שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
אבן העזר · שאלה ב
מעשה שהיה ראובן נשא אשה וכ' לה כתובה ספרדית בתנאיה ושנים מהם הא' הירושה לחצאים כמנהג ק"ק דמשק יע"א והב' שלא יפתנה למחול לו מסך כתוב' ושום תנאי מהו"ז ואם מחלה אינו מחול ומתה אשתו בלתי זרע של קיימא ובאו יורשי האשה לתבוע חצי הנדוניא ותכף הוציא ראובן פתקא שחתומים עליה ג' עדים וז"ל בלשון ערבי קד אסתקרית ואעתרבית ואשהדית עלא נפסקא ניחנא אל פוקרא אלהי מזכור אסמנא אדנא מו'גיב קנין ושבועה פב"פ אשת ה"ר פב"פ אינהו קד אווהבת'גמיע רסקהא וכתובתה אלדי אצלהא סך פ' ואל 'גמיע אווהבתו ל'גוזהה הנז' ברצה'א ואיכתיירהא פי' חייאתא ובמ' בעד עומר אל טוויל אין היא תוו'פית הכל 'גוזהא אם יש לה בנים או אין לה בנים אל 'גמיע אווהבתו לגו'זהא הנז' ולם להו אחד תעלוק מן אביה ואמה ואחיה ו'גמיע קרוביה עלא 'גוזהא הנז' אפי' בפרוטה א' ואל 'גמיע אווהבתו בחסן רצאהא וא' בתרייתא פי' חייאתא וכער עומר אל טוויל ו'כדאליך קד קד ואעתרפ' ואשהד עלא נ'פסו פ' בעלה הנז'. מו'ניב קנין ושבועה חולזום יטעמי ויצקי ויכסי אלא אשתו הנז'עלא קדר מא יטלע מן ידו טול מא חינן מסתקימין מע בעצ'הום בע'ץ בקיד אל חייא וקד אווהבהא'גמיע דסקו'פי חייאתו ובחסן ר'צא וב"מ בעד עומר אל טוויל אין קדר שי עליה קודם אשתו הנ'ז אם יש לו בנים ואם אין לו 'גמיע דוסקו ומא תמלוך ידו פי' אר"ץ יע"א או בחו"ל 'גמיעא אווהבא לאשתו הנז' לחוד פק"ט ולם להו אחד תערי לא מן א' או א'כוואתו ולא מן 'גמיע אהלו אפ'י פ"ק עלא אשתו ועלא זאליך ווקע אל רי'צא וצח אל אשהד יום פ' ש"פ והכל שוב"ו והשתא ניחזי אנן אם עולה שטר זה עפ"י הדין יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:
תשובה אשיב בקצרה כי אין הפנאי מסכים תחלה ראוי לדקדק בלשון המתנה הזאת באומרו פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אם פירושו כההיא דכת' מרן בש"ע ח"מ סימן רל"א וז"ל ואם כתו' בה בחיים ובמות הוי מתנה גמורה מחיים ומ"ש ובמות הוי פי' כמו שאמר מו"ע ע"ש וא"כ בנ"ד דהוי מתנה מחיים אם כן לכאורה יש לפשוט אין במתנה זו כלום דהא יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' אישות וז"ל האשה וכו' או נתנה לבעלה נכסי צ"ב וכו' לא קנה בעלה וכו' שלא נתנה אלא מפני שלום ביתה עכ"ל ע"ש וא"כ הראב"ד והרא"ש דפליגי עליה ל"פ אלא במחלה אבל נתנה במתנה כלהו מודו דאין במתנתה כלום. אמנם י"ל דאי מהא לא אריא דהא כבר כת' הכ"מ שם והב"י אה"ע סי' צ' דמדקדוק דברי הרמב"ם נראה דהא דלא מהני אלא דוקא כשטענה נ"ר ע"ל אבל כל זמן שלא טענה כן מתנתה ומחילתה קיימת וכו' ונ"מ וכו' ומתה ולא ערערה שאין מכירתה ומתנתה בטלים מצד זה עכ"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד שמתה ולא ערערה מתנת' קיימת אכן עדיין יש דין לבעל לחלוק ולו' דהא כת' מרן ז"ל עצמו בתשו' לאה"ע בסימן ד' מדיני נשואין דף מ"ד שנדון שלו שנתנה מנכסי צ"ב לבעלה והן בעין ומתה וכת' שם בתחיל' הדיוק שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש בכ"מ ובב' ועכ"ז סיים וכת' נמצא דבנ"ד אם לקח עמה נכסים ממש והיינו נכסי צ"ב שלה קיימי' אין מחילת כלום לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכותייהו נקטינן שהם רוב וכו' עכ"ל ולכאור' קש' מאחר דבנדון דידיה דמרן שמתה האשה ולא ערערה איך כתב דאין מחי' כלום והלא קודם זה בתכ"ד כת' ומיהו מדקדוק דברי הרמב"ם יראה וכו' ואיך חזר בו תכ"ד וכן הקש' הר' כנה"ג שם בסי' צ' ע"ש ועם שאינה קושיא כ"כ דנהי שדקדק כן מדברי הרמב"ם מ"מ מודה שאין כן דעת הפו' שסתמו וכתבו דהמקח בטל ולא ירדו לחלק כמו שחלק מרן ז"ל וכן כתב מהרי"ט בח"ג סימן נ"ו והראנ"ח ח"א סי' כ"ד ע"ש וא"כ י"ל דאף שכת' מרן בתשובה ומיהו נרא' מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל הכוונה כי יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם אבל לא סמכינן על האי דקדוק נגד סתמיות כל הפוסקים כיון שהוא דקדוק בעלמא ואין לסמוך עליו וזהו שסיי'תכף נמצא וכו' דאין מחילתה כלום ור"ל דלא סמכי' על האי דקדוק וכן ראיתי למהר"ש גאון הובא בספר פמ"א בסימן קכ"א דלענין מעשה לא סמך מרן על. האי דיוקא ולפ"ז מצאה הקפידה מקום לנוח עמ"ש הראנ"ח שם בתשו' אחר שהקש' על דברי מרן על. מה שדייק בדברי הרמב"ם סיים וכת' לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להוציא מיד הבעל בדבר שכבר הורה זקן ואין לנו אלא להשית לב לדעתו וכו' עכ"ל וקשה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה דמרן בעצמו בעל האי דיוקא לא סמך עליו לענין מעשה והוציא מיד הבעל המוחזק חצי הנדוניא מה שהם בעין ליורשיה וכמ"ש לבסוף הכלל העולה וכו' ולא חש לסמוך על האי דיוקא שדקדק מדברי הרמב"ם ואם כן אם הראנ"ח היה מוציא מיד הבעל לא הוי נגד הוראת אותו זקן אלא אדרבא כוותיה:
ועוד קשיא לי דאי נימא דמרן לא סמך על האי דיוקא ומש"ה כתב תכף ומיד נמצא בנ"ד וכו' ואין מחילתה כלום א"כ היכי חזר אחר מ"ש נמצא בנ"ד וכו' ועוד דלפי מה שדקדקתי מלשון הרמב"ם וכו' מחילתה קיימת וה סותר למ"ש נמצא בנ"ד וכו' ועוד דלפי מה שדקדקתי מלשון הרמב"ם וכו' סיים וכת' הכלל העולה וכו' וזה סותר למ"ש קודם ועוד דלפי מה שדקדקתי וכו' ולהא י"ל בפשיטו' דהיכא דקבל מעות בנדונייא שס"ל למרן ז"ל דהדין הוא דהמחילה קיימת וכדכת' שם מרן וע"ז סיים ועוד דלפי מה שדקדקתי וכו' שעשה טעם זה סניף למ"ש דבלא ה"ט מחי' קיימת וכדכת' ז"ל וחזק דינו גם מטעם זה וסניף בעלמא הוא שעשאו אבל ה"ט לחודיה אינו סומך עליו לענין מעשה וכדכתיבנא לעיל:
והנראה לע"ד ליישב דברי הראנ"ח ז"ל על פי מה שידוע בפוס' ז"ל דכשהרא"ש ז"ל סותר מפסקיו לתשובותיו קי"ל דהפסקים עקר משו' דפסקיו קאי אסוגי' דתלמודא וא"כ אף אנן נימא לדעת מרן ז"ל דכשהוא סותר דבריו בב"י ובכ"מ למ"ש. בתשו' אנו תופסין עקר למ"ש בב"י ובכ"מ דשם קאי להורות על דברי הרמב"ם והטור מן הגמ' מש"ה לא מלאו לבו למהראנ"ח להוציא מיד הבעל המוחזק נגד מ"ש מרן בכ"מ ובב"י דשפיר יכול לומר המוחזק קי"ל כמ"ש בב"י ובכ"מ לדעת הרמב"ם דאם מתה ולא חזרה דמתנתה ומחי'קיימת ולא כמו שאסיק בתשו' ועי"ל דליכא סתירה מתשו' למ"ש בב"י ובכ"מ דגם בתשו' ס"ל דהאי דקדוק שדקדק מדברי הרמב"ם הוא אמת ונכון ואין להוציא מיד הבעל המוחזק נגד האי חלוקא ומה שאסיק שם בתשו' וכתב נמצא דאם הכניסה נכסים וכו' והן בעין דאין מחילתה כלום וכן מאי דאסיק לבסו' וכת' הכלל העולה וכו' דאין במחילתה כלום הוא מטעם ריעותא אחריתי שיש במחי' זו וקאי אמ"ש לעיל קודם זה דלישנא דמתנה לא שייך אלא בנכסים הקיימים דלא שייך בהו מחי' ואם אינם בעין לא שייך בהו לישנא דמתנה אלא לשון מחי' וא"כ כיון שנדון שלו היה על נכסים שהם בעין ע"ז אסיק וכת' הכלל העולה שאין מחילתה כלום משום דלא מהני לשון מחילה בנכסים שהם בעין אלא לשון נתינה ואה"נ דאי הוה כתוב לשון מתנה ומתה ולא ערערה לו' נ"ר ע"ל היתה המתנה קיימת מטעם שלא חזרה בה וכמו שדקדק מרן מלשון הרמב"ם וכן פס' בש"ע ח"מ סי' ע"ג דכשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך מחי' אלא מתנה ומעתה שפיר כת' מהראנ"ח ז"ל שכבר הורה זקן אכן לכאור' קש' ע"ז דאם כוונת מרן בתשו' משום דלא אמר לשון מתנה אלא לשון מחי' א"כ איך קאמר נמצא וכו' אין מחילתה כלום לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכוותייהו נקטי' שהם רוב בנין ורוב מנין והיינו לאפוקי הרא"ש והראב"ד ז"ל דס"ל דמחילתה קיימת ואם הכוונה של מרן כדכתי' בהא ליכא מאן דפליג דאפי' הרא"ש יודה בזה וכ"ש דעיקר דין זה דלא מהני לישנא בדבר שהוא בעין הוא מתשו' הרא"ש ז"ל וכמ"ש הטור שם בסי' ע"ג ועוד דא"כ הוו דברי הרא"ש סתרן אהדדי דכאן ס"ל דמחילתה קיימת אפילו בנכסים שהן בעין דאע"ג דס"ל דבמחי' יכו' לומ' נ"ר ע"ל מ"מ היה לו לבטלה מהאי טעמא דס"ל דלא שייך לשון מחי' בנכסים שהם בעין ומוכרחים אנו לו' כדי שלא תקש' דברי הרא"ש אהדדי דלא קאמר שם בסי' ע"ג דלשון מחי' לא מהני לממון שהוא בעין אלא כעין שכת' שם דיש לו פקדון אצל חבירו והוא עומד בעין ורצה ליתן אותו לו במתנה ואמר לו בלשון מחי' דלא מהני אבל היכא דהוי כנ"ד שמכנסת לו הנדונייא וכות' לה שזקפם עליו במלוה שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ובאחריותו הם עומדים ושעבד לה לה כל נכסיו על חוב זה כמנהג כל כתובות הספרדים בכה"ג מהני לשון מחי' אף על נכסי צאן ברזל שהם בעין כיון שזקפן עליו במלוה וגם כללם עם כל סך כתובת' שייך שפיר בהם לשון מחי' שמחלה השעבוד שיש לה על נכסי' הללו אמנם מרן אליבא דהרמב"ם ס"ל דאף בכה"ג לא מהני לשון מחי' לנכסי צאן ברזל שהם בעין וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור דלגבי הנכסי' שהם בעין כת' לישנא דנותנת או מוכרת ובאבדו הנכסים כת' לשון מוחלת למימרא דא דאפי' בכנה"ג שזקפן עליו במלוה לא מהני בהו לישנא דמחילה כיון דהם בעין ואינו יכול למוכרם לכתחילה אכתי שפיר מקרו נכסים הללו דידה ולא יועיל בהם אלא לשון מתנה ולא מחי' ושיעור דברי מרן בתשובה דה"ק דאפי' נימא שהדקרוק מדברי הרמב"ם אמת מ"מ כאן בנ"ד אין בדבריו כלום משום ריעותא אחריתי שאמרה בלשון מחי' ולא בלשון מתנה אבל עדיין יש לדקדק דהא דקי"ל דלשון מחי' לא מהני בדבר שהוא בעין היינו בלא קנין אבל כשיש קנין בדבר אמרינן דמגופו של דבר קנו מידו ומהני וכמ"ש הר' פני משה ח"א סי' פ"ב והכא בנדון מרן הא איכא קנין כמבואר שם י"ל על פי מ"ש רשד"ם בחלק ח"מ סי' רע"ח שהאריך וכת' שפליגי הרשב"א והרא"ש בזה דלהרשב"א מהני ולהרא"ש לא מהני קנין וא"כ י"ל דמרן ס"ל כהרא"ש ז"ל ואע"ג דלהרא"ש דהיכא דלא הוי אלא שעבוד כמו כתוב' וכיוצא שהביא ראיה ממנה הרשב"א ס"ל דמהני וכדכתי' לעיל מ"מ הרי כבר כתבנו שדעת מרן לדעת הרמב"ם אינו כן ואפי' כשיש קנין לא מהני ועי"ל דהרי כבר כת' הר' פני משה שם דלכ"ע אם קנו ממנו על המחי' בפי' דלא מהני וא"כ הכא בנ"ד דמרן איירי שקנו ממנו בפי' על המחי' וכמבואר שם וא"כ בפקדון כה"ג צ"ע מודו דלא מהני בקנין אמנם בנכסים של הכתוב' לדעת מרן כיון דהוו בעין לא מהני בהו לישנא דמחילה אפי' בקנין ולהרא"ש אף בלא קנין מהני כיון דזקפן עליו במלוה ושעבודא בעלמא אית לה על הנכסי' הללו וכדכתיבנא:
ואם כן בנדון דידן דהוי לשון מתנה ולא בלשון מחילה אף דהוי מתנה מחיים יכול הבעל המוחזק בנכסים לומר קי"ל כמ"ש מרן בב"י ובכ"מ ומהראנ"ח ז"ל דאם מתה ולא חזרה בה מתנתה קיימת וזכה הבעל במתנתה זו ואין לומר בזה נ"ר ע"ל. ומכ"ש לפי מ"ש מהרד"ך ז"ל בבית י"ז חדר י"ג דהיכא שנשבעה תו לא מציא למהדר ולומר נ"ר ע"ל דהא דתנן קנה מן האיש ואח"כ קנה מן האשה דלא קנה היינו בלא שבועה אבל כשנשבעה קנה ואינה יכולה לחזור ולו' נ"ר ע"ל ואם כן כיון דבנ"ד איכא שבועה שוב אינה יכולה לחזור ולומר נ"ר ע"ל והנה ראיתי למהרי"ט בח"ג סימן כ"ו שכת' וז"ל ובנדון זה מה יועיל כי נפגע על דברת שבועה כי היא ודאי אינה חוזרת בה ולא תתבע תביעה זו אלא שאנו מבטלין אותה מטעם שרצתה להניח רוחו של בעל בכך עכ"ל ולכאורה דזה הפך מהרד"ך ז"ל אלא דיש לדחות דמהרי"ט לא כת' כן אלא משו' דאיהו אזיל לשיטתיה דלא ס"ל כדעת מרן ז"ל שכת' לדעת הרמב"ם ז"ל שכל עוד שלא חזרה מתנתה ומחילתה קיימת ונ"מ שאם מתה ולא חזרה בה מתנתה מתנה אלא דס"ל למהרי"ט ז"ל דבין חזרה ובין לא חזרה אין במעשיה כלום והמתנה והמחילה בטלים מעיקרא ואפי' אם מתה ולא חזרה לא יועיל כלום וכמו שהאריך שם לדחות דברי מרן במה שדקדק בדברי הרמב"ם בין חזרה ללא חזרה אבל אה"נ אלו היה מודה מהרי"ט למה שדקדק מרן בדברי הרמב"ם דכל עוד שלא חזרה דבריה קיימין הא ודאי הוא מודה דיש מקום לשבועה דכיון שנשבעה שום אינה יכולה לחזור אף שחזרה אח"כ לא מהנייא חזרתה כיון שנשבעה וא"כ י"ל דמהרד"ך ודאי הא דכת' דאם נשבע' שוב אינה יכולה לטעון נ"ר ע"ל משום דס"ל כסברת מרן ז"ל בדעת הרמב"ם דיש חלוק בין חזרה ללא חזרה וכל עוד שלא חזרה מעשיה קיימים מש"ה כת' דהיכא דנשבעה שוב אינה יכולה לו' נ"ר ע"ל אבל אי הוה ס"ל דמקח בטל ומ"ל אם חזרה ומ"ל אם לא חזרה אין במעשיה כלום כס' מהרי"ט ז"ל הוה שפיר מודה דלא תועיל השבועה לכלום ודברי' של טעם הם דמה מועילה השבועה וכו' ודברים של טעם הם ואין מי שיחלוק בהם וכן נראה להדיא מדברי מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ה שכת' וז"ל אחר שהביא דברי מרן במה שדקדק מדברי הרמב"ם בין ה חזרה ללא חזרה סיים וכתב ולפי חלוק זה תוסיף תת כחה השבועה וכו' עש"ב הרי להדיא דלא יפה כח השבועה אלא אם נאמר כס' מרן שחלק בין חזרה ללא חזרה משמע דלשאר פוסקים דלא ס"ל האי חלוקא אין מקום לומר דאם נשבעה דיועילו מעשיה. דמה מועילה השבוע' וכדכת' מהרי"ט ז"ל והגם דלא נ"מ בנ"ד דאזלינן בתריה דמרן ז"ל ולדעת מרן אף אם לא נשבעה כל זמן שחזרה בה מעשיה קיימים ונ"מ שאם מתה ולא חזרה בה שוב ליכא טענת נ"ר ע"ל לגבי יורשי' י"ל דנ"מ טובא לדינא דאם יורשיה מוחזקים בנדונייא אם לא היה שבוע' היו יכולים לו' קי"ל כמ"ד דמרן ז"ל בתשו' לא סמך על האי חלוקא לענין מעשה ואדרבא כת' שם בהכלל העולה דאם הנדונייא בעין דאין מחילה כלום ויחזיר הבעל חצי הנדונייא ליורשיה אבל השתא דאיכא שבוע' הרי כת' תורת חסד בסי' פ"ב דבמקום שבוע' אינו יכול המוחזק לומר קי"ל ועוד הרווחנו בזה השתא דחזינא לגברא רבה הוא ניהו מהרד"ך ז"ל דהוא א' מהפו' הראשונים דמוכרח דס"ל כמרן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין חזרה ללא חזרה וכל עוד שלא חזרה מעשי' קיימים דלא כמ"ש הראנ"ח ז"ל שחדוש זה שחדש מרן בדין זה לא אשתמיט שום אחד מהפו' חדשים גם ישנים שכתבו ע"ש דהרי מהרד"ך ז"ל מוכרח דס"ל הכי וכדכתיבנא:
ועוד דהכא בנ"ד אליבא דכ"ע אינה יכולה לטעון נ"ר ע"ל כיון שלאחר שנתנה לו כל נכסיה גם הוא נתן לה כל נכסיו אנן סהדי דלטובת עצמ' נתכוונה כדי לזכות בכל נכסיו ובודאי דמדעת' ורצונ' עש' זאת ולא בשביל נ"ר בעלה והגם דהדברים האלו אינם צריכים ראייה כי השכל והסבר' מחייבי' מ"מ יש להביא ראיה ממ"ש הריק"ש ז"ל בתשו' סי' ל"ו וז"ל ואינה יכולה לו נ"ר ע"ל לפי שעשתה נ"ר לעצמ' לתועלת' להעלות כתובת' מהד' מאות להחמש מאות והביא ראיה לזה מדברי רבינו ירוחם עש"ב ונדון דידן עדיף מנדון הרב ז"ל. וראיתי למהר"ש גאון ז"ל שהקשה על דברי מרן ז"ל דס"ל דאם מתה ולא ערערה מחילת' ומתנת' קיימת דאמאי לא טענינן ליורשי' נ"ר עשת' לבעל' על' דהא כל מאי דמצי טעין המוריש טענינן להו וכי היכי דאם אמר' היא נ"ר ע"ל שטעני' לה ה"נ נטעון ליורשים עכ"ל ע"ש וקשה דהא טענינן ליורשים היינו להחזיק מה שבידם אבל לטעון בעבורם נ"ר ע"ל להוציא מן הבעל המוחזק בנכסים זה לא אמר' אדם בעולם ואפי' תימה שכוונתו הוא היכא דהוו הנכסי' ביד היורשים מנ"ל דאינו מודה מרן בזה דאין מוציאין מידם ועוד מנ"ל אלו היתה קיימת היתה חוזרת בה ובודאי דבכה"ג לא מצינן למטען ליורשים ואיך שיהיה איכא למידק בדברי הש"ע בסימן קי"ח שכת' אם נתנ' וכו' אבל אם מחל' מעכשיו וכו' דלמה פתח במתנ' וסיים במחי' וליפלוג וליתני בדידה ויש ליישב ודוק כ"ז שכתבנו אם מתנ' זו דנ"ד הוי מחיים אמנם כד מעינינן שפיר יראה בנ"ד דאין הכוונה לתת זה לזה מתנה מחיים מעכשיו לגמרי אף על פי שכתו' בה פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל וכל כוונתם בכאן אינו אלא להפקיע קרוביהם שלא יירשו אחר מות אחד מהם ומה שכתו' פי' חייתהא כלומר מעכשיו ולאחר מיתה שמה שישאירו אם היא ואם הוא אין ליורשיהם כלום אלא הנשאר מהם בחיים יירש הכל ותדע שזאת המתנ' הכי הוי שהרי אחר מ"ש פי חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אין היא תווא'פית קבל 'גוזהא אל 'גמיע אווהאבתו ל'גוזהא וזהא ואם לזו אחד תעולוק מן אבוהא ואמהא ו'גמיע קרוביה על בעל' אפי' בפק"ט ולשון זה הארוך יורה כדכתיבנ' שכל כוונת מתנ' זו לבעל' לאחר מית' בעבור תנאי ההשבון שהיה ביניהם להחזיר חצי הנדוניא ליורשיה והוי כתנא והדר מפרש דאם לא כן הול"ל בקצור פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל ותו לא דאז יתכן לפרשה כמו בחיים ובמות שפי' כמו שאמר מו"ע וא"כ ודאי האי לישנא דקאמר פי' חייתהא ובעד עומר אל טוויל אינו כההיא דמחיים וכמות דכת' הש"ע ועוד דאם איתא דהכוונ' לעשות מתנ' מחיים לגמרי והכוונ' שאם תתאלמן או תתגרש לא יהיה לה עוד כתוב' וכי שוט' היא שתתנ' על עצמ' שאם תתגרש תצא נקיה מנכסיה ותחזור על הפתחים ואיך לא תחוש לשמא היום ומחר יעשה לה עלילות דברים ויגרשנה וגם לגבי דידה אחר שנתנה אלו מעכשיו בקנין וקנה כל נכסיה ושוב אח"כ חזר הוא ונתן לה כל ממונו שיש לו בעולם ובודאי שנכלל בזה אף נכסים שלקח ממנה וא"כ בשופטני עסקינן שיצא נקי מנכסיו ויהיה עני ויצטרך להחזיר על הפתחים זה אין הדעת סובלו וגם מאחר שזיכה לה כל נכסיו למה הוצרך בתחי' לתת לו נכסיה אלא ודאי דמשמעות הענין דכל כח מתנ' זו אינה אלא שיירשו הם דוקא זא"ז ואין לאחרים אתם וליכא לאקשויי דהיאך מניחין לשון השטר והולכים אחר האומד דהא כת' הר' ב"ש באה"ע סימן ק"ז עמ"ש ש"ע שם לא עשאה אלא אפטרופ' זהו הלכת' בלי טעמא שאנו מניחין לשון השטר והולכין אחר האומד וכו' דדוקא חכמי התלמוד יש בהם יכולת לעשות כן אבל אנן אין בנו זה הכח להניח לשון השטר ולילך אחר האומדנא דיש לומר בפשיטות דהתם ההיא לא עשאה אלא אפטרופא דעקר כל השטר מפני האומדנא אבל הכא בנ"ד לא עקרינן לשון השטר בהאי אומדנא אלא אנו מפרשי' אותו דהכי הוא הכוונ' מכח האומדנא ועוד דהכ' מוכרח מתוך לישנא דשטרא דהכי הכוונ' 'ולא מחמת האומד לבד באופן דכל כוונת השטר בנ"ד הוא במעכשיו ולאחר מית' וכל כוונתם לחוב היורשים ולזכות לעצמן וכדאמרן ומאחר שכן ניחזי אנן אי מציא למחול או לתת לבעל' ולחוב ליורשי' בחצי הנדונייא שזכו בה מכח תנאי הכתוב' ולכאו' מדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ה הביא' הטור בסי' קי"ח מוכח שאין בידה לשנות כלל ואם נתנ' במעכשיו ולאחר מית' אין נתינת' כלום ופסק' בש"ע ע"ש וכת' הריב"ל ח"ב סי' כ"ד שה"ה בתנאי שמתנין בכתוב' ואף שאינ' תקנת ב"ד ואפי' יהיה מנהג בעלמא וכ"כ הרשד"ם בתשו' אה"ע סי' קנ"ד וכ"כ הר' מ"ץ ח"ב סי' ל"ב:
האמנם ראה ראיתי למרן בתשו' אה"ע סימן ד' מדיני נשואין ובתשו' ה' בצלאל אשכנזי ז"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דדוקא אם היה כתו' בכתוב' ומפורש בה עפ"י תקנת טוליטולא אינה יכול' לעקור התקנ' אבל אם אין כתו' בה על פי תקנת טוליטול' אלא שנהגו שמתנין בכתוב' והירוש' לחצאים כמנהג ק"ק דמשק ככתובות שלנו וכנדון דידן דלא זכו היורשים בחיי' ויכול' לעשות בנכסי' כטוב בעיני' כשאר המורישים וסיים הר' בצלאל וכת' ואע"ג שאנו נוהגים לכתוב בכתוב' כמנהג ק"ק דמשק ושמעתי מרבותי שאין בין מנהג דמשק ותקנת טוליטולא אלא קמעא מ"מ כלל זה בידינו כל דבר שאינו מפורש יד הדין על העליונ' ויד בעל התקנ' על התחתונ' ודברי מהר"י קארו ז"ל ככתובין וכמסורים מסיני דמו דאין ללמוד מתקנת טוליטולא לתקנה אחרת וכל שכן בתנאי בעלמא שמתנ' האיש על אשתו דלא זכו יורשיה בחיי' כלל עש"ב:
ואם כן בנ"ד זכה הבעל בהאי מתנ' מתרי טעמי אי מטעם שהוא מוחזק או מטעם דאנן בתריה דמרן גרירנן בכל אשר יאמר כי הוא זה ואפי' היו היורשים מוחזקים בנכסים מוציאין מידם עפ"י דעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להוציא וכ"ש להחזיק:
ובזה שכתבנו דנ"ד לא הוי מתנ' מחיים א"כ מעקרא ליכא למימר בתקנ' זו טענת נ"ר ע"ל דלא שייך זה אלא במתנ' מחיים שהיא מפסדת במתנ' זו אבל כשאינ' מפס' במתנ' כגון בנ"ד שאינ' נותנת אלא מה שישאר אחרי' לא שייך בהא טענת נ"ר ע"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה בתשו' מרן אה"ע סי' הנז"ל עש"ב וכ"ת הא דיכול' לחו' ליורשי' וביד' לעשות בנכסי' כמו שתחפוץ היינו דוקא היכא דהכניסה לו מדיד' אז אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וביד' לבטל התנאי שעשת' עם בעל' אבל היכא שהכניסה הנדוניא מאבי' ונעש' תנאי זה להחזיר החצי ליורשי' ועל תנאי זה נתן הנדוניא לבתו ומסתמא אפי' שלא אמר האב ע"מ כמאן דאמר דמי דודאי ע"מ כן נתן ואפי' שהר' בצלאל שס"ל כמרן שבידה לחוב ליורשי' לכאור' לא קאמר אלא היכא שהכניסה הנדונייא מדידה ולא מאבי' אבל אם אבי' הוציא לה הנדונייא אפי' רב בצלאל מודה דאינ' יכול' לחוב ליורשים וכמ"ש בסוף תשובתו וז"ל ודוקא בכתיבת הבעל לאשתו וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל וכך הבין הר' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ח באה"ע עש"ב ואם כן בנ"ד דהנדונייא מן האב אין בידה לשנות זה התנאי כלל הא ליתא כלל דהא מבואר בתשובות שובות מרן ז"ל שהבאנו דאפי' הנדוניא מהאב הדין כן שיכול' לתת ולמחול למי שתרצ' ולחוב ליורשי' והביא ראי' מדברי הרשב"ץ ז"ל שכת' מקומות שיש להם תקנ' שאם תמות בחייו יחזיר המקצת ליורשי' שאם אותו מקצת רוצ' האש' למחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחי' מזה קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל והרי דברים אלו לכל הנשים הם בין שאביהם נתן להם הנדונייא בין שהנדונייא משל עצמן דאל"כ הו"ל לפלוגי בהכי וכו' ובהכי נמי איתי' לדיוקא דדייקנא מהרא"ש ז"ל דבתקנ' שאינ' בסגנון טוליטולא מתנת' שנתנה לבעלה הוא מתנה בכל גוונא אפי' כשנתן לה אבי' הנדונייא עכ"ל וא"כ מבואר דל"ש אבי' נתן לה ול"ש מדיד' הנדונייא לדעת מרן ז"ל יכול' לתת לו ולמחול ולחוב ליורשי' וראיתי להרי"ט ז"ל שם בסי' נ"ו שכת' על דברי מרן ז"ל דליכא ראייה מדברי הרשב"ץ ז"ל דאיכ' למי' דהרשב"ץ איירי במוחלת לגמרי מחיים ע"ש ואחרי המחי' מכת"ר דליתא שהרי כת' הר' להדיא שם בתשו' סי' י"א וי"ז וז"ל ואין לדחות דההיא דהרשב"ץ במוחלת מעכשיו לגמרי דאין דבר זה נוגע לתקנה כלל דהא מסיק ואזיל דכל טצדקי וכו' להעמיד הנחל' במקומ' אנו עושים ואי מיירי במתנ' מחיים במעכשיו זה לא שייך כלל להעמדת נחל' כלל עכ"ל ומה שהכריח מהרי"ט ז"ל כן משום שלא יחלוק הרשב"ץ אתשו' הרא"ש ז"ל אינו מוכרח כלל דבלא"ה לדעת מרן ז"ל שכת' בדעת הרא"ש ז"ל דלא קאמר אלא בתקנת טוליטולא אבל בתקנ' אחרת גם הרא"ש מודה דיכול' לחוב ליורשי' וא"כ בלא"ה יכולים לומר דל"פ הרא"ש והרשב"ץ ז"ל דלא איירי הרשב"ץ בתקנת טוליטולא:
ומזה ג"כ יש לדחות מ"ש מהרשד"ם חאה"ע סימן קנ"ד ששאלתו היתה על ראובן שהתנ' עם אשתו שאם תמות בחייו שיחזיר ראובן חצי הנדונייא וכו' והשיב ז"ל כבר הארכתי במקום אחר על ענין זה דפשיט' דאין כח ביד האש' לשנות דבר מתנאי הכתוב' ודין זה כתבו הרא"ש ז"ל בתשו' והרשב"ץ ז"ל וז"ל ומיהו היכא שכתו' בתנאי שע"מ נתן הנותן נדונייא אין בידה לשנות התנאי עכ"ל ואחרי המחי' רבה מכת"ר דבריו תמוהים חדא דאיך נעלם מכבודו מ"ש מרן בתשו' ובב"י אה"ע על דברי הרא"ש ז"ל וז"ל אע"ג דכת' הרא"ש ז"ל וכו' נראה שלא כת' כן אלא עפ"י תקנת טוליטולא כמו שנר' מלשון התקנ' וא"כ אין ללמוד ממנה לתקנה אחרת שאינה כתוב' באות' סגנון וכן היא דעת הרשב"ץ ז"ל וכו' ובהכי ניחא נמי ואיכא לדקדק וכו' שמתנת' מתנ' בכל גוונא אפי' אם אבי' הכניס לה הנדונייא עכ"ל הרי מבואר מדברי מרן ז"ל דמלבד דליכא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל אלא אדרבא דייק ממנו מרן להיפך דהיכא דהוי תנאי או מנהג או תקנ' אחרת יכול' לחוב ליורשי' ואיך במקום. אחר כת' דפשיטא דאין כח בידה לשנות אף שהבעל מוחזק ומאי פשיטותא כיון דאדרבא דמרן כתב להפך ואיך לא חש להוראת אותו זקן גם מה שהביא ראיה מהרשב"ץ ליתא דהתם לא קאמר הרשב"ץ אלא היכא דהתנא להדיא הנותן עם הבעל בע"מ שיחזיר ובכי הא ליכא מאן דפליג גם מ"ש דה"ט דאינ' יכול' ליתן חלק משום שבשע' שזכה הבעל בנכסי אשתו זכה גם כן בחלק הראוי ליורשים על פי התנאי וכ"כ הטור ח"מ סי' ק"ח דהמזכ' לחברו מתנ' ע"י אחר כיון שהחזיק במטלטלי וכו' וא"כ בנ"ד בשע' שהחזיק הבעל בנדונייא זו ע"מ שיזכו יורשי האשה ומגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' עכ"ל מה מאד דברים אלו תמוהים בעיני דמה ענין זה לזה דהכא בנ"ד ליכא זכיה לא לנפשיה ולא לאחריני דהרי הכא מן הדין יהיה הכל שלו אם תמות בחייו כדין בעל יורש את אשתו אבל הוא סלק עצמו מן החצי של הנדוניא קודם נשואין וכשנשא לא נשא אלא אדעתא שלא יזכ' בחצי הנדונייא ואם כן לא הוי בכה"ג דזכי לחברי' כלל וגם לנפשי' ליכא זכיה ברור' וגמור' בהם דאדרבא הוא זוקפן עליו במלו' ורשו ואחריותן עליו דאם מת או גרשה אין לו שום זכיה בהם ואדרבא אם נאבדו משלם לה מכיסו באופן דהא לא דמיא כלל לההיא דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ועוד דלפי טעם זה א"כ אפי' נתנה מחיים או מחל' מחיים לגמרי אינה יכולה למחול חלק יורשי' דהא כבר זכו בה לדעתו ז"ל והוי כנותן דבר שאינו שלו וזה לא אמר' אדם מעולם שאין שום פוסק שיאמר דאם נתנ' מחיים במקום דליכא למי' נ"ר ע"ל שאין מתנת' ומחילת' קיימים לגבי יורשי' דאפי' בתקנת טוליטולא דס"ל להרא"ש דאינה יכול' לשנות אפ"ה במתנ' מחיים מודה הרא"ש דיכולה ליתן שאינ' נוגעת לתקנ' וא"כ כ"ש שאינ' נוגעת לתנאי ומנהג בעלמא דהוא קיל מתקנת טוליטולא וכמ"ש מרן להדיא באופן דכל דברי הרשד"ם בכאן תמוהים ודברי מרן שרירים וקיימים ודבריו ככתו' וכמסורים מסיני וכמ"ש הר' בצלאל ז"ל
וכ"ת דסברא דקאמר הרשד"ם דבשלמא אם היא הוציאה הנדונייא ונייא שייך שפיר בידה לחזור וליתן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל היכ' שהנדונייא מהאב וע"ד כן נתן איך יכול' למחול בדבר שאינו שלה דברי טעם הם ושכן כ' ה' בצלאל משם הר"ן ז"ל דכשהאב נותן הנדונייא הוי כמו מתנ' ע"מ להחזיר ואיך יחלוק מרן על דברי הר"ן ופוסק דלא כוותי' מבלתי שיזכור אותו וידח' דבריו והנלע"ד ליישב דברי מרן כי הוא אדונינו ומחוייבים להעמיד דבריו ז"ל נאמר דס"ל למרן דלא כת' הר"ן ז"ל דהוי כמתנ' ע"מ להחזיר אלא דוק' כשהיה התנאי בין האב לבתו דבשע' שמסר והכין לה הנדונייא התנ' עמה להדייא שלא זיכה לה אלא בע"מ שאם תמות בחיי בעל' שתחזיר ליורשי' ובכי הא איירי הר"ן ז"ל וכן מדוקדק לישנא דה' בצלאל שכת' ודוקא בכתיבת הבעל לאשתו אבל בכתיבת האב לבתו הוי כמתנה ע"מ להחזיר דהול"ל בנתינת האב לבתו אלא מוכרחים אנו לומר דליכ' לפלוגי בהכי דאפי' הנדונייא היתה מן האב כיון שהוא לא התנה כלום עם הבעל ולא עם בתו אלא התנאי הוי בין החתן והכלה כמו כתובות דידן שכתו' בהם והתנו החתן והכלה ביניהם והאב יצא מן הכלל משום דהוא גמר ונתן לבתו בלתי שום תנאי עמה והתנאים הם בין החתן והכלה למימרא דסליק האב שכבר נתן לבתו והיא עושה התנאי לטובת' ורצונה וכך רצונה שיזכו יורשיה בחצי הנדונייא ובדידיה תליא מלתא א"כ ודאי בכה"ג דיכול' לחזור מתנאי זה דהפה שאסר הוא שהתיר ובידה לעשות מה שהיא רוצה ועדיין לא זכו היורשים בחצי וא"כ גם הרב בצלאל לא אמר אלא כשהיה התנאי האב עם הבת וכמ"ש להדייא בשם הר"ן ז"ל אבל היכא דהוי התנאי בין החתן והכלה יכולה למחול ולא חלק כן אם הנדונייא מאב או מדידה דאם עקר חלוקו בין כשהיו הנכסים מאב לכשהיו מדידה כך היה לו לו' וזה דוקא אם היו הנכסים מדידה ועוד איך יתכן שהר"ב ז"ל יסבור כן שלא כדעת מרן ז"ל כיון דבכל תשובתו אייתי דברי מרן ז"ל לסיועי כמ"ש דכל שאינו תקנת טוליטולא יכולה וכת' על דבריו שהם כמסורים מסיני איך פליג עליה כמ"ש שם מרן באותה תשובה דאפי' הנדונייא משל אבי' יכולה למחול ואם איתא דהרב בצלאל פליג עליה בזה איך לא הביא ודחה דבריו אלא ודאי דגם הר' בצלאל ז"ל אזיל ומודה למר"ן ז"ל דאפי' אם הנדוניי' מאבי' בידה למחול ולתת לבעלה ולא קאמר הר"ב ז"ל דאינה יכול' למחול אלא דוקא כשהיה התנאי בין האב לבתו דע"מ כן נתן לה דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ובזה אפי' מרן מודה כנלע"ד ברור בדעת הרב ז"ל:
וראיתי להר' דרכי נועם שכת' שם שהרב בצלאל שזכה להקדש היינו משום שהנדונייא משל האשה מש"ה יכולה לתת ולהקדיש אבל כשהנדונייא מאב או מאחר אינה יכול' למחול ולתת עש"ב ודבריו תמוהים דמנ"ל דהרב בצלאל איירי בהכניסה מדידה הנדונייא הא בתשובתו לא הזכיר אם הנדונייא מדידיה דאב או מדיד' ואדרבא מדסתם ולא ביאר משמע דאיירי כסתם רוב בתולו' דהנדונייא מדידיה דאב ועוד דלדידיה דהר' דרכי נועם א"כ ר"ב פליג עם מרן ז"ל והוי ג"כ מרן הפך הר"ן ז"ל והא ליתא כדכתיבנא והא ודאי שזהו הטעהו ח"ו להר' ד"ן ז"ל שראה להר' ז"ל שחלק בין שהיה התנאי בין החתן והכלה ובין אם היה התנאי בין לאב לבתו וסבור הר' דעקר הדבר תלוי בין אם הנדונייא מדידיה דאב להיתה מדידה דאם היתה מדידה מוחלת ואם משל אב אינה יכולה למחול וליתא דעקר החלוק הוא בין התנה האב עם בתו להתנ' החתן עם הכלה דאם היה התנאי בין החתן להכלה אז אפי' הנדונייא מדידיה דאב יכולה למחול וכמ"ש מרן להדיא יא בתשו' הנז' וכ"כ ג"כ המבי"ט בח"א סימן של"ה להדיא כדכתיבנא בדעת הר' בצלאל ז"ל גם מ"ש הר' ד"ן דאם הכניס' מדידה כל אפייא שוין דיכולה לשנות ולמחול ליתא דהא מהרשד"ם והרבה פוסקים עמו ס"ל דאפי' אם הכניסה לו הנדונייא מדידה אינה יכול' לחוב במה ש שכבר זכו היורשי' באופן דגם בכה"ג אית' בפלוגת' ומ"מ אנן לדידן דגרירנן אחר הוראת מרן ז"ל לא נפקא לן מידי דלדידיה בין אם היתה הנדונייא מאביה בין מדידה הדין שוה דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשי' כשאר מורישים ואין לזוז מדבריו ואפי' נשבע החתן להחזיר אין בכך כלום דכיון דבידה למחול תנאי זה שוב אין חשש עליו מהשבוע' שלא נשבע אלא כל זמן שתנאי זה קיים אבל אם מחלה לו הרי מחלה לו גם השבועה שנשבע על דעתה שהדבר תלוי בדעתה וכ"ת הרי קי"ל ספק שבוע' להחמיר דשמא הלכתא כמ"ד אינה יכולה למחול וכמ"ש הר' תורת חסד בסימן פ"ב הא לך כלל דאנו קבלנו הוראות מרן ז"ל בכל הלכותיו בין להקל בין להחמיר בין להחזיק בין להוציא ומוציאין מיד המוחזק עפ"י הוראותיו ז"ל אם כן לגבי דידן ליכא ספק שבועה כלל דהא מעקרא כשנשבע אדעתא דהכי נשבע עפ"י הוראותיו של מרן ז"ל וכיון דאליבא דמרן אין מקו' לשבועה שבידה למחול לו ליכא למימר ס' שבועה להחמיר וזה החילוק ברור לע"ד ואפילו המתעקש וסובר דיתכן דגם בכה"ג אמרי' ס' שבועה להחמי' עם שאינו אמת:
אף אתה אמור לו הרי כבר כת' מהרי"ט ז"ל חי"ד סי' כ"א והר' פרח מ"א ז"ל בסימן קכ"א וז"ל אבל בנ"ד דמעקרא היה החיוב ברור ולא היה ספק בדבר ובאותה שעה נשבע ליתן ואחר כך מחמת המחי' שהיה אחר זמן רב ועתה בעת הצוואה נפל הספק אי מהניא המחי' אי לאו וכו' אבל מכיון שיש לו טעם לפטור עצמו ממה שאירע לו אח"כ בדין זה לכ"ע פטור עכ"ל עש"ב וה"נ בנ"ד שנתחדש' אח"כ המחי' לא אמרי' בכה"ג ס' שבוע' להחמיר ותמהני מהר' תורת חסד שכתב שם בפשיטות דאפי' בכה"ג דאין לומר קי"ל ספק שבועה להחמיר דאין ספק נעלם מכת"ר דברי מהרי"ט הללו שכת' דבכה"ג לא אמרינן ס' שבועה להחמיר ואת"ל דאם היה רואה דברי מהרי"ט הוה פליג עליה מ"מ באיסור' קי"ל אחרי רבים להטו' והא איכא מהרי"ט והר' פמ"א כנגדו:
ועוד האיכא ס"ס ספק אם כמהרי"ט ז"ל או כתורת חסד ז"ל ואת"ל כהרב תור' חסד שמא הלכתא כמ"ד דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשיה ומעקרא שבועה ליכא:
האמנם מה שנשאר לנו ספק בנ"ד הוא משו' שכותבין בכתוב' ונשבע שלא יפתנה למחול שום סך מסכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ואם מחלה מסך כתובתה או לשום תנאי מתנאים הנז' לא יהיה מחול וכבר כת' מרן בתשו' הנז' וז"ל ומ"מ אם מנהג פשוט וכו' לכתוב בכתובה תנאי שלא יוכל לפתותה למחול ואם מחלה לא יהיה מחול וכו' וא"כ אין מחילתה כלום אעפ"י שיש לו גמגומי דברים על מי שעבר ופתה את אשתו אם אותה מחי' בטלה מפני תנאי זה דאיכא למימר מחילתה קיימת דהיאך אדם מתנה דאם ימחול לא הוי מחילתו מחילה אם כפי הדין הויא מחי' ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחילה וכו' מ"מ בנדון זה בלא"ה יש לחלק ולו' דאין ענין אותו תנאי לכאן דבאותו תנאי לא מיעט אלא שלא יפתנה למחול אבל אם היא תבא ותמחול מעצמה אינו בכלל ובנ"ד משמע שהוא לא פיתה אותה למחול אלא אדרבא היא פתתה אותו למחול לו כדי שלא ישא אחרת עליה ואם כן פשיטא שאין זה בכלל התנאי עכ"ל הרי שכת' ובנ"ד משמע שהוא לא פתה אותה אלא אדרבא וכו' משמע דבעי' משמעות הענין שיוכיח שלא פיתה אותה אבל מן הסתם חיישי' לשמא פיתה אותה דמסתמא בלי שום טעם אינה חוזרת ומוחלת לבעלה בלי שום פתוי וריצוי וחששה קרובה היא והוי ספק הרגיל דהיינו כודאי ויש ליישב בזה בכמה אופני' חדא דנהי דאנו חוששין לשמא פיתה אות' כיון דהוא עומד וצווח שלא פיתה איך נוכל להוציא ממנו ממון בעבור האומד הזה ובפרט למ"ש הרא"ש בתשובותיו דבזמן הזה אין להוציא ממון מכח האומדנא הא עלינו לומר לו הוי יודע שאם פתית אותה מלבד שעברת על השבועה אלא גם הנכסים של ההשבון הם גזל בידך ודינך מסור בידי שמים ואם הוא ירא שמים יחוש לעצמו ועוד דהכא בנ"ד נמי יש רגלי' לדבר שמרצונה עשתה זאת מבלי פתוי דודאי כיון שראתה שמצאה חן בעיניו שנתן לה כל נכסיו ואין לשום יורש מיורשיו כלום גם הוא מצא חן בעיניה ונתנה היא לו ג"כ מבלי פתוי ורצוי כלל ועי"ל כשנדקדק תחלה בדברי מרן ז"ל שכת' אעפ"י שיש לו גמגומים וכו' ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה וכיון דמרן ז"ל לא אמרה אלא בדרך אפשר ובבעל התרומות מבואר בשם העטור דלא מהני תנאי ומשמע שם אפילו בקנין ע"ש בתשו' הר' תורת חסד שהאריך בזה א"כ איך נוכל להוציא מיד המוחזק הוא הבעל מכח ספיקא כיון דמרן בדרך אפשר אמרה והעטור ברירא ליה דלא מהני תנאי וא"כ הוי שבוע' בטעות כי הוא סבור שיכול להתנות בכך ונשבע לחזק הענין אבל אם היה יודע שאין בתנאו כלום לא היה נשבע וקנין אין כאן שבועה אין כאן ואת"ל דהוי זה בכלל ס' שבועה להחמיר אין כופין אותו להוציא ממנו וכדכת' מהראנ"ח ז"ל דמשום ספק שבועה להחמיר אין מוציאין מיד המוחזק וכ"ש בנ"ד דאין אנו צריכין לזה דודאי הכא מסתמא קא עבדא מבלי פיתוי ורצוי כדכתיבנא:
וראיתי להרב פמ"א בסימן קכ"א וז"ל ועוד דדל מהכא וכו' בנ"ד דהוי מחי' מחיים שאם תתאלמן או תתגרש אינה גוב' כתובת' זו לא נכנסה בתנאי זה דהתנאי אינו אלא כשבאה היא למחול לאחר מיתה מה שחייב בעל' להחזיר חצי הנדונייא על זה היה תנאי ביניהם שלא יפתנה למחול דעל מה שכתו' בכתובה קאי דהיינו להחזיר החצי אבל במחילה זו דהיינו מחילה מחיים לא התנו מעיקרא על זה דלא הוצרכו להתנות על זה משום דודאי דהאשה אינה מוחלת זכותה לאחרים והיא תשאר עניה מחזרת על הפתחים ובזה אין צורך לשו' תנאי ובין כך ובין כך לא הוזכר תנאי זה בכתובה וכבר למדנו מדברי הרא"ש דמחילה זו לא נכללה בכלל התקנה נמצא דמין הדין דמחילתה מחילה עכ"ל ואני אומר אחר המחילה מכת"ר חדא דהא כתו' בכתובה שלא יפתנה למחול שום סך מכתובת' ואפי' מקצת ומכ"ש כולה וג"כ כתו' שנשבע ג"כ להחזיר ליורשי' חצי הנדונייא נמצא דשני תנאים הוו בכתובתה אחד שלא יפתנה למחול מסך כתובת' ותנאי השני להחזיר החצי התנאי הראשון שלא יפתנה למחול כתובת' כשתתאלמן או תתגרש שתצא בלא כתובה והתנאי הב' שחייב להחזיר ליורשיה ואם כוונת התנאי שלא יפתנה למחול כתובתה הוא על חצי הנדונייא שחייב להחזיר א"כ ל"ל ב' תנאים אלו בכתובתה היה די בתנאי שחייב עצמו להחזיר והיה די לכתוב וחייב עצמו שלא יפתנה למחול שום תנאי מהכתובה ומה לו לעשות תנאי בפני עצמו שלא יפתנה למחול לו מסך כתובת' והא ודאי דאפכא מסתברא דעל זה קאי התנאי שלא יפתנה למחול לו סך כתובתה ויוציאה חלק בגרושין דמ"ש דעל זה לא הוצרכו להתנות וכו' זה אינו הכרח כלל דדילמ' מה שהוצרכו להתנות היינו על אפי' קצת מכתובתה דאפילו היתה נדונייתה סך עצום ורב לא יפתנה למחול ממנה אפילו קצת ואגב כותבין ולא כולה דמשום המקצת הוצרכו להתנות ועוד דמעקרא לא שייך לו' דעל זה לא הוצרכו להתנות דודאי הוצרכו והוצרכו משום שידוע דדעת נשים קלות ופרש"י ונוחות להתפתות וחששו לכל יבא ויסיתנה שמרוב שמראה לה אהבה היא מתפתת ואינה משגחת על העתידו' ודבר זה מצוי הוא באשה וא"כ שפיר הוצרכו ג"כ להתנות ע"ז ומה שהביא ראייה מהרא"ש ז"ל ראייה זו איני מכיר דהתם אינו כתוב שלא יסיתנה למחול ואם מחלה אינו מחול מש"ה יכולה למחול מחיים ואינה נוגעת מחי' בתקנה כלל אבל בנ"ד שפיר נוגעת מחילה בתנאי שנשבע שלא יסיתנה למחול גם מ"ש דלא כת' מרן שם דבעינן ברצונה בלא פתוי אלא משום דעדיין לא אסיק אדעתי'לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה אמנם אחר כך כשחדש שיש חלוק בין מחילה מחיים לבין אחר מיתה ור"ל ואין בו צורך לאותו חלוק בין נתנה מחמת פתוי או מעצמה עכ"ל ואין דברים אלו אלא דברי נביאות שנאמר שמרן חזר בו ממה שחלק לעיל וחדוש כזה לא הוה שתיק מניה מלכתבו בהדייא ומכ"ש לפי מה שכת' עליו דאינה ראיה מהרא"ש כלל אם כן לא שייך לומר מ"ש ור"ל ואין צורך לאותו חלוק וכו' דמה ענין זה לזה באופן דכל דבריו בזה תמוהים וצ"ע:
שוב עיינתי וראיתי שבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה ומעקרא המתנה הזאת שכתבו לו לא נכנסה כלל וכלל בתנאי הכתובה שהוא לא נשבע לה אלא שלא יפתנה למחול לו מסך כתובתה והכא בנ"ד לא מחלה אלא נתנה לו והוא נתן לה והוא לא נשבע אלא שלא יפתנה למחול אבל לפתות אותה לתת לו מתנה ע"ז לא נשבע ואדרבא כל טצדקי דמצינן למעבד להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים וכמ"ש מרן בתשו' בשם הרשב"ץ הבאנו דבריו לעיל וממילא ג"כ יצא לנו נפקותא אחרת בנ"ד בכתובות שלנו שאין כותבין שחייב הבעל להחזיר החצי ליורשיה אלא כך כותבין והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק וכותבין כן בשעת נשואין ועל זה הלשון נשבע כלומר שמעקרא לא נכנס אלא ע"ד שיירש החצי וישאר החצי ליורשיה וא"כ עתה שנתנה לו החצי הנשאר במתנה לא בא לידו מתורת ירושה אלא מכח המתנה שנתנה לו וזאת המתנה לא נכנסה לא בתנאי ולא בשבועה דהתנאי שהתנה והירושה לחצאין ושלא יסיתנה למחול ונשבע וע"ז השבועה קיימת שהמתנה שנתנה לו פנים חדשות באו לכאן שהרי לא ירש ולא פתה למחול אלא פתה לתת לו ועל זה לא נשבע ומנא אמינא לה ממה שראיתי להר' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ב' הביאו הרב כנה"ג אה"ע סי' צ' שכתב וז"ל ראובן שנתחייב לאשתו שלא יוכל להפקיע שום דבר מסך כתובתה ושלא יפתנה למחול שום סך מכתובתה אפי' מכירה בכלל עכ"ל הרי מבואר דתנא מסייע לן דהיינו טעמא שכת' אפי' מכירה בכלל משום שכתו' בכתוב' שלא יוכל להפקיע שום דבר מסך כתובת' והמכירה והמתנה הם בכלל התנאי שלא יפקיע הא אלו לא כתב שלא יוכל להפקיע אזיל ומודה המבי"ט ז"ל דאין המכירה בכלל תנאי שלא יפתנה למחול:
ואם כן בנ"ד שהיא מתנה אפי' ע"י פיתוי וריצוי לית לן בה דעל המתנה לא נשבע כנלע"ד ונכון:
איברא מה שיש עוד להסתפק בנ"ד הוא , בשטר מתנה זה נעשה בהדיוטות ולא ע"י סופרי הדיינים וא"כ כיון דלא כתוב בה מתנה גלוייה ומפורסמת רסמת חיישינן בה למתנ' טמירתא ואע"ג דכתב הש"ע בח"מ דבזמן הזה אין לחוש למתנתא טמירתא מ"מ הרי כת' הר' כהונת עולם סי' ס"א בשם הרשב"א דכשהנותן אשה ולא ידעה הרגילות א"כ דון מנה ג"כ לענין מתנה טמרתא דקי"ל דלא מגבינן ביה ע"ש ואם כן כ"ש בנ"ד דאשה היא הנותנת ועדים הדיוטות דאיכא למיחש למתנת' טמירתא אמנם יש לדחות דלא כ' הרשב"א ז"ל אלא דלא מגבינן ביה דהיינו להוציא בכח שטר זה אבל להחזיק מודה הרשב"א זלה"ה וא"כ איך נוציא מיד הבעל המוחזק בעבור חששא זו ועוד מבואר בדברי הכנה"ג שהביא שם פלוגתא דרבוות' דאם נעשית מתנה טמירתא בקנין איכא מאן דס"ל דקנה המקבל וא"כ יוכל הבעל המוחזק בנכסים לו' קי"ל כמ"ד. קנה וגם לחששא דלא עשאה אלא אפוטרופא כיון שנתן לה כל נכסיו לא חיישינן דהא כבר מבואר שם דהיכא דיש הוכחא מלשון השטר דלא נתכוון לאפוטרופא אלא למתנה גמורה לא אמרי' לא עשאה אלא אפוטרופא והכא גם כן יש הוכחה גמורה מלשון השטר שהיא ג"כ נתנה לו כל נכסיה ומש"ה ג"כ הוא נתן לה כל נכסיו ודאי לא משום אפוטרופא אלא למתנה גמורה אכוון ועוד הרי כתו' בשטר המתנה שאין להם ליורשיה וליורשיו שום תעדו עליהם מזה מוכח גם כן שלמתנה גמורה נתכוונו וכדכת' מהרש"ך בתשוב' הביאו הר' כנה"ג שם:
הכלל העולה בנ"ד דאיך שתהיה מתנה זו מחיים בין שהכוונה לאחר מית' מתנ' זו שרירא וקיימת ואין ליורשיו כלום מנדונייתה ואין על הבעל שום חשש מהשבועות שנשבע בתנאי הכתובה זהו הנראה לע"ד להלכה ולמעשה וגם רבני הישיבה הסכימו כן ה' יעמידנו על האמת:
כ"ד העבד לישראל אנכי הצעיר מבית אבי
אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי ז"להה ס"ט