אור ברסלב
שות מנחת שי חלק ב מנחת אברהם

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

מנחת אברהם

מפתחות

יו"ד ח"א סימן מ

ס"א בהג"ה וי"א דל"מ סתימות שומן הלב, כ' הכו"פ דהיינו מדרבנן. ובמ"ז סק"ב חולק עליו וכ' דלהי"א הוא מה"ת. ובעוף המקיל בשומן הלב לא הפסיד שם:

ס"ג וה"ה אם נמצא בטרפשא דליבא. ויש לעיין דבסי' מ"א בטרפשא דכבדא כ' רק ס"ט שפ"ד סק"ו. שם בהג"ה רק בסמפון הגדול היינו קודם שהכניס כלל ללב הא אם נכנסה ללב אעפ"י שעדיין תוך סמפון הגדול המקום צר ודחוק ושוב לא תפלוט אותה ע"י כיחה וניעה. תב"ש ומ"ז. ומה שהק' הט"ז מ"ש מכבד דטריפה בקופה לבר. לענ"ד י"ל עפ"ד הט"ז בסי' מ"א סק"ה דלהכי קאמר הטור בכבד דאם קופה לצד חלל הגוף טרפה שע"כ דרך הוושט נכנסה. דאלא מאי דדרך הקנה נכנסה היאך נקבה הבשר מהכבד אחר יציאתה מהסמפון. ואם לא הי' הכרח זה הי' שם לתלות בקנה דאל"כ היאך יכולה הקופה להיכנס דרך שם דהוא נקב קטן וטריפה מס' עיי"ש. וא"כ הכא בלב דהיא בסמפון דלבא דגואי ול"ה צריך לנקוב בודאי אנו תולין דדרך הקנה נכנס וצ"ע:

עצם הנמצא בלב. הביא במש"ז סק"ד בשם התב"ש להלכה דאם נמצא בחלל הלב אם הוא שחור או אדום כשר בכל הבהמות כיון דמינה הוא. ואם נמצא בעובי בשר הלב אם נראה דבריאתו כך הוא לחזק הלב יש להקל ג"כ. ואם העצם י"ל עוקצין נראה דמעלמא הוא וטריפה. ואם העצם הוא לבן אין להתיר רק בצבי. ומדברי התב"ש עצמו משמע לכאורה דגם בצבי אין להכשיר רק בשחור או אדום עיי"ש וצ"ע. בשבו"י ח"ג ס' מ"ד כ' להתיר בנמצא עצם בלב השור שהוא דבר מצוי בשורים יע"ש הביאו ג"כ ביד אפרים. בנמצא כיס מלא מים על הלב. כ' הפמ"ג בש"ד סק"א דאין להתיר אלא בהפ"מ וע"י בדיקה באברים הפנימיים. והגאון מהרש"ק בהגהותיו לפמ"ג כ' ע"ז וז"ל. ולפענ"ד אין להצריך בזה בדיקה דאין כוונת הב"ח במים בבטן מכח חשש שמא באו דרך הוושט [ר"ל דהפמ"ג למד דין זה מדברי הב"ח שהובא לקמן בדברינו סי' מ"ה] דלזה ל"ח כלל רק כוונתו מחשש דשמא מחמת המים ניקב או נתקלקל איזה אבר כדרך מים שמקלקלין אבל לא דחיישינן לנקיבת האברים לומר דמן הושט באו ולכך גם במים חלב בפנים אין לחוש בזה לקלקול שאר אברים ול"ב בדיקה כנלפענ"ד נכון עכ"ל:

מחט הנמצא תקוע בלב. ע' ביא"פ מ"ש בשם תשו' אור נעלם בלב חתוך מלמעלה למטה ונמצא מחט מונח בבשר הלב או שהי' חודה תחוב קצת והמחט מאירה ונקיה וגם אין רושם בבשר שהמחט אוכלות שם והתיר. והיא"פ כ' דק' להתיר בזה שהוא תחובה קצת עיי"ש. ועיין לקמן סי' מ"א גבי כבד וה"נ י"ל ס"ס כמו גבי כבד וכמ"ש באור נעלם שם בלא נמצא לב. עי' ביא"פ שם:

ס"ו ואם נמצא שם או בעובי הלב קורט דם אסור. עיין בשפ"ד בסי' מ"ו סקט"ז וכאן ביא"פ בשם חוט השני דק"ד המוזכר בכ"מ היינו ממשות או דם צרור בעובי אבל האדם הבשר לבד כשר:

סימן מא

ס"א אא"כ נשתיר וכו'. עיין בש"ך הביא בשם האו"ה דצריך ג' זיתים באילו ג' מקומות. ועי' במש"ז סקי"א הביא דהמ"ב הקיל בהפ"מ אם נשתייר במקום מרה ובטרפשא לבד והתב"ש כ' דאין להקל, ומיהו אם ישנו אלא שהוא מתלקט או כרצועה י"ל בהפ"מ, אבל אם הכזית במקום טרפשא הוא מתלקט וכדומה לא. מ"ו, ושיעור כזית המוזכר כאן כ' הכו"פ דלחומרא הוי חצי ביצה, ולקולא אף שליש ביצה והביאו בש"ד סק"א ע"ש, ובעינן זית בשר ואין גידין מצטרפין שם. וכ"פ בתב"ש, ועיין בחי' רע"ק שמסתפק אם צריך שיהי' כל עובי הכזית שלם או דדי ברוחב כזית אף שאינו שלם מעל"ע ע"ש ולא אוכל להבין דד"ז מבואר בש"ס מרודד מהו ופי' הר"ג דלא הוי כזית עב אלא מרודד ע"ש:

ס"ג יבש הכבד, ושיעור היבשות נראה כשאינו מוציא שום ליחה כמו באתרוג בסי' תרמ"ח, באה"ט סק"ג, והט"ז והש"ך חולקים ע"ז דאינו טריפה אלא בשלא נשתיירו הב"ז. וכן העלו כל האחרונים וכ"ד התב"ש ופמ"ג, ומיהו כ' בשפ"ד סק"ד דלפעמים בא הכבד כולה מלאה אבעבועות ונימוק כולה במשמוש היד הא ודאי כל שלא נשאר תחתי' ב' זיתים שלימים טרפה. וע' יא"פ בשם פמ"א דבע"נ ובע"ת ראוי להחמיר לחוש לדברי המחמירין. וכ"כ הח"ס סי' קמ"ד, וע"ש בשפ"ד דהזיתים צריך לשער הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. באה"ט סק"ד, יש להקל בזה ובתב"ש החמיר הביאו ג"כ בפמ"ג, וסיים בתב"ש מיהו אם אינו קשה כ"כ אם לא נשתנה מראית הכבד ללובן כשרה וזה כוונת בה"ג שהובא בבאה"ט סס"י זה, ומ"ש יש לעיין בריאה ר"ל מראית הכבד, שם סק"ה בענין דלא חסרו, והתב"ש החמיר אף בכה"ג דכל שניטל הכל ע"י התלעה שיב לא הדרא בריא, ולא התיר אלא אא"כ כולה שלם והתליע כולה ע"ש:

ס"ה נעקר הכבד, ואם נעקרה כולה מטרפשא ודבוקה בכליות צ"ע לדינא אם כשרה, מ"ז סק"א, באה"ט סק"ו והכשיר בצ"צ בהפ"מ כן העתיק בשפ"ד סקי"ד, אבל הפר"ח החמיר וכ"ד התב"ש מיהו כ' שם דאם נתחבה רק קצה ואין חלודה וגם בבשר אין שום ריעותא לא חלודה ולא נצרר הדם יש להתיר בהפ"מ וכיוצא וכ"כ בפמ"ג, ומשמע לכאורה שם דבכה"ג תולין אף בהפ"מ וכ' בלב"ש בחד"ד סקס"ז דדוקא בנתחב בכח תוך הבשר הוא דאין תולין בכולו תחוב אבל אם נמצא בסמפון תולין אפי' בכלו תחוב. שם חוץ מהכלים שנתבשל בהם הכבד י"ל כשהם אב"י, והתב"ש אוסר גם הכלים, והפמ"ג כ' עליו דאין לנו ראי' לאסור הכלים, ומיהו כ' בלב"ש בחד"ד סכ"א דאם א' קנה חתיכת כבד מהטבח והניחו בביתו ולאחר ב' או ג"ש מצא מסמר תחוב באופן שטרפה לדעת הט"ו וכשר להרשב"א וסייעתו והביאו הקונה להטבח, והשיב דהבהמה שריא אך הקונה אסור לאכול ממנה יע"ש היטב הובא בפת"ש. ומשמע שאם הי' אומר בהיפך שכשר לדעת הט"ו וטרפה להרשב"א לא הי' מתיר. באה"ט סק"ז, אבל אם חודה יוצא, ומה"ט יש לאסור ג"כ אם מחט תחובה בזפק ויוצא קצת לחוץ, שפ"ד בסי' מ"ט סק"ד:

סעיף ז' בנמצא בסמפון. וכ' התב"ש ופמ"ג דאף אם נמצא במקום שנכנס הסמפון לבשר הכבד והריאה כיון שעדיין מונחת בסמפון הגדול כשרה. ול"ד ללב דדוקא קודם שנכנס לבשר הלב כדלעיל סי' מ' דיש לחלק:

סעיף ח' אבל אם נסרכה, אפי' אם ניקבה נקב מפולש ולא כמ"ש הדרישה וכה"ג. תב"ש ופמ"ג. ומיהו כתב בדרישה דאם נסתמה בסרכא בטחול וכיוצא שלא כדרך הנחתה עתידה להתפרק וטרפה והסכים עמו התב"ש. ואם נמצאו ב' טרפשין הפר"ח אות י"ב מכשיר בפשיטות:

כבד שהי' מקצתה עובר דרך נקב שבטרפש לצד הב' שבטרפש סמוך להריאה והכשיר בתשו' רח"כ סי' י'. ובס' יוס"ד להג' מלבוב ז"ל חולק עליו. וגם בטוטו"ד מ"ק סי' ס"ח מטריף. וע"ע בטוטו"ד מ"ת סי' קכ"ב שמחלק בין הסתימה הוא במקום הזיתים ודבריו צ"ע למעיין שם. ואם הבשר רע ל"מ סתימה דסופו לינטול טוטו"ד סי' ק'. ותימה לי דהא הוא בעצמו הביא במ"ת סי' ז' דהא דאמרינן בכ"מ דאם הבשר רע ונימוס הוי כניטל ל"ה אלא היכא דהטרפות מצ"ע אבל היכא דאין הטרפות מצ"ע ל"א כן והא בטרפש הכבד אין הטריפות מצ"ע ודו"ק וצ"ע וכ' בלב"ש בחד"ד ס"ו דבנסתם הנקב בטרפש נהי דהבהמה כשרה מ"מ החלב מקודם ג"י אסורה. ועיין בשו"ת נאות דשא סי' קכ"ז. ועיין בתשו' בית אפרים סי' כ' לדודי הגאון זצ"ל. וגם בד"ק שחולקין ע"ז באורך. וגם בטוטו"ד מ"ת סי' ו' מסכים ג"כ דהחלב מותר יע"ש. וע' כו"פ סי' מ"ד סק"ח. בהג"ה יש לבדוק בכרם שבודאי יש שם קוץ או מחט והבדיקה מעכבת אף בדיעבד. מש"ז רסי' מ"ב ובשפ"ד בסי' מ"ו סקט"ז ובב"א ססי' ל"ט ואם נמצא שם כמו ווארציל ובתוך הווארציל יש נקב ובדקוהו וחתך הבודק עד מקום שהשביל מהנקב הילך וראו שפסק הנקב והשביל והי' הבשר שלם ויפה ולא ניקב יותר ע' בתשו' ד"ח סי' מ' שהתיר בזה. ובסי' מ"א שם כ' על נדון כיו"ב וז"ל ואף שהי' שביל וחזינן דהי' כאן מחט מה בכך כל שלא ניקב מעל"ע כשר ע"ש. ועיין בכו"פ דמכשיר אף בסרכא נגד תחיבת המחט באם יש עוד צדדים להקל ע"ש. ועיין ביא"פ דאם המחט אינה תקוע בדופן ההמסס רק מונחת לאורכה בין קמטי ההמסס ואין חוד המחט מול הדופן ויש סרכא מבחוץ במקום שכלה פי המחט ק' להתיר. אך הואיל ושכיח טובא בהפ"מ וכ"ש נ"ל להקל אם תעבור הסרכא ע"י מו"מ ממש בין האצבעות בנחת, וכן כשרואין שהבשר בטרפש הכבד במקום הסרכא מקולקל, כעין מכה נראה ג"כ להקל דתולין הקלקלה במקולקל שהסרכא באה מן הטרפש, הט"ז כ' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה, וע' בפמ"ג שתמה ע"ז דהמעיין בט"ז סי' נ"ה סק"ד יראה שהסכים עם הש"ך כאן דאפי' אינה דבוקה כלל לכבד טרפה ולא התיר אא"כ דבוקה למטה מאותן ב"ז:

באה"ט סקט"ז כבד שהוא נפוחה ועבה וניקב יש לעיין בריאה, וכ' התב"ש ופמ"ג דאם הכבד עצמה מראה שלה כצמר גפן ג"כ טרפה. בנמצא אבן בכבד כשרה, שפ"ד ססי' מ"ב וכאן סק"ד ואם יש לחוש דמעלמא אתי יש לאסור:

כבד שהיתה נפוחה כולה והכשירה, שאילת יעב"ץ ח"ב סי' נ"א. ומשמע דנפיחה אינו פוסל בשאר אברים. וצ"ע מ"ש הבינת אדם שער או"ה סי' ט"ז לענין מרה נפוחה דמטריף ודו"ק:

סימן מב

ס"א בהג"ה נסרכה המרה למק"א כשרה, וכ"ד הפמ"ג כאן ובש"ד ססי' מ"ו להכשיר סרכא בכל שאר אברים וכ' שכן נהגו ואפי' נסרכו דקין לדקין ששניהם נקיבתן במשהו אפ"ה כשרה. ולענין דינא דעת הלב"ש וב"א ססי' ל"ט דבאהפ"מ ראוי להחמיר כדעת התב"ש ופר"ח ובהפ"מ יש להקל כדעת האומרים דאין סרכא אלא בריאה, ומיהו כ' הב"א שם דבע"נ יחמיר לעצמו אפי' בהפ"מ אם נסרכו שני אברים שנקיבתן במשהו אא"כ א' מהן הוא כגון טחול ולב וכדומה שבשרן עב עיי"ש. וכ' התב"ש דאף במקום שאין סרכא פוסלות מ"מ צריך לבדוק אם לא שלט הריעותא מעל"ע ואפי' בדיעבד הבדיקה מעכבת וכ"ד הב"א והלב"ש דאפי' בהפ"מ אין להקל. והפמ"ג כאן ובססי' מ"ו כ' דבדיעבד אין להחמיר כ"כ אם לא בדק. ואחר קוץ או מחט צריך לבדוק בשאר אברים ובדיעבד כשר אם לא בדק. ואם מצא קוץ או מחט דינו לכ"ד כדלעיל ססי' מ"א:

ס"ג וטועמו ומי שטועם ע"ג הכבד טועה הוא רק צריך לטעום בפנים, ואף בבהמה מהני טעימת הכבד מש"ז סק"ב, ועי' בבינת אדם שער או"ה סקט"ז. ואם טעמו טעם מר בב"מ יש להכשיר ג"כ. ודוקא כמות שהן אבל לא ע"י צלי'. ויש לחפש אצל טחול של עוף ובסמוך לו ימצאו מרה ובחנם מטריפין יא"פ. וע"ש לענין אם נמצא מרה ובתוכה ליחה לבינה ואינו מר ובכבד טעמו טעם מר דמכשיר, וע' בפ"ת סק"ב שמסתפק בזה. – הפת"ש סק"ז הביא בשם חינוך ב"י דאין לסמוך בהטעימה אנשים וביא"פ הביא בשם מח"ב לסמוך אנשים, ועיין בנחלת צבי דנשים נאמנות בזה מטעם דאיכא לברורי, וע' בס' ויכיח מים חיים דכל דבר שעל הנשים מוטל לעשות והם יודעות שאנו סומכין עליהם ודאי בודקות יפה ואינן חשודות. ועל קטן אין לסמוך בזה. דע"ק סק"ג. ואם נאבדה הכבד ולא טעמו אותה דעת התב"ש ופמ"ג להחמיר. והשבו"י הובא בפת"ש מכשיר וע' בעקרי הד"ט שהביא בשם עה"ג להתיר בעוף שמן, ובמקומינו שעפ"י הרוב אם לא נמצאת המרה טועמין בכבד טעם מר יש להכשיר וע' ביא"פ, ועיין במנ"י שנסתפק בצבי די"ל מרה סמוך לזנבו אם לא נמצא לה מרה ויש טעם מר בהכבד מה דינו ע"ש:

ס"ד נמצאו שתי מרות טרפה, אפי' רחוקות זמ"ז דהלכה כרש"י בפי' כל יתר כנטול דמי שפ"ד סק"ד, ואם שופכות זל"ז כשרה, ובנאבדה בלי בדיקה אי שפכי להדדי כשרה יא"פ בשם מח"ב, וע"ש מ"ש בשם ס' זכרון יוסף וכ"כ בטוטו"ד מ"פ סי' מ"ב דאין להכשיר בנאבדה בלי בדיקה מטעם ס"ם, דשמא הלכה כמכשירין ל"ה ס' כיון שלא נזכר בש"ע, וק' לי טובא דהא בש"ך סק"י כ' דלהכי מכשירין בבהמת ישראל כיון דהרבה פוסקים מכשירין בשתי מרות, וא"כ נזכר בש"ע ודו"ק. גם בטוטו"ד בעצמו בסי' קכ"ז לענין דלא הי' להמרה הב' שום פה להסמפון מכשיר מטעם ס"ס שמא חסרה המרה כשר וצ"ע:

ס"ז בבהמת ישראל, וע' ביא"פ שכ' בשם מח"ב דאפי' אינה בהמת ישראל ויש צור"ש ויו"ט או סמ"צ י"ל דכדאי המתירין לסמוך עליהם בשעה"ד, ונראה שלא להקל כ"א בהפ"מ ושעה"ד וכ' הלב"ש בחד"ד ליו"ד ס"ח דלענין החלב והבצים מבהמה או עוף שנמצא חסר מרה או יתר מרה יש להורות כך בחסר מרה אזי קידם יב"ח או כ"א יום בעוף מותרים, ובתוך יב"ח או כ"א יום עד ג"י מקודם אסורין מס', ובתוך ג"י אסורין בתורת ודאי, וביתר מרה אפי' ביותר מיב"ח אסורין מס' וכן הדין בחסר ויתר ש"א שיש מיעוט פוסקים מכשירים ולא הובא דעתם בש"ע, ואם אין שום פוסק מכשיר אזי אף בחסר אסורין החלב והבצים מס' אף קידם יב"ח כדלקמן סי' פ"א, וע"ל סי' פ"ו בפת"ש סק"א, באה"ט סק"ה מעשה והכשירוהו ודוקא אי ליכא כלל טעם מר, אבל אם טעמו מבחוץ במקום מרה הב' טעם מר מסתמא נבלע המרה בכבד וה"ל ב' מרות וטרפה, יא"פ בשם ת' כתר כהונה, ולפענד"נ שיש לפקפק על ד"ז וצ"ע:

שם מרה שנתרוקנה וכ' פר"ח ונופחין אותה עיי"ש, ובנאבדה בלי בדיקה צ"ע. שפ"ד סק"ה. ס"ח יש מיני עופות שא"ל מרה, ואם נמצא מרה בתור או בן יונה או בצבי בכבד כשרה, ואם נמצא וניקבה בתפל"מ מכשיר ובח"ב מפקפק ע"ז, יא"פ:

ס"ט גרעינה של תמרה, וה"ה אם נמצא אבן בתוכה דא"א לנקוב כמו גרעין של תמרה, וכן בכבדא או בריאה כשר שפ"ד ססי', ומיהו כ' בתב"ש דאם י"ל קצוות חדים טרפה ואין להכשיר אלא בתרתי לטיבותא עגולה וגדול כגרעין של תמרה, ע' פת"ש סק"ט בניטלה הכבד וע' שפ"ד בסי' מ"א סק"א שכ' דאין הל' כרשב"א, ומש"ה אף באותן שא"ל מרה או בצבי טרפה נוטל הכבד, ומ"מ מסתבר דל"ב כ"א ב"ז בכליות ובטרפשין וכ"כ בתב"ש שם, ועי' בחי' רע"א סי' מ"א, בנמצא מרה גדולה ואומרים שזה הוא חולאת כשהמרה נתמלאת הרבה נפקע הכיס טרפה, שו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ק"פ, ואם נתקשה הלחה שלה כאבן וטעמו ונמצא מרירות מעט כשר, דע"ק סק"ג והביאו גם במק"מ סק"ז וסיים ודלא כחכ"א שהטריף:

סימן מג

ס"א ניטל הטחול כשרה, היינו שהקטינה ולא שלקתה או שנימוקה דאיך תחזור לכשרותה, כו"פ הביאו הפמ"ג בש"ד סי' מ"ד סקט"ו, ועיין תב"ש כאן סק"ה דלא משמע לכאו' הכי, ומיהו כ' התב"ש דלקוי כולו אף שיש מסמוס ורקבון ממש ל"ה כניטל, והיא"פ כ' שבתוי"ק כ' להכשיר, ובמח"ב הסכים לכו"פ, וההפרש בין נימוקה או שהקטינה נראה אם הכיס הוא ריק בודאי נימוקה ואם נמצא גדים של הטחולה ניכר שהקטינה כמו לענין כליות בסי' מ"ד ס"ו ודו"ק:

ס"ב פחות מכאן ה"ה כמפולש וטריפה, אפי' נשאר באורך עד"ז שלא ניקב, כל שלא נשאר בנקב עד"ז טרפה, שפ"ד סק"א וה"ה להיפוך כל שנשאר תחתיו עד"ז אפי' לא נשאר כלום באורך ובצדדין כשרה תב"ש, ואם ניקב מב' הצדדין צריך שיהי' ביניהם עד"ז, ובשור הגדול דמשערין בפחות מחצי עוביו א"צ שיהי' בין הנקבים שיעור כזה ורק שיהי' בריא בין שני הנקבים. אם יש שינוי מראה בעד"ז כשרה. כ"ד הט"ז וש"ך ומנ"י ומש"ז סק"ה וכן המנהג דלא כתב"ש שאוסר. – הט"ז הביא מעשה בנמצא באיזה גליל בעגלים שי"ל נקב מפולש בטחול והכשיר, וע' תב"ש סק"א ומש"ז סק"ב דאם רוב מין כך בבירור אז יש להכשיר, וע' תשו' רח"כ סי' י"ג שגם כוונת הט"ז כן, ולב"ש בסי' ל"ה סק"א פ' כהצ"צ ואפי' בריאה משמע שם דכשר כה"ג. שם אבל אם ניקב הדק כשרה, מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם, או שנתחב לפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים דאל"כ טרפה כמו מחט שנמצא בחלל הבהמה, ט"ז סק"ד ש"ך סק"א, ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' נ"ח שהאריך ומסיק דאף בניקב ויצא לחוץ ל"ה רק ס"ט עיי"ש. טחול שהיתה מובלעת בו שלפוחית מים ומצד א' בשר הטחול מקיף אותה, ובצד השני מקיף הטחול בדקות עד שהי' נראה כעור בלבד, ובשר הטחול בריא ושלם ועור השלפוחית עבה והתיר, שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ק"ה ע"ש, וע' פר"ח סק"ז פר"ת סק"ב כו"פ סק"ז שו"ת פני יהושע סי' ט"ו:

ס"ג שדבוק לכרס, משמע דאם אין דבוק אף שמונח על הכרם הוי מקום הדק, וע' שפ"ד סק"ו ופר"ח סק"ח ותב"ש דבהפ"מ כשר בזה בין ניקב ובין נחתך:

ס"ה בהג"ה וטוב להחמיר א"ל במקום הפ"מ, וכ"פ הש"ך, ואף בדבוקים הכל בסומכי' א"ל ס"ס שמא נחתך כולו כשר, שפ"ד סק"ט, ודע דיתר טחול ל"ה אלא כשהוא בצורת טחול, שם ובל"י סקי"ב, וע' בשפ"ד סי' מ"ד סקט"ז ועי' בלב"ש בחד"ד סקי"ג:

ס"ו טחול העוף אין הנקב פוסל בו, והאחרונים חולקין ע"ז וע' כו"פ סקי"ג ופר"ת סק"ו דמכשירין, טחול שנשתנה צורתו דהיינו שהיא מרובעת העלה דכשר. בינת אדם שער או"ה סי' י"א:

סימן מד

ס"א או בג' כליות כשרה, וה"ה בד' ויותר, רוקח ומרדכי, ואם דבוקים זל"ז במקצת עד שאם ינטלו שניהם ממקומו לא ישאר כפול וכענבה המוזכר לקמן צ"ע לדעת הרמב"ן בפי' כל יתר כנטול, ולמאי דקיי"ל בסי' מ"ג ס"ה כדבריו באהפ"מ דיש להטריף, מ"ז סק"א. שם עד מקום חריץ, אפי' אם כל הלובן ניקב או נחתך כשר, שפ"ד סק"ד:

בנמצא מ"ז בתוך הכוליא אפי' הם מלוחים כשרה, דע"ק סק"ד, ודעת הט"ז סק"ח וסק"י דבעינן עכ"פ מקצת הלובן קיים, והפמ"ג כ' עליו דלא ידע מנ"ל הא, ועי' ח"ס סי' מ"ז וטוטי"ד מ"ת סי' קמ"ו. ואם נמצא אבנים בכוליא אפי' הם מונחים בתוך הלובן כשר ט"ז וש"ך ופר"ח, וכל מיני אבנים כשרה, תורת זבח ושאר אחרונים, וע' תב"ש סק"ט דמטריף באבנים הנולדים מגוף הכוליא. אם נמצא מראה כרכומי בכוליא שהגיע ללובן עד ולא עד בכלל דהיינו שאינו נכנס לתוך הלובן רק שכלה אצל הלובן והמים מונחים בתוך כים וניכר שהכיס הוא קרום מחמ"כ והכשיר, יוסף דעת, וע' בד"ק סק"ט דקרום הבועה ל"ה הפסק ודו"ק, ועיין בטיטו"ד מ"ק סי' ע"ו דמכשיר ג"כ בענין זה, וכ' בכרכומי בהפ"מ יש לנו לסמוך על בדיקתינו ולהכשיר, בב' כליות של שור הגדול שהי' בהן ב' בועות ובתוך הבועות הי' עצמות קטנות הרבה והי' נראה דהכי רבותייהו והבועות לא הגיעו לחריץ והי' מ"ו והעיקר הי' העצמות והכשיר, טוטו"ד מ"ק סי' ע"א. בנמצא דם בכוליא צריך עכ"פ שיהי' מקצת הלובן קיים, מש"ז סק"ט:

ס"ה כוליא שהקטינה ואם לא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול עד שנאבדה כשרה דהוי ס"ס, שפ"ד סק"ח בל"י סקי"א. המ"י כלל פ"ט סקי"ט מסתפק אם מחמת אבנים ליכא כפול וכענבה אם טרפה דעכ"פ חולי היא באדם ובבהמה, והתב"ש סק"ט הטריף, והבל"י סק"י מכשיר ודו"ק, ומלשון המ"י דכ' אם נתקטנה הכוליא ע"י אבנים נראה דדוקא בניכר שנתקטנה אבל אם היא קטנה מתולדתה כשרה וצ"ע ודו"ק. ואם יש ג' כליות וא' הקטינה אם יש סי' מובהק בלקוי' שהיא היתירה כגון שאינה עומדת כלל בשורה במקום הראוי לכליות או שא"ב כלל צורת כוליא כשר, אבל זולת מסי' אלו אין להתיר כלל וה"ז ס"ט, ואם היתירה דבוקה אפי' בסי' מובהק טרפה כדלעיל סי' מ"ג בטחול, ודין הטחול ודין הכליות שוין בזה, זולת מה שנתבאר בטחול דהוי ודאי טרפה כאן בכליות הוי רק ס', לב"ש בחד"ד סט"ו, בניטלו הכליות ע"י חולי כ' הלב"ש בחד"ד דאף למאן דמכשיר הבהמה מ"מ החלב מקודם ג"י אסור, והד"ק בסס"י מ"א יחולק עליו והכשיר בחצי מעל"ע. נשתנו מראה הכליות לגרי"ן ובלו"א, פ' הפמ"ג כט"ז וש"ך להכשיר:

סימן מה

ס"א בהמה או עוף שניטלה האם, ואם נמצאו ב' אמות יש להכשיר מכח ס"ס, שפ"ד סק"א, מעשה בעוף שנמצא בגופה שלפוחות מלא מים ונסרך להאם שהבצים מונחים שם ובאותו מקום נרקב מקצת השליא והי' ע"ש והפ"מ ורצה לאסור מטעם דאיכא תר"ל דניקב האם אינו כשר רק בהפ"מ ושלפוחות מים ג"כ אינו כשר אלא בהפ"מ, ותרי קולי לא מקלינן בשביל הפ"מ כמ"ש הט"ז בססי' צ"א, רק כיון דנסרך לשליא א"כ רגל"ד דהמים באו מכח השליא, ודומה למה דמבואר בסי' ל"ט סכ"ב דאם האומה נסרך לדופן ויש מכה בדופן דתלינן דבא מהדופן והכשיר, אמנם בגוף דברי הט"ז הנ"ל הביא מל"ש בפתיחה לטרפות שבירת העצמות אות ז' דלכ"ש או שאר ס"מ מקלינן גם כשיש תרי קולות, יוסף דפת. בהמה שבחי' הי' יוצאין מר"ג תמיד ונשחטה ונמצא מים בחלל הגוף דצריך בדיקה בכל האברים וק' הבדיקה מחמיר הנוב"י הביאו הפת"ש אפי' בהפ"מ, אולם דעת הפר"ח ותב"ש בסי' נ' להתיר בהפ"מ עי"ב באברים הפנימיים וגם הריאה צריכה נפיחה עיי"ש בעובדא שפתחו הבהמה הביאם הפמ"ג בסי' מ' ובססי' נ' ע"ש, וע' תב"ש שכ' דהמקיל לצו"ש בשעה"ד אף באין הפ"מ עי"ב לא הפסיד, אמנם בדיקות אלו מעכבין אפי' דיעבד, והב"ח הכשיר בעוף בכה"ג, וכ' התב"ש דה"ה במ"ע הי' מכשיר הב"ח, וע' שבו"י ח"ב סי' ס"ה ועקהד"ט ומק"מ סק"ג דיש סכנה לאכול ממנה, ואם המים בשלפוחית אין חשש סכנה, באה"ט סק"ג. שורים המשתינים דם צריך לבדוק השלפוחות של מר"ג, ואם לא בדק אפשר להקל בהפ"מ, שפ"ד סק"ד וכ"כ הישוי"ע, פרה המשתנת דם החלב מותר, טוטו"ד סי' קנ"א, נימוק הולד במעי הבהמה טרפה דבודאי נימוק השליא ג"כ, פר"ח בשם א"ז, והק' הגאון מליסא ז"ל דהא מתני' הוא בהמה שהפילה חררת דם פטורה מן הבכורה שאני אומר נימוק הולד הרי להדיא דהבהמה כשרה, ותי' בס' יהושיע בפו"כ סקכ"ז דהא התם מיירי שאח"כ נתעברה וילדה זכר ואנן קיי"ל טרפה אינה יולדות ובודאי לא נימוקה השליא, משא"כ באם נשחטה הבהמה אמרינן שהאם ג"כ נימוקה וטרפה, ועיין תב"ש סק"ב ובל"י סק"ג ומש"ז דמכשירין בהפ"מ בנימוק הולד בתוך השליא:

סימן מו

ס"א ניקבו הדקין טרפה, ואם שומן סותם אף בתחוב שם מחט מותר, אבל שומן שבא ע"י פיטום אינו סותם, ישו"ע סק"ג, ובס' אם הי' שומן סותם או לאו, הוי רק ס"ס וכשנתערבו ברוב מותר, ש"ד סי' ק"י סקל"ז עיי"ש, שם והעוף כל שומן שלו סותם, שומן התנגול ואווז הבא מכח פיטום אינו סותם, תב"ש סי' מ"ט סק"ב:

ס"ב יצאו הדקין לחוץ, לענין תרנגולים מסורסין מנהג העולם לאוכלן, וכ' בש"ד סק"י דא"צ להמתין יב"ח כיון שהוא אומן בקי שלא יגיע לב"מ:

ס"ד מחט שנמצא בדקין דמכשיר הש"ך במונח לאורכו כ' הפמ"ג דדוקא באינו תחוב אפי' במקצת, וכ"כ התב"ש, מחט שיצאה דרך בית הריעי, ע' בסולת למנחה כלל צ"ד ובפר"ח. אם נמצאו תולעים כרוכים על המעיים ואין שום ריעותא על המעיים יש להכשיר, שו"מ מ"ק ח"ג סי' קצ"ב, שו"ת מהרי"א חיו"ד סי' ס"ו:

ס"ו אם סירכא יוצאת מהדקין כשר, ואף בנסרכו דקין לדקין ששניהם נקיבתן במשהו כשרה, י"ד סקט"ז, ולענין בועות בדקין אי סגי בבדיקת ג' להכשיר, ע' תשו' ח"ת סי' מ"ט דמחמיר, ועיין בתשו' דב"ח ח"ב סי' ע"א דמנהגו לבדוק הגדולים והגרועים והנראים נפוחים הרבה או קצת אודם שנראים ללקותא, ועיין ביוסף דעת שבעיר א' מצאו כמעט בכל בהמה שיש פאקין על הדקין עם שינוי מראה המבואר בפמ"ג דטרפה והוא הפסד גדול, והתיר להשליך הב"מ לנהר או למוכרם לעכו"ם ולא לעיין עליהם כלל, בבר אווזות שנמצאו נגד הפאקין תולעים עיין בשו"ת רח"כ סי' י"ג שמכשיר:

סימן מז

ש"ך סק"ב התם מיירי שחוזרים ומתערבים אל הדקין, וע' בפחד יצחק שכ' דבעוף יש להקל אפי' אינו חוזר ומתערב דהכי רביתייהו וכן הסכימו חכמי הישיבה לקבוע כן הל' לדורות, ואם יצא ענף מן המעי באווזא כאצבע או יותר והי' סתום בסופו אעפ"י שמחצי' ולמעלה נתפשט כמין בליטה או תפוח יש להתיר בהפ"מ, אווז שנמצא כמו מעי יתר בדקין והשומן מכסה הב"מ והדקין כדרך להיות באווז פטומה מכשיר, שבו"י ח"ג סי' ס"ד. ואף דהשבו"י סובר דשומן הפיטום סותם. וכבר הבאתי בסי' מ"ו ס"א דעת התב"ש בסי' מ"ט דאינו סותם, מ"מ בנ"ד נראה לפענ"ד דיש להכשיר מכח ס"ס, ס' שמא המעי היתר היוצא מאמצע הדקין כשר, וס' שמא שומן הפיטום סותם ודו"ק וצ"ע, קיבה שיצא ממנה ג' ענפים כאורך חצי אצבע והי' סתום בסופה אך הבשר הי' מעין בשר הקיבה בלי שינוי כלל יש להכשיר, בל"י סק"א, באה"ט סי' מ"ח סק"א:

ס"ד אי אי"ל תרי סניא דיבי טרפה, ובעוף אם לא נמצא מהסניא דיבי רק א' כשרה, פחד יצחק אות י' שו"ת מהר"י אסאד סי' י"ד:

סימן מח

ס"א קיבה שניקבה טרפה, מעשה אירע שנמצא מסמר במעי היוצא מן הקיבה מצד אקשתא, והתירו חכמי פראג, מטעם דהרמ"א בסי' ס"ד כ' דא"צ להסיר רק הקרום ולא החלב שתחתיו א"כ חלב טהור הוא וסותם, ישוי"ע, ועיין בתשו' שער אפרים סי' ס"ב:

ס"ב כרס שניקב טרפה, ואף אם ניקבה במקום שהטחול דבוק וסותמו ל"מ לפי שהקרום הוא חלב טמא ואינו סותם. ט"ז סק"ב, ואף בניקב שם גם הקרום שעל הטחול ג"כ אינו סותם כיון שקודם שניקב הקרום טרפה איך תחזור לכשרותה, חכ"א. וכ"כ הגאון בית מאיר. ועיין בב"א בשער או"ה סי' כ"ו לענין עז א' שדקרוהו בין הצלעות סמוך לבטן ויצא הפרש ואח"כ חיתה י"ב חודש ונתעברה וילדה דמכשיר, וע' במק"מ דהשיג עליו וכ' דשגה בזה ע"ש באורך, והנני להעתיק פה תשובה א' מ"ש לי הגאון מאוה"ג בעהמ"ח שו"ת בית יצחק ז"ל בענין זה עוד בשנת תרנ"ז שלום וברכה להרב החריף ובקי מ' אברהם שור נ"י, בדבר שאלתו שמכרו בק' בהמה ונודע שלפני ששה חדשים היתה נפוחה ודקר אומן בין צלעותי' בסכין קטן ואיני ידוע אם נכנס לתוך החלל ולא יצא שים פרש ומכרו הבשר ושאל כ"ת אודת הכלים ויש בזה הפס"מ:

תשובה בקצרה הנה כבר ראה בספרי חיו"ד ח"א סי' ס"ב שכתבתי לאסור הבהמה דבודאי נכנס להחלל שזה עיקר הרפואה להוציא הרוח, אך ביצא הפרש שכתבתי שם דל"מ יב"ח כתבתי בספרי ח"ב בק"א סי' כ"ד צדדתי להקל ביב"ח מטעם דמשמע מרש"י דהא דכל הכרס הוא כרס הפנימי הוא רק מספק עיי"ש אבל קודם יב"ח אין סברא להכשיר, אך בנ"ד שכ' שיש ספק אם נכנס לחלק וכ' שהגאון מהרש"ל מכשיר יש לו על מי שיסמוך להתיר הכלים שאינם בני יומן, אמנם הכלים שאפשר בהגעלה יגעילו אפי' קדרות של ברזל ומרוב הטירדה אקצר והנני ידידו יצחק שמעלקיש האבד"ק הנ"ל והגליל, וע' בת' ב"ח ח"ב חיו"ד סי' ל"ג דאם אמרו רופאים מומחים דלא עשו במכוון נקב בהמסס יש לסמוך אסברת המתירין בסירוס בעופות ואוקי אומן על חזקתו, עיין בלב"ש בחד"ד סקס"ב וס"ג דאם נמצא בכרס מבחוץ מקום קשה במשמוש כמו אגוז, נסתפק אם דמי ליבלת, או דלמא דגם ע"י שהי' נקב עד חציו עלה קצת ונצרר הדם ונתקשה בעבר הב' אף שהוא שלם ויפה, וכ' דמסתבר דזה לפי ראות עיני המורה ברוב קשיותו ומהותו, ומדברי הש"ד סי' מ"ט סק"ב משמע דבשר קשה ל"ה ריעותא:

ס"ג בשר החופה את רוב הכרם, ובעוף ל"ש דין בשר החופה את רוב הכרס, ט"ז סי' מ"ט סק"ג, ומש"ה אם נחלק הבייליג לשנים כשר דכפי הנראה הוא במקום כרס החיצונה מ"ז שם סס"י, שם. קרע זה לכרס עד שנראית. הביאו בשם הב"ח להתיר אם העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מנגוחת השוורים דטעם כרס החיצונה משום דסוף הפנימי לנקוב, וע' בת' ד"ח ח"א סי' כ' האריך לבאר שם דעת הב"ח והעלה דלא התיר הב"ח אלא בלא הגיע הקרע עד הכה"פ אבל בהגיע עד הכה"פ ל"מ שם שום סתימה, וגם השיג שם על האומרים דלא התיר הב"ח אלא בידוע שבא מנגיחת השוורים וכ' דאין חילוק כלל ע"ש, וע' בטוטו"ד מ"ת סי' קע"ה לס' הב"ח דבעינן דוקא בידוע שנגחו אותה הבהמות, וכ' ג"כ דהב"ח לא מכשיר אלא בנקרע הבשר אבל בנקדר וניטל מודה דטרפה, וכ' שם דאין הל' כן דהב"ח יחידי בדבר, וע' בטוטו"ד מ"ת סי' מ"ה שחזר בו דהעיקר כדברי הב"ח ע"ש. – וע' בסי' פ"א שהבאתי דברי הטוטו"ד מ"ת סי' קפ"ג בפרה שנמצא קרע בבטנה נגד הב"מ והתופר הגיד שלא הגיע הקרע לחלל והכשיר.

ס"ח הופכין אותו אם נמצא עליו ק"ד, אבל סביבות הנקב כשרה אפי' סמוך לנקב מיד שפ"ד סקי"ז, וע"ל בש"ר סי' מ"ב סק"ג שכ' להיפוך ודבריו שם צ"ט, ואולי דעתו שם כמ"ש התב"ש כאן סקי"ג דדוקא בהפ"מ יש לפסוק כראבי' בעל דין זה ע"ש, ומיהו בססי' מ"א כ' בש"ד עצמו דנמצאת למאן דאוסר גרע מתחיבה ובתחיבה בעינן נגד המחט ממש וכ"ה בת' צ"צ סי' מ"ט, אם נמצא מסמר וראשו עב כגרעון של תמרה ופי' לחוץ דודאי דרך פנים בא, או במחט ויש ק"ד בפנים, וכעת נקיב לחוץ, ובצד פנים נתרפא ולא ניכר שום ריעותא, אי הוי ודאי טרפה או ס' דשמא אחר שניקב מקצת הפנימי נתרפא אותו המקצת קודם שניקב לחוץ, ונ"מ טובא אם נתערב באחרות קודם שנודע הס' דמתירין בהפ"מ, או במליחה שנמלח עם אחרים שהתיר השבו"י בס"ט בהפ"מ וצו"מ מטעם ס"ס וצ"ע, מש"ז סקי"ח, וע' בש"ד סי' מ"ט סק"ב כ' בפשיטות דל"ה רק ס"ט, כ' בלב"ש בחד"ד סכ"א באשה שקנתה אצל הטבח כרס וקצת דקין ואחר ב' או ג"ש חזרה להטבח ומחט בידה וא"ל זאת מצאתי בכרס הזה שהי' תחוב מקצתה בדופן הכרס ומקצתה בלט אל תוך הכרס, והגידה כי הי' מבחוץ מקום קשה במשמוש וחתכה המקום ההוא ומצאה המחט ולא הי' שום שמ"ר במקום ההוא והי' הפ"מ בדבר והורה דהבהמה כשרה והאשה אסורה לאכול ממנה והכרס והדקין אסורין לכ"א – אם קש תחוב אי הוי כקוץ ע' במק"מ סקכ"ה משם דע"ק שנסתפק בזה, – ט"ז סקי"ט עכו"ם שמצא מסמר אי מהימן לי' אסור, וע' בהשמטות לטוטו"ד סי' א' דאף דעכו"ם מהימן לי' א"נ, ועיין במנ"י כלל נ"ט ססק"ו שחמה על הט"ז דכ' דא"נ אלא במסל"ת, ובסי' קכ"ב כ' דנאמן אף בלי מסל"ת, ויש ליישב דכאן י"ל חזקת היתר וצ"ע ודו"ק:

סימן מט

ס"ב ניקב ושומן שעליו סותמו כשר, ובניקב הקורקבן והכבד דבוקה ומהודק יפה סותם, דע"ק סק"ג:

ס"ג אם נמצא מחט, ע' רדב"ז בסי' נ"ח דכ' דדרך מחט הנמצא בקורקבן להעלות חלודה ולהשחיר מחמת הלחלוחות, ואם מצאו מחט של"ה בו שום שינוי כלל זה מורה שאחר שחיטה נתחב שם, ומהני זה הטעם לעשותו סניף עם טעם אחר אבל משום זה הטעם לבדו אין להכשיר ע"ש:

סימן נ

ס"א בהג"ה ול"א נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה לאח"ש, וע' בשו"ת טור האבן סי' מ"א דאף הרמ"א לא החמיר רק אם כבר נשחטה, אבל כשעדיין לא נשחטה מודה דאזלינן לקולא, ומש"ה מתיר לשחוט ביו"ט עוף שנולד בו ריעותא ומתיר החלב מבהמה שצולעות ול"נ אם איעכול ניבי', אם שינה איזה אבר מהפנימיים את צורתו מכמו שרגילים להיות כגון הטחול שדרכה להיות ארוכה ונמצאת עגולה או מרובעת, וכן שאר כל האברים כשר, חכ"א כלל י"ד סקל"ב:

סימן נא

ס"א קוץ או מחט וכו', ואם נמצא עצם בגוף ויש לתלות שמצלעות הוא כשר, מש"ז ססי' ל"ט סקכ"ג ובפתיחה לאו"ח בסדר הנהגת או"ה סדר ג' סי' ה', אם הלכה הבהמה אצל אילן וננעץ ענף א' בקרבה כנגד הלב ומיד יצא ועתה נמצא ריעותא בלב אם יש לחוש לשאר אברים ע' בפת"ש סק"ד שהביא ד"ז בשם ס' פתה"ב והניח בצ"ע, ולפענ"ד יש לפשוט זה ממה דכ' בהגהת פרישה סי' נ"ז סק"ט לענין הנץ שי"ל דרוסה בגו"ט, שכ' דלמאי נ"מ אמרינן בגמ' די"ל דרוסה כשהנקב בחלל הגוף הלא אף בלא ארם טרפה, וי"ל דכי אמרינן אין בדיקה לנקב הייני כשהקוץ או המחט תחוב בגוף ואיכא למיחש דלמא הלך לכאן ולכאן וניקב וא"א לבדוק אבל כאן שדרס והוציא מיר ל"ח לנקב באברים פנימיים אלא כנגד זה הנקב מקום שדרס והיינו ממש ד"ז דמכשיר ביצא מיד וצ"ע ודו"ק:

בש"ד סק"ה הביא בשם הבל"י דיש מן מולי הרגיל בכבשים שמתים מהם ובכמה קהלות גזרו שלא לאכול אותן, ובאותן כבשים הכבד שלהם לקוי ונהפך ללובן וכשצולין איתה נפלה תילתי תילתי וים להטרוף, ולא ידענו למה הביא בשם הבל"י אמאי לא הביא דברי הרש"ל שכ' כן הביאו בט"ז ססי' סקט"ז, וע' בשבו"י ח"ב סי' נ"ז דמחמיר ג"כ בזה:

ס"ד כגון קורט של חלתית, ושרש של חלתית ג"כ אין להתיר, תב"ש ססק"ה

סימן נב

ס"א עוף שנפל לאור, וגם בנפל למים רותחין הדין כן, שפ"ד סק"ה בשם הרוקח. רק שהג' מהרש"ק בהגהותיו לפמ"ג נסתפק בנפל למים רותחין שנסתלק מעל האש והניח בצ"ע, – שם ונשתנו, הלב וקורקבן וכבד. והקנה שנשתנה שדרכו להיות לבן והאדם או הוריק נסתפק בש"ד סק"ה והניח בצ"ע, וע' במק"מ ססק"ד דמכשיר:

ס"ה נפלה לאור וא"י. ואפי' לא נאבד אלא אבר א' טרפה. תב"ש סק"ח. ואם הוא ס' אם נפלה לאור ונאבדו הב"מ. ע' בש"ד ססי' שהביא בשם הפר"ת דיש להתיר מכח ס"ס. והק' עליו דהוי ס"א בגופו וס"א בתערובות. שם. צריכה בדיקה ואם הטילה בצים או שהתה י"ב חודש א"צ בדיקה, ח"ס סי' נ"ב. בש"ך סקי"ט הביא בשם או"ה דא"א בקיאין בבדיקת נפלה לאור. ועיין בתב"ש סקי"א שמיקל בבדיקה אף לדידן דהא אף בנאבדה אין לנו ראי' ברורה לאסור, וע' בבל"י בתשובה:

סימן נג

באה"ט סק"ב. ואנו נוהגין שחותכין כל אבר השבור בה"י, וגם הבל"י סק"ב כ"כ, ובשפ"ד סק"ב כ' דלא ראה נוהגין כן, אכן בלב"ש סי' י' כ' דאין לזוז ממנהג זה לכתחלה אא"כ האבר הוא ד"ח אזי א"צ רק כפי הדין, וע' בפמ"ג בסי' נ"ה וס' בסי' ס"ב מדינים אלו:

ס"ב וכן בעוף, עוף שנברא חסר גפיו כשר, ואם אין אנו מכירין אם הוא חסר בתולדה או נחסר אח"כ אסור, אבל אם הבוכנא קיים והשאר נמסר ממנו ואין מכירין אם הוא בתולדה כשר, ועוף שנברא שמוטת גפה ג"כ כשר. לב"ש סי' ז' ססעי' ב', וע' תשו' חו"י סי' נ"ג. בשבירת הגף סמוך לחבורו לגוף ל"מ שהיית יב"ח, מש"ז סק"ט, פר"ת סי' נ"ז בל"י שם סקכ"ז אבל בנשמט ושהה יב"ח או כ"א יום והטילה בצים כשרה. שם. בנשברו העצמות קטנים נסתפק בטוטו"ד מ"ת סי' קפ"ז, וע' בבל"י שהביא בשם הכנה"ג דכשר:

ס"ג נשמטו אגפיו. אין חילוק בכל סי' זה בין יצא הבוכנא לגמרי מתוך האסותא ובין נזח במקומו בתוך האסותא. לב"ש סי' ז' ס"ב. שם. הבל"י הביא בשם רוב המפורשים דהיינו פרק המחובר לגוף. ואחרים פירשו דהיינו עצמות קטנות המחוברין לגוף בפנים וכ"כ הפר"ח וכ' דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז. והכו"פ פ' דבלא נעכלו הנובים ולא נפסקו יש להתיר בהפ"מ. וע' בכל פרטי הדינים לסי' זה בלב"ש:

ס"ה עוף שה"ל מכה עמוקה תחת הכנף. הנמ"י כ' דהש"ך הסכים להת"ח. וכ' עליו הפמ"ג דאינו מוכרח ואדרבה צידד והביא דעת הלבוש דאף אנו בקיאין והטעם דע"י החולי ל"מ ריעותא והבדיקה הוא רק לחומרא ובזה אנו בקיאין וכן הסכים הט"ז. וכ"כ הפר"ת סקי"א והבל"י סקי"ד. – אווזות שהעכו"ם דוקרין במחט תחת כנפם להצבות שיראו שמנים אותם שנודע שנעשה בם כן אסורים, וכשא"י שנעשה בם כן אין לחוש. ח"ס סי' קכ"ב:

סימן נד

ע' באה"ט סק"א שהביא מדמש"א דבנשבר הבילוק אין לחוש לנקיבה הריאה. וע' במ"ז ססי' מ"ט. ובלב"ש ססי' י"ג. צלע עוף שנשבר ויש עוקץ כ' דבהפ"מ וצו"ש המיקל אין לגעור בו. שפ"ד סק"ג. ולב"ש פ' ג"כ כן זולת אם הוא כנגד הריאה, וכ' הלב"ש דהא דחיישינן בעוף אם יש עוקץ בצלע. דוקא ביצא העוקץ לתוך החלל דהיינו שיצא השבר דרך הבשר הפרוס על העצמות עד שבא לחלל, אבל אם הבשר כולו חופה השבר ורואין שאין שום נקב או ריעותא בבשר ער שנבא לחוש שמא יצא השבר דרך הבשר וחזר ודאי מותר:

בבהמה אין להטרוף אפי' אם ראשי השבורה בולטים לפנים וגם הוא נגד הריאה, וגם יצא השבר לתוך חלל הבהמה, ואפי' יש עוקץ. ומ"מ נ"ל דבהצטרף כל הריעותות האלו יחד. אם הריאה לפנינו יש לבודקה בנפוחה. לב"ש. אם נמצא צלעות יתרות ע' בלב"ש סי' י"ג סק"א דחקר מהו הדין בזה לענין נשתברו רוב צלעות בבהמה זו. וע"ש דכ' דכל הטרפות שנתבארו בסי' זה בבהמה נוהג ג"כ בעוף אלא שאין מנין הצלעות והחוליות ידוע בו. וגם כל צלעותי' א' הם. וכל הטרפות שנתבארו בצלעות הגדולות שי"ב מוח כנגדו בעוף טרפה בכל הצלעות הנמצאות באותו עוף ורק יתר עליהן עוף שלפעמים טרפה אף בצלע א' שנשבר. עוף לפעמים שדרתו עקום מתולדה. ואם אינו מתולדה יבדוק החוט ע"י שיפרק בנחת חוליא אחר חוליא. מק"מ סקי"ב בשם יא"פ. לענין הצלע שנשבר מקום שאינו מטריף כגון דליכא רובא וכה"ג. אם יצא השבר דרך העיר לחוץ אסור הוא מדרבנן. ואם יצא השבר לתוך חלל הבהמה אף העצם מותר. ומ"מ לכתחלה יש להשליכו. לב"ש בדיני טרפות העצמות סי' י"ד:

סימן נה

ס"א בין הערקים ובין השוק טרפה. הש"ך אוסר בערקום גופי' מחשש צה"ג. ואף שהגידין כנגד הערקום א"ב תורת צה"ג אפ"ה בנשבר בכח חיישינן שמא נפסקו הגידין מלמעלה ומש"ה א"צ לבדוק הגידין שכנגד הערקום רק מלמעלה. ש"ך סי' נ"ו סק"ד וכ"פ בלב"ש סי' א' סי"ג. ואף אנו סמכינן בהא אבדיקה בצה"ג אפי' לא חזר ונקשר. ע"ש. ואם נמצא שבור אח"ש וא"י אימת נעשה. כ' בלב"ש סי' ג' ס"ט דבהפ"מ א"צ לבדוק רק החיצוניים. ואם לא בדק כלל כשר בהפ"מ. ובכל דיני ערקום שנתבארו כאן ל"מ יב"ח בין לענין חששא דצה"ג שלא נצטרך לבודקם. ובין לענין חששא דשבירה. דשמא נתקלקל הצה"ג או החיפוי בסוף יב"ח. מיהו אם ראו שא"ב שום חיפוי ומאז והלאה חי יב"ח מהני לענין חשש דשבירת רגל דמזה ראי' דהל' כהמכשירין אבל מ"מ צריך לבדוק בצה"ג. ואם נקשר אפי' שעשי"י מהני בין לענין צה"ג דא"צ לבודקם ובין לענין שבירה דאפי' רואה בסוף יב"ח דליכא חיפוי אפ"ה כשר. שם סי' י"א ס"ב. ובמהד"ב שם כ' דלענ"ד נראה דמהני יב"ח בערקום זה לענין חששא דצה"ג דכיון דאין החשש על מקום השבר עצמו הדריסה אין מקלקל בזה אלא דמדברי הפמ"ג ססי' נ"ו לא משמע כן – דעת רוב הפוסקים דהניבים הם היתירות. ורש"י ותוס' פי' דהוא הגיד הדק שבראש העצם המחברו בתוך החור, ולענין דינא יש להחמיר כשני הפי' וכשנתעכל א' מהם ה"ז ס"ט וכשנתעכלו ה"ז ודאי טרפה. שפ"ד סק"ח ולב"ש שם. ואם שניהם לא נתעכלו וא' נפסק כשר בהפ"מ. לב"ש. ואם בדק היתירות וראה שלא נפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הדק כשר בהפ"מ. אבל להיפך טרפה. ואם בדק היתירות ורואה שנפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הדק אפשר לאסור ומ"מ המקיל לא הפסיד שם. ור"ל בהפ"מ:

בהמה הצולעות על ירכה וניכר בחיי' שהביקא מתנדנדת תוך האסותא מחזקינן לה לס"ט עד שתבדוק כדין. ואם חזרה ונתרפאה והולכות כדרך הבהמות ורואין שהבוכנא מחוברת תוך האסותא כשרה וא"צ בדיקה כלל אם נשחטה דכיון שרואין שנרפאה ודאי לא איעכול נובי' דאל"כ לא הדרא בריא ואפי' רואין לאח"ש שנפסקו ולא נתעכלו כשר. שם:

ס"ב בהג"ה ומשערין ד"א, לבד מהבוכנא התחוב בתוך האסותא. שם סי' א' ס"ג. והיכי דנשבר באלכסון כ' שם במהד"ב אות ט' דמודדין מאמצעות השבר דעיקר השבר הוא משם. אלא דבסי' נ"ג בגף ה"ט דמודדין מהתחלת השבר דשם הוא החשש לנקיבת הריאה משא"כ הכא. במש"ז ססק"ז נסתפק אי אמרינן אסור דבוק גבי שומן הגיד לפ"ד הט"ז. ולא אבין כלל דהרי הט"ז כ' לההיא בסי' ק' סק"ד דאמרינן ביה דבוק וצ"ע ודו"ק:

ס"ג וי"א דוקא כשעור ובשר חא"ר. והש"ך השיג ע"ז דבנשמט ל"ב עוב"ח. מיהו בנמצא כך שמוט הקילות מהשוק וא"י אימת נעשה בזה כשר בהפ"מ אף אם יש נקב בעו"ב בלי שום חיפוי. ואפי' אם יש לקותא ומסמוס בבשר ג"כ כשר בהפ"מ. לב"ש סי' ג' ס"ה. ובכל מה שנתבאר בסעיף זה להטרוף ל"מ שהיית יב"ח או לידה, זולת אם פ"א ראו שא"ב חיפוי ומאז חי יב"ח כשר. שם סי' י"א ס"א. והיאך מכירין אם נשמט הלא כשיבא להפריד נשמט ממילא ע"י בדיקת החכם, אם יש חיכוך ושריטות בבוכנא ודאי שף שפ"ד ססק"ח:

ס"ד אם י"ל ג' רגלים טרפה. ואם י"ל יתרת כעין רגל שלישי ממש לצד הזנב ואינו דבוק כלל לא' מרגלי' כשרה. מש"ז סק"ד:

ס"ה והאבר אסור מדרבנן. ואם י"ב ס' אזלינן לקולא. ש"ך סקי"א וע' בש"ד סי' ס"ב סק"ט דכ' דצ"ע אם הולכין בס' לקולא ואם הוא דבר מועט יש לחתוך כל האבר עד הפרק ולהשליכו ואם הוא ד"ח א"צ. שפ"ד סקי"ב. אף דאנן פסקינן כהש"ך דדוקא בס' אם יצא לחוץ מותר בבישול. אבל בודאי יצא לחוץ יש להתיר בהפ"מ במליחה בקליפה ובצלי' בנטילה. אבל בבישול אסור אף בהפ"מ אף בעוב"ח. ובעי ס' ואף חו"נ אמרינן בי'. אולם המקיל בהפ"מ וצו"ג אין גוערין בו פמ"ג ולב"ש שם. – ותמי' גדולה לי דהפר"ח כ' כאן בס' יצא לחוץ דאזלינן לקולא כדעת הש"ך. ובסי' ס"ב הסכים לדעת הריב"ם דאסור אבל מדולדל הוי מה"ת והחמיר בכל ספיקות וצ"ע ודו"ק. – שם בהג"ה להטרוף כל שבירה בעצם. בלא חזר ונקשר אבל חזר ונקשר אפי' שעשי"י ואין שום ריעותא בעו"ב מותר. אבל בנקשר שאשי"י אזי אפי' כשיש ריעותא בעו"ב ואין עוב"ח אפ"ה מותר האבר אפי' לכתחלה. שם סי' י' ס"ג. – והיכא דנמצא אחר הבשול קשירה שעשי"י. ולא נבדק העו"ב מה הי' להם או שנאבד ולא נבדק יש להתיר בהפ"מ. שם סי' א' ס"ו סקט"ו. וע' בטוטו"ד מ"ת סי' קצ"ט דאם נמצא אחר הבישול שבורה או בעצם הקולות רחיק אגודל מהגוף או בשוק שלא במקום צה"ג ונקשר שעשי"י. וא"י אם עוב"ח מכשיר עיי"ש:

סימן נו

ס"א ניטלו צה"ג טרפה. כ"ז דוקא בחיצוניים אבל בפנימיים כיון דהעיקר כסברא הראשונה בס"ב. אלא דאנן מחמירין לאסור אף בפנימיים. מ"מ היכי דיש עוד צד להקל אפי' אם אותו צד היתר לא נחשב לקרותו ס' בכדי שיהי' ס"ס אפ"ה כשר. ולכן יש לפסוק בנתקפלו כהב"י מאחר שגם העט"ז והפרישה וכי"פ מסכימים לזה. לב"ש ס"א. והיכי דיש עוד צד להקל כגון שנשתיירו ד' שלישים שהביא הט"ז מצטרף לס"ס. אף דלא קיי"ל כן. ובנבראת חסרה מצה"ג כשרה בהפ"מ. והיינו בחיצוניים אבל בפנימיים כשרה אף באהפ"מ. שם. ואם נמצאו צה"ג נפסקים וא"י אם מחיים. בפנימיים מכשרינן בהפ"מ. ובחיצוניים באופן שאמרנו דהוי ודאי טרפה. טרפה מס'. ובאם הוא רק ס"ט מותר בכה"ג בהפ"מ. זולת ברחוק אגודל מעוף הדק וב"ג מגס אף דג"כ הוא ס"ט מ"מ מכשירין בכה"ג אף באהפ"מ. רק באופן של"ה ריעותא מחיים שם. בעוף אא"ב בבדיקת צה"ג. ובאווזא בודקין בהפ"מ. ובאינדיק בהפסד קצת. ובבהמה בודקין בלי שום הפסד. שם. לפעמים נזדמן שע"י הקשירה שקושרין בכח את הרגלים נראה רושם הקשירה ירוק סביב וגם נחתך העיר קצת ושוב א"נ שים ריעותא כשר. שם:

ס"ט בהג"ה נפוח ונצרר הדם. וכ"ז כשהי' נפוח ונצרר הדם בתוך שיעור גודל בדק וב"ג בגס. אבל אם חתך וראה שבתוך שיעור זה אין רקבון ולמעלה יש רקבון בבשר לבדו ובצה"ג ליכא קלקול יש להכשיר אפי' בעוף דק ובאהפ"מ. ומ"מ היינו דוקא שהלקיתא לא שלטה רק אצל צה"ג ולא הגיע עד מקום צה"ג עצמן ואין בהם ולא במקומן שום ריעותא שניכר מקומו היטב והוא נקי אבל אם עברה הריעותא עד מקום צה"ג עצמן שנשאר דם סביבם טרפה בעוף דק. ובגס בודקין הצה"ג בהפ"מ אף למעלה משיעור זה עד חצי עצם. בחזר ונקשר שאשי"י השיעור בעוף מקום צה"ג הוא תוך שיעור אגודל בדק וב"ג בגס לבד מהבוכנא. אבל כל שרחוק משיעור זה כשר אף באהפ"מ בלי בדיקה כלל אבל בבהמה השיעור כנ"ל חצי עצם או טז"ג. לב"ש סי' א' ס' י'. והשיעור צה"ג אם עדיין שבור הוא עד חצי עצם בין בבהמה בין בעוף. שם ס"ט. אכן אם נאבד ולא נמדד אם הי' למעלה מחצי עצם יש להתיר בעוף כל שידענו שהי' למעלה מאגודל בדק וב"ג בגס. שם. ואם נמצא שבור אח"ש וא"י אימת נעשה. משערינן בעוף מקום צה"ג בזה גודל בדק וב"ג בגס אפי' למטה מחצי עצם. שם סי' ג' ס"ז. והיכי דנקשר שעשי"י דינו כשאשו"י שנוכל לבדוק בצה"ג אכן לענין שיעור מקום צה"ג אין דינם שוה אלא משערין בזה עד חצי עצם בין בעוף בין בבהמה. שם סי' א' סי"א. ופשוט דכל השיעורים הנאמרים בסי' זה הן בבהמה הן בעוף אין מודדין מאמצעות השבר אם נשבר באלכסון אלא אף אם מעט מהשבר הגיע אל תוך השיעור טרפה דהשבר מקלקל צה"ג ודמי לדון שבורת גף סמוך לגוף שנתבאר לעיל סי' נ"ג שמודדין מהתחלת השבר. שם במהד"ב אות כ"א. והיכי שנשמט השוק מהערקום בבהמה או בעוף שנשמט מהגליד צריך בדיקה בצה"ג. אכן אם אנו בקיאין בבדיקה נסתפק בפמ"ג רסי' נ"ה ובלב"ש בפתיחה ובפנים סי' א' סי"ב העלה דאם אינו רק נשמט דהיינו שניתק ממקומו אבל לא יצא מחורו אף אנו בקיאין בבהמה ואינדיק אף באהפ"מ. ובאווזא בהפ"מ זולת בעוף טרפה. ואף אם לא בדק רק החיצוניים כשר. ואם נמצא כך אח"ש וא"י מתי נעשה אף אם ראה שנפסקו הפנימיים לבד כשר בהפ"מ ובאווזא בהפ"מ וסמ"ב שם סי' ג' ס"ח. אבל אם יצא לגמרי מחירו זה מקרי נשבר יאא"ב בבדיקת צה"ג אפי' בבהמה אפי' בהפ"מ. אפי' הוחזר הביכנא לחורו כל שלא נתרפאה מצולעתה. ועיי"ש. בתרנגול מסורס רגיל להיות ראש השוק במקום צה"ג בולט בשינוי ואין חשש. דמ"ק סק"ז. נשבר במקום צה"ג בעוף ונקשר שאשי"י ולא נשאר שום עוקץ. ואח"כ נשתהה יב"ח או כ"א יום והטילה בצים מהני. שפ"ד ססקי"ג:

סימן נז

ס"א חולדה א"ל דריסה בבהמה כלל וכו'. וברדלס שקורין טחור י"ל דרוסה כמו חולדה. שפ"ד סקט"ז בשם שו"ת ב"ח:

מותר לקנות מעכו"ם פרה שי"ב חבלה בגופה דתולין בקוצים דמצוי. אמנם אם הגוי אומר בשעת מכירה שפגע בה הזאב זה יותר מיב"ח נאמן לאסור במה שבידו. ומיהו אם כבר לקחה והעכו"ם א"ר להחזיר ויש הפ"מ כדאי הפוסקים המתירים לסמוך עליהם בכה"ג. מש"ז סק"ג. וע' ח"ס יו"ד סי' ס"ה דאמרינן גבי עכו"ם הפה שאסר הפה שהתיר עיי"ש:

ס"א בהג"ה ויש לחוש לחומרא. ע' בדגמ"ר דוקא לחומרא אבל לא לקולא ונ"מ לענין ב' קדירות. ודבריו תמוהין דסוף סוף הוא מקולקלת ותולין בה. וע' בחו"ד סי' קי"א סק"א דאף בשהקדירה אינו כ"א מחומרא תולין בה וצ"ע ודו"ק. וע' בהגהות יד שאול:

אם נדרסה בהמה והולד בתוכה. אסור הולד מס'. ט"ז סי' פ"ט סק"ה. ודוקא שנדרסה כנגד החלל. אבל נדרסה בצואר או בדפנות או ברגלי' הולד מותר. פר"ח וכו"פ ופמ"ג שם. ואף בנדרסה כנגד החלל אם יצא הולד וחי יב"ח מותר. שם.

ס"ט למקום צר. ויפר אעפ"י שי"ב אילנות המעכבים ריצת הבהמה אפ"ה מקרי מקום רחב שכשם שמעכב לנדרסים כן מעכב לדורס. ח"ס יו"ד סי' ס':

שם דאמרינן כבר נח רוגזי'. ואם היו ב' זאבים וכבש א' הרוג אסורין כולם דא' לא נח רוגזי'. שפ"ד סקכ"ח. וכ' בש"ד סקכ"ד דבבקעה אפי' כמה זאבים ל"ח. וכ' שכן מוכח בצ"צ סי' ק"ה. עיין בלב"ש בחד"ד סקע"א. דאם מצאו א' מת למחר נמי מתירין ול"ח שמא אח"כ מת. כמ"ש בשפ"ד שם. ולפי"ז הי' לנו להתיר גם בס"י בחתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסין ידיהם מבפנים בקפעי' לרישי' דחד מינייהו כמו שעושין המחורין כיון דמתירין בס' נח רוגזי' וצ"ע ודו"ק. וע' בטוטו"ד בסי' רט"ו שדעתו דבעינן דוקא מת ת"י ממש עיי"ש. וע' בפת"ש בשם תשו' ג"ש – אם ראינו דורס שהכה לעוף על הכנף או על הרגל למטה מצה"ג ובמק"א לא דרס כשר. דהא א"צ לבדוק אלא מכפא עד אטמא. בינ"א סי' ל"א. שם אבל אם פצע א' מהם. ואם שמע קרקור עופות ומצא עוף בפי הדורס וברח. הנשארים מותרים דדמי לקטע רישא דחד. דע"ק סקכ"ח:

סי"ג אם הוא ס' אם נכנס. ואף שהי' באותו חדר אלא שס' אם נכנס לכלוב. כיון שהכלוב מוקף בקנים. שפ"ד סקט"ז בשם הב"ח. ואפי' שמענו אותם מקרקרין. פר"ח משם הרשב"א:

שם או שהוא ס' ארי או כלב. עיין ביוסף דעת במעשה שהי' בחדר א' כמו ד' על ד' שתי אווזות. וראו כי אווזא א' נקרע מגב העור קרע גדול. וכ"פ הי' בחצר שלפני החדר ברדלס ונמצא שם תרנגולים מתים ול"נ מה הי' להם. ואם כי אין לתלות בד"א והי' לנו לתלות במצוי. עכ"ז הטריף האווזא הקרוע. והתיר האווזא הב' עיי"ש:

סי"ח דכל שצריכין להשהותו יב"ח חיישינן לתקלה. אבל בכ"א יום ל"ח לתקלה. ש"ך ודלא כבה"י יוס"ד ואם נתערבה ס' דרוסה ברובא ל"ח לתקלה ושרי להשהות יב"ח. בל"י סקכ"ט. וע' ש"ך סקמ"ח שכ' דגם ליתרת אבר מהני שהיית יב"ח וכ"כ השפ"ד כאן. אולם בסי' פ"א בש"ד סק"ה כ' בהיפך דחי יותר מיב"ח ובלב"ש בחד"ד סי"א פ' דהמתיר בהפ"מ לא הפסיד עיי"ש:

עיין ביוסף דעת במעשה בא' שהי' לי ל"ד צאן והו"ל רועה נכרי והצאן לנו תמיד בהזארדע מקום ע"פ השדה מוקף מחיצות. ובבוקר בא הרועה וא' אשר בלילה הי' זאב אצל הצאן וז' מונחים מתים בתוך הזארדע. וא' בחוץ. ועוד א' בפנים מפרכסת ואומר שלא ראה הזאב רק ששופט בדעתו שהי' כן. והיהודי מסופק אם לנו כלל בהזארדע עיי"ש באורך שצידד להתיר בזה. ועיין בלב"ש בחד"ד סעיף כ"ד באיש א' שקנה ק"ן צאן לשוחטם א' א' ורועים בשער ונער גוי קטן נוהג בם. והביאם הנער לחצר גדול שלהם. ושם הי' גם ג' סוסים והנער הנ"ל לן ג"כ שם ובבוקר מצאו צאן א' מתה והאלי' תלושה וצאן א' האלי' תלושה ומבעבע דם ובלילה לא שמע קול צעקה ואומר שא"י מתי נעשה. והבקיאים בזה אומרים כי הוא דבר שא"א שהי' שם זאב מכמה טעמים עיי"ש ומצוי שם כלבים והתיר כל הצאן מלבד זו שנתלש האלי' ממנה עיי"ש באורך:

סימן נח

ס"א בהג"ה ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף. וע' בשפ"ד ובל"י סק"ג דבעוף ל"ש בי' גובה עשרה אם לא שרגליו קשורים. וע' בד"ק סק"ב שדחה דבריהם יע"ש. ומלשון הרמ"א שכ' ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף דבעוף נמי דינא הכי. משמע דבכל הדינים העוף והבהמה שוים. ע' ביוסף דפת דמכשיר בעוף שנפל לארץ ואח"כ הלכה וצולעת על רגל א'. ושהתה כך ג"ח והטילה בצים ונשחטה ולא ראו מבחוץ שום ריעותא עיי"ש. ע' ש"ך סק"ה דאפי' עמדה ושהתה מעל"ע ל"מ רק הלכה. ובלא נודע היאך נפלה אם על מתני' או על צדי' ועמדה ושהתה מעל"ע התיר גם בלא הלכה. ערוגת הבושם. ע' בפת"ש סק"ה שהביא בשם הגרע"א בשור שהי' כחו חזק בהליכה יותר משאר שוורים ונפל והולך רק כשאר שוורים דמקרי הילוך יפה. וע' בתשו' הנ"ל שהביא ראי' דא"כ הוי מצי הש"ס בזבחים ע"ד לאוקמי מתני' דנתערבה בטרפה דמיירי בכה"ג והיינו דאיערב בהם נפילה דיכולה להלוך כשאר בהמות ולפיכך אינו ניכר ומ"מ הוא טרפה כיון שא"י להלוך כמקדם עיי"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ זה דבש"ס דחולין נ"א פליגי אמוראי אליבא דרב אי בעינן הלכה ממש או דסגי בעקרה רגלה להלוך דרב יהודה אמר רב דא' הלכה א"צ בדיקה משמע דבעינן הלכה ממש. ור' ירמי' בר אחא משמי' דרב אמר דעקרה רגלה להלך אעפ"י שלא הלכה. ופשיטא דלמ"ד דעקרה רגלה להלוך מועיל כ"ש דאם הולכות כשאר הבהמות רק דא"י להלוך כמו שהלכה מקדם דודאי נחשב הליכה טובה. ועפי"ז יתורץ שפיר דשם מתרץ אליבא דר' ירמי' ור"י דלא מוקמי כר"ל דמיירי דאיערב בנפילה משום דס"ל דהלכה א"צ בדיקה ורב ירמי' לשיטתו אף בעקרה רגלה להלוך מהני וכ"ש באינה יכולה לילך כמו שהלכה מקדם דודאי אין קפידא ומסתמא גם ר' ינאי ס"ל כר' ירמי' בהא ודו"ק וצ"ע:

אחר כתבי זאת הראני הרב הגאון מאוה"ג מוהר"ח ברלין שליט"א בסה"ד דר"י ב"א א"ר הוא תלמידי של רב ולא נמצא בכל הש"ס עוד הפעם. ועיינתי ברא"ש ומצאתי שהגירסא בשם א"ר ירמי' א"ר. ובר"ן הגירסא א"ר ירמי' בר אבא. וצ"ע ודו"ק:

עוף שחבטוהו בקרקע והלך הילוך יפה רק שמנענע בראשו כשרה. בל"י סק"ז. נפילה בלא בדיקה אם הוא ודאי טרפה או רק ס"ט. עיין בתשו' עבודת הגרשוני סי' ק"ו דכ' בפשיטות דל"ה כס"ט אלא כודאי. ועיין במש"ז סק"א שהניח בצ"ע. והביא דברי הבל"י בשם דבר שמואל וכ' ולא הבינותי עיי"ש. ולא אבין דהרי הש"ך בס"ס ק"י בדיני ס"ס סקס"ו כ' דהרי רק ס"ט ומצטרף לס"ס. ובפמ"ג עצמו סיים שם הרי דברי הש"ך ברור מללו עיי"ש וצ"ע. ודו"ק:

סימן נט

ס"א הגלודה אסורה. משמע מהפוסקים דדוקא עי"ח ושחין הא נברא כך בלא עור כשרה ויש לעיין. מש"ז סס"י:

סימן ס

ס"א או שאכלה סם המות. במחלה המשתררת בבהמות אוסר לשחוט בהמה שנראה בה אותות המחלה כי בסכנה אף ס' אסור. שו"מ מהד"ג ח"א סי' רס"ז. וע' בל"י בסי' קט"ז סק"ז לענין שיוינד זיכט דאסור לשוחטם אם לא ידוע שהבהמות המה מהכפרים הידועים שלא מתה שם. מותר לאכול דגים הנצודים בסם המות שלהם. בל"י סק"ב:

סימן סא

ס"ה שחט ומצא טריפה פטור. וגם ס"ט אינו נותן לכהן. ש"ך סק"ג. ואפי' הוא טרפה מחמת חומרא שהחמירו דעת הפר"ח וכו"פ סק"ו דג"כ אין נותן לכהן דהתירה לא חייבה רק מה שראוי לו לאכול ולא לכלבי. והפ"ת כ' בפשיטות דרבנן ל"מ מפקי זכותא דכהן. ולזה הסכים הפמ"ג במ"ז סק"ח. אולם בשפ"ד סק"ג כ' דמה שהוא רק חומרא דרבנן מחויב ליתן. אבל באסור גמור דרבנן פטור להרמב"ם דאיכא לאו דלא תסור על אסד"ר:

ס"ח והנותנים לבעלה ישראל. ואם גלתה דעתה שא"ר שיתנו לבעלה אינו יוצא יד"ח בנתינה לבעלה. פר"ח כו"פ סק"ט מש"ז סק"י:

סל"ג גר שנתגייר והי' לו פרה וכו' ס' פטור שהמע"ה. והוא ממשנה חולין קל"ד. ומק' הגמ' ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה וכו' שס' לקט לקט. אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא אבל קמה בחזקת חיובא קיימא. ומקשה הישוי"ע סק"ג דהרי התוס' קל"א ד"ה י"ב טו"ה לבעלים. חילקו בין דבר שי"ב טו"ה לבעלים דבזה אף אם תפס העני מוציאין ממנו. וא"כ מאי מק' מס' לקט על מתנות כהונה דהא בלקט א"ב טו"ה לבעלים. עיי"ש שכ' דהוא קו' גדולה. והנ"ל לתרץ דהא בלא"ה קשה מגמ' שם דף קל"א גבי ההיא ליואה דהוה חטיף מתנתא [ופירש"י כשהי' התינוקת מוליכין זרוע לחיים וקיבה לכהן הי' חוטפם מידיהם] אתו א"ל לרב אמר להו לא מסתיי' דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף. ופריך הגמ' ורב אי איקרו עם משקל נמי לשקול מינייהו אי לא איקרו עם רחמנא פטרינהו. ומתרץ מספקא לי' אי איקרי עם אי לא איקרו עם. ומשום ספיקא פטור דהמע"ה. וקשה גם כאן דהא חזינן הכא דבס' פטור. ובתורי הנמלים קאמר דס' חייב שספק לקט לקט. ונ"ל דבאמת נוכל לתרץ כמ"ש הישוי"ע משום דבלקט א"ב טו"ה לבעלים. והא דהוצרך רבא לתרץ משום פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא. משום דרבא ס"ל טו"ה אינו ממון. וא"כ אין חילוק בין לקט למתנות כהונה. אבל לדידן דטו"ה ממון ממילא באמת ל"ק מלקט משום דבלקט יש טו"ה לבעלים. ומיושב קו' הישוי"ע, אך דק"ל על פירש"י דשם שפי' כשהי' התינוקות מוליכין וכו'. ומהו נ"מ אם חטוף מתינוקת אי מגדולים. וגם מאי מקשה הגמ' שם ורב מהו דעתיך אי איקרי וכו' אי לא איקרי עם רחמנא פטרינהו. דק"ל רק על לשון הגמ' דקאמר לא מסתיי'. ומהו נ"מ אם רחמנא פטרי' ואין זה סוגית הש"ס. והנלענ"ד בזה דהנה הש"ך בסי' שט"ו סק"ג כ' בספק בכור דמוציאין מיד הכהן אם תפס משום דהבעלים י"ל טו"ה בודאי ליתנם לכל כהן שירצו והכהן ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי. וק' כאן היאך החטוף הלוי המתנות. הא אף אם הי' כהן א"י לחטוף בע"כ. ע"כ פירש"י כשהי' התינוקות מוליכין וכו' הי' חוטפן מידיהן. וקטן אין לו זכי' מעצמו רק בדעת אחרת מקנה. ואם היינו סוברים דטו"ה. אינו ממון לא הי' להגדול מה להקנות לי כי אינו ממון וע"כ הי' חוטפן מידיהם. וזה שא"ל רב לא מסתיי' דלא שקלינן מיני'. וע"כ משום דטו"ה ממון והוא י"ל טו"ה בודאי כסברת הש"ך הנ"ל וע"כ אין אנו יכולין להציא מידו. אלא מיחטף נמי חטיף וע"כ משום דטו"ה אינו ממון וע"כ יכול לחטוף מהתינוקות כנ"ל וזה תרתי דסתרי. ופריך שפיר הגמ' ורב מה דעתיך אי איקרי עם משקל נמי לשקול מינייהו. ואי לא איקרי עם רחמנא פטרינהו. ואפי' אי ס"ל טו"ה אינו ממון נמי פטור. דרחמנא פטרי'. ולכך יכול לחטוף. ותי' דרב ספוקי מספקא לי' ודו"ק:

סימן סב

ס"א אבמה"ח אסור. לענין להושיט לב"נ חצי שיעור דאבמה"ח נסתפק בפמ"ג במש"ז. ורוטב של אבמה"ח מותר להושיט לעכו"ם כו"פ סי' פ"א סק"ז:

ס"ב אבר הפורש מה"ח. מעשה שחתך השו"ב רגלי האווזים וחתך גם מאווז חי'. והשליך א' ע' בלב"ש בחד"ד שהאריך בזה. ועיין שו"ת שו"מ מהד' ד' חלק ג' סי' ק"ג שהכשיר באם השליך א'. אף באין ס' אם הי' בפעם א' ס' עיי"ש באורך. – עיין בפר"ח סקט"ז בטעם הרמב"ם שפ' באבר המדולדל דאינו לוקה משום דאתו תרי עניני מריבויא דהיינו דין אבר היוצא ודין אבר המדולדל והו"ל כלאו שבכללות שאין לוקין. ובזה נוכל ליישב קו' הלח"מ ריש פי"א מה' מעה"ק על הרמב"ם ז"ל דאמאי ל"פ דלקי על ובשר בשדה ולפי דברי הפר"ח ל"ק דהואיל ואתו מרוביא ה"ל כלאו שבכללות ודו"ק וצ"ע:

סימן סג

ס"א ונעלם מן העין אסור. ואפי' בבהמה שלימה חיישינן לבשר שנתעלם מה"ע. דלא כש"ך סק"ו. בל"י כו"פ שפ"ד. שם. או שהי' צרור וחתום. לא בעינן תרווייהו אלא צרור לבדו או חתום לבדו מהני. תב"ש סקי"ב. שחיטה ל"ה סי' דעכו"ם נמי מצי לכוין לשחוט באמצע הצואר, שפ"ד סקי"א. וע' כו"פ סק"ט. וניקור הוי סימן. שם:

אשה נאמנת בט"ס. ולא קטן. שמל"ח סקט"ז. ובתשו' דבר משה סי' נ' פ' דאשה א"נ. ואם שולח ביד קטן והעכו"ם מלווהו יש להתיר עיקרי הד"ט סי' ט"ז סק"ח משם הרדב"ז. אם מצא סכין ברחוב יהודים ורוב עוברים ושבים המה עכו"ם אוסר מיהו אם הוא חריץ כמו שעושין לסכין חלב מותר. מש"ז בסי' פ"ט וכאן סק"ב:

סימן סד

ס"א חלב שור וכבש ועז אסור. עיין במש"ז סק"א לענין חלב מבהמה טהורה שנמצא בשכר וס' אם נכבש בתוכו מעל"ע וכ' וצ"ע וביין מכשיר. בש"ך סק"ה הק' על הרמ"א דכ' וחלב נפל אסור. דהא בלא"ה אסור משום נבילה ומאי נ"מ אם אסור משום חלב. וע' בס' יהושיע בפו"כ ס"ק קע"ט דנ"מ במאי דקיי"ל בסי' קי"ז דאסור לעשות סוירה בנו"ט חוץ מן החלב דמותר. וא"כ נ"מ דאם אסור משום חלב מותר להסתחר בו עיין באה"ט סק"י שמביא בשם תשו' מהרלב"ח דאם האוכל ממדינה שנוהגין בו אסור אסור לו לאכול מבישוליהן. ולהט"ז שכ' בשם רש"ל דמסתמא המעט חלב שדבוק לכרם בטיל בס' מותר לכל אדם לאכול מן התבשיל. דגמ"ר בסי' קי"ט:

ס"י קרום שעל דד הטחול. משמע לכאו' דאינו אסור רק הקרום ולא חלב או שומן שתחתיו. ורק מלשון הרוקח סי' שצ"ד וסי' ת"ט שכ' יטול החלב והקרום שעל הטחול. משמע דגם החלב שתחת הקרום אסור ודו"ק:

עיין בט"ז סק"י מה שהביא בשם רש"ל בטחול שנצלה בלא ניקור ואם נתבשלה בלא ניקור יש להקל להצטרף גם הרוטב ול"א אסור דבוק. כו"פ סי' ע"ד. וע' פת"ש סי' מ"ג סק"ד לענין מליחה דמתיר בהפ"מ. עיין בט"ז סקי"א לענין יותרת הכבד אם נמלח ונתבשל בלי ניקור דאם אין בחתיכה עצמה ס' נגד החלב אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כל החתיכה אף דהקרומין הם חלב כחוש אמרינן אסור דבוק. ועי' ביוסף דעת דהתיר בהפ"מ וכ"ש דל"א אסור דבוק עיי"ש באריכות באה"ט סקט"ו וקליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא ונ"מ דאם לא קלפוהו ובישלו כך מותר. ד"ז שייך לקמן סי' ס"ה בהג"ה בחוטין וקרומין האסורין משום דם דדי בקליפה דהקליפה אינו אלא חומרא בעלמא. משא"כ הכא בחוטין וקרומין האסורין משום חלב באמת צריך נטילה בצלי והוא מדינא וע"ל בסי' ק"ה ס"ט:

סט"ו חלב שעל הדקין. מעשה שמלחו כרכשא מן האמה התחתונה ולא ניקרה מן החלב שעלי'. והטמינה עם בשר בקערה א' לתוך הצאלינט. והי' ספק אם יש ס' בכרכשא עצמה נגד הקרום ובכל התבשיל שהי' בקערה הי' ס' נגד הקרום. התיר לכ"ש התבשילין רק הכרכשא אסור. יד יוסף סי' מ"ג:

סימן סה

ס"א וחוטי העקוץ. ולעיל בסי' ס"ד קחשיב להו בהדי חוטי חלב. תי' הכה"ג בשם דמש"א דלעיל מיירי באותן שהם בחלק אחוריים. וכאן מיירי בראשי הפצולים שהם בחלק הפנים ומש"ה מהני בהו חתיכה ומליחה. ובמש"ז סק"ב תי' דלהמחבר אסורין משום חלב ומשום דם. ומ"ש דמהני חו"מ ל"ק אחוטי עוקץ. ונ"מ הא דאסורין ג"כ משום דם לא"מ:

ס"ה גה"נ נוהג בבהמה וחי'. ואינו נוהג בטמאים ולא בטרפה מן הבטן כמו יתרת. ונ"מ דל"ה ברי'. וכ' במש"ז סק"ד בשם הפוסקים דכזית בכא"פ לא נאסרה בג"ה כיון דעץ בעלמא הוא והתורה אסרתו אין לך בו אלא חדושו. ונסתפק אי ח"ש אסור בו מא"ת א"ל אי אמרינן דפי' של חזי לאצטרופי היינו אם יאכל אח"כ ג"כ מעט בכא"פ יתחייב מש"ה אסרה תורה ח"ש. א"ד כך הפי' דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם עוד ח"ש ויהי' שיעור שלם:

סימן סו

ט"ז סק"א והביא רש"ל שיש להחמיר ולומר דם בצים דאורייתא. הלשון אינו מדוקדק דמשמע דהרש"ל חולק על הט"ז וס"ל דבכ"מ הדם אסור מדאורייתא. ובאמת ז"א דבהדיא אמרינן בכריתות כ"א אוציא דם בצים ומוכח דיש דם בצים דאינו דאורייתא. ורש"ל מיירי במקום האוסר דהיינו בידוע שהוא מרוקם האפרוח וכמ"ש ג"כ הט"ו אלא יען דאיכא הרבה דיעות הסוברים דדם בצים בכ"מ אינו דאורייתא והוא דעת הרמב"ם והגהת שע"ד ומהרי"א וסמ"ק. וכ"ה לחד תי' בתוס' פא"ט ס"ד ב'. וכ' בת"ח דיש לסמוך ע"ז לענין תערובות וכדלקמן ס"ד בהג"ה ע"ז כ' רש"ל דיש להחמיר. ע' ש"ך סק"ו דאפי' הוא ביצה ב"י אסורה דל"פ. ומיהו ביצה ב"י אם נמצא בה דם ל"ה אלא מדרבנן ונ"מ להקל בס' כגון שנפל ללח וא"י אם יש ס' מכשרינן שפ"ד:

ס"ד בהג"ה יש להתיר התערובות. הש"ך בסק"י מכשיר גם בנתערב חד בחד. אבל הט"ו סק"ה אינו מכשיר רק חד בתרי וכן הסכמת האחרונים הפר"ח ובל"י וכו"פ וכ"נ דעת השפ"ד סק"י. ועי' במנ"י כלל ס"ב סקט"ו שכ' דמה שדייק הש"ך מלשון רמ"א דכ' אבל אם הביצה לבד אסור אין זה דקדוק כלל דכל שלא נתערב חד בתרי הוי כאלו לא נתערב והוי כגופו של אסור. שם בש"ך מיהו בנתערב הביצה שלא במינו יש לאסור התערובות. ובשפ"ד נסתפק אם נפלה לא"מ ונתבשלה בהפ"מ יש לצדד אף באין ס'. כיון דיש ספק אם הי' במקום האוסר וגם דם שבשלו דרבנן:

וע' טוטו"ד מ"ק סי' קצ"ד דמחמיר. מצאתי בס' יהושיע בפו"כ אות תל"ז שכ' דבכל תערובות מבצים שי"ב דם שנילושו עם קמח שא"ב ס' דמותר להוסיף עד ס' עיי"ש:

אם הי' דם בביצה ומשחו בו החלות ונאפה כך צריך להסיר כ"נ חכ"א כלל כ"ט ס"ח. אם נתנו ביצה עם טפת דם לגבינה ול"ה ס' בגבינה ועשו לביבות ובשלום במחבת והי' ס' נגד הביצה. עי' מהרש"ם לדודי הגאון זצ"ל בח"א סי' קע"ג דמכשיר:

סימן סז

ס"ג בהג"ה י"א שיש ליזהר. באינדיק נוהגין ששוברים המפרקת בקרדום ולא יפה הם עושים. שפ"ד סק"ט:

ס"ד נצרר הדם מחמת מכה. אם נמצא בחתיכה כשמבשלין אותה בשר שנצרר הדם בין עור ובשר. או בין בשר ועצמות צריך שיהא ס' באותה חתיכה עצמה נגד הדם. ובאם לאו אזי צריך ס' נגד כל החתיכה והחתיכה אסורה כמו בלב בל"י. חי' שי"ל כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו מו"ר מותר לאוכלו דפירשא בעלמא הוא. וכן נוהגין להשליך המו"ר תוך המרקחת לריח טוב. בל"י. וע' ט"ז בא"ח סי' רט"ז סק"ב:

סימן סח

ס"ח וי"א מה שבתוך הקליפה. ואם בישל הרגל לאחר שנמלח עם הטלפים ולא חתך מה שבטלפים ל"א בזה אסור דבוק ומצטרף כל מה שבקדירה. מנ"י כלל ט"ו סקל"ד. שך סקט"ו לכתחילה טוב להחמיר אפי' בהבהוב להסיר ראשי הטלפים. והיינו ע"ג עצים אבל על הקש אפשר שאין קפידא. שפ"ד

ס"ט בהג"ה מיהו אם עבר ועשאו בעוף הראש כולו אסור. ועיין בשו"ת יוסף דעת סי' מ"ב במעשה שבשלו ראש אווזא שלם והי' ספק אם יש ס' נגד המלח והקרום והכשיר לכ"ש.

סי"ג תרנגולת שנמלגו יחד בכ"ש. ואם היס"ב צריך קליפה. בל"י סקט"ו. ובהפ"מ יש להתיר כן משמע בפמ"ג במש"ז ס"ם. וע"ש לענין אם עמד אסור לח בכלי נחושה מעל"ע ואח"כ בישלו בו יש לצדד להתיר התבשיל כיון דבלא"ה יש דיעות דכבוש בכלי אינו אוסר רק כ"ק עסי' קל"ה אף דלא קיי"ל כן מ"מ בכלי נחושת יש לצרף סברת רי"ו ויש ס' וכאמור.

סימן סט

ס"א בהג"ה ימתין מעט. אבל לא עד שיתנגב דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם. ט"ז וש"ך. ובדיעבד אף בנתיבש אחר הדחה מותר. מש"ז סק"ד. שם ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעל"ע הבשר וגם הכלי אסורין. ואם הוא ס' כבוש מעל"ע מתיר. מגדל השן סי' כ'. ואם שהה מי הדחה לחוד בכלי מעל"ע לא נאסר הכלי מפני שהדם מעורב במים. ואף באין ס' במים נגד הדם מותר בהפ"מ. בל"י סק"ט. עיין בפת"ש סק"ו לענין בשר אחר ש"מ שנמצא באמצעותו קרח. ועי' בס' ערוגת הבושם דבמקום הפסד ימלחנו שנית אחר שנפשר היטב. וע' בלב"ש בחד"ד סקכ"ט. עיין באה"ט סק"ח בשם הפר"ח בשהה ש"מ בהפשר ראשון ושני אעפ"י שנקרש בנתיים מותר. וכ"ד הבל"י והחכ"א. וע' בשפ"ד סקי"א ובחו"ד סק"י דאין השהיות מצטרפות. שומן ששרה במים ונקרש המים ועמד כך מעל"ע דבבשר כ' בשפ"ד סק"ס דאין להתיר רק לצלי. ובשומן דא"א בצלי מותר בהפ"מ. ועיין בסי' ק"ה במש"ז סק"א דבהפ"מ ל"ה כבוש במים קרושים. והא דלא התיר כאן רק לצלי היינו באהפ"מ. או דס"ל כט"ז דהיכא דיש תקנה לצלי ל"ה הפ"מ:

ס"ב בהג"ה מיהו במקום הפ"מ יש להתיר. ע' בשפ"ד סקנ"א דבשומן יש להתיר ע"י הדו"מ שנית אפי' באהפ"מ דהא מבחוץ על העור אנו רואין שא"ב דם ונגד מה שבפנים שמופשט מעל הבשר אפי' אם יש דם יש ס'. ומיהו אם נתבשל בלי הדו"מ שנית כ' בת"ח דאסור. והבל"י בסקנ"ב התיר בהפ"מ בט"ז סק"ח ועוד בשם א"ז דא"א שאפי' מליחה של צלי וכו' ע' בחרע"א שהק' דאפי' אם הודת תחילה יאסר מליחת צלי דפלט מעט וחזר ובלע דאין טריד לפלוט הרבה כיון דנמלח רק מעט. ולפ"מ שפי' בחי"ד דברי הט"ז הנ"ל לק"מ. בט"ז סק"ט פי' אפי' שהה במלחו. והק' בחרע"א דלכאורה דוקא בשהה אבל בל"ש כיון דיש היתר בצלי כדלקמן סי' ע"ו ל"מ הפ"מ לדעת הט"ז בסקט"י. ולא אבין דמאי קושיא דמידי אריא אלא להט"ז הא איהו סובר בסי' ע"ו סק"ה דאף בל"ש אסור אפי' לצלי. וא"כ שפיר מקרי הפ"מ וא"ש לשון אפי' וצ"ע. ואולי כוונת הרע"א ז"ל להקשות אמ"ש הט"ז דבריו אדברי הרמ"א והוא סובר די"ל היתר בצלי וס"ל דהיכי די"ל היתר בצלי ל"מ הפ"מ וכמ"ש הט"ז לשי' הרמ"א בסקט"ו וא"כ מאי אפי'. וצ"ל לפי"ז דמש"ה כ' הט"ז לשון אפי' משום דלפעמים גם להרמ"א משכחת לה הפ"מ גם בל"ש דהיינו היכא שכבר נתבשל ע"י הדו"מ שנית דאז ל"ש לומר די"ל היתר בצלי ובכה"ג שפיר הוי רבותא שהה מל"ש. דבל"ש מסתבר יותר להתיר כיון דלא נבלע כ"כ בחוזק ומה"ט מותר לצלי לדעת הרמ"א בסי' ע"ו כמ"ש הש"ך שם. ובאמת היכי דלא נתבשל עדיין יהי' בשהה:

מותר ובל"ש אסור לדעת הרמ"א כיין די"ל היתר בצלי. אולם בשפ"ד סקכ"א כ' דלכ"ע מותר בל"ש בהפ"מ אף בלא נתבשל עדיין דממ"נ לדעת הש"ך די"ל היתר בצלי. הא לדידי' מקרי הפ"מ אף בזה. ולדעת הט"ז הא איהו סובר אף לצלי אסור עיי"ש. שם בהג"ה וה"ה אם הי' ס' בחתיכה. ואע"ג דלקמן כ' דאין חתיכה שי"ב ס' היינו נגד הדם והמלח. אבל נגד דם לחוד יש ס'. ישוי"ע. ואם נמלח בלא הדחה ול"ש דמותר לצלי מותר לבשלו אחר הצלי'. שפ"ד סי' ע"ו סקט"ו. ואם ל"ש במלחו ש"מ דמותר לדעת הד"מ והש"ך לצלי אפי' באהפ"מ כדבסמוך. כ' הפמ"ג והחו"ד דאעפ"כ כשיש הפ"מ מותר לבשל אף דאפשר בצלי. דהא לפ"ד הש"ך אף דאפשר בצלי אפ"ה שייך הפ"מ לבישול כמ"ש בסקכ"א ולדעת הט"ז שם הא לפ"ד אסור לצלי. ועפי"ז נ"ל דבתרתי למעליותא דמותר לצלי לדעת הט"ז אסור לקדירה אפי' בהפ"מ:

ס"ד ועופות צריך למלחם גם מבפנים. עוף שהי' סגור בשעת מליחה ולא ניטלו הכבד ולב ושאר ב"מ ממני. הכבד יצלה והלב יקרע וימלח וכן הריאה הכל כמקדם ומיהו אותן ב"מ שנתבאר בסי' ע"ה שאין מחזיקין בהם דם ישליך. דל"ש כאן טריד רק איידי דיפלוט ול"א בציר ככ"פ רק בהפ"מ. וב"מ אוכליהן לאו בר אינש. פמ"ג כאן ובסס"י ע"ה בש"ד בהג"ה יחזור וימלוח צד השני. ע' חרע"א שהק' דמאי מהני מליחת צד השני הא בע"כ צ"ל דהמליחה ראשונה מצד הא' לא הוציא הדם מחצי עובי החתיכה דא"כ יהא מותר אם חתך החתיכה לשנים וזה אינו במשמע א"כ צ"ל דלא הוציא כ"א משטח החתיכה בעובי אצבע וכדומה. וא"כ המליחה השני' ג"כ לא יוציא כ"א כעובי אצבע מצד הב' והאמצעי נשאר בדמו ע"ש שהניח בצ"ע. ובאמת כבר חקר בזה במש"ז סקט"ו דסבר הי' לומר דצריך אח"כ מליחה מב"צ מה"ט. וסיים בזה"ל אמנם בכל המקומות לא הזכירו כ"א מליחת צד הב' ואולי הוא ל"ד עכ"ל ובחו"ד כ' בפשיטות דסגי במליחת צד הב' וצ"ל דבאמת המליחה הא' הוציאה הדם מחצי עובי החתיכה והא דל"מ אם חתך החתיכה לב' מטעם דא"א לצמצם. הכה"ג נסתפק אם מלח תחילה מכל צד ואח"כ בקע לב' אם צריך למלוח מצד הב'. והפמ"ג כ' דצריך למלוח צד הב' כיון שמגילה לאויר. בהג"ה והכי נהוג. ושומן שנמלח מצד א' אפי' נתבשל כך מותר אפי' באהפ"מ. וגם אם לא נתבשל עדיין מותר למלחו אפי' לאח"ז מרובה ואפי' הודח. פמ"ג כאן ובסי' ע"ה ובחרח"א ועוף שמלחו עם הזפק ובשליהו כך משליך הזפק ודיו. עיקרי הד"ט אית כ"ח. לב"ש בחד"ד אות ל"ו וע' בפת"ש בסי' ע"ה סק"ד. וקורקבן שנמלח עם הפרש שבתוכו ע' במש"ז סקי"ג שהניח בצ"ע. וע' בב"א שער או"ה אות ל"ב דמכשיר. ש"ך סקל"א אלא דנקט מים לאפוקי היכי דליכא לא מים ולא מוהל וכו' דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כ"ק. ואם נפל בשר בתוך שיעור מליחה למים ששרו בו הבשר קודם מליחה. או אף אחר ששהה ש"מ מומר ע"י הדו"מ שנית. נוב"י מה"ת סי' מ"א:

ס"ט צריך שיהא בי ס' כדי המלח שבו. והיינו דוקא בבשר אבל אם נמלחו הב"מ ונתבשלו בלא הדחה אחרונה מותר וא"צ ס' כיון דאין מחזיקין בהם דם.

מעשה שהי' נסיובי דחלבא מעורב עם ג"ח מים והדיחה בזה הבשר לאחר מליחה והתיר. יד יוסף סי' נ"א. ושומן שנתבשל בלא הדחה אחרונה מותר דמסתמא יש ס' נגד הדם והמלח. שפ"ד בסי' ע"ה סק"ט.

ט"ז סקכ"ג דהא הבשר שור עצמו אינו מתבשל כו' כונתו דלענין זה לאסור הבשר שלא יועיל אח"כ מליחה צריך שני פעילות הא' שהדם שעליו יתבשל ואז אם יבלע הדם הלז' שנתבשל כבר בבשר אין כח בשום דבר להוציאו דדוקא דם חי יש כח במלח או באש להוציאו משא"כ דם שנתבשל. הב' להיות כאן איזה פעולה שמכחו יבלע הדס בהבשר או כח הבישול או כח מליחה ומש"ה כ' הט"ז דדוקא בנמלח אז כיון דהדם שעליו נתבשל והמלח פועל להבליעו בבשר מש"ה אסור שיש כאן ב' הפעולות הנזכרים משא"כ בלא נמלח נהי דיש כאן פעולה הא' מה בכך כיון שעדיין חסר פעולה השנית דכיון שהבשר לא נתבשל עדיין הדם שעליו אף שנתבשל מ"מ עומד מבחוץ ולא נבלע בבשר ומש"ה מותר. ובחרע"א הק' כיון דמליחה י"ל כח להבליע הדם שעליו לתוכו אף בבשרא דתירא דהא מה"ט נמלח בלא הדחה אסור א"כ מכ"ש בישול דעדיף ממליחה דיכול להבליע הדם שעליו לתוכו. ולא אוכל להבין קו' דמאי מדמה זל"ז דהא נהי דבישול עדיף ממליחה היינו במידי דשייך בי' בישול והבישול יכול לפעול בו כגון בשאר בשר או אפי' בבישרא דתורא בעודו על האש משא"כ בבשרא דתורא לאחר שהוסר מהאש דירדו חז"ל לטבע הדבר ההוא וידעו בבירור דאז אין פעולת הבישול נעשה בהבשר ההוא והוי כאילו לא נתבשל כלל ואין כח בהדם ליכנס בהבשר. משא"כ במלוחה דלא חילקו חז"ל בין בשר לבשר ובין בשר לש"ד וכלל נתנו דמלוח ה"ה כרותח ומשמע דבכ"מ. המלוחה עושה פעולתה אפי' בבישרא דתורא נעשה הבשר רותח ע"י המליחה מש"ה שפיר אמרינן דהמלח מבליע הדם בעין לתוכה וז"ב. ובפרט לפ"מ שביאר החו"ד רסי' בטעם הסמ"ק וסייעתו דאוסרים בנמלח בלא הדחה מטעם דהמלח מבליע הדם שעליו דהוא מטעם דכמו דטבע המלח להפליט דם כן טבעו להבליע ולא תלוי כלל ברתיחה עיי"ש באורך. א"כ פשיטא דזה שייך אף בבישרא דתורא כמו דטבעו להפליט אף בבשר שור משא"כ בבישול שפיר יש חילוק בין בשר שור לשאר בשר ול"ד כלל בישול למליחה בענין זה ודו"ק – שם בט"ז מתיר להניח בכ"ר בשר שור שלא נמלח כלל וכ' שכ"ד מהרש"ל וע' מנ"ו כלל ב' סק"ח דאין להקל אא"כ בהפ"מ ולע"ש ואורחים והכו"פ כ' דבדעבד מי שהורה כט"ז אין לגעור בו אבל להורות כן לא. וכ"כ החו"ד.

ס"י עכו"ם משמש וכו'. וקטן שנתן הבשר בקדירה ואומר שהדיח הבשר אין להתיר. שפ"ד סקמ"ב. ט"ז סקכ"ד ורש"ל כ' ג"כ על הב"י דל"ה צריך לתת טעם משום בישול דהא מחמת מליחה ג"כ אזיל לי' אסור דאו'. ומדברי הרא"ש פכ"ה דף קי"ב מבואר להדיא כדברי הב"י דהא דדם שמלחו א"ע עליו הוא מטעם דכיון דמלוח ה"ה כרותח הוי כמו דם שבישלו וע' במעי"ט סק"י שם.

שם הביא מעשה באשה ששכחה אם מלחה הבשר. או בשכחה אם הדוחה הד"א וכבר נתבשל. והתיר מטעם סד"ר ולקולא. והנקה"כ חולק עליו דשאני הכא כיון דאתחזק אסור דם וכל היכא דאתחזק אסורא ל"א סד"ר לקולא כמ"ש בש"ך סי' ק"י סק"ב דין כ' א"נ כיון שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן כמ"ש שם בדין י"ט עיי"ש. והשיב שמעתתא ש"ג פ"ד הק' עליו דהרי הט"ז לשיטתו דס"ל בסי' קכ"ז דל"מ אתחזק אסורא רק באסור מצ"ע אבל היכא דהאסור הוא משום ד"א הנדבק בו כמו דם וכמו גבי ירך דיש ס' אם ניקר חלבו ל"א אתחזק אסורא. ואני הוספתי להקשות על הנקה"כ מש"ס ביצה ג' דקאמר וספיקא אסורא בשלמא למ"ד משום הכנה ניחא אלא למ"ד משום גזירה סד"ר הוא ולקולא. ואם נימא כדעת הש"ך דבאתחזק אסורא ל"א סד"ר לקולא. ק' מאי פריך דלמא מיירי הברייתא שנולדה בין השמשות דבה"ש אתחזק אסורא כמ"ש רש"י בפ' במה מדליקין. והגם די"ל ממ"נ אי איירי בביה"ש דאפוקי יומא א"כ אין לספק כלום דהרי עבר היום ואי מיירי בביה"ש דעיולא יומא א"כ שוב ל"מ אתחזק אסירא דרש"י ל"כ רק דביה"ש דאפוקי יומא מקרי חזקת אסור ולא ביה"ש דעיולא יומא מ"מ ק' דלמא מיירי הברייתא דנולדה ביה"ש דאפוקי יומא וביו"ט שחל להיות אחר השבת ואין שבת מכין ליו"ט. ומיירי בתרנגולת העומדת לאכילה דאז לכ"ע אם היתה נולדה ביו"ט עצמו היתה מותרת לאכילה וכעת בנולד בביה"ש יש ס' ולכן אסורא מטעם דאתחזק אסירא וע"כ דאף היכא דאתחזק אסורא מ"מ סד"ר לקולא. ונלפענ"ד ליישב דברי הנקה"כ הנ"ל עפ"ד הישוי"ע בסי' ס"ט סק"א לענין נמלח בלא הדחה תחלה דכ' דכיון שהספק הוא על תחילת מליחתו ובתחילת מליחתו אינו חשוב כרותח ואסור מה"ת אף שכעת הוא סד"ר מ"מ כיון שאנו מוכרחין לדון על תחילת מליחתו ואז הוא אסור דאורייתא עיי"ש. וזה סברת הנקה"כ כיון שנולד לנו הס' על תחילת מליחתו ועל תחלת בישולו. והוי אתחזק אסורא דאורייתא אף שכעת לאחר בישולו ל"ה רק אסד"ר מ"מ כיון שאנו מוכרחין לדון על תחילת בישולו ואם ל"ש כשיעור הוי אסור דאורייתא וע"כ הוי אתחזק אסורא בדאורייתא ולא בדרבנן ודו"ק. והיא"פ בשם מחזיק ברכה הביא להקל בדין זה בהפ"מ. ובמש"ז סקכ"ד הביא ג"כ דיש לצדד בזה בהפ"מ וע"ש – ובס' אם מלחה הבשר כהוגן או אם הי' הדחה אחר המליחה כהוגן אוסר. שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ק' – מעשה באשה א' שמלחה בשר ובאמצע המליחה נקראת לחוץ באיזה עסק והי' בע"ש ולקחה הבשר ובישלה ואכלה הבשר. ואח"כ נסתפקה אם מלחה כל הבשר ושאלה על הכלים ועוד נשאר בשר חי. והתיר הכלים מטעם ס"ס ס' שמא נמלחו כל החתיכות. ואת"ל שכל החתיכות לא נמלחו שמא זה הבשר חי שנשאר שלא נמלח עיי"ש. יוסף דעת. בט"ז סקי"ט דהשיג על המהרש"ל שכ' דנתבשלה החתיכה בדמה דהא קיי"ל בסי' ק"ה דאינו אוסר במליחה רק כ"ק. ואינו מובן דהא כאן מיירי בבישול וע' תשו' ב"א חיו"ד סי' כ"ח שדחק בזה ופשה ס"ס. ואבי מורי הגאון זצ"ל הגיד דכונתו עפמ"ש הט"ז בסקכ"ח בנתבשל בלא מליחה דאסורה אותה חתיכה לי"א לפי שנתבשלה בדמה. והק' דהא בדם מעלמא כו'. ותי' דשא"ה דאסור מחמת עצמה. וא"כ כאן שלא נאסר קודם הבישול וגם דם של עצמו כבר יצא ולא נשאר רק דם שעלי' דמי ממש לדם מעלמא. וגם הטעם הב' של הט"ז שם שמא הגבי' קודם שיצא כ"ד ל"ש כאן. דהא א"צ שהות עד שימס המלח ול"ש גזירה זו. ורק אם הי' נאסר קודם הבישול הי' נחשב אסור מחמת עצמו. ולז"כ דאנן קיי"ל דאין מליחה אוסר רק כ"ק וא"כ לא נחשב אסור מחמת עצמה דאף המלח עצמו אינו רק בלוע מדם ולא נאסר מחמת עצמו במליחה וא"כ ק' קו' הט"ז סקכ"ח ודו"ק. עיין במש"ז סקכ"א לענין אם חתכו מלח קשה בסכין חולבת ומלת במלח זה בשר ול"ה ס' נגד הלהב של הסכין והתיר בהפ"מ וע"ש. אבל בסכין של אסור דל"ה נטב"נט אין להתיר אף בהפ"מ עיי"ש. וע' ביד יוסף סי' נ"ג דמתיר אף בסכין של אסור אם הסכין הוא טרפה רק משום שחותכין בו חלב בצונן והי' נקי מטעם דא"צ ס' רק נגד קליפת הסכין ומסתמא הי' במלח ובבשר ס' נגד קליפת הסכין. ולענ"ד צ"ע דהא סתם סכין אינו מקונח ואסור משום הבעין שעליו ודו"ק. וע' בשו"ת קול יהודה סי' ל' דמתיר ג"כ באופן שיהי' בהבשר ס' נגד הלהב. ובמלח שחצב לא די בס' משום דכל חתיכה שחצב נאסר כ"נ משום דוחקא וחריף עיי"ש עיין בשפ"ד סקל"ז שהביא מעשה שבא לידו בבשר שנפל לקערה רותחת והי' בה בארשט מחומץ מאד עם חלב ואסר הבשר והבארשט. ובהנאה התיר הבשר דרק מפליט ומבליע ולא מבשל. והקערה כ' דצ"ע לדינא או אמרינן דהבשר יבליע להכלי

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה