שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
מנחת אברהם · סימן נה
ס"א בין הערקים ובין השוק טרפה. הש"ך אוסר בערקום גופי' מחשש צה"ג. ואף שהגידין כנגד הערקום א"ב תורת צה"ג אפ"ה בנשבר בכח חיישינן שמא נפסקו הגידין מלמעלה ומש"ה א"צ לבדוק הגידין שכנגד הערקום רק מלמעלה. ש"ך סי' נ"ו סק"ד וכ"פ בלב"ש סי' א' סי"ג. ואף אנו סמכינן בהא אבדיקה בצה"ג אפי' לא חזר ונקשר. ע"ש. ואם נמצא שבור אח"ש וא"י אימת נעשה. כ' בלב"ש סי' ג' ס"ט דבהפ"מ א"צ לבדוק רק החיצוניים. ואם לא בדק כלל כשר בהפ"מ. ובכל דיני ערקום שנתבארו כאן ל"מ יב"ח בין לענין חששא דצה"ג שלא נצטרך לבודקם. ובין לענין חששא דשבירה. דשמא נתקלקל הצה"ג או החיפוי בסוף יב"ח. מיהו אם ראו שא"ב שום חיפוי ומאז והלאה חי יב"ח מהני לענין חשש דשבירת רגל דמזה ראי' דהל' כהמכשירין אבל מ"מ צריך לבדוק בצה"ג. ואם נקשר אפי' שעשי"י מהני בין לענין צה"ג דא"צ לבודקם ובין לענין שבירה דאפי' רואה בסוף יב"ח דליכא חיפוי אפ"ה כשר. שם סי' י"א ס"ב. ובמהד"ב שם כ' דלענ"ד נראה דמהני יב"ח בערקום זה לענין חששא דצה"ג דכיון דאין החשש על מקום השבר עצמו הדריסה אין מקלקל בזה אלא דמדברי הפמ"ג ססי' נ"ו לא משמע כן – דעת רוב הפוסקים דהניבים הם היתירות. ורש"י ותוס' פי' דהוא הגיד הדק שבראש העצם המחברו בתוך החור, ולענין דינא יש להחמיר כשני הפי' וכשנתעכל א' מהם ה"ז ס"ט וכשנתעכלו ה"ז ודאי טרפה. שפ"ד סק"ח ולב"ש שם. ואם שניהם לא נתעכלו וא' נפסק כשר בהפ"מ. לב"ש. ואם בדק היתירות וראה שלא נפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הדק כשר בהפ"מ. אבל להיפך טרפה. ואם בדק היתירות ורואה שנפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הדק אפשר לאסור ומ"מ המקיל לא הפסיד שם. ור"ל בהפ"מ:
בהמה הצולעות על ירכה וניכר בחיי' שהביקא מתנדנדת תוך האסותא מחזקינן לה לס"ט עד שתבדוק כדין. ואם חזרה ונתרפאה והולכות כדרך הבהמות ורואין שהבוכנא מחוברת תוך האסותא כשרה וא"צ בדיקה כלל אם נשחטה דכיון שרואין שנרפאה ודאי לא איעכול נובי' דאל"כ לא הדרא בריא ואפי' רואין לאח"ש שנפסקו ולא נתעכלו כשר. שם:
ס"ב בהג"ה ומשערין ד"א, לבד מהבוכנא התחוב בתוך האסותא. שם סי' א' ס"ג. והיכי דנשבר באלכסון כ' שם במהד"ב אות ט' דמודדין מאמצעות השבר דעיקר השבר הוא משם. אלא דבסי' נ"ג בגף ה"ט דמודדין מהתחלת השבר דשם הוא החשש לנקיבת הריאה משא"כ הכא. במש"ז ססק"ז נסתפק אי אמרינן אסור דבוק גבי שומן הגיד לפ"ד הט"ז. ולא אבין כלל דהרי הט"ז כ' לההיא בסי' ק' סק"ד דאמרינן ביה דבוק וצ"ע ודו"ק:
ס"ג וי"א דוקא כשעור ובשר חא"ר. והש"ך השיג ע"ז דבנשמט ל"ב עוב"ח. מיהו בנמצא כך שמוט הקילות מהשוק וא"י אימת נעשה בזה כשר בהפ"מ אף אם יש נקב בעו"ב בלי שום חיפוי. ואפי' אם יש לקותא ומסמוס בבשר ג"כ כשר בהפ"מ. לב"ש סי' ג' ס"ה. ובכל מה שנתבאר בסעיף זה להטרוף ל"מ שהיית יב"ח או לידה, זולת אם פ"א ראו שא"ב חיפוי ומאז חי יב"ח כשר. שם סי' י"א ס"א. והיאך מכירין אם נשמט הלא כשיבא להפריד נשמט ממילא ע"י בדיקת החכם, אם יש חיכוך ושריטות בבוכנא ודאי שף שפ"ד ססק"ח:
ס"ד אם י"ל ג' רגלים טרפה. ואם י"ל יתרת כעין רגל שלישי ממש לצד הזנב ואינו דבוק כלל לא' מרגלי' כשרה. מש"ז סק"ד:
ס"ה והאבר אסור מדרבנן. ואם י"ב ס' אזלינן לקולא. ש"ך סקי"א וע' בש"ד סי' ס"ב סק"ט דכ' דצ"ע אם הולכין בס' לקולא ואם הוא דבר מועט יש לחתוך כל האבר עד הפרק ולהשליכו ואם הוא ד"ח א"צ. שפ"ד סקי"ב. אף דאנן פסקינן כהש"ך דדוקא בס' אם יצא לחוץ מותר בבישול. אבל בודאי יצא לחוץ יש להתיר בהפ"מ במליחה בקליפה ובצלי' בנטילה. אבל בבישול אסור אף בהפ"מ אף בעוב"ח. ובעי ס' ואף חו"נ אמרינן בי'. אולם המקיל בהפ"מ וצו"ג אין גוערין בו פמ"ג ולב"ש שם. – ותמי' גדולה לי דהפר"ח כ' כאן בס' יצא לחוץ דאזלינן לקולא כדעת הש"ך. ובסי' ס"ב הסכים לדעת הריב"ם דאסור אבל מדולדל הוי מה"ת והחמיר בכל ספיקות וצ"ע ודו"ק. – שם בהג"ה להטרוף כל שבירה בעצם. בלא חזר ונקשר אבל חזר ונקשר אפי' שעשי"י ואין שום ריעותא בעו"ב מותר. אבל בנקשר שאשי"י אזי אפי' כשיש ריעותא בעו"ב ואין עוב"ח אפ"ה מותר האבר אפי' לכתחלה. שם סי' י' ס"ג. – והיכא דנמצא אחר הבשול קשירה שעשי"י. ולא נבדק העו"ב מה הי' להם או שנאבד ולא נבדק יש להתיר בהפ"מ. שם סי' א' ס"ו סקט"ו. וע' בטוטו"ד מ"ת סי' קצ"ט דאם נמצא אחר הבישול שבורה או בעצם הקולות רחיק אגודל מהגוף או בשוק שלא במקום צה"ג ונקשר שעשי"י. וא"י אם עוב"ח מכשיר עיי"ש: