שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
אבן העזר · שאלה ח
ראובן אמר לשמעון קח טבעת זו והולך ללוי שיקדש לי אשה פ' והלך שמעון בעצמו וקדשה לראובן אי הוו קדושין או לאו כיון שלא עשאו שליח לקדשה:
תשובה לכאורה נראה לפשוט זה ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק התקבל גבי סוגיא דההיא דהוו קרו לה נפחא דבעי בגמ' כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סלקינהו א"ד חייש לטרחא דידהו ולא אפשיטא ופי' הרי"ף ז"ל דהבעיא אם יכולים הם להיות שליח וא"צ לתת ביד השליח שאמ' הוא דאימו' דרצונו בכך שיהיו הם שלוחים אלא שלא להטריחם הוצרך לו' א"ד סלוקי סלקינהו ולא עשאם שליח אלא לכתיבה ונתינה ביד השליח בלבד יע"ש וא"כ הכא בנ"ד אליבא דהרי"ף ז"ל הויא מקודשת מספק ואם עברה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם וכן ראיתי להרב קול אליהו בסימן יו"ד לח"מ עש"ב:
אמנם אחר העיון והמתון יראה לע"ד דאינה מקודשת כלל וליכא ספק קדושין כלל ואפי' הרי"ף מודה בזה דלא קאמר הרי"ף ז"ל אלא דוקא היכא דקאמר ותנו לשליח בסתמא אבל היכא דקאמר לשליח פלוני וקראו בשמו כנ"ד אפי' הרי"ף מודה דסלוקי סליק וקפיד שפלוני יעשה עיקר השליחות וכמ"ש הר' גט פשוט בסי' קכ"ב ף כ"ז עש"ב ואף דהר' ז"ל כת' ואפשר וכו' הרי כת' הר' מ"ל בפ' ב' מה' גרושין וז"ל דמ"ש באומר תנו לפ' שמזכיר שמו ברורים בטעמם דבהא פשיטא לן דסלוקי סלקינהו ואינו גט אם נתנוהו הם בעצמם ובהא מודה הרי"ף ז"ל ועפ"י זה נחו שקטו תרי תמיהי שתמה שם הר' קול אליהו ז"ל על הרשב"ץ ז"ל בתשו' ח"ב סי' צ"ו ובתשו' סימן כ"ה שהביאה מרן בסי' קמ"ב שכת' שאינה מגורשת כלל שאיך לא חשש לס' הרי"ף ז"ל דלדידיה הוי ספק מגורשת גם מהרח"ש וגדולי אחרונים עמדו על תשו' זו ולא הזכירו דברי הרי"ף והוא פלא עכ"ל עש"ב דעפ"י מאי דכתיבנ' אין כאן פלא כלל ועיקר דהיכא דהזכיר שם השליח אפילו הרי"ף מודה דסלוקי סלקינהו ואינו גט כלל וממילא גם כן בנ"ד דאינה מקודשת כלל:
ועוד אני אומר בנ"ד אפילו הרי"ף מודה דאינה מקודשת כלל ואינו ענין ההיא דהרי"ף לנ"ד דשאני ההיא דהרי"ף דהתם עשאם שלוחים לכתו' הגט ואמר להם שיכתבו הגט ויתנו אותו ביד פ' לגרש בו דהשתא יש מקום לספק ולומר דאחר שיכתבו הגט ויעשו שליחותו סלוקי סלקינהו דלא עשאם שלוחים אלא לכתיבתו ולא לנתינתו א"ד לטרחא דידהו חייש וכו' ולא סילק לשליחותם אחר כתיבתם משא"כ בנ"ד דכל השליחות שעשה לזה אינו אלא להגיע הטבעת לפ' שהוא יקדש לו אשה וכיון דעקר השליחות שא"ל ליתן הטבעת לפ' לא עשאה ולא עשה השליח שליחותו ועבר על דעת משלחו והרי אין כאן שליחות כלל והרי קי"ל כמ"ד קפידא הוי ולא כמ"ד מראה מקום הוא לו וכמו שכת' הרשב"ץ בח"ב בסימן צ"ז עש"ב ואינו ענין ההיא דהרי"ף לנדון דידן כלל ועל פי זה גם יתיישבו הני תמיהי דתמה הר' קול אליהו הנז"ל באופן אחר:
:
איברא מה שיש לעמוד בדברי הרשב"ץ בתשו' דח"ב סי' צ"ו הנז' על נדון שלו שהביא שם וכת' תשו' הנותן חפץ לחברו וא"ל תנהו לפ' אוהבי והוא ימכרנו והלך ומכרו בעצמו הוי מעביר על דעת חבירו משלחו ואם הפסיד חייב לשלם דהא מלתא תליא בפלוגתא דתנאי דלמא הוי מרא' מקום הוא לו ואי לא עביד כדאמר ליה לא איכפת דלאו קפיד' הוא ושאר תנאי ס"ל דהוי קפיד' והגאונים פסקו כמ"ד קפידא הוי משום דהנהו תנאי דס"ל דמראה מקום הוא לו אוקימנא להו בשטר ולית הלכתא כחדא מנייהו כמ"ש הרי"ף ז"ל וכיון דקי"ל דקפידא הוי א"כ מ"ש ליתן לאוהבו והוא ימכרנו והוא עבר על דבריו ולא נתנו לאותו פ' ושלחו לאחר עבר על דברי משלחו ונעשה כאומר לו אל תמכרנו אלא ביום השוק וכו' וחייב במה שפחת מדמי החפץ מהסך שקצב לו וכו' עכ"ל:
וזאת אומרת לכאורה דברי הרשב"ץ ז"ל הם הפלא ופלא דמה ענין זה שהביא בתשו' לההיא פלוגתא דתנאי לנדון שלו דבנדון שלו אפי' תנאי דס"ל דמראה מקום הוא לו ואין כאן קפידא מודו דבנדון הרשב"ץ דשינה ומכר בפחות ממה שא"ל הוי כשליח ששינה ומכר בפחות ממה שא"ל בעה"ב דחייב לשלם ההפסד מכיסו אם לא הודיעו ללוקח שהוא שליח ואם הודיעו המקח בטל ויכול בעליו לחזור בו מלמכרו עוד וא"כ מה ענין ההיא שהביא הרשב"ץ ז"ל לנדון דידיה:
ובעמדי על זה ראיתי להרב קול אליהו ז"ל בסי' הנז' שהרגיש בזה על הרשב"ץ וכת' דלא צריך היה לטעמא דקפידא דבלא"ה אפי' הרשהו בפי' שימכור בעשרה ומכר בפחות הרי זה שנוי גמור וחוזר אם לא שנאמר דבא ללמדנו דאפי' אם מכרם בעשרה כמו שאמר בעה"ב אפ"ה מעשיו בטלים דלא חשיב שלוחו וכו' ואם דעת הר' כן יש לי לדון לפניו בקרקע מאותה שכת' הרי"ף ז"ל וכו' עכ"ל ואין תי' זה עולה יפה כלל דכיון דכל שאלתו על הרשב"ץ איירי במכר בפחות ושינה ממה שא"ל בעה"ב מה לו להשיב מההיא דתנאי אם קפידא אם מראה מקום הוא לו דאינו ענין לנדון שלו הו"ל להשיב בקצרה משום דהוי שליח ששינה ואח"כ יחדש לנו דאפי' אם היה מוכרו כמו שא"ל בעה"ב בעשרה הוי קפידא ומעשיו בטלים ואין דרך הפוסק לתלות תניא בדלא תניא על כן אני אומר דחוץ מכבודו של הר' ז"ל דאין זו כוונת הרשב"ץ כמו שהבין הוא אלא הרשב"ץ בכוונה מכוונת הביא ההיא פלוגת' דתנאי והלכתא כמ"ד קפידא הוי לפשוט בנדון שלו דהוי שנוי ופשיעה בזה במה שמכר בפחות והוא כיון דבנ"ד הוי איסמעיל לוה לבדהון ואם ישלח לברהון המלו' ויזהירנו שלא למוכרו פחות מעשרה ועבר ומכרו בפחות ממה שאמר לו זה לא הוי שנוי דאטו אם ישלח הלוה לפרוע למלוה חובו שימכור זה החפץ ויקח חובו ממנו איך יוכל להתנות עליו שלא ימכרנו בפחות מעשרה דשמא אינו שוה עשרה וכי מחוייב המלוה להמתין עד שיבא לוקח ויקחנו בעשרה הא ודאי מוכרו בפני עדים ששמין אותו שכו"ך שוה ומוכרו ולוקח מעותיו ותובע השאר ממנו הא אין על הלוה לצוות למלוה אלא שלא ימכרנו בפחות משווייו ובכה"ג אפי' בלא צווייו על זה אם עבר המלוה ומכרו בפחות משוויו עליו לשלם לו מכיסו וא"כ אי הוי נדון הרשב"ץ שהרשה לברהון המלוה למוכרו בעשרה והלך ומכר בפחות ונפרע חובו יכול לתבוע השאר שנשאר לו אצלו ולא יוכל ה"ר איסמעיל לומר לו לא הרשיתיך אלא למכור בעשרה דשפיר משיב ברהון ומה אעשה כך שוה וכי מחוייב אני להמתין מלהפרע חובי עד שיהיה רצונך שימכר בעשרה ואם לא ימכרנו זה לא אמרה אדם מעולם ואדרבא ע"כ אני מוכרו בשוויו וליפרע מעותי:
אבל השתא שצוה הלוה לברהון שאם לא ימכר באותו מקום שישלחהו לאוהבו פ' במקו' פ' והוא ימכרלר בעשרה ואם לא ימכרנו יקחנו ויתן מעותיך א"כ ודאי פשיטות דין זה:
מהני תנאי דס"ל דקפידא הוי והכי קי"ל כוותייהו וכמו שסיים הרשב"ץ ז"ל א"כ מה שאמר בכתבו שיתן החפץ לאוהבו והוא ימכרנו והוא עבר על דבריו וכו' ושלחו לאחר עבר על דברי משלחו ונעשה כאומר לו אל תמכרנו אלא ביום השוק שהוא נמכר יפה ומכרו שלא ביום השוק וכו' שיכול לומר לו אלו מסרתיו לאוהבי לא פחתו דמי החפץ מהסך הנז' כלום ואפי' שותף וכיוצא בזה חייב וכו' עכ"ל ובזה עלו דברי הרשב"ץ כהוגן וכראוי ואין בהם נפתל ועקש באופן דלע"ד בנ"ד דאינה מקודשת כלל וכן בנדון דידיה דהר' קול אליהו שנתן החפץ לשמעון שיוליכנו ללוי ותאמר לו שימכרנו בעדי בסך כו"ך והלך שמעון ומכרו בעצמו בסך שאמר לו ראובן דקפידא הוי ושינה משליחותו ויכול להוציא מיד הלוקח אם הוא יודע שהחפץ הזה לראובן ואינו יכול לומר הלוקח שהוא מוחזק קי"ל כהרי"ף ז"ל דלא קאמר הרי"ף ז"ל אלא בשליח סתם אבל אמר לומר לפ' וייחד שמו אפילו הרי"ף מודה וכדכתי' מהני טעמי דלעיל גם מ"ש הרב ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא פליג על הרי"ף אתמהה שהרי כתב הרב המגיד דהרמב"ם לא סבירא ליה כהרי"ף ז"ל ומאי דמספקא ליה להרי"ף ז"ל פשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דאינם יכולים לגרשה דלא עשאם שליח לגרושין ואף שהכ"מ כת' שם דס"ל כהרי"ף בבעיא קמייתא בדרך דוחק אמרה וכמ"ש ויש לדחוק ואפי' שאמרה בדרך דוחק כל נושאי כלי הטור הקשו עליו בזה שלא יסבול הדעת דברים הללו עיין עליהם ודרך אגב ראיתי להר' מהר"י כולי ז"ל בפ"ב מה' גרושין ה' ט' בד"ה אמר וכו' אבל מה שסיים הר' מר זקני וכת' דלדעת הרמב"ם ז"ל נמי באומר תנו לשליח ויוליך לה אם הוליכוהו כעצמם אינו גט עכ"ל. והרואה יראה דשגגה יצאה מלפניו בכוונ' מר זקנו ז"ל דלא אמ' מר זקנו אלא דבעייא קמייתא שאמר ותנו לשליח ולא אמר תנו לשליח ויוליך לה אבל הרמב"ם ז"ל דאמר אינו גט באומר תנו לשליח ויוליך לה דהיא בעיא קמייתא וכמו שמבואר כל זה בדברי הרב גט פשוט שכת' ואפשר לתרץ בעד מרן ז"ל דהיכא דלא אמר ויוליך לה מודה הרמב"ם להרי"ף ולבסוף אסיק דפשיטא דהרמב"ם בתרווייהו לא הוי גט בין אם אמר תנו לבד בין אם אמר תנו לשליח ויוליך לה וצ"ע וכ"ז נראה לי להלכה דאינה מקודשת כלל אבל למעשה עד שיסכימו עמי בעלי הוראה:
נאום אבי"ע ס"ט