אור ברסלב
שות מחנה חיים ח › סימן כח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ח · סימן כח

סימן כז

שפעת נעימות ד' עלי ראש גבר הגדול בתורה ויראה חריף ובקי כבוד אחי הרב ר' זוסמן סופר נ"י ולכל מרבית ביתו יאמר שלום אב"ד דק"ק האלאש יע"א. ראיתי במכתבך אל בני הבח' החרוץ יעקב שלום נ"י שהשגת על סברא שחדשתי מאז על קו' שלך למה נחלל אנחנו שבת כדי ליתן לחולה בשר כשר ולא יצרך לאכול נבילות הלא בסי' ש"ו פסקי' דהאב לא יחלל שבת בעבור בתו דלא אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו וחדשתי דכל העושה בשביל חולה מלאכה הוא רק שליח של החולה וכאן לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה דנהפוך הוא הלא החולה מותר לחלל שבת בעבור עצמו דכתיב וחי בהם א"כ אם השליח יהי' כמשלח אין כאן עבירה ואם לא יהי' השליח כמשלח אז יש עבירה באופן זה בודאי אמרי' דיש שליחות ולא יהי' דבר עבירה בעולם כאשר מבואר בספרי מ"ח ח"ר סי' ק"ב בד"ה ועתה וכעת השגת בקו' מושכלת כפי מבואר במ"ל בפ"ח מהל' חובל ומזיק דנרדף יכול להמית הרודף הגם שיכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף וא"כ למה איש אחר אשר הי' יכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו והרג הרודף חייב כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' רוצח נימא שהוא שליח של הנרדף דהא זכות לו ואז לא עשה עבירה דשליח של אדם כמותו ויהי' פטור וצע"ג. אהובי אחי נ"י שתי תשובות בדבר (א) עיין רא"ש בסוגיא דתופס לבע"ח דין דמלוה יכול לתפוס הגם שבתפיסתו מחייב לאחרים אבל שליח לא יכול לעשות יען דשליח מחייב אחרים בזה שנעשה שליח שיבוא ע"י שליחותו חוב לאחרים ועיין בפנ"י וה"ה כאן איך יהי' הבא להציל שליח של הנרדף הלא הוא עושה בשליחות חוב להרודף הגם דהנרדף יוכל להרוג את הרודף הגם שיכול להציל עצמו ע"י באחד מאיבריו של הרודף כיון שאיש אחר לא רשאי להמית אותו אם יכול להציל הנרדף ע"י אחד מאיבריו א"כ לא יוכל איש אחר להיות שליח של הנרדף לחייב הרודף ודוק (ועיין בדג"מ ח"מ סי' קפ"ב). (ב) כיון דילפי' מקרא לא תעמוד על דם רעך שיש מצוה על כל איש ואיש מישראל להציל הנרדף מיד הרודף א"כ בא חיוב הצלה עליו כמו מצות הנחת תפילין א"כ אי אפשר לעשות ההצלה בתורת שליחות כי החיוב מוטל עליו לעשות מצוה של עצמו וממילא אם המית הרודף חייב דלא הי' אפשר להיות שליח לאחרים כי הי' צריך לעשות בשביל עצמו ואין כאן שליחות ועיין חתם סופר ביו"ד סי' רצ"ה מה שחידש אדמ"ו ז"ל שחיוב תשלומין במילה והריגת שור נסקל יען דאי אפשר לעשות מתורת שליחות כי החיוב הוא עליו והבן. ובני הבח' נ"י תירץ זיל בתר טעמא דהנרדף הוא פחד על נפשו והבא להרגך השכם להרגו ולא צריך ליתן ללבו אם יוכל להציל עצמו באחד מאיבריו כי יחם לבבו על הרודף ולא חייבו התורה ליתן מתג ורסן אז כאשר חם לבו בקרבו אבל איש אחר שאר אין לו חמימות לבו לו יהי' שהוא שליח אין רשאי לשפוך דם נקי חנם עכ"ד ונכון. ואוסיף נופך על דברי בני נ"י דחכז"ל אמרו בברכות דף נ"ח וסנהדרין ע"ב הבא להרגך השכם להרגו עכ"ל וקשה מהכ"ת לא יהרוג מי שרוצה להרוג אותו אלא התורה אמרה הקדים עצמך להרגו בלי לחקור אם יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו רק יהרוג אותו וכל זה הבעל הבית אבל איש אחר דמרבינן מן הפסוקים עיין סנהדרין דף ע"ג שגם אחר מחויב להרגו אבל זה דווקא אם לא יכול להציל באחד מאבריו וק"ל. אך זה רבות בשנים אשר הי' דין של מ"ל פלא בעיני שיהי' הנרדף מותר להרוג את הרודף אפי' יכול להציל עצמו באחד מאיבריו הלא רש"י כתב בדף ע"ד בד"ה ויכול וז"ל הנרדף או הרואה להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו עכ"ל נגלה שגם הנרדף מחויב להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף וצע"ג (עיין רש"י סנהדרין דף מ"ט בד"ה רודף אחר חבירו מבואר דלא כמ"ל יעו"ש). ואגב גררא אעתיק לך הערות מחדושי כי זה רבות בשנים כתבתי קונטרס גדול בזה ואעתיק רק איזה דברים קטנים משם בקיצר נמרץ. (א) הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה כ' שיש רשות להרוג ובהל' רוצח פ"א כתב חייב להרגו ואמרתי לתרץ דתוס' בסנהדרין דף ע"ג ד"ה אף רוצח הקשה הלא מוהוכה ילפינן ותירצו התם רשות אבל הכא חובה יעו"ש ודקדקתי דהיה להם לכתב דס"ד רשות קמ"ל חובה מדכתבו התם רשות משמע דגם במסקנא התם רשות והוא פלא ועוד קשה לי א"כ דקמ"ל הכא חובה דילפי' מפסוק וא"כ והוכה למה לי וצע"ג. ונלע"ד בשלומא במחתרת דהוא בא רק ליקח ממון רק התורה ירדה על סוף דעת הבריות שחושב אם יעמוד בעל הבית נגדו יהרגהו והתורה התירה את דמו והי' בס"ד שרק הבעל הבית מותר להרגו דהא כתיב והוכה דקאי על בעל לבית רק ילפי' מדלא כתיב והכהו משמע שגם אחר יכול להורגו וא"כ איש אחר דומיא דבעל הבית שיכול ליתן מתג ורסן לחמדת ממונו ולא צריך להרגו רק בוז יבוז לכספו וזהבו ולא ישפוך דם ה"ה איש אחר יוכל להרוג הבא במחתרת ואין מחויב להרגו כמו שבעל הבית עצמו אין מחויב להרגו להבא במחתרת אבל ברודף אחר חבירו להרגו אז בודאי אין רשות ביד הנרדף שיפקיר נפשו אם יוכל להציל עצמו מיד הרודף דהא יש מ"ע ושמרתם את נפשותיכם ואם יוכל להרוג את הרודף ולא הציל עצמו דמו בראשו ואלקים יבקש דמו מיד עצמו בעתיד דכתיב מיד כל חיה אדרשנו לנשמה ידרוש הקב"ה מי שאבד גופו וכן מי שלא הציל עצמו מיד הרודף הוא כמאבד עצמו לדעת ולכן גם כל איש הרואה מחויב להציל הנרדף מיד הרודף וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים במחתרת פסק רשות וברוצח פסק חובה וזה שרמזו תוס' שם רשות שגם למסקנא הוה רשות במחתרת וברוצח חוב מוטל עליו כנלענ"ד ברור בעזה"י ואחרי שנים ראיתי שכפת תמרים נתקשה בדברים ואחרי מחילת תורתו לא עמד בזה כי הדברים ברורים ויש לי בדברי מג"א שכ"ט ובתרה"ד פלפול ואין כאן מקומו. (ב) הרמב"ם פ"א מהל' רוצח בהל' י"א כתב וז"ל אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אעפ"י שהשבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתן אותו עד שיעשה ויביאוהו לב"ד וידינוהו וימות עכ"ל ודבריו נפלאים בעיני הלא במתני' תנן המחלל שבת והעובד ע"ז משמע שרואה שחבירו הוא מחלל שבת ורוצה לחלל עוד או עובד ע"ז ורוצה לעבוד עוד אעפ"כ אין מצילין אותו בנפשו ובגמ' דף ע"ג שהביא שרשב"י סובר העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו ורשב"א סובר המחלל שבת מצילין אותו בנפשו נקטו ג"כ העובד ע"ז והמחלל שבת אבל אם רוצה לחלל שבת או רוצה לעבוד ע"ז לא איירי וא"כ למה שינה הרמב"ם וכתב שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז והוא פלא בעיני כאשר אבאר בעזה"י. ואקדים דראיתי למ"ל פכ"ד מהל' שבת הל' ז' נסתפק מי שרודף אחרי ערוה בשבת מהו שיחלל אחר שבת להרגו להאי רודף דהא דמותר להרוג למי שרודף אחרי ערוה הוא מחלק עונשין ואפשר שלא נחלל שבת לעונש כמו שפסק הרמב"ם שהב"ד אין רשאין לענוש בשבת מי שחייב מיתה וכתב וז"ל וכי תימא דלא חשוב חלול שבת משום דמקלקל בחבורה הא ליתא שהרי כתבו תוס' סנהדרין דף נ"ה ד"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשוב תיקון משום דיש לו כפרה וה"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ"כ התוס' בפ' בן סורר דף ע"ג ד"ה חד למעוטי ע"ז יעו"ש עכ"ל. ונ"ל דיש לחקור דתוס' בסנהדרין דף ל"ה ד"ה אין רציחה כתבו וז"ל אפי' מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל הכוונה מי שעבר עבירה ונגמר דינו בב"ד להמית אז מיתתו ע"י ב"ד מכפר לו על עונותיו אשר עשה ועיין רמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין הל' א' יעו"ש א"כ הוה המיתה תיקון דהא המיתה מתקן גברא מה לי תיקון גברא או תיקון כלי עיין שבת דף ק"ה גבי מילה מה לי תיקון גברא או תיקון כלי אבל מי שרודף אחרי עריות אשר מבקש לעשות עבירה ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שטוב לו שימות טרם שיעבור ויהי' רע לשמים וגם רע לבריות שפוגם גם אותה א"כ אם הרואה ימית אותו א"כ לא חטא ולא צריך כפרה והוה מיתתו רק מקלקל בחבורה דעדיין לא חטא רק רחמנא הפקיר נפשו שימות זכאי ואין ההורגו מחלל שבת דמקלקל בחבורה פטור ודוק. אמנם בוודאי מי שכבר התחיל לחלל שבת או התחיל ם לעבוד ע"ז ועומד במרדו וחפץ לחלל עוד שבת או לעבוד עוד ע"ז בהמשכה ואילך למשל בשבת התחיל לארוג וחפץ לארוג אמה על אמה או זבח לע"ז וחפץ גם לזרוק ולהקטיר אז בודאי מי שממית אותו שלא יחלל שבת ויעבוד ע"ז עוד הוא מתקן גברא אם הדין הוא שמותר להרוג מחלל שבת ועובד ע"ז דהא התורה עשה כל אחד מישראל דיין להרוג אותו כאשר כתב המ"ל וז"ל וא"כ ה"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני עונשין עכ"ל שעשה הקב"ה בישראל כמו בב"נ שנהרג בע"א ודיין אחד הוא העד והוא הדיין עיין חכם צבי סי' פ"ד וא"כ הוה המיתה כפרה על מה שעבר וחטא (הגם שלא התודה כחכז"ל נתנו נבלת עבדיך) ולכך רשב"י וראב"ש דנקטו המחלל שבת והעובד ע"ז מותר להמית אותן אז שפיר כתבו תוס' בד"ה חד דהוה תיקון ולא מקלקל אבל ברודף אחר הערוה והרואה הורג אותו קודם שחוטא בודאי אין כאן חילול שבת דהוה מקלקל בחבורה ושפיר פסק הרי"ף הרודף אחרי נערה מאורסה ביוכ"פ הורגין אותו דהוה מקלקל ודוק. ואסברא טעמא דמילתא למה אמרו המחלל שבת והעובד ע"ז ולא אמרו הרוצה לחלל שבת ולעבוד ע"ז דבשלומא בהנך דהווין רק רע לשמים וגם אם עברו יוכל הב"ד להרוג אותם רק רשב"י וראב"ש סוברים דהנך חמורין וראוי' שימות זכאי ולא ימות חייב א"כ הגם שרודף אחרי חילל שבת או עבוד ע"ז אמרי' עביד אינש דגזים ולא ועשה דהא יש לו חזקת כשרות מעיקרא והגם שאיתרע חזקתו שהתרו בו שלא ירדוף ולא שמע לקולם עיין רמב"ם פ"א מהל' רוצח ואעפ"כ אי אפשר להרוג אותו דדלמא לא יעשה העבירה עיין תוס' נדה דף ב' הגם דאינה בחזקת טהורה אבל גם אינה בחזקת טמאה יעו"ש וה"ה הכא דרודף אחרי העבירות בכל זאת לא אבד לגמרי חזקת כשרות וצדקות דנהרוג אותו אבל אם כבר חילל שבת או עבד ע"ז ומבקש לעבור עוד אז סובר רשב"י וראב"ש דמותר להרוג אותו שלא יעבור עוד חומר איסור שבת וע"ז אבל ברודף אחר נערה המאורסה או רודף אחרי חבירו להורגו שהתיר הקב"ה להורגו בעבור להציל את הנרדף כי אלקים יבקש את הנרדף א"כ בכל ספק שבעולם התיר הקב"ה להרוג את הרודף דמשעה שמרים יד על רעהו הוא נעשה רשע כי איך נקל ונאמר שמא לא יהרוג או שמא לא יבעול הלא יהי' מעוות שאין באפשרות לתקן אח"כ וא"כ אם נהרוג טרם שעבר עבירה הוה מיתתו קלקול וההורג ורודף אינו מחלל שבת ודוק. ואין להקשות מגמ' סנהדרין דף ע"ב דהקשה אין לו דמים בין בחול בין בשבת ואמרו בגמ' קס"ד מידי דהוה ההורג ב"ד דבשבת לא קטלינן ליה קמ"ל וקשה לפי סברא שלי בשלומא סנהדרין הורגין אחרי שנגמר דינו בעבור עבירה א"כ הוה המיתה תיקון גברא דהמיתה מכפר עליו אבל הבא במחתרת דנהרוג קודם שעבר העבירה א"כ הוה מת זכאי ולא הוה המיתה תיקון וא"כ פשיטא דהורגין אותו בשבת ולמה לי קרא דאין לו דמים להרוג אותו אפילו בשבת וצע"ג. ואחר העיון נ"ל כיון דהבא במחתרת הפקיר הקב"ה דמו לענין אם נפל עליו הגל אין מפקחין עליו כדילפי' אם זרחה השמש דמים לו בין בחול בין בשבת ואמרו שם בסנהדרין דף ע"ב לענין מפקחין עליו את הגל ופי' רש"י בד"ה לפקח אבל מי שבא על עסקי נפשות אין מפקחין דהא גברא קטילא יעו"ש א"כ הוה במחתרת מיתתו כפרה דמשעה שבא במחתרת נתחייב מיתה אבל ברודף אחרי למלאות תאותו ונהרג הוא מת זכאי ודוק. אך מה אעשה שהרמב"ם וגם רש"י במתני' דף ע"ב כתב הרוצה לעבוד ע"ז ולחלל שבת משמע שגם בזה איכא רבותא דלא ניתן להצילו בנפשו ולשון המתני' דנקט המחלל שבת ועובד ע"ז וכן רשב"י וראב"ש נקטו המחלל שבת והעובד ע"ז א"כ הי' לרש"י ולרמב"ם לנקוט ג"כ המחלל שבת והעובד ע"ז דהא הלכה כן אפילו הוא מחלל או עובד אבל ברוצה לחלל שבת ולעבוד ע"ז ליכא מאן דסובר כן והארכתי שם עוד בטעם הדבר למה הבעה"ב לא צריך להפקיר ממונו ולא יחלל שבת להרוג להבא לחתור שבא רק בעבור ליקח ממון והפלאתי על מג"א שנתקשה למה מתיר תרה"ד לחלל שבת בעבור אם בא גייסות ליקח ממון הלא יוכלו לראות ליקח ממונם יעו"ש וקשה א"כ גם במחתרת יפקיר ממונו ועכ"ח דשאני התם דהבא במחתרת חושב שבעל הממון יעמוד נגדו שלא יקח וא"כ יהרוג לבעל הבית ושפיר הפקירה התורה את דמו משום הבא להרגו ולא יעשה הבעה"ב עבירה כלל לכן הקשה המג"א עכ"פ למה נתיר לחלל שבת הלא יש בידינו להפקיר הממון ויש לי פלפול בזה על הגהת מהר"ש לאנדא בנב"י מהד"ת ח"מ סי' ס' יעו"ש כי העיר דמוכח שאומרים ברודף חטא בשביל שיזכה חבירו ולדעתי אין כאן חטא דתורה הפקירה דמו ולא דמי להרשב"א שהביא המג"א סי' ש"ו ודוק. ובזה יישבתי דברי הרמב"ם בפ"א הל' רוצח הל' ז' שכתב וז"ל ואעפ"י שלא הרג ונתקשה הכ"מ הלא אם הרג א"כ אין כאן דין רודף יעו"ש ואמרתי לא מיבעי אם הרודף להרוג שמעון כבר הרג ראובן ורודף גם אחרי שמעון שאז בודאי התיר הקב"ה דמו של רודף דכבר נעשה רשע למות אבל אם לא הרג דיש לו חזקת כשרות מקודם ואפשר דגזים ולא עבר אעפ"כ כיון שמתרים בו ולא שומע בקול התראה הגם שלא התיר עצמו למיתה הוא יהרג על הרדיפה לבד דאי אפשר לעמוד ולראות בספק דם הנרדף. גם הערותי אז על המ"ל שחקר אי מותר להרוג אותו אפי' בשבת הלא לר"י דבעבור פגמה התורה התירה דמו ואי אמרת הניחו לו דמי' להרודף א"כ איך יהיה מותר בשבת הלא אמרי' בכתובות דף מ' כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל אפי' אמרה בעינא אין עשה דוחה לל"ת וה"ה כאן אי אמרה הניחא ליה ליכא עשה כלל וצע"ג. ואמרתי לחלק שם מותר לה לומר לא בעינא ליה וליכא עשה כלל אבל כאן אטו רשאי היא לאמור הניחו לו הלא הבעילה היא איסור הגם שבעבור האיסור לא התורה התורה דמו של רודף רק בעבור פגמה עכ"פ אינה רשאי לה לומר הניחו לו וממילא חייב על פגמה נדחה שבת בעבור פגמה ולא דמי לב"מ דף ל' פעמים שאתה מתעלם כגון כהן בבית הקברות יען שיש בידו למחול על ממונו ולא יהיה עשה בעולם עיין בש"מ ודוק וגם שם הוה מכח עשה דלו תהיה לאשה שידחה הל"ת אבל כאן מה שמותר להרגו שלא לפגמה לא הוה מכח עשה דוחה ל"ת אלא דהותר דם של איש הרודף לפגום אותה וא"כ לא שייך אי אמרה הניחו לו פטור א"כ גם בלא ניחא לה בפגם יהיה אסור להרגו דהא אם לא היה מקפדת על פגמה לא הותר דמו ולא נדחה שוב ראיתי במ"ל שמטעם אחר ניחא לר"י דאם לא ניחא לה א"כ רודף רוצח הוא ויש לחלק עוד ואין פנאי להאריך ואם יעזרני ד' לשום עיני ולבי על הענין אברר קונטרסי שים עיניך על הדברים לטובה לברר אותם כי קשה עתיקא מחדתא ולא באתי אלא לשעשע באמרות ד' אמרות טהורות ואל תשת עלי חטאת אם שגיתי ברואה אחיך הנאמן:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה