אור ברסלב
שות מנחת שי חלק ב מנחת אברהם › סימן קיב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

מנחת אברהם · סימן קיב

סימן קיא

ס"א אסרו חכמים לאכול פת עכו"ם. ופת קראים אסור. שפ"ד סק"ב– ולחם הנאפה בחמה א"ב לא משום בש"ע ולא משום פש"ג. שם סק"ז. שם בסקי"א הביא מהפר"ח דב"ה שעושה פת ליתן במתנה לחבירו דדינו כפת פלטר. וכ' וצ"ע אי יש להקל בזה. שם אם המושל נותן פתו לישראל לאכול ואם לא יאכל יגיע לו נזק הוה כפת דחוקה ושרי אף לנזהר

ס"ו אפי' הוא נילוש בבצים. ע' מש"ז סק"ה באם עירב שומן חי בבצק ואפאו עכו"ם אסור בשומן אווז שניתך ע"י שמש או שמעכו בידו. אבל בשניתך ע"י אש אין בישול אחר בישול ע' בשפ"ד סקכ"ב בשם הב"ח דמותר לקנות פת חתוך שמייבשין בתנור שקורין [סאכעריס] דאין לחוש שמא פת איסור הוא. ומסכין גוים א"ח דנתקנח בא' או ב' ובטיל ברוב:

בעזר נותן תורה לעמו ישראל אברך על המוגמר ח"א מספרי מנחת אברהם ואני מתפלל לה' שיתן בלב הוגי תורתו שישימו עיניהם בדברי קטן כמוני היום כי אולי ימצאו בו איזה דבר טוב להלכה ולמעשה ומה שאינו ראוי ירגישו בו המעיינים ולא אכשל ולא יכשלו הם ח"ו ויה"ר שאזכה להיות מלומדי תוה"ק לשמה אכי"ר.

דבר להמעיין כי בכמה מקומות מחמת טעות הדפוס יחסרו כמה תיבות וא"א לפורטם כי רבים המה והמעיין ימצא מעצמו מקום הקשה ויבין הטעות למען מלאות היריעה ארשום מ"ש בסוגיא דאוונכרי.

בגמ' סוכה דף ל' ברש"י ד"ה מ"ט סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו מישראל. ושמא אותו קרקע מישראל הוה. ועיין במג"א סי' תרל"ז סק"ג דכ' ומלשון רש"י משמע דוקא מישראל אסיר אבל מעכו"ם שרי וכו' אבל בס' יראים כ' דאפי' למ"ד גזל עכו"ם שרי לא מיקרו לכם עיי"ש. ועוד ק"ל טובא לפמ"ש הש"ך בסי' שס"ח סק"ב דכ"ע סוברים דבגזל עכו"ם ל"א מתם גזילה יאוש בעלים והא דפליגי ר"ש ורבנן היינו דוקא בישראל עיי"ש. וא"כ אפי' יגזזו אינהו ל"ה בסתמא יאוש בעלים דהא הכא בעכו"ם מיירי כדאמרינן סתם עכו"ם כו'. ואפי' אם נאמר דהדין עם המחבר מ"מ בזה מודה המחבר דל"א סתם גזילה י"ב עיי"ש. רק דע"ז נוכל לדחוק דהסוגיא אזלי אליבא דר"ש דס"ל דאפי' סתם גזילה י"ב הוא. רק דאכתי ק' היאך נוכל לתרץ מ"ש הרמ"א בסי' רמ"ע ס"א הך דינא דאיונכרי א"כ ק' הא קיי"ל סתם גזילה לאו י"ב הוא ואין לומר דהא סתם כותים גזלי נינהו ולא בודאי וסתם גזילה לאו י"ב היא ג"כ מן הסתם ויש בו כחה ספיקות. ז"א דהא הסמ"ע בסי' שס"ת סק"ג מקשה ג"כ על הך דכ' הרמב"ם פ"ה מה' גזילה גבי נעלו מוכסין את חמורו שכ' מפני שנתייאשו הבעלים ממנו כו' שמקשה הא סתם גזילה לאו י"ב הוא כו'. רק דנלע"ד לתרץ של נכון דהנה הפ"י פי' בסוגיא דלא כפי' התוס' ד"ה וקרקע אינה נגזלת שפירשו דכונתו הוא משום דל"מ יאוש בקרקע משום דקרקע תמיד בחזקת בעלי' עומדת כו' עיי"ש רק הפ"י ז"ל תירץ דרך אחר והוא דמסתבר דמועיל יאוש בקרקע כמו במטלטלין אך דטעמא הוא כמו דאמרינן בש"ס נהי דמייאש מיני' מדמי מי מייאש כו' עיי"ש. דכוונת הש"ס דהחפץ יוכל הגזלן להבריח אבל דמים א"י להבריח א"כ ה"נ בקרקע אין יכול להבריח גוף הקרקע והוי כמו שם בדמי ולא מייאש כו' עיי"ש ולכאורה א"א להעמיס דברי הפ"י בדברי רש"י דכתב וקרקע כו' כלומר אינה קנוי' לגזלן משום יאוש דלעולם בחזקת בעלי' עומדת כו' עיי"ש דמשמע מזה דאינו מועיל יאוש משום דקרקע בחזקת בעלי' הוא. אך דלכאורה ק' בדברי הפ"י דהא הכא על האשא דיינינן אם כשר להושענא אם לא וא"כ הוי כמו מטלטלין דהא יכול הגזלן לגזוז ולהבריח והוי שפיר יאוש בעלים כמו מטלטלין. וביותר ק' דהא אמרינן בב"מ דף כ"א תאינה נמי מידע ידיע דנתרי כי' א"כ ה"נ מידע ידיע דסוף אסא לגזוז. [וע' בב"ק ס"ת בתוס' ד"ה הוא דא' כצנועין יע"ש] אך דנלפענ"ד דל"ק לפי מאי דאיתא בגמ' ב"ב פ"ז משום דתלש כ"ש קנה אר"ש הכא במאי עסקינן דא"ל לך יפה קרקע כ"ש וקני כל מה שעלי' כו'. וע' ברשב"ם ובתוס' ד"ה לך ויפה כו' דה"פ דע"י הקרקע קני לו הפשתן והקרקע שאול להיות חצרו לקנות ע"ג הפשתן ואי לא"ה לא קני הפשתן דמחובר לקרקע כקרקע א"כ ה"נ גבי אסא כיון דמקרקע לא מייאש כסברת הפ"י ז"ל א"כ אע"ג דמייאש מאסא מ"מ כיון דהאסא מחובר לקרקע שייך לקרקע הוא ולא קני האסא בלעדי הקרקע ולפי"ז א"ש דברי' רש"י ד"ה וקרקע הנ"ל כלומר אינה קנוי' לגזלן משום יאוש דהקרקע בחזקת בעלי' עומדת ולא קני הקרקע כסברת הפ"י הנ"ל ובחזקה בעלי' עומדת הלכך לא קני ג"כ הפירות ואתי שפיר. ולפי"ז נחקור נא הסברא של ס' יראים דלא מיקרי לכם דהטעם הוא כמ"ד בש"ס ב"ק ל"ח ראה ויתר גוים והתיר ממונם לישראל דה"פ דל"ה שם עכו"ם בעולם על ממונם ונכסיהם ויתר את ממון העכו"ם ומשו"ה ל"ה גזל אצל ישראל ואעפ"כ לא מקרי לכם דבאמת אינו שייך לישראל ול"ה הפקר גמור שיזכה הישראל מן ההפקר רק שלא הוי שם בעלים על ממונם כו'. ולפי"ז מיושב דברי רש"י דלהכי פי' סתם עכו"ם גזלי ארעא מישראל כו' דאי גזלי ארעא מעכו"ם הוי שפיר הכא יאוש לגבי אסא דבאמת לגבי אסא הוי שפיר י"ב כנ"ל רק דלא מועיל היאוש לגבי אסא כיון דמחובר לקרקע הן והקרקע בחזקת בעלי' עומדת כנ"ל וזה שייך רק בגזל ישראל אבל בגזל עכו"ם כיון דלא מיקרי שם בעלים על נכסיהם מחמת ראה ויתר גוים כו' א"כ נהי דהקרקע לא מקרי לכם אעפ"כ מועיל יאוש לגבי פירות כיון דלא מתקרי שם בעלים על נכסיהם וקרקעותיהם ודו"ק:

מאחי הרה"ח נ"י.

גיטין דף יו"ד מצות כותי מותרת ואדם יוצא בה יד"ח בפסח ור"א אוסר לפי שא"ב בשימור ורש"י בחולין מחק הגירסא הזאת דא"כ מה שייך לשון איסר. ולתוס' הק' דליתני אדם י"ב לחוד. ותי' דזו אף זו קתני. וזה דחוק כמ"ש המקנה ונ"ל ליישב דהנה התוס' הק' והא גזרו על פיתן. ותי' דמיירי בעיסת ישראל. ועוד הק' דלמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפ"ע. ותי' ע"י כזית דאכל הכותי. וק"ל דהא אמרי' בגמ' דילפינן שאור דאכילה משאור דראיי' ומותר לאכול חמץ של אחרים בתוך הפסח לשי' רש"י פסחים כ"ט. וא"כ דלמא באמת הוא חמץ והא דאוכל הכותי דהא העיסה של ישראל והוי חמץ של אחרים אבל הישראל אינו רשאי לאכול דהא החמץ היא שלו ונהי דהדר בי' רב אתא ב"י מ"מ עכ"פ לא כתובה מיקרי ולא כתובה אפי' החזיק ל"מ לת"ק כמ"ש התוס'. ונ"ל דל"א רש"י דשאור של אחרים מותר באכילה רק בחמץ של נכרי אי של גבוה אבל חמץ של ישראל אחר אסור באכילה משום דכיון דהוא אסור בהנאה ואיסור הנאה הוי כהפקר וכל הקודם בו זכה כמו גבי שור הנסקל היוצא ליהרג וקדם א' ותפס בו. וא"כ א"ר הכותי לאכול משום דכשאגבי' לאכול הוי שלו דאיסור הנאה הוי כהפקר וא"כ מדאכל הכותי ש"מ דלא החמיץ. אלא דלכאורה י"ל דל"ד לאסה"נ דהוי שפיר אינו שלו אבל גבי חמץ דמותר לאחה"פ א"כ חשוב של בעלים ושפיר מותר הכיתי לאכול דהא אינו שלו דק של ישראל ואינו כשאר אסה"נ דזוכה מן ההפקר. אמנם באמת ז"א דהא הישראל אינו רשאי להשהות לאחה"פ משום דעובר אבל ימצא וא"כ הוי הפקר וזוכה בי הכותי. אמנם זה ק' דלמא הוא שאור דהוא נוקשה כמו שהק' הפ"י ונוקשה א"ט בב"י וא"כ מצי הכותי לאכול דהא הישראל יוכל להשהות חמץ נוקשה והוי של ישראל ומשו"ה יאכל הכותי דהוי של אחרים. אמנם באמת ז"א דהא נוקשה לת"ק הוי חמץ גמור וא"כ מדאכל הכותי ש"מ דלא החמיץ דאי החמיץ הוי אסור בהנאה והוי כהפקר ואז זוכה בו הכותי והוו שלו וא"כ אמאי אכיל ולפי"ז לר"א דלא ס"ל נוקשה אסור מצות כותי משום דדלמא הוא נוקשה ואינו עובר בב"י כמ"ש התוס' בפרק א"ע וא"כ הוי של בעלים ושפיר רשאי הכותי לאכול משום דחמץ של אחרים מותר ושפיר לא הקשה הגמ' רק מ"ט אינו יוצא בו ידי מצה מכת זה מוכח רל"ה חמץ דנהי דחמץ ש"א מותר אבל פשיטא דא"י בו ידי מצה וקאמר הגמרא משום דלא בקיאין בשימור לשם מצה ולכך אינו יוצא בו דשמא לא שמר לשם מצה ומיישב שפיר הגירסא. ולפי"ז מיושב קו' התוס' דאי תנא יוצא בו לחוד ה"א דיכול לצאת בו משום דכיון דהכותי יוצא בו ש"מ דלא החמיץ אבל היכא דא"י בו הכותי אסור המצה דשמא הוא חמץ ורשאי הכותי לאכול חמץ של אחרים. לכן אשמעינן דמותרת ג"כ מטעם דכתיבנא משום דהוי הפקר וחשוב של הכותי ומשו"ה לא יאכל הכותי אי החמיץ אלא מדאכל ש"מ דלא החמיץ כנ"ל ודו"ק:

זלמן ליב שור

הנה מקום אתי להציב יד ושם טוב ולתת ברכה לראש משביר הוא ידידי הרה"ח הר' שמואל הלוי צוקערמאן נ"י. אשר השתדל להשגיח בעינא פקיחא במלאכת ההג"ה ומעשה הדפוס והי' ידיו אמונה עד תום המחברת הלז. וברוב תודה אכתוב לו השורה הזאת לעדה על כושר מפעלו ישלם ה' פעלו ויתברך בברכה משולשת.

המחבר

סוף הספר

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה