שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן נא
שפע רב וברכה לראש גבר העוסק בחקי חרב כבוד הרבני מהו' ר' צבי דאנציגער מפאזאן נ"י. אחד"ש מכתבו עם שאלתו קבלתי ולא הודיע מעלת נ"י אם הוא איש יושב על מדין דיין או רב בכל אופן לפי מסת הפנאי חקרתי ויראתי להתמהמה כי משולי מכתבו ניכר שקרוב הגיע זמן פדיון אם מחויב בו על כן מה שנתן לי ד' בזה אחלק לו בעזה"י. שאלה אשה שהפילה שפיר אחד י' שבועות ולא ראה שום אדם אותו שפיר שהפילה אלא חיה נכרית ואין אנו יודעין אם הי' מרוקם או לא ועתה נולד לה בן זכר האיך לפסוק לענין פדיון הבן אם הוא מחויב בפדיון או לא דהא שאם היה אותו שפיר מרוקם הנולד אחריו פטור מהפדיון כדכתב ביו"ד סי' ש"ה ס' כ"ב אבל אם אותו שפיר לא הי' מרוקם אלא שפיר מלא דם הוי הנולד אחריו בכור לפדיון כדכתב שם בסעיף שאחר זה עכ"ל. תשובה כבר האירו בזה האחרונים בשו"ת כאשר רמז גם מעלתו נ"י שראה דברי החכם צבי בסי' ק"ד ודברי הגאון מהר"ש לאנדוי בנב"י מהד"ת סי' קפ"ח ומובאים בפתחי תשובה ביו"ד סי' ש"ה והביא עוד אחרונים וא"כ מה מבקש הלא למראה עיניו ישפוט רק כיון ששקד על דלתותי אכתב בקיצור אמרים מה שחנן אלקים אותי בזה אשר לפנינו בעזה"י. מראשית אקדים אשר יפלא בעינו כל על דברו מהרי"ק שחידש דיש כאן חיוב פדיון דאוקמי האשה בחזקת שלא נפטר רחמה והנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו וקשה הלא פליגי הפוסקים אי רוב לא עדיף משני חזקות ואפי' לא עדיף עכ"פ הוה רוב ושני חזקות כפלגא ופלגא וא"כ הלא אין הולכים בממון אחר הרוב ואיך נילך בממון בתר שני חזקות ובנחלת צבי יו"ד סי' ש"ה התקשה בזה וחיזק הקו' מדברי צמח צדק דפסק אי האשה אינה יודעת אם היתה בת כהן או בת ישראל פטור מפדיון הגם דרובה ישראל נינהו אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש שאין הולכין בממון אחר שני חזקות יעו"ש. ואמרתי לתרץ בעזה"י הלא התורה פטרה פטר רחם מבת כהן או לוי ורק פטר רחם בישראל חייבה התורה א"כ אם האשה מסופקת אם היא בת כהן או בת לוי או בת ישראל יש ספק אם גופה נכנס בחיוב מעולם שיהיה פטר רחם מחויב בפדיון והגם דרוב נשים בבית יעקב המה בנות ישראלים אשר נכנסות בסוג החיוב אם יהיה להם פטר רחם צריכין פדיון עכ"פ יש מיעוט נשים בנות כהנים ולוים שיש להן זכות ויפוי כח שפטר רחם שלהן פטור מפדיון שלא נכנסו גופן כלל בחיוב הזה וא"כ אין הולכין בממון אחר הרוב לעשות אותן בר חיוב אבל בת ישראל אשר עומדת מנעוריה בחזקת חיוב שאם יהי' לה זכר פטר רחם שמחיוב בפדיון ואם הפילה ולד מעליה ואח"כ אחר שנה ילדה בן זכר לו יהי' שהוא פטור מפדיון הוה הטעם שאין הוא פער רחם שכבר נפטר הרחם אמו ע"י ולד אחר שיצא ברחם קודם ואם יש ספק אם הנפל הי' מרוקם ונחשב לולד שפטר רחם אמו אנו חוקרים רק זאת אם כבר נפטר רחם האשה ואמרי' אוקמי האשה על חזקת חיוב שגופה נכנסת בחיוב אם יפטר רחמה בבן זכר יהי' מחויב בפדיון ואם נולד ספק אם כבר הי' פער רחם בתולדה אמרי' אוקמה האשה על חזקתה מקודם שלא נפטר רחמה וגם אוקמי הנפל בחזקה שלא נתרקמו איבריו וממילא נשארת גופה בחיוב הקודם שהיה לה מנעוריה שאם תלד זכר בפטר רחם צריך הולד פדיון ולא שייך לומר איך מוציאין ממון ע"י חזקות שע"י חזקות אנו מחליטין שלא ילדה זכר בפטר רחם וממילא נשאר חזקות חיוב אשר היה עליה מעולם שאם תלד זכר בפטר רחם צריך פדיון לזכר ההוא ודוק. וראיתי במהרי"ט אלגזי דף פ"ו שנתקשה יותר מדברי תוס' בכורות דף כ' ד"ה ר"י שכתבו שאפי' ע"י רוב וחזקה דגופה אין מוציאין ממון בממון שאין לו תובעים ואיך סובר המהרי"ק דע"י תרי חזקות חייב לפדות אם רוב וחזקה לא מהני איך מהני תרי חזקות הא רוב עדיף מחזקה והוא קו' גדולה. ונ"ל דשאני מצות פדיון הבן שאין כאן לדון על הממון שאותו ה' סלעים יקח הכהן או שהאב יתן לכהן אותן ה' סלעים ידועים אלא אנו חוקרים אם חל חיוב מצות פדי' על האב לעשות דבר בעד קדושת בנו שהוא פטר רחם ששואל לכהן מאי בעית ואז אמרי' מכח שתי חזקות שאוקמי האם שלא נפטר רחמה וגם הנפל בחזקת שלא נתרקם איבריו א"כ פועלים הב' חזקות שיהי' חיוב מצוה על הבן כשיגדל לעשות מצוה בקדושת בכור אשר מונח על פטר רחם ממילא יפקיע הקדושה ע"י ולא דנין מתחילה על הממון כמו בבכור בהמה שאנו דנין על גוף הולד אם הוה ממון ישראל בעל הבהמה או הוא ממון כהן דהא אם יאסור על עצמו טובת הנאה באים הכהנים ויקחו מעצמם ממון שלהם עי' נדרים דף פ"ה משא"כ בפדיון הבן דאין ה' סלעים ממון הכהן עד שנעשה בהם פדיה דעיקר קדושה על הבן אשר גורם מצות פדיה אז ע"י תרי חזקות נעשה בו חיוב פדיון ודברי צמח צדק שאני דיש ספק אם גופה נתחייב במצות פדיה דלמא היא בת כהן ודוק. ועתה באתי לדון על שורש הדבר החכם צבי השיג על המהרי"ק מגמ' מפורשת נדה דף כ"ט עברה בנהר והפילה אזלי' בתר רוב נשים דולד מעלי' ילדן א"כ חזינן דקרבן נאכל ומכ"ש דמהני בפדיון והגאון מהר"ש לאנדוי סי' קפ"ח בנה דיק דהוחזק עוברה דריב"ל היינו אחר ג' חדשים אז בודאי לא חיישי' עוד שמא רוח הפילה ורש"י שפי' בריב"ל שמא הפילה רוח הוא בס"ד דלא ידענו דריב"ל איירי בהוחזק עוברה יעו"ש שהאריך להפליא על חכם צבי יעו"ש היטב. ולדעתי דברי חכם צבי נכונים ואכתב השגות על דברי מהר"ש ז"ל כאשר אבאר בעזה"י. (א) מה שחידש דאחר ג"ח והוכר עוברה תו ליכא חשש דלמא רוח הפילה פלא בעיני עיין רמב"ם פ"ד מהל' משכב ומושב הל' א' שכתב וז"ל ארבע נשים דיין שעתן ואין מטמאין למפרע ואלו הן מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה איזו מעוברת משיוכר עוברה היתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או דבר שאינו ולד הר"ז בחזקתה ודייה שעתה עכ"ל והוא מגמ' נדה דף ח' ועיין רש"י שם ועיין בתויו"ט פ"א משנה ה' שפי' לר"י צריך פי שנים הוכר עוברה וג' עונות יעו"ש כי מתוק ואעפ"כ משכחת שהיתה בחזקת מעוברת היינו הוכר עוברה ואחר ג' חדשים ואעפ"כ הפילה רוח א"כ חזינן יען דרוח נקרא הריון עיין דף ח' א"כ מוכח גם אחר ג"ח יש רוח ועושה אפי' תנועה בבטן ודלא כגאון מהר"ש ודוק (שוב מצאתי בשיבת ציון שהק' אחד קו' זו להג' מהר"ש). (ב) מה שחידש הגאון מהר"ש דלמסקנא דאיירי בהוחזק עוברה היינו אחר ג' חדשים אז ליכא עוד חשש שלא נתרקם האיברים וע"כ דריב"ל חקר רק כנגד חשש שמא אין לו צורת אדם או דלמא יש לו צורת חיה ועל זה אמר ריב"ל שרוב נשים ולד מעליא ילדן אבל אם לא עבר ג' חדשים אז שפיר אמרי' אוקמי על חזקת שלא נתרקמו איבריו דהא הריקום בא אחר היצירה והתפלא מאוד על החכם צבי יעו"ש ולדעתי יפלא דעיין נדה דף ח"י דפריך הגמ' ונחשוב נמי דריב"ל יעו"ש א"כ על כרחך דבדין דריב"ל יש חזקה נגד הרוב דהא בתוס' שם ע"א בד"ה אחר הרוב כתבו דבכל ג' דברים שאזלו בתר הרוב איירי ביש חזקה כנגד הרוב יעו"ש וא"כ מדפריך הגמ' ולחשוב נמי דריב"ל מוכח דגם בדין שלו יש חזקה נגד הרוב דאל"כ אינו דומה לאינך שמספר דאזלי' בתר הרוב הגם דיש כנגדו חזקה כמובן וע"כ דיש גם בדין מריב"ל חזקה כנגדו היינו דנימא אוקמי הולד בחזקת שלא נתרקמו איבריו דהא ריב"ל איירי אפי' באינה מבכרת ואם נימא כדברי הגאון מהר"ש למסקנא איירי דריב"ל בהוחזק עוברה אחר ג' חדשים דאז בודאי נתרקמו איבריו ולא אשמעי' ריב"ל אלא דלא חיישי' שמא יש לו צורת חיה או בהמה וכדומה והלא על זה לא שייך חזקה דמעיקרא דמה שנעשה צורת אדם הוא הטבע מתחילה ביצירה (ועיין במהרי"ט אלגזי דף פ"ו בד"ה וכבר שהתפלא על כנה"ג) וא"כ איזה חזקה יש כנגד הרוב בדין ריב"ל ומה פריך הגמ' ולחשוב נמי דריב"ל אלא פשיטא דריב"ל איירי אפי' אי הוחזק עוברה קודם ג' חדשים דשייך לומר אוקמי אחזקת שלא נתרקם ודוק. ועלה בדעתי שהוא כנגד חזקת פטור מקרבן וריב"ל אומר חייבת בקרבן וכאשר רמז החכ"צ בסי' ק"ד כאשר הקשה על המהרי"ק מנדה דף כ"ט כתב וז"ל הרי דלא מוקמי' לאשה בחזקת פטורה מקרבן עכ"ל וא"כ שפיר הקשה הגמ' ולחשוב נמי דריב"ל הגם דיש כנגד הרוב חזקת פטורה מקרבן ואחר העיון זה אינו בשלמא לפי הבנת חכם צבי דלא איירי שעבר ג' חדשים וגם דהוחזק עובר לפנינו אז יש גם חזקת פטור מקרבן אבל אי הוה הפי' הוחזק עובר ג' חדשים והוחזק ולד במעיה א"כ אדרבה הוחזקה שתלד ותהי' חייבת בקרבן דהא זמן ממילא בא ועיין רש"י במתני' בקדושין דף ל"א דהא כאן כבר החזקנו שיש עובר ולד שנתרקם אשר תלד לסוף ז' או ע' חדשים ודוק. (ג) ובעיקר הדבר שחידש שריב"ל השמיע דלא חיישי' דלמא יש לעובר צורת חיה וכדומה נ"ל להוכיח שרש"י ותוס' פליגי על זה דבדף ח"י כתב רש"י בד"ה והפילה וז"ל ואין ידוע אם ולד הוא עכ"ל משמע שהספק הוא אם ילדה ולד או רוח דאי הפי' דלמא נשתנה הצורה לצורת בהמה וכדומה א"כ בודאי ילדה ולד רק החשש היה דלמא על ולד כזה אינו חייבת קרבן דהא כאן אזלינן לפי האמת דריב"ל איירי בהוחזק עובר א"כ הי' לרש"י לומר דלמא לא הי' ולד מעליא ודוק וכן מתוס' בנדה דף ח"י בד"ה אלא דכתבו אי ליתא לריב"ל א"כ יש ס"ס דלמא בזוב הפילה ואת"ל נפל הרחיקה לידתה וסיימו דדווקא ס"ס זה מהני שלא ולדה כלל ולדברי הגאון דמיירי ריב"ל דווקא אחרי ג' חדשים והרגישה תנועות הולד וליכא חשש שילדה צורת חי אשר בודאי זה גרוע משאר ספקות שמא זכר או שמא לא ילדה בזוב ומוכח כחכם צבי ודוק. (ד) ואשר הפליא מהר"ש על ח"צ לפי הבנתו דלא איירי אחר ג"ח למה נדחק רש"י לפרש דלמא הפילה רוח ולא פי' דלמא לא נתרקמו האיברים אלא על כרחך דאם יש ספק אם נתרקם שוב ליכא רוב דאטו רוב נפלים המה מרוקמים יעו"ש שהאריך. נראה לי דרוב נשים שמפילות הוא מחמת סיבות חיצוניות אשר גרמו הגם שביצירה היה ראוי להיות ולד מעליא אעפ"כ מחמת פחד ובהלה או מחמת צער גדול שבא לפניה או מחמת משא כבידה שהגביה מפילות הנשים ולדותיהן עיין נמ"י פרק החולץ בהחולץ למעוברת דאמר ר"ל לא הוה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף והקשה הנמ"י נאמר איגלאי מילתא למפרע ותי' וז"ל שאני הכא שאם בשעה שחלץ לה היה ודאי שלא היתה ראויה לבוא לכלל לידה אה"נ דההוא עובר כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשירה אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא עכ"ל הרי שסיבות חיצוניות גורמין ואפי' אם בא מרפיון המקור שתפול עכ"פ טרם שנתרקמו אבריו אין פועל שום דבר ולא חולשת המקור שתפול דאז הוה רק מיא בעלמא ועיין בח"מ סי' ר"י א"כ רוב נפלים הוה אחר הריקום ודוק. וראי' לזה מדברי כ"מ פ"ט מהל' טומאת מת הל' י"ב שכתב וז"ל ועוד י"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשוב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות עכ"ל ולכאורה יפלא נהפוך הוא נוקמי בחזקת שלא ריקם אלא פשיטא עד שנתרקמו אין דרך אשה להפיל ולדה ודוק והגם שתי' זה פלא א"כ דיש רוב מפילות דבר מטמא א"כ לא הוה אפי' ספק אחד כמ"ש ברא"ש הל' י"א בור שמטילין שם נפלים ואין כאן מקומו עכ"פ ראיה יש לסברה והוא נכון בשכל ודוק. (ה) עוד חידש מהר"ש דעד שעבר ג"ח ליכא רוב דולד הוא מרוקם דעד מ' יום בודאי ליכא ריקום ומן מ' יום ואילך יש ספק ריקום אבל אין זמן מוגבל עליו וכתב וז"ל ואין לנו זמן מוגבל להתחלת הריקום והא ודאי היולדת למקוטעים נגמר הולד מהר וממילא גם רקימת האיברים הוא קודם וכל היכא דאשתהא הולד ונתאחר הלידה גם הריקום נתאחר הכל לפי ערך זמן יצירת הולד ואיך תאמר בזה רוב נשים ולד מעליא ילדן אם הדבר תלוי במקרה הזמן ושמא עדיין לא בא עת ריקום האיברים עכ"ל תמה אני מאוד על הגאון דהדבר מבואר בירושלמי פ' החולץ וז"ל את שמע מינה שהן שתי יצירות עכ"ל וכ' בפני משה וז"ל לאו אמתני' קאי דיצירות לימים הן כדלקמן אלא מלתא באפי נפשה היא וכלומר צריך אתה לידע זה ב' יצירות וז"ל יצירות הולד אחר קליטת הזרע שהוא נקלט בתוך ג' ימים כדאמר בבלי פ' ר"ע מ"מ אין הצורה מתחלת להצטייר עד ז' ימים או ט' לקליטה והגמר של צורת הולד לאחר מ' יום כדאמר בפ' המפלת עכ"ל ועיון רבה בראשית פ' י"ד וז"ל יצירה לז' ויצירה לט' עכ"ל ופי' בידי משה לפעמים לז' יום אחר הקליטת הזרע ולפעמים לט' ימים אחר קליטת הזרע עכ"ל ועיין במדרש שם בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות ומביא הפסוק מן איוב א"כ רחוק שלא יהיה בתוך מ' יום התחלת הריקום אפי' בודאי שגידין ועצמות נגמרים אחר עור ובשר אבל בתוך שנגמר הצורת עור ובשר התחיל הריקום של גידין ועצמות רק גמר גידין ועצמות נתאחר מהשלמת עור ובשר ועכ"פ לח' שבועות אשר יש בו נ"ו ימים יתרים ט"ז ימים אחר השלמת ציור עור ובשר בודאי נגמר גם הריקום רק שהם שתי יצירות שלא נגמרו בפעם אחד וצדקו דברי חכם צבי שעפ"י רוב נגמרו אז קם ריקום האברים כנלע"ד נכון בעזה"י. היוצא מזה דמסתבר כדברי חכם צבי שלא לברך עכ"פ בפדיון כזה דאזלינן בתר הרוב דהנפל הי' ולד מעליא ואפי' ספק בכור פטור ומכ"ש בנידן שלפנינו שהיה אחר י' שבועות שהוא ע' ימים בודאי נגמר גם הריקום ל' יום אחר גמר עור ובשר ודוק. וחפשתי בבית אוצר התשובות של אדמ"ו חת"ס ז"ל ומצאתי ביו"ד סי' רצ"ט שחקר לפי דברי תוס' בנדה דף ח"י בד"ה למעוטי דכל הנך איירי בלא רוב גמור יעו"ש וע"כ דריב"ל ג"כ לא הוה רוב גמור מדפריך וליחשבי נמי דריב"ל והסביר אדמ"ו דלא הוה רוב גמור יען דרוב נשים מתעברות ויולדות בן קיימא וזו הואיל והפילה אימא רוח הפילה ולכן אסקי' דריב"ל איירי בהוחזק עוברה וקשה הא ביבמות סמכי' על רוב נשים מתעברות ויולדת אפי' לא הוחזק מעוברת אלא יען שהפילה איתרע וצריך שעכ"פ היה הוחזק עוברה עכ"ד יעו"ש. ולי התלמיד קשה לי על דבריו הלא מה שמפלת בא ע"י סיבות שונות אולי שעברה בנהר והיה המים קרים או איזה פחד אשר גרם להפיל אבל באמת לא יצאה מזה מרוב נשים פן ואולי שרוב נשים יהי' מפילות ע"י סיבות אשר עבר על אשה זו וכמו שהערותי גם בשם נמ"י דמפיל אשה אפי' ולד גמור ע"י סיבות שונות א"כ הפילת הולד לא מגרע הרוב א"כ נשארו שני קו' הוא של אדמ"ו ז"ל ומקרא מלא הוא כי ינצו ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. ובגוף הקו' אני נבוך בשלמא אם אנו דנין על אשה שמא אין לה ולד כמו ביבמות א"כ יצאה האשה הזאת מרוב נשים שמתעברות ויולדות ואמרי' בהיפוך שמסתמא גם הוא מרוב נשים שמתעברות וילדות א"כ יש לה ולד אבל לאמור על אשה שיש לה בנים אם עברה בנהר והפילה דבר מגופה שמסתמא היתה מעוברת בולד דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ יהיה נלמד שסתם נשים המה תמיד או מעוברת או מינקת זה אינו אמת כל אשה יולדת ולד אבל אין רוב שבכל פעם שראויה להתעבר היא באמת מעוברת דהלא ראה ראינו שאשה ראויה להוליד שלושים שנים ואין לה אלא איזה בנים ועיין תוס' בכורות דף כ' ד"ה ר"י בסוף דבריהם היינו בבהמה ודוק כי קצרתי מאוד. ובעיקר הקו' שהקשה מורי ז"ל למה לי הוחזק עובר ניזל בתר רוב נשים מתעברות ויולדות נ"ל כיון דמאותו רוב מיעוט מפילות לא הוה רוב דאורייתא דרובא דאורייתא אם יש רק מיעוט אחד כנגדו למשל אי לא משכחת מפילות ונא נשאר רק מיעוט שאינן מתעברית אבל כאן יש עוד מיעוט מפילות קודם ריקום אינו רוב דאורייתא שיהיה הקרבן נאכל עיין רשב"א ביבמות שם ובמשמרת הבית בענין רוב מצויין אצל שחוטה שנתקשה הרא"ה דנימא סמוך מיעוט לחזקה יעו"ש ודוק שוב מצאתי סמך לדין זה בקצו"ח סימן ר"פ סעיף ז' יעו"ש על קו' תרה"ד למה לא חיישי' שמא נולד יורש אחר לחלוק בירושה שהעיר בזה דמיעוט מפילות מקרי שלא יהיה הרוב מתעברות דאורייתא והגם דשם מהני אפי' אם הפילה יצירת הולד והכי דווקא שלא היה לו צורת אדם כמובן עכ"פ גם מיעוט שמפילין קודם שנגמר הצורה אזיל מהרוב המתעברות ולא הוה הרוב דאורייתא לחייב קרבן ומכ"ש שיהיה הקרבן נאכל ולזה צריך ריב"ל להוסיף בהוחזק עוברה דידענא שנתעברה נתחדש רוב חדש מן הנשים שנתעברו רוב ילדו ולד מעליא ודוק. וראיתי שם בד"ה וצריכין שחקר אדמ"ו ז"ל איזה חזקה יש כנגד הרוב בדין דריב"ל ותי' שאשה בחזקת שהוכשרה לקדשים בלא קרבן אבל אין לומר דמוקמי' הנפל שלא נתרקם עדיין זה אינו דמשעה שנבעלה שנעשה מעשה ראוי' להתעבר דרוב נשים מתעברות והטפה מתרקם והולך ואזדה ליה חזקתו ראשונה וגרע ממקוה שחסר ואתיא יעו"ש ולי הפעוט תלמידו לא נראה לי כן דאין כאן רוב כלל דאשה מתעברת תמיד יען שנבעלת דאין כל הבעילות פועלין עובר כחכז"ל ובחטא יחמתני אמי סמוך לטבילה או סמוך לווסתה וגם כמה סיבות גורם שלא תתעבר ומהכ"ת לעשות ממעשה בעילה רוב שנתעברה מכבר ובודאי היה ריקום ומה שלא בא הווסת בזמנו אין ראיה דעיין בסי' קפ"ט דעד ג' חדשים חוששת לעונה סמוך לוסתה יעו"ש ומי יודע מאיזה בעילה נתעברה דלמא סמוך לווסתה ולא הוה מ' יום משעה שנתעברה אם הפילה לז' או לח' שבועות כמובן ומה שהחזיק אדמ"ו ז"ל שהחזקה הוא שהיתה ראויה לאכול קדשים בלא קרבן ובסי' ש"ח הוסיף אדמ"ו ז"ל בטעם וכתב וז"ל ונ"ל להסביר יותר דהוה חזקת הגוף שגופה בחזקת מותר לאכול קדשים בלי הבאת קרבן עכ"ל אני לא אבין חזקת הגוף אי שלימות הגוף בעצמו בלי מום או במעלות בתולים או בלי שבירה וחסרון וחולה עיין תב"ש סי' כ"ט ועיין בנב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ג בשם הגאון ר' חיים כהן ז"ל אבל בשם איסור מחמת חוקי התורה יהיה נקרא חזקת הגוף לא שמעתי כי אין חזקת הגוף רק שינוי בענין הגוף ודוק. ושם בסי' ש"ח בד"ה אך חזר אדמ"ו ז"ל מסי' רצ"ט וכ' דאיירי בעבר ג' חדשים דווקא יעו"ש בכל זאת הסי' אם היה קודם ג' חדשים וגם ראינו שהיה מים במים אז צריך פדיון אבל בלא ראינו אין צריך פדיון יעו"ש הרי שאדמ"ו ז"ל בזקנותו הלך בפי' הגאון מהר"ש לאנדוי ולפמ"ש למעלה הדין עם החכם צבי כאשר בארתי. תמצית לדינא בנידן שאלתינו דלא ראו ישראלים כלל והיה י' שבועות פטור מפדיון רק לצאת כל הדיעות יעשו פדיון בלא ברכה רק במתנה ע"מ להחזיר כמבואר בחת"ס סי' רצ"ט ויוכל האב לומר וז"ל ברוך אתה ד' למדני חקיך שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן כאשר הביא אדמ"ו ז"ל פעם אחד בתשובותיו בשם אלוף נעוריו שבירך כן כאשר דרש לרבנות אבל ברכת הפדיון לא יברך כנלענ"ד נכון לדינא בעזה"י. ואעתיק דבר מחדושי ביבמות דף ל"ה על תוספות ד"ה החולץ שכתבו הא דלא נקט החולץ למעוברת וז"ל א"נ נקט נמצאת מעוברת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא מחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא עכ"ל דבריהם נפלאים בעיני דכלל גדול דתורה לא חייב קרבן רק על שוגג אבל מי שעובר במזיד ליכא קרבן דשגגה כתיב אבל מי שעובר עבירה במזיד ואח"כ נזדמן לו אותה העבירה בשוגג אפ"ה לא יכול להביא קרבן על שגגתו דלא הוה שב מידיעתו למשל שהוא מומר לחלב אעפ"י שאוכל חלב בשוגג לא יוכל להביא קרבן על אכילת שגגה הנ"ל דהא אם הי' יודע שהוא חלב היה אוכל דהא הוא מומר לחלב ועיין בתויו"ט דף ה' לענין חלב ודם ועיון בתוס' שם וא"כ כאן דהוא מזיד דידע שהיא מעוברת ואעפ"כ בעל אותה הוה מזיד ולא יוכל להביא קרבן יען דתורה לא חייב קרבן רק על שוגג וא"כ מה עשה לנו בעלי תוס' דסיימו דלא הוה שב מידיעתו דזה הוא על מי שהוא מומר ועשה בשגגה והי' להם לסיים דא"כ מזיד הוא ונא מחייב קרבן והוא קו' גדולה מאוד. ועלה בדעתו ליישב והוא דמבואר ביבמות קי"ט דאם נסמוך מיעוט מפילות לחזקת היתר ליבום הוה פלגא ופלגא יעו"ש בנמ"י ורשב"א וא"כ הגם דרוב נשים ולד מעליא ילדו עכ"פ יש מיעוט דמפילות ואם נסמוך המיעוט לחזקה הוה פלגא פלגא וא"כ אפשר לומר סברה אחת בשלמא במזיד גמור דיודע שהוא חלב ואעפ"כ אוכל הוא נקרא מזיד ולא שגגה ונתמעט מקרבן דשגגה כתוב אבל כאן אם היבם בעל יבמתו מעוברת וסמך עצמו אולי תפיל ולדה ולא יעשה איסור לא הוה מזיד גמור כמו שאוכל חלב דזה דומה קצת לגמ' שבועות י"ח דאמר יכולני לבעול ואעפ"כ בא דם דיוכל להביא קרבן וה"ה כאן אם הי' יודע בודאי שתלד בן קיימא היה פורש עצמו אבל כאן שהי' צד ספק אולי יהיה הולד נפל והוה כשוגג רק עכ"פ לא הוה שב מידיעתו כיון שעכ"פ יש כאן ספק דאורייתא דגם אם נסמוך המיעוט לחזקת היתר הוה רק כפלגא ופלגא ואם נתברר אח"כ שלא הפילה לא יוכל להביא קרבן דלא הוה שב מידיעתו דפשיטא דמי שאכל ספק חלב במזיד ואח"כ נתגלה שהיה ודאי חלב לא יוכל להביא קרבן הגם שאם היה יודע שהוא ודאי חלב לא היה אוכל רק שהיה ספק חלב תלה עצמו להקל בכל זה ליכא עליו קרבן כיון שמתחילה היה יודע שיש אופן שהוא חלב ואעפ"כ אכל ולא דמי לנדה דשם לפי דעתו סבר שיבעול מהרה ולא יבוא דם אבל אם היה בועל יען שחושב שהיא ספק אם יבוא דם בודאי לא יוכל להביא דהגם דלא נקרא מזיד דנמעט אותו מתיבת בשגגה עכ"פ לא הוה שב מידיעתו ודוק (ועיין רמב"ם בה' שגגות ודוק היטב בלשונו שם). אמנם נ"ל אחר העיון דלא נוכל לומר סמוך מיעוט דמפילות לחזקת היתר ליבם אנא אם נא ידענו שהיא מעוברת רק שנחקור שמכח רוב נשים מתעברת ויולדת נתעברה הצרה ונפסלה היא ליבם עיין שם ביבמות דף קי"ט אז אנו אומרים הלא יש כאן מיעוט מפילות אשר נצרף לחזקת היתר של יבם מכח זה לא נחוש דנתעברה וכן במה דחקרו תוס' לקמן דף ל"ד אם אנו מסופקים אם הולד בן ט' לראשון או בר ז' לאחרון דהקשה תוס' דנימא סמוך מיעוט דיולדת לז' לחזקת היתר ליבום ונאמור דלא נתעברה מראשון אלא מיבם אבל באופן דידענו דנתעברה מראשון ונאמר סמוך מיעוט דמפילות לחזקת היתר ליבם ויהיה פלגא ופלגא זה אינו דמכח דנתעברה מראשון נפסוק החזקת היתר ליבם דהא יש לו בן ואין שמו מחוי ולא נשאר רק לדון הלא האשה הנ"ל מעוברת מבעלה אשר מת ויש כאן רוב שולד יהי' בר קיימא ועפ"י רוב זה הוא אשת אח בכרת על אחי בעלה ויש כאן מיעוט מפילות ואז היא מותרת לאחי בעלה בתורת יבום ואז אנו הולכים אחר רוב שהווין בר קיימא ממילא היא על אחי בעלה בכרת ואם הוא בועל אותה הוא רשע גמור ונתמעט מקרבן יען דליכא קרבן על מזיד רק על שוגג ולא צריך לטעם דלא הוה שב מידיעתו דבשלמא אם לא ידענו בבירור דהיא מעוברת מן בעל ראשון רק אנו רוצים לאסרה מכח רוב אז אמרי' הלא על הגוף של הצרה אנו מסופקים אם היא מעוברת רק הטבע שרוב נשים מתעברות הוא יתחדש ע"ז האשה איסור אז אנו אומרים כיון דיש מיעוט מפילות נא נשאר לרוב זה כח שיהיה טוב מן חזקת היתר ליבם והוה רק כחזקה מול חזקה והוה פלגא ופלגא אבל אם האשה מעוברת בודאי מבעלה אז לא נשאר רק מיעוט מול רוב ודוק. ומצאתי ברשב"א שכ' וז"ל והא דקתני בסופא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דווקא נקט דאי כנס את המעוברת מזיד הוא ולא מייתי קרבן עכ"ל מבואר כיון דהוה מזיד ממילא ליכא קרבן ודוק ותוס' שסיימו דלא הוה שב מידיעתו הוא פלא וצע"ג. ברוך אתה ד' למדני חוקיך אתה החילות להראות את עבדך את אמתך ואת חסדך מעשה ידיך אל תרף ממני להראני עוד נפלאות מתורתך ואני תפילה שדבריך לא ימושו מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי מעתה עד עולם חסדך וישעך תתן לי אמן דברי הכורע בברוך אל אביו שבשמים וחותם באהבה רבה לאמרות ד' אמרות טהורות הק' חיים בן לאבי אדמ"ו הצדיק מוה' מרדכי אפרים סופר ז"ל סוגיא דאין דחוי אצל מצות אמר המחבר לסיום חיבורי מחנה חיים חלק שני בעזה"י אמרתי להדפיס קונטרס אחד מחידושי ובחרתי בסוגיא "דאין דחוי אצל מצות" שהוא שורש גדול על כל המ"ע, ואדפיס אותו כאשר הוא כתוב אצלי כי אין פנאי כעת לחזור עליו לברר וללבן את הדברים. (א) הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' ה' וז"ל בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו וחזר ולקח חציה האחר והקדישו ה"ז קדשה וקריבה אעפ"י שמתחילתה דחוייה היתה כשהקדיש חציה אין הדחוי מעיקרו דחוי ואעפ"י שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בע"ח נדחים והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה עכ"ל והכ"מ והלח"מ נתקשה בדבריו בשני קו' (א) למה צריך תרי טעמים כיון שפסק דחוי מעיקרא לא הוה דחוי א"כ למה לו להוסיף שאין בעלי חיים נדחים הלא בפ"י מהל' שגגות בנזיר שהפריש קן לא כתב אלא הטעם דאין דחוי מעיקרא דחוי וצע"ג. (ב) מה שכ' אעפ"י שהוא קדושת דמים משמע דמשו"ה יותר ראויה לומר יש דחוי והלא הגמ' אומר ש"מ יש דחוי בדמים דמשמע דסברה חיצונה שאין דחוי בדמים וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י ואקדים דברי רשב"א שכתב ליישב קו' התוס' הלא כל דחוי מעיקרא הוה דחוי בדמים ותירץ וז"ל דיש לך דחוי מעיקרא שלא דחוי בדמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במסכת תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדשה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא וודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה עכ"ל ונתקשה השעה"מ בפ"ד מק"פ שדברי רשב"א הם נקודה נפלאה הא ר"י אמר בבהמה של שני שותפין ש"מ יש דחוי בדמים ואעפ"כ אמר ועושה תמורה אלא ע"כ כיון דאין חסרון בגוף הבהמה שהוא תמורה אפי' קדושת דמים עושה תמורה חוץ בבעל מום והניח בצע"ג. אמנם אחר העיון נכונים דברי רשב"א בעזה"י דהנה ר"י אמר וחזר ולקח חצי' האחר והקדישה וכן כתב הרמב"ם לקח חציה האחר והקדישה והקשה במקנה בקדושין קו' גדולה לכאורה קשה למה אמר ר"י שהקדיש חציו השנית נימא אח"כ פשטה קדושה בכולה רק כיון דר"י סובר יש דחוי והוה קדושה דחוי ודומה למי שהקדיש ראש חמור דלא אמרי' פשטה קדושה בכולה אבל הרמב"ם שפסק אין דחוי א"כ קשה אפי' בלא הקדישה אח"כ נימא פשטה קדושה בכולה וצע"ג (יעו"ש שתי' יען דלא נתפשט מיד גם אחר כך לא נתפשט ויש להביא ראיה מלשון רש"י ד"ה התם בהמה ודוק). אך במכ"ת של הגאון קו' זו לק"מ דהלא מבואר בתמורה דף י"א וגם בערכין דף ה' דהקדיש אבר לדמים לא אמרינן תרי מגו דנימא מתחילה מקודשת חד אבר לדמיו ויעשה אותו אבר קדושת הגוף ומדנעשה חד אבר קדושת הגוף יהיה אח"כ נתפשט הקדושת הגוף בכל הבהמה או דמתחילה יתפשט הקדושת דמים בכל הגוף ומדחייל קדושת דמים בכל הגוף יהיה נעשה אח"כ קדושת הגוף כמו הקדיש זכר לדמיו דחד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' יעו"ש היטב ברש"י בערכין דף ה' ובגמ' תמורה דף י"א. ולפ"ז מתחילה כאשר הקדיש חציה שלו והוה מפסיק רשות שותפו על חציה האחר ע"כ דלא עשה אלא קדושת דמים בלבד כמבואר ברש"י בד"ה יש דחוי בדמים ואח"כ כשלקח חציה אם נימא שיפשט הקדושה בכולה אי אפשר להיות אלא קדושת דמים דלא נוכל לומר שיהיה קדושת הגוף דא"כ יהיה תרי מגות מהקדיש חציה קדושת דמים יפשוט בכולה ומדנעשה קדושת דמים יהיה נעשה קדושת הגוף זה הוה תרי מגות וא"כ יהיה נשאר קדושת דמים בלבד וקדושת דמים אינו עושה תמורה לכן הסכים ר"י ואמר לקח חציה וחזר הקדישה דאז כאשר הקדישה השני יוכל להקדיש קדושת הגוף דהא עתה אין רשות אחר מפסיק והוה כאלו הקדיש רגל זה או דבר שהנשמה תלוי בו דפשטה קדושת אבר הנ"ל על כל הבהמה אבל מעיקרא היתה חציה בהמה זו דחוי היינו חציה ראשונה שהקדיש וכיון שנדחית אינה חוזרת להיות ראוי להקרבה אעפ"י שנעשית קדושת הגוף עכ"פ יוכל עתה לעשות בה תמורה ותמורתה כיוצא בה קדושה ואינה קריבה ומיושב קושיות הפלאה דלולא שהקדיש חציה השנית מחדש אין כאן רק קדושת דמים ואינה עושה תמורה וגם איך שייך לומר בעלי חיים נדחים הלא לא נעשית כלל קדושת הגוף לכן אמר ר"י אעפ"י שהקדוש אח"כ חציה השנית נעשית קדושת הגוף ועושה תמורה אעפ"כ אינה קריבה ודוק ומיושבים דברי רשב"א דקדושת דמים אינו עושה תמורה דדווקא אם חזר והקדישה דהוות קדושה בכולה רק אינה קריבה מכח דחוי אז אמרינן עושה תמורה וזה שאמר ר"י חזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ולכאורה מה שאמר קדושה הוא כשפת יתר והי' לו לומר אינה קריבה ועושה תמורה אך הוא הדבר אשר דברתי שר"י השמיענו אחר שחזר והקדישה עכשיו באמת נתפשט הקדושה בכולה רק אינה קריבה וכן עושה תמורה והבן זה. ודע דאין להשיב איך יוכל לפשוע מכח קדושה של חציה השנית על חציה ראשונה הא כבר החציה אינו שלו דהא כבר הקדישה בשלומא אם הקדיש רגל של בהמתו והשאר נשאר חולין ועכ"פ שלו הוה לכן פושט קדושה בכולה אבל כאן שהקדיש חציה הראשון איך יפשוט אח"כ מכח חציה השנית על חציה הראשון נימא מה לי מכרו להדיוט חציה הראשון או מכרו לשמים עיין בב"ק דף ע"ו וצע"ג. נ"ל דלק"מ בעה"י דעיין בתוס' שם דזה דווקא בהקדיש לבדק הבית אבל בהקדוש למזבח עדיין שמו עליו דהא צריך לכפר עליו וכן כאן הוא לא הקדיש לבדק הבית רק להביא עליו עולה וימכר ליקח בדמיה עולה או שלמים לשמו א"כ עדיין תורא דראובן הוא בהמתו שלו ודמיו שלו הוא ויוכל לעשות מקדושת דמים אשר עומד למכור לעולתו יהיה הגוף מיד עולה לשמו וז"ל ותמכור ויקריב אחרת בדמיה עכ"ל ומעולם לא שמענו שמי שמקדיש זכר לדמיו יהיה עובר על לאו הגם מי שמקדיש תמימים לבדק הבית עובר בלאו דשאני התם דראוי' הבהמה לקרבן והוא חפץ לעשות ממנו דמים אבל הקדיש זכר לדמים שתמכור לקרבן היא גופה ובדמיה יביא הוא ג"כ קרבן אינו עובר בלאו וה"ה ברגלה של זו עולה אפי' לר"מ אינו עובר בלאו דתמכור לקרבן והוא יקח בדמי' קרבן וה"ה כאן הקדיש חציה שנו עכ"פ לקרבן הגם שאין בידו שחבירו ימכור לו חציה השנית ויהיה היא עצמה לקרבן וע"כ נקרא קדושה דחוי לר"י עכ"פ אינו עובר בלאו בודאי דהא לא היה בידו להקדישה קדושת הגוף אבל עדיין נשאר שמו עליו והיא בהמתו אין לבדק הבית בה כלום ונתפשט הקדושה בכולה ואי"ה אבאר דבר זה באריכות במקו"א. ובזה יש ליישב קו' התוס' בקדושין בד"ה וחזר ולקחה שכתבו הא דלא נקט בהמה של שני שותפין והקדיש כל אחד חציה דא"כ לא שייך ועושה תמורה דשותפין אינם עושים תמורה יעו"ש וע"כ דכוונתם שאם הקדיש אחד חציה מקודם וביום המחרת הקדיש חבירו חציה השנית דאם הקדישו בפעם אחד בוודאי יוכל להקדישו ולהקריבו עיין רש"י בתורה פ' ויקרא על פ' תקריבו את קרבנכם ועיין רמב"ן שם וע"כ כמ"ש דאחד הקדוש מקודם ולפמ"ש מיושב דא"כ לא שייך פשעה קדושה בכולה דהא חציה הראשון אינו שלו ואיך יפשט הקדישו על חלק חבירו וא"כ נשאר על חציה רק קדושת דמים ואז אין עושין תמורה דקדושת דמים אינו עושה תמורה ולא קשה קו' התוס' שאפי' אי שותפין עושין תמורה כאן אי אפשר לעשות תמורה דנשאר רק קדושת דמים חוץ אם תוספות סברו כסברת שעה"מ שקדושת דמים בבהמה תמימה עושה תמורה כאשר נתקשה באמת היכן משכחת לה דחוי מעיקרא בלא קדושת דמים ודוק. אמנם יש לחקור כאן בהקדיש חצי בהמתו על שני דברים כאשר אבאר בעזה"י:
א הלא בכל דחוי מעיקרא כגון בהדס או נפגם מזבח או בהפרש קן דאז חל על החפץ קדושת או הכנת חפץ ולא יוכל להגיע לתכליתו אבל כאן דמעיקרא ידע דלא ראוי' להקרבה וע"כ הקדיש לדמיו וא"כ לא נדחה כלל ממה שהקדיש החפץ ואח"כ כשיבוא זמן שגוף החפץ ראוי' להקריב נימא דנראה לכך ולא דמי להדס דשם אגד אותו ללולבו כאשר היה אז פסול וקבל החפץ שם של מצוה בפסולו אבל כאן דלא הוקדש מיד אלא לקדושת דמיו ולא שייך לומר שהודחה מתחילה וא"כ אפי' אי דחוי מעיקרא הוה דחוי כאן לא יהיה דחוי ועיין רש"י בד"ה יש דחוי וצע"ג. (ב) יש לחקור אפי' אי בשאר מקומות דחוי מעיקרא לא הוה דחוי הוה הטעם יען דכל זמן שלא הוה נראה מעולם נחשב לנו אח"כ בשעה שנעשה ראוי' כאלו הקדישה עכשיו עיין רש"י סוכה ל"ג ע"ב ד"ה תפשוט וז"ל דבודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמה שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא דמתחזי יהיה כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחילה מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנו הוה ליה דחוי עכ"ל דבר גדול רמז רש"י דכל דחוי מעיקרא הוה כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחילתו מחוסר זמן הוה כך כל דחוי מעיקרא נחשב לנו שלא הגיע זמנו להיות קודש לד' עד עכשיו ודוק וא"כ בשלומא בכל דחוי מעיקרא למשל אם המיר דת ואח"כ הפריש קרבן או מזבח שנפגם ואח"כ הקדיש קרבן או הדס שנקטם ראשו וכדומה הגם שלא נראה אז בשעת הקדישו או זמן מצוה הבא עליו עכ"פ שם אחר לא נעשה מן הקרבן או חפץ המצוה אבל כאן כיון שאז לא ראוי' להיות קדושת הגוף היתה מחשבתו להיות קדושת דמים וא"כ כיון שע"י הדחוי נעשה שם קדושה אחרת תחת קדושת הגוף חל שם קדושת דמים וא"כ נימא מינה מחריב בה דוגמה לזה בזבחים לשם חולין כשר לשם זבח אחר פסול דמינה מחריב בה ועיין ר"ן ר"ה דף ל"ג ומכ"ש כאן הלא ע"י הדחוי בא שם קדושה אחרת ע"כ נימא דיש דחוי ע"י קדושת דמים שחל על החפץ בשעת הדחוי וצע"ג. אך לק"מ הלא הוא הקדיש חצי בהמתו לעולה או שלמים ועתה ממנ"פ אי לא נעשה קדושת דמים א"כ הוה ג"כ דחוי מעיקרא ופסול למזבח לעולם וא"כ נעשה עכ"פ קדושת דמים דאין אדם מוציא דברו לבטלה ולמזבח גופיה לא חזי' לעולם דהוא הוה דחוי מעיקרא אפי' אם נאמר דלא הוה קדושת דמים ואם נאמר יען דנעשה קדושת דמים הוא פועל הדחוי א"כ בודאי לא תהיה קדושת דמים דהוא אמר רק חציו לעולה ואם יהיה משכחת שתהיה ראוי' מכח דחוי מעיקרא דלא הוה דחוי א"כ בודאי לא תהיה קדושת דמים אלא יען דלמזבח לא תהיה ראוי' א"כ היא נעשית קדושת דמים ואי בעלי חיים אין נדחים אז אפי' אם נעשית קדושת דמים ג"כ לא היה מזיק דהא בעלי חיים אינם נדחים וא"כ קאמר ר"י שכל גדול ש"מ בעלי חיים נדחים דאל"כ תהיה קריבה בכל אופן וש"מ דחוי מעיקרא הוה דחוי דאם לא כן נימא דלא הוה קדושת דמים למען שלא תהיה נדחה לעולם מעל מזבח ואם נאמר בהיפך דזה מעלה אם נעשה מיד קדושת דמים כסברה ראשונה א"כ באמת הי' אמרי' דנעשה מיד קדושת דמים אלא ע"כ יש דחוי בדמים כגירסא בכריתות דקדושת דמים מדחה פועל ג"כ דחוי ודוק. ועדיין צריך אני לברר הלא תוס' בפסחים דף צ"ו הקשה הא בבהמת שותפין יהיה אפי' רב מודה דהוה דחוי בידים ותירצו דדרך הקדש דחי לה לא הוה דחוי בידים יעו"ש והסברתי במקו"א הבנת הדברים יען דפעל עכ"פ קדושת דמים וא"כ הוא מקרב עצמו להקדש ואיך נאמר דמדחה בידים ההקדש אבל בנקבה לפסח שלא יוכל לפעול אותו שם כלל דהא היה יכול להקדיש קדושת הגוף שלמים שנקיבה ראוי' לו א"כ הוה דחוי בידים ודוק. ונחזי אנן אם אי פסקי' דחוי מעיקרא לא הוה דחוי קשה מנ"ל דכאן לא הוה דחוי דלמא שאני בשאר דוכתי דלא חל עליו שם אחר אבל כאן חל קדושת דמים וא"כ יהי' דחוי אך אז אמרי' אין דחוי בבעלי חיים וכי תימא דהוה דחוי בידים זה אינו הא פעל עכ"פ קדושת דמים וא"כ נשאר אין בעלי חיים נדחים וממנ"פ נעשית אח"כ קדושת הגוף וקריבה ועושה תמורה ומיושב דברי הרמב"ם שכתב שלקח הוא חציה האחר והקדיש מחדש דאל"כ תרי מגו לא אמרי' אבל יען שהוא לקח חציה השני והקדישה מחדש אז פשטה קדושה בכולה וקריבה דאין דחוי מעיקרא דחוי והקשה לנפשו דלמא בשאר מקומות הוה דחוי דלא קבל שם אחר אבל כאן אעפ"י שהוא קדושת דמים מנ"ל דגם כאן לא הוה דחוי אז הוסיף אמר א"כ אין בעלי חיים נדחים דהא לא הוה דחוי בידים דפעל קדושת דמים וממנ"פ קריבה ועושה תמורה והבן. ומעתה אבוא ליישב בעזה"י לשון הרמב"ם פ"י משגגות הל' י"ג שכתב וז"ל עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעורה והעני יביא קן זו אעפ"י שהיא קדושת דמים שהיא נדחת ולמה לא נדחית מפני שדחוי מעיקרו אינו דחוי והרי נראה קן זו לו עתה עני שהקריב קרבן עשיר יצא עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא עכ"ל והלח"מ התפלא מאי אעפ"י שהיא קדושת דמים הלא איפכא מסתברא דקדושת דמים לא הוי דחוי כמבואר בגמ' קדושין דף ז' ש"מ קדושת דמים נדחית כקו' הרב המאירי בפט"ו מהל' קרבנות וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י דלכאורה יש לדקדק בלשונו הזהב (א) שכתב אעפ"י שהוא קדושת דמים שנדחית משמע שבאמת הדין כן שנדחית ומיד כתב ולמה לא נדחית משמע שלא נדחית באמת והוא מוקשה הבנה כך הי' לו לכתוב אעפ"י שהיא קדושת דמים שראוי' להיות נדחית ולמה לא נדחית וצע"ג עוד יש לדקדק כפל תיבת היא אעפ"י שהוא קדושת דמים שהיא נדחית כך הי' לו לכתוב אעפ"י שהיא קדושת דמים שנדחית (ב) עוד יש לדקדק שבה' קרבנות כתב רק אעפ"י שהוא קדושת דמים ולא מסיים שהיא נדחית וכאן הוסיף שהוא נדחית הלא דבר הוא וצע"ג (ג) עוד קשה למה מסיים בהל' קרבנות גם טעם שאין דחוי בבעלי חיים וכאן די לו לרמב"ם בטעם דחוי ולא הוסיף עכ"פ ועוד שאין דחוי בבעלי חיים וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י ואקדים דהנה המפריש קן ליקח בדמיה כשבה או שעורה ע"כ הוה הפי' שהוא מפריש קן להיות קרבנו שאותו קן יהי' קרבנו כמו שעני מניח פטור חיובו בהפרשת הקן כך יחפוץ הוא אעפ"י שהוא עשיר ולא יוכל להביא הקן גופה ואעפ"י שיודע שכהן לא יקריב בעבורו קרבן עני דהא קן לא פוטר חוטא עשיר לכן מניח גוף הקדושה על הקן שימכור אותו קן ויקח כשבה אבל לא יקדש מחדש אלא אותו קדושה אשר הניח על הקן ימשך על הדמים ואח"כ על הכשבה כי לולא שהפריש הקן ואמר שקן זה יהי' לחובתו שמיד יחול קדושת קרבן עליו לא הי' נקרא הפרשה דאין הפרשה אלא חלות קדושת החפץ ואם לא הניח הקדושה על החפץ עכ"פ שאם ימכור אותם או יחלף אותם בכשבה או שעירה שילך הקדושה מן הקן על הכשבה או שעירה לא נקרא הפרשה אלא ע"כ הוא הניח השם על חיוב קרבנו ואם יקח כשבה או שעירה תחת הקן לא צריך להקדיש מחדש הכשבה או שעירה כמו בשאר קדושת דמים שאמר יהי' לעולתו ולחטאתו דמוכר את בהמה הזאת ובא מבהמה זו הקדושה על השנית אשר תהי' עולתו וחטאתו ולכן נקראת קדושת דמים ולא נקרא דמים של בדק הבית דשם אם יקח הגזבר מן הדמים קרבן צריך להקדוש מחדש שם קרבן על הבהמה דמה לי דמים של הדיוט או דמים של גבוה קדושת קרבן אין כאן אבל בקדושת דמים אז מונח על הבהמה קדושת הקרבן דהא הוא עצמו ראוי' להיות קרבן לכן תופס קדושת קרבן לבוא ממנו על הבהמה אשר תבוא תחתיה ודבר זה כלל גדול ואי"ה אבאר במקום אחר באריכות בעזה"י. והנה ר"י השמיע קדושת דמים מדחה הגם שלא הי' קדושת הגוף אשר יקריב בעצמו לקרבן דהא העשיר ידע שכהן לא יקריב בעבורו קרבן עני ואפי' אם יקריב אותו לא יצא ידי חובתו ע"כ היה כוונתו בהפרשת קן ואמר זה יהי' לחובתו שיהי' על הקן קדושת דמים שאם ימכור אותו קן לעני ויקח כשבה או שעירה תחתיה (דהא עני צריך להביא לכתחלה קרבן עני ולא קרבן עשיר) או אפי' אם ימכור בדמים ויקח בדמים כשבה או שעירה עכ"פ לא יצרך אז לחדש קדושת קרבן שממילא בא על הכשבה או שעירה קדושת קרבן חיובו כך הי' דעתו לעשות אבל באמת כיון שחל קדושת קרבן על הקן אז אין פדיון לעופות וא"כ אם נשאר הוא עשיר הי' הקן נדחה בין מקדושת הגוף ובין מקדושת דמים א"כ פעל בדבורו דחוי לגמרי והוה דחוי בידים בשלמא בהקדיש חצי בהמתו שיש פדיון לבהמה א"כ פעל הקדשו קדושת דמים לא הוה דחוי בידים אבל כאן דהוה דחוי בידים אז לכ"ע הוה דחוי אפי' בבעלי חיים אי דחוי מעיקרא הוה דחוי רק אנן פסקינן דחוי מעיקרא לא הוה דחוי אפי' דחוי בידים והבן. ובא ברוך ד' וראה בחכמת רבינו הרמב"ם שכתב עשיר הפריש קן למוכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו הרי ביאר שעשה הפרשת קרבן והניח קדושת קרבנו על הקן רק שיודע שעשיר לא יוכל להביא הקן בעצמו הי' דעתו שיקח בדמים כשבה או שעורה ויהי' השעירה תחת הקן בקדושת קרבן ואח"כ העני יוכל הוא להביא הקן בעצמו ולא צריך להניח עליו מחדש שם קרבנו דהי' כבר פעל עליו שם קרבנו וכתב ואף על פי שהיא קדושת דמים שהיא נדחית הכוונה בשלמא בשאר דחוי פעל הקדשו קדושת דמים שראוי למוכרה וליקח תחת בהמה זו בהמה אחרת ונדחה רק מקדושת הגוף אבל לא נדחה מקדושת דמים וא"כ לא הוה דחוי בידים דהא פעל קדושת דמים שיחול הקדישו על בהמה אחרת אשר יקח תחתיה אבל כאן נעשית קדושת דמים אשר גם הוא נדחית שגם קדושת דמים נדחית דהלא אין לעוף פדיון אעפ"כ יביא לאדתו קן לקרבן וביאר וכי קשה לך באמת למה לא נדחית הלא הוא דחוי בידים אשר פועל אפי' בבעלי חיים ומשני אם הוה דחוי בידים דלא פעל אפי' קדושת דמים אז דחוי מעיקרא לא הוה דחוי דנחשב לנו כאלו הקדישה עתה ומסיים והרי נראה קן זו לו עתה והבן זה בעזה"י. ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח שמצאתי ראי' שכאן בהפריש קן ונעשה קדושת דמים הוה הדין שאין פדיון לעופות בתוס' בתמורה דף כ"ו ע"ב בד"ה שמע מינה בסוף דבריהם שהקשה אדפריך בכריתות על ר' אושעי' מר"ש דאמר הוא עצמו יקרב פסח ולא מסיים מרבנן דאמרו ירעה עד שיסתאב ותי' דטעמא דרבנן דווקא במפריש נקבה לפסחו או לאשם דמגו דנחתה לה קדושת דמים נחתה לה קדושת הגוף ור"ש חולק כיון דלא חזי לגופו היינו מומו אבל במפריש קן לכבשתו דהוא עופות ואין לעוף פדיון ומעיקרא מקדושת מזבח לא הן ולא דמיהן קרבו בהא אפי' רבנן מודים יעו"ש ואמרתי שישו בני מעי כי זכיתי לרבותינו בעלי תוס' ומיושבים דברי הרמב"ם בלשונו הזהב בעזה"י. (ב) במגן אברהם סי' תקפ"ו ס"ק ו' נתקשה למה פסק המחבר בשופר שנתבטל ביו"ט דלא יוצא ועכ"ח יען דלא הוה בידו לבטל (ולא דמי להדס שבידו למעט מהני אפי' שיש איסור למעט עיין בסי' תרמ"ו) וקשה מזה דביו"ד סי' כ"ח פסק בחזר ונתגלה חייב לכסות משמע שחייב בודאי והל"ל דיכסנו מספק דהא תוס' בסוכה דף ל"ג כתבו דבכסוי לא הוה בידו ועיין בפר"ח ביו"ד שפסק מטעם זה לכסות בלא ברכה. ונ"ל ליישב בעזה"י בסברה אחת דבוודאי אי אמרי' יש דחוי אצל מצות שכיון דאידחא אידחא דלכסוי רוח אפי' חזר ונתגלה פטור מלכסות א"כ ידעינן כיון שנתכסה הדם ע"י רוח שוב לא משכחת שיחזור עליו חיוב מצות כסוי דם זה רק יש לפנינו לחקור אם יהי' קרוי דחוי דהלא יש בידו לגלות ויפעל מה שבידו לגלות שלא יתחיל שם דחוי אז מחדשים התוס' בסוכה דף ל"ג דבר גדול דנקרא דחוי דלמה יעשה זאת שיגלה וכיון שלא יכנס עצמו לגלות אי אפשר שיחזור החיוב עליו וקרא דחוי דהא אפי' יתגלה מאליו אעפ"כ יהי' פטור מלכסות דכיון דאידחא אידחא בשלמא אי איכא מצוה לדחות הדחוי כמו בנשפך הדם בזבחים דף ל"ד דיש מצוה לתקן הקרבן שנדחה א"כ הדם עומד שיודחה מעליו הדחוי וכל העומד לדחות כדחוי דמי וממילא לא חל עליו שם דחוי אבל בכיסה דם דליכא מצוה לגלות מעליו הדחוי ונקרא הדחוי דחוי וכי תאמר שמא אחר יום או יומים יתגלה ממילא ויחזור עליו החיוב לכסות א"כ מסתמא יהיה הוא מן הזריזים מקדימין למצוה ויגלה הדם מיד לק"מ דעכשיו אזלי' דאמרי' דחוי אצל מצות ולא משכחת שיחזור אליו המצוה עוד ושפיר חדשו תוס' דהך בידו לגלות בכסוי הוה כמו אין בידו לגלות. אך כל זה אי הוה הלכה פסוקה דיש דחוי אצל המצות אבל באמת דאמרי' דהוה ספק דאורייתא אי יש דחוי אצל מצות או לא והוה הדין אם חזר ונתגלה מאליו חייב לכסות דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דמשכחת דיחזור עליו החיוב שיצרך לכסות א"כ בודאי לא ימתין מלגלות רק יקדים עצמו לעשות עכשיו המצוה זאת אשר תוכל לבוא עליו אח"כ אם יתגלה דיחוש דלמא יפשע אז ולא יכסה או שמא יקדימנו איש אחר ויכסה דהא לא יצרך לשלם לו י' זהובים דלא יכול להוציא ממנו ממון דיאמר לו אינו יודע אם נתחייבתי דדלמא יש דחוי אצל מצות ולא הפסדתיך מצוה כלל אז בודאי השוחט זריז ונשכר שמגלה ומכסה מיד וממילא עומד הדם לגלות ולא מתחיל הדחוי כלל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כיון שבידו לגלות נחשב כאלו לא נתכסה כלל ונשאר דם בחיובו וצריך השוחט לכסות בברכה. ובזה יש ליישב קו' כפת תמרים איך אמרי' רב פפא גופא מספקא ליה דלמא לחומרא א"כ איך שייך לומר זאת אומרת משמע דבודאי אין דחוי וצע"ג ולפמ"ש נכון דרב פפא יליף מדשנה חייב לכסות משמע ודאי אפי' בברכה וע"כ דאין דחוי אצל מצות ועכ"פ מוכח היכא דבידו אין דחוי ולו יהיה מספקי' לי' היכא דאין בידו אי יש דחוי עכ"פ אם נוסף עליו דיש בידו ג"כ אז בודאי אין דחוי משום כל שבידו ליכא דחוי אבל באיבעי דר' ירמיה דאין בידו נשאר בספק אי יש דחוי או אין דחוי ולקולא לא אמרי' אין דחוי ודוק כי עמוק בעזה"י. ואם נכונים דברי יש ליישב קו' התוס' איך יאמר לימא כתנאי דלמא מאן דסובר שם אין דחוי יען דבידו לתקנו אבל בנקטם אין בידו לתקן ולפמ"ש דבעבר ומיעטן קשה קו' הגמ' הא מתקן מנא ואסור לכתחילה אפי' אי אית ליה הושענא אחריתא דר"ש בן אלעזר בלבד סובר דאם אות לי' הושענא אחרינא מותר לכתחילה אבל תנא דמתני' דסובר אין ממעטין ע"כ אפי' אית ליה הושענא אחרינא אסור למעט וקשה הא הברייתא נקט עבר ולקטן וע"כ דקאי אמתני' דאין ממעטין ביו"ט בכל אופן אפי' אית ליה הושענא אחריתא וקשה כיון דרבנן אמרו לא ללקוט יען כי מתקן מנא א"כ אפי' בדיעבד אסור כמו בזבחים השתא דאמרו רבנן לא ליקרב אפי' אם קרב לא מהני דהוה ליה דחוי וע"כ דלית ליה דחוי אצל מצות ודוק. אך דלמא לעולם אית דחוי ולא דמי להך בזבחים דשם אמרו רבנן לא ליקרב ונדחה מלהקריב אבל כאן אמרו חכמים לא ללקוט משום מתקן מנא אבל אם נשרו מאליו באמת מותר ליטול אותו ולכן אפי' אם עבר ולקט מותר דמעולם לא אמרו חכמים שלא יוטל הך הדס רק שלא ימעט הנך ענבים וממילא אי אפשר ליטול אותו וכי תימא א"כ נימא דחוי זה אינו דהא היה בידו ללקוט ולעבור על האיסור כקו' התוס' ולפמ"ש נכון כיון דעכ"פ אמרו אין ממעטין לכתחילה ולא היה עומד לכך שהוא ילקט ויעבור על איסור דרבנן וממילא אפי' אם ילקוט ויתקן מכאן והלאה עכ"פ היה דחוי עד שעת הליקוט והי' דחוי עכ"פ שעה אחת ואי דחוי מעיקרא דחוי א"כ אידחי לעולם וע"כ דאין דחוי אצל מצות והבן. (ג) יומא ס"ד רב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מירצו ע"י תערובות מירצו ונתקשה הלח"מ פ"ג משגגות איך פסק הרמב"ם כחכמים אפי' קרבו כולן חוץ מאחד אסור להקריבו אלא יצא לשריפה הא הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' קרבנות כרב אין דחוי בבעלי חיים וע"כ כר"א ס"ל דבתערובות מרצה וצע"ג. ונ"ל דראיתי בשעה"מ שהקשה קו' איך אמר רב בבעלי חיים אינם נדחין משמע הא שחוטין נדחין כמבואר ברש"י בד"ה אין נדחין והא רב כר"א ס"ל והוא סובר בזבחים ע"ג כחנן המצרי אין דחוי אפי' בנשחטין ויעו"ש מה שנדחק. ולדעתי יש ליישב דהנה הך דרשה של תיבת בהם יש לדרוש משני פנים (א) אם הי' עומד חי בעל מום ונתערב בשאר בעלי חיים ולא הוכר מדאורייתא בעלי חיים בטלין אז גילה התורה שאם נתערב בעל מום הוא בעצמו מרצה ולא צריכין הבעלים להביא קרבן אחר דיען דנתערב גם בעל מום קבוע מרצה והגם דטרם שנתערב הי' הבעל מום נדחה מלהיות קרבן כשר ואיך יוכשר להיות אח"כ קרבן כשר לכפר בעצמו יען דאמרי' בעלי חיים אינן נדחין וא"כ כמו שמום עובר נעשה ראוי' אם עבר מומו ה"ה בעל מום קבוע חזר ונראה אם הוקרב בתערובת כשירין (ב) אם הי' כאן בהמה שחוטה נחתך לאיברים ונודע שהיתה בעלת מום ואח"כ נתערבו באיברים כשירים אמרי' ג"כ דדרשי' בהם שבתערובת מרצה בעצמו דתורה לא אסרה רק להקריב איברים בעל מום קבוע בעצמן אבל בתערובות שרו הם עצמן להיות כשירין וכי תימא הלא קודם התערובות הי' איברים הנ"ל נדחין איך יוכשרו אח"כ זה אינו דאין דחוי אפי' בנשחטים ולהכי עכשיו בתערובות דנעשה כשירין מכפרין ג"כ כמובן זה. ולפ"ז ר"י דדרש בהם שמום עובר יוכשר ואין בו דחוי בבעלי חיים הגם שבכל תורה בעלי חיים נדחין אז אומר רב אני אומר בהיפך שתורה גילה כאן בתיבת מהם לא די שבעל מום עובר יוכשר ואין בו דחוי אלא עוד קולא חידשה התורה אם נתערב בעל מום קבוע חי בשאר קרבנות חיים כשירין גם המום קבוע בעצמו נעשה כשר לכפר הגם שהודחה מתחילה הלא אין דחוי בבעלי חיים דזה ילפי' ממום עובר ה"ה חידש התורה שמום קבוע יוכשר בתערובות דאין בעלי חיים נדחין ומביא הגמ' כדתנן דר"א סובר אין דחוי אפי' בשחוטין הוא דורש הך בהם שאפי' איברים של מום קבוע מרצים בתערובות ה"ה השיב רב לר"י אתה דורש התורה גילה דאין דחוי בבעלי חיים במום עובר ה"ה אני אומר דהך מורה דמום קבוע ג"כ מרצה בתערובות דאין דחוי בבעלי חיים ומום קבוע הוכשר בתערובות ופריך בגמ' א"כ מנ"ל לר"י ללמוד מתיבת בהם דבשאר כל התורה בעלי חיים נדחין נימא דיליף מכאן דמום קבוע מרצה בתערובות דבעלי חיים אינן נדחין עכ"פ בפסול איסור מום ומשני דדריש מבם ובהם א"כ רב מחדש מן בהם שמום קבוע מכפר אם נתערב בעלי חיים בבעלי חיים כמו שסובר ר"א אפי' בשחוטין ומיושב קו' שעה"מ וגם דברי רמב"ם והבן וראי' לזה דגמ' אמר דרב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מרצה הא בתערובות מרצה כדתנן ולא אמרי' האי בהם כר"א דתנן ר"א אומר אלא פשיטא דרב דורש הך בהם בתערובות בעלי חיים ור"א דורש על תערובות נשחטין ודוק. (ד) יומא ס"ד תוס' ד"ה התם דבריהם כולה מוקשה דכתבו מתחילה וז"ל לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה ויום להרצאה וכו' והוא פלא ראשית דסתרו לשונם שנית רבו דקדוקים בה ואבאר בקיצור תוכן הבנתם. ונ"ל מתחילה קשה הא כל בהמה הנולד אסור להקדיש ומכ"ש להקריב בתוך ז' ואיך יהי' ראוי' אח"כ ע"ז חדשו תוס' דמה שהיתה הבהמה אינו ראוי' להקדיש לא מקרי דחוי אלא אם יש עיכוב מלהקריב אחר שהקדיש אבל מה שאינו ראוי' להקדיש עד ז' ימים לא הוה דחוי כמו שלא הוה דחוי מה שהיתה במעי אמו אח"כ הקשה הא ליל שמיני דראוי' להקדיש ולא להקריב א"כ הוה כבהמת שני שותפין דחל ההקדש ואינו ראוי' להקריב וכי תימא לפי שלילה לאו מחוסר זמן א"כ הכא נמי יהי' ראוי' אפי' באותו יום ע"ז תירץ התוס' בודאי מה שחסר מעשה בעלמא כמו לקנות חצי חלק של בהמת חבירו הוא מעשה חוץ ולא נוגע לתיקון קרבן גופו לכן אי אפשר לתרץ קו' התוס' דלא דמי מחוסר זמן דלא חסר מעשה ובבהמת שותפות חסר מעשה קנין על חלק חבירו זה אינו דאין זה מעשה בגופו של בהמה אבל כאן דצריך הגרלה מחדש אפי' לרב על שניהם וא"כ הוה מחוסר מעשה בגופו ועוד איך יהי' נאמר שמחוסר זמן הודחה אע"ג שחל עליו קדושה בליל שמיני דשאני לילה דכל קרבנות הודחה אז אבל בשעירים הוא זמן הקרבה ואעפ"כ לא יוקרב הך אז נקרא הודחה אם חסר מעשה והבן זה מאוד. שוב ראיתי במהרש"א שנתקשה בהבנת התוס' שכתבו דהתם משעה שהקדישו דקאי על מחוסר זמן והקשה הא בבהמת של שותפות ג"כ דחוי משעה שהקדישו יעו"ש ולדעתי עפר אני תחת כפת רגלו שדברים נפלאים לי דתוס' הקשה למה סובר ר"י בבהמת שני שותפין דחוי מ"ש מחוסר זמן ותירצו דמחוסר זמן אינו נעשה הקדש בתוך ז' אבל התם בשני שותפות נעשה הקדש והוא דחוק ודוק אח"כ הוגד לי שכבר העיר בזה בקרבן אשם על המהרש"א יעו"ש ואין לי פנאי כעת לעיינו. (ה) ביומא דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה יעמד הקשה א"כ הו"ל לגמ' טעמא דר"י מיעמד חי ילפי' דיש דחוי ותירצו בדוחק דמכאן ולפי' רק בשעיר דיש דחוי ור"י סובר בכל התורה יש דחוי ותני' כוותיה ולא מטעמי' יעו"ש והוא דוחק והקו' גדולה והכריחו כמו שכתבו וצ"ל. ונלע"ד דהנה בברייתא קתני השני (אשר תני במתני' ירעה עיין רש"י) אינו יודע אם שני שבזוג הראשון או שני שבזוג השני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד ולכאורה פלא בעיני על הברייתא בשלמא שחקרו שהשני שבזוג הראשון ירעה היינו דלמא בע"ח נדחין ע"כ השני שבזוג הראשון ירעה אלא איך מסופקים דלמא השני שבזוג השני וא"כ ע"כ בעלי חיים אינן נדחין אבל עכ"פ יוכל ליקח איזה שירצה וא"כ איך פשיטא שהשני שבזוג שני ירעה דלמא השני שבזוג הראשון ירעה הלא יש ברירה בידינו וע"כ צריך לומר דמצוה בראשון וא"כ ע"כ השני שבזוג השני ירעה וא"כ ספק של הברייתא הוא פלוגתא דר"י ורב אך הברייתא מסיים ת"ל יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות ויש לי לפרש שני טעמים או דבעלי חיים נדחין או אפשר בעלי חיים אינם נדחין רק אין מצוה בראשון אלא כחכמים איזה שירצה יקריב וא"כ כיון דיש ברירה להקרוב גם השני אז צריך להגריל גם על השני של עזאזל אשר עומד חי וא"כ ממועט מיעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות אבל אי מצוה בראשון ואינו אומר רק מי שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו אבל לחי אינו נותן תמורה אם כן אינו נקרא שתי עמידות כאשר באמת לא הקשה הגמ' מהאי קרא קשיא לרב ואם כן ממנ"פ מדמביא ברייתא עמידה ולא שתי עמידות יוכל להיות או דילפי' הטעם דבעלי חיים נדחין וא"כ צריך עמידה חדשה או בעלי חיים אינם נדחין אבל אין מצוה בראשון אבל כרב לא אתי' דהוא סובר בעלי חיים אינם נדחין וגם מצוה בראשון א"כ לא הי' לברייתא להביא הדרשה יעמד חי מדקתני דילפי' שהשני שבזוג הראשון ירעה מפסוק יעמד חי מזה נדע דע"כ אין מצוה בראשון ואז ידענו שכאן צריך להיות הראשון דאל"כ הוה שתי עמידות אבל דלמא לעולם סובר ר"י בעלי חיים אינם נדחין וגם אין מצוה בראשון וצריך ללמוד ממום בם ודוק מאוד. ובזה יש מקום אתי ליישב דברי מהרי"ק שהובא בכ"מ פ"ד מהל' ק"פ שכתב הרמב"ם בהל' ו' מי שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ומצאו אח"כ והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה והקשה הנ"ל הא בפ"ה מהל' עבודת יו"כ פוסק שמקריב הראשון כר"י ותי' דשאני שם אם מת אחד של הזוג הוה דחוי מחמת חבירו אז מצוה בראשון אבל בפסח דהוה מחמת עצמו א"כ די שנאמר שניהם שווין ולא שיהי' לו עוד מעלה לראשון ונתקשה הלח"מ הא בהל' יוכ"פ פסק באבד זוג הראשון והפריש אחרי' תחתיהן אעפ"כ יקרבו זוג הראשון והוא דומה ממש לפסח יעו"ש שהניח בצע"ג. ולפמ"ש נכון דאם ביוכ"פ בנדחה מחמת חבירו שניהם שווין ויש ברירה בידו ליקח איזה שירצה אז צריך העמדה פעם שנית דהא גם אם בוחר בראשונים עכ"פ הי' בידו לבחור באחרונים א"כ גם רב מודה יעמד חי ולא שכבר עמד בשלמא אם מת אחד ונשאר חבירו א"כ דהוא דחוי מחמת חבירו ואין דחוי בבעלי חיים ומצוה בראשון ואז לא צריך ברירה חדשה ולא נקרא יעמד חי ולא שכבר עמד אבל אם נאבד זוג הראשון והפריש אחרים תחתיהם גם שיהי' ברירה בידו איזה שירצה ע"כ יהי' צריך להעמיד שנית ואז ע"כ יוכרח ליקח זו השני ויהי' לזוג השני חשיבות יותר מזוג הראשון ובזה ג"כ הרמב"ם מודה דאין לזוג הב' מעלה על זוג א' וע"כ נשאר הזוג הראשון והב' נדחה. ונ"ל להוסיף טעם לשבח בעזה"י דרש"י כתב יתקיים תחתיו וז"ל אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו נותן תמורה להפסל הוא ולבוא זה תחתיו עכ"ל הכוונה דבגורל לא הי' כתוב רק להשם וכה"ג אומר בפה לשם חטאת בהזכרת שם המפורש כמבואר ברמב"ם שמנה י' פעמים שמזכיר את השם ביוכ"פ ואם מת אחד מהן אז אינו עושה אלא הפלת גורל מחדש אבל לא מזכיר עוד הפעם השם המפורש אלא אומר אותו שעיר אשר עלה עליו להשם יתקיים תחתיו של הראשון אשר הזכיר עליו בשם המפורש לד' חטאת וזה שדייק רש"י אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אותו הוא מימר אבל אינו נותן תמורה להפסיל הוא ולבא זה תחתיו שימשוך הקדושה ממנו על השני ודוק ומה שכה"ג מזכיר עליהם קדושתם נקרא העמדה לפני הכהן דכתיב והעמידו לפני ד' ואח"כ כתוב יעמד חי פי' התרגום יתקיים עיין א"ע שם וזה עמידה אחת ולא שתי עמידות אבל אם צריך לתקן גם השני ולהמשיך עליו שם הראשון אז הוה שתי עמידות והבן זה. ובמ"ש יש מקום אתי ליישב סתירת הרמב"ם מיוכ"פ להל' ק"פ דבשלמא בשני שעירים ביוכ"פ דצריך להמשיך הקדושה משעירים ראשונים אשר הקדיש אז בודאי מצוה בראשון שממנו מקור הקדושה ומהם יצא שהשנים יהי' ראוי' אבל בקרבן פסח כיון דאבד הראשון יוכל להקדיש פסח מחדש הגם שלא יבוא תחתיו להמשך מקדושה ראשונה על השני אז כיון דקדושה שניה לא בא מקדושה ראשונה אז אין יתרון מעלה לראשונה על השניה ולכן החכים הרמב"ם ולא כתב בהל' קרבן פסח והפריש אחר תחתיו רק כתב והפריש אחר לכן יוכל להקריב לפסח איזה שירצה רק ר"י דסובר מצוה בראשון קאי על והפריש אחר תחתיו להשמיענו שאעפ"כ אמרו רבנן איזה שירצה יקריב אז פליג ר"י אבל באמת יש חילוק בזה כיון דלא צריך לומר תחתיו אפילו אמר תחתיו הוה כאלו לא אמר תחתיו והבן.
ו ביומא דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה ברייתא שכתבו תימא דממתני' פסחים צ"ז המפריש נקבה לפסחו מבואר דיש דחוי בבעלי חיים ועדיפא מינה דאפי' דחוי מעיקרא הוה דחוי כמבואר בדף צ"ח ש"מ תלת בעלי חיים נדחין ודחוי מעיקרא הוה דחוי עכ"ל ויש לדקדק מה חדשו בעלי תוס' שעדיפא מינה מוכח אפי' דחוי מעיקרא הוה דחוי הלא די דעכ"פ מוכח בעלי חיים נדחין וא"כ דייקא מתני' כוותיה דר"י וצע"ג. ונ"ל דראיתי בשעה"מ פ"ד מהל' ק"פ שהפליא בקו' על תוס' הלא רב ור"י פליגא רק אליבא דרבנן דמתני' אבל אליבא דר"י בודאי סובר בעלי חיים נדחין רק אליבא דרבנן פליגא דרב אומר דרבנן סוברים בעלי חיים אינם נדחין מדחלק ר"י על רבנן ואמר ועוד אמר ר"י מכלל דשמע מהם בע"ח אינם נדחין כמבואר בגמ' שם ור"י סובר דרבנן סברו בע"ח נדחין דהלא הברייתא קאי על מה שאמרו רבנן השני ירעה כמובן וא"כ מה ראי' ממתני' דמפריש נקיבה לפסחו נימא מתני' ר"י דסובר בע"ח נדחין והניח בקו'. אך אחר עיון נ"ל דהלא מרבנן דמתני' מבואר דאפי' בנראה ונדחה אמרי' אין בעלי חיים נדחין וא"כ די דנאמר דר"י פליג דיש דחוי בבעלי חיים בנראה ונדחה אבל מנ"ל לאפושי פלוגתא דסובר ר"י דיש דחוי בבעלי חיים אפי' בדחוי מעיקרא וא"כ איך נוכל לומר מתני' דמפריש נקבה קאי אליבא דר"י הלא שם מוכח דיש דחוי בבעלי חיים אפי' בדחוי מעיקרא אבל הלא מצינו בקדושין דף ז' בבהמת השותפות שהקדיש אחד חציו דסובר ר"י דיש דחוי בבעלי חיים אפי' בדחוי מעיקרא וא"כ שפיר דייקא מתני' כוותיה דר"י דהכא וגם עדיפא מינה מדין דהכא בשני שעירים דגם אפי' בדחוי מעיקרא הוה דחוי ואם כן שפיר הקשה תוס' דדייקא כוותיה דר"י דרבנן סוברים ג"כ דיש דחוי ובאמת אפי' בדחוי מעיקרא אבל לרב דרבנן פליגו וסברו דאפי' בנראה ונדחה אין דחוי אז די דר"י פליג בנראה ונדחה ולא בדחוי מעיקרא ודוק ולכן החכימו בעלי תוספות והוסיפו להפליא דמשם נשמע אפי' בדחוי מעיקרא דלא נוכל לומר דאתי' אליבא דר"י כקו' שעה"מ. שם וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם הוי דחייה גמורה דלעולם לא חזי' לקרבן שהופרשה לשמו דהיינו פסח עכ"ל הכוונה דכל דחיות שבש"ס היינו שהודח עכשיו ויוכל לבוא לתקנה שיוכשר לאותו שם עצמו שקרא עליו אבל כאן בנקבה לפסח לעולם גם בעתיד לא יבוא העת אשר יוכשר לפסח ודוק וזה שדייק תוס' בסוף דלא חזי' לעולם וכו' ולהכי הוה דחוי לעולם כמובן. (ז) שם בתוס' בד"ה האמר רבא הקשה קו' נפלאה איך אמר דייקא דלא כוותיה דר"י הא יש קו' כנגדו וגם מאי ס"ד דגמ' דלר"י ניחא יעו"ש. ונלע"ד ליישב דלכאורה יש לומר דר"י סובר בהיפך דרבנן סוברים דיש דחוי בבעלי חיים והשני שבזוג הראשון ירעה ור"י חולק ואמר פלגינא בתרתי תחת ירעה ימות ותחת שני שבזוג הראשון אני אומר ימות המשתלח זוג שני דאני סובר בעלי חיים נדחין וכי אמינא אליבא דרבנן אליבא דר"י לא קאמינא רק א"כ לא דמי נשפך הדם ימות המשתלח למת המשתלח ישפוך הדם דשם קאי המשתלח על שעיר שנעשה בתחילה למשתלח ה"ה ברישא נשפך הדם ימות המשתלח קאי על משתלח של זוג הראשון וזה רק דייקא כרב וק"ל. שם בתוס' שתירצו שפליגו בתרתי אם מת אחר הוידוי ישפך הדם דאזיל לשיתין יעו"ש ופלא גדול בעיני דבמת המשתלח ישפך הדם הוא דחוי בשחוטין דאפי' רב מודה ואין בו חידש אלא לאשמעי' כר' ינאי דצריך לעמוד חי וקו' הגמ' במאי פליג ר"י על רבנן ברישא אם נשפך הדם ימות המשתלח דלרב פליג ר"י ואשמעי' בעלי חיים נדחין אבל לר' יוחנן דלא פליגי בזה א"כ למה נקט ר"י כלל נשפך הדם ימות המשתלח דהא לר"י בין רבנן ובין ר' יהודה סובר בעלי חיים נדחין אם נשפך הדם ימות המשתלח וצע"ג כעת. שם בתוס' וז"ל ואיכא למימר דאיירי כגון שמת קודם הוידוי עכ"ל ולדעתי דלשון המתני' מורה דתנא מתחילה עד שלא הגריל יקח זוג להשני ואם משהגריל מת משמע דלא נעשה אלא הגרלה בלבד דאם יש חילוק משהגריל בין התוודה או לא התוודה א"כ למה מחלק המשנה בין הגריל ללא הגריל ודוק. ויש לי איזה דקדוקים בגמ' (א) למה הביא כלל סופא של דברי ר"י מת המשתלח ישפך הדם הלא בזה דיש דחוי בשחוטין גם רבנן מודים ועיין רש"י לקמן בדף ס"ה בד"ה להיות חי דמסיים וז"ל דהכל מודין בשחוטין דנדחין עכ"ל וכאן כל הקו' לר"י ניחא נשפך הדם ימות המשתלח וכן רמז רש"י בדברי המתחיל ימות המשתלח שכתב וז"ל אלמא בעלי חיים נדחין עכ"ל וא"כ למה לגמ' להביא מת המשתלח וצע"ג. (ב) למה האריך הגמ' בשלמא לר"י דאמר בעלי חיים נדחין משו"ה ימות המשתלח ולא אמרו בקיצור בשלמא לר"י ניחא אלא לרב קשיא למה החזיר הגמ' דברי רב דאמר בע"ח נדחין אמאי ימות הכל כשפת יתר חלילה וצע"ג. (ח) פסחים דף צ"ו ע"ב בתוס' ד"ה קודם שחיטת פסח ירעה חדשו הגם דחוי בידים גם רב מודה דהוה דחוי מקדושין דף ז' בבהמה של שני שותפין משמע דרב פליג וקשה הא הוה דיחוי בידים ותי' וז"ל וי"ל כיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים עכ"ל. ונלע"ד להסביר דשם בקדושין הקדיש הוא קדושת דמים דהא אמר חציה מקודשת ועכ"ח דלא הקדיש אלא לדמים ובעבור כן כאשר לקח חציו השני חזר והקדיש חציה השניה קדושת הגוף אבל א"א לומר שמה שהקדיש מתחילה ופשוט ההקדש בכולה דאז הוה תרי מיגות מכח קדושת דמים קדושת הגוף ומכח חצי' קדושה כולה כי תרי מיגות לא אמרי' עיין תמורה דף ד' ומיושב בזה קו' הפלא"ה לרמב"ם דפסק דאין דחוי אצל בעלי חיים א"כ למה נקט וחזר והקדיש חציו השנית נימא דפשטה בכולה יעו"ש ולפמ"ש נכון מאוד דמתחילה שאמר חציה תהא קודש לא כיון אלא על קדושת דמים דבשלמא מי שאומר על בהמה שלו חציה מקודשת אמרו רבנן פשטה קדושה בכולה דהא אפשר לו להיות כולו קודש וכיון שאמר חצי' יהי' קודש קדושת הגוף אמרי' פשטה קדושה בכולה דהא ע"כ חציו הוה קדושת הגוף דהא כתיב ממנו עיין תמורה דף י"א אבל כאן דמפסיק על חציה השנית רשות אחרים לא אמרה התורה שתהא חציה קדושת הגוף אפי' לר"מ ולמכור השאר לעולה דמי יכריח לבעלים השני למכור בהמתם ומכ"ש לרבנן דליכא קדושת הגוף דהא א"א לפשוט הקדושה בכולה וע"כ שלא הקדיש אלא קדושת ממון וע"כ אמרו ש"מ יש דיחוי בדמים עיין רש"י קדושין דף ז' ע"ב ואז אם לא הקדיש מחדש חציו השני לקדושת הגוף לא אמרי' פשטה קדושה בכולה דהוה תרי מיגות מקדושת דמים לקדושת הגוף ומקדושת חציה לקדושת כולה ודוק אבל חציה השנית הקדיש עכשיו קדושת הגוף והוה נדחה מכח חציה הראשון דהוה מתחילה רק הקדש דמים ועושה תמורה הגם דקדושת דמים אין עושין תמורה דעכשיו פושט קדושת הגוף בכולה היינו חציה השנית נתקדש קדושת הגוף ופושט קדושת הגוף גם על חציה הראשון אבל היה ג"כ מכח קדושה דחוי חציה הראשון והבן זה מאוד ואי"ה אבאר זה במקו"א ברחובות. ואם כנים דברי כוונת התוס' כך דשאני התם דהוה ההקדש קדושת דמים ועי"כ דחוי לה מקדושת הגוף וא"כ עכשיו שהקדיש חציה השנית נתפשט לרב מכח חציה השנית קדושת הגוף גם הראשון לא נקרא דחוי מה שעשה מתחילה עכ"פ הקדש דמים וכל קדושת דמים לא הוה קדושת הגוף ואעפ"כ יוכל ההקדש בדק הבית למשוך בהמה תמימה לקדושת הגוף ודרך דחוי להקדש לא הוה דחוי כל כך להיות נקרא דיחוי בידים והבן. (ט) בהנ"ל אחר שכתבו דדרך הקדש דחי לה לא הוה דחוי כ' וז"ל ובתוספתא פליגו ר"י ורבנן איזה מהן יקריב לכתחלה ומייתי לה בפרק שני שעירים עכ"ל ופלא בעיני המשך זה למ"ש למעלה. ונ"ל דלכאורה עלה בדעתו סברה דמה דאמרי' דהשני ירעה אם נמצא קודם שחיטת הפסח זה דווקא אם יש בידו להקריב איזה שירצה והוא בחר באחד ודחי השני אז נקרא דחוי בידים אבל לר' יוסי דסובר מצוה בראשון חוץ אם השני מובחר הוא ממנו אז יש מצוה להביא השני ועיין במנחות דף ס"ד וא"כ ממ"נ אם השני אינו טוב ויש מצוה בראשון א"כ אין השני שנשאר נעשה דחוי בידים ואם השני טוב ומביא השני כי המצוה במחובר א"כ לא נקרא הראשון דחוי בידים כי הוא צריך לעשות לבחור בזה שמצותו בו וא"כ יש לפרש דברי ר"י שמעתי תמורת פסח קרב ותמורת פסח אינו קרב דהוה כאלו אמר פסח קרב ואינו קרב כמבואר בגמ' באופן זה אם השני אינו טוב ואעפ"כ בחר בשני אז פסח הראשון שנשארו אינו קרב דהוה דחוי בידים ואם עשה כדין שאם השני אינו טוב הקריב הראשון ואם השני טוב הקריב השני אז הנשתייר לא הוה דחוי בידים והוא עצמו קרב ולמה לא ידע ר' יהושע לפרש וצע"ג. אחר העיון נ"ל בהיפוך כיון דר"י מודה דאם שחט השני הוא כשר הגם דאינו מובחר מן הראשון וה"ה אם השני הוא מובחר והוא שחט הראשון דהקרבן כשר ולא פליג רק שרבנן נתנו הבחירה איזה שירצה מקריב אז אומר ר"י שיש מצוה בראשון חוץ אם יש מעלה להשני אז יביאנו והוא רק מצות גברא שהוא יבחר בראשון או יבחר בשני אם הוא מובחר אבל אם עשה והקריב השני או שהקריב הראשון אעפ"י שהשני משובח אינו חסרון בגוף הפסח רק שגברא לא עשה מצוה (מבחוץ שממנו של הפסח) א"כ ממילא הגם שהוא עשה כדין ובוחר בראשון או אם השני מובחר בוחר בו הוה דחוי כלפי ראשון דאלו בחר שלא כדין ושחטו שלא לשמן הי' פסול כמו פסח שנזבח שלא לשמו עיין משנה א' פ"א דזבחים ואם יודח לאחר הפסח ונעשה שלמים יהי' שלא לשמו כשר בדיעבד א"כ הוה דחוי והבן. ומעתה יובנו דברי תוס' הגם שהקדימו יען דדרך הקדש דחוי לה לא הוה דחוי בידים דהוא עשה כהוגן שנפשו איותה ויעש להקדיש חלקו לגבוה הגם שע"כ אינו נתפס רק בקדושת דמים אעפ"כ לא הוה דהוי בידים כי מאי הוה ליה למיעבד אם אינו יכול לפעול קדושת הגוף רק קדושת דמים וא"כ יש לטעות לר"י דסובר מצוה בראשון או אם השני מובחר מצוה בשני א"כ לא הוה דחוי בידים וע"כ מתני' הנ"ל דלא כרב ובאו בחכמה ורמזו שעל מצוה הנ"ל פליגי ר"י ורבנן איזה יקריב לכתחילה ואעפ"כ אותו פסח שנשתייר הוה דחוי בידים דאלו הקריב השני ג"כ כשר והוה דחוי בידים ודוק. שוב מצאתי שבצל"ח בסוגי' זו יצא לחדש דבר דאם נמצא הראשון אחר חצות אז להשני מעלה שהיה ראשון ראויה להקרבה לפנינו אז בין לרבנן ובין לר"י מצוה בשני וממילא לא הוה הראשון דחוי בידים יען כי היה מצוה עליו לעשות כדין שהשני נעשה ראשון יעו"ש שהאריך. ואני אומר מלבד שנעלם ממנו לפי שעה רש"י מפורשת ביומא דף ס"ב בד"ה ואח"כ נמצא ראשון וז"ל או קודם חצות דארבעה עשר או אחר חצות וקאמר ר"י מצוה בראשון ואעפ"י שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרווייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא אתחזי קמא עכ"ל הרי מבואר אפי' נמצא הראשון אחר חצות והשני הופרש קודם חצות אעפ"כ סובר ר"י מצוה בשני וגם רבנן סוברים איזה שירצה יקריב דלא כדבריו שכ' אם נמצא לאחר חצות אז בין רבנן ובין ר"י סוברים מצוה בשני מלבד זה שנעלם ממנו בלא"ה הדבר תמוה שא"כ לר"י שסובר מצוה בראשון ואם השני משובח יביאנו דמשמע מצוה בשני עיין במנחות דף ס"ד מעלת מובחר והוא עשה כדין לא משכחת האי דינא דמתני' והוא פלא גדול הלא מדברי תוס' שהבאתי משמע דר"י ורבנן קאי על המתני' וגם בסברה הדבר פלא בעיני דהגם דמצוה בראשון היינו שהוא יבחר ויתן מעלה בראשון וידח להשני וא"כ הוא מדחה את השני יען שהוא בוחר בראשון דהא ראי' אם לא בחר וקיים מצוה הנ"ל מהני אם הקריב האחר ומה דאמרי' בתמורה כ"ד דרב לטעמא דסובר מצוה בראשון והוה כמפריש לאיבד הוא נכון מאוד דבודאי יעשו הכהנים כהוגן ויקחו את הראשון אשר עומד חי א"כ מה שמפריש עוד אחד לד' אינו דומה לאחריות רק כמפריש לאיבוד דהא דעתם לבחור בראשון אבל בודאי במה שבוחר בראשון עושה דחוי בידים להשני ודוק. (י) פסחים דף צ"ח ש"מ תלת בע"ח נדחים דחוי מעיקרא הוה דחוי ויש דחוי בדמים ועיין בתוס' דף ז' בקדושין שנתקשו א"כ מאי קמ"ל ר"י הנך תלת בקדושין יעו"ש. ואמרתי אדברה בעזה"י הנה כאן אם הקדיש נקבה לפסחו היתה הבהמה ראוי' מתחילה לשלמים רק הוא אמר שיהי' לפסח מה שאי אפשר לתפוס בו אבל גם אם הי' נתפס בשם זה והי' נעשה מותר הפסח הי' ג"כ שלמים ואם נימא שאחר הפסח היא בעצמה תקרב שלמים הי' חוזר למה שהיתה ראוי' מתחלה להיות שלמים וגם לפי שם חדש אשר הניח עליה להיות פסח הי' ג"כ ראוי' להיות שלמים אעפ"כ אנו אומרים יען שהניח עליה שם פסח ולפסח גופיה אינו ראוי' א"כ נדחה ג"כ מלהיות שלמים אשר בא משם פסח הגם דעל שם שלמים הנ"ל היתה ראוי' מקדמת דנא וזה שרמז רש"י בלשונו הזהב וז"ל דחויי' דחוי גמור שאף לכשנדחית למה שהיתה ראוי' אינה קרבת אלא רועה וכו' ולא קרבה שלמים הוא גופה שזו היא ראייתה כמתחילה שכל מותר הפסח שלמים עכ"ל הגם ששם פסח הי' רוצה לדחות שם שלמים אשר היתה ראוי' וגם מותר הפסח חוזר להיות שם שלמים יען דעכ"פ נדחה שם שלמים מכח שם פסח אינו חוזרת עוד להיות ראוי' לשלמים יען שבא מכח פסח אשר אינה ראוי' לשמו אבל אי ב"ח אינם נדחים א"כ חוזרת להיות ראוי' לשלמים והבן ואמר ש"מ דחוי מעיקרא הוה דחוי הכוונה השם פסח הוה הדחה כאן לשם שלמים הגם דלפסח לא היתה ראוי' מעולם ואיך יקבל שם זה להיות נקרא דחוי הא באמת לא נתפס הבהמה כלל בשם פסח אעפ"כ יען שהוא הזכיר שם פסח ואלו הי' נתפס בשם זה היה דוחה לשם שלמים שלא יחול עליו עוד וע"י שם הנ"ל נתפס עכ"פ לדמי פסח ונפעל לדחיות שלא יתקבל בהמה עצמה לשלמים וש"מ יש דחוי בדמים הכוונה דמה שנתפס הבהמה לדמי פסח ופעל כדבורו עכ"פ קדושת דמים לשם פסח אלימא תפיסת קדושת דמים על שם פסח כאלו הותפס בו קדושת הגוף ולא היה ראוי להקריב שהיה פועל דחוי לגבי שם שלמים עיין רש"י היטב והבן זה מאוד. ומובן מאוד דלא דמי לשאר דחוי מעיקרא שבש"ס למשל בהדס שנקטם או ענביו מרובים הי' נדחה מעיקר שלא היה ראוי להדס מצוה ועכשיו שהיה נראה להדס מצוה ואנו מבקשים שיוכשר למה שהיה פסול מתחילה אבל כאן דהיה מתחילה ראויה להיות בעצמה שלמים ואותה אנו מבקשים שתהיה עכשיו שלמים ואעפ"כ נפסלה מלהיות בעצמה שלמים יען שבעלים הניחו עליה שם פסח והגם דלגבי שם זה נפסלה מעיקרא ואעפ"כ אינה חוזרת לשם שלמים אשר מעולם היתה ראוי' לשם זה והגם שמותר שם פסח ראוי' להיות שלמים ודוק. אמנם בהקדיש חצי בהמתו שם בקדושין לא חזי חצי בהמה לשום קדושת הגוף וראוי רק לקדושת דמים ואח"כ כשלקח חצי בהמה השנית יבוא להיות קדושת הגוף ויהיה נראה למה שלא היה ראוי' מתחילה כלל לעומת זה יש שם מעלה דאז כאשר הקדיש חלק השני יוגמר השם הראשון אשר הקדיש מתחילה כגון שאמר חצי לעולה ולקח אח"כ חציה השנית ואמר גם חצי זה לעולה א"כ אם אין דחוי יוגמר השם הראשון לקדושת הגוף רק שנעשה מקדושת דמים לעולה קדושת הגוף לעולה אבל בפסחים שם אי אפשר לגמור גוף השם שהטיל מתחילה להיות פסח רק שיתחלף מפסח לשלמים וחידש ר"י דיש דחוי בב"ח אפילו לגמור שם הראשון וחידש עוד דחוי מעיקרא הוה דחוי דשם בפסחים הוה דחוי שם פסח לשם שלמים אעפ"י שאין גופה ראויה כלל לקבל שם פסח אבל כאן בקדושין הבהמה בעצמותה ראויה לקבל שם קדושת הגוף רק אי אפשר להקריב מפני החצי השני וזה שדייק רש"י בקדושין וז"ל זו שמתחילת הקדושה לא נראה ליקרב עכ"ל הכוונה דהלא יכול אדם להקדיש רגל בהמה לעולה או חצי בהמה אם גם חבירו יקדיש ג"כ חלקו השנית דהא שותפין מקריבין בהמה ביחד זה מנדר חלקו וגם זה מנדר רק כאן שחבירו לא הקדיש א"כ אי אפשר להקריב ועיין בתוס' וחזר ולקחה שה"ה הי' להגמ' לנקוט שחבירו הקדיש ג"כ חציו היינו אח"כ ולא צריך לומר שהוא חזר ולקחה אח"כ ודוק ואשמעי' כאן דחוי מעיקרו שהשם בעצמו היה נדחה מתחילה ואח"כ נראה להקריב ודוק ואח"כ חידש יש דחוי בדמים שם בפסחים הוה הכוונה שהדמים קיבלו מתחילה שם קדושת דמים לשל פסח עיין בלשון רש"י שם וז"ל לא חזיה גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמיה אקדשה עכ"ל היינו דמים על פסח והבן אבל כאן הוה דחוי בדמים מן אותו שם עצמו כנ"ל לולא שתוס' לא הערו כן. (יא) הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' ק"פ הל' ו' מי שאבד פסחו ומצא אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים עכ"ל והקשה הכ"מ הא בפ"ג מהל' עבודת יוכ"פ פסק שאם מת אחד יקח זוג אחר והראשון יקרב והשני ירעה והוא כרב וכאן כתב איזה שירצה והוא כרבנן ותי' דשאני ביוכ"פ דהוה נדחה מחמת חבירו לכן נשאר הראשון בחשיבותו אבל כאן דאבד הפסח והיה מוכרח להפריש אחר תחתיו א"כ די שלא נאמר מצוה בשני אבל הראשון אבד חשיבותו עכ"פ ונשאר איזה שירצה יקריב והתפלא בלח"מ הא פסק בהל' יוכ"פ אפי' אם נאבד שניהם והופרש אחרים תחתיהם ונמצאו אעפ"כ הראשונים יקרבו והשנים ירעו. ונ"ל בעזה"י דכל פסח הוא מקודש גם לשלמים דכל מותר פסח הוא שלמים וא"כ כיון אם הפריש אחר תחתיו ונמצא דעושה אחד לשם פסח והשני לשם שלמים אז גם השני שנעשה שלמים לא הודח מקדושתו דהא כל פסח הוא עומד לשלמים א"כ אמרי' איזה שירצה יקריב פסח דהא הנשאר לשלמים לא הוה הורדה מקדושתו דפסח שלמים קדשים קלים הן ועיין בפ"ה דזבחים אבל שם ביוכ"פ דהשני ורעה עד שיסתאב אם נאמר דיקריב איזה שירצה ויקח זוג השני והזוג הראשון ירעה עד שיסתאב הוה הורדה מקדושתו שלא יוקרב כלל אז אמרי' מעלין בקודש ולא מורידין מהכ"ת יבוא הורדה לזוג הראשון אשר זכו להיות עולה לקרבן לד' והבן ומשו"ה פליגי בירושלמי אם לא נאמר בפסח מצוה בשני יען דבין כך ובין כך עכ"פ גם הראשון יוקרב שלמים דהוא נכלל בתוך שם פסח רק אנו דנין אם יקריב אותו לשם פסח אז מסתבר הלא הראשון אבד ואם היה נמצא אחר שחיטת השני היה הוא שלמים ואם כן כבר חשבנו עליו אם נמצא אותו אחר הפסח יהיה שלמים והשני הפרשנו לשם פסח ולא חשבנו עליו לשלמים וא"כ די שפסק הרמב"ם איזה שירצה יען דחשבנו ג"כ אולי יהיה נמצא קודם שחיטת השני ויהיה השני שלמים והבן. ואוסיף נופך בטעם לשבח בעזה"י דבשלמא אי אמרי' דפסח בשאר ימות השנה צריך עקירה משם פסח לשם שלמים נמצא דלא נכלל בשם פסח כח שם שלמים א"כ שפיר אמרי' דנקריב ראשון שהוא זכה בשם פסח ולא נעקור ממנו שם פסח ולחדש עליו שם שלמים אבל אי אמרי' דפסח בשאר ימות השנה לא צריך עקירה דמיד נכלל בו שם שלמים כדילפינן בזבחים דף ז' וזבחת פסח לד' אלקיך צאן ובקר יעו"ש ואם שחט פסח בשאר ימות השנה שלא לשמו הוה כאלו שחט לשמו שהוא שלמים ועיין בזבחים דף קי"ד ברש"י ותוס' שם א"כ בוודאי יוכל ליקח השני וממילא נשאר הראשון לשלמים דהא לא צריך לעקור ממנו שם פסח ועיין ביומא דף ס"ג ע"א דיש פלוגתא אי פסח צריך עקירה ונ"מ אי שחט פסח בחוץ לשמו בשאר ימות השנה אי חייב אשחיטת חוץ אי אמרינן אין צריך עקירה חייב הואיל וחייב שלא לשמו אבל אי צריך עקירה אז פטור אם שחט לשמו והרמב"ם דפסק פי"ח מהלכות מעשר דחייב כר"י א"כ שפיר פוסק בפסח איזה שירצה יקריב ורבא דאמר דתלי' בר' יוסי ורבנן היינו אי אפי' צריך עקירה ודוק ועיין רש"י בזבחים דף י"ב ד"ה ואי דאפרשה מאתמול דפסח קודם זמן שחיטתו הוה נראה דראוי' להקריבו שלמים ולכן לרבנן הוה פסח תמיד נראה אבל לבן בתירה הוה נראה ונדחה ועיין רש"י תמורה דף י"ט ד"ה שאני אחר פסח. ואנכי אשבע כי אחר שכתבתי זה בא לידי שו"ת חכם צבי סי' מ"ה וראיתי שדרך בדרך הזה שיש חילוק בין אם השני ירעה או אם יקרב שלמים וב"ה שזכיתי לדעתו וההבדל בין דבריו לדברי ניכרים אך פלא עליו הלא בקופות יוקרבו שניהם ואעפ"כ אמר ר"י שכותב עליו א' ב' ג' שמצוה בראשון וצריך לומר כתירוץ הגמ' דשאני התם היכי דאיתחזי קמאי לא אתחזאי בתראי אז אפי' אם שניהם יעלו לרצון לפני ד' יש מצוה בראשון אך א"כ למה אמרו דלמא שאני התם היה לגמ' לומר שאני התם דאיתחזאי קמאי דהא ראיה בתודה והפריש אחר תחתיו מודה ר"י איזה שירצה כמבואר ראיה הנ"ל בח"צ יעו"ש וצע"ג ועל עיקר ראית חכם צבי מתודה נ"ל להשיב דשאני התם דשניהם יקרבו על שם אחד הוא שם תודה אז אין קפידה אבל שם פסח ושם שלמים המה שני שמות אז יש קפידה איזה שם יוקרב תחילה וכן בקופות יוכל להיות מקופה ראשונה יצריכו ק"ק ומשניה קדשים קלים ודוק ועוד נ"ל לחלק אם יקדים אחד להשני אז מצוה בראשונה אפי' אם שניהם עולים לקרבן כגון בקופה או בפסח דהשני לא יוקרב ערב פסח אלא אחר פסח יהיה שלמים אבל בתודה דיוכל להקריב ביום אחד אז אין נ"מ איזה ראשונה. (יב) ראיתי בשעה"מ שנתקש' בתי' התוס' פסחים קדושין ותמורה שהמציאו לחדש דיש דחוי מעיקרא בקדושת הגוף דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ודייק ר"י בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואפי' אם רבה הדם עליו לבסוף נדחה הגם דהוה דחוי מעיקרא והקשה הגאון הנ"ל הלא מבואר בזבחים בקבל בכלי קדש וחזר ונתן בכלי חול לא חשיב דחוי לכ"ע דהואיל ובידו הוא והסביר תוס' שם דלא דמי לכסוי יען דכאן יש מצוה שיתן בכלי קודש ולאסוף הדם מה שנשפך על הרצפה וא"כ גם כאן יש בידו להרבות עליו דם וכל שבידו אין דחוי והניח בקו'. ולדעתי פלא בשלמא אם נתן כל הדם בכלי חול או נשפך על הרצפה דלא יוכל לקיים המצוה אז נחשב לנו בידו דבודאי יעשה לקיים המצוה אבל אם נשאר כדי לקיים המצוה אז לא נחשב בידו כי אין מצוה בזה להרבות דם וגם מי התיר לבעל הדם מתחילה לעקור אותו מהכשירו כדי לתקן חבירו באופן זה בודאי יש איסור לבטל לכתחילה ועיין בהגהת אבני מלואים שאפי' תרומה אסור לבטל מדאורייתא ואולי באופן דלא נשתייר שיעור הזאה ואם ירבה עליו וחוזר להכשירו יהיה שיעור שע"י אשר יתוסף יהיה רבה הדם ודוק. (יג) ראיתי שדברי תוס' סוכה דף ל"ג שחקרו דבידו מהני אפי' בנראה ונדחה ומחלקין בין הך דבידו בזבחים דף ל"ד בנשפך דם על ריצפה ובין שאר בידו והקשה בכסוי דם דהוה בידו ותירצו יען שפטור מלכסות א"כ אמרי' דחוי הגם שבידו ובזבחים דף ל"ד כתבו הטעם דשם יש מצוה לכנוס הדם שנשפך אבל בכסוי דם אין מצוה יעו"ש ולכאורה טעמא בעי כיון דבידו מה לי אם יש עוד מצוה בתקונו או לא הלא הסברה כיון שבידו לתקן לא יהא דחוי ואם בידו לתקן הוה ג"כ דחוי מאי הוה אם יש מצוה לתקנו וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י בידו לתקן פועל דווקא בנראה ונדחה וחזר ונראה אבל בדחוי מעיקרא לא מהני בידו לתקן והגם דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא בכל זאת אי דחוי מעיקרא הוה דחוי לא מהני אפי' בידו ובנראה ונדחה הגם דהוה דחוי בכל זאת בידו מהני שלא יהי' נדחה ואבאר בעזה"י. הנה בכל דבר שקבל שם לעצמו אז בנקל לא נפסק אבל לקבל שם חדש בקל לא יוכל לקבל שם חדש עיין דוגמא ר"ן בחולין למה נ"ט בר נ"ט דאיסור אסור ונ"ט בר נ"ט דהיתר לא אסור בבשר בחלב ותירץ דשאני אם אנו דנין שיפסק שם עיקרו אז בנ"ט בר נ"ט לא נפסק השם אבל להיות מקבל שם חדש בב"ח בטעם קלוש כנ"ט בנ"ט לא מקבל שם חדש (וכדומה נמצא סברה הנ"ל בכמה מקומות ועיין תוס' עירובין דף ה' שחולק על רש"י יעו"ש ועיין בהל' נטילת ידים בשיורי טהרה). ואם כן אף אנו נאמר בשלמא אם נראה והי' מקבל שם קרבן וראוי' הדם לזרוק לכפר ואנו נאמר שבא דבר אשר ידחה הדבר אשר כבר הי' עליו ולא יוצלח עוד לכפר זה דווקא אם בא דחוי אשר אין בידו לתקן אז הדחוי עוקר שם הראשון אשר קבל אבל אם בידו לתקן ולעקור הדחוי אז לא יצא החפץ ממקומו שכבר קבל שם ההוא שהי' נראה לקרבן ולהיות כפרה ומהני בידו לתקן שלא יופסד זכות הראשון אבל בדחוי מעיקרא אם הוה דחוי אז לא מהני בידו לתקן דהא עדיין לא תיקן ומעולם לא היה נראה ולא קיבל החפץ שם לעצמו וזכות לעצמו א"כ כיון שבא הדחוי נדחה הגם דבידו לתקן ולכרות הדחוי אבל עכ"פ הגם שיתקן מכאן והלאה עכ"פ לא יעקור למפרע שהי' נדחה ובשעה שבא הדחוי לא הי' על החפץ שם וזכות בעצמו וכל זה אם יש מצוה בתקונו אז פועל בידו שלא יעקור שם הראשון כגון בנשפך הדם אבל בכסוי דם כיון שכסוי הרוח היה פטור מלכסות ולא נשאר על החפץ זכות ומעלה ראשונה ולא היה הדחוי צריך לעקור דבר דהא כל זמן שמכוסה הוא באמת נפטר מלכסות א"כ לא מהני בידו לגלות דבידו לא מהני רק שלא יופסק כח הראשון ובכסוי עכ"פ הי' נפסק ודוק היטב בעזה"י וכל זה בקדשים או בדחיות גוף החיוב כמו בכסוי דם אבל בהדם דהוה רק מצוה והגם אי אמרי' דהדס נדחה עדיין חוב המוטל לעשות נעילת לולב לא נדחה והוא רק הכנת חפץ לקיים בו המצוה אז מהני בידו אפי' בדחוי מעיקרא ודוק בתוס'. (יד) בסוכה דף ל"ג אבאר שיטת רש"י לזכרון דברים ומקוצר הזמן אבוא בקצירת אומר בעזה"י. הנה יש חקירה אחת אי אמרי' דחוי רק בקדשים יען דשם יש קיום מצוה רק ע"י החפץ דמי שמקריב קרבן ולא הקדיש את הבהמה מקודם לא חשיב קרבן כלל וחייבים עוד משום חולין בעזרה א"כ לא הוה קיום הדבר ע"י פעולת אדם בלבד אלא ע"י החפץ שהוא קדוש וגם צירף פעולת אדם אז נגמר התכלית א"כ חידשה התורה אם החפץ נדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה והוה כאלו אין החפץ קדוש אבל במצוה דהכל הוא פעולת אדם ע"י החפץ אבל אין שום קדושה מונח על החפץ לא קודם המצוה ולא אחר המצוה דהא תשמישי מצוה נזרקין א"כ יש לחקור אי שייך בו דחוי כי אין הכנת והזמנת חפץ למצוה מעלה כלל לכן גם אם מקדים אותו מקודם כגון שאגד הלולב טרם שבא ביום החיוב עליו והי' אז נדחה אין הדחוי פועל דבר דוגמת סברת רש"י בביצה דף ב' ביצה שהוכן ביו"ט אסור בשבת דסעודת שבת חשוב והוה הכנה איסור אבל סעודת חול לא חשוב ולא מהני הכנה ולא נחשב הכנת שבת לאיסור או נימא דמשעת שבא הזמן חיוב המצוה אז כבר צריך להיות לו החפץ אשר ע"י נעשה המצוה ושייך ג"כ בו דחוי וא"כ חקר ר' ירמיה אם יש דחוי אצל מצות ולא אמר ר' ירמיה אי דחוי מעיקרא הוה דחוי אצל מצות או לא דאז הוה במשמע שיש עכ"פ ענין דחוי אצל מצות וחקר אי דחוי מעיקרא הוה ג"כ דחוי או לא ור' ירמי' מסופק על שורש ענין דחוי אי שייך במצות או לא ובחקירה הנ"ל לא שייך לדייק בין דחוי מעיקרא או בין נראה ונדחה כי באמת אי דחוי מעיקרא לא פוסל הוה רק הטעם יען דלא נקרא דחוי דאי נקרא דחוי אז בודאי פוסל דהא דחוי הוה פסול אלא יען דלא נקרא דחוי לכן אינו פוסל וא"כ אי חקרי' יש ענין דחוי אצל מצות לא נ"מ כלל אי ר"י חוקר על דחוי מעיקרא או על נראה ונדחה דממנ"פ אם אין ענין דחוי אצל מצות אין נ"מ בזה ואי יש דחוי אצל מצות אז אי דחוי מעיקרא הוה דחוי בקדשים הוה ג"כ במצות ואי אין דחוי מעיקרא נקרא דחוי א"כ גם בקדשים לא נקרא דחוי ור' ירמי' מסופק רק על השורש אי יש דחוי אצל מצות וזה שרמז רש"י והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא או נראה ונדחה דהא רש"י פי' אי דחוי רק בקדשים ולא במצות ודוק.
ומיושב בזה קו' התוס' איך מביא כתנאי דלמא מאן דסבירא ליה אין דחוי שאני התם דבידו ללקטן יעו"ש ולפמ"ש לק"מ דאם אנו צריכין הטעם משום בידו אבל בלא זה מודה דיש דחוי א"כ נפשוט עכ"פ דיש ענין ושורש דחוי אצל מצות אך דלמא מאן דמתיר הוה הטעם דלא סובר כלל ענין דחוי אצל מצות והוה עכ"פ כתנאי אי שייך דחוי אצל מצות ודוק וזה שדייק רש"י לקמן בעבר ולקטן כשר שכתב רש"י ופשוט מיהו פלגא דאיבעי עכ"ל יען דאיבעי הוה על השורש אי שייך דחוי כלל אצל מצות בין אי דחוי מעיקרא הוה דחוי או בין נראה ונדחה דבודאי היה דחוי ודוק ומיושב בזה למה לא פשט הגמ' ממתני' דעבר ולקטן כשר ומוכח עכ"פ דדחוי מעיקרא לא הוה דחוי וצע"ג יען דדלמא הוה הטעם במתני' דלא שייך ענין דחוי אצל מצות כלל אבל תוס' דהקדימו מתחילה כנגד פי' רש"י שהוא איבעי על כל שורש דחוי אי שייך אצל מצות ופירשו שהי' מסופק אי דחוי מעיקרא הוה דחוי אצל מצות א"כ שפיר הקשה תוס' קו' וצריכין לתרץ דשאני התם דהוא בידו. (טו) זבחים דף ל"ד בגמ' עביד צריכתא דאי אשמעי' קבל פסול טמא דחזי לעבודת צבור ואי אשמעי' שמאל דאית ליה הכשר ביוכ"פ וכלי חול דחזי לקדושינהו ואח"כ פריך הגמ' ולהוי ליה דחוי ושני הא מני חנן המצרי דלית ליה דחוי יעו"ש ובתוס' הקשה הא הוה רק מעשה איצטבא ותירץ דקו' הגמ' קאי על נשפך הדם לארץ יעו"ש. ונלע"ד ליישב דנפלא בעיני למה עביד הגמ' מתחילה הצריכתא ואח"כ הקשה ולהוי ליה דחוי דמשמע יען שעשה צריכתא על שלשתן הקשה קו' הנ"ל הא אפי' לא היה מוזכר במשנה רק אחת הי' ג"כ קשה הא הוה ליה דחוי וצע"ג וביותר יש להפליא על סדר הגמ' הלא הקו' הא הוה ליה דחוי הוא סותר גוף הדין דמתני' דמכשר להנך גווני וצריכתא הלא רק קו' למה לי לשנות כמה פעמים הכשר אחד אבל עכ"פ הדין דין אמת וצע"ג. אמנם נ"ל דבודאי יש לחקור דכל דחויות הנמצאים בש"ס היינו או שהי' חסרון בחפץ כגון הדס שנקטם או שהי' עליו ענבים או שהדם הי' מכוסה או שהקדיש חצי בהמתו או שנפגם המזבח או שמת המשתלח או בעל מום או מחוסר זמן או שיש חסרון בגוף כגון עשיר שהפריש קן לכבשתו או אכל חלב והמיר דתו או נתחייב קרבן ונשתטה או מצורע ויולדת שחקרו בתוס' זבחים דף נ"ט אשר מכח חסרון הנ"ל אפי' היה עשה בו כדת המצוה שאגד הלולב ונענע בו או אם כסה אחר שנתכסה מרוח או שהקריב על המזבח שנפגם כל עבודת כהגון או שהקריב הבעל מום ומחוסר זמן כדת בד' עבודות או במומר או שנשתטה והקריב כדת וכהוגן ואפ"ה לא הי' מהני זה קרוי דחוי שאפי' אם נסתלק החסרון לא יהיה נראה אבל כאן שלא עשה כהוגן כדת וכחק עבודה שצריך להיות כהן טהור ויקבל בימין ובכלי קודש ואז נקרא שעבד עבודתו כחק הכתוב ואח"כ חוזר ועושה בו כהוגן בכהן טהור ובימין ובכלי קודש איך נאמר הא הוה דחוי הכי עושה עכשיו כמו שעשה מתחילה או הכי עשה מתחילה כמו שעשה עכשיו הלא מתחילה היה ג"כ כשר אם עשה כהוגן וגם עכשיו יהיה פסול אם לא יעשה כהוגן איך נאמר ע"ז מה שהי' נדחה לא יהי' חוזר ונראה הלא באמת לא יהי' נראה מה שהי' דחוי והבדל הוא שמתחילה לא עשה דבר שנקרא עבודה ועכשיו עשה שיהי' נקרא עבודה לכן הקדים הגמ' צריכתא דמצינו שעבודת טמא נחשב עבודה וקבלת שמאל נקרא עבודה וא"כ כיון שמעשה זה נחשב במקו"א עבודה לקרבנות ואעפ"כ פסול כאן א"כ נחשב להיות נקרא דחוי ופריך א"כ ולהוי ליה נדחה ולא קשה קו' תוס' מעשה איצטבא לא נחשב בשום מקום לעבודה ובדף י"ד קחשיב רק זר ואונן שיכור ובעל מום דהם אינם בר עבודה בשום מקום אז נחשב כמעשה איצטבא אבל כאן דקאי נתן לפסול שהוא בכהן טמא וטומאה הותרה בצבור וא"כ קשה להוי דחוי והבן שהגם שכה"ג מקריב אונן הוא הטעם דלא חל עליו אנינות ועיין רמב"ן פ' אחרי מות ועיין ברמב"ם פ"ג משגגות דמדמה המיר דתו למחוסר זמן דחסרון בגברא כחסרון בחפץ וכאן נחשב טמא ושמאל במקום אחר לעבודה וא"כ פועל כאן עכ"פ לחול עליו שם דחוי וכה"ג מצינו כמה פעמים בש"ס מה שיש לו שם הכשר אחד פועל פסול במקום אחר ודוק עיין חולין דף ל"ב הואיל ועשה מעשה חטאת בחוץ ודוק. (טז) מה שכתב תוס' זבחים דף י"ב דבהמת שני שותפים נקרא בידו שיוכל ליקח חציו של חבירו ובידו ולתקנו יעו"ש והוא בלי הבין ח"ו הלא תלוי בדעת חבירו אם ירצה למכור לו או לא ומה שתלוי ברשות ורצון חבירו לא מקרא בידו וצע"ג. ונראה לי דבאמת לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אבל באמת בלא דמי הוה גזל ובדמי עובר בלא תחמוד אבל כל זה בית דומיא אשה דכתיב לא תחמוד בית רעך ואשת רעך מה שחבירו יוכל להנות ממנו אבל כאן שע"י שנתקדש חלק חבירו גם הוא אסור להנות מגופו של בהמה דאיברים יונקין מהדדי עיין פנ"י קדושין דף ז' וא"כ בכה"ג תלוי וזבין או שנותן דמי חציו של חבירו מהני דאינו עובר על לא תחמוד דהא חבירו לא יוכל להנות וכל זה אחר שיקדש חלקו אבל בשעה שהקדיש היה דחוי דאז לא היה בידו להקדיש חלק חבירו אבל עכ"פ בידו לתקנו וליקח חלק חבירו והבן זה. (טוב) בזבחים דף ע"ג גמ' אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצו כתב רש"י וז"ל דאידחוי ליה מדרבנן עכ"ל ויש לדקדק בלשון רבא דתיבת השתא מקושי הבנה היה לרבא לומר כיון דאמרו רבנן לא נקריב יהיה מאיזה טעם שיהיה אבל השתא משמע יען שחדש רבא דהטעם משום שמא יקח מן הקבוע לכן לא מהני אי נקריב והוא פלא אי אפי' הוה הטעם משום שמא יבואו י' כהנים בב"א הוה ג"כ הדין שאינו מרצה כיון שאמרו רבנן לא נקריב וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י דהנה הטו"א באבני שהם בר"ה דף כ"ז נתקשה בכמה קו' חמורות על סוגיא הנ"ל (א) איך אמרי' הדר אמר רבא אחד זה וא"ז יצא הא עכ"פ מודה לכתחילה לא יתקע דהוא חולק על ר"י רק בזה ששלמים הוה כעולה וא"כ אמאי יצא בדיעבד הא הוה נדחה כיון דאמרו רבנן לא יתקע כמו שסובר רבא בעצמו בזבחים כיון דאמרו רבנן לא נקריב וכי תימא לחלק בין קדשים ובין מצות א"כ בסוכה דף ל"ג דספוקי מספקי' הגמ' אי יש דחוי אצל מצות נפשוט מרבא דאין דחוי וצריך עיון גדול (ב) אמר רבא שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא והקשה כיון דלכתחילה לא יתקע איך יצא בדיעבד וכן אמר רבא בסוכה דף ל"א לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר והקשה כיון דלכתחילה לא יטול איך כשר אם נטל הא נדחה וצע"ג (ג) עוד הקשה הא אפי' בקדשים גופא אמרי' דף ע"ח נתערב בדם התמצית ישפוך לאמה ר"י מכשיר אם לא נמלך ונתן כשר וקשה הא כבר נדחה והוא בשחוטים וכי נימא דקאי דווקא כחנן המצרי (ד) עוד נתקשה ממנחות דף כ"ג קומץ שנתערב במנחה שלא נתקמצה או נתערב הקומץ בשיריה לא יקטיר ואם הקטיר עלה לבעלים וקשה הא כיון דלא נקטיר ועשה הוה דחוי הכי נימא דכל הש"ס כחנן המצרי והניח הסוגיא בקו' הנ"ל. ואחר העיון נ"ל בעזה"י ליישבם והוא דלא נקרא דחוי אלא אם משכחת שהיה זמן בעולם או שיש אופן בעולם שאפי' אם הקריב את החפץ לקרבן או עשה בחפץ הזה המצוה ולא יצא ידי חובתו אז אפי' אם בא העת שיוכל לצאת בו לא מהני דהא היה החפץ זה נדחה באופן בעולם שלא יהיה מהני אפי' דיעבד כגון הקדיש חציו של שור או נקטם ראשו של הדס או שמת אחד מן השעירים או נפגם המזבח או הפריש קרבן והמיר וכדומה שאז אפי' עשה אז המצוה לא מהני אבל אם לא היה מעולם זמן אשר נוכל לאמור שלא היה מהני אי הקריב או עשה אז בא המצוה א"כ לא הוה נדחה מעולם על דיעבד כמובן. ונחזי אנן אם נתערב אחד מכל החטאות המתות או שור הנסקל בשאר בהמות ויקח כל אחד מן הקבועות ויקריב אותו הוה פסול אפי' בדיעבד דכל קבוע כמחצה על מחצה והוה כל השוורים פסולין אפי' בדיעבד מכח ספק דאורייתא לחומרא ופשיטא שפסולה אפי' בדיעבד ולא נשאר רק זאת דנכבשינו דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש וגזרו רבנן שאפי' פרשו משום שמא יקח מן הקבוע ויהיה הפרוש כאלו לא נפרש אז אפי' אם עבר והקריב לא מהני דהא באמת קודם שפריש מרובה היה נדחה על פי דין דכל קבוע כמחצה על מחצה א"כ היה כבר נדחה דחוי גמור שאפי' בדיעבד פסולין רק אי מתנה לכתחילה אם נפרש אותם לא חל עליו מעולם שם דחוי דהא יש בידינו נכבשינו דניידי וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה עיין זבחים דף ל"ג ודף נ"ט ולא חל עליו שם דחוי עיין תוס' שם אם יש מצוה לתקן הדם והלא כאן מצוה לתקן כל הקרבנות כשירות שנתערב בו הפסול ודוק אבל השתא דאמרו רבנן דאסור נכבשינו דניידי משום שמא יקח מן הקבוע א"כ אין בידינו לבטל הקביעות נמצא שכבר הם דחוים מן הדין להיות פסול אפי' בדיעבד כמו אם באמת היה לוקח מן הקביעות דהי' פסול בדיעבד מכח ספיקא דאורייתא ודוק. אך כל זה אי הטעם אי נתיר נכבשינו חיישינן שמא יקח מן הקבוע דאז כולם יהיו פסולין בדיעבד נמצא דאין בידינו לבטל הדחוי ואז גם בדיעבד לא מהני אבל אי נימא הטעם שמא יבואו י' כהנים בב"א ואז אישתכח דאיסורא ברובא איתא ונחזי אנן אי אפי' באמת כן הוא לא יהיה כולם פסולין דאטו אם יקריב קרבן פסול יהי' גם הקרבנות כשירין פסולין זה בודאי שקר רק עכ"פ יבוא להקריב קרבן פסול או שור אסור ע"ג מזבח ואמרו חכמים דלא נקריב כולם כדי שלא נבוא להביא גם איסור ע"ג מזבח אבל אם הביא אותם אפי' כולם יחד לא יהיה כולם פסולין רק אחד ואיך נימא אם הביא אותם אפי' אחד אחד פסולין משום שנדחו פעם אחד ואמרו שלא נקריב לכתחילה משום שעי"כ יבוא ג"כ חבירו הפסול אבל מעולם לא היה זמן שהקרבן הכשר יהיה פסול אפי' בדיעבד ואיך נימא דחוי יען שהיה אסור לכתחילה וזה שדייק רבא השתא וכו' דאין בידינו לבטל הקביעות וחל עליהם שם דחוי ברגע הקביעות ונדחין לעולם אפי' פרשו מעצמן ונקריב כל אחד אפילו לבדו אבל אי הטעם משום י' כהנים בב"א הגם שנאסרו לכתחילה להקריב לא היו פסולין בדיעבד דאין איסור לכתחילה פועל על דיעבד ומיושבים בעזה"י כל קושיות טו"א דשאני בקומץ דהי' העיכוב לכתחילה מכח חבירו ולא היה משכחת שיהיה גם הכשר פסול בעצמו וא"כ לא נדחה מעולם וכן מזבחים ע"ח ומשופר של עולה ושלמים או ע"ז או לולב של ע"ז דשם היה רק אסורין לכתחילה ולא היה משכחת מעולם רגע שיהיו פסולין בדיעבד ולא נדחו מעולם ואין לו שייכות להדס שנקטם ראשו דהי' עליו פסול אפילו בדיעבד ודמי לכסוי דם שהיה עליו זמן פטור לגמרי והבן כן נלענ"ד לאמת בעזה"י. שוב מצאתי ראיה ברורה מרש"י כריתות דף כ"ח ד"ה והעני וז"ל הואיל ונדחה שבשעה שהפרישו לא הי' ראויה להקריבו דר' אושעי' לטעמיה דאמר לקמן מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא עכ"ל משמע דווקא יען דסובר דאפי' דיעבד לא יצא הוה דחוי אבל אם בדיעבד יצא אם הקריב קרבן עני כשהוא עשיר אז העני יוכל להקריב אותו לכתחילה ולא שייך לחקור דהוה דחוי ומותר ליקח אותו לקרבן אפי' לכתחילה ודוק. ומיושב בזה קו' הצל"ח בפסחים צ"ו איך כשר הקרבן שעבר עליו השבת הא נדחה בשבת דאסור להקריב קרבן יחיד בשבת וכי תימא יען שאם עבר והקריב כשר הלא עכ"פ אפי' אם רבנן אומרים לא תקריב הוה דחוי כ"ש מה שאסרה התורה יעו"ש מה שתירץ ולפמ"ש נכון דאין הדחוי פועל יותר ממה שפועל העיקר הדבר אשר בעבורו נעשה העיכוב להיות נדחה ואם שורש הדבר היה כשר בדיעבד אז אם חזר ונראה מותר לכתחילה אפי' ודוק. (חי) במנחות דף ס"ד אם שחט שעורים הגם דנשפך דם הראשון דנתכפר בשני חייב על השני יען דבשעת שחיטה לא היה נפסל הראשון יעו"ש והיה פלא בעיני הא לאחר שחיטה היה נדחה השני דהא אז עדיין היה דם של ראשון קיים לכפר בו וכל זמן שראשון קיים אסור לכפר בשני עיין יומא דף ס"ד מצוה בראשון מכ"ש כאן דנתפס הראשון לשם חיוב ואח"כ נשחט השני וא"כ כיון דאידחא אידחי ולא חזר ונראה ואיך אפשר שיהיה בו כפרה ולא מיבעי אי דחוי מעיקרא הוה נדחה דזה הוה נדחה דהא לא היה בידו לשפוך דם הראשון ולכפר בשני דהוא איסור גדול לפסול קרבן הראשון ויהיה נדחה לגמרי ועוד דהוה כמו נראה ונדחה דהא קודם השחיטה היה הוא ראוי לקרבן מועד וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י דדחוי מקרי אם היה צריך לעשות דבר או לתקן דבר כגון אכל חלב והמיר דתו דהוא צריך כפרה על אכילתו ואעפ"כ לא היה נתקבל הקרבן או בהדס דהיה עליו חיוב נטילת לולב ואעפ"כ בהדס נקטם או ענביו מרובין לא היה יכול לקיים חיובו וכן בכסוי דם דהיה עליו החיוב לכסות לעשות מצוה וע"י שנתכסה ברוח נדחה מלקיים המצוה והגם שעדיין לא קיים מצוה וכסהו בעפר או אם מת אחד משני שעירים דהיה חייב בהקרבת השני שעירים ונדחה השני הגם שעדיין לא הוקרבו שעירים לחיוב היום וכן במזבח שנפגם שיש חיוב קרבנות ואי אפשר לשלם החיוב וכן בנשפך הדם וחזר וכינס או בבעל מום עובר וכדומה בכל הש"ס אז הוה דחוי דהא הי' זמן אשר היה צריך לעשות המצוה או להקריב הקרבן ואעפ"כ נדחה ולא היה יכול לשלם חוב המוטל עליו אז נקרא נדחה שהוא נדחה ממקומו הראויה להיות אבל כאן אם כבר נשחט ויש כאן קרבן הרגל ושוב אינו ראויה עוד שנית יען דכבר הוכן הראשון לשלם בו חובת היום ולא נשאר עוד מקום חיוב זה לא נקרא נדחה דהא ליכא מקום לתפוס בו דהא כבר הקדים בהמה אחרת לחיוב היום ואז אם נפסל הראשונה כשורה השנית יען דמעולם לא היתה נדחית אם היתה אחרת לשלם בו חיוב היום ועכשיו שנתברר שראשונה לא תשלם חיוב היום חזר ונראה השנית דגם מתחילה לא נדחית אם היה חיוב בעולם ולא נקרא דחוי כלל והבן ויובן בזה הטעם דאמרי' הבדל בפסחים דף ע"ג הבדל אם מתו בעלים קודם חצות או אחר חצות. ובזה מיושב לי קו' אשר הקשתי מאי מהני שמתקנין לו כהן אחר מבעוד יום לכה"ג ביוכ"פ שכל עבודה דווקא בו ובכהן הדיוט פסול בעבודת יוכ"פ וא"כ נימא כיון דאידחוי אידחי ולפמ"ש נכון דהוא היה נדחה יען דכבר יש כה"ג ונתמלא המקום ולא נשאר עוד מקום להיות הוא כה"ג ועכשיו שנתרוקן המקום בלא כהן אחר וממלא אותו והבן זה. (יט) קדושין דף ז' גמ' מי דמי וכו' הא לא דמיא אלא להא דאמר ר"י והקשה הפנ"י ואע"ג דהתם מיהו קדושה ותירץ דשאני התם דחצי מיהו הוה הקדש משא"כ הכא דמיעוט רחמנא אשה עכ"ד והוא נקודה נפלאה בעיני דאשה הוה כקדושת הגוף וכיון דכולה לא נתקדש גם חצי לא חל אבל התם בדר"י באמת לא הוה חצי קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדאמר ר"י יש דחוי בדמים כפי' רש"י שם דמתחילה לא הקדיש אלא לדמי וקדושת דמים יש אפילו על ראש חמור ועיין תמורה דף ד' ובזה פלא בעיני דפנ"י חקר למה בנדרו הנאה זה מזה מותר כל אחד לכנוס בחלקו והוא פלא דשם אין קדושת חפץ שנימא שיתפשט האיסור על כל החפץ גם על חלק של חבירו אבל אם הקדיש שותף אחד חלקו לא מבואר שמותר לכנוס חבירו וגם שם בשדה ובית הוה קדושת דמים אבל עולה או איסור אשה הוה כקדושת הגוף עיין רשב"א בסוגיא דחוץ חוץ בקדושי ראובן אבל באשה כיון דלא מהני לעשות אותה להקדש לאסור גופה איך תהיה חצי נאסרת וצע"ג (ועיין נדרים דף ל' בסוגיא דבר פדא). שם בדבריו נתקשה מאוד מאי ראיה מייתא מר"י וז"ל דאפי' אי סובר פשטה קדושה בכולה אכתי הו"ל דחוי מעיקרא דאינו ראויה להקרבה דאין אדם מקדיש ומקריב דבר שאינו שלו עכ"ל ולא הבנתי דלמא לחדש שם הקדש על החפץ חבירו לא יוכל דכתיב איש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו שלו היינו לחדש שם הקדש אבל אם מקדיש שלו וחל שם הקדש על חצי בהמה אז פושט אותו שם הקדש על חלק חבירו ג"כ כמו שיוכל לטמא טהרות חבירו ע"י דבר טומאה ה"ה יוכל לאסור חלק חבירו ע"י דבר קדושה שמתפשט עצמו מאליו וא"כ לא קשה איך נוכל לומר שיתפשט על חלק חבירו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואם היה הקו' הפנ"י יען דמעיקרא טרם שחל קדושת חלקו אשר יתפשט אח"כ לא היה יכול להקדיש חלק חבירו לאמור בהמה זו כולה תהיה עולה דאז היה מתחיל להקדיש חלק חבירו והתורה אמרה איש כי יקדיש צריך להיות ביתו בלבד רק אחר שחל קדושה על חלקו יתפשט בכולה והוה עכ"פ דחוי מעיקרא בשעה שדיבר להקדיש אבל כאן באשה יתפשט בכולה ותהיה אשת איש זה לק"מ דדלמא גם באשה חידשה התורה כי יקח איש אשה שכל האשה תהיה בכח הלקיחה ולא שלקח חציה ואח"כ מתפשט בכולה דאז כל האשה לא בא מכח קיחתו ושפיר פשט דדמי לר"י וצע"ג. ונ"ל דכוונת הפנ"י הלא מתחילה הקשה הלא כתוב כי יקח איש אעפ"כ יוכל לקדשה לחציו וחצי אשה לבי תרי לא חזי' אך אם נאמר שיתפשט מאליו עכ"פ קדושתה על כל גופה וא"כ לא תהיה מותרת לאיש שני וא"כ איך תהיה שתוכל להתקדש על חציה דיתפשט ולא תהיה ראויה לבי תרי ודוק. (כ) בסנהדרין דף מ"ז בתוס' בד"ה אכל וז"ל כה"ג נראה ונדחה הוא והוי מצי לאשמעי' רבותא טפי דאפי' המיר דת והפריש קרבן דהוה דחוי ואע"ג דדחוי מעיקרא הוי דחוי כדשמעי' ליה לר"י בפ"ק דקדושין דף ז' גבי בהמה של שני שותפין ורבותא הוא טפי בדחוי מעיקרא כדמוכח פרק לולב הגזול דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוה דחוי מודה בנראה ונדחה דהוה דחוי עכ"ל ופלא בעיני אטו מבואר בלולב הגזול מתני' או ברייתא דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא אלא הגמ' חקר בזה מסברה חיצונה כמבואר שם דף ל"ג ע"ב ברש"י בד"ה ונפשט מינה דהוא סברה בעלמא דדחוי מעיקרא דומה למחוסר זמן יעו"ש וא"כ כיון דשם חקר הגמרא רק מסברה א"כ ממילא קשה קו' התוס' ולמה הביאו ראיה על סברה בעלמא מגמ' הלא סברה הוא ולא צריך גמ' כדאמרי' בעלמא סברה הוא למה לן קרא והתוס' קדושין ד"ה שמע הקשה רק מכח הסברה וצע"ג ונלע"ד בעזה"י דלכאורה היה נראה בסברה דדווקא בנראה ונדחה סובר ר"י כאן דהוה דחוי אבל בדחוי מעיקרא מודה דלא הוה דחוי והגם דר"י סובר בהקדיש בהמתו דחוי מעיקרא הוה דחוי והוא דהלא בגמ' עושה צריכתא דאי אשמעי' בנשחטה הו"א דאין בידו אבל בהמיר דתו שבידו לחזור אימא לא צריכא ולכאורה הוא פלא גדול הלא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ באמת למה יהיה דחוי הלא בידו לחזור ולא נדחה מעוצם. אמנם נחזי אנן הלא הרגע אשר ממיר הדת אז נעשה הוא נדחה ולו יהי' שמתחרט מיד וחוזר ברגע השנית עכ"פ עבר רגע אחת אשר היה נדחה הקרבן דאפי' אם חוזר עכ"פ לא נעקר מעיקרא שהי' כופר בעיקר רגע אחת אשר הי' ממיר דתו וא"כ אמרי' כיון שכבר היה הקרבן בעולם והודחה באותו רגע אשר המיר דתו הודחה לעולם דלא שייך לומר דהי' בידו שלא להמיר דאז לא הי' לנו לחקור על דבר ואם המיר ימיר עצמו אחר שהפריש קרבן ע"כ הי' הקרבן נדחה הרגע שהמיר עצמו אבל אם המיר עצמו ואח"כ הפריש קרבן הלא ברגע שמפריש הקרבן אם היה בלבו להתחרט הי' ראוי' הקרבן וזה הי' בידו להתחרט אז בשעה שהפריש הקרבן וא"כ היה משכחת הגם שהמיר יהי' הקרבן כשר אז בודאי אמרי' כל שבידו כזה לא הוה דחוי ודוק דיש הבדל גדול אם הי' בידו לעקור שלא יבוא דחוי בעולם או אם יש בידו לתקן הדחוי כמובן וא"כ דלמא הא גופה אשמעי' ר"י דבידו לתקן הדחוי לא מהני אבל בידו לעקור הדחוי מהני ולא קשה קו' התוס' כלל וזה באמת כוונת התוס' בזבחים דף י"ב בד"ה ושמע שכ' וז"ל מיהו אין בידו כל כך כמו נפגם המזבח דפריך בפרק ק"ק דחוי מעיקרא הוא וכשר והכא לכ"ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול ולכך נקט ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהו"ל נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דהאי כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו בנפגם המזבח וגם דחוי מעיקרא דכשר עכ"ל הכוונה דבנפגם המזבח ואח"כ הקדיש או המיר דתו ואח"כ הפריש קרבן משכחת לה דבשעת ההקדש יותקן הדבר דהא בקל נוטל פגימה מעל מזבח בתוך הזמן או הרגע אשר אומר בהמה זה יהיה קרבן לד' יוכל לתקן פגימה מעל מזבח וגם בידו לחזור בתשובה באותו רגע אשר יאמר בהמה זה קרבן לד' ויש בידו לעקור הדחוי אבל אם הפריש קרבן ואח"כ נפגם מזבח או הפריש קרבן ואח"כ המיר דתו אין בידו לעקור כל הדחוי מעיקרא רק יש בידו לעשות הדחוי להיות חוזר ונראה אבל בהקדיש חלקו מבהמות שותפות או בהפריש קן דצריך דעת אחרים אם יומכר לו החציו וגם בהפקר אם יזדמן לו שלשה להפקיר עיין נדרים דף מ"ד ולכן סובר ר"י דדחוי מעיקרא הוה דחוי ודוק וא"כ יפלא על תוס' דהכא וצע"ג. ואחר העיון נ"ל בעה"י לחדש סברה בהיפך דאחר דהשמיענו ר"י דלא מהני בידו בנראה ונדחה אז פשיטא ידענו דלא מהניא בידו מעיקרא ואבאר בעזה"י. עיין עירובין דף ה' אמר לך אביי התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי והיוצא מפי' רש"י שם הוא כך אם כבר הוה שם מבוי כשר ויופסל עכשיו אז אפי' עושה לו רק פס ד' חוזר להכשירו הראשון אבל אם עושה עכשיו מבוי צריך ד' אמות יעו"ש ועיין ר"ן חולין שהסביר למה נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דשאני לקבל שם חדש צריך טעם חזק ולא מקבל שם איסור אבל לפסוק שם איסור הישן צריך להיות קלוש מאוד ונ"ט בר נ"ט אסור יעו"ש. וא"כ נחדש דבר בשלמא אם הפריש קרבן טרם שהמיר דתו והיה כבר חל שם קרבן כשר על הבהמה ואח"כ המיר ונתחדש ע"י מעשה הבעלים דבר לפסול הקרבן אז אמרינן הלא בידו לחזור ולתקן אשר עיות וכיון שיש עוד אופן להיות נשאר הקרבן בהכשירו אשר חל עליו לא נפסק אותו שם ואם באמת בא לו התיקן נשאר בהכשירו הראשון די שנאמר דאינו חוזר ונראה כשהודחו אם לא היה בידו לתקן הדחוי אבל בדחוי מעיקרא דבשעה שהפריש הקרבן לא ראוי' לחול השם קרבן לכפר עליו דהא המיר דתו הגם דיש בידו לשוב בתשובה ויהיה חוזר ונראה להיות בר קרבן עכ"פ יהיה רק בר קרבן משעה שיחזיר אבל לא על למפרע ונמצא דעכשיו שלא עשה תשובה היה הקרבן נדחה בשעה שיקבל עליו שם קרבן וכיון שנפסל אז שוב אינה נראה וא"כ היה ר"י צריך לאשמעי' דלא מהני בידו בנראה ונדחה כגון שהפריש ואח"כ המיר דתו ממילא ידענו בק"ו דלא מהני בידו לתקן בדחוי מעיקרא כגון המיר דתו ואחר כך הפריש קרבן ודוק. ובא ברוך ד' ואראך שבזה יובן הסוגיא בלולב הגזול בדף ל"ג שרש"י בד"ה בעי ר' ירמיה כ' וז"ל והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם ראשו מעיו"ט לא נראה מעולם עכ"ל ובכפת תמרים מוחק דברי רש"י אלו דעל מי יכול רש"י לכוון או על ר' ירמיה פשיטא דלק"מ דר' ירמיה התחיל מן הקל אי דחוי מעיקרא הוה דחוי ואי יפשוט לו דלא הוה דחוי אכתי ישאל על נראה ונדחה דמהכ"ת ישאל על נראה ונדחה אם לא ידע דין דחוי מעיקרא ואם כיוון רש"י על הפשטן דפושט לו דין דחוי מעיקרא מנראה ונדחה זה בודאי לק"מ דפושט לו מכח ק"ו אם נראה ונדחה אין לו דין דחוי מכ"ש דחוי מעיקרא וע"כ דאין דברי אלו מרש"י כלל יעו"ש.
עוד נתקשה בספר הנ"ל בגמ' דרב פפא גופי' מבעי לי' והקשה ממנ"פ אי ר"פ אמר דינו אפי' לקולא א"כ פשיטא דנפשט בעי דר' ירמי' דאי אין דחוי אצל נראה ונדחה מכ"ש בדחוי מעיקרא ואי גם ר"פ מספקא לי' מ"מ נפשט בעי דר' ירמי' דעד כאן לא מספקא לי' לרב פפא אלא בנראה ונדחה אבל בדחוי מעיקרא בעכ"ח פשיטא לי' דאין דחוי דאי מספקא לי' בדחוי מעיקרא אז פשיטא בנראה ונדחה יש דחוי וצע"ג. ולפמ"ש נכון בעזה"י דלכאורה קשה איך פושט האיבעי דר' ירמי' מרב פפא דלמא נראה ונדחה אין דחוי יען דכבר היה עליו חיוב מצות כיסוי ויש בידו לגלות א"כ בנקל חוזר ונראה כמו במבוי בערובין דף ה' אבל בדחוי מעיקרא דלא היה חל עליו שם הכשר מעולם ונדחה בזמן מצוה דלמא אין דחוי וא"כ דטוב יותר נראה ונדחה מדחוי מעיקרא לכן מבעי לר' ירמי' בדחוי מעיקרא דידע דנראה ונדחה אין דחוי ומבעי לי' רק בדחוי מעיקרא ואיך פשט לו דחוי מעיקרא מנראה ונדחה לכן בא רש"י בחכמת לשונו דהשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא או נראה ונדחה דשניהם שקולים הם ודוק ומשני הגמ' דר' ירמי' מספקא לי' אי רב פפא אפי' לקולא סובר אין דחוי וכי תקשה אי מסופק בנראה ונדחה ע"כ בדחוי מעיקרא אין דחוי זה לק"מ דנהפוך הוא דלמא מדספקא לי' בנראה ונדחה פשיטא לי' דדחוי מעיקרא יש דחוי או בהפך בדחוי מעיקרא אין דחוי ואם שווים הם עדיין נשאר איבעי דר' ירמי' וכי תימא אי רב פפא מסופק מה חידש ר"י זה אינו דהלא אינו מבורר ורב פפא אמר זאת אומרת אין דחוי אצל מצות אי בנראה ונדחה פשיטא לי' אפי' לקולא אז יש ספק דלמא דחוי מעיקרא גרע ואי מספקא לי' בנראה ונדחה אולי בדחוי מעיקרא אין דחוי ואמר זאת אומרת מדספקא לי' בנראה ונדחה פשיטא דמוכח דאין דחוי בדחוי מעיקרא ודוק. שוב האיר ד' עיני שמצאתי בכפת תמרים שנתקשה בגמ' דף ל"ג ע"ב ואין ממעטין ביו"ט דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא תפשוט מיניה דחוי מעיקרא לא הוה דחוי אלא לאו דאישחור ביו"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה ונתקשה הגאון דהלשון פלא דאי אשחור ביו"ט דהוה נראה ונדחה ולא הוי דחוי א"כ במכ"ש בדחוי מעיקרא וא"כ בודאי קשה תפשוט מיני' דחוי מעיקרא לא הוה דחוי והי' להגמ' להפך הסדר אילימא דאישחור ביו"ט תפשוט מיני' נראה ונדחה חוזר ונראה ואי דאישחור מעיו"ט ולפחות תפשוט דחוי מעיקרא לא הוה דחוי ותי' וז"ל ואפשר דהמקשה היה סבור דטפי יש לפסול דחוי מעיקרא מנראה ונדחה וחזר ונראה והתרצן דחה דאיפכא מסתבר דחוי מעיקרא תפשוט דכשר ונראה ונדחה נשאר באיבעי עכ"ל מה שהכריח הגאון מכח דקדוק בלי סברא זכני ד' להוציא לאור בסברא בעזה"י ופלא שלא עלה בדעתו ליישב קו' שהבאתי בשמו ולכן בא תוס' בחכמת לשונם לרמוז שהקשה למה לא השמיע ר"י חידוש יותר בדחוי מעיקרא וכי תימא דדחוי מעיקרא גרוע הביאו ראי' דכך עלה במחשבת הגמ' אבל באמת גרוע נראה ונדחה מדחוי מעיקרא ודוק כנלע"ד. (כא) ראיתי קו' בשעה"מ פ"ד מה' קרבן פסח שהקשה לסברת מהרי"ק שהובא בכ"מ שלכך כתב הרמב"ם שפסח שנמצא יקרב יען דסובר בעל חיים אינם נדחים ומשנה סובר בעלי חיים נדחים ולכן ירעה והרמב"ם פוסק בעלי חיים אינם נדחים א"כ קשה הא אמרו בגמ' שם בפסחים דר"א סובר ירעה וע"כ דסובר בעלי חיים נדחים והא בזבחים פ' התערובות יקרב השאר הראשים ואמרו בגמ' דסובר אין דחוי אפי' בנשחטין כחנן המצרי וכ"ש דסובר אין דחוי בבעלי חיים וא"כ איך אמר ר"א ירעה והוא קו' גדולה עוד הקשה על תוס' קדושין דף י"ב שהקשה למה הקשה הגמ' בכריתות על רב הושעי' מר"ש ולא הקשה מר"א דסובר הקדיש נקבה לעולה ולדה יקרב עולה יעו"ש והקשה הנ"ל מה קו' הא ר"א אפי' בשחוטים לית ליה דחוי אבל לר"ש דלא מצינו דלית לי' דחוי בשחוטין ואפ"ה בבעלי חיים לית לי' דחוי פריך שפיר על רב אושעי' דאית לי' דחוי אפי' בבעלי חיים אבל ר"א לית לי' דחוי כלל ולא קשה וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעזה"י דר"א אית לי' דין דחוי אבל דווקא בנדחה מחמת עצמו כגון בפסח שנאבד אז סובר אפי' דחוי בבעלי חיים אבל בנדחה מחמת חבירו שראשי הכשרים נפסלו מחמת ראש אחד שנתערב בהם לית לי' דחוי אפי' בשחוטין כמו חנן המצרי דלית לי' דחוי אפי' בשחוטין אם הדם בכוס ומת חבירו מביא אחר ומכפר בו דהוה לי' דחוי מחמת חבירו ולכן אמרו שם בתערובות ר"א סובר כחנן המצרי ולפ"ז שם בנאבד הפסח אמר ר"א ירעה דהוה דחוי מחמת עצמו ואז אפי' בבעלי חיים אמרי' דהוה דחוי ובתערובות דהיה מחמת חבירו אפי' בשחוטין לית לי' דחוי ולק"מ קו' ראשונה ודוק. ולפ"ז שם בהקדיש נקבה לעולה דהוה דחוי מחמת עצמו ואעפ"כ אמר ר"א ולדה יקרב וע"כ דלית לי' דחוי בבעלי חיים וקשה שפיר א"כ קשה לרב אושעי' דסובר בעשיר דהפריש קן דהוה ג"כ דחוי מחמת עצמו והוה דחוי אפי' בבעלי חיים ושפיר הקשה תוס' דליקשי בכריתות מר"א כמו מר"ש ול"ק קו' השעה"מ הא ר"א סובר אין דחוי אפי' בשחוטין זה דווקא בדחוי מחמת חבירו אבל בדחוי מחמת עצמו אית ליה ודוק אך א"כ קשה הא בהפריש נקבה לעולה לית לי' דחוי בבעלי חיים אפי' בדחוי מחמת עצמו וא"כ למה סובר בנאבד הפסח ירעה הא בבעלי חיים ליכא דחוי אפי' בדחוי מחמת עצמו אך התוי"ט הגיה בתמורה ר' אליעזר תחת ר' אלעזר ודוק. למודי ד' אל תתפלאו שלא נכתב הקונטרס כסדר המסכתות ופן ואולי נמצא בו גם כפל דבר או אפשר שימצא דבר באחרונים, דעו כי לא הי' לי פנאי כעת לשום עיוני בו ואז לא היו לי אחרונים החדשים, ומעולם אין אני מקפיד בקונטרס על סדר מסכת, ואקוה שנמצא בקונטרס הנ"ל סברות והערות ישרות בעזה"י. בבא בתרא דף כ"ג ע"ב רש"י ד"ה רוב וקרוב וז"ל אם בא דבר לפנינו ויש בה להלך אחר הרוב והוא כך ואם תלך בו אחר הקרוב אינו כך הלך בו אחר הרוב עכ"ל, והוא פלא בעיני בשלמא בט' חנויות כשירות ואחת טריפה ונמצא חתיכה אחת קרוב לחנות טריפה אז הוי ההיפך אם ניזל בתר קורבא הוה הבשר טריפה ואי אזלינן בתר רוב הוה הבשר כשר אבל בעגלה ערופה אי אזלינן אחר העיר הקרובה מביא אותה העיר עגלה ערופה ואי אזלי' בתר העיר דנפישא באנשים הוא מביאה עגלה ערופה ולא שייך לומר אם תלך בו אחר הקרוב אינו כך דבכל אופן בין שנלך אחר הרוב או שנלך אחר הקרוב יהי' כך בהבאת עגלה ערופה וכל ההבדל הוא איזה עיר שתביא [ור"ח על עגלה ערופה נמי קאי, דקאמר וקורבא דאורייתא ופרש"י דכ' והי' העיר הקרובה, א"כ למה כתב רש"י לשון "אינו כך"]. ונ"ל הכוונה הוא כך דהתורה גזרה שעגלה ערופה יבוא מהעיירות הסמוכות להחלל דמסתמא מהעיירות הסביבות בא הרוצח ורצח נפש וא"כ אם יש לפנינו עיר קרובה עם רוב עם ויש עיר עם מיעוט עם אבל קרובה ביותר אל החלל מהעיר רבתי עם, א"כ אנו חוקרים שהעור הגדולה תביא עגלה ערופה משני פנים (א) דהא היא קרובה אל החלל ונקל שהרוצח בא ממנה (ב) מטעם דהיא רבתי עם תלינן דמרוב עם פירש אחד להיות רוצח, והנה אנו חוקרים מאיזה טעם תביא עגלה ערופה אם מטעם דהיא קרובה לחלל אז נשיב הלא יש עיר קרוב ממנה ונותן מעלת הקורבה לעיר הקרובה טפי, אבל אם נדון על העיר מחמת רובא אז אין כמוה בכל הסביבה וחידש ר"ח רוב וקרוב שיש לפנינו דבר ויש בה להלך אחר הרוב והוא כך שתהי' נשארת במעלת הרוב אבל אם תלך בו אחר מעלת הקרוב אינו כך, ולא תשאר מעלת הקרוב דהא איכא דמקורב טפי אז רובא עדיף והלך בו מטעם רוב. תוס' ד"ה רוב הקשו. מאי קמ"ל ר"ח מתניתא היא ט' חנויות וכו' דאזלינן בתר רוב הגם שיש קרוב, נ"ל לחקור בעזה"י בשלמא בט' חנויות דכבר יש בשר שחוטה ובשר נבילה ועכשיו מצא חתיכת בשר ואנו דנין אם החתיכה כשירה או החתיכה אסורה אי אזלינן בתר הקרוב שנמצא סמוך לחנות טריפה א"כ לא הי' באפשרות שתפרוש חתיכה הנ"ל מרוב דהא הבשר מרוב חנויות הוא בשר שחוטה, וכן אי אזלינן בתר רוב לומר שהבשר כשר א"כ לא הי' באפשרות לפרוש מקרוב דשם לא נמצא רק בשר טריפה, א"כ דרוב וקרוב ע"כ הם מתנגדים אזלינן בתר רוב לומר בשעה שפירש הך חתיכה הי' מהרוב היינו שהוא בשר כשר ולא מהקרוב שהוא בשר טריפה אבל בניפול הנמצא ואנו מסופקים אי הוא מהשובך אשר קרוב לכאן או מהרוב גוזלות מהסביבות או מרובא דעלמא, מי יכחיש דהי' יכול להיות גוזל פורש מהרוב כמו מהקרוב וכן הי' יכול להיות פורש מהקרוב כמו מהרוב דהא קודם שנפרש לא הי' שם איסור על החפץ כמו בנבילה וכשירה דנאמר כל דפריש מרובא פרוש דהא בשעת פרישה לא הי' מובדל בעצמו הרוב או המיעוט וא"כ קמ"ל ר"ח דלא תימא דווקא בחנויות דמובדל הבשר בעצמו במקומו דבט' חנויות מונח הבשר שחוטה ובחנות העשירי מונח בשר נבילה א"כ אמרינן בשעת פרישה כל דפריש מרובא פריש והוה הבשר בשר כשר ולא אזלינן בתר הקרוב לאמור דפריש ממיעוט בשר נבילה, אבל בניפול הנמצא דבשעת פרישה לא הי' עליו הבדל בשם עצם לאמור דפריש מהרוב ולא מהמיעוט דהא במקומו שניהם היו שווים בשם עצמם א"כ אזלינן בתר קרוב שהי' מסמוך בשם ויצמיח עכשיו הבדל אם המוצאו רשאי לקחת הניפול או לא, קמ"ל ר"ח דאעפ"כ אזלינן בתר הרוב דרובא עדיפא הגם שבאופן זה יש גם לקרוב כח ודוק. ולפ"ז מובן דמקשה ר' זירא על ר"ח מעגלה ערופה ולא מקשה מעגלה ערופה אמתניתא דט' חנויות, דשאני עגלה ערופה דאנו דנין מי הרג החלל הנמצא מאין בא ההורג אי מעיר קטנה וקרוב או מעיר גדולה ורחוקה אבל בשעה שפורש עצמו מהעיר לא הי' הבדל בין אנשים שהיו ראוים שיפרוש איש מעיר קטנה כמו מעיר גדולה א"כ לא שייך לומר דפריש מרובא דאיזה הבדל יש בין אנשים מעור קטנה או אנשים מעור גדולה רק אח"כ בדרך האיש הפורש נעשה רוצח וחקרינן מאין בא אשר נעשה רוצח ואמרה התורה דאזלינן בתר הקרוב ולא בתר רוב ולא קשה מט' חנויות דשם כבר הי' לחקור בשעת פרישה ואמרינן מרובא קפריש אבל קשה לר"ח מאי קמ"ל ר"ח הא מתניתא מט' חנויות היא וע"כ דר"ח קמ"ל שאפילו בכה"ג אזלינן בתר רוב ויקשה מעגלה ערופה ודוק. ובזה מיושב לי קושיא שהקשתי על תוס' הנ"ל למה לא הוכיחו לרב דע"כ רוב עדיף מקרוב דלא מוכח, דאל"כ איך אזלינן בתר רוב אם רק רוב ישראל ואפילו נמצא ההרוג סמוך לשוק של עכו"ם, וע"כ דרוב עדיף מקרוב דלא מוכח כמ"ש התוס' בנמצא חביות סמוך לעיר רוב ישראל הגם שנמצא החביות סמוך לבית עכו"ם דהוה קרוב דלא מוכח לפי שרוב בני עיר ישראלים וצע"ג. ולפמ"ש נכון דהתוס' רוצה לומר דבקורבא דמוכח קרוב עדיף א"כ שייך ג"כ הך סברא, ה"מ אם הי' כבר מובדל בשם עצמו כגון יין כשר מיי"נ דאם נאמר שפריש מסמוך א"כ הוא יין כשר נבדל בשמו אבל אם הי' מהרוב נכרים הוה יי"נ אז קרוב דמוכח עדיף, אבל בעגלה ערופה דבשעת פרישה לא הי' מובדל בשם עצם שנאמר כל דפריש מסמוך פריש דמה הבדל יש בין איש נודד ממקומו אם הוא סמוך לשם הלא יוכל ג"כ להיות מהרוב ע"כ רובא עדיף אפילו מקורבא דמוכח כ"ש מקורבא דלא מוכח ולכן הביא תוס' לחקור מחביות דשם מובדל בשם כמו בט' חנויות וסובר רב דלא כר"ח דרוב וקרוב קרוב עדיף בקורבא דמוכח אבל בקורבא דלא מוכח רובא עדיף דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש וא"כ לא הי' האפשרות להיות מן הסמוך ודוק. תוס' שם כתבו דמתניתא דט' חנויות משמע אפילו נמצא קרוב לחנות, וצ"ב היכן נרמז שם דאיירי בקרוב, ונ"ל דפלתי דקדק למה תני בנמצא הלך אחר הרוב ולא תני בנמצא מותר יעו"ש בסימן ס"ג שהאריך, ונ"ל אם איירי בנמצא קרוב לחנות טריפה א"כ יש לפנינו שני דרכים מן התורה דרובא (הועתק מכתי"ק של המחבר זצ"ל) דאורייתא דכתוב אחרי רבים להטות וקורבא דאורייתא דכתוב והי' העיר הקרובה ויש סברא לומר דאזלינן בתר קרוב דקרוב עדיף מרוב עיין בתוס' דרב סובר קרוב עדיף, קמ"ל מתניתא דרובא עדיף ואזלינן בתר רוב ולא בתר קרובה א"כ שפיר הקשה התוס' דאיירי ע"כ בנמצא קרוב לחנות טריפה דאל"כ אלא נמצא באמצע הי' לו לומר בנמצא מותר וכקו' הפלתי ודו"ק, ור"י סובר דנקט אזלינן בתר רוב דלאו ברור שיהי' מותר כדברי הפלתי, אבל לעולם בנמצא באמצע. עוד יש לפרש בהבנת התוס' דלכאורה קשה מאי קמ"ל בנמצא הלך אחר הרוב הלא כל קבוע חידוש הוא וד שקמ"ל שאם לקח מן הקביעות אסור אבל מה חידוש יש שבנמצא אזלינן בתר רוב הלא בכל התורה אזלינן בתר רוב דכתיב אחרי רבים להטות ברובא דאיתא קמן. עיין חולין דף י"א מנ"ל דאזלינן בתר רובא ופריך מנ"ל דכתיב אחרי רבים להטות, א"כ מאי קמ"ל מתניתא דבנמצא אזלינן בתר רוב, אלא פשיטא דאיירי דחתיכה קרובה לחנות טריפה א"כ יש ספק דילמא קרוב עדיף מרוב או קרוב ורוב שווין עיין פנ"י ביצה דף י' ובשעה"מ הל' יו"ט, קמ"ל דרוב עדיף מקרוב והולכים אחר הרוב ולא חיישינן על הקרוב, א"כ הקשה תוס' מאי קמ"ל ר"ח הא מוכח דרוב עדיף ממתניתא דט' חנויות, ור"י השיב דאימא בנמצא באמצע וקמ"ל דאזלינן בתר רוב פעמים להיתר ופעמים לאיסור כדברי הפלתי ודו"ק. תוס' שם כתבו ואין נראה לריצב"א הא טעמא דבעינן תרי רובא אינו אלא מדרבנן, והקשה המהרש"א משמע אי הוה ב' רובא דאורייתא לא הי' קשה קו' הריצב"א הנ"ל הא גם בעגלה ערופה יש תרי רובא רוב של אותו עיר ורוב דעלמא ואעפ"כ קרוב עדיף יעו"ש, ולענ"ד ליישב דשאני התם בט' חנויות פועלים שני רובות דאותה חתיכה כשירה ולא טריפה אבל כאן בעגלה ערופה השני רובות סותרים זא"ז אי נימא דאזלינן בתר רוב העיר א"כ צריכה היא להביא עגלה ערופה ואי אזלינן בתר רובא דעלמא א"כ נא צריכה היא להביא עגלה ערופה דהוי מיעוט כנגד הרוב, אבל שם יש תרי רובא שאומרים שהחתיכה היא כשירה ולא באת מן החנות הקרוב ודוק. תוס' ד"ה בדליכא הקשה א"כ למה באין ב"ד הולכין לעיר אחרת שיש בה ב"ד יעו"ש, נפלא בעיני למה ציינו על תי' הגמרא בדליכא הא יותר הי' קשה קושייתם על הס"ד דר"ז שהקשה דמוכח מעגלה ערופה דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב דמשמע לו יהי' שיש אחרת דנפישא אעפ"כ מביא עיר הקרובה וע"כ דמוכח דההורג משם הוא וא"כ בודאי קשה מהכ"ת אם אין ב"ד בעיר הקרובה ואע"פ שיש בה רוב אנשים בכל זאת תביא עיר האחרת שיש בה ב"ד והי' הקושיא בתוקף יותר וצע"ג. ונ"ל דבס"ד דקרוב עדיף אפשר לומר שאין הטעם מחמת שנעשה בודאי מן הקרוב אלא דהחיוב הוא על כל הקרובים להחלל, דמה לי רחוק זו מן העיר קצת יותר משאר עיירות הקרובים אל החלל, הלא ההורג הוא אדם הנייד וכל עיירות נכנסו בספק והטילה התורה החיוב של עגלה ערופה על הקרוב טפי, ואם אין בה ב"ד תהי' משאר עיר שיש בה ב"ד וגם היא קרובה שנכנסת ג"כ בספק שמא הי' ההורג ממנה, אבל כאשר משני אם יש נפישא מביא העיר שיש בה רוב אנשים יען דאזלינן בתר רובא ואמרינן דההורג הי' ממנה א"כ בדשווין אזלינן בתר קורבא ג"כ מטעם דאמרינן דההורג הי' ממנה א"כ שם שפיר קשה איך מביא רחוקה שיש בה ב"ד אם אין בקרובה ב"ד ודו"ק. הב"ח בסימן ר"ס בד"ה ומ"ש בד"א בשיוני השובכין שוים במנינם וכו' וז"ל דקדק רבינו וכתב האי בד"א לאחר שכתב מחצה על מחצה יחלוקו לאורויי דהך בבא נמי בדשווין קאמר דיחלוקו דאי בנפיש חד מחברי' אע"פ ששוין בקורבא מ"מ אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא ודאי דהאי מחצה על מחצה יחלוקו מיירי בדשוין בין בקורבא בין במנין היונים והלכך יחלוקו אבל אם יוני האחד רבים הולכין אחר הרוב אפילו הוא רחוק דהלכה כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח ובזה התיישב הקו' שהקשו התוס' בד"ה מצאו בין ב' השובכין על הא דקתני מחצה על מחצה יעו"ש עכ"ל והש"ך בס"ק כ"ג התפלא עליו דקו' התוס' הי' אי אפילו ליתא לדר"ח דרוב עדיף מקרוב עכ"פ בשניהם שוין בודאי אזלינן בתר הרוב דהוה דאורייתא דכתיב אחרי רבים להטות וצע"ג. ונראה לע"ד ליישב דגם בעיני נפלא כל דברי הב"ח דקאי על מחצה על מחצה א"כ הי' לו לומר שגם במנין היונים שווין דבלא"ה אזלינן בתר הרוב דכתיב אחרי רבים להטות ולמה מזכיר דהלכה כר"ח דרוב וקרוב הלך אחרי הרוב אפילו הוה רחוק הלא הוא דן על מחצה על מחצה ושם בודאי מהני רוב מאחרי רבים להטות, ופלא על הש"ך שלא התעורר על גוף פי' הב"ח. אמנם נ"ל דר' חנינא חידש דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה רובא עדיף משמע כשם שרובא וחזקה רובא עדיף כך רובא וקורבא רובא עדיף היינו שיש כאן כח ליזל בתר קרוב רק הרוב עדיף ממנו ואזלינן בתר רובא וכאשר הקשה הגמ' מעגלה ערופה או ממתני' קרוב לזה שלו אע"ג דאיכא דנפישא ע"כ הי' סובר ההיפך דקרוב עדיף מרובא הגם דקורבא דאורייתא ורובא דאורייתא קורבא עדיף וא"כ כיון דקרוב דאורייתא ועדיף בהס"ד מרובא א"כ במקום קרוב לא מהני רובא כמובן. ולפ"ז בשניהם שוין במקום א"כ יש לשניהם זכות קרוב דהא הגוזל מונח באמצע שהוא קרוב לזה כמו לזה וזכו בזכות קרוב להיות שלהם כנגד כל העולם ובזכות קרוב זכו שניהם כנגד המוצא דלא נאמר דהוה מרובא דעלמא יען דקרוב עדיף מרובא דעלמא וא"כ כיון דזכו בזכות קרוב מאי מהני דיש לאחד רוב הלא רוב כנגד קרוב לא מהני בהס"ד דקרוב עדיף מרובא, לכן החכים הב"ח כיון דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו אם המקום הרוב הוא רחוק א"כ ממילא בשניהם שוין מהני רובא הגם דזה יש לו כח קרוב הלא רובא עדיף. ובזה מיושב קושית התוס' דבהס"ד דקרוב עדיף מרוב א"כ בשניהם שוין וזכו בכח קרוב דלא נימא דניזל בתר רובא דעלמא מכח הקרוב ממילא לא מהני אם אחד נפיש וכאשר משני בשניהם שוין אבל רובא עדיף מחזקה הקשה הגמ' וניזל בתר רובא דעלמא ודוק. יש לחקור בהך חקירה דרוב וקרוב מי עדיף דיש סתירה דתורה אמרה אחרי רבים להטות והתורה אמרה והיתה עיר הקרובה דהוה מכח זה ספק אי רוב עדיף מקרוב או קרוב עדיף או הוה ספק השקול עיין בפנ"י ביצה דף י' ובשעה"מ הל' יו"ט שחקרו בזה היטב. ועלה בדעתי לחקור בשלמא בט' חנויות או בחביות יין שנמצא או בדם הנמצא בפרוזדור וכדומה דשם יש פנים בפנים שונים אי אזלינן בתר הרוב הוה הבשר כשר ואי אזלינן בתר הקרוב הוה הבשר טריפה וכן בחביות אי אזלינן בתר הרוב הוה היין יי"נ ואי בתר הקרוב היין כשר וכן בדם נדה אי בתר הרוב הוה האשה והדם טמא ואי בתר הקרוב הוה האשה והדם טהור וכדומה אז מסתבר לילך בתר הרוב ולא בתר הקרוב אבל בעגלה ערופה אי אזלינן בתר רובא דעלמא א"כ אין כאן הבאת עגלה ערופה כלל ואם נלך בתר הקרוב יהי' הבאת עגלה ערופה א"כ זיל בתר הקרוב בשלמא בכ"מ דאזלינן בתר רוב דכח רוב עדיף כמו בסנהדרין אחרי רבים להטות בין לחיוב בין לפטור יש להרוב כח שנדע אם האיש זכאי או חייב, אבל כאן בנמצא חלל באדמה אפשר שהי' ההורג מהרוב אבל אי אפשר חיוב של הבאת עגלה ערופה דיש הרבה עיירות גדולות והוה ספק מאיזה עיר הי' ואת"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה בכל זאת כל עיר פוטרת עצמה מכח שהוא מן הרוב בתוך הקבוע כסברת שעה"מ בסוף הל' מגילה דבתוך הקבוע כל עיר אומרת אני מן הרוב ולא צריך לקרוא המגילה שני פעמים יעו"ש סברא עמוקה, גם בעגלה ערופה צריך להיות קרוב ואם אנו דנין לילך בתר רוב יתבטל העשה של הבאת עגלה ערופה אז חידשה התורה דקרוב עדיף מהרוב, וא"כ בשלמא קו' ראשונה א"ש דס"ד דאפילו אם יש לפנינו עיר גדולה רק היא רחוקה ביותר מהעיר הקרובה אבל עכ"פ גם הוא קרובה אל החלל תביא היא עגלה ערופה אז שפיר קשה איך יהי' לר"ח קרוב עדיף מרוב, אבל כאשר משני דבליכא והקשה ניזל בתר רובא דעלמא קשה שפיר מאי הקשה ניזל בתר רובא דעלמא הא במקום דלא יהי' אפשרות להביא עגלה ערופה אע"פ שנמצא חלל שם חידשה התורה דניזל בתר קרוב וצע"ג. ונלע"ד לפרש קו' הגמ' דיש לומר כי אזלינן בתר רוב אם הרוב הוא בעצמו כט' חנויות או רוב סנהדרין או רוב הדרים המה ישראל וכדומה אבל בעגלה ערופה אפילו אם יש עיר רחוקה קצת דנפישא אותו רוב הוא רק ע"י קרוב, אם נתחיל שעיר הקרובה תביא עגלה ערופה יש לחקור הלא יש עיר רחוקה מזו דיש לה רוב כנגד עיר הקרובה אבל אם לא נזכיר להתחיל בעיר הקרובה ונאמר כאן נמצא חלל וע"כ אחד מן העולם הרגו מי יעלה בדעתו לומר שזאת העיר תביא עגלה ערופה מכח הרוב הלא היא ג"כ בכלל רובא דעלמא וכנגד רוב העולם היא מיעוט ומהיכי תיתי תביא היא עגלה ערופה יותר מסתבר לומר שהקרובה תביא דלה נשאר מעלת קרובה, אבל אם ניזל בתר רובא דעלמא אותה עיר אין לה מעלת רוב וע"כ צריך לומר מכח הקרוב תקבל מעלת רוב וקשה מנ"ל להתחיל במעלת קרוב ותביא לעיר השנית מעלת רוב נתחיל במעלת רוב ותהי' העיר מיעוט ותשאר להקרוב מעלת קרוב והיתה קו' הגמ' כך, בדליכא אבל בדאיכא מביאה הגדולה וקשה ניזל הך עיר בתר רובא דעלמא א"כ לעולם לא משכחת דקרוב יהי' נדחה מחמת עיר דנפישא, ומשני ביושבת בין ההרים הפסוק מתפרש בכל אופן אפילו ביושבת בין ההרים ואז מסתבר לילך בתר רוב א"כ אי אפשר לומר דהתורה איירי בכל אופן אפילו בנפישא והדרינן דתורה איירי דוקא בדליכא אבל אי איכא דנפישא אזלינן בתר רוב אם היא ג"כ קרוב דאז יביא הרוב עגלה ערופה דרובא עדיף מקרוב, דלא אזלינן בתר רובא דעלמא דא"כ יתבטל הבאת עגלה ערופה וצריך לילך בתר קרוב ואז ממילא אזלינן בתר עיר שיש בה רוב א"כ עכ"ח דתורה איירי בדליכא דאל"כ איך אמרה התורה שהקרובה תביא עגלה ערופה הלא ביושבת בין ההרים ע"כ יביא עיר שיש בה רוב אלא עכ"ח בשווין איירי, א"כ הדרינן לסברא בכל אופן אף באינה יושבת בין ההרים] מתחילין בקרוב ואם יש עיר שגדולה ברוב עם רובא עדיף מקרוב והבן כי עמוק הוא. ולפ"ז מיושב הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח שכותב בסתם שיש בה רוב כנגד עיר הקרובה מביא עגלה ערופה והקשה הכ"מ למה לא מביא התנאי אם היא יושבת בין ההרים ודו"ק:
סוף הספר