שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן ל
שאלה ג' אנשים נסעו למרחוק לסחור והיו בדרך במלון בכפר אשר אין דר שם יהודים ונחלה אחד מהם ר"ל ואחר איזה שעות התחיל להיות גוסס והיה גוסס והולך ר"ל ג' ימים לילה ויום ופתאום הוגד להם כי בא איזה חשד עליהם לאמור כי הם המה היה במעל אשר נעשה גניבה במחוז קרוב משם ויראו לנפשם כי המה גרים בארץ נכריה מי יריב ריבם אם יעוללו עלילות ברשע על אנשים כנים וברחו לנפשם והניחו חבריהם הגוסס שם אצל הערל והגם שהיה לבם דוה עליהם אבל ההכרח לא יגונה ואחרי עבור שבועות שתים באו לשם יהודים אחרים וסיפרה הערלות להם אשר עשו לה שני יהודים ממקום פלוני שברחו והניחו חבריהם גוסס אצלה ואשר עשתה כי אחר שברחו בא בלילה בעל עגלה אחד ובקשה ממנו שיקח על עגלה שלו יהודי החולה ויוביל אותו למקהלות ישראל ולא נודע לה היכן הובילו אותו והלכו היהודים לדרוש למקהלות הקרובים ובקהלה אחת הקרובה הוגד להם מגבאי דח"ק דשם כי בימים ההם אשר הזכירו נמצא על הדרך איש יהודי מת והובא אצלם אבל היה נפוח מאוד והסתכלו על סימני גוף ולא מצאו כלל והיה מונח רק בכתונת על פני צידי השדה ולא יוכלו לדעת מי הוא זה וקברו אותו וכאשר ספרו זאת בשובם נמצא כי אמת הדבר כי שני חברים הנ"ל ספרו ג"כ כי ברחו משם והניחם ריעם גוסס ולא ידעו מה נעשה בו ובאו אבותיו של הזה בכח ירושה שהיה לו בית וכרם ובנים לא היה לו א"כ ירושת אב דאורייתא שהוא יורש את בנו והאשה אומרת כל זמן שהב"ד לא יתירו לה לינשא לאיש אחר תשב היא בבית ותחזיק בכרם ולא תתן ששום אדם יחזיק עצמו בנכסים ולא תיקח מחמיה כתובתה ותלך לה אם לא תוכל לינשוא לאיש אחר על כן נסתפק כדת מה לעשות הדין אם מי וגם אולי יש בעדות זה כח להתיר גם את האשה לנשוא לאיש אחר. תשובה הדבר בסבך החקירה לדעת הדין וד' יאיר עיני בהלכה לברר מה שנוגע להירושה מה שנוגע בהיתר האשה בעזה"י לכאורה אשה זו מותרת לשוק בעדות זה שמעידין שני עדים שעזבוהו אחר שהיה גוסס ג' ימים שלמים מעל"ע דהא הב"ש בסי' י"ז ס"ק צ"ד כתב וז"ל ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים כמ"ש ביו"ד וכ"כ בס' ב"ה עכ"ל הרי שעל הגסיסה של ג' ימים מעידים ואם כן האשה מותרת לשוק וממילא האב יורש מה שנשאר יתר על כתובתה ודוק. אמנם ראיתי בשג"א החדש סי' א' שהתמרמר מאוד על הב"ש ועל הב"ה דזה דווקא מהני לאבילות יען דרוב גוססים למיתה וא"כ אם מעידים שראו לפני ג' שהיה בעלה גוסס מעידים עליו אחר ג' ימים דבודאי מת וכל זה לאבילות אזלינן בתר רוב אבל לענין להתיר אשתו דלא אזלינן בתר רוב במים שאין לו סוף הגם דרוב הנטבעים אינם נמלטים וחיישינן על מיעוט הנמלטים וה"ה בגוסס הגם דרוב גוססים מתים אבל יש מיעוט דנתרפאים וא"כ חיישינן על המיעוט ואין חילוק אם ראו העדים הגסיסה יום אחד או ג' דאפילו אם ראו גסיסה אפי' שעה אחת יש ג"כ הך הרוב דרוב גוססים למיתה ואפילו ראו הגסיסה ג' ימים מעל"ע יש ג"כ מיעוט המתרפאים וא"כ כמו דלא דאזלינן בתר רוב בנטבע במים שאין להם סוף ה"ה דלא אזלינן בתר רוב גוססים למיתה והתפלא מאוד איך שגו ברואה גדולי פוסקים יעו"ש. ונלע"ד לחקור בעזה"י דלכאורה הקשתי שהשג"א מסיים בסוף שבדיעבד אם נשאת לא תצא ל"ש שמעידים שראוהו גוסס שעה או שהיה גוסס ג' ימים אם נשאת לא תצא אבל לכתחילה לא תינשא אפי' ראוהו גוסס ג' ימים יעו"ש ולדעתי יפלא דבשלומא אם ראוהו גוסס שעה אחת או יום אחד אז מהני עדותם בדיעבד דיש רוב בעולם דרוב גוססים למיתה ומסתמא מת גם בעל האשה הזאת דהיה מן הרוב גוססים אשר ימותו עד ג' ימים דאזלינן בתר רובא ואמרינן בודאי בעלה הראשון היה מת בתוך ג' ימים אשר התחיל אצלו הגסיסה אבל אם העדים מעידים שראוהו גוסס ג' ימים מעל"ע א"כ יצא זה מכלל רוב גוססים למיתה דהא רוב גוססים ימותו בתוך ג' ימים משעה שהתחיל הגסיסה וזה לא מת בתוך ג' ימים א"כ כאן דאיפליג משאר רוב גוססים ולא מת תוך ג' ימים א"כ ראה ראינו דהוא אינו מן רוב גוססים למיתה וא"כ הוא מן המיעוט גוססים שאינם מתים ע"י הגסיסה והך רוב גוססים למיתה בג' ימים נתהפך לברר שהך גוסס הוא מן המיעוט שאינם באים ע"י גסיסה למיתה דאם היה מן הרוב למיתה היה לו למות בתוך ג' ימים ואוקמיה אותו בחזקת חי כמו דאמרי' בזקן בן מאה שנה דנותנים אותו בחזקת שהוא קיים כיון דאיפלג איפלג עיין בגיטין דף כ"ח ועיין בירושלמי שם ה"ה כאן כיון דאיפלג דנשאר ג' ימים בגסיסה ה"ה איפלג דנשאר חי והיה הדין אם נשאת תצא וצע"ג. ואפילו לשיטת מן ראשונים דלא פסקינן סברת כיון דאיפלג איפלג עיין רשב"א גיטין דף הנ"ל דדעת רי"ף ורמב"ם כן הוא יעו"ש היינו שם הוא להקל לאמור כיון דחי מאה שנים ה"ה יחיה כפלים בשנים מרוב העולם וליתן הגט בחזקת שהוא קיים ע"ז חלקו דאין סברת איפלג איפלג פועל להקל אבל כאן פועל כיון דאיפלג בגסיסה ג' ימים איפלג דחיישינן דנתרפא ולהחמיר עליה דלו יהיה הוי ספק חי ספק מת אסורה לעלמא וא"כ נאמר שיש ספק עכ"פ אם מת בגסיסה הנ"ל אחר ג' ימים או איפלג ונשאר חי א"כ תצא היא מבעלה דהוה ספק דאורייתא שמא בעלה חי וצע"ג. ונ"ל לתרץ והוא דבשלומא אם רוב בני אדם מגיעים רק לגבורות שמונים שנה ואחר ימי גבורה מתים וזה האיש ראינו שחי עד מאה שנים והוא בריא אמרינן כשם שהפליג עד מאה יוכל להיות שחי מאה ושמונים דאוקמי' אותו על חזקת איפלג כשם שאיפלג משמונים עד מאה ה"ה שעומד בחזקת איפלג עוד רבות בשנים וה"ה בשראינו אדם גוסס הא מן הראוי' לאוקמי בחזקת גוסס ימים רבים דכל דבר אוקמי' אחזקה רק רוב עדיף מחזקה והלא רוב גוססים למיתה ועדיף הרוב גוססים למיתה ונאמר דמת משנאמר דגוסס עדיף מכח דאוקמי' אחזקה שהיה גוסס דהא יש כנגד חזקת גוסס רובא דרוב גוססים מתים לכן מחליטים שמת אבל אם היה גוסס ג' ימים מעל"ע יצא מרוב שרוב גוססים מתים בתוך ג' מעל"ע א"כ נשאר בחזקת גוסס כשם שהוחזק ג' ימים בגסיסה כך הוא עדיין גוסס דכל דבר אוקמי' אחזקה אם אין רוב מתנגד לחזקה ודוק ונחזי אנן אי גוסס הרי הוא כמת או הרי הוא כחי פליגי אבות עולם עיין תוס' קידושין דף ע"ח ורשב"א בגיטין דף ע' הביא ג"כ פלוגתא הנ"ל ועי' בש"ע א"ע סי' קכ"א בב"י שם שהאריך והדבר פלא להבין. ואקדים חכז"ל ברכות דף ח' דרשו על פ' על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רנב"י אמר לעת מצא זו מיתה שנאמר למות תוצאות תניא נמי הכי תתק"ג מיני מיתה נברא בעולם שנאמר למות תוצאות בגימטריא הכי הוה קשה שבכולן אסכרא ניחא שבכולן נשיקה עכ"ל ועיין בתנחומא פ' מקץ וז"ל לעת מצא יתפלל על מיצוי הנפש דאר"י אין לך קשה מיציאת הנפש היאך יוצאה ר"י אמר כקפטורן יוצאה מתוך הושט כך הנפש יוצאה מן הגוף ר"ח אמר כצפורן מתוך הושט שמואל אמר כסולם הפוך כך הנשמה יוצאה מן הגוף ראה כמה קשה יציאת הנשמה עכ"ל ועיון עוד בכמה מקומות בגמרא ובמדרשים שונים בזה. היוצא מזה דיש כמה מיתות שונות ר"ל אשר מתחיל יציאת הנפש ולא נגמרה לפעמים רק אחר יום או יומים או שלשת ימים כי גוף המיתה ממשכת זמן זמנים טובא הגם שאדם עוד חי בכל זאת כבר התחיל המיתה וגם בודאי תגמור המיתה לאט לאט כי הוא מיתה אריכא וכפי קבלת חכז"ל יש תתק"ג גופי מיתות אשר נכללו בשם יציאת הנפש אשר על זה נאמר ולמות תוצאות אשר מרגע שמתחיל יציאת הנפש הפרידה מן הגוף הוה בכלל מיתה ויוכל להיות פירד יציאת הנפש בהמשכת כמה ימים ולילות עד שיגמר הפירוד והוצאת הנפש מהגוף שנוסע לגמרי כמובן. ובספרי פ' חקת על פסוק כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כתב בספרי וז"ל אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות מכאן אתה דן לשרץ מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות או חלוף מה שרץ הקל הרי הוא מטמא כשהוא מפרפר מת החמור אינו דין שיטמא אפי' מפרפר ת"ל כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות שאין ת"ל אשר ימות ומה ת"ל אשר ימות מגיד אינו מטמא עד שעה שימות דנתי וחילפתי בטל החילוף זכיתי לדון כבתחילה מה מת חמור אין מטמא עד שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעת שימות עכ"ל הפי' הוא כך דפרפר לא הוה אפי' התחלת מיתה דהוא רק אות שגודל הכאב והיסורים עד שיתגולל בעפר וימות עיין ביומא דף כ"ג דהאי תינוק שתקע חבירו סכין בלבו ובא אביו ואמר שהוא מפרפר והסכין לא נטמא ועיין בערוך ערך פרפר ועיין ברבה פתיחת איכה משל למלך שנטל המקל וחבט לבנו ופרפר ומת ועיין עוד ברבה על פ' לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר וז"ל הות איתתא אמרה לבעלה סב לך חד שירא או חד קדש וסק לשוקא אי משכחת כלום ואנן אכלין הוה סליק לשוקא וחמי דלא אשכח כלום והוה מפרפר ומאית והיא אמרה לבנה חמי מה עביד אביך סליק לשוקא וחמא אבוהו והוה מפרפר ומית עלוהי הה"ד בהתעטפם כחלל ברחובות עיר היינו בעלה ובנה הגדול בהשתפך נפשם אל חיק אמותם הוא ברא זעירא בעי למינק ולא משכח חלב ומפרפר ומית עכ"ל רמזו דפרפר הוא בא מכח רוב צער או מרוב מחסור או מרוב חבטא שיפרפרו כמו חלל אשר דוקר בחרב או בחנית ונעשה בו סימן טריפות שיוכל לחיות רק מרוב יסורים וצער יתגולל ויקרב מיתתו אבל אין הפרפר התחלת יציאת הנפש שנקרא מיתה רק דבר הבא מרוב יסורים וצער מרוב מכאובים שמרגיש החולשה בכל איבריו וגידיו עד שיתגולל בעפר וסופו להיות שימות ויצא נפשו ודרשו בספרי דהיה ס"ד לומר דפרפר יהיה נחשב כמת ת"ל הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות שאין ת"ל אשר ימות אלא לגלות שלא יטמא עד שעה שימות שהתחיל המיתה עכ"פ שרי ליגע במת נפש אדם אשר ימשוך עכ"פ מיתתו הגם ימות בעתיד שיבוא למיתה בודאי אבל משעה שהתחיל המיתה ימות בסוף גמר מיתה אז הדין משעה שמתחיל המיתה הוא מטמא דכל דסופו למות הרי הוא כמת משעה שהתחיל המיתה ולכן כתיב אשר ימות האדם נוגע במת אשר ימות דמה מת כולה או מת פלגא עכ"פ הוה יציאת הנפש והרי הוא מת (ועיין רמב"ם פ"ט מה' רוצח ה"ט וז"ל כי ימצא חלל ולא חנוק ולא מפרפר עכ"ל ופלא על ר' צדוק יומא כ"ג שאמר על מי להביא עגלה ערופה והיה לגמ' לומר הא הוה מפרפר וצע"ג). ולפ"ז מה דאמרי' פ"א דאהלות משנה ו' אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגויד ואפי' גוסס זוקק ליבום וכתב הברטנורא וז"ל דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות למידן הכתוב שאינו מטמא עד שימות עכ"ל הגם דרוב גוססין למיתה עיין גיטין דף כ"ח היינו מכח צרת החזה יבוא לידי מיתה אבל עכ"פ עדיין לא התחיל גוף המיתה דהא אם התחיל המיתה אי אפשר שיברא ויקום עוד על משענתו רק יוגמר מיתתו לאט לאט והא קחזינן דמיעוט גוססין יקומו וישובו לבריאתן ע"כ דגסיסה לא הוה אפי' התחלת מיתה והוה רק כפרפר ואדם אינו מטמא עד שתצא נפשו היינו התחלת המיתה וא"כ כיון דגסיסה לא הוה אפי' התחלת מיתה א"כ הגוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום ודוק. ומצאתי להגאון מווילנא בפרושו על טהרות שכתב על משנה הנ"ל וז"ל ואפי' מגויד שאינו יכול עוד לחיות אינו מטמא משום שדעתו צלול ואפי' גוסס שאין דעתו צלול אינו מטמא משום שיכול עוד לחיות עכ"ל הרי אם היה בבטח שגוסס לא יוכל לחיות עוד היה מטמא יען כיון שאין דעתו צלול ולא יוכל לחיות היה הגסיסה עכ"פ התחלת מיתה ומטמא דכתיב אשר ימות והבן. ומעתה אני אומר הגסיסה דלא הוה התחלת המיתה הוא גסיסה בתוך ג' ימים דשם רוב גוססין למיתה ומיעוט לחיים היינו שיתרפאו לחיים בריאים וממילא כיון דמיעוט יתרפא לא הוה הגסיסה תחילת מיתה דאצל מי שהתחיל המיתה לא יעמוד חי עוד וכיון דחזינן דמיעוט יתרפאו וע"כ דגסיסה לא הוה תחילת מיתה והוה כחי לכל דבריו אבל מי שמשך הגסיסה ג' ימים א"כ יצא מהרוב גוססין שימותו בתוך ג' ימים אבל גם מן המיעוט יצא דמיעוט גוססין שנשארים המה ישובו לאיתנם בתוך ג' ימים ונסתלק מהם הגסיסה בתוך ימים וישובו ויתרפאו מעט מעט וזה שמשך אצלו הגסיסה ג' ימים יצא ג"כ מן המיעוט ותלינן דגסיסה אצלו הוה התחלת מיתה ולא נגמרו המיתה הגם שעברו ג' ימים ולו יהיה שמושך עוד הגסיסה ימים גוסס כזה חיותו הוה כחיות זנב הלטאה ובחיותו כבר מת דגוסס דמיתה הוה כמת לכל ענינים מטמא כמת ואשתו מותרת דכבר אבדו כל עשתנותיו ולא דמי למים שאין להם סוף דשם יש מיעוט שיצילו וישארו חיים וקיימים אבל גוסס ג' ימים שיצא מן המיעוט גוססים שיתרפאו כשם שיצא מן הרוב גוססים שימותו והוה גסיסתו מיתתו ולא נעלה לחדש שנמצא עוד רוב ומיעוט בהגוססים ג' ימים מעל"ע ג"כ ימצא רוב אשר ימותו אחרי כן ומיעוט יתרפאו להיות קיימים ואפי' את"ל שהיה נמצא ב"א שיעמוד איש אחר גסיסה ג' ימים מעל"ע ונתרפא הוה מיעוטא דמיעוטא אחד מאלף אשר טעינו בסימני גסיסה מתחילה ונחליט דמשעה שגסס לא עבר ג' ימים מעל"ע ולא חיישינן אפי' באשת איש אבל במים שאין להם סוף הגם הרוב נטבעים נשאר מיעוט דיצולו וחיישינן דנשאר חי וכן אם יעידו עדים על שראו גסיסה יום אחד אמרינן הגם דרוב גוססים למיתה נשאר המיעוט לחיים ודוק. ומעתה צדקו דברי הב"ש ובית הלל דאם יש עדים שהיה גוסס ג' ימים מעל"ע ואח"כ עזבוהו הוא מותרת להנשא דרוב גוססים מתים בתוך ג' ימים ומיעוט נתרפאים וזה האיש שהיה גוסס ג' מעל"ע יצא מכלל רוב המתים וגם ממיעוט שנתרפאים א"כ נגלה שגסיסה שלו הוה התחלת מיתה וכל מי שמתו מוטל לפניו וכבר התחיל למות לא יקום עוד אלא ימות אחר ימים ומי שהתחיל למות וגם יוגמר מיתתו כבר נקרא מת משעה שמתחיל יציאת נפשו דספרי ממעט רק פרפר אבל יציאת הנפש נקרא מת הגם שיוגמר המיתה אחרי ימים דכתיב הנוגע במת וגו' אשר ימות וא"כ אשתו מותרת מיד ודוק. שוב מצאתי בבית מאיר סי' י"ז ס"ה שהשיג ג"כ על הבית שמואל כמו שהשיג השג"א וביאר כיון שרוב מתים בתוך ג' וזה היה גוסס ג' ימים מעל"ע יצא מרוב והוה מן המיעוט ויוכל להיות שנשאר ג"כ חי שלא מת כלל אפי' אחרי ימים יעו"ש ולפמ"ש יצא ג"כ מן המיעוט דאותן מיעוט דרכם להתרפאות בתוך ג' וזה שלא מת ולא נתרפא הוא אות שגסיסה שלו הוא התחלת מיתה וכל העומד למות בודאי כמת דמי דגבול אדם הוא חי ולא מי שהתחיל למות אשר יגמר מיתתו ממילא לאט לאט וכהן הנוגע בגוסס אחר שגסס ג' ימים מעל"ע הוא נוגע במת ולוקין עליו אבל בתוך ג' ימים הוא קרוב למות ומחלל ולא מטמא ועיין בנזיר דף מ"ג ובתוס' שם ועיין ביו"ד סי' ש"ג אבל אחר גסיסה ג' ימים הוה נוגע במת דכבר התחיל המיתה ונחשב כמת לכל דבר ודוק. וראיתי שנתקשה הב"מ שם אי בגוסס אחר ג' ימים מתירין את אשתו א"כ מאי הקשה תוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה למימרא איך ס"ד לומר דמתני' דאהלות טמוי לא מטמא הא מחיה לא חי הא תנן שם ג"כ גוסס ובגוסס מיעוטן חי ותי' בדוחק והקשה הנ"ל למה לא תירצו דאיירי בגוסס אחר ג' ימים הוא דלא יכול לחיות אלא מוכח דגוסס אחר ג' מעל"ע יוכל ג"כ לחיות יעו"ש ולפמ"ש נהפוך הוא דמשנה לא יוכל להיות בגוסס ג' ימים מעל"ע דא"כ יהיה אפי' מטמא ואין זוקק ליבום ואין פוטר מן היבום אלא ע"כ דאיירי בסתם גוסס שהוא בתוך ג' מעל"ע ודוק. וראי' דבכה"ג אשר יהיה ברור שיוגמר יציאת הנפש מעידים מלשון המשנה יבמות דף ק"ך אין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו שכתב רש"י בד"ה ואין מעידים וז"ל עד שיראו שתצא נפשו עכ"ל וקשה לי על המשנה למה לא כתב רבינו הקדוש אין מעידים אלא אחר שיצא נפשו דהיה משמע עד שראה שכבר נפרד נפשו ממנו אין מעידים אבל לשון אין מעידים עד שתצא נפשו לשון עתיד שלא יעידו עד שיראו דבר אשר הוא בירור שתצא נפשו בעתיד וצע"ג וגם מה הוסיף רש"י שכתב עד שיראו שתצא נפשו. ונ"ל דרמז רבינו שלא צריכים לראות שנפרד נפשו ממנו לגמרי ומונח כאבן דומם אשר אין חיות בו אלא משעה שמתחיל יציאת הנפש יוגמר דעכ"פ ידעינן שתצא נפשו בעתיד כיון שהתחיל יציאת הנפש יוגמר בעתיד ורק עד שיראו שתצא נפשו לא יעיד לן אבל אם ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו הגם שמשערין שיצא נפשו אבל עכ"פ הם לא ראו אפי' התחלת יציאת הנפש וזה שרמז רש"י שיראו שתצא נפשו אבל באומד דעת שמשערין שתצא נפשו על זה לא יעידון אבל בריאת עינים שתצא נפשו הוא מהני ומעידים וא"כ אם יבורר סימן אשר מעיד על יציאת הנפש הגם שלא ראו פירוד הנפש יכולין להעיד לכן לא כתב רבינו אין מעידים אלא אחר שיצא נפשו דאז היה במשמע עד שראו פירוד הנפש לגמרי לא יעידון ודוק. דוגמא מה דאמרו בגמ' השולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אין יכול לחיות ועיין במג"א סי' שי"ו ס"ק טו"ב יעו"ש ואפי' אם עשה זה קודם שחשכה בשבת והיה הדג חי עוד שעה במ"ש אעפ"כ חייב דמשעה שיבש כסלע לא יוכל לחיות והוה נטילת הנשמה בשבת ומה שחי עוד לא נחשב לחיות דמשעה שמתחיל יציאת הנפש הוה החיות אשר בו כחיות זנב הלטאה כמובן וה"ה באדם משעה שמתחיל יציאת הנפש כבר הוא כמת לכל ענינים ודוק וראיתי בפרמ"ג בא"ח סי' שי"ו שכתב וז"ל ואם הניחו ביבשה ובא אחד והמית אותו קודם שיבש כסלע חייב לאחר שיבש כסלע צ"ע עכ"ל משמע הגם שלאחר שיבש כסלע ימות בודאי אחר זמן ומשו"ה הראשון חייב דשוב אין יכול לחיות אעפ"כ מי שבא וממית אותו אח"כ ג"כ חייב דהראשון נטל הנפש ממקום שיבש כסלע והשני נטל יתר הנפש הרי שמסופק אם נאמר יען דהתחיל יציאת הנפש מאותו מקום סלע אם יהיה נחשב כאלו מת לגמרי או לא ולפמ"ש היה השני פטור דנחשב כמת כולו ודוק. וראה זה מצאתי במדרש רבה בראשית פל"ב על פסוק תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה וז"ל איש דמים ומרמה זה התיר ג"ע וש"ד וזה התיר ג"ע וש"ד שנאמר באחיתופל בוא אל פלגשי אביך וש"ד דכתיב ואבא עליו והוא יגע ורפה ידים וכתוב והכתי את המלך לבדו וזה התיר ג"ע וש"ד נחמן בדר"ש בר נחמני אמר לשאול וכי יש אישות לדוד הלא מורד במלכות הוא וחשב כמת ועכשיו התיר קונעתו ועשה אותו זיטויטוס וכאלו הוא מת ודמו מותר ואשתו מותרת עמד שאול ונתן מיכל אשת דוד על פיו לפלטי בן ליש וש"ד דכתיב ולא אבו עבדי שאול המלך לשלוח יד במשיח ד' עכ"ל זה בודאי נחשב שהתיר עריות שכל זמן שמורד חי אשתו אסורה וראי' מאורי' הגם שהיה מורד במלכות לא היתה בת שבע מותרת לדוד והגם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ויהיה סופו למות אעפ"כ אין קונעתו מותרת ולא הבאתי רק לדוגמא אם סופו למות אשתו מותרת דאל"כ הכי סופו למות ע"י שחייב ראשו למלך יהיה טוב מסופו למות ע"י שחייב ראשו בידי שמים וכבר הוא הולך למות שהתחיל המיתה אלא פשיטא אם התחיל המיתה נעשה אשתו מותרת וחידש דואג להמלך וז"ל הסיר קונעתו ממנו ועשה אותו זיטיוטויס וכמו שהוא מת דמו מותר ואשתו מותרת עכ"ל רבה פ' ל"ח והבן זה. ועיין בשבועות דף ל"ג א"ר הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהו לא שכיב וכתב רש"י בד"ה למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת השנייה עכ"ל ובד"ה קמ"ל ולומדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"י שרובן למיתה עכ"ל משמע דווקא יען שיש מיעוט דלא ימותו אז אעפ"י שרובן למיתה הוה הגוסס כחי לכל דבריו יען דסמוך מיעוט לחזקת חי שהיה לו ואיתרע רוב וכי תימא אי מטעם סמוך מיעוט לחזקה הוה רק כפלגא מחצה על מחצה ואין מחליטין דהוה כחי לכל דבריו יהיה רק ספק וצע"ג. נ"ל להסביר מלבד זאת דסמוך מיעוט דנתרפאים לחזקת חי יש עוד חזקה שהיה לגוף זה הגוסס חזקת זכות לנחול ומנחיל ליתן ממונו לאחרים והיה לו כח לגרש אשתו או זכות שיבמתו זקוקה לו או זכות שיש לו בן ואשתו פטורה מיבום וכח קנין שמאכיל בתרומה וכדומה עיין בפנ"י גיטין דף כ"ח כי זהו חזקה בפני עצמו מה שאשתו הי' אוכלת בתרומה עד עתה ומספק אין אתה יכול לאוסרה ועיין בתב"ש סי' ח"י בנאבד הסכין א"כ הוה תרי רובא כנגד הרוב וקצרתי ודוק או מחמת שעכ"פ מיעוט אינם אזלי למיתה אלא יתרפאו א"כ הוא הוכחה שכל גוסס לא הוה מיתה אלא חולה וממילא הרי הוא כחי לכל דבריו אבל אי היה כל גוסס למיתה אז הוה הגוסס נחשב כאלו מת לגמרי ועיין רמב"ם פ"י מהל' שבועות הל' ט"ו שכתב וז"ל שהרי השנייה בעת כפירה ראשונה לא היתה ראוי' להעיד ואעפ"י שבמהרה יהיה ראוי' כשימותו אלו הגוססות עכ"ל משמע שסובר אעפ"י שמחליטין במהרה ימותו דמסתמא יהיה מרוב גוססים למיתה אעפ"כ המה נחשבים כחיים ג"כ מהך טעמא דגסיסה בתוך ג' ימים לא הוה התחלת מיתה ודוק. אך יוקשה לי מרמב"ם פ"ב מהל' רוצח הל' ז' שכתב וז"ל אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפי' הרג את הגוסס נהרג עליו ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס ההורג אין ב"ד ממיתין אותו עכ"ל ועיין בכ"מ מגמ' סנהדרין יעו"ש מדחשוב החולה הנוטה למות ומוסיף אפי' הרג את הגוסס נהרג עליו משמע דגוסס הוה התחלת מיתה ואעפ"כ נחשב כחי דאל"כ דגוסס הוה רק חולה הנוטה למות א"כ הלא כבר חושב חולה הנוטה למות ומאי רבותא בגוסס וצע"ג ואולי הגם דרוב גוססים למיתה והך החולה הנוטה למות הוא רק שאמדוהו הרופאים הבקיאים למות ודוק. תכלית החקירה דיש שני מיני גוססים (א) חולים אשר אותה מחלה שולטת בגוף ומחלישים את הגוף עד שיתעלף וימות ואותן גוססים אשר למות ימותו בתוך ג' ימים ואשר לחיים יתרפאו בתוך ג' ימים ויצא מן הסכנה ומהם רובם למיתה אזלי ומיעוט יבדלו לחיים (ב) יש גוססים אשר הוא עת פקודתם ויפרד הנפש מן הגוף ויש מיתה שבאת בארוכה ויש שבאת בקצרה כי יש למות תוצאות רבות ואצל מי שמתחיל המיתה הוא ימות בבטח ולא יתרפא עוד והגוססים ג' ימים מעל"ע הוא יציאת הנפש אשר לא יתרפא עוד ויש להתאבל עליו וגם להתיר אשתו ותמתין ג' חדשים ימי הבחנה ומותרת לעלמא ודוק (ועיין אלי' רבה א"ח סי' שכ"ח וסי' ל'). וידעתי גם ידעתי שיש לעיין בגמרא בב"ב דף קל"ז שמשמע שאם אמר אם גמר מיתה מהני הגט והמתנה ועיין בלח"מ פ"ט מהל' גירושין הל' כ' יעו"ש בכל זאת לא מנעתי עצמי כי מלאכת שמים היא ויש דברים בגיו וכפי כוחי עמלתי להרבות ולהרחיב גבולי תורה ומי שדעתו רחבה מדעתי ימלא ידו לד' (ועיין בדג"מ סי' י"ז שהשיג ג"כ על הב"ש). סוף דבר בנידן שאלתינו לצרף להתיר מה שספרה הערלית ששלחה הגוסס על עגלה ביד גוי שיוביל אותו לאחד מקהלות ישראל ונדרש בכל אותן מקהלות שלא הובא חולה ישראל באותו זמן רק נמצא ישראל אחד מת באותו דרך למקהלות הקרובה (ועיין בתשובת מבי"ט אם הלך ישראל בדרך ונמצא ישראל אחד מת דתלינן שזה הוא) ומסתמא גוסס ג' מעל"ע המובל בעגלה בלי כסות הוא מת והניחו הגוי על פני השדה והגם דכבר צעק הש"ש בשמעתא ז' דאם נאבד חי ונמצא מת הוה כנאבד ככר ונמצא פירורין יעו"ש זה בעובדא דמבי"ט דהלך איש בריא ואמיץ כח אבל אם הובל גוסס ג' ימים מעל"ע ונמצא מת בוודאי ראוי לתלות שהגוסס הנ"ל שהובא בדרך זה הוא היה המת דהא גוסס ג' ימים רחוק שיחיה אפי' להחולקים על הב"ש על כן נראה לענ"ד שאשתו מותרת והאב נוחל את בנו כנלענ"ד אם יסכימו גדולי ישראל עמי בעזה"י (ועיין פסחים דף ע' שהיה נשיא גוסס יעו"ש ופלא הלא רוב גוססים למיתה ומהכ"ת יטבול אלא ג"כ הרוב הוא שימות בהנך ג' ימים ואפשר שימות ביום ג' ויהיה עוד הפסח בטהרה):