שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח
הקדמה
הקדמת המחבר:
יתברך העוזר וישתבח המושיע הוא הבורא שמים וארץ שרפים
עומדים ממעל לו וחיות הקודש מנשאים כסא כבודו וכל צבא מרום יזמרו וישוררו תקפו תפארתו וגדולתו ובגדולתו משגיח ממכון שבתו ממעמקים על הארץ לעמוד לימין העזוב והרצוץ עוזר דלים ומושיע עזובים סומך חלושים ותומך מדוכאים עיני כל אליו ישברו ובטובו נותן ומשפיע ומשביע לכל חי רצון. ואני הגבר האביון החלוש והמדוכה אחד בתוך רבבי רבבות ישראל אשר אביו ואמו עזבוהו ולא נשאר לו אלא ליתן עיניו ביושב השמים ועליו השלכתי מבטחי מנעורי והוא הגדיל חסדו עלי מעודי עד היום הזה מה אומר ואדבר ואספר מרב טוב אשר גמל עלי אגידה ואדברה עצמו מספר כי צרות רבות סבבוני רעות גדולות הקיפוני כמה וכמה פעמים לא האמנתי בחיי וכרגע באפו חיים ברצונו מן המצר קראתי יה ויענני מה אשיב לד' על כל תגמולוהי עלי ד' הגדלת חסדך עמי אם גם בכל נשימה ונשימה אהללך ובכל רגש ורגש אשכחך ובכל הבטה והבטה אשתוממך אין די עולה על אחת מאלף אשר היטבת עמדי קטנתי מכל החסדים אשר עשית עמדי ולא ידעתי להודות לך רק בזאת שאגיד זרועך לדור לדעת שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. וחסדי ד' אזכיר שבזכות אבותי ורבותי ז"ל העמיד לי גם עתה מטיבי לכת שעזרוני להיות לאל ידי להוציא לאור ספרי על ח"מ מספר התשובות אחד וחמישים בצירוף יחדיו עם התשובות של הא"ע שנים וחמישים עולים במספר "מחנה" ואצלתי בזה בעזה"י שיהיה המחנה שומר בעדי ובעד ביתי לתת לנו חיים וברכה בעוה"ז ובעוה"ב עד עולם אמן. המנדבים אזכיר לברכה ואלו שמותם הקצין ר' פנחס ווייס נ"י מעיר פוטנאק והקצין ר' זלמן ניימאן נ"י (הוא חתן תמים של אחי הרב המאה"ג הצדיק ר' יעקב שלום ז"ל ד' יברך ביתו וזרעו) מעיר וויען והקצין ר' זלמן לעווינגער נ"י מכפר וואדנא והקצין ר' אלעזר צוקער נ"י מכפר ווארקאן יהיה משכורתם שלימה מעם ד' אלקי ישראל ויברך אותם ואת ביתם ואת כל אשר להם לטובה אמן סלה. ומנשים באהל תברך היא בת אחות אמי האשה הזקנה החשובה מ' פיגלה תי' אלמנת אדם כשר ר' משה ווערענדארפער ז"ל מעיר וויען היא גמלה לי חסד בנעורי וגם עתה עזרה לי יברך ד' אותה שתזכה לשיבה טובה כאות נפשה אמן. ובאתי כהיום לעשות בעזה"י קורת רוח לכל האנשים אשר נדבו לבם לעזור לי להוציא ספרי ח"ש בכלל שלא יאמינו שהניחו כספם וזהבם במקום שאינו עושה פירות חלילה ולא אציג עדות בזה שיש תל"י תחת ידי מכתבים מגדולי תורה וגאוני ארץ אשר כבדוני בהשגות ופלפולים על פסקים שונים מספרי שהוא מופת שנתקבלו דברי וחוטבו בעיניחם (וברצות ד' אקוה להוציא לאור אותן השגות ופלפולים ואת אשר השבתי להם כיד ד' הטובה עלי) כי עדות זה אשורנו ולא עתה רק בחרתי להדפיס מכתב אחד מרב האי גאון המפורסם הגדול ליהודים רבן של וישראל הצדיק שהיה אב"ד דק"ק לעמבערג חרב ר' יוסף שאול ז"ל אשר כתב לי בחורף העבר כאשר שלחתי לו:
ספרי ח"ש על יו"ד וא"ע ואעתיק פתשגן הכתב. ב"ה יום ה' חיי תרל"ה לבוב שלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם צדיק נשגב מ' חיים סופר נ"י אב"ד דק"ק מונקאטש יצ"ו בעה"מ ספרים יקריב היום הגיעני ספריו. ויקרא שמו מחנים. מחנה אלקים הוא זה. בהעברה בעלמא ראיתי איזה דברים והוטב בעיני. ובח' אהע"ז סי' פ' ראיתי קושיא אשר הקשו אותו וגנבו מהגהותיו וגם מספרי שו"מ וברצה"י כאשר יונח לי מעבודתי אראה בדבריו לע"ע רב תודות לו שכבדני בספריו יחי' ד' עמו ויגמור בעדו לטובה כנפשו ונפש הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן האבד"ק לבוב והגליל אקוה שבעזה"י שהמתנדבים אשר החזיקו לי להוציא לאור ספריי ינוחו דעתם בעדות הזה וישמחו שגנזו את כספם וזהבם כמקום שעושה פירות ויתנו תודה לד' על שנתן להם לב ליתן לכסף מוצא להרחיב התורה ולהגדיל דגל היראה ולחזק הדת בעזה"י. ועתה אליכם למודי ד' אקרא באהבה תנו לי נפשיכם בשאלתי חנוני חנוני להגות בספרי אשר חנן אלקים אותי בעין טובה כי דעו שלמדתי רוב שנותי תורה בעניות וגם מסרתי כל כחות גופי בעדה קיימתי בנפשאי "אדם כי ימות באוהל" הפי' נודע מחכז"ל אין הפה יכול לדבר אשר סבלתי בעד התורה על כן אקוה שד' האיר עיני בתורתו והדורש בצדק ומצא מרגוע לנפשו בעזה"י. אך חלילה לכם לסמוך בהוראה עלי לבדי כי מלבד שהזכרתי מגודל עניות אשר עבר עלי בנעורי וגם ישמור ד' כל איש ואיש מישראל מדאגות ומצרות רבות אשר סבבו אותי ר"ל כמעט אין הבין איך עומד בי רוח ללמוד ולהגות בתורה ולולא ד' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ואם כן אפוא איך אוכל לקבל על נפשי שלא שגיתי ברואה מבלעדי זאת לו שהיה לי חיים תענוגים ושאננים מעודי לא אגבה לבי לקבל על נשמתי ערבות לדורות כי רק המוסמך ומומחה לרבים אשר כל גדולי עולם משכימים לפתחו יוכל להגביה לבו בדרכי ה' אבל איש כמוני צריך לידע ערכו עליו לכן גם אם תראו בספרי שפסקתי למעשה הוא להוראת שעה ולא שקבעתי חלילה הלכה לדורות. ולפני רבות בשנים נתתי ללבי את דברי מופת הדור שדבר גדול דיבר הנב"י בהקדמת ספרו ח"ר וז"ל טרם אכלה לדבר. אבקש מרב וחבר. עלי לא יסמוך. כי אינינו מוסמך. ובפרט שהרבה תשובות. מילדותי כתובות. ובאתי רק כמזכיר. והקורא יבין ויכיר. ואם הדברים נכוחים. יקבלם כעולת מחים. עכ"ל הזהב וכאשר קרבתי לדפוס ח"ר מספרי נשאתי בלבי ק"ו בעצמי אם הארז בלבנון אדיר ישראל דיבר ככה לעכובא מה יאמר בד אזוב וקבלתי לרשום על הטיטעל בלאט בכל חלקי חיבורי "ספר מחנה חיים" ולא רשמתי שו"ת מחנה חיים ליתן אות שאין אני מדפיס פסקים להורות כספרי שו"ת אלא מדפיס ספרי כחדושי הלכות בהערות וחקירות שלא אחפץ לקבל ערבות עלי ובזה עשיתי שלי וד' יגמור בעדי כל טוב אמן. ואבוא היום בזכות אבותי ה"ה אבי אדמ"ו הצדיק מוה' מרדכי אפרים הנקרא בפי כל ר' פישל סופר ז"ל בן הצדיק ר' זוסמן סופר ז"ל ואמי מורתי הצדקת לאה בת החשוב וירא אלקים מכבד התורה כבוד ר' יהודה לאשברין ז"ל זכרונם לברכה ובזכות רבותי גאוני ארץ ומוסדי דור ה"ה הגאון בעל חת"ם סופר והגאון בעל שערי תורה והגאון בעל אמרי א"ש זכרונם לברכה לפניך מלך מלכי המלכים הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וברוב כריעות וברוב השתחויות אברך ממקור לבבי לשמחה במעונו ברוך אתה ד' למדני חוקיך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה אתן הודאה לך על העבר שהטבת עמדי זה הרבה שנים להוציא לאור ספרי פלס, ומחנה, ומחברת שערי חיים ואומר שבח לאלף על אשר אתה מטיב עמי כהיום לדפוס ספרי הנ"ל על ח"מ ולגמור חלק שני ואתפלל לחסדיך על העתיד שתזכה אותי להפיץ מעיינותי חוצה הן בחריפות והן באגדה כאשר הוא עם לבבי אמן ואמן. וזכור אזכיר שבר גדול אשר קראני על פי ד' שמתו עלי ר"ל חמשה בנות ובן אחד הילדה שרה והילדה ריזל והילדה רבקה מלכה והילדה צירל בלומה וגם בתי הגדולה שהיתה נקראת על שם אמי לאה וגם בני הילד מאיר שלמה זכרונם לפני מכניע לבי לא עליכם עבדי ד' יקרה אתכם כאלה ולא מאלה וגם אותי ישמור ד' מכל צרה יגון ואנחה וישמחני כימות זרעי ומפי זרע זרעי מעתה ועד עולם אמן. ושפתי לא אכלה עד שאני תפלה לד' שיגמור בעדי אלמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כל דברי תורתיך ולא ימושו תורתיך ומצותיך מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי מעתה ועד עולם אמן. היום יום כי טוב נשא עיו"ט של חג השבועות יום היא"צ של אמי ז"ל תרלה לפ"ק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה היא זוגתי החכמה והצנועה הרבנית מ' בריינדל תי' אשר היא עזרי מעם ד' וישלם לה פעלה בעוה"ז שתזכה להיות עמי בהצלחה ונזכה יחד לגדל בנינו לתורה ועבודה והצלחה ותהיה משכורתה שלימה מעם ד' צבאות לאחר זקנה ושיבה בעוה"ב. בסיום הדפסה קבלתי מאחי הרב ר' זוסמן נ"י להדפיס זה משמו וז"ל ח"ס או"ח קי"ז מקשה על ריטב"א מתחילה הקשה מנין שנתן מתנות באגב דלמא בחצר ותי' שחצר צריך להיות מתחילה שלו ומחדש סברת הש"ך בסי' ר"ב ואח"כ הק' ממתני' שמטלטלין נקנין באגב ותירץ מתני' מיירי בחצר שאינה משתמרת ופלא מה קשה לו ממתני' הא כבר כתב הסברה שחצר צריך להיות מתחילה שלו ע"ש והנה קשה על ריטב"א וש"ך הרבה גמרות שמצינו גיטה וחצירה באין בב"א כנודע ונראה ב"ה לחדש דבר ידוע הירושלמי פ' האומר במתנה א"א לעשות שליח כי צריך שליחות מבעל ממון והקשה מגט שתעשה שליח קבלה ותי' תורה זכתה לה וכן בעבד עי' קידושין כ"ג גמרי' לה לה מאשה וידוע שא"א שהמזכה יוכל להיות זוכה בעבור המקבל יען שלא יצא מרשות לרשות ואפי' במקח וממכר א"א למוכר לזכות בעבור הלוקח אבל לא העיכוב מצד הלוקח כי הלוקח יוכל לעשות שליח שאחד יזכה בעבורו וגם חצר של זה יוכל לזכות כמבואר בסוגי' ד' מדות כידוע ועי' נתיבות קפ"ז בזה ואומר סברה אחת בשלמא במתנה שא"א למקבל לעשות שליח כי הוא אינה בעל ממון ורק הנותן צריך לעשות שליח א"כ א"א שחצר עם המטלטלין לקנות בב"א כי מקודם לא הי' למקבל שום כח לעשות החצר להיות שליח וגם הנותן לא היה אפשר לזכות ע"י חצרו למקבלו רק אם כבר יצא החצר מרשות הנותן אז יוכל להיות שליח ע"כ צריך להיות החצר מתחילה של מקבל ואח"כ עושה הנותן שליח כמו אם מזכה המתנה ע"י אחר שהוא עושה שליח כי הוא בעל הממון אבל במכירה הי' יוכל הלוקח לעשות שליח וכן חצר של מוכר הי' יכול לעשות שליח לקנות בעבורו מאיש אחר אבל לא מבעל החצר יען שלא יצא מרשותו אבל אין העיכוב מצד הלוקח א"כ כיון שהי' ללוקח כח לעשות שליח מקדמת דנא א"כ שפיר חצר ומטלטלין קנה בב"א כי לא צריך לצאת החצר מתחילה מרשות המוכר אלא קונה בב"א והבן ע"כ שפיר הקשה הריטב"א על מתני' ותי' שא"א בב"א אבל מתני' מיירי במכירה צריך לתרץ מצד חצר שאינה משתמרת אבל בגט התורה זכתה לה לעשות שליח קבלה א"כ יש לה כח לעשות רק הבעל א"א לזכות חצרו וגטו ממנו יען העיכוב מצידו ולא מצידה ע"כ בא בב"א ומיושב הכל ב"ה אבל הש"ך מחדש יותר גם במכירה א"א עי' סי' קל"ח א"כ לא הי' נעלם מהש"ך הריטב"א מה שהשיגו כל אחרונים עליו כידוע. הק' זוסמן סופר ושלא להוציא הנייר חלק אציג פה דבר תורה אשר הציע בני נ"י לפני: עיין בנב"י מהד"ק חא"ח סי' ל"ה שכ' בד"ה והנה מ"ש וז"ל הנה זה פשוט שאיסור נדה חל על איסור א"א משום דהוה איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסור נדה לגבי בעלה אמנם כ"ז אם ביאה ראשונה ששכב אצלה הנואף היה בנדתה חל עליו איסור נדה אף שא"א קדים מ"מ הוה איסור מוסיף אבל אם ביאה ראשונה ששכב אצלה הנואף היתה טהורה מנדתה ואז תיכף נאסרה לבעלה משום טומאה ואז אף אם נעשית אח"כ נדה לא חל איסור נדה כלל דאין כאן איסור מוסיף לשום אדם דלכל העולם כבר אסורה משום א"א ולבעלה כבר אסורה משום טומאה עכ"ל ודבריו צע"ג הא מבואר בקדושין דף ע"ז ע"ב דכה"ג שנשא אלמנה גרושה וחללה וזונה לוקה ד' ופריך הגמ' דלמה ילקה משום זונה מאי איסור מוסיף אית בה אמר ר"ח בר רב קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל וכ' רש"י בד"ה מה איסור מוסיף אית בה וז"ל במה נאסר משום זה שלא נאסרה קודם לכן הואיל ושם זנות פוסל אפי' בישראל כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה ה"נ אע"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן בי' מוסיף בעלמא עכ"ל ועיין ברמב"ם פי"ז מה' א"ב ה"י וא"כ אף כאן הא לבעלה היתה פ"א מותרת ואיסור נדה היה איסור מוסיף לגבי כ"ע מתוך שנאסרת על בעלה וא"כ מה הוה שנאסרת לבעלה משום טומאה מ"מ מיקרי אח"כ איסור נדה איסור מוסיף יען דשם איסור נדה הוה מוסיף לגבי בעלי' דעלמא וגם לגבי אשה זו מקרי איסור מוסיף לחייב הבועל עלי' משום ב' איסורי' כמו דאמרי' בקדושי' בזונה גבי כה"ג וצע"ג. ובזה אמרתי ליישב קו' א"מ בתשובותיו סי' י"ב שהקשה על הדרישה וב"ח וש"ך שפי' דברי טור ביו"ד סי' רל"ד שכ' אשה שאמרה הנאת תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו והקשה הב"י דהא באוסרת תשמישה עליו אין הבעל צריך להפר לה דהא משועבדת לו ותירצו דהא דאמרי' אם אסרה תשמישה דאין הבעל צריך להפר לה הוא דווקא אם אסרו על הבעל לחוד אבל אם אסרה תשמישה על כל העולם אז הוה כולל מיגו דחייל על כל העולם חייל נמי על הבעל יעו"ש והקשה הא"מ לפי דברי תוס' נדרים דף צ' חייל הקונם בנטולה אני מן היהודים משום כולל יען דלבעל היא מותרת יעו"ש וא"כ מאי כולל הוה כאן דלבעל נאסרה משום כולל דמגו דחל על כל העולם ועל כל העולם גופי' אינו חל אם להבעל אינו מותרת וא"כ אין כאן שום כולל יעו"ש ולדעתי העני' נראה דלעולם הוה איסור קונם תשמישי על כל העולם או איסור כולל או איסור מוסיף (עיין תוי"ט בנדרים ובשה"מ) לגבי אחרים מתוך שנאסרה לבעל שהיתה מותרת נאסרה ג"כ עליהם והוה כמו איסור נדה ואיסור זנות והגם שבנידן דלבעל ג"כ אסורה מ"מ מיקרי איסור הנ"ל איסור כולל או מוסיף דהא שם זה מקרי כולל או מוסיף בעלמא וא"כ שפיר יכול לחול האיסור קונמת על אחרים וממילא חידשו כיון דחל האיסור על האחרים שהיתה מותרת נאסרה ג"כ על בעלה מכח כולל ודוק. דברי בנך הנאמן יעקב שלום סופר:
סימן א
שלומים אלף לאחד מאלף ה"ה אחי הצדיק הרב הגאון חו"ב כשמן תורק שמו הרב ר' נפתלי סופר נ"י אב"ד דק"ק פ"ח יע"א. אהובי אחי נ"י אשלח לך פסק אחד ונא שים עיניך בו לטובה ותודיענו דעתך בו ומשפט נבחרה לנו את הטוב נקבל זה מזה. שאלה אירע שנכנסו ג' אנשים בני תורה לבקר את החולה אשר רגיל לבוא לכפר שלהם בכל שבת למנין וכאשר ישבו לפניו אמר שמעו נא רבותי אני מרגיש חולשת גופי על כן אני מצוה לפניכם אשר ירשו בני ראובן כך וכך ממקרקעי ומטלטלי ושמעון אשר עמל במשא ומתן שלי כך וכך וללוי שהוא בן תורה כך וכך והזכיר לכל אחד בית ושדה וכרם ומטלטלי וכן אשר יותן לחתניו לוקחי בנותיו וכן לקרן קיימת וביתרון תעשו כטוב בעיניכם לחלק לקרובי ועודם מדברים עמו אח"כ מה מרגיש בגופו נחלש ושבק חיים לכל וישראל ואח"כ נעשה ריב בין האחים ובאו שנים והשביעו את השלושה בני תורה שיבאו לעיר אשר שם הב"ד הרב והדיינים ויעידון והמה לא שמעו אליהם ואל שבועתם אם עברו על הלאו אם לא יגיד ונשא עונו או נימא לאו זה הוא בשני עדים אשר לא יוכלון להיות הם עצמם ב"ד אבל שלושה שיכולין בעצמם להיות ב"ד אין עוברים על לאו אם לא יגיד ונשא עונו. תשובה הדבר קשה וצריך התבוננות ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י הנה בש"ע חו"מ סי' רנ"ג המחבר סעיף א' וז"ל שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין ואם היו שלשה רצו כותבין רצו ועושין דין וכתב עליו הרמ"א וז"ל להחזיק כל אחד כמה צוה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצוואה ואין אחד מן היורשים או מקבלים יכולים לומר לב"ד אחר אזלינן עכ"ל א"כ מבואר שג' שנכנסו לבקר המה הב"ד הן להחזיק או בכל דבר ספק ועיין בסמ"ע שם ס"ק א' שאפילו אם צוה ליתן לאחרים מהני ועיין שם היטב וה"ה בנידן דידן הדבר פשוט כיון שהי' הביקור חולים ביום והוא צוה לפניהם המה נעשו דיינים ויכולים לדון ביניהם כפי ישרותם ואין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר אזלינן וזה ברור. ולפ"ז נראה הגם שאותן שלשה לומדי תורה מאחרין מלישב בדין ולעשות בהם משפט עכ"פ לא חל עליהם שם עדים להיות עוברים על לאו דאם לא יגיד ונשא עונו דקרא איירי דווקא במי שהוא עד ולא דיין אז צריך להעיד אבל מי שיוכל להיות דיין ולא יחפוץ להיות עד אי אפשר לבעל דין לכופו להיות עד לו ודוק. ועלה בדעתי להביא ראיה מלשון התורה דכתבה "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" ולכאורה הי' לקרא לכתוב והוא עד בסוף ושמעה קול אלה או ראה או ידע והוא עד דהתובע משביע בקול אלה את חבירו שהוא ראה או ידע והוא עד שיוכל להעיד לו ולא יגיד ונשא עונו א"כ היה לתורה לכתוב והוא עד לבסוף והוא פלא רק חכז"ל אמרו או ראה שתובע מנה הלותיך בפני פלוני והוא אומר לא היה דברים מעולם והעד מעיד שראה נתינת המנה בידו עוד דרשו או ידע שהודה בפניו דהוה ידיעה בלי ראיה ועיין ברמב"ן שם אם כן גילתה התורה אם נפש שמעה קול אלה והוא עד ששמע קול אלה והוא רק עד כבראיה בלי ידיעה או ידיעה בלא ראיה אז יש באם לא יגיד אבל מי שקיבל שם דיין אינו באם לא יגיד דתובע לא יוכל להכריחו להיות עד אם יוכל להיות דיין דבשלומא בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה לא שייך שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה דבשעת מעשה לא ידע בירור רק עכשיו מכח הכחשת הנתבע שאומר להד"ם נתברר שהוא עד ודוק. אמנם אין ראיה מן זה דהקדים הקרא לכתוב והוא עד מקודם דילפי' מיניה שצריך להיות העד תחילתו וסופו בכשרות אבל אם בשעת הגדה הוא כשר ובשעת ראיה הי' פסול כגון שהיה קרוב ונתרחק פסול להעיד יען דבשעת ראיה לא הי' עד כשר להעדות זו עי' בב"ב ד' קכ"ח ע"א ברשב"ם בד"ה בפסלות וז"ל כלומר כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לזו הי' ראוי להעדות זו וקרא כתיב והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיית המעשה יהי' ראויה לעדות זו עכ"ל א"כ הצריך הקרא להקדים והוא עד להורות דצריך להיות כשר לעדות בשעת ראיית הדבר אשר מעיד עליו בכשרות אח"כ ודוק. אך הסברה בעצמה נכונה דתרתי ש"מ דתורה אמרה והוא עד או ראה או ידע אם הוא דווקא עד היינו כל מקום שנאמר עד הרי הוא שנים דלא יכולין להיות דיינים שם חל אם לא יגיד ונשא עונו אבל אם הם שלושה שראו בשעה ששייך לא תהי' שמיעה גדולה מראיה ויוכלו להיות דיינים לא יוכל התובע לבקש מהם שיהיו עדים להעיד לפני ב"ד אחר ודוק. ואין להשיב א"כ איך אמרה התורה דשנים עוברים על לא תגיד הלא משכחת דאותו עד הוא ת"ח מומחה וסמוך א"כ יכול לדון אפי' ביחידי ויוכל להיות דיין ול"צ להיות עד ואיך יעבור על אם לא יגיד ונשא עונו וצע"ג. נראה שבעבור זה אמרו חכז"ל או ראה ראיה בלא ידיעה ורמב"ן בתורה נתקשה שבפשטות פירוש הקרא או ראה שהוא ראה ההלואה או המקח או ידע ששמע אותם מודים בדבר יעו"ש ולפמ"ש פירשו חכז"ל דדווקא בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה עיין שבועות דף ל"ג ע"א שעיקר העדות בא אח"כ שאמר להד"ם שלא שייך בו לא תהי' שמיעה גדולה מראיה דבשעת ראיה או שמיעה לא הוה דבר ברור לפניו להיות חל עליו שם דיין ועיין ברשב"ם בב"ב דף קי"ג דאל"כ שראה דבר ברור ונעשה דיין לא חל על המומחה לאו דלא יגיד ודוק. רק בלא זה נ"ל דמומחה מהני ביחידות אם יש לפניו עדות אבל להיות דן ביחיד בלא עדות לא מהני דיהי' איש אחד עד ודיין דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וא"כ נמצא דאיש אחד יוציא ממון חבירו וקם ע"א באיש שעכ"פ הוא עד ודיין ולא שבקית חי לכל בריה דדווקא בב"ד שהם שלושה אז אמרי' לא תהי' שמיעה גדולה מראיה דשם המה רבים מהני הראיה כמו השמיעה אבל להיות מומחה אחד דן על פי ראיתו הוא רחוק מהשכל ואפילו שנים לא נעשים דיינים לדון על פי ראיתם דלו יהי' שראיה הוה כשמיעה צריך עכ"פ שמיעת ב"ד שהמה שלשה אנשים אז יחיד מומחה יכול לדון יחידי ולא שיהיה גם עד כנלענ"ד בעזה"י. ולכאורה עלה בדעתי להקשות א"כ מאי פריך הגמ' בב"ק דף נ"ה על מה דאמר היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בדיני שמים אי בתרי הא כתיב אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד יעו"ש וקשה דלמא בתרי מומחים דיכולים הם לעשות משפט רק התובע קורא אותם לפני ב"ד אחר להעיד א"כ ליכא אם לא יגיד ונשא עונו צ"ע אך לק"מ מדאמרו היודע עדות לחבירו ולא אמרו היודע זכות לחבירו אלא פשיטא דהוא רק עד היודע עדות כגון בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה או שראה בלילה דלא יוכלו להיות דיינים עפ"י ראייתם ופריך שפיר הא כתיב אם לא יגיד ודוק. ואוסף נופך דבכה"ג אינו חייב אפילו בידי שמים כיון דיוכל להיות דיינים ולעשות דין בעצמם אין עליו אפילו חיוב בידי שמים דהא יכול לדון לפניהם ואפילו אם הם מתרשלים לעשות לו משפט הוה רק כאלו ב"ד מתאחרים לעשות משפט אבל לא הוה בכלל כובש עדות וק"ל. שוב מצאתי בתומים סימן ה' ס"ק ב' על הגמ' בב"ב דף קי"ד בג' שנכנסו דאמרו שנים כותבין ואין דנים והקשה א"כ איך אמרה התורה ביום הנחילו את בניו מאי פשיטות שהי' ג' אנשים דלמא רק ב' ותי' דקאי לר"א דחד מומחה דן מדאורייתא ומכ"ש שנים דמהני הראיה כשמיעה יעו"ש ולדעתי יש לחקור הגם שיכול לדון יחידי אבל להיות עד ודיין ביחיד פלא בעיני שיהיה מהני חוץ אם המה ג' אנשים ואפילו בשנים מומחים רחוק הדבר ואולי התומים לשיטתו אזיל בסי' ג' ס"ק ד' דמהני הודאה בפני שני מומחים יעו"ש ודוק. ונחזור לשורש הדבר דג' שהם הב"ד אינם עוברים באם לא יגיד ולא מיבעי בנידן דידן דיש קרא מפורש ביום הנחילו את בניו אלא אפי' בכל עדות דעלמא אשר חידש הנב"י ח"ר א"ע סי' נ"ח דשאני התם דגילה קרא שנעשו ג' דיינים בע"כ של הבנים אבל בדבר שצריך רצון הבעלי דינים א"א להיות בע"כ דיינים והביא שם ראיה וז"ל הלא אמרו בסנהדרין דף כ"ט בפני ג' ולא קנו מידו ומסיק אפילו כנפינהו איהו אין כותבין עד דאמר הווה עלי עדים ודיינים עכ"ל כתבתי על הגליון שם וז"ל נ"ל הגם דלא יכולין להיות בע"כ דיינים אעפ"כ ג' שראו ויכולין להיות דיינים לא נכנסו בכלל עדים אם קראם לעדות לעבור על אם לא יגיד ונשא עונו דאמרו אם תרצה לשפוט שפוט בא לפנינו ונעשה לך דין כי לא נחפוץ להיות עדים אלא דיינים והתורה אמרה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכל מקום שנאמר עד הוא שנים אבל שלשה לא נקראו עדים ועיין רמב"ם פ"א מעדות ודוק ויש לי בזה הרהורי דברים בש"ך ח"מ בענין הנ"ל ואין פנאי להאריך כעת. אמנם נ"ל להביא ראיה מדברי תוס' דף נ"ה בד"ה פשיטא שכתבו וז"ל ודווקא בב"ד כשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל הרי כיון שיכול לתקן את אשר עיות אינו עובר על אם לא יגיד א"כ הם השלושה יכולין להיות בעצמם דיינים ולתקן אם עיותו אינם עוברים על אם לא יגיד וא"כ בנידן דידן אפילו הלכו לפני הב"ד ואמרו אין אנו יודעים עדות אעפ"כ לא עברו על אם לא יגיד דכך הבנתם דהם לא ידעו עדות כי אם יחפצו להיות דיינים בדבר וכ"ש אם מונעים עצמם שלא לבא לב"ד דאין עליהם אפילו לצאת ידי שמים אינם חייבים דבא לפנינו ונדון לך בתורת ב"ד אשר דנים עפ"י ראייתם או שמועתם וזה שדייק הרמב"ם בפ"א מהל' עדות הלכה א' וז"ל העד מצווה להעיד עכ"ל ופי' הכ"מ היינו ג"כ שנים יעו"ש ולמה נקט עד מצוה להעיד ולא נקט היודע זכות מצוה להעיד אלא אשמעי' דווקא מי שהוא עד ולא יוכל להיות דיין מצוה להעיד אבל מי שיוכל להיות דיין אין עליו חיוב אם לא יגיד כנלענ"ד בעזה"י להלכה ואגב גררא אעתיק מחדושי ליישב שיטת הראב"ד המופלאים מאוד אשר העיר עליהם הבעה"מ ואפס קצהו אכתב פה אשר הוא דין חדש בעזה"י מצאתי בבעה"מ שהקשה מה קמ"ל דיינים המכירין אין צריך להעיד בפניהם תיפוק ליה לא תהי' ראיה גדולה משמיעה כמו בקידוש החודש והביא תי' בשם הראב"ד דבממון כתיב אם לא יגיד דצריך הגדה והקשה עליו הבעה"מ הא דיני נפשות חמור מדיני ממונות אעפ"כ אם סנהדרין ראו באחד שהרג את הנפש ביום הורגין אותו בלא הגדה וטעם דלא תהי' שמיעה גדולה מראיה מכ"ש בדיני ממונות עוד הקשה מבב"ק דף צ' בהא דתוקע לחבריה דאמר הא אנא דחזיתיך וחייב אותו ממון בראיתו בלא הגדה והמה ב' קו' גדולות וצע"ג. ונלענ"ד ליישב בעזה"י דעת הראב"ד וד' יאיר חשכי ואתהלך ברחבה בדבר הלכה הנה כח ב"ד נולד מכח הגדת עדים דכתיב בתורה בפסוקים רבים על פי שנים או שלשה עדים יומת המת וכן לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ועל פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר וכן והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו מזה משמע דאם עדים מעידים לפני ב"ד והמה דורשים וחוקרים אז נעשים שופטים לפסוק הפסק בין לממון או מלקות או מיתה כפי אשר ישפטו עפ"י עדים ולו יהי' שעדים משקרים בדיבורם בכל זאת הב"ד עשה כדין עיין ברמב"ם פ"ז מיסה"ת הל' ד' שכל נאמנות עדים מיוסד על חזקת כשרות של העדים יעו"ש אבל שיהי' מהני ראית ב"ד לא כתיב בתורה מפורש שהב"ד יכולין לחייב אדם על ראית עינם רק הגמרא חקר מסברא אם הב"ד יוכלו להרוג נפש על שמוע אוזן מפי העדים למשל שעדים מעידים שפלוני הרג נפש או בעל אשת איש וישפטו הב"ד שהוא רשע למות מכ"ש אם הב"ד ראו בעינם שאיש ההוא רשע למות שיוכלו להרוג אותו שהלא אם ראו בעינם ידעו בבירור יותר שאיש פלוני הוא רשע למות שק"ו הוא שמה אם שמעו מפי עדים מהני הגם שידענו שיש גם סהדי שקרי בעולם יוכלו להרוג את האיש מכ"ש מכח ברי שלהם שראו בעינם את אשר יספרו העדים הגם שיש לחקור אם ישפטו עפ"י עדים יוכלו הב"ד להצדיק עצמן לפני כל עולם דעל פי אותן עדים הרגו לזה האיש אבל אם יהרגו עפ"י ראית עינם אין איש בעולם שיוכל לדעת שאמת הדבר שראו שאותו איש הרג הנפש דלמא ח"ו בשנאתם לו הרגו אבל הב"ד בעצמן שידעו שאמת אתם לא צריכין להמנע עצמם מלהרוג את בליעל הזה כי לגבי עצמן הוא ברי שהאיש הזה חייב מיתה והמה עושים את שלהם דאצלם הוה ראיה טוב משמוע מפי עדים ושייך לומר אצלם לא תהי' שמיעה גדולה מראיה והבן זה (עיין כתובות כשאומר ברי לי דף כ"ב ובפ"י בשם רשב"א דלגבי איש הידוע בבירור הדבר לא מהני כנגדו כל חזקות ועיין תב"ש). אמנם נ"ל לחדש דבר בעזה"י דווקא אותו ב"ד בעצמם שראו יכולין להרוג את האיש אשר רצח את רעהו אבל אם גמרו דינו למיתה או למלקות או לממון ונתרשלו לגמור הדבר או נאנסו מלגמור הדבר ולא הרגו ולא הלקו אותו ולא הוציאו ממנו הממון רק אחר זמן באו עדים לב"ד אחר ומעידים לפניהם שב"ד פלוני גמרו דינו של אותו האיש למות או למלקות על פי ראית עינם אין להב"ד ההוא כח להרוג או להלקות אותו או לחייבו ממון דהא לא הי' הגדת עדים על חיוב של האיש הגם שאותו הב"ד שראו בעצמן ידעו האמת ויכולין לחייבו אבל ב"ד אחר לא יכולין לעונשו על פי ראיתם של ב"ד אחר דבשלמא אם הי' הגדת עדים לפני איזה ב"ד ונגמר דינו מהני אותו גמר שיוכל להיות עונשו לפני כל ב"ד שבעולם דהא נגמר דינו עפ"י הגדת עדים ומהני גמר דין של ב"ד ההוא לפני כל ב"ד בקהל ישראל ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' סנהדרין כל עדים שמעידים שנגמר דין איש הנ"ל בב"ד פלוני הורגים אותו שם יעו"ש וכל זה אם נגמר דינו ע"י הגדת עדים אבל בב"ד שראה באחד שהרג את הנפש הן בעצמן יוכלו להרגו דידעו בעצמן שעושים כדין אבל אם יבואו עדים לב"ד אחר ויעידו שנגמר דינו של איש הזה בב"ד פלוני על פי ראיתם לא יוכלו ב"ד פלוני להורגו דהא לא הי' עליו על איש הזה הגדת עדים אשר גם המה הי' יכולין לגמור דינו ולהרגו ואיך יהרגו המה אותו אם הב"ד שראו עבירתו לא הרגו ולא הלקו ולא חייבו ממון אותו כלל גדול דראית ב"ד זה לא פועל שב"ד אחר יהרגו לפלוני זה נ"ל ברור ואמת בשלמא בקידוש החודש כיון דב"ד שקדשו את החודש על פי ראיתם מכח לא תהי' שמיעה גדולה מראיה הרי גמרו הקידוש שאומרים מקודש היום לר"ח ולא נשאר דבר וכשם שמהני לגבי עצמן פועל הקידוש לגבי כל ישראל דהא גמרי דבר שלם אבל לגמור דין איש הן למיתה או למלקות או לחייבו ממון אבל לא גמרו פעולה וב"ד אחר יפעלו מה שלא פעלו הם לא מהני ראי' ב"ד כיון שאין בעולם הגדת עדות והבן זה כי עמוק. ועתה בא ברוך ד' דכאן בקיום דדיינים מכירין יכתבו הנפק וב"ד אחר ברוב שנים אשר לא יכירו כתב העדים יוציאו ממון על פי ראיתם כאן חידש הראב"ד דממון בעי ג"כ הגדה דכתיב אם לא יגיד והגם שלא תהי' שמיעה גדולה מראי' סברה זו פועל רק שהב"ד שראה יוכלו לעשות דין על פי ראיתם אבל ב"ד אחר אשר לא ראה לא יוכלו לעשות דין רק אם הי' הגדה לפני בית דין פעם אחד והגם שבית דין זה לא כותבים הנפק אם לא הכירו והוה הכתב כגמר דין לגבי עצמם שיוכלו לגבות בו אבל על כל פנים לא היה הגדה בעולם ואם לא הי' הגדה לא יוכל בית דין אחר לעשות מעשה על גמר דינם והבן זה אבל בקידוש החודש מלבד דלא כתוב שם הגדה רק כזה ראה וקדש אלא לו יהי' שכתב בו הגדה הלא המה בעצמן קדשו לנפשם ומחויב כל ישראל לגרור אחריהם דהא החודש נתקדש מפי הב"ד אבל כאן המה גמרו דין וב"ד אחר יפעלו הפעולה מיתה או מלקות אז זה דווקא אם נעשה הגדה באיזה ב"ד והבן ומעתה לק"מ קו' הרז"ה שם אמר אנא הא דחזיתך ואני מחייב לך לשלם וכן בסנהדרין שראו האחד שהרג את הנפש המה בעצמן יכולין להרוג להרוצח אבל בהנפק להוציא ב"ד אחר ברוב ימים הממון על פי ראיתם זה לא מהני דחסר הגדה והבן זה הנלענ"ד לאמיתיות בעזה"י. נסתפקתי עוד הא דאמרי' אין עד נעשה דיין אם הוא כלל בכל דבר דשייך בו עדות ודין בין עדות נפשות או קידוש החודש או עידי קנס או עידי הלואה הכל סדנא חד או נימא דווקא במידי דבעי עדות מכח חק התורה ולא מהני לדעת האמיתיות הדבר שהדין הוא דצריך שם עדות כגון בנפשות הגם שראה שמעון בן שטח חרבו מטפטף דם אחר שרדף אחריו והמית אותו נעשה בעל תשובה דחק הוא בנפשות דאין אדם יכול לדון בלא עדים שראו וכן בקדושין דצריך עדות לקיים הדבר וכן קנסות דהחיוב בא מכח אשר ירשיעון אלקים ע"י שפסקו הב"ד בא החיוב שהגם שמעשה אמת אינו מחויב עד שמפורש יוצא מפי הב"ד סמוכין אז כיון דעדות פועל והפסק היוצא מפי דיין פועל אין עד נעשה דיין אבל במקום שלא נבראו העדים אלא לשקרי יען שנעלם מעיני בשר למי האמת כגון בהלואה או במכירה או בפקדון דצריכין רק האמיתיות הדבר ואפי' אם לא ימצאו עדים והב"ד לא יוכלו לחייב אעפ"כ אם הוא יודע בעצמו דהאמת עם חבירו מחויב הוא לשלם וגם התובע יוכל לעשות דין לעצמו ליקח כנגד ממונו בעת שלא שזפתה עין רואה עיין ש"מ בב"מ דף ו' שאפילו על לא תחמוד אינו עובר יען שאינו מבקש החפץ רק להציל ממונו אשר לא יוכל לתבוע בב"ד ועיין בש"מ סוף פ' איזהו נשך שמותר ליקח ריבית אם הלוה חייב לו מלוה ישנה ויעכב לעצמו בעד חובו יעו"ש ועיין בח"מ סי' ד' ועיין בקדושין ס"ז ויעיין בספרי פלס חיים בסוגי' דערכאות אז אפשר בכה"ג יש לומר דעד נעשה דיין כיון שראה בעיניו ויודע האמת לא צריך עדות וצע"ג:
סימן ב
ברכות שמים מעל ברב ברכות והצלחות לאחי הגאון הצדיק נודע בשערים כבוד הרב ר' נפתלי סופר ב"י אב"ד דק"ק פ"ח יע"א. מכתבך הנעים קבלתי אשר בו אתה מאיר לי עינים בכמה הערות יקרות על פסק שלי ואמלא משאלותיך להודיעך אם יש לי הערות לפלפל בדבריך שלא אכחד ממך וכן אעשה כאות נפשך ואשר תבחר תקרב אליך ואסדר על האותיות בעזה"י. (א) אודות אשר חדשתי הגם אם אמרי' לא תהי' שמיעה גדולה מראיה ויוכל הב"ד לשפוט שפוט אם ראו בעיניהם את הדבר אשר יעידו העדים אבל דווקא המה יוכלו לשפוט בעצמם אבל שישפטו ב"ד אחר עפ"י גמר דינם זה לא אמרי' בשלמא אם דנו עפ"י עדים אשר אותן עדים הי' יכולין להעיד לפני כל ב"ד בעולם אז פועל הודאתן לפני ב"ד אחד על כל ב"ד בעולם ועפ"י שנים עדים יקום דבר בכל מקום אבל עפ"י ראית ב"ד המה יוכלו לשפוט כפי ראות עיניהם דאצלם הוה הראיה כשמיעה אבל אם יעידון עדים לפני ב"ד אחר שנגמר דין פלוני בב"ד פלוני שראו ממנו דבר וגמרו עליו מיתה או מלקות או ממון לא מהני וזה עומק הבעה"מ ולא קשה עליו קו' רמב"ן והבאת לי ראי' גדולה מדברי רמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין הל' ז' שכתב וז"ל מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני ופלוני ופלוני עדיו הר"ז יהרג עכ"ל וקשה למה צריכין להזכיר פלוני ופלוני עדיו הי' די לומר שפלוני נגמר דינו בב"ד פלוני לו יהי' שהב"ד ראו את העבירה אשר עשה וגמרו דינו ג"כ יכולין ב"ד זה לגמור אשר פסקו ב"ד הראשון אלא מפורש יוצא דווקא אם נגמר עפ"י עדים יכולין ב"ד אחר להרגו אבל אם הב"ד הראשון גמרו עפ"י ראות עינים אין ב"ד אחר יכולין להרגו והארכת בזה דגם הרמב"ם סובר דב"ד יכולין להרוג עפ"י ראות עינם ומה שכתב בפ"א מהל' רוצח הל' ה' וז"ל הרוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבואו לב"ד וידינוהו למיתה שנאמר לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחוייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בב"ד עכ"ל אין ממעט שהב"ד הרואים הראוין לעדות לא יכולין להיות דיינים אלא למעט שלא יהרגו אותו עד שישבו עליו בדין לישא מתן הדין ויגמרו אותו למיתה ואח"כ והרגו אותו אבל לעולם המה ראו וכן גמרו דינו למות והבאת שהגאון טו"א בר"ה חידש ג"כ כזאת וכי זכית לכווין מדעתך אמיתיות הנ"ל ועכ"פ אמת הדבר שמשכחת שגמרו הב"ד דין האיש אפי' בלי עדים ולמה הזכיר בפי"ג פלוני ופלוני עדיו וע"כ אם גמרו בלי עדים אין ב"ד אחר יכולין להרגו עכ"ד הנעימים. אהובי אחי נ"י ראה דבריך טובים שיצאת לעזור לי אבל לדעתי אין מזה ראי' דא"כ הי' להם לומר רק שפלוני נגמר דינו אצל ב"ד פלוני ופלוני ופלוני הי' עדיו הגם שאין עדיו לפנינו עכשיו רק שהאנשים המעידים שנגמר דינו בב"ד פלוני יעידו שאז הי' הב"ד גומרין דינו עפ"י עדים פלוני ופלוני ולמה נקט המשנה במכות דף ז' ורמב"ם בהל' סנהדרין ופלוני ופלוני עדיו משמע שעדים בכאן ועוד קשה למה צריכין להזכיר שם העדים כלל הי' די באומרם שנגמר דינו בב"ד פלוני ע"י עדים שהעידו לפניהם. לכן האמת יורה דרכו הגם אם נגמר דינו בארץ ישראל לפני ב"ד אחד אין ב"ד שני סותרין דינו דרק אם נגמר דינו בחוץ לארץ סותרין דינו דלמא זכות א"י יעמוד לו שיצא זכאי אבל אם כבר נגמר דינו בא"י אין סותרין דינו לדון עליו מחדש דאין ב"ד בודקין אחר ב"ד דמסתמא יפה דנוהו זה מה שנוגע על פסק ב"ד אבל עכ"פ צריכין אותן עדים לעמוד לפני הב"ד השני ולאמור אנחנו העדים עליו שעשה העבירה הזאת באותו זמן ובאותו מקום דדלמא ישכחו כאן עדים אחרים אשר יכחישם או יזימם הכי אין אפשר ששם לא הי' עדים להכחישם ולהזימם וכאן ימצאו או יען ששמעו אז שמי שנגמר דינו עפ"י עדים ברח על נפשו לא רצו האנשים שידעו להכחיש ולהזים לבוא לפני ב"ד אבל עכשיו כאשר ישמעו שהב"ד זה יהרגו את האיש שנגמר דינו יבואו לפני הב"ד אם העדים אשר העידו עליו אז בב"ד פלוני יהיו בכאן ועל כן צריכין אותן העדים לעמוד לפני הב"ד השני ולאמור אנחנו העדים אשר העדנו אז ולכן צריכין אותן העדים שמעידין שפלוני נגמר דינו בב"ד פלוני לאמור גם זה ופלוני ופלוני עדיו ולא די אם יאמרו שגמר דינו בב"ד פלוני ע"י עדים או פלוני ופלוני הי' עדיו אלא מגידים פלוני ופלוני עדיו וראה בתוי"ט פ"א דמכות משנה י' וז"ל ופלוני ופלוני עדיו דלמא יש להזימם או להכחישם עכ"ל היינו שמזכירין עדיו להכחישם ולהזימם אם אפשר בזה אבל לעולם אפשר אם גמרו הב"ד הראשון עפ"י ראות עינם ג"כ יכולין להעיד עליו בב"ד אחר שנגמר דינו בב"ד פלוני והבן זה. ולא אוכל להתאפק שלא אודיעך דברי על הטו"א שהערות אשר העלה הגם שעד הרואה נעשה דיין אעפ"כ לא יוכל הב"ד להרוג אותו מיד עד שידונו עליו בב"ד עיין במגדל עוז פ"א מהל' רוצח מביא ספרי שאפי' עדה שראו מבואר כהבנת טו"א הנ"ל והקשה הטו"א א"כ ע"כ ר"ע לית ליה הא דרבא בב"ד שראו בטריפה שהרג את הנפש דהא צריך להעמידו לפני עדה למשפט יעו"ש שהאריך. ואמרתי בחדושיו דבר ואעתיק כאן בקצירת אומר מקצת מהם בעזה"י וז"ל אודות הקו' טו"א בר"ה (דף כ"ה ע"ב] מסנהדרין דף ע"ח בב"ד שראה טריפה שהרג או רבע הא בעינן עד עמדו לפני העדה למשפט ואין עדים נעשים דיינים לר"ע יעו"ש. נלע"ד לחדש דבר בעזה"י בוודאי אם הב"ד רוצים לדון אותו במיתה החקוק לו מדין תורה צריך לעשות לו משפט כתוב לדין אותו בב"ד אחר אבל אם אין אנו דנין להרוג אותו במיתתו אשר פסק לו התורה רק אנו רוצים לבער אותו מן העולם מכח מצות ובערת הרע מקרביך אז אין צריך עד עמדו לפני העדה למשפט דכיון שאנו יודעים שהוא איש רע מצוה לבערו מן העולם ועיין תוס' מכות דף ב' שבארו בשם תוספתא דברוצח אם אין אנו יכולין לדון בד' מיתות ב"ד מצוה להרגו בכל מיתה שאפשר משום ובערת הרע מקרביך אבל בשאר עבירות צריך דווקא מיתה מד' מיתות עכ"פ יעו"ש. והנה בסנהדרין סיימו מניין שראו בטריפה שהורגין אותו דכתיב ובערת הרע מקרבך ופלא בעיני ל"ל פסוק הנ"ל ולא הביא הגמ' דכתיב מות יומת הרוצח וכדומה אך הוא הדבר בודאי אם אנו רוצים לדון הטריפה יען דכתוב ברוצח מיתת סייף עיין פ"א ברמב"ם בה' רוצח אז בודאי צריך העמדו לפני ב"ד והגדת עדים וזה א"א דהוה עדות שאי"ל ולכן הביא הגמ' הפסוק ובערת הרע מקרביך כיון שא"א להרגו מטעם מיתת הרוצח הכתוב בתורה הב"ד הורגין אותו על ראייתם משום מצות ובערת הרע וכן הרמב"ם הביא ברפ"א מהל' רוצח דברי המכילתא דצריך העמדה לפני העדה ובסוף פ' הביא דין טריפה שהרג את הנפש ומסיים ג"כ דכתיב ובערת הרע מקרבך והבן והארכתי בזה שם בחדושי בעזה"י. וגם נ"ל דבכה"ג דלא נהרג בגמר דין כפי חק ומשפט שעדה שופט ועדה מציל רק שהורגין אותו כדי לקיים מצות ובערת הרע מקרבך א"כ לא נקבר בבית הקברות של הב"ד אשר קוברים שם הנהרגים עם הנחנקים בלבד ואת הנסקלין ואת הנשרפין בלבד ואח"כ ילקטו עצמות וקוברין בקבורת אבותיו זה אם נהרג בגמר דין כמשפט אבל מי שנהרג משום ובערת הרע א"כ מיתתו כפרתו ונקבר מיד בקברות אבותיו והבן. וראיתי במכתבך שהערות שלכך צריכין להביא העדים ראשונים כי איך יהרגו הב"ד האחר את הרוצח דלמא עדים קרובים אל ב"ד השני והירושלמי פ"ג דסנהדרין פוסל אם העדים קרובים אל הדיינים (וכן פסק הרמב"ם פט"ז מהל' עדות הל' ז' עיין שם בכ"מ בד"ה וכן יעו"ש) על כן צריכין לומר פלוני ופלוני עדיו עכ"ד אהובי אחי נ"י יש לי לפלפל א"כ הי' צריכין רק להזכיר שמם ולא שיעמדו העדים לפני הב"ד השני ועוד לא ידעתי אם כבר נגמר דינו בב"ד כשר מה איכפת לן אם העדים קרובים אל הב"ד השני הגם אם לא הי' נגמר דינו בב"ד ולא הי' הם יכולין להיות דיינים יען שהם קרובים אל העדים אבל הם יכולין לגמור דינו ע"י עדים שאינם קרובים כמו שהב"ד גמרו ע"י כשרין לאפוקי אם הב"ד ראו ואין כאן עדות אשר על פיהם ידון הב"ד ודוק ועוד מהכ"ת לחוש שהעדים ההם יהי' קרובים להב"ד השני הלא מסתמא העדים מרוב העולם שאינם קרובים להב"ד השני והגם דאפשר שיבורר אח"כ שהיו קרובים הוה כמו דאכלין בשר בלי בדיקת ח"י טריפות דסמכי' דרוב בהמות אינם טריפות ואם נמצא אח"כ טריפות אין על האוכל שום חטא דהא כתורה עשה לסמוך על הרוב ה"ה הב"ד סומכין מסתמא העדים מרוב העולם ואינם עושים עולה אי סמכי' על הרוב ואין לומר דלמא שאני ברוצח דכתיב והצילו העדה זה לק"מ זה קאי על הב"ד הראשון שגומרין דינו אבל אם כבר נגמר למיתה א"כ אין על הב"ד השני חיוב והצילו העדה לחוש על פן ואולי העדים המה קרובים הם ודוק נהפוך הוא עיין פנ"י כתובות דף כ"ג דסובר רמב"ם דצריך שני עדים להחזיק לאחד לכהן יען דרוב המחזיקים בדת משה המה ישראלים ולא כהנים צריך שני עדים לברר שהוא מן המיעוט יעו"ש ומהכ"ת נחוש כאן בהיפך שהעדים המה קרובים אל דיינים אלו עפ"י רוב גדול המה אינם קרובים ודוק. (ב) על מה שחדשתי דביחיד מומחה לא מסתבר לומר לא תהי' שמיעה גדולה מראיה כי ע"י שמיעה מקיים על פי שנים עדים יקום דבר אבל איך יעשה דין עפ"י ראיתו דהוה הוצאות ופסק ממון ע"י ע"א ותורה אמרה לא יקום ע"א באיש חוץ בב"נ אמרי' שדי בע"א והבאת לי מרגליות טובה שהעיר על זה בש"מ בב"ק דף נ' בד"ה למימרא עכ"ד וישר כוחך נתתי שמחה בלבי זכיתי לדעת קדושים וברוך שכוונתי ומה שהפלאתי על התומים סי' ה' סק"ב שמחדש דביום הנחילו אם בניו מהני ביחיד מומחה וע"כ דגם ביחיד אמרי' לא תהי' שמועה גדולה מראיה הוא חוץ מסברא והערות על זה דשאני התם דאינו מוצא ממון כי כל זמן שהאב חי הם נכסים שלו והיחיד אומר ועושה ומעיד שלא זכה הבן מעולם עכ"ד. אחי אהובי נ"י עיין ר"ן כתובות פ' הכותב דלא מהני סילק הבן על ירושת אביו דהא גם בחיי אביו יש לבן אחיזה בנכסי אביו ולכן לא יוכל לומר שלא ירש אביו ורק על ירושת אשתו יוכל לסלק בעודה ארוסה א"כ הוה גם זה הוצאות ממון ועיין בב"ב דף קי"ד ובבב"י ח"מ סי' ר"ג דיש סוברים שאפי' הוא לא יכול לחזור ממה שצוה ואין לך הוצאות ממון גדול מזה ואולי דאיכא עדים אשר עמדו מרחוק ושמעו שכן צוה לו ודוק. גם מה שהערות אם הדיין אומר ברי לי נאמן דדוקא אם צריך לשפוט עפ"י אחרים אז צריך ב' עדים אבל אם הוא יודע האמת הוה כעדים דוגמת סברת המרדכי דע"א נאמן כנגד חזקת איסור של הבשר כאשר האריך הפרמ"ג ביו"ד סי' א' ובפתיחה רק כפי דברי הש"מ אשר זכיתי לכווין לדעתו אין זה לדינא עיין בנתיבות ח"מ סי' ט"ו ס"ק ב' דאומדנא הנודע לכל העולם מהני אבל מה שנודע רק לדיין לא מהני וראי' דאין עד נעשה דיין והגם שיש לפלפל על הראי' בכל זאת אמת לדינא ודוק וכעת מצאתי בנתיבות סי' ג' שהאריך לבאר דיחיד מומחה לא יכול לדון עפ"י ראות עיניו והביא הש"מ בב"ק דף ץ' וכן לענין הודאה בפניו לא מהני ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ע' ופלא שלא התעורר על דברי רמב"ן ודוק. (ג) ראיתי שיצאת באריכות לחלוק עלי במה שחדשתי אם המה יוכלו להיות דיינים אין עליהם הלאו אם לא יגיד ונשא עונו דיאמרו תבואו לפנינו לדון אתכם ואפי' בידי שמים אין עונשין עליהם כי מה חזית להיות עד אני אחפוץ להיות דיין והתורה אמרה והוא עד ולא דיין והשגת עלי והלא התובע הוא חפץ שיגידו לו עדות והוא לא יכול לכוף להנתבע אלא להב"ד הקבוע ואם הם לא ילכו להעיד הוא מפסיד זכיותיו א"כ המה מחויבים לילך ולהעיד חוץ אם יהי' גנאי שגדול ועיד לפני קטן זה תמצית וקוטב דבריך. אחי אהובי נ"י אין פורש לי כי הלא היודע עדות אם לא ילך ויגיד הוא שב ואל תעשה והלא אפי' גורם בנזקין פטור כי לא עשה דבר בידים מכ"ש אם הוא שב ואל תעשה ושב וידום יהי' נענש בידי שמים על שמונע ריוח מחבירו או שלא מצילו מן הפסד הכי שומר אחיו הוא רק התורה חדשה זאת אם בא חבירו ותבעו שהוא יעיד לו יען שהוא עד חיוב להעיד לו א"כ דווקא והוא עד שקבל שם עד אבל אם קבל שם דיין ולא חפץ בשם עד אז מהכ"ת יהי' עליו עונש בידי שמים הגם שיגיע בכבישת עדותו הפסד לחבירו אין הוא גורם ההפסד רק שלא בא ומצילו מן ההפסד והגם שדרשו בספרי הובא ברמב"ם בספר המצות מצוה רצ"ד וז"ל מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל היינו אם הוא עומד שם בב"ד וכובש עדותו כמו שחושב ספרי שם ג"כ וז"ל אם רואה חבירו טובע בנהר או חיות או לסטין באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל ומה נעים דברי רמב"ם שם שכתב וז"ל וכבר אמרו שמי שכובש עדותו תכללהו ג"כ זאת אהזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכבר בא מזה הענין אם לא יגיד ונשא עונו עכ"ל הזהב היינו שלא יוכל לכבוש עדותו אבל אם ואמר אני ראשון שאדע האמת ואני האחרון לשפוט שפוט להצילך מהפסד מי יאמר שחטא בזה שלא רצה לילך להיות עד אלא אחפוץ להיות דיין ואם חבירך הוא הנתבע לא חפץ לבוא אצלי מה איכפת לי הלא אין אני כובש תחת לשוני אשר ראו עיני ודוק ואטו אני עומד על דם רעי אם אחפוץ להצילו מיד עשקו לעשות משפט כתוב ואולי עוד חזון למועד כי יגבור יד התובע עליו עד שיתרצה לבוא לפני לשמוע דבר ד' ובודאי מידת חסידות יש בו אבל עונש מידי שמים לא ידעתי ועיין תומים סי' כ"ח ס"ק ה' דבר נפלא שאין רשאי להב"ד להכריז ע"י שלוחם בשם חרם על מי שיודע עדות יבוא ויעיד יעו"ש ואטו אין על הב"ד חיוב שלא יעמדו על דם רעיהם אלא פשיטא דזה דווקא מי שכובש עדותו בב"ד שלא יחפץ להציל חבירו מהפסד אבל הב"ד שיחפצו לשפוט שפוט אינם מחויבים ואינם רשאים לעשות כרוז לברר עדים בעולם והבן. ואגב גררא אזכיר ראיתי לאדמ"ו מרן חת"ס ז"ל בא"ע ח"ב סי' קע"ד הביא ספק מאדמ"ו ז"ל בעמ"ח אמרי אש שנסתפק אם הב"ד שומעים קול על אשה שזנתה אם מחויבים לדרוש ולחקור לברר הדבר או לא צריכין לדרוש וכתב מרן הגם בעדים הרואים מחויבים לבוא ולהגיד אשר ראו בעיניהם אבל כל זמן שלא יבואו עדים אין חיוב על הב"ד לחקור דאל"כ מנ"ל לחכז"ל ללמוד מן פ' ודרשת וחקרת היטב דרישות וחקירות לבדוק העדים דלמא העדים אין צריכין דרישה וחקירה כלל רק הפי' שהב"ד צריכים לדרוש ולחקור היטב עד שימצאו עדים על הדבר אבל לעולם העדים עצמן אינם צריכים דרישה וחקירה אלא פשיטא דאין על הב"ד חיוב לדרוש שיבואו עדים לפניהם יעו"ש וכתבתי על הגליון שם שדבריו צריכין ביאור (א) איך מחליט אדמ"ו ז"ל שאין הב"ד צריכים לדרוש אחרי עדים עיין יבמות דף פ"ח ברש"י ד"ה דפנו וז"ל דפנו בעדים ב"ד מוזהרין לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן עכ"ל הרי שצריכים הב"ד לטרוח אחר עדים אפי' להכחיש את הראשונים וצע"ג ונ"ל דעת אדמ"ו דשאני כהן דעיין רמב"ם בספר המצות מצוה ל"ב דהך וקדשתו נאמר לכל ישראל שעליהם הוטל מצוה הזאת לקדש את הכהן יעו"ש א"כ מהאי טעמא דורשים הב"ד אחרי עדים אפי' להכחיש את הראשונים כדי לברר ולקיים חיוב המצוה המוטל עלינו אבל בנואפת שאין שם סרך מצוה רק חיוב ערבות או חיוב ארור אשר לא יקים או חיוב ממצות השופט עיין רמב"ם הל' סנהדרין אז כל זמן שלא באו עדים לפני הב"ד אין חיוב מן הדין לדרוש אחרי בעלי עבירות הגם שנשמע קול בשוק לא חל חיוב לברר רעים ופסולים עיין במשנה [סוף עדיות] אלי' לא בא לרחק אלא לקרב ולא לברר ולגלות הפסולים עיין בתוי"ט וכן מסתבר כי הב"ד הוא רק לשפוט אם יעמדו שני אנשים כשירים לפני אלקים זה הדיינים כדברי אדמ"ו ז"ל טעמו ונמוקו עמו כנלע"ד (ב) כתבתי על הגליון וז"ל מה שהביא אדמ"ו ז"ל ראי' דאין חיוב על הב"ד לדרוש אחרי עדים דאל"כ מנ"ל דצריך דרישה בעדים כלל נלענ"ד כשם שדרשי' בב"מ דף כ"ז באבדה דכתיב עד דרוש אחיך שיש דבר ברור אשר ידרוש עליו ודרשי' דרוש אם רמאי הוא הגם שיש אבידה אשר נמצאת והדרישה יהי' אם האבידה שלו כך הוא ודרשת וחקרת היטב הגם שהמעשה אמת אבל אותן המגידים עדות המה כזבנים שהמה לא ראו כנודע שכך הוא כח הדרישה וחקירה דלו יהי' שהמעשה אמת אבל אם המה העדים משקרים נעשים זוממים עיין מכות דף ה' א"כ על דבר ברור אשר נעשה יעידון המה וכתיב ודרשת וחקרת וע"כ על העדים קאי וכמו כי דרוש ידרשנו ד' מעמך עיין ר"ה פ"א (ה' ע"ב) וכמו לשכנו תדרשו שהדבר ברור אשר נדרש עליו והבן. (ד) עוד הארכת על מה שהבאתי ראי' מגמ' ורמב"ם היודע עדות לחבירו שדווקא אם שמו עד ולא שהוא ראה או ידע ויהי' שמו דיין דאל"כ הי' לומר היודע זכות לחבירו ובנית דיק דאז הי' במשמע אם קורא אותו להוציא זכותו אבל אם תובע אותו לעד לחובתו או העד מאמין שעדותו יהי' לחובת הנתבע יהי' פטור קמ"ל היודע עדות בין שהוא לזכות התובע או לחובתו וסמכת על הכ"מ בפ"א מהל' עדות אהובי אחי נ"י אין זה ברור אצלו הלא עיין בש"ע ח"מ סי' כ"ח אחד מהתנאים אשר על ידם יעבור על לא יגיד הוא וז"ל ויש לחבירו תועלת בעדותו עכ"ל משמע דצריך באמת להיות תועלת לחבירו אבל אם קורא אותו לחובתו או שהעד מאמין שהוא לחוב חבירו הוא פטור דתורה אמרה או ראה או ידע ודרשו חכז"ל שתבעו להעיד לו או איך נתן מעות לחבירו והוא הי' מלוה או שחבירו הודה שחייב לו א"כ יודע העד שקורא אותו להעיד לתועלת ודוק. ומה שהקשת עלי אשר אמרתי ליישב אשר הקשתי איך החליטה התורה אם לא יגיד ונשא עונו הלא משכחת במומחה דיאמר יבוא אלי לשפוט שפוט ותרצתי דתורה איירי בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה דאין מבוא לדיין בזה רק אם מכח עדות וכפירת להד"ם יצמיח כח דיינות לשפוט שפוט אבל עדות הוא מה שראה או ידע שמספר מה שעיניו ואזניו ראו ושמעו וחל עליו כח עדות עיין תוס' בב"ב [דף נ"ו] בג' כיתות עדות על ג' שני חזקה הוא דבר שלם דמה שכת אומרין שאכל שנה הוה ג"כ עדות להיפך אם לא יהי' לו עוד שני כיתות עדים על שאר שנים צריך לשלם הפירות שאכל יעו"ש מתוק מדבש אבל דיין הוא אם יש דברי ריבות פנים לזכות ופנים לחוב ומעצמים בטענותיהם אז הדיין יכריע בכח התורה ובזה מיושב אשר פלפלת עלי כנלענ"ד בעזה"י. ואשר כתבת ישוב על קו' תוס' חולין י"ג שהקשה שיהי' כשר בגט קטן אפי' בלי גדול עע"ג ותרצת והבדלת שיש הבדל אי צריכין המחשבה לגוף התכלית אז אין הקטן מחשב כמו בגט דצריך שמו ושמה לשם גירושין וכריתות והוא הכח שתהי' נכרתת ושהיא שלוחה מאתו ובכלי החקיקה צריך שיהי' כלי קיבול ומעשה מוכיח עליו וכן בקדשים בעולה שלא צריך שם בעלים אבל לא בחטאת שצריך שם בעלים הוא דבר נאה אבל עיין רמב"ן על חולין שנדפס בספר מזבח כפרה כתוב בהיפך יעו"ש דברי אחיך הטרוד מאוד הדש"ת:
סימן ג
אלקים יענה את שלום אחי הצדיק המפורסם הרב הגאון חו"ב כבוד הרב ר' נפתלי נ"י אב"ד דק"ק פ"ח יע"א. הגיעני גלילות ידך פלפול נאה אף נעים על מכתבי שמחתי בו מאוד ואבוא בקיצור אמרים לגלות דעתי גם בפעם הזאת ואשר תבחר תקרב וזה החלי בעזה"י. ראשית כל באתי להצדיק דברי שהפי' פלוני ופלוני עדיו היינו שאותן עדים בעצמם עומדים בב"ד האחר ואומרים שהם העידו לפני הב"ד פלוני כפי' התוי"ט להזימם ולהכחישם והשגת עלי דאי אפשר לפרש שהעדים שם דא"כ קשה בכפלים (א) למה לא יהרגו הנך עדים שהעידו עליו מתחילה לקיים יד העדים יהי' בו בראשונה (ב) א"כ למה יעמדו שנים אחרים להעיד יהי' המה עצמם מעידים אלא ודאי דהעדים אינם כאן ומה שדקדקתי דלא אמרו פלוני ופלוני היו עדים תרצת שעכ"פ צריכים לומר שאותן עדים חיים עודנה והכוונת תוי"ט להזימם דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהו הוי עיין כתובות דף כ' ומכ"ש שיוכל להכחישם שלא בפניהם והבאת ראיה דלא צריכים להיות העדים שם דאל"כ מאי הקשה בסנהדרין דף מ"ה על שמואל דאמר דנקטעו יד עדים מעכב מהך מתני' דיעמדו שנים ויעידו וקשה הא ע"כ איירי דעדים שם משום שיכולים להכחישם ולהזימם עכ"ד. אהובי אחי נ"י אודיעך דעתי בפי' הבנת הגמ' והרמב"ם כי יש ב' אופנים בעדים (א) דהעידו העדים ועדותם בב"ד כדת המבואר בגמרא וברמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ב ואח"כ הוה הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והלכו להם העדים ולא המתינו כלל לדעת מה יעשה בו אם לחיוב או לזכות (ב) שהיו העדים שם ושמעו גמר דין שיצא האיש חייב בב"ד א"כ הם העדים אשר העידו עליו על העבירה הם שמעו שנגמר דינו בב"ד ההוא אשר העידו שם כמובן וא"כ בשאר חייבי מיתות דהוה הדין דהעדים יתחילו להמית אותו עיין רמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין הלכה א' וז"ל ועדיו הם ההורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בהם עכ"ל אם שמעו מהב"ד שהעידו עליו שנגמר דינו למיתה אז יוכלו להמית אותו לקיים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו אבל אם הם לא שמעו גמר דין רק עכשיו באו שנים אחרים ומעידים שפלוני נגמר דינו בב"ד של פלוני והן הן העדים אשר מעידין שהמה העידו עליו בב"ד פלוני רק לא שמעו גמר דין כי ברח הרוצח ולא באו שהב"ד יעשה כרוז מרוכב על סוס ושנים אחרים היו אז בב"ד ושמעו גמר דין א"כ יומת הרוצח בב"ד אחר על פי עדות השנים שמעידין על גמר דין אבל אין כאן מקום שהעדים יתנו יד בראשונה להמיתו דהא הם לא שמעו גמר דין אבל בשאר מיתות ב"ד צריכין דווקא יד העדים תהיה בו בראשונה אז צריכין לבוא אותן עדים עצמם אשר העידו על העבירה המה בעצמם מחויבים לומר שנגמר דינו בב"ד פלוני להמיתו דאם לא ידעו מגמר דין איך יהי' המה יד העדים בו להמיתו הא לא שמעו הגמר דין מפי הב"ד אשר העידו עליו ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפי"ג הל' ז' שמתחילה כתב ברוצח מהני ששנים מעידים המה שמעו שנגמר דינו בב"ד פלוני ופלוני ופלוני עדיו הגם שהעדים שהעידו לא ידעו שנגמר דינו בב"ד פלוני אבל בשאר חייבי מיתות כתב וז"ל עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגהו עכ"ל ודוק ומיושב קושיות שלך דידעו שצריכין להיות שם אבל לא ידעו שנגמר דינו רק שנים אחרים מעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני א"כ הוה כאלו נקטעו יד העדים ומשני שהן הן עדיו שהעידו דאמרו שנגמר גם דינו ודוק. ומה שהפלאת למה מקפיד הרמב"ם שעדים שהעידו צריכים להיות באים עכשיו לאמור שנגמר הדין הלא די שאותן עדים שהעידו המה שם ויקיימו יד העדים תהיה בו וצע"ג לפמ"ש י"ל כיון דהם לא שמעו הגמר דין ע"י עדותם מפי הב"ד אין עליהם המצוה יד העדים תהי' בו בראשונה כיון שלא ידעו שנגמר דינו כי אם מפי העדים אשר מעידים עכשיו שהוא בן מות לכן הצריך הרמב"ם שהם בעצמם יעידו שנגמר בב"ד אשר העידו עליו ודוק. ויש לי להעיר עוד דאם לא ידעו המה שנגמר דינו בב"ד פלוני רק כת אחרת מעידים אם כן בשאר חייבי מיתות דצריך דווקא יד העדים תהיה בו א"כ הוה כל כת עדים עדות על חצי דבר דזה מעידים על שנגמר דינו בעבור עבירה פלונית וכת אחרת מעידים שהמה עדים שעשה עבירה פלונית שיהרגו אותו דלולא הם אין איש רשאי להרגו והתורה אמרה עפ"י שנים יקום דבר כולו היינו העדות המיתה דהוה גם עידי עבירה ביחד דבר שלם ולא חצי דבר אבל ברוצח דלא צריך יד העדים דווקא אם כן אותן שמעידים שנגמר דינו בב"ד פלוני הוה דבר שלם ועיין תוספות גיטין דף ס"ג ובפנ"י בסוגיא דשליש. והערה שלך אם היו כמה עדים ונקטעו ידם ונשארו שנים מהם שלא נקטעו ידם אי ממיתין אותו דהא יש שני עדים שלא נקטעו וגם אי נימא כל העדים צריכין להיות ליתן ידם בו והוא הערה נאותה נ"ל מדכתיב יד העדים ולא כתיב יד עדים משמע כל שהעידו עליו אפילו הי' עשרה צריכין ליתן בו יד דכתיב העדים ה' הידיעה והקיש הכתוב שלושה לשנים תרי כמאה ומאה כתרי ועיין סנהדרין דף כ"ז בתוס' ובמשנה במכות הנטפל לעבירה והנטפל למצוה ועיין בתוי"ט ודוק. וכן מה שהערות דלו יהיה דב"ד הורגין משום ובערת הרע עכ"פ צריך אותו ב"ד לישב עליו בדין ולא להרגו מבלי לדון עליו וכתבת לעיין בריטב"א ד' י"ב אין מדברי הריטב"א הכרח שצריכין הדינים והחוקים כאלו ב"ד ידון איש במיתה שחקקה לו התורה אבל עיין סנהדרין דף י"ט בעבדא דינאי מלך שהרג נפש ואמר ר"ש בן שטח תנו עיניכם בו ונדוננו ומצאתי להגאון נב"י מהד"ת ח"מ סימן ז' פירוש שצוה ר"ש בן שטח להרגו משום ובערת הרע דבעבד א"א לקיים כאשר זמם ולא מהני בו עדים רק ראית ב"ד ולכן אמר תנו עיניכם בו ונדוננו שהם עצמם יראו ובראיה ידונו יעו"ש א"כ משמע דצריך גם משום ובערת הרע עכ"פ שאותו ב"ד ידונו הרי כדבריך אחי נ"י אך עיין רש"י שם דפי' שלא יחניפו יעו"ש אבל לדעתי שמצות השופטים בארץ לראות לבער הרעים מן הארץ והבטה שלהם גורם לבלעות הרשע התעיף עיניך בו ואיננו ולכן אמרו בסנהדרין שראו כי המה שופטי ישראל ודוק. ובתוך פלפולך הבאת לי מס' נקרא ערוך לנר (מעולם לא ראיתיו) שתי' קו' רשב"א למה צריך קרא שלא יהיה שריפת בת כהן דוחה שבת מכח עשה דוחה ל"ת הא לא הוה בעידנא ותי' הגאון ערוך לנר דבערת רע הוא מצוה דרבים ולא צריך בעידנא עכ"ד לדעתי רחוק הדבר מאוד כל זמן שהב"ד ממית אותה במיתה אשר צוה ד' לעשות על העבירה אשר עברה כי זנתה א"כ לא שייך שיש במיתתה מצות ובערת הרע הן אמת שרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בשורש י"ד בספר המצות חידש דכל הממיתים נכללו בכלל ובערת הרע מקרבך בער עושי רע בישראל רק אח"כ פרט ד' סקילה או שריפה הוא חלק מהמצוה והוה כל המומתים מצוה אחת אבל לדעתי אין זה מצוה דרבים כי מצות ב"ד הוא רק אם אי אפשר להמיתו אז נעשה מצוה דרבים כמו במילה אם אין האב מל חל המצוה על כל ישראל עיון רמב"ם פ"א בכל זאת צריך במילה הטעם דהוה בעידנא עיין שבת דף קל"ז וביבמות דף ז' דעשה דרבים הוה כמו תקיעת שופר דחל המצוה על כל איש ואיש מישראל ביחד או בחמץ עיין מג"א סי' תמ"ו הגם שאין אחד מוציא רבים יעו"ש אבל אטו יהיה כיסה דם עשה דרבים דהא אם השוחט לא יחפץ לכסות חל המצוה על כל ישראל עיין ט"ז יו"ד סו' כ"ח דודאי אין זה עשה דרבים יען דלא חל מתחלה על כל איש ואיש ה"ה בכל המומתים חל מתחלה המצוה רק על העדים והא ראיה אם נקטעו ידי עדים פטור לגמרי עיין רמב"ם פי"ד מהלכות סנהדרין הלכה ז' ורק אם ברח מב"ד אז חל מצות ובערת הרע על כל ישראל דלא כתוי"ט פי"א מסנהדרין דצריך גם כן יד העדים אבל נ"ל ברור דכל זמן שבת כהן תחת יד ב"ד ומחייבין אותה מיתה הכתובה בה אין כאן עשה על כל ישראל רק על הב"ד על ידי עדים שהעידו עליה רק אם ברחה אז בא המצוה של ובערת הרע א"כ אין זה עשה דרבים שידחה ל"ת שלא בעידנא ועיין פלפול מגילת אסתר שם בהבנת רז"ל חולין דף ק"מ בעוף שהרג את הנפש ושם מצאתי שהרגיש המג"א שבגמרא סנהדרין דף ע"ח בטריפה שהרג מביאים הפסוק ובערת הרע יעו"ש כנלענ"ד בעזה"י. וראיתי שהצעת לפני קו' גדולה על הגמ' סנהדרין דף מ"ה דשמואל אמר נקטעו יד העדים פטור דכתיב יד העדים תהיה בו ופריך הגמרא אלא מעתה גידמין דמעיקרא הכא נמי דפסולי וכתב רש"י בד"ה גידמין וז"ל וא"כ נימא עדי גידמין פסולין עכ"ל והקשית דלמא אשמועי' שמואל רבותא לא מיבעי נקטעו מקודם לא מקבלין עדות דהא אי אפשר לקיים בו יד עדים וכי תימא דיש מצות עשה ובערת הרע זה אינו דכיון דלא מקבלים עדים וידענו שהוא חייב מיתה לא חל מצות עשה של ובערת הרע דמי יימר שהוא עושה רע בישראל אבל אם כבר קבלנו העדות וידענו שחיוב מיתה הו"א דנמית אותו משום ובערת הרע קמ"ל דבעינן קרא כדכתיב והוא קו' גדולה. ונלענ"ד לתרץ בעזה"י דהא גופיה קשה למה לא נמית אותו עכ"פ באיזה מיתה משום ובערת הרע (ולפמ"ש למעלה כיון שרצה לקבל מיתתו אשר חייב אותו התורה א"כ ליכא מ"ע של ובערת הרע רק חיוב מיתה ע"י עדים יען שחילל שבת או בועל אשת איש וכדומה והא עדים אין להם יד ובערת הרע ליכא) ונלענ"ד להמתיק בלא"ה בעזה"י. ואקדים דנאמנות העדים הוא חק מחקי התורה דשני עדים נאמנים על צדיק מפורסם אפילו ועיין בירושלמי מעשה ששני אנשים העידו על חסיד שבעל כלב והמעשה היה בהפך והרגו דוד ועל זה אמר "ומיד כלב יחידתי" ועיין רמב"ם בהל' יסה"ת דנאמנות עדים מכח חזקת כשרות הבא מרוב ישראל כשירים לא יעידו שקר ועיין ברבינו בחיי פ' שופטים כלל גדול שהוא חק התורה וחכז"ל אמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה הרגו אין נהרגין והוא פלא גדול וכ' הרמב"ן פ' שופטים על פסוק כאשר זמם וז"ל ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י מדברי רבותינו והטעם בזה כי משפט העדים המוזמים בגזירת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותן צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אלו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשב שהיה אמת כל אשר העידו עליו ראשונים כי הוא בעונו מת ואלו הי' צדיק לא יעזבנו ד' בידם כמש"ה ד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ד' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפט והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי וישראל בהבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד' כי לפני ד' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים והוא ינחם בדרך אמת עכ"ל הזהב היקר מפז. ולפ"ז אני אומר אם נקטעו ידי עדים אחר שנגמר דינו הוא האות בכפלים שמאת ד' היתה זאת שהאיש אשר העידו עליו העדים הוא נקי וצדיק אין לאיש משפט מות וחפץ הקב"ה להצילו מרדת שחת וגם חפץ הקב"ה להציל הב"ד שלא ישפכו דם נקי חנם ולכן שלח הקב"ה עזרו שנקטעו יד העדים אשר עליהם מוטל לשלוח יד מראשון לשפוך דמו של האיש למען לא ישלחו רשעים בעולתה ידיהם ונתקיים ד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ואיך נאמר דעכ"פ נמית אותו משום ובערת הרע מקרבך הלא נותן אות משמים כי הוא איש נקי איזה נקי אבד ופטור לגמרי אבל ברוצח דאין קפידה דדווקא יד עדים תהיה בו בראשונה להמיתו א"כ אין אות ומופת יען שנקטעו ידי עדים על כרחך האיש צדיק תמים יען שהקב"ה הסיר ידי העדים כי הלא העדים הווין רק כאיש אחר ואטו אם יש להמית רוצח בישראל ונקטעו שני אנשים ידם יהיה אות שרוצח הוא נקי והבן זה. אך כל זה אם נעשה השתנות בין העדות לבין המיתה הוא אות שהקב"ה בא להציל האיש מיד עדים רשעים אשר זממו לשפוך דמו בידם אבל אם היו גידמים מעיקרא ולא היה מתחילה עדותם על דעת לשפוך דמו בידם וגם לא נעשה שום השתנות בין שעת הגדת עדות ובין שעת גמר מיתתו א"כ קשה מהכ"ת שלא לקבל עדותם כדי לקיים ובערת הרע א"כ היה לשמואל לומר גידמין פסולין להשמיע דלא מקבלין עדות אפילו לקיים ובערת הרע אלא פשיטא דגידמין באמת כשרים לעדות ודוק כי נכון בעזה"י. וראיתי שהפלאת עלי שהשגתי במכתבי בד"ה וראיתי שלא איכפת לן אם העדים ראשונים קרובים לב"ד השני כיון דעדים המעידים לפניהם אינם קרובים וכתבת להפליא הלא כפי דברי תוי"ט הוה הטעם להגיד העדים ראשונים כדי להכחישם ולהזימם ואם ישמעו הב"ד השני כי העדים ראשונים קרובים לא יקבלו הזמה עליהם עכ"ד לדעתי שם הוה מכח זה דעדות שאי אתה יכול להזימה והרבוי מקרא הוא דווקא אם עדים המעידים עכשיו הוה עדות שלא יקבלו הזמה עליהם דהא הם קרוביהם אבל כאן עדים המעידים לפניהם שנגמר הדין המה אינם קרובים ויוכלו לקבל הזמה עליהם רק לחשוד אותם שלא יחפצו לקבל הזמה עליהם או להכחישם אפי' שלא בפניהם כדי שלא לפסול קרוביהם מעדות ויבחרו ח"ו לשפוך דמי נקי חנם לא שמעתי חס ליה לב"ד ישראל לעשות כן אקוה שתודה לי בזה. גם מה שאמרתי דסמכי' על רוב העולם שאינם קרובים וכאן לא שייך והצילו העדה כיון שכבר נגמר דינו וכתבת על זה הלא אפי' ב"ד ראשון אשר גמרו דינו אם יחפצו להמיתו יעיינו בזכותו כמבואר ברמב"ם אחי נ"י הלא כתבתי לחוש על פן ואולי המה ממיעוט קרובים והמ"ע לקיים ושפטו העדה והצילו העדה נאמר על שעה שגומרין אותו למיתה דבשעה ששפטו העדה צריך והצילו העדה אבל אם כבר נשפט עליו מהכ"ת להציל אותו עוד בחששות כנ"ל הלא אין כאן שפיטת עדה כנלענ"ד נכון בעזה"י. מה שהערות אם יש להב"ד להרוג טריפה אם שייך בו ושפטו והצילו העדה או לא כיון דבלא"ה טריפה הוה לא צריך כולו האי עכ"ד הגם דלא משכחת להרוג אותו ע"י עדים דהוה עדות שאאי"ל עכ"פ בב"ד רואין אותו ומקיימין בו ובערת הרע אי צריכין לקיים חוקת הב"ד בגומרין מיתה ע"י ותלי' במה שהערותי מכבר ודוק ונ"ל בודאי בשבת מחללין עליו את השבת כי כתיב ושמרו בני ישראל את השבת מוטב שיחלל שבת אחד כדי לשמור שבתות הרבה וקשה קצת דביומא [פ"ה ע"ב] אמר שמואל עדיפא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ולפ"ז דלמא דווקא אם אינה טריפה שאפשר לקיים וחי בהם אבל אם עכ"פ טריפה דהוה כגברא קטילא מנ"ל שמותר לחלל עליו את השבת וא"כ מאי עדיפותא דרש דשמואל ואולי וחי בהם שמצות יגרום לו חיות להאריך ימים ולא שיגרמו קיצור ימים ח"ו ודוק. ונסתפקתי בחדושי זה שנים רבות בדין ירושלמי תנו לנו נפש אחד עיין רמב"ם פ"ה מהל' יסה"ת דאסור חוץ כעין שבע בן בכרי עיין בכ"מ דאמרי' מאי חזית דדמך סומק טפי אבל אם השונא מבקש שיותן לו איש שהוא בלא"ה טריפה ולא יחי' י"ב חדשים דהוה כגברא קטילא אם נותנים לו או נימא דגמ' לא אמר מאי חזית דחיתך סומק טפי רק דדמך סומק דעכ"פ אסור לישראל לעשות שפיכות דמים וצע"ג. ואודות אשר חקרתי על אדמ"ו סי' קע"ד שחקר שאין הב"ד מחויבים לדרוש אחר עושי רשעה הגם שהעדים מחויבים לבוא לב"ד אבל הב"ד אין צריכים לדרוש עדים והי' פלא בעיני מרש"י יבמות דף פ"ח דאמרו דפנו שהב"ד חוקרים למצוא עדים וחקרתי שאני מצות כהונה שמוטל על כל איש ואיש מישראל לקדשו והוספת שא"כ יהי' מצוה על כל עבירות דהא מצות עשה ובערת הרע ג"כ מונח על כל איש ישראל רק כל זמן שלא נגמר קבלת עדות נא חל מ"ע ובערת הרע יישר כחך וחילך לאורייתא כי הוא נכון. לדעתי מ"ע ובערת הרע מישראל העיקר דדוקא לקיים מצות מיתה במי שעבר עבירה שחייב עליו איזה מיתה בעולם שאז אנו מבערין הגוף לגמרי מן העולם (כמו ובער בשדה אחר ביעור חמץ בערתם את הכרם בערתי הקדש מן הבית שמוציאו מגבולו ומרשותו) אבל להפריש מאיסור אין בכלל ובערת הרע מישראל דהוא רק מצות ערבות או מצות השופטים ועיין בשרשים בספר המצות שורש חמישי בפלוגתא דרמב"ן ומגילת אסתר באות ט' ותמצא נחת רוח בחקירה תחת איזה סוג נכנס לגרש זונה מכהן הרמב"ן סובר מדכתיב ולא תחטיא הארץ ומג"א חולק דמיתה ומלקות הוצרך צווי אחר ודוק. ובזה יש די להשיב על מה שהארכת בפלפול נגדי שאמרתי כל זמן שלא תבעו אינו מחויב עד להעיד ופלפלת עמי שזה דווקא שאינו עובר בלאו אבל מ"ע של ובערת הרע יש על מי שיודע לבער ולא יבוא להעיד ולכן אמרו בפסחים דף קי"ג שהקב"ה שונא למי שיודע עדות בחבירו ולא מעיד לו ומפני שעובר על מ"ע שנאו הקב"ה והסברת דלכן מביא מרן חת"ס ז"ל בסי' קע"ד שני ראי' שעדים מחויבים לבוא בעצמם לב"ד מחולין בעוף שהרג את הנפש ומפסחים דף קי"ג דדלמא דווקא במזיק לבריות ברציחה שם יש מצוה להעיד ולבער הרע אבל ברע לשמים אינו חל ובערת הרע חוץ אם נגמר דינו למיתה וברח אבל לבוא להעיד עליו לבוא ע"כ לבערו אין חיוב לכן הביא אדמ"ו גם ראי' מפסחים דשם לא איירי ברציחה ובמזיק והארכת בזה מאוד. ובלבי לא כן הדבר אם יהי' מ"ע לבוא להעיד מהכ"ת צריך לספר שהקב"ה שונא מי שמבטל מ"ע מדאמרי' ג' דברים הקב"ה שונאו ע"כ היא ממידת זהירות ולא ממי שבטל מ"ע וגם זאת אטו במי שיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו הוה דווקא להפריש אדם מעבירה גם בירושה המונח ואין הב"ד יודעים היורש והוא יכול להעיד שהוא היורש ג"כ הקב"ה שונא אם לא יבוא להעיד לו ולדעתי שהוא בכלל ואהבת לרעך כמוך או אם שמע לעז על חבירו והוא יכול להעיד שהוא אי נקי הוא בכלל לא תעמוד על דם רעך כדדרשו בספרי והכל ענף מן סוג מצוה אבל לא מגיע למ"ע ובערת הרע כי שם קאי על מי שמחויב מיתה דווקא ולבערו מן העולם להבדילו מן כלל ישראל ועיין במג"א שורש י"ד בעוף שהרג את הנפש אין חיוב על הב"ד כלל רק על איש הרואה ודוק. ונ"ל גם לאדמ"ו ז"ל דאין חיוב על הב"ד לחקור ולדרוש אחרי עדים היינו כנגד איש ואשה פרטי אבל על הכלל צריכין לפקוד פקידים ועי' בהל' יו"ט ברמב"ם דמעמידים שומרים בגנות ופרדסים היינו שלא יבוא העם לחטוא אבל לדרוש אחרי גוף פרטי אם לא עבר אין חיוב על הב"ד כנלענ"ד בעזה"י. אהובי אחי נ"י עשיתי כאשר צוית עלי להודיעך מחשבותי על כל פרט ופרע ואשר תבחר תקרב אליך בימין כאשר נתנה התורה בימין דכתיב מימינו אש דת למו וכאשר קבלתי דבריך בימיני הדש"ת:
סימן ד
שאלה אם דיינא קרתא רשאין לגדור גדר על איש רשע אינו שומע לדין תורה ועובר עבירות חמורות ביד רמה וגם מזיק רבים בהשגות גבול לנדות אותו שאם לא יסור מדרכיו אחר שהתרו בו אם יולדו לו בנים אסור לשום מוהל לימול אותם אפי' אם ימות הרשע אעפ"כ לא יכנסו זרעו לבריתו של אברהם אבינו שראו הב"ד שיכינו בזה מטבח לבנים בעון אבותם וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. תשובה אם אמנם גדולה מצות מילה כנודע מחכז"ל וגם אם האב אינו רוצה למול את בנו חל החיוב על הב"ד שהם ימולו כל זכר בישראל עיין רמב"ם פ"א מהל' מילה ועיין ברמ"א יו"ד סו' רס"א בכל זה כח ב"ד יפה לגדור גדר לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה להיות אות לבני מרי ולא יוסיפו בני עולה לענות ולהזיק אלפים מישראל ועיין בח"מ ברמ"א סי' י"א מי שאומר שאינו חושש על גזירות ב"ד מנדין אותו יעו"ש. וראיה לדבר מצאתי מן מדרש עשרת הדברות הובא בילקוט אליעזר אשר חיבר אחי היקר נ"י שמביא בערך בנים מדרש משם וז"ל פ"א הי' רע"ק מהלך בדרך ומצא אדם אחד שהי' מכוער ביותר והי' נושא משאוי גדול של עצים וכו' א"ל רע"ק משביע אנו אותך שתאמר אם אתה בן אדם או שד א"ל רבי אדם הייתי וכבר נפטרתי מעולם ובכל יום ויום אני מביא משאוי כזה ומכניס אותי בתוכו ושורפין אותי בתוכו ג"פ ביום א"ל רע"ק מה עשית שעושין לך כך א"ל באתי על נערה מאורסה ביו"כ א"ל בני שמעת אם יש לך שום תקנה באותו עולם א"ל כך שמעתי שבזמן שיעלה בני לספר תורה ויאמר ברוך ד' המבורך מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי לג"ע א"ל רע"ק הנחת אשה או בן א"ל בן אחד נולד לי לאחר מיתתי ונמנעו ישראל למולו מיד כתב רע"ק שמו ושם עירו עכ"ל יעו"ש עד שלקח רע"ק הבן ומל אותו. מזה נראה דנהגו בני ישראל למנוע עצמם שלא למול בן רשע מפורסם אפי' אם נולד לו זרע אחרי מותו והלא ביתום מוטל מצות מילה על הב"ד ועל כל אחד ואחד מישראל עיין בט"ז ביו"ד סי' כ"ח ובתב"ש שם היטב ומהכ"ת שנמנעו ישראל מלמולו לקיים מ"ע שמוטל עליהם אלא משמע שלמגדר מילתא יכולין לעקור מ"ע בשב ואל תעשה שלא למול זרע רשע אפי' אחר מות הרשע למען שלא יהי' גואל לפדותו משחת רק ר"ע חמל עליו יען כי סיפר לו ששמע אם יהי' לו בן מברך על התורה יוצל הוא האות שחפץ ד' שיהי' לו גאולה ועמל ר"ע בעבורו ומל אותו הבן וקרבו לתורה ודוק (ואין להשיב דאין למדין הלכה מאגדה עיין תוי"ט ברכות פ"ה ועיין נב"י מהד"ת יו"ד סי' קס"א שאם המדרש מספר מעשה מישראל למדין ממנו וראי' דלמדו הפוסקים דין ממה שספר המן למלך ודוק). ובזה יש מקום לתרץ דברי רמ"א ביו"ד סי' של"ד סעיף ו' שכתב וז"ל ויש רשות לב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק כ' וז"ל שלא למולו צ"ע דהא כבר כתבו המחבר בסעיף י' עכ"ל ולפי מש"כ שם בסעיף י' כתב המחבר וז"ל אם ראו ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאין הם עכ"ל היינו כל זמן שהוא חי לא יקברו נו בן ולא ימולו לו בן דוגמא שלא יזמן בג' ולא יתפלל בעשרה דקאי עליו על המנודה כך לא ימולו ולא יקברו לו בן דבחיותו מוטל עליו מצות מילה ומצות קבורה והוא רשע ולא יעזור לו איש מישראל אבל אם כבר הוא מת ונולד לו בן אחרי מיתתו או מת לו בן אחרי מיתתו צריכין הב"ד למולו ולקברו הוא שלא יוכל הב"ד לגזור שגם אחרי מות רשע יכינו לבניו מטבח בעון אבות קמ"ל הרמ"א שיש רשות ביד הב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ולא יקברו אם ימות הגם שכבר מת האב אעפ"כ לא ימולו בניו אחרי מותו וגם לא יקברו אפי' ימותו הבנים אחרי מותו לכן השמיע רמ"א דיכולין להחמיר עליו ועיין בהגהת רמ"א א"ע סי' קנ"ז משמע כן שלא יקברו לו בניו רק שם איירי שהוא חי וכופין אותו לגרש והוסיף רמ"א שיוכלו להחמיר גם על אחרי מותו אבל ברמב"ן שהובא בב"י כתב ולא ימולו בן משמע בחייו דווקא א"כ מנ"ל לרמ"א לחדש שיוכלו הב"ד להחמיר שגם אחרי מותו לא ימולו ולא יקברו בניו וצע"ג. ושבתי וראיתי שגם ממדרש שהבאתי אין ראי' דשאני התם שנמנעו בני ישראל מעצמם ולא מלו הבן רשע כי זרו רשעים מרחם אבל לא הי' ציווי ב"ד שלא למולו את בן הרשע כי הלא לפעמים תחת הסרפד יעלה הדס רק המון בני ישראל הדרים בעיר הזאת הי' מונעים למולו פן ימות ע"י מילה ותעולל אמו אשר היתה חבור לרשע לאמור אתם המיתם אותו אבל מנ"ל שיוכלו לעכב מילת בן רשע בעבור אביו ולגזור בחיי רשע שלא ימולו בניו גם אחרי מותו הגם דהקטן אינו בר חיוב מצות ולכשיגדל ימול את עצמו בכל זאת למה נבטל מצות עשה המוטל על כל בני ישראל והגם שיכולין לעקור מ"ע בשב ואל תעשה כדי לגדור גדר מכל מקום רחוק הוא לאמור כן שיתבטלו עשה דרבים דהא מצוה למול היתום מונח על כל איש ואיש מישראל ודוק. וכן משמע מדברי ט"ז שם סי' של"ד ס"ק ג' שמביא בשם מהרש"ל הטעם דגזרו שלא למול ולא לקבור יען דעיקר המצוה מונח על האב וכופין אותו עד שיעשה תשובה וימולו אח"כ או יקברו אח"כ יעו"ש וא"כ לאחר מות הרשע שמונח המצוה על הב"ד וגם אם ימתינו עד שיגדל וימול עצמו נתבטל לגמרי המצוה אשר הי' מוטלת על הב"ד א"כ מהכ"ת שנבטל מהב"ד ומכל ישראל המצוה והגם לדברי ט"ז שהתפלא על הדין שלא לקבור בניו שקשה מה חטא נפש המת ותי' דהגאון איירי בבנים קטנים שמתו שאין לעצמן זכות אלא תלוים ועומדים בזכות אביהם לכן מעכבים אותם אפי' מבית הספר יעו"ש קשה הא יש חיוב על הב"ד שילמדו לבני ישראל הקטנים תורה ואעפ"כ מבטלים למגדר מילתא וה"ה שמבטלים מצות מילה אשר מונח על הב"ד בכל זאת נ"ל דט"ז חידש רק זאת כל זמן שהוא חי ועומד במרדו אז עושין כן עם בנים הקטנים שלו כדי ליסרו ויעשה תשובה אבל אם מת ברשעתו ואין תקוה עוד מהכ"ת שיבטל מ"ע שמונח על הב"ד ועל כל איש מישראל ודוק. הן אמת שדברי מהרש"ל שמחדש שאסור לבטל בני הרשע מת"ת יען דהיא מצוה עוברת אם תעזבני יום יומים אעזבך אבל למול ולקבור יש זמן אחר שיעשה תשובה יעו"ש הדבר פלא בעיני הלא עכ"פ יהי' בטל מ"ע של ביום השמיני וכן מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא והגם שהוא מונח עיקרו על האב עכ"פ הוה מצוה עוברת ומה הבדל יש בין מ"ע של ת"ת ולמדתם את בניכם או ביום השמיני ימול בשר ערלתו או של קבור תקברנו ביום ההוא הלא כל הג' מ"ע המה מצות עוברות ונ"ל דסובר דבמילה וקבורה דאי אפשר למול ולקבור אלא פ"א א"כ שורש המצוה יש לו תשלומין אח"כ והמצוה לא נתבטל רק שלא נעשה ביום המיועד אבל ת"ת אשר יש מצוה כל יום בפני עצמו ואי אפשר לו בתשלומין שאם יעשה תשובה וילמד הבן אח"כ הוא מצות יום ביומו אבל אי אפשר לשלם בזה מה שלא למד מאתמול דהא יום אתמול כבר עבר שלא למד ומה שילמוד היום הוא בעבור חיוב של אותו היום ודוק. וסעד לזה מדברי תה"ד שפסק אם אין שהות למול ולקרוא המגילה מגילה קודם ומילה נדחית ובמג"א סי' תרפ"ז ס"ק ה' מביא טעם בשם כ"ה דיכול למול בתשיעי יעו"ש וקשה הא נתבטל מ"ע של וביום השמיני ימול ולפמ"ש דשם יש ביטול מ"ע על שלא נעשה המצוה בזמן המיועד לה אבל עיקר המצוה יעשה בתשיעי ומגילה יתבטל לגמרי כי אין זמנה רק ביום ההוא ודוק. ולחקירת הט"ז שיש הבדל שדעת הגאון דווקא על הקטנים יש למנוע יען של עצמן אין להם זכות רק תלוי' בזכות אביהן יש ראי' מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' תשובה שבנים הקטנים הם קנינו של אדם ועיין בסדר המשנה שהביא ראי' מספרי יעו"ש והאריך בזה ליישב דעת רמב"ם ורמב"ן שפסקו בעיר נדחת להמית הקטנים ופר"ח צעק שזה שגיאה להמית קטנים והגאון מצדיק דבריו יעו"ש וה"ה צדקו דברי ט"ז למנוע כל המצות מהקטנים וא"כ אם מת אביהם דפקע ממנו כל קנין ממון עיין רש"י גיטין דף ט' ועיין נדרים דף מ"ז דגם ירושה בא רק מהקב"ה להיורשים דבמיתה פקע ממנו כל קנינים א"כ אין תלוים עוד באביהם המת אלא הקב"ה הוא אבי יתומים א"כ בודאי לא ימנעו מהם שום זכות מצוה אשר מגין עליהם ומה אם קטן עובר עבירה הוא פגם לפניו ועיין במג"א שמ"ג לענין אם הזיק בקטנותו מכ"ש שיש זכות במקצת אם עוסק בקטנותו במצות ת"ת ומעוטר במצות מילה כמובן ודוק. סוף דבר הכל נשמע שנראה לי שאין כח ב"ד יפה לעשות למגדר מילתא שלא למול את בן הרשע אחרי מות אביו כי אז פקע קנינו ולא ישא הבן בעון האב להיות בלי מצות מילה עד שיגדל וימול את עצמו כנלענ"ד. וכמוצא שלל רב שמחתי כאשר ראיתי שהגאון ר' ברוך פרענקעל ז"ל בהגהותיו ביו"ד סי' של"ד הביא בשם תשובת אלפס שלא נכון לנדות שלא למול בניו ואפי' עשו זאת לא מהני דאין כח לב"ד לעשות יעו"ש וא"כ בודאי שאין כח ב"ד לעשות שלא ימולו בניו אחרי מותו אפי' ודוק וגם הלום מצאתי לאדמ"ו ז"ל בספרו חת"ס ביו"ד סי' שכ"ב שהאריך בהבדל בין להציל קטנים מבעל עבירה או קטנים מכת הארורים שבתי צבי ימח שמו וזכרו ששם מצוה לטמא את בניהם וגם העלה תי' על דעת הגאון שצעק עליו היש"ש יען דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה א"כ אין הפסד לקטנים ולאשה אבל מרבה עונש על האי גברא שעל ידיו נתבטלו הם ממצות יעו"ש דפח"ח ולדעתי דעת מהרש"ל בלומד התורה הוה אם תעזבנה יום אחד היינו בלי הפסד מצוה עכ"פ יהי' חסר תכלית השגה בתורה אשר אין לשער לפעמים אם הי' יודע דין זה מה פעל בו וגם להאשה היא צריכה תפילת רבים אשר ד' כביר לא ימאס ופן ואולי ע"י תפילתה ישלח ד' רוח טהרה בבעלה שישמע לקול הב"ד ודוק. ועיין ברמב"ם פ"ב מעכו"ם הל' ה' וז"ל ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם עכ"ל וכתב הראב"ד וז"ל אעפ"כ אסור לאבד ממונו בידים מידי דהוה אמסור אבל אם נשא גויה ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו בידים או ליטלו מעצמו עכ"ל וכתב עליו המגדל עוז וז"ל ומה שהתיר ראב"ד ז"ל מפני שהוא כמציל מידו והא כמה דלא נפק מינה זרע דמעלי' אלא שקשה לי הא קיי"ל עכו"ם יורש את אביו דבר תורה וכן נמי אפשר דנפיק מזרעו ומזרע דזרעו זרע דמעלי אא"כ יהיה כמשה וירא כי אין איש וכמו שדרשו רז"ל עכ"ל וק"ו לחוש על זרע מעלי' למול אותו ודוק כנלע"ד:
סימן ה
שאלה שלש בנות ירשו בית ויש להם אפטרופס אשר על ידו נתגדלו ועומדות להנשא לאנשים ונתעורר משפט אחד על אביהם ששבק חיים שזה ימים רבים היה איש אחד בורח ושב כעת ובידו שטר אשר אביהם של בנות נערות הנ"ל היה שותף עמו בעסק ידוע ושיעבדו כל איש ואיש ביתו זה לזה אם יהי' הפסד וכן היה שהפסידו איזה אלפים כנודע לכל העולם והוא שילם הכל ונשאר על בית שותפו שיעבודו רק מחמת שבא עלילה עליו ברח וכאשר ישבו הב"ד על כסאות למשפט ושמעו כל הטענות משני צדדים היה שני דיינים מחייבים את הנערות לשלם ואחד הי' מזכה אותן הנערות ונגמר עפ"י רוב לחייב והאפטרופוס הנ"ל עמד אחורי דלת ושמע דברי המחויבים ודברי המזכים וכאשר התחיל הסופר לכתוב הפסק פתח האפוטרופס את הדלת ואמר רבותי אל תקצפו עלי יש לי לדבר דבר נפשי בשאלתי הלא יש בעיר הזאת עוד ה' ת"ח אשר נודעים שהמה ראוים להיות דיינים אקרא גם אותם אולי בצרופם יעלה הרוב לזכות את הנערות היתומות שישאר להם נחלת אביהם ואם גם בצרופם יהיה החוב לחייבם אז אדע כי עשיתי את שלי בכל אמצי כחי ומד' יצא הדבר שתהיו נשארו ערטלאות ונסתפקו הב"ד אם להתרצות לשאלתו או יש לחוש לזלותא דבי דינא. תשובה הדבר צריך התבוננות כי לא פורש בש"ע ומאחת נשמע שתים (א) אי הב"ד מחוייבים לשמוע אליו להאפטרופס המבקש לברר חיוב של הנערות (ב) אפילו אם אין הב"ד מחויבים לשמוע אליו אם יש רשות בידם לשמוע לאפטרופס או יש לחוש על זילותא דבי דינא וד' יאיר עיני לברר הלכה לאמיתיות של תורה. הנה לפום רהיטא יפלא הלא אפילו באיסורין קיי"ל אין סומכין על רוב או חזקה היכא דאיכא לברורי כמבואר בכמה דוכתי בש"ע ולמה לא נאמר גם בדיני ממונות כן בשלמא אם ישבו ב"ד של שלשה וגמרו כולם יחד הן לזכות או לחיוב לא צריכין לקרוא עוד ללומדי תורה אשר יבינו משפע יען דתורה אמרה שאפילו יחיד מומחה יוכל לעשות משפט אבל אם שנים אמרו לחייב שראובן מחויב לשלם לשמעון ואחד מזכה לראובן דנגמר עפ"י רוב נימא דצריכין לקרוא לשאר דיינים דהיכא דאיכא לברורי מבררינן וצע"ג. ונלענ"ד סברה אחת בשלמא במקום דיש מיעוט בפני עצמו ורוב בפני עצמו כגון רוב שוחטים מומחים ומיעוט אינם מומחים או רוב בהמות כשירות ומיעוט טריפות או באבידה שיש בה סימן ורוב נכרים ומיעוט ישראלים או רוב בתים בדוקים בי"ג ומיעוט אינם בדוקים וכדומה ועל דבר ידוע האדם מסופק אם זה הוא מן הרוב או מן המיעוט אז אם אי אפשר לברר תלינן לומר שהוא מן הרוב דאחרי רבים להטות ואם אפשר לברר צריך לברר אולי יהי' נגלה לו שזה היה מן המיעוט שאסור עליו ולא נגרע בזה הרוב דגם עכשיו אמרי' שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים או רוב בהמות כשירות או רוב אבידות מן הגוים או רוב בתים בדוקים מחמץ והבירור פועל לדעת שזה הדבר או החפץ היה מן המיעוט אשר ידענו שיש בעולם ולכן היכא דאיכא לברורי לברר פסולת מן הטוב מבררים שזה הדבר או החפץ הי' בכלל הרוב כי הרוב נשאר בשאר דברים או חפצים ודוק. אמנם בדיינים אם נוסף עוד כל לומדי העיר ויאמרו דעותיהם כדברי הדיין האחד אשר אמר מתחלה שראובן פטור מלשלם ויהיה הוא וחבריו הרוב ושנים הדיינים אשר היו מתחילה הרוב יהי' המיעוט ונחליט שראובן פטור מלשלם דאחרי רבים להטות א"כ גם אחרי הבירור אין פוסקין כמיעוט אלא כהרוב ומה דלא פסקי' כהשני הדיינים היינו טעמא דנעשים מיעוט אם כן אין זה בגדר איכא לברורי דשם מבררי' שזה הדבר או החפץ היה מן המיעוט והרוב נשאר על מעמדו אבל לעשות מן הרוב מיעוט אין זה בגדר דאיכא לברורי היינו בורר פסולת מן האוכל וכאן מבררים שהפסולת הוא האוכל והאוכל נעשה פסולת אין זה בורר אלא התהפכות מאשר דמינו שפעלנו לעשות מהרוב מיעוט אם כן עקרנו הרוב הקדום והתורה אמרה אחרי רבים להטות על כרחך צריך להיות דהרוב הוא אמת ואי לא היה בעיר עוד לומדים היינו עושים כאשר פסקו הרוב ואיך נעשים עכשיו הוספת דיינים יען שנמצאו כאן עוד לומדים ופן יהיה נעשה מהרוב של עכשיו מיעוט אשר יבוטל דעותיהם דנאמר דהאמת עם הרוב החדש וא"כ היה הרוב דמקודם אינו אמת הוה התהפכות לעשות מן אמת שקר והבן כי עמוק בעזה"י. ואין להשיב אם כן למה אמרי' בחזקה היכא דאיכא לברורי מבררי' הלא שם יהי' נגלה ע"י בירור דחזקה אינו אמת דהא בלא בדיקה הי' אמרי' למשל דציצית כשירים או המקוה כשירה או הסכין כשר וכדומה ואעפ"כ הדין דצריך לברר אולי הוא אסור א"כ ע"י בירור אנו מכחישין כח פמליא של חזקה וצע"ג. אמנם אחר העיון נכון הדבר ואקדים מרגליות השכל משר התורה ה"ה אדמ"ו הגאון ז"ל בספרו הגדול שערי תורה ח"ב כלל א' פרט ב' דביאר לשון חכמז"ל דאמרו בחולין דף י"א מנ"ל דאוקי מילתא אחזקה ואצל רוב אמרו מנ"ל דאזלינן בתר רובא למה שינו הלשון ולא אמרו ג"כ מנ"ל דאזלינן בתר החזקה והוא פלא ותי' דבשלמא אם לפנינו הרוב שהוא בעולם ואנו נדין אם לחוש על מיעוט אז אמרינן אזלינן בתר רוב דהא הרוב הוא בעולם והולכים אחריו למשל אם נדון על חפץ ולחקור פן הבהמה הזאת טריפה משפע הדעת של תורה נותן לנו ליזול בתר רוב שהוא בעולם ומזניחין המיעוט שהרוב אשר הוא בעולם הוא מכריע לנו לומר שהוא מן הרוב ואז היא ודאי כשירה דהא זה עצמיות הרוב לומר שהבהמות כשירות אבל אם אנו מסופקים אי פנוי' נתקדשה או אשת איש נתגרשה וכדומה הכי יש סברה בעולם דלא יוכל להיות נעשה השתנות מאשר הי' לפניו פן ואולי נשתנה הדבר איזה סברה מכרעת לומר שהדבר הוא עכשיו כאשר היה מקדם רק התורה שם חק למשפט אם יש ספק שנשתנה הדבר לא ניחוש עליו אלא נאמר בו כיון שנודע שהיה להאשה חזקת פנוי' או חזקת אשת איש נחזיק שהדבר הוא עכשיו כמו שהיה מקדם דילפי' זה מנגע א"כ אמרו מנ"ל דאוקי מילתא על חזקה הגם דליכא סברה לומר דניזל אחריו כמו ברוב דשם השכל מכריע דטוב לומר שזה הבהמה הוא מרוב אשר הוא בעולם דמכח הרוב אין לנו שוב ספק על החפץ דמסתמא הבהמה מרוב כשירות עכ"ד דפח"ח. ולפ"ז כיון דכל עצם כח חזקה לא הוה ודאית נהפוך הוא לפנינו הוה רק ספק מי יודע אם מעת הזאת עד עתה לא נולד ההשתנות רק התורה אמרה שלא נחוש על אשר היה יכול להשתנה על כן אמרו חכז"ל אם אפשר לברורי מבררי' ולא שייך לומר אם יתברר האיסור א"כ מה נעשה בכח חזקה זה אינו דכל כח חזקה לא הוה רק שהתירה התורה לך ספק איסור ואם בררת האיסור אזל היתר מכח הספק ועיין רש"י ופירוש משניות בנזיר דף ס"ב יעו"ש אבל רוב אשר כחו גדול דכתיב דאחרי רבים להטות לאמור שהוא באמת כן אם כן בשלמא אם יש לברר המיעוט מתוך הרוב שפיר אמרי' היכא דאיכא לברורי מבררי' אבל כאן בדיינים הלא אם לא יהיה בעיר הזאת עוד לומדי תורה היינו אמרי' לילך אחר משפט שני דיינים כי המה הרוב א"כ שפיר גזרתם אשר פיהם קבעו שראובן חייב לשלם איך נקבץ עכשיו רוב לומדי העיר אשר נמצא בתוכה ולעשות עליונים למטה ותחתונים למעלה שממיעוט יצמיח רוב ומהרוב מיעוט וע"כ שהרוב אשר הי' אתמול טעה ומחליטין עכשיו ומיד כאשר פי הרוב קבעו ונשאר דהאמת עם הרוב ומה לנו שהוא משפט יתומים עפ"י אפטרופס תורה אחת יהי' לכל בני ישראל והבן זה. ואוסיף נופך דבכ"מ איכא לברורי מבררי' דאמרי' כבר הוברר אי כלפי שמיא הבהמה הוא טריפה או השוחט לא יודע לשחוט או הבית אינו בדוק או הציצית פסולין וכדומה וצריך לברר הדבר גם לפנינו אבל בדיינים כ"ז שלא נקראו לומדי העיר ולא שמעו המשפט וסברות הדיינים המחייבים וסברות מזכה לשפוט בשכלם עם מי הצדק אין תורתם שבקרבם מכרעת ומהכ"ת לברוא רוב מחדש לקרוא להם ולהגידם להם סברות וחקירות מי צוה לברוא יש מאין ודוק. ואגב גררא אזכיר שראיתי לאדמ"ו שר התורה ז"ל שם בפרט ב' הניח קו' גדולה בצ"ע מנ"ל לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואחרי רוב שנים זנתה דקטלינן לה דלמא בנגע אמרי' רק בזמן מועט כזה מראיה ועד הסגרו לא נתקטן הנגע והגם שאחרי ב' ימים ראינו שנתקטן הנגע תלינן שנתקטנה אח"כ מעט מעט וכן הסביר החכם צבי סי' ג' א"כ מנ"ל לילך בתר חזקה לזמן מרובה שבעלה כבר נעלם מאתנו מ' שנה והביא שכבר הרגיש בזה קצת בתרה"ד סי' שמ"ט והניח הקו' בצע"ג. ואמרתי במקו"א בעז"ה דכל ענין חזקה הוא רק דתורה גילתה שמא מת לא חיישי' אי לא הי' כח חזקה בעולם אז מרגע שנעלם איש מעיני אשתו היא אינה ודאי אשת איש דשמא ביציאתו מדלתי הבית מת ותהי' אסורה לאכול בתרומה אם היא אשת כהן אבל אחרי שגילתה התורה בנגע דלא חיישי' שביציאת הכהן נתקטנה הנגע ה"ה דלא חיישי' שביציאת הבעל מדלתי ביתו הוא מת א"כ נתהוה לאמור שהאיש חי הגם שלא עומד לפנינו א"כ בכל עת ושעה וזמן שנתחיל לדון שמת אמרי' שמא מת לא חיישי' הגם שנעלם מאתנו דהא החזקנו אותו שחי הגם שלא עמד בפנינו אבל לולא שילפי' מנגע דמחזיקים הדבר בצורתו ותמונתו הגם שלא נראה לנו בעינים א"כ היינו חוששין שמת ברגע זו שנעלם מעינינו וחזקת נגע מגלה דלא חיישי' שמא מת מיד וא"כ לעולם אמרי' שמא מת לא חיישינן עיין גיטין דף כ"ח אבל אם הכהן בא לאחר ז' ימים וראה שנתקטן הנגע אמרי' שיותר מסתבר שנעשה בז' ימים אשר נאמר דנחסר הנגע ברגע שבין ראיה והסגר אבל לא נחלט שבסוף הרגע מן ז' ימים נתקטנה רק נאמר דעכ"פ לא נתקטנה בין ראיה והסגר וה"ה אם שמעינן שבעל האשה הזאת מת ולא ידענו אימתו לא נחליט שאתמול מת ונהרוג את האשה אם זנתה לפני ד' ימים יען כיון דכבר מת אפשר שמת זה זמן מרובה ולא קטלינן לה דאין ראיה מנגע דנאמר דבבטח נשאר בחזקתה לזמן מרובה אפשר דנתקטנה מיד אחרי אשר טמא הכהן ה"ה אם נשמע שמת הבעל אולי מת אחרי זמן קטן שנעלם מאתנו אבל כל זמן שלא שמענו שמת אמרי' שמא מת לא חיישי' דכבר אמרי' הגם שאינו עומד לפנינו הוא חי (ועיין ט"ז יו"ד שצ"ז) א"כ מנגע ילפי' רק כח להיות חזקה אבל העמדת חזקה היה מכח שמא מת לא חיישי' דהיא נאסרת פעם אחד בקדושי' רק מיתה מתירה ועד שתברר שמת בעלה יש לה חזקת איסור קמייתא ואם תזנה בהתראה תמות בב"ד מכח חזקת איסור שרובץ עליה ולא נפטרוה עד שיצאה מלהיות חפץ אסור ע"י גט או ע"י מיתת הבעל ודוק. נחזור לענין שאלתינו דנראה לי ברור דלא די שאין הב"ד מחויבים לעשות יתר שאת להכניס ולאסוף כל לומדי תורה אחרי שהחליטו וגמרו את הדין עפ"י רוב שני דיינים כנגד האחד אלא אפילו אסורין לעשות כן דאחרי רבים להטות ואין ב"ד בודקין אחר ב"ד מכ"ש שלא יזלזלו בעצמם ועיין רמב"ן בתורה בטעם כאשר זמם ולא כאשר עשו והרגו אין נהרגין וכאן אפילו בגמרו לבד דלא שייך בממון והצילו העדה ודוק. וחפשתי ומצאתי לאדמ"ו שר התורה בספרו שערי תורה ח"ג הנדפס מחדש בכלל ד' פ"א שעמד על חקירה הזאת למה לא נימא דאיכא לברורי בהוספת דיינים ולא מוציאין ממון עד שרוב הת"ח של העיר יסכימו על דעה אחת ותי' שני תי' (א) דרחוק דיסכימו כולם כאחד רק יהי' רוב וא"כ כיון דבסוף נסמוך ג"כ על רוב סמכי' מיד על הרוב וסיים וז"ל מיהו אף שגוף הסברה נכונה מ"מ על קו' הנ"ל יש לפקפק קצת בתי' זה עכ"ל הכוונה נ"ל דעכשיו הוא רוב לחיוב ואח"כ יוכל להיות רוב לפטור דרוב הקודם היינו דעת שני דיינים יהיו עכשיו המיעוט והמיעוט מתוסף לרוב ונסמוך על רוב אשר לא הי' בעולם (ב) אם ניחוש על שאר חכמי עיר א"כ לו יהיה שיהיה רוב לפטור ניחוש עוד אולי בקיבוץ חכמי כל מדינה יבוא רוב לחיוב פעם שנית ולא דמי אם יבדוק השוחט אז לא נשאר עוד ספק זה נקרא איכא לברורי ואוקי על דין תורה דמהני רוב דיינים ודוק יעו"ש דפח"ח ופלא שלא התעורר במה שהערותי בעזה"י. ולדעתי נראה עוד דכל רוב הוא לומר שיש אצלו ספק וצריך לברר אבל למי שלבו בריא אולם אין צריך לברר ועיין רשב"א דברי לי מהני אפילו כנגד חזקה וא"כ אין שני דיינים שפסקו לחיוב מחוייבים לברר שאין לבם נוקפם כיון דבא לשפוט לפני ב"ד קבוע דאל"כ איך מהני רוב נגד אחד ועיין בש"ע חו"מ סי' י"ב וח"י וא"כ לא שייך לומר איכא לברורי הלא אין לב שני דיינים נוקפם ויעשו בכח משפט אשר להם דיפה כח הב"ד להוציא ממון עיין תוספות בב"ק דף כ"ז ד"ה הא קמ"ל ועיין במג"א בא"ח סי' תר"צ בהפקר ב"ד יכול לבעל ב"ד קטן דברי ב"ד הגדול בחכמה ובמנין כי רק בב"ד שדנו יחדיו צריך המיעוט לכוף ראש כנגד הרוב אבל אם לא ישב המיעוט בכסאות למשפט אז הגדול בחכמה יכול לחלוק על הרוב דלפעמים משיג הגדול בחכמה יותר מרבבות קצרי חכמה וא"כ יאמרו שני דיינים אשר הוקבע למשפט מבני העיר אין אנו צריכין לישב פעם שנית עם רוב לומדי העיר כי אז נצרכו לכוף ראשינו לרוב ומי יוכל לבקש זאת מידינו ודוק. סוף דבר כנלענ"ד להלכה אם כבר נגמר הדין אצל הדיינים שלא לשמוע להאפטרופס רק יתנו פסק הדין ליד שכנגדו ויקב הדין את ההר כדת. ואודה ד' בכל לבבי שזה ימים טרם שהתחלתי לדפוס בא לידי ספר חות יאיר בשאלה כי לא זכותי לראות ספר הנ"ל ופתחתי לראות בו ונפל לפני סי' קמ"ז ומצאתי שם שכתב וז"ל ונ"ל עוד ראיה מיתור לשון דבמשנה פ' זה בורר שנים אמרו זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכו' דמה קמ"ל דקרא כתיב אחרי רבים להטות ולא ניחא לן למימר דבאמת לא קמ"ל בזה מידי רק משום סיפא דאחד אומר אינו יודע נקטו רק דהכא קאמר שנים אמרו זכאי וכו' זכאי רצו לומר כבר הוא זכאי מוחלט אם זה סוף דעתם ואינם חוזרים ולא מצי היחיד לעשות חרדה ושערוריה ושליחות דברים לב"ד אחר או בהוספות דיינים וזה דקדוק נכון לפי דעתי עכ"ל הזהב הרי מפורש יוצא לאחר גמר דין אי אפשר לבעל דין לומר שמבקש תוספות דיינים שישו בני מעי תל"י שזכיתי לכווין הדין ופלא שאדמ"ו שר התורה לא הביא דברי רמז דין הנ"ל מהגאון הנ"ל:
סימן ו
שלום וכ"ט להרבני המופלג החרוץ כמו' שרגא פייבל גראסמאן נ"י בק"ק אלמאש. אחד"ש אודיעהו כי קבלתי מכתבו זה כשבועות שתים שהן ארבע ומרב טרדותי לא יכולתי לעיין על שאלתו עד עתה ואפלפל רק בקצירת אומר באמרות ד' טהורות כפי אשר חנן אלקים אותי בזה בעזה"י. שאלה באיש אחד שמת והניח אחריו אשה וחמשה בנים ואבי האשה ראה כי בתו עזובה אז פרש ידו על כל אשר לה ויגע לכלכל את האשה ובניה וכאשר הרגיש הזקן כי בא עת פקודתו עשה צוואה ורשם כל רכושו וגם אשר תחת ידו מבתו ובניה וכתב כל הסכום לבדו ובתוך הסכום של בתו רשם כך וכך יש לה אצלי ובתוך הנ"ל יש שטרי חובות אשר עודנם מבעלה והמה כתובים על שמו ולא נעשו מעות עד עתה ועוד כתב בצוואה כי מממון שלו יהי' החצי לזוגתו תי' והחצי השנית יחלקו בניו בתורת ירושה וכאשר ירדו היתומים לחלוק וסלקו לאחותם ממון שלה אשר הי' ת"י אביהם ובתוך השטרות אשר נכתבים ע"ש בעלה המנוח הי' שטר אחד בסכום ידוע אשר היא צועקת שאין זה שטר ממש רק שטר אשר היה מיואש מימים רבים וכן האם של היתומים אמרה כן שמעולם לא עלה על דעת בעלה חלילה ליתן שטר זה בתוך הסכום של בתו אלמנה ששטר זה לא יוגבה לעולם כי אינו שטר והיורשים טוענים שהוא אשה ואינה עדות וכבוד מעלתו טוען יען כי אם היתומים נוטלת חצי נכסים א"כ מפסדת לעצמה עי"ז שאומרת ששטר זה אינו בסכום בתה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים ושאל לדעת דין תורה. תשובה לכאורה יפה טען מעלתו כי סברא זו רמוזה בגיטין נ"ד בסופר שאמר ס"ת גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ר"א ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת כיון שידע בנפשו אם לא נעבדו הגווילין לשמן הוא מפסיד שכרן עיי"ש וה"ה כאן שמפסדת לעצמה במה שאומרת שמעולם לא עלה ע"ד בעלה להעלות שטר גרוע הזה בנכסי בתו אלא ישלם לה במעות שהניח בעלה למלאות לה הסכום אשר רשם שמגיע לבתו והלא מכל נכסי בעלה יש לה החצי ומתוך שמפסדת לעצמה תוכל להפסיד לאחרים כהערת מעלתו נ"י. הן אמת כי זה רבות בשנים יצאתי לחדש פי' בדברי הגמרא הנ"ל דאחרונים מרעישים בקו' אחת איך מוכח מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין דלמא שאני התם אי היזק שאינו ניכר חייב בתשלומין א"כ כה"ג שפיגל חייב בתשלומין ואמרי' מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ על הקרבן שהוא פסול אבל בשאר ע"א דאינו מפסיד לעצמו מנ"ל דנאמן וצע"ג. ואמרתי דלכאורה צריך התבוננות דברי ר"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ על הס"ת תיבת הפסד הוא על דבר או ממון אשר כבר הי' ביד אדם להיות שלו ואח"כ לא ישאר בידו זה נקרא הפסד אבל בדבר שלא זכה אדם בו מעולם לא נקרא הפסד וא"כ זה הסופר שלא עבד הגוילין א"כ מעולם לא זכה בשכר ואם היה לוקח היה גזלן או גנב כלפי שמים וא"כ לא שייך נאמן להפסיד שכרו רק כן הי' לר"א לומר מתוך שנאמן שלא ליקח שכרו ה"ה נאמן על הס"ת אבל להפסיד שכרו פלא. אמנם לשון חכמים מחכים דשכר הסופר על כתיבת הס"ת הוא על ב' פנים (א) גוף שכר העבודה על מעשה עיבוד עורות ועל מעשה כתיבת אותיות אשר היא עבודה גדולה בעמל כל איבריו שהגם אם לא יצרך לעבד העורות לשם ס"ת או לכתוב האותיות בקדושת השם אשר היא עבודה בלב הלא נשאר עבודה בגוף לעבד עורות ולכתוב על קלפים ספר גדול כמוהו וע"ז בא עיקר התשלומין לסופר כנודע (ב) יען כי צריך הסופר לעבד הגוילין לשמה ולכתוב ולקדש האותיות ולקדש האזכרות בקדושת השם לבד וליתן לב על כל הדינים אשר צריכים להשלים קדושת ס"ת בעבור זאת יקבל הסופר תשלומין במיטב יותר מאילו יכתוב ס' דברי הימים כמובן. ולפ"ז צריך התבוננות למה לא יקבל הסופר תשלומין כלל הלא יוכל לתבוע עכ"פ שכר עיבוד עורות וכתיבת אותיות כאילו פעל זאת על ס' דברי הימים וינכה הבעה"ב משכרו מה שנתן לו יותר על עיבוד וכתיבה לשמה אבל שכר עיבוד וכתיבה בעלמא למה יפסיד הסופר וצע"ג. ואחר העיון לק"מ דבעלים יאמרו אנו קבענו לך שכר על כתיבת ס"ת שבו נכלל עיבוד וכתיבה לשמה אבל לכתיבת סיפור דברים או כתיבת חומשים לא קבענו לך שכר ונחשב לך כאילו לקחת עורות שלנו ועבדת אותם וכתבת עליהם שלא מדעתינו והגם שאתה אונס כי שכחת לעבד ולכתוב לשמה או לא ידעת דצריך לעשות הכל לשמה ואונס רחמנא פטרי' היינו דלא נצרכת לשלם לנו הגוילין וליקח לעצמך הס"ת פסול אבל בודאי לא חייבא רחמנא משום אונס שאנו נשלם לך שכר עיבוד וכתיבה עיין ש"ך חו"מ סי' כ"ה בשם ירושלמי ור"ן וא"כ מפסיד ג"כ שכר עיבוד וכתיבה לגמרי ודוק. וזה שא"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרו היינו שמפסיד אף שכר פעולת עיבוד וכתיבה נאמן ג"כ להפסיד הס"ת דהא עפ"י דיבורו שלא כתב לשמה ומודה שלא מגיע שכר על עיבוד וכתיבה לשמה מפסיד אף מה שראוי לו היינו שכר כתובה בעלמא אבל בכהן שפיגל או שטימא שמשלם רק מה שהפסיד אז לא שייך יען שמפסיד לעצמו דהלא לא מפסיד רק שחיוב לשלם ודוק ומיושב קו' הט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ד. ואוסיף נופך דבאמת בסופר שאומן קונה בשבח כלי רק ע"י תשלומין יסולק האומן מן הכלי עיין בשו"ע חו"מ סימן ש"ו ובקצה"ח ובנתיבות שם וא"כ זה שבא להפסיד שכרו יבא בתורת בעלים להפסיד חלקו בס"ת הנ"ל שמפסיד חלקו ומתוך שנאמן על חלקו נאמן גם על חבירו להפסיד חלקו אבל בכהנים שפגלו הגם שרוצה לעשות לעצמו הפסד היינו שהוא גרם היזק לחבירו אבל בוודאי הגם שפיגל או טימא טהרות חבירו לא נעשה שותף בגוף של החפץ חבירו וא"כ מיושב קו' מכהן שפיגל וגם קו' הט"ז לק"מ דשאני התם שלא נרמז בגוף עדות האיסור הפסד לעצמו. ובזה אמרתי להמתיק דברי הד"מ בטיו"ד סימן רפ"א דהא דנאמן הסופר שלא עבד הגוילין לשמן היינו דוקא אם לא קבל שכרו אבל אם כבר קבל שכרו שוב אינו נאמן והוא פלא למה לא יהי' נאמן הלא לפי דבריו קרוב להחזיר מה שלקח ועיין בשו"ת אמרי אש לאמ"ו הגאון ז"ל סי' ק"ד שנדחק מאוד בזה ולפמ"ש מתוק מדבש בעה"י דכל הטעם דסופר הוא אומן אשר קונה בשבח כלי נעשה כשותף בס"ת וזה דוקא כ"ז שלא קבל שכרו אבל משעה שקבל שכרו אז נסתלק הוא מקנינו כמבואר בראשונים ועיין בש"מ בב"ק ולא הוי שותף ואינו נאמן ודוק והארכתי בחי' בהערה הנ"ל בכמה סעיפים בעזה"י. וא"כ בנידון דידן כפי מה שאם האשה מודית ששטר זה לא הוי בכלל הסכום א"כ אינה מפסדת לעצמה רק שלא רוצית לגזול אז לא אמרי' מתוך שעל עצמה נאמנת להפסיד נאמנת ג"כ להפסיד לאחרים כמו באשה הגם שנאמנת לאמור נתקדשתי לאיש פלוני שהיא אסורה בקרוביו בכ"ז הוא מותר בקרובותי' ודוק. ומדי דברי אכתוב לו פליאה נשגבה שראיתי ביו"ד חדשים עם הגהות הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל שהקשה על הטו"ז מאי קו' יש כאן דלמא היא ממאסת בכל שבעה קרובים של האיש וא"כ מאי הפסד הוא לה והניח בקו' עיי"ש והוא שגיאה גדולה במכ"ת לאלף שהמעיין בקידושין דף ס"ה פירש"י שס"ד יען שאוסרת נפשה על כל עלמא דהא היא אומרת שאיש פלוני קודש אותה וא"כ היא א"א ואסורה על כל עולם שהיא בוודאי הפסד לעצמה (והגם שיצרך לגרש אותה ברוב ימים אז תהיה גרושה ואסורה לכל הכהנים ותהי' כתובתה מנה) ועל כל פנים כאשר אמרה מקודשת אני מפלוני אסרה עצמה על כל העולם וצע"ג. אך לפ"ז יהי' פלא בעיני ע"ד ר"י הובא בש"ע יו"ד להלכה שגם בשומר היין נאמן אם מפסיד לעצמו שכרו ולמד ר"י דין שלו מדין הגמ' בגיטין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת והלא כאן בוודאי לא קנה חלק בגוף היין דשומר לא הוי אומן ואפ"ה נאמן ע"י הפסד ועוד בשומר שלא עשה שמירתו בדין הוא דלא לקבל שכר וא"כ אינו דומה לס"ת שמפסיד ג"כ שכר עיבוד וכתיבה דעלמא ומוכח דש"ע לשיטתו אזיל שהביא בש"ע סימן רפ"א דגם בס"ת צריך לשלם לו שכר כתיבות חומשין רק מפסיד היתרון מאשר עשה העיבוד והכתיבה לשמה וא"כ חזר חקירת מעלתו שנאמר ג"כ כאן מתוך דנאמנת על עצמה להפסיד חלקה נאמנת ג"כ על אחרים כמובן ודוק. וחפשתי באמתחות ספרן של צדיקים ומצאתי בפתחי תשובה יו"ד סי' קכ"ז אות ט' בשם תשובת חות יאיר מי שיש לו חלק בחפץ אפי' שמיני בשמינית נאמן להפסיד לחבירו מתוך שנאמן להפסיד שלו ושאני שומר שאין לו חלק בגוף החפץ וא"כ בנידון דידן תהיה אם האשה נאמנת וק"ל רק עד עתה פלפלתי רק לקרב הערת כבוד מעלתו נ"י אשר הבליע בלשונו כלשון ת"ח מחכים וכחז"ל אפילו שיחת ת"ח צריך לימוד עיין סוכה פ"ב. והאמת אהוב מכל דהא דאמרי' דהיכא שמפסיד לעצמו נאמן ג"כ על אחרים הוא דוקא שברור שיש לעצמו הפסד כמו בס"ת שמפסיד לס"ת או ביי"נ שאוסר ליין ויהי' אבוד אבל במקום דיש לחוש שהוא רוצה לזכות לזה במתנה וחפץ שיגדל המתנה אז לא שייך מתוך שנאמן על עצמו יהי' נאמן על אחרים דעל עצמו נאמן בתורת הודאת בע"ד במקום שאינו חב לאחרים אבל לאחרים אינו נאמן ועוד דלמא קנוניא יש בדבר שאומרת ששטר זה בטל והבת ישלם לה חלקה והגם שרצונה לישבע שבועת עד שצריך שבועה אינו עד שעכ"פ בתוך דיבורה אינו מוכרח שמפסדת לעצמה והיא נאמנת על עצמה בתורת הודאת בע"ד אבל אינה נאמנת על שאר יורשים ודוק. וברוך השם יתעלה שהנחני בדרך אמת שהדבר הזה מבואר בבעה"ת בשער י"ד חלק ד' בא' שמת והניח בנים גדולים ואמר א' מן הבנים על שטר א' אמר לו אבא ששטר זה פרוע וחקר הרב ר' אברהם לדמות זה לדין ס"ת מתוך שנאמן היורש להפסיד חלקו יהיה נאמן להפסיד גם לשאר יורשים והשיב הבעה"ת דשא"ה דליכא חשש קנוניא אבל כאן יש לחוש דלמא עביד היורש המעיד קנוניא עם הלוה ואינו נאמן חוץ אם הי' השטר ת"י היורש דיש לו מגו דאי בעי קלתי' כמו בסנהדרין דף ל"א וגם ע"ז חולק הרא"ש דשא"ה דהוי שליש והובא גם כן בטוש"ע חו"מ סי' ק"ח ודוק וכן הובא בבעה"ת שער נ"א בא' שעשה הודאת בע"ד על מאתים זוז ונודע שהי' חייב לאחרים מאה זוז אינו נאמן הגם שמפסיד ג"כ לעצמו במאה דהא הודה במאתים ולא חייב לאחרים אלא מנה דל"ד להאי ס"ת בגיטין דשאני הכא דיש חשש קנוניא והובא בש"ע חו"מ סי' מ"ז סעיף א' ודוק וכן יעיי' בסי' צ"ג סעיף י"ד ברמ"א ובסי' ע"ז סעיף ה' ובש"ך שם ועיין בסי' ל"ז סעיף ו' אם א' משותפין טוען דבר שהוא חוב לו ולחבירו ועיין באורים שם. סוף דבר הכל נשמע תבנא לדינא שאשה אשת המת אינה נאמנת הגם שמפסדת ג"כ לעצמה בכ"ז בדבר שבממון צריך עדות גמור ובפרט בנידון דידן להוציא מיד היורשים מעות מזומנים תחת השטר אשר נמצא כתוב על שם בעלה ודוק ולא יתחמץ לבבו הגם שנוגע לממון רב כי כן יסד המלך העולם ואם האם הבת רוצית לחזור גם מחלקה יעיין בסמ"ע ובאורים סי' מ"ז ויבין הדבר לאשורו והבן. ואיידי אמרתי להעתיק לו פרפרת אחת מחי' בסוגיא דע"א נאמן באיסורין ראיתי בהפלאה שנתקשה בשני קו' עצומות (א) למה אמרי' לא יקום ע"א לכל עון ולחטאת הא גם בשני עדים אינם יכולים לחייב אם הבעלים אומרים אינם יודעים לטעמא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ע"ש (ב) דלמה אמרי' דפסוק או הודע אליו חטאתו איירי בע"א ושתק דשתיקה כהודאה דלמא דוקא בב' עדים גילה קרא ולא בע"א כמו לרבא דצריך דוקא להאמינו כב' עדים ע"ש מה שתי'. ולענ"ד לתרץ דבאמת יש לידון בקרבן עפ"י העדים על ב' דברים (א) אם מחויב בע"כ להביא קרבן עפ"י דברי העדים (ב) הגם אם העדים אינם נאמנים עכ"פ אם הבעלים אומרים שרצונם להקריב קרבן עפ"י העדים הגם שהם לא ידעו אם האמת אתם ובזה יש חילוק בין ע"א לב' עדים דבב' עדים הגם שבעלים אומרים אין אנו יודעין האמת ואינם מחוייבים להקריב קרבן בע"כ אבל אם ירצו יכולים לסמוך על ב' עדים אבל בע"א הגם אם ירצו הבעלים אינם יכולים לסמוך על ע"א וזה פי' הקרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שא"א בעולם שיקום בדיבורו אם הבעלים אינם יודעים שמחוייבים קרבן אבל בב' עדים יש התקיימות אם הבעלים רוצים להביא קרבן על פיהם ול"ק קו' הראשונה ולפ"ז מיושב קו' ב' דכתוב או הודע אליו חטאתו והביא אשמו אבל אם לא נודע לו א"א שיקריב כגון באינו יודע לשי' ר"ת וזה דוקא בע"א אז צריך דוקא בשתיקה כהודאה אבל בלא"ה כגון באינו יודע אז אין יכול להקריב קרבן דמיעוט מקרא לא יקום ע"א באיש וצריך דוקא או הודע אליו בשתיקה כהודאה אבל בב' עדים דאפשר להקריב קרבן בלי ידיעתו כגון באינו יודעים אם ירצה להקריב עפ"י דברי עדים וע"כ דקאי בע"א בשתיקה זה נלע"ד נכון מאוד:
סימן ז
רב שלומים ורב ברכות על איש האברך העוסק במלאכת מחשבת תורת ד' תמימה מורג חרוץ בעל פיפיות כמה"ו ר' מנחם מענדל שטערן נ"י בק"ק טארנאוו גאליציען. מכתבו קבלתי בהתעוררות שנית להשיבו ואני עמל ת"ל בלמעלה מן השמש הנצרך לשעה רק מכותלי מכתבו ניכר שלומד תורה באף והיא שעמדה לו כחז"ל "אף חכמתי עמדה לי" על כן אשלח לו דבר ת"ל כיד ד' הטובה עלי שאלה ראובן תובע משמעון נ' זהובים בב"ד והביא ע"א אשר העיד ששמעון חייב לו אבל שמעון כופר ופסקו הב"ד ששמעון צריך לשבוע כנגד העד וכן עשה שנשבע ואחרי ימים בא לוי ותובע משמעון נ' זהובים והביא ג"כ אותו העד אשר הביא ראובן ושמעון כופר הכל והי' מן הדין ששמעון צריך לשבוע כנגד העד אך יש ספק אם יש בכח עד הנ"ל לזקק לשמעון לשבועה דממנ"פ א' מהם שקרן או שמעון הנתבע מראובן מתחילה נשבע לשקר ממילא הוא פסול עכשיו להשבע כנגד העד הנ"ל אשר הביא אותו לוי ואם שמעון נשבע אז באמת א"כ העיד העד אז בשקר ואיך יהי' זוקק עכשיו לשמעון לשבועה הלא הוא פסול לעדות ואיך לדונא להאי דינא עכ"ה. תשובה דבר נאה חקר מעלתו נ"י וד' יאיר עיני בתורתו לברר דבר ולא חצי דבר ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו. הנה עלה בדעתו סברה בעזה"י דהלא מבואר דדווקא אם עבר עבירה שיש בו מלקות נפסל העד לעדות אבל אם עבר עבירה שאין בו מעשה לא נפסל לעדות עיין ח"מ בסי' ל"ד ובתומים ס"ק א' חוץ ברשע דחמס יעו"ש וא"כ לכאורה קשה למה נפסל לעדות מי שהעיד שקר הא לא קעביד מעשה כי רק דיבר בפיו אך לק"מ שאני עדים דבדיבורם קעבדי מעשה ועיין בתוס' בב"מ דף צ"א ע"ב בד"ה ר"י אמר חייב עקימת שפתיו הוה מעשה ועיין בלח"מ פרק ח"י מסנהדרין הל"ב והנה בגיטין דף ס"ז פסלו אומר אמרו שמא תשכור עדים ופריך מעדים החתומים על השטר מקח או על הגט לא חשו חכמים בדבר ומשני דיבורא אמרו מעשה לא עבדו והקשה בתוס' שם בד"ה דיבורא א"כ מה הקשה ביבמות דף כ"ה למה בחלצה ומיאנה צריך ב"ד הא תרי לא הא תנינא עדים החתומים על שטר לא חשו לישני הגמ' דיבורא אמרו מעשה לא עבדו ותי' התוס' וז"ל כיון דהתם ע"י דיבורם נגמר הדבר שע"י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינה אלא דיבור בעלמא עכ"ל היוצא מזה יען דבדיבור העדות נגמר הדבר שניתרת האשה לשוק נחשב למעשה גמור יע"ש. ולפ"ז אני אומר דבר חדש כיון דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ודרשו חכז"ל דע"א לא קם לחייב ממון רק לשבועה הוא קם א"כ יודע העד כיון שהוא באחד לא יתחייב הנתבע ממון רק שבועה שהוא ההיפך אשר הוא מעיד כי הוא בא לחייב לשמעון לשלם לראובן נ' זהובים ואמרה התורה שמעון ישבע שאינו חייב ולא צריך לשלם א"כ כל ע"א המעיד לא נגמר דבר בעדותו דהוא בא להעיד שישלם ממון ויכול הנתבע לישבע כנגדו א"כ לא נחשב דיבורו למעשה ולא עבר עבירה שנתחייב עליו מלקות וממילא לא נפסל לעדות הגם שהעיד שקר דבשלמא עדים אשר יתעביד מעשה ע"י דיבורם נחשב הגדת עדות למעשה ללקות עליו וממילא נפסלו אבל בע"א לא הוה דיבורו מעשה ולא נפסל ודוק. ואין להשיב דגם כאן נגמר הדבר בדבורו דממנ"פ או שהנתבע ישלם או ישבע ועכ"פ נגמר בדבורו דבר והוה מעשה והגם דלא יודע מה יבחר הנתבע אעפ"כ הוה עדות שלם אשר נגמר בדבורו דוגמת סברת רב אלפס הובא בתוס' בב"ק [ע' ע"ב] דמהני ג' כיתות עדים על חזקה וכל כת מעידה רק על שנה אחת שאכל הפירות וקשה הא הוה חצי דבר דהא לפעול חזקה צריך אכילת פירות ג' שנים ומ"ש משני כיתות עדים שכל כת מעידה על שערה אחת ותי' דשם אם לא יביא כת שניה לא פעלו כלל בעדות שערה אחת אבל אם אמרו שאכל שנה אחת פירות אם לא יהי' עוד עדים שאכל שני שנים אחרים א"כ צריך לשלם הפירות שאכל בשנה הזאת והוי עדות שלם יעו"ש כי מתוק וה"ה כאן הגם שמעיד שחייב נ' זהובים עכ"פ אם לא יפעל ממון יפעל שבועה בעדות שקר והוי מעשה. נלע"ד זה אינו דהכא יוכל הנתבע להביא עד המסייע ופטרו מן התשלומין ומן השבועה א"כ לא פעל דבר כלל וממילא לא היה עדותו מעשה דעדיין לא נגמר כלל ודוק ועוד הגם דהנתבע יתחייב שבועה אשר הטיל עליו הקב"ה לברר הדבר דהאמת עם הנתבע המכחיש את העד ולא יתחדש דבר ע"י עדותו של העד ואיך יהי' עדותו נחשב מעשה שאני בשני עדים המעידים על האשה שחלצה או שמיאנה שניתרת לשוק ע"י עדותם מיד שהעידו א"כ נחשב מעשה אבל כאן מי יאמר דיתחדש דבר בעדותם הלא יכול להיות שהנתבע ישבע ויפטור וממילא לא הועיל העד בעדותו וממילא לא נחשב עדותו מעשה אבל שם חידש הרי"ף כיון דמשכחת בעדות אכילת פירות דבר שלם א"כ לא הוה עדות של חצי דבר אשר ממועט מפסוק עפ"י שני עדים יקום דבר ולא חצי דבר דזה דווקא אם לא משכחת דבר שלם לא מקבלים שם עדים דאין כאן ע"פ שנים עדים יקום דבר ודוק. ולפ"ז בנידון שאלתינו אמרי' דבאמת דהנתבע נשבע בפעם הראשון באמת והעד העיד בשקר ואעפ"כ לא נפסל מלהעיד עוד הפעם יען דידע דע"א אינו מחייב רק שבועה ולא עשה מעשה בעבירת לאו שלא הי' רק דיבור אשר לא נחשב למעשה וכשר לעדות אחרת ומחייב אותו גם בפעם שנית שבועה אבל הנשבע אוקמי' אחזקתו שלא נשבע לשקר ועבר על לאו שיש בו מלקות דהא נשבע ומימר ומקלל חייב מלקות הגם שאין בו מעשה כמבואר בגמ' וברמב"ם פרק ח"י סנהדרין הל' ב' יעו"ש ואוקמי' אותו בחזקת קמייתא שהו' כשר לעדות מנעוריו מסתמא נשבע באמת ולא נפסל לעדות בעולם וא"כ מחויב גם עכשיו לישבע כנגד העד המחייב אותו פעם שנית שבועה והבן כי הוא דבר עמוק בעזה"י. וממילא נפשוט גם ספק שני שלו שכתב וז"ל וגם נסתפקתי אם מצטרפין העד והנתבע לעדות אחרת יחד עכ"ל במכתבו ולפמ"ש יש הבדל אם העד יודע בנפשו שהעיד בשקר ראוים להצטרף עם הנתבע דהא הוא לא נפסל במה שהעיד שקר והנתבע נשבע באמת אבל אם העד יודע שנשבע בשקר א"כ נפסל הנתבע ואיך יצטרף עם רשע להעיד הא התורה אמרה אל תשת ידך עם רשע הגם שהב"ד לא יודעין מרשעתו אעפ"כ אסור להצטרף עמו אעפ"י שהדבר אמת שראה עמו העדות ביחד עיין ש"ך סי' ל"ד ס"ק ג' ובאורים סי' הנ"ל ס"ק א' בטעם הדבר אבל אם באו ביחד להעיד לפני הב"ד מקבלין עדותם דמוקמי' שניהם בחזקת קמייתא דהי' ראוי' להעיד וגם עכשיו ראוי' להעיד ואמרי' מסתמא זה העיד בשקר וזה נשבע באמת ונשארו שניהם כשירים להעיד ודוק. ואוסיף נופך דמוקמי' העד המצטרף עתה עם הנתבע להעיד ביחד על חזקת כשרות דלא הצטרף עצמו עם רשע להיות עד חמס אלו ידע בנפשו שנשבע הנתבע בשקר והוא פסול לעדות אפי' אם המעשה אמת ויוציא מחבירו ממון שלא כדין אלא בודאי יודע שאז נשבע באמת ולכן מצטרף עמו ביחד להעיד עמו ולא שייך לומר א"כ עכשיו הוא מודה שהעיד אז בשקר ואין אדם משים עצמו רשע זה אינו קשה כלל דהלא אין אומר ואין דברים להעיד על עצמו שעבר עבירה שיש בו מלקות להיות רשע דהא לא נפסל במה שהעיד שקר לפעול רק שבועה וגם כבר התורה הכריעה דפלוני הנתבע נאמן בשבועתו כנגד העד וגם הלא הוא אינו אומר רשעות על עצמו רק אנו מבינים מה שבלבו ומכשירין עדותם ודוק (עיין אורים סי' כ"ח). אך מה שפליגא חכמי בריסק בש"ך ח"מ סי' ל"א בהכחשת ע"א נגד ע"א שם אפשר דנפסל דממנ"פ אם לא ידעי' שהיתה אשת איש א"כ הי' לה חזקת פנוי' וחזקת היתר א"כ העד שהעיד שנתגרשה אומר שהיתה אשת איש רק הותרה בגט והעד שאומר לא נתגרשה מודה ג"כ שהיא אשת איש ולא הותרה ותשאר באשת איש א"כ מי שהעיד נגמר עדותו והוה מעשה ואי העיד בשקר נפסל לעדות דעבר על לאו שיש בו מלקות וממילא נפסל ע"א כדברי הש"ך ועיון בתומים להכריע דברי הש"ך והי' לי להאריך הרבה בענין זה אבל לא אוכל כי טרדותי רבו עד מאוד. סוף דבר הכל נשמע שהעד מחייב לו עוד הפעם שבועה וגם יכול לצרף עמו הנתבע בעדות אחד אם יודע בנפשו שהעד העיד בשקר אבל אם העד יודע בנפשו שהנתבע נשבע לשקר אסור לצרף עמו אבל אם באו שניהם יחד לפני הב"ד רשאין לקבל עדותם דמסתמא הנתבע נשבע באמה והעד העיד בשקר או בדדמי ודוק: