימן צ"ז כבר כתב החק"ל שם דאין המוחזק יוכל לומר קי"ל כהרב חוות יאיר דהוי ראוי כיון דהרב חוות יאיר דבריו סתרי אהדדי עש"ב ומהתימא מהרב שביתת י"ט שהביא ס' הרב דרכי נועם וסברת הרב חוות יאיר דפליג עליה וכתב דהמוחוק יוכל לומר קי"ל כס' הרב חוות יאיר ונעלם ממנו שהרב חוות יאיר דבריו סתרי אהדדי ואין לומר קי"ל כוותיה ועם כי יש לדחות דאכתי יוכל לו' קי"ל כהרב חוות יאיר כיון דהרב עצמו הדר ביה מסימן צ"ז לקכ"ב א"כ ודאי שסברתו עקר כמ"ש בסימן קכ"ב ולמה לא יוכל המוחזק לו' קי"ל כמ"ש בסי' קכ"ב ובשלמא אלו יהיה הדבר בהפך שבסי' צ"ז כתב דהוי ראוי ובסי' קכ"ב כתב דלא הוי ראוי אז שפיר מצינא למימר דאין המוחזק יוכל לומר קי"ל כמ"ש בסי' צ"ז דתשובתו בצידה דבעל השמועה עצמו הדר ביה ולא שייך לומר קי"ל כקודם חזרה אמנם עתה מנ"ל להרב חק"ל דאינו יכול לומר קי"ל כמ"ש אחר חזרתו אמנם איך שיהיה סיים החק"ל דס' חוות יאיר יחידאה לגבי כל הפוס' שהבאנו ואין לו' קי"ל כיחיד נגד הרבים וא"כ בנ"ד אין יכול אפי' המוחזק לומר קי"ל כ"ש דלא יש מוחזק כיון דהשטר הוא ביד שליש ואל השיבני מדברי הרב שביתת י"ט דס"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרב חוות יאיר ונמצא עתה לפי האמת שנים הרב חוות יאיר והרב שביתת י"ט דהא ליתא כלל דהרב שביתת י"ט לא גילה דעתו בעקר הדין אם הוי ראוי או מוחזק אלא שכתב כמו הכלל שבידנו דאין להוצא ממון מיד המוחזק כל עוד שיוכל לומ' קי"ל כמאן דמסייעני ואלו שלטא עיניה דהוא יחיד כנגד כל הפוסקים שזכרנו לא היה אומר דיכול המוחזק לומר קי"ל כוותיה דאין לו' קי"ל כיחיד נגד הרבים כידוע:
ועוד דבנ"ד לא שייך לומר קי"ל דהא כיון דיש פלוגתא דיש מאן דס"ל דהבעל הוי מוחזק אף דהוו הנכסים ביד שליש ויש מאן דס"ל דיורשי האשה הם המוחז' א"כ אין לומר קי"ל בכה"ג כיון דבהא פליגי אי הוי מוחזק או לאו וכמ"ש הרב כנה"ג בח"א ח"מ סי' ה' וסי' כ"ה עש"ב באופן דהעולה מכל האמור דשטר מלוה זו הכתו' בכתובה בנכסי צאן ברזל הוי מוחזק והוי דינו כשאר נכסי הנדונייא שחולק הבעל עם יורשי האשה אם כתוב בכתובה והירושה לחצאין וכו' אבל אם אינו כתוב תנאי זה כל השטר הזה לבעל כשאר כל נכסי אשתו שהוא יורשם ואין להיתום בנה בהם כלום:
ועל דבר שטר המתנה שכתבה האשה לבנה קודם שנשאת הרואה יראה דאין במתנה כלום והשטר פסול וממילא חזר להבעל שיורשו כשאר נכסי מלוג שלה דהא כתוב בשטר שנתנה לו שלשה אלפים גרוש יפים וטובים וקנו מידה ע"ז ונמצא שלא היו לו אותה שעה מעות בעין ואנן בעינן שיהיה הדבר שמתנה ברשותו ואת"ל שהיה לו אז מעות בעין הא קי"ל דאין מטבע נקנה בחליפין איברא שראיתי להרב כרם שלמה דף קצ"ב דאחר שפסל השטר מהני תרי טעמי דכתי' סיים וכתב איברא דממקום אחר יש צד לזכות למקבל המתנה שכתוב בשטר המתנה כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח שבעולם דלשון זה משוי ליה כאלו אמר בלשון חיוב ולשון חיוב נראה לכאורה דלכ"ע מהני אפי' בדבר שאינו ברשותו כמ"ש מרן הב"י שם וכו' ע"ש ולמד זה ממ"ש מהרשד"ם ז"ל עש"ב וסיים וכתב אבל מה אעשה אבטל דעתי מפני דעתם ובודאי שהיורשים מוחזקים יכולין לומר קי"ל והמתנה בטלה עש"ב וא"כ בנ"ד אף שכתוב כתבו וכו' לא נפיק מידי פלוגתא והבעל היורש דאורייתא נקרא מוחזק נגד מקבלי המתנה ויכול לו' קי"ל דהאי שטרא חספא בעלמא ואפילו בנ"ד דהוי הממון ביד שליש מ"מ אין על המקבל המתנה להביא ראיה דהיורש נקרא מוחזק לגבי מקבל מתנה כמבואר כל זה בדברי הרב כנה"ג ח"ב סימן רכ"ו דף רל"ג באורך ואע"ג דכתו' בשטר וקנינא קגו"ש גם נשבעה ש"ח בתכ"ף וכו' ומצד השבועה חייבת לקיים שבועתה אף במטבעות גם מהא לא ארייא כלל דכבר כתב מהריב"ל בכמה מתשובותיו דקנין אין כאן שבועה אין כאן דהויא שבועה בטעות דסבר דהוי קנין ונשבע לחזק הקנין וכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן ואף שמה פליג עליה וס"ל דספק שבועה להחמיר כבר כתב הרב בתשו' עדות ביעקב ז"ל סימן ל' וז"ל דפלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם בשבועה דאורייתא כגון שנשבע בה' או ככנוי מידי דאית בהו חיוב לאו אך שבועה בתכ"ף דנוהגין לכתוב בשטרות בזמן הזה לכ"ע הויא מדרבנן והרי חזר הדין בספיקא לקולא ככל ס'דרבנן רבנן ואין מוציאין מיד המוחזק ועוד ראיתי חילוק אחר להרב בתי כהונה ח"א שהוא בגוונא דנ"ד דלכ"ע לא אמרי' בפה"ג ס' שבועה להחמיר עש"ב ועוד דבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דנ"ד כבר מתה ואפי' אם נתחייבה מצד השבוע' עכשיו שמתה אין מחוייב הבעל היורש לקיי' שבועתה כי היא נשבעה ולא היורשים וכידוע זה מתשובת הריב"ש ז"ל ושאר פוסקים ז"ל עי"ע באורך:
אמנם ראיתי להרב המבי"ט ח"ב סי' טו"ב שכתב דבנדון זה איכא פלוגתא אי הויא מתנה או לאו וכיון דהנכסים הם ביד שליש יחלוקו עכ"ל עש"ב וכן הרב דבר משה בח"ב סי' י"א האריך וזאת התורה אשר שם משה דכיון דלכל הצדדים מידי ספיקא לא נפקא היותר טוב שיחלוקו כמ"ש הרב תה"ד דשייך הכא לומר ממון המוטל בספק חולקין כיון דבממון זה נפל הספק עכ"ל עש"ב:
וכדי שלא נאמר שהם חולקים עמ"ש הרב כנה"ג בשם הרשב"א והראנ"ח בסימן רמ"ו שעל המקבל להביא ראיה כיון דהנכסי' בחזק' היורשים מוכרחים אנו לומר דהיכא דהוו הנכסים ביד שליש וכנ"ד כולהו מודו להרב המבי"ט שיחלוקו וא"כ בנ"ד יוצא ג"כ שצריך שיחלוקו אמנם אחר העיון יראה דלא דמי נ"ד לההיא דהמבי"ט ז"ל ובנ"ד יודה המבי"ט דעל המקבל להביא ראייה והיורש הוא הבעל מוחזק ואין להוציא מידו כלום דהתם בנדון המבי"ט שאני דכשבאו הנכסים ביד שליש וקודם שנמסרו בידו היה ספק אם ממון האשה הוא ויכולה ליתנו במתנה או ממון היורשים הוא ואינה יכולה ליתנו במתנה וכיון דספק הוא וכשבא ליד שליש בחזקת שניהם וכיון דאין א' מהם מוחזק דין הוא שיחלוקו כדין כל ממון המוטל בס' אבל הכא בנ"ד מעקרא כשבא הממון ליד שליש הוא ניהו אחיה שמסרה לו הממון כדי להרויח לה בהם נמצא כשבאו לידו הוא בחזקתה וליכא ערעור מידי עליה שהוא ממונה ומסרתו לאחיה כדי להרויח לה ואח"ך כשרצתה לינשא נתנה מתנה לבנה מהמעות שתחת יד אחיה ועתה נפל הספק אם זכה בנה במתנה זו או לאו וחזרו הנכסים לחזקתה ועכשיו שמתה בעלה דיורשה עומד במקומה והרי זה דומה ממש לההיא דהרשב"א והראנ"ח שהבאנו שכתבו דעל המקבל להבי' ראיה להוציא מהיורשין גם בנ"ד על המקבל להביא ראיה ולא דמי ל לההיא דהמבי"ט ז"ל אכן נלע"ד כיון דאליבא דהמבי"ט זכה הבעל בחצי וחצי האחר נכנס לגדר הספק אם דומה נ"ד להמבי"ט או לא א"כ ראוי לפשר ששלשה חלקים יקח הבעל היורש וחלק א' להמקבל מתנה גם מטעם אחר ראוי לפשר כמ"ש ולהעדיף כחו של הבעל היורש משו' דבנ"ד אפשר דלכ"ע השטר הזה בטל אפילו להרב כרם שלמה שהביא משם מהרשד"ם די"ל דעד כאן לא אמרינן דהסופר השמיט מלת מנכסיו או השמיט לשון חיוב דכיון דאמר להו כתבו בלשון המועיל מהני והו"ל כאלו אמר להו שאני נותן כו"ך זהובים מנכסי אלא היכא דאין העדים בפנינו והסופר ג"כ אינו לפנינו אז אמרינן מסתמא כך היה אבל בנ"ד שהעדים והסופר לפנינו והנותנת היא האשה ואינה יודעת ביפוי לשון השטרות וגם העדים הללו לא בקיאי מהו לשון המועיל שהרי הם לפנינו ושאלנו אותם כיצד קניתם מיד האשה על המתנה הזאת והשיבו שאיך קנו מידה שנתנה לבנה שלשה אלפים גרוש יפים וטובים כמ"ש בשטר לא פחות ולא יותר דבכה"ג לכ"ע אין הקנין מועיל מטעמא דמטבע אינו נקנה בחליפין ועוד שלא היו אותה שעה המעות ברשות הנותן ואפילו תימא דאפילו בכה"ג לא נפקא מידי פלוגתא הא קי"ל דעל המקבל להביא ראיה וכבר כתבנו דעל צד היותר טוב לפשר כדכתיב' כתיב' לעיל:
ומה שטען עוד האפטרופוס דכשכותב סך אלף גרוש זה אינו בכלל מטבע שאינו נקנה בחליפין דלא הוי זה אלא דוקא כשמתנה לו אלף ריאליס או אלף זהובים או אלף רוב פייה וכיוצא אבל כשאומר אלף גרוש ודאי שיוכל ליתן לו מטבע אחר דהיינו ריאליס או זהובים וכיוצא שיעור אלף גרוש קאמר ומביא ראיה ממ"ש הרב בתשובות כנסת יחזקאל ח"מ סי' צ"א וז"ל דבאמת דשם מנה אינו מטבע וכו' ידוע כמו מנהג היום שכותבין מאה ר"ט וכו' עש"ב ובאמת דאין בטענה זו כלום דמה ענין שם מנה ושם נ"ט לנ"ד שכותבין גרוש דאיכא מטבע ממנו ידוע ויש ממנו חצי גרוש ורביע גרוש והוא מטבע חריף ואדרבא משם ראייה להפך דהא כתב דהמנה והר"ט אינם מטבע אלא שמא בעלמא אבל הגרוש הוי מטבע גמור וכ"ש שכותבים גרוש יפים וטובים דודאי דהם מטבע גמור ומה שלוקחים בשיעור הסך ריאליס או זהובים זה מחמת דלא קפדי ולוקחין איזה מטבע שיהיה וליכא פסידא להו בדבר ובודאי שאם נותן לו ממטבע הגרוש אינו יכול לעכב מלקחתו ומה שנותנין מטבע אחר הוא מסבה גם כן דלא שכיח כ"כ שימצא אז גרוש כמו שכתב לו וצריך טורח להמציאם ולכך לא קפדי ומטעם זה לא יצא הגרוש משם מטבע ולא נקרא מטבע אלא הוי מטבע גמור ואינו דומה כלל לשם מנה ושם ר"ט שכתב הרב ז"ל:
ועוד דאף לפי שטתו וטעותו של האפוטרופוס על כל פנים צריך שיהיה לו אותה שעה שהקנה ריאליס וכיוצא ובנ"ד לא יש לו כי אם סחורות דוקא והוא לא נתן לו סחורה כי אם מעות והא ליכא ועוד אפי' את"ל דכוונת הקנין על שוה אלף גרוש היינו מהריאליס או מזהובים ולא על שום סחורה וא"כ חזר הדין דאין מטבע נקנה בחליפין:
ועוד דגם לפי שטתו של האפטרופוס ליכא ראייה דהן לו יהי דהכי ס"ל הרב כנסת יחזקאל קאל הא פוסק הראשון שהביא הוא לא ס"ל דאפי' בכה"ג דנדון דידיה פליג וס"ל דגם בזה אין מטבע נקנה בחליפין וחזר הדין דעל המקבל מתנה להביא ראיה וגם בתשו' האחרונים הביאו דין זה דאין מטבע נעשה חליפין על נדונות שלהם שכתוב בשטר גרושוש באופן דהגרוש הזה הטבוע בפנינו מהמלך אין לך מטבע חריף כמוהו ואינו נקנה בחליפין:
ומה שטען עוד האפטרופוס דאפילו את"ל דהמתנה בטלה מהני טעמי דכתיב' עתה שמתה האם חוזרת המתנה הזאת לבנה מכח ירושה שה והוא היורש ולא הבעל וממ"נ זוכה הבן היורש ולא הבעל יען דכיון דכל זמן שהיתה האם קיימת ואינה יכולה לחזור בה מהמתנה מחמת שבועה א"כ הוי דומה למברחת שכתב הטור בסי' צ' דנכסים דאינם ידועים לבעל ומתה הוי האי שטר מתנה ראוי ואין הבעל יורש בראוי כמוחזק ואם כן ממ"נ זכה בנה היורש בשטר מתנה זו עכ"ל:
והרואה יראה דהיסוד שהניח הוא יסוד רעוע וכיון שנפל היסוד נפל כל בניינו ארצה שהרי עקר היסוד שכתב דכיון דכל זמן שהיתה האם קיימת ואינה יכולה לחזור בה מהמתנה מחמת השבועה וא"כ הוי דומה למברחת וכו' כבר כתבנו לעיל דהאם יכולה לחזור ממתנה זאת דקנין אין כאן שבועה אין כאן וליכא למימר בשבועה זו ס' שבועה להחמיר כדכתב הר' עדות ביעקב דהוי כשאר ספיקא דרבנן דהוי לקולא ואין מוציאין מיד המוחזק ע"ש:
ועוד אף לפי שטתו לא דמי כלל לההיא דמברחת שהביא הטור דהכא ידע הבעל במתנה זו קודם שנשא האלמנה הזאת ואין לו שייכות בה כלל ואחר כך כשנשאת ומתה אגלאי מלתא דהשטר מעיקרו בטל ואין במתנה זו כלום וממילא חזר להאשה הנותנת נכסי מלוג לפני הבעל ושפיר יורשה ומן השמים זכוהו בממון זה ולא הוי ראוי כלל וכבר הגידו לי קצת מהת"ח הי"ו שכן פסק הרב תשו' בני יהודה סי' ט"ו להדייא כמ"ש דלא דמי כלל נ"ד לההיא דמברחת דסי' צ' ואין הספר הזה עתה מצוי בידי:
פש גבן לראות מה שעשה האפטרופוס הזה זקנו של היתום הנז' שתפס רוב נכסי הנדונייא אחר שמתה האשה שהיתה כלתו בעבור שמתה ולא הניח זרע שצריך שיחלוקו הבעל ויורשי האשה הוא היתום בנה וטוען האפטרופוס שיש לו עם האשה והיתום בנה מזון של ב' שנים והנני עומד ומוכן לישבע שלא נפרעתי ממנה כלום ותבעתי כמה פעמים ולא רצתה לשלם ועמדה ונשאת ואף על גב שפסק מרן ז"ל בסי' צ"א דאם יש עליה מלוה ע"פ דאינה נגבית מהבעל משום דהוי לוקח הא כתב שם הרב ב"ש דאם תפס אין מוציאין מידו עד כאן באו דבריו. ואני אומר דהאפטרופוס הזה קרא ולא שנה ושלש דהא ממקום שהביא ראיה תברא בצידה דהן אמת אלו תפס האפט' מנכסי מלוג שפיר לכאו' מהנייא תפיסתו אבל תפס מנכסי צ"ב והרי כתב מהריק"ו והסמ"ע והש"ך דאם תפס מנצ"ב מוציאין מידו והטעם כתבו ז"ל משו' דהבעיא אי לוקח הוי וכו' דוקא בנכסי מלוג אבל בנצ"ב לכ"ע לוקח הוי ומוציאין מידו וכתב מהרח"ש בסי' ן' וז"ל ואע"ג דשאר פוסקים כתבו ז"ל בסתמא מא ולא חלקו כיון דלא מצינו בפי' חולק עליו אין כח בידנו לחלוק עליו עכ"ל:
ואם מהרח"ש כתב ואין כח בנו לחלוק על מהריק"ו אנן יתמי דיתמי כ"ש וכ"ש דאין כח בנו לחלוק על מהריק"ו ז"ל ולחוש לסתמיות הפו' וא"כ תפיסה זו של האפטרו' לא אהניא מידי אלא כדי לגבות מנכסי היתום היורש בן בנו של האפטרופוס הנז' התפוס בהם אבל מהבעל אינו יכול לגבות כלום מהנכסים של חלקו כיון דהם נצ"ב מוציאין מידו ומ"ש הרב כנה"ג באה"ע סי' צ"ח אחר מה שהביא דברי מהרח"ש כתב וכללות שאר הפוסקים חולקים עליו בזה כמו שתראה ממ"ש בהגהת הטור עכ"ל:
הכונה שחולקין דהיינו מסתמיות דבריהם ולא נחלקו עליו בפי' וכמ"ש מהרח"ש ז"ל א"נ דמ"ש וכללות וכו' אין הכוונה דפליגי על הריק"ו אלא הכוונה עפ"י מש"ל שהביא מחלוקת בין הרי"ף והרא"ש ובין ר"ח ודעמיה ואתי לאשמעינן במקום שלא קבלו דעת מרן ז"ל דהמוחזק יוכל לומר קי"ל כהנהו דפליגי על והרא"ש ז"ל אבל אה"נ דשפיר מודה הרב -- ו. כנה"ג למ"ש מהרח"ש ז"ל דא דאין בנו כח לחלוק על הריק"ו:
ועוד דמדברי הרב כנה"ג שם באותו דבור נראה שהבין שדעת מרן ז"ל כמהרי"קו שהרי כתב על קושיא שהביא הבית יוסף בבדק הבית וז"ל וכבר כתבתי למעלה דמ"ש הרא"ש דגובה מנכסי מלוג דלאו דוקא אלא ה"ה נצ"ב עכ"ל משמע דלמרן ז"ל שהקשה הבין מדברי הרא"ש דמ"ש מנ"מ דוקא נכסי מלוג אבל לא נכסי צ"ב כס' מהריק"ו ז"ל וגם בתשו' הרב כרם שלמה אה"ע סי' כ"ט כתב דאפשר דמרן ס"ל כמהריק"ו מכח האי קושיא שהקשה בבדק הבית ואף ע"ג דבדרך אפשר אמרה מ"מ הרי בתשו' מהרי"ג אליקו שהביא הרב כנה"ג שתי' לקושית מרן משמ' שהבין כדעת מהריק"ו דהבעיא אינה אלא בגמרא אבל בנכסי צאן ברזל פשיטא דהוי לוקח ומוציאין מידו:
ועוד אני אומר אפי' למתעקש ואומר דאכתי דעת מרן אינה ברורה אי ס"ל כהרי"קו או לאו מ"מ בנ"ד כ"ע מודו דאינו יכול האפטרו' הב"ח הנז' לגבות מנכסי הבעל אשר בידו דעד כאן לא אמרינן דאי תפס לא מפקינן מניה אלא דוקא דליכא אלא הנהו נכסי דבעל אבל הכא בנ"ד שתפס רוב נכסי הנדונייא שהם לבעל ולהיורש הקטן בנה של האשה הנז' וכיון דחלק היתום אשר ביד האפטרופוס הוא ודאי משועבד לב"ח כיון דהוא יורש ויכול לישבע הב"ח וליפרע ממנו וחלק של הבעל אשר ביד האפטורופוס ספק אם נשתעבד או לאו דיתכן שהוא לוקח איך אנחנו ב"ד נגבה להב"ח בשבועתו מן הממון אשר הוא מסופק אם הוא משועבד או לאו ונניח הודאי שהם נכסי חלק היתום היורש וגם האפטרופוס אינו יכול לתפוס חלק הבעל ומניח חלק היתום בידו והא כשאני בא להוציא מידו נכסי הבעל לא מקרי אני מוציא מידו ממון ויוכל לומר קי"ל שהרי אני אומר לו תגבה מחלק היתום שאתה תפוס בברור כפי הדין שהם בודאי משועבדים לך והוי כאומר לו הבעל לב"ח הנחתי לך מקום לגבות המינו דהיינו נכסי היתום ומאן שם לך לתפוס ממון שיש בו ספק אם מועיל התפיסה ולא לתפוס מה שבידך מחלק היתום ואין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל באופן דלדעתי דאין הב"ח יכול לתפוס ומהניא תפיסתו כי אם בנכסי היורש דוקא אשר גם הם תחת ידו:
שוב התבוננתי וראיתי שבנ"ד לא תועיל תפיסת האפטרופוס כלל אפילו לחלק היתום דהא בנ"ר ידעי בתפיסה זו הקרובים וגם אחרים וגם אמה של האלמנה בתו הזאת שמתה היא התפיסה להאפטרופוס זקנו של היתום רוב נכסי הנדונייא וכיון שכן לא אהנייא תפיסה זו וכמו שמבואר בגוונא דנ"ד בתשו' מהר"א ששון סימן ק"א שכתב דלא אמרינן מגו בכה"ג לא מגו דלא היו דברים מעולם ולא מגו דהחזרתי עש"ב ואדרבה כיון דגרשו אותה שעה הבעל מביתו שהיה דר עם חמותו ותכף שלחה והביאה האפטרו' זקנו של בן בתה ומסרה רוב הנדונייא בידו שלא מידיעתו של הבעל ולאו מרשות היורש תפס יכול הבעל לחייב' לחמותו במה שמסר' נכסיו ביד הב"ח וחייב האפטרופוס הב"ח הנז' להחזיר לאם האשה הנכסים אשר מסרה בידו כמבואר כל זה בתשו' הנז' ע"ש ודוק באופן דאין בכל טענותיו של האפטרופוס כלום כנלע"ד להלכה:
כ"ד החותם פצ"י שלהי סיון קצ"ח
נאום הצעיר אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט א ר ששרדרדה