שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן לד
שאלה בענין זכות המדינה אשר בכל עיר יוצרך שישלם בעד כל שור או כשב או עגל אשר ישחט או יונחר סכום ידוע וכן מכל חביות יין הן שהוא כשר או נסך ישולם סכום ידוע שקורין אקציעס אשר המניסטריום נותנים משפט הבחירה שראשי עיר יכולין לקבל עליהם לשלם סכום הקצוב אשר יושת עליו לפי ערך גודל העיר ויוכלו הם הבני עיר להשכיר לאיש אחד באותו סכום דוקא וירויחו שלא יצטרכו לשלם בעד צרכיהם הן בעבור היין או אם ינחרו דבר אחר לצרכי ביתם אבל להעלות האקציעס בדמים להרויח לבני העיר דמים אינם רשאין כי כן חק המדינה כנודע ואירע שראובן ושמעון שכרו זה ביחד פעם אחד משטייעראמט כי הבני עיר לא רצו לקבל עליהם מתחילה וכאשר עברו ג' שנים קבלו הבני עיר לשלם סך הקצוב בעד עירם והשכירו ג"כ לראובן ושמעון הנ"ל וכאשר הגיע פעם שלישי להשכיר הלך ראובן בחשאי והשכיר לעצמו בלבד וכאשר שמעון קרא אותו לב"ד שהסיג גבולו ששכר לעצמו והב"ד טרחו שיקח ראובן לשמעון לשותף עכ"פ על שליש ולא אבה שמוע ואמר שממאס בשותפות בעסק זה כעת שכר הוא ולעתיד אם יוכל שמעון לשכור לא יקפיד עליו וכן היה שבעתיד עשה שמעון בחשאי ושכרו עם איש אשר בחר לעצמו לשותף וכאשר ראה שבא שמעון ולקח את ברכתו צעק והלך לשרי קומידאט עד שבא ממקום גבוה שיושכר פעם שנית מי שישיג בטאנאעש [במועצה] רוב דיעות שלו יהיה ובתוך הטאנאטש יש כמה יהודים אשר נשמע קולם להיות על ידם הרוב אם רשאים היהודים ליתן דעותיהם ליתן האקציעס לראובן או נימא דכבר קנה שמעון ואם היהודים יסכימו לראובן הם מחזיקין לעובר עבירה ליקח בגזל אשר קנה שמעון זה תוכן השאלה אשר בא לפני. תשובה הדבר בסבך החקירה ואשר הרו והגו רעיוני אציג פה כי לדעתי ראובן החזיק בגזילה שכירות שמעון ואסור לסייע לראובן כי לאו עכברא גנב אלא חורי גנב וד' יאיר עיני בתורתו אמן. ומראשית אקדים שאין בזה השכירות אקציעס כח חזקה אשר תקנו חכמי ספרד הם תקנו כך בשימוש קרקע כגון חנות ובית וכדומה שנאמר דהוה כאלו קנה הקרקע בטסקא כאלו קנה החנות והבית רק עליו מוטל לשלם סך ידוע עיין נדרים דף מ"ו דמקבל בטסקא וכפי' הר"ן שם דמבדיל בין שכרו ובין משלם טסקא יעו"ש ובזה הסביר המהרי"ט בסי' ל' להבין יסוד החזקות דהשוכר הוא בעל הקרקע רק עליו לשלם טסקא להגוי ולכן יש בחזקה להנחיל מאבות לבנים וכל ספק הוא לטובת בעל החזקה דיש לו חזקת מרא קמא יעו"ש כי נעמו מדברותיו. ולפ"ז דעת לנבון נקל דתקנות זכות חזקות דווקא אם השוכר שכר שימוש קרקע אז נוכל לומר דקנה השימוש בקרקע לעולם בטסקא וכאלו שכר החנות בשכירות עולם שעוד כל ימי הארץ ישלם בכל שנה סך אשר הוקבע ביניהם שלא יוכל המשכיר להוציאו וחזקו עוד שיהיה בכלל קרקע שאינה נגזלת אפי' אם הוציאו בע"כ אבל מאקציעס שהוא רק חיוב מס אשר הטיל המלך ושרי המדינה לשלם בעד כל אשר ישחט מן הבקר או ידקרו חזרים או מכל היין אשר ישתו א"כ אין כאן זכות שימוש קרקע א"כ איך נימא דיש כאן חזקה שהשוכר זכה בו לעולם הלא מעיקרא לא זכה בדבר אשר יחול עליו קנין עצמו שנאמר שיהיה נחשב כשלו רק שמשלם טסקא הכי מסרו בידו הבקר וחזרים או היין שנימא מאלו יהיה לו זכות על כן לא שייך בו זכות וקנין על לעתיד רק על הזמן ששכר קונה מכח דינא דמלכותא דינא אבל חזקה מנ"ל וזה ברור בשכל. ואוסיף בסברה הלא יסוד דיני חזקות אשר תקנו חכמי ספרדים צריך התבוננות מאין היה להם כח זה להפקיע כח הגוי מביתו וחנותו שלא יוכל להוציא את השוכר מנחלתו הכי חכמי ספרד הווין ב"ד על האומות דנאמר הפקר ב"ד הפקר וצע"ג. אמנם פתרון הדברים עיין בקדושין דף נ"ט דעני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו הוה רשע לשיטת רש"י אפי' בהפקר ולשיטת ר"ת דווקא בקנין ושכירות דיוכל במעותיו לשכור ולוקח במקום אחר אבל במציאה והפקר לא הוה רשע ובמקום דהוה רשע יש סוברים דב"ד כופין להחזיר לעני המהפך אשר נעל ממנו עיין ר"ן שם היטב וכאשר ראו חכמי ספרד שכל יהודי היושב בחנות או בבית או בראנדע שהוא פרנסתו וחיותו של השוכר ומסיג גבול רעהו ופוסק לחיותו זה פרנסתו א"כ הוא רשע והיה מן הדין לכוף אותו להחזירו וכמה קשה להוציא את אשר עשק וכמה פעמים יבוא הפסד לשוכר הראשון כי בודאי השני העלה בדמים כדי שהגוי יסלק לשוכר הראשון ולהשכיר לו להשני עמדו והחזיקו בהתורה כיון שהדין הוא מכח עני מהפך בחררה שלא יבוא יהודי בגבולו לשכור מקום פרנסתו ולפסוק חיותו וא"כ יהיה שכירות שוכר ראשון שכירות עולם ותיקנו שאם יבוא הפורץ ויחפוץ להיות רשע וליקח חררת חבירו לא יהיה מהני דהפקר ב"ד הפקר שלא יוכל לזכות בו כמו שאמר ר"י בכתובות כיון דאמרו רבנן לא לזבון אי זבין לא מהני והגם דגוי יכול להשכיר לנכרי עכ"פ כל איש ישראל אסור להסיג גבול רעהו וליקח חררתו וכיון שהגוי לא יוכל להעלות השכירות ולהשכיר לאחר הוה כאלו שכרו לעולם בסכום קצוב לעולם וא"כ אלומי אלמי שהניחו זכות הראשון על הקרקע בעד טסקא ואין קרקע נגזלת לעולם ומצאתי און לי בדברי מהרי"ט סי' ל' שכתב שכח חזקות נבנה על דין עני מהפך בחררה אך לא ביאר מקור הדבר יעו"ש. לפ"ז בשלומא בשימוש קרקע דמצאו חכמי ספרד מקור בגמרא בנדרים דמקבל בטסקא הוה קנין עולמית עמדו והתקינו שכל שוכר חנות וראנדע או גשר או רחים וכדומה שהוא שכירות קרקע ומן הדין ההוא שלא יבוא איש ליקח חררת העני ואם לקח צריך להחזירו א"כ דומה למקבל בטסקא שיהיה הקרקע נשאר לו לעולם בטסקא הנ"ל אבל באקציעס שאין בו קרקע לשימוש אין יסוד לבנות עליו זכות חזקה כי אין כאן דבר אשר יחול עליו קנין וגם אינו דומה לטסקא שנימא שגוף המקום שימוש שייך לישראל רק משלם סך ידוע בכל שנה שאין באקציעס דין חזקה לתקנת ספרד ולכל הפחות מה שעשה מהני בדיעבד ודוק. שוב ראיתי שמהרי"ט בעצמו שם סי' ל' הבדיל דדברי מהרי"ק שורש קי"ז בשוכר מהמלך רשות להלות בריבית כיון שאין שם שכירות חנות או בית רק שכירות רשות להלות בריבית א"כ אם אחר בא והלוה עבר על חזקת הישוב שכל העיר הוה רשותו ואין רשאי לאחר להלות כל הזמן ששכרו אבל כשמת המלך פקע רשות הראשון וכל אחד יכול לשכור אפי' לכתחילה אבל כשיש קרקע לשימוש ידוע באותו מקום אז נשתנה דינו וכתב וז"ל אבל בחזקות שלנו המחזיק בגוף קרקע זה מחזיק ויש לו שיעבוד עליו דשכירות מכירה ליומא שווי' בעלי התקנה וכשם שעומד חזקה זו בפני בעלים אחרים שאין צריך לחזור לקנות מהם כך עומדת לו בפני כל אחד מישראל הבא להחזיק בגבולו דחזקה בכדי לא פקעי עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו במקום שאין שכירות קרקע דנימא שעשו השכירות כמכירה וירבץ שיעבודו עליו על המקום רק שכר רשות להרויח במלוה הוא הוה רק חזקות הישוב שלא יבוא אחד וילוה ג"כ באותו עיר הוא אסור דהלא על אותן שנים השיג הוא בלבד רשות להלות א"כ כאשר כלה הזמן ובא הקץ של השכירות כל אחד יכול לשכור ואפי' מת המלך בתוך אותו זמן ששכר מן המלך אעפ"כ מותר לאחר לשכור אותו רשות מהמלך החדש א"כ ק"ו הדברים מי ששכר אקציעס על שנים ידועים אשר לא שכר ג"כ שום מקום קרקע רק שכר רשות להרויח בסכום ידוע אשר יתן כל המס המגיע למדינה בעד הבשר ויין א"כ כאשר כלה הזמן וצריך לשכור מחדש שאין כאן מקום לחקור על זכות חזקה מכח תקנת ספרד כנלענ"ד ברור. ונראה לי לא מיבעי דלא שייך דין חזקת ספרדים אלא אפי' דין מערופי' לא שייך בו דהא מתחילה לא שכר יען דמצא חן בעיני הגוי רק ששכרו על פי רוב שטיממען של ראשי טאנאטש אשר מצא חן בעיניהם ואחרי ג' שנים שנעשה אחרים לראשי טאנאטש ויתנו הם למי שמצא חן בעיניהם ודין מערופי' הוא אצל אותו האיש אשר ראובן מצא חן שיעסוק עמו במשא ומתן שלא יכנס אחר תחתיו לפתות את הגוי ליתן לו להרויח בעסקיו אבל מגוף לגוף אין שייך דין מערופי' אטו יען שישבו באותו בית יהיה מערופי' וא"כ מותר לכל איש אשר ימצא חן בעיני טאנאטש לשכור את האקציעס ודוק. ולא עוד אפי' יהיה אותן ראשי העיר אשר היה לפני כמה שנים לא שייך דין מערופי' דכבר העיר הגאון שארית יוסף סי' י"ז דדין עני מהפך בחררה דאסור ליטול היינו דאם היה בא ליד העני היה קנינו לעולם כגון בשדה בקדושין דזה רצה ליקח וקנה חבירו או בב"ב דף נ"ד דהא קנה הבית מן הגוי לעולם או במציאה או בצד דגים וכדומה בכל הני אם הקדימו עשה לו הפסד על מה שהפך בה אבל מי ששכר על הזמן ובא איש ושכר על אחר זמן ההוא אשר על אותו זמן הבא לא היה מהפך וגם מי יודע אם השיג ידו פעם שנית דהא צריך לשכור מחדש שם אין דין מהפך בחררה והוא סברה עמוקה מאוד וק"ו בנידן דידן אשר הוא חק מדינה שצריך שכירות מחדש וגם ראשי העיר צריכים לקבל עליהם מחדש משרי המדינה איך שייך בו דין עני מהפך בחררה הכי העולם סגור ומסוגרת דנאמר יען דהרויח ראובן במשא ומתן כזה פעמים אין רשאי בר מתא לישא וליתן להשיג פ"א משא מתן זה אם יזדמן עוד ודוק. ואוסיף עוד הגם כי אדמ"ו ז"ל בחת"ס ח"מ סי' קי"ח האריך וכתב שאותו רב עשה איסור על שפסק החיות מהאי דיין השומר הצוקער של פסח יעו"ש והדבר נפלא בעיני אטו מי שקבל איש לשומר להיות פועל אצלו השגחה על הכשר יין יהיה בזה חזקה שלא יוכל לבוא איש אחר בשנה הבאה ולבקש להיות אצלו בשכר פועל לשמור ולעשות יינו בהכשר הלא זה לא בא אלא משנה לשנה וכבר נפסק פרנסתו בזה ואפי' במלמד אשר עדיין יושב ולומד ועוסק באומנתו פי' השארית יוסף שם בסי' י"ז דלא איירי דנשכר לזמן אשר יצריך שישכור אותו מחדש יעו"ש אבל אם כבר נפסק פרנסתו רק יתחדש משנה לעת ידוע אשר יצריך שומר ופועל לא מסתבר דנאמר מה דנעשה זה פועל שזה יגרם שלא ישכור אדון לראובן אשר היה פועל שלו בעבר ונקרא פסקו לחיותו על אשר לקח שומר אחר העושה היין בהכשר והגם דאדמ"ו ז"ל הוסיף כי לא נמצא כזה במקומו שעושה צוקער של פסח בכל זאת הוא רק שומר לעשות בהכשר מה לי שומר על צוקער או שומר על יין או שומר לעשות חמאה (מה אומנתו בכך שייך בו באיש שהיה שומר ומשגיח שלא יבוא מכשול במה שנעשה בהכשר) ואטו נאמר מי שהתפלל בעד תשלומין בר"ה ויוכ"פ איזה שנים ואח"כ ישתדל איש אחר שיחפץ בני קהלתו לשכרו לבעל תפילה אין רשאי להיות דפסקו לחיותו דראשון דלא נמצא במקומו מקום אחר אשר יתפלל בשכר עיין קנ"ג באו"ח ובסי' תרפ"ב שלא ליקח מצוה או כבוד מאיש אם עשה בחינם אבל אם בא בשכרו יוכלו קהל לשכור למי שלבם חפץ דהוא רק פועל וה"ה יכול כל איש להשתדל להיות מהמתפלל וכ"ש להיות שומר על היין או שומר על הצוקער וכדומה דאין כאן איסור אם משתדל אחר להיות שומר במקומו על כן בער אנכי לירד לעומק דברי אדמ"ו ז"ל. וכן נראה ממה דאמרו בסנהדרין אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנתו של חבירו היינו אם כבר רעהו אוחז באומנתו והוא מפסיקו כמו אם יש לרעהו אשה והוא בועל אותה שמטמא אותה לרעהו הגם שהיא אשתו אבל בודאי אם כבר אינו עוסק עוד באומנתו אינו דומה לאשת רעהו עמא בשלומא אם כבר עוסק במשא ומתן עם השר ובא רעהו ומוסיף אז מטמא אשת רעהו כנידן הרוקח אשר הובא בשו"ת רש"ל סי' ל"ה יעו"ש וכדומה זה נקרא שירד לאומנות חבירו עיין מס' מכות שלא ירד לאומנות חבירו לעשות כדמותו למעט פרנסתו אבל מה שהיה רעהו עוסק והרויח בשנים שעברו ע"י שהיה פועל או שומר שיהיה איסור להמשתדל להשיג להיות פועל או שומר מנ"ל זה אך אי אפי' יהיה נוהג דין עני המהפך בחררה אפילו בשומר על הכשר צוקער ויין היינו דשם צריך עכ"פ להיות שומר בר ישראל אשר יש לו נאמנות על ההכשר ואי שום בר ישראל לא יקרב עצמו אל האדון היה מוכרח לשכור עוד לשומר על הכשר צוקער ויין א"כ הוא כעני המהפך כי אליו נושא את נפשו לבוא בשכרו ע"י שהוכר הוא להאדון לאיש נאמן אשר באמונה עשה שמירתו ומסתמא לא ישלח בעבור יהודי אחר אם לא הציע עצמו הרב ההוא אליו שיקח אותו תחת הדיין העני ודן אדמ"ו ז"ל כי זה יורד לאומנתו של חבירו זה פרנסתו אבל באקציעס אשר ראוי אפי' לכל גוי לשכור אותו וצריך בכל עבור ששה שנים קבלה מחדש א"כ מאי סמיכה יש ליהודי זה שיושכר זאת עוד מראשי העיר א"כ כל הקודם בו זכה בדין ודוק. וחקרתי במק"א שלא ידעתי שום מבוא לעשות חזקה מן אנשים השוכרים מן ראשי העיר הצעטעל הויז שכל מי שמביא דבר למכור צריך לשלם כפי הקצוב מאי חזקה יש בזה מכל טעמים הנזכרים למעלה וכן אין חזקה במי ששכר מן ראשי עיר להדליק הלאמפען בכל הנך דברים עשו מהמון תביעות חזקות ולא אוכל לזכות אותם בדין תורה רק אם אפשר לדבר על לבם במענה רך והבו דלא להוסיף חזקות אשר לא שערו חכמי ספרד וכדומה לזה דבורי המון עם אשר דרשו חזקות לעצמן בלי יסוד. נחזור לנידן שאלתינו אשר השוכר שכירות אקציעס לא חפץ שיהיה חבירו עוד שותפו ואמר בב"ד שגם הוא לא יחפץ לדין אם בפעם שנית שותפו ישיג האקציעס בשנים הבאים ואירע שכן היה שהשותף השיג איש אשר שכר עמו מראשי העיר האקציעס א"כ בכל אופן שבעולם זכה בו ואין שום מבוא לבטל עפ"י ד"ת את אשר שכר כמו שבארתי מכמה פנים וזכה באקציעס א"כ הנוטל מידו הוא גוזל את שלו מידו שלא כדת ושלא כדין וכן עשיתי ודרשתי בבהכ"נ הגדולה שלא יסייע איש ישראל לעזור ליתן השטים [קולו] ליקח אקציעס מידו עשיתי את שלי עד שידי היתה מגעת בעזה"י. ואוסיף נופך כי באקציעס הווין ראשי העיר שוכרים מהמיניסטריום והמה משכירים אח"כ לאיש אשר נמצא חן בעיניהם א"כ הוה שוכר מן השוכר ולא שייך דין חזקה או דין מערופי' כי יש גם אדון להם חקרתי בזה במקו"א שיש בזה כמה הערות לבאר אם ירחיב ד' גבולי ויאיר עיני אי"ה. אמר המחבר אמרו רבנן בטעמא שאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם על כן אזכיר שפעם אחד בא לפנינו הב"ד דפה בעני אחד שהיה שוכר בית כולו הדירה עם החצר מערלית והעני היה גם דר בו בחינם כי הערלית היתה חייבת לו ובא עשיר אחד וקנה הבית ושילם בערכאות המעות ליהודי והשליך את היהודי בחזקת יד מן הבית וכאשר ישבנו ופסקנו שהדירה וחנות הם של העני בקנין חזקה וחקרתי שגם הדירות אשר נבנו בחצר יהיה החזקה של העני כי בחצירו נבנו והדייני קרתא לא הסכימו שלא שמעו כזאת הגם שדברתי בסברא הלא זה בנה על חזקתו אפי' הגוי אם יבנה הוה החזקה של יהודי ולא נצחתי לחלוק יען שיד בעל החזקה על התחתונה כנגד הקונה את הבית (והגם שגם הקנין היה באיסור כי היה מצרן משכנתא וגם דר בו וגם היה העני מהפך בחררה) ואלקים החזיר לי אבידתי תל"י שמצאתי כעת קודם שגמרתי לדפוס בשו"ת לחם רב סי' קס"ב שכתב וז"ל וכל הבתים אשר נבנו בהחצר ההוא הם מה"ר עזרא יצ"ו וכמ"ש הרב מהריב"ל בכלל ו' שאלה מ"ז דאיתא בהסכמות הכי עוד הסכימו שאם יהודי שכר חצר אחד מגוי אחד או מתוגר אחד ואח"כ בעל החצר רצה לבנות בתים בחצר ההוא אותם הבתים שיעשו החזקה מהם הם להיהודי המחזיק בחצר ההוא עכ"ל א"כ זכינו לדון שכל העשרים אמות הם חזקתו של מה"ר עזרא הנזכר וכל מה שיבנה שם חזקתו הוא עכ"ל שישו בני מעי ואודה ד' בכל לבי תל"י (ועיין מהרי"ט סי' ל' ויש להצדיק הפסק):