שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן יד
שאלה אחד גידל קרוב קטן עד שנתגדל ונעשה בן י"ד שנים ובאשר שלא חפץ הנער לעסוק בתורה כאות נפש המגדלו וחפץ להיות בעל מלאכה להנות מיגיע כפו והמגדלו בכה ואמר הלא גדלתיך לתורה ועבודה וכאשר תלך בעולם בדור הרע הזה מתיירא אני פן תעבור כמה עבירות קלות וחמורות ואמר לו הנער אנוכי אשבע כאות נפשך ולבך לשמור התורה ולחיות על עבודה ושאל האיש אם ראוי' ונכון לבקש מנער הנ"ל שבועה או לא עכ"ה. תשובה לפום ריהטא טוב וישר הדבר לעשות כן דנשבעין לזרז לקיים המצוה כמבואר בגמ' נדרי' דף ח' אמר רב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצוה דדוד אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וא"כ ה"ה יכול המגדל את היתום לזרז את הנער לשבוע שבועה לאסור איסר על נפשו לקיים את התורה לעשות את המצות ושלא לעבור עבירות ח"ו כן נראה לפום רהיטא. אמנם אחר העיון נראה לי דאסור לעשות כן דעיין בש"ע יו"ד סי' ר"ג סעיף ו' שכתב וז"ל האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו עכ"ל ויש לי לדקדק שכתב אצל לזרז על עבירות וז"ל אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזה מצוה ממצות לא תעשה, משמע שירא מל"ת ידועה אשר יצרו תקפו עליו לעבור אותה אז מותר לשבוע שלא יעבור עליה אבל אם ירא על נפש לא טוב פן יעבור הל"ת בכלל שיהי' חמורות דומות עליו כקלות אסור לשבוע לזרז שישמור הל"ת ואח"כ כתב אבל זירז על המצות וז"ל או יתרשל מקיום מצות עשה עכ"ל משמע שירא שלא יעשה המצות עשה בכלל אעפ"כ מותר לשבוע דאל"כ הי' לו לכתוב או יתרשל באיזה מצוה ממצות עשה דהי' במשמע שמתירא שיתרשל במצוה ידוע אחת ממצות עשה דנדע אם יחפץ לשבוע על קיום כל מ"ע אסור לשבוע ומדדייק לכתוב סתם שיתרשל מקיום מצות עשה משמע אעפ"י שמתירא שלא יקיים שום מצות עשה אעפ"כ שרי לשבוע והדבר פלא מאי הבדל יש בין זירז שלא לעבור השס"ה ל"ת בכלל ובין זירז לקיים כל רמ"ח מצות עשה בכלל וצע"ג. שוב פקחתי דגם על הטור ועל אביו הרא"ש יש להפליא בזה דהטור כתב וז"ל ומיהו אם מצוה דגופי' ומחייב בי' ורמי עלי' כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי' לי' למנדר לזרוזי נפשי' דאמר רב גידל מניין שנשבעים לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך וכ"ש היכא דרגיל דמישתלי ועבר על אחת ממצות ל"ת או מתרשל בקיום מ"ע דשרי לי' למנדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצוה עכ"ל הרי דהטור כתב ג"כ זירז שלא לעבור עבירה דייק דרגיל דמישתלי לעבור אחת ממצות ל"ת ואצל זריז לקיים המצות כתב או מתרשל בקיום מ"ע ולא כתב מתרשל באחת ממצות עשה וכן הוא בלשון הרא"ש בפ"ק דנדרים שממנו הוציא הטור דין זה כתב ג"כ כלשון הטור והוא פלא גדול. ונלע"ד ליישב בעזה"י והוא דבנשבע לקיים את המצוה סובר ריב"ב דחל השבועה עיין שבועות דף כ"ז דהוא ק"ו לריב"ב ובתוס' שם בד"ה לקיים חידשו דבר שדווקא אם נשבע לקיים המצוה סובר ריב"ב דחל וחייב קרבן אפי' אם עבר יען דבנדרים דף ח' ילפי' מדוד שאמר נשבעתי ואקיימה שאדם נשבע לקיים המצוה אבל אם נשבע שלא לאכול נבילות גם לריב"ב אין השבועה חל ואם עבר פטור והביאו שכן הוא מפורש בירושלמי וראי' לזה דאל"כ הי' לומר דלא השוה בנבילה הן כלאו דנשבע לאכול נבילות דאינו חל שבועתו ואם נשבע שלא לאכול נבילות חל השבועה אלא ודאי אפי' נשבע שלא לאכול נבילות ג"כ אינו חל שבועתו יעו"ש. ולפ"ז אני אומר ה"ה לחכמים דפליגא על ריב"ב וסברו בנשבע לקיים את המצוה אין חייב קרבן שבועה רק דחל לענין בל יחל דברו עיין ר"ן נדרים דף ח' בד"ה והלא יעו"ש זה דווקא לקיים המצות עשה אבל אם נשבע שלא לעשות עבירה אינו חל אפי' לבל יחל דהא קרא נשבעתי ואקיימה היינו שנשבע לקיים עשה ולא שנשבע לעבור הלאו כשם שחדשו תוס' לריב"ב לענין קרבן כך הוא לרבנן לענין בל יחל ודוק. אך א"כ אפוא קשה מנ"ל לשבוע שבועה שלא לעבור עבירות דלולא דילפי' מפסוק נשבעתי ואקיימה לא היה ראוי' אפי' לשבוע שבועה לקיים מצוה הגם אם נשבע ועבר איכא בל יחל וא"כ מנ"ל לשבוע שלא לעבור עבירה דשם אינו חל אפי' על בל יחל ומהכ"ת להתיר שבועה על חנם אשר אין לה כח שבועה והוה כשבועה לבטלה ח"ו וצע"ג. אמנם לק"מ דהדבר מפורש דמותר לשבוע שבועה שלא לעבור עבירה במדרש רבה פ' וישב וז"ל רב הונא בשם ר' חמי אמר לא שבק קרא כלום חטאתי לד' אין כתיב כאן אלא לאלקים לאלקים אינו עושה את הדבר הרע הזה עכ"ל וכתב שם במתנות כהונה וז"ל לאלקים אינו נשבע ליצרו ואמר בשבועת אלקים אנכי נשבע שאינו עושה עוד שם וז"ל לאלקים השבועות שבמקרא ובתלמוד מצינו בלשון אלקי ואלקים על שהוא לשון דין ודיין לפרוע ובספרי קבלה מצינו ביה טעמיה לשבח ומי שיש לו חיך יבא ויטעם עכ"ל הרי מצינו מפורש שנשבע שבועה שלא לעבור עבירה שאמר יוסף לאלקים שהוא שבועה וביתר שאת מבואר במדרש רבה רות פ' ה' וז"ל אמר ר' יוסי ג' הן שבא יצרן ותוקפן ונזדרזו עליו כל אחד וא' בשבועה ואלו הן יוסף דוד ובעז יוסף דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ר' חינא בשם ר"א כלום קריא חסר וחטאתי לאלקים וחטאתי לד' אין כתיב כאן אלא וחטאתי לאלקים אם חטאתי אני עושה לאלקים ולא אלקים עושה הרע הגדולה הזאת דוד מנין שנאמר ויאמר דוד חי ד' כי אם ד' יגפנו למי נשבע ר"א ור"ש בן ר"א אומר ליצרו נשבע ורשב"נ אמר לאבישי בן צרוי' נשבע אמר לו חי ד' אם תגע בו שאנכי מערבב דמך עם דמו בועז מנין שנאמר חי ד' שכבי עד בוקר ר"י אומר כל אותו הלילה הי' יצרו מקטרגו ואומר את פנוי ומבקש אשה והיא פנוי' ומבקשת איש עמוד ובעלה ותהי' לך לאשה ונשבע ליצרו ואמר חי ד' שאיני נוגע בה עכ"ל ועיין ילקוט שמואל א' סי' קל"ז בשם ספרי על פסוק חי ד' וז"ל מכאן הי' ר' יאשי' אומר צריך אדם להשביע את יצרו שכך אתה מוצא בכל הצדיקים שמשביעים את יצרם באברהם הרי הוא אומר הרמותי ידי לד' ובבועז הוא אומר חי ד' שכבי עד בוקר בדוד הוא אומר חי ד' לולא פני יהושפט אני נושא אם מביט עליך ואם אראך עכ"ל הרי מפורש יוצא דצדיקים מזדרזים עצמם לשבע כנגד היצה"ר אם חפץ להטות אותם מדרך אשר נצטוו על דבר זה שלא לעשות ביוסף דהיתה אשת פוטיפר בן נח מצווה על אשת חבירו דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו ואם בא עליה כדרכה עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ט הל' ה' והל' ו' א"כ נשבע יוסף שלא לעבור עריות אשר נצטווה בה אפי' בן נח וגם אי נאמר דישראל לא חייב מיתה על אשת גוי עיין רמב"ם פ"ח מהל' מלכים דאין אישות לגוי יעו"ש בהלכה ג' בכל זאת יש איסור עיין בלח"מ שם עיין ספר יראים סי' רי"ד דאם בעל גוי לשם אישות אסורה לישראל כאשת ישראל דכתיב והוא בעולת בעל עכ"ל ובמקו"א הארכתי אם מרוצית למעול מעל באשה המרידה היא הגירושין עיין רמב"ם הל' מלכים מהו הגירושין בב"נ ובשבויה דבועל אותה בע"כ אז צריך היתר מפורש ואין כאן מקומו להאריך עכ"פ הי' ביוסף אפי' נאמר האבות כדין ישראל הי' שבועה על איסור ודוק ובפרט דכבר העיר הטו"א בחגיגה דף ג' הגם דיצאו אבות מכלל בן נח לכלל ישראל לא באו עיין בדבריו בד"ה תחלה לגרים וא"כ נשבע לזרז כנגד יצרו על דבר שיש בו איסור מיתה אעפ"כ זירז עצמו בשבועה וכן בדוד הגם שהי' מותר לדוד להרגו כמבואר בילקוט שמואל א' על פסוק ישמע נא אדוני שדוד אמר לשמואל שהיה מותר להרגו דמשה אמר אם במחתרת ימצא הגנב וכן הוא אומר לא תעמוד על דם רעך אר"י אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד לא תאמר אתחייב אני בדמו לא תמלך הרגהו מיד יעו"ש בכל זאת אפשר ידע דוד דיכול להציל עצמו באחד מאיבריו והגם אי אמרי' כחקירת מ"ל פ"ח מהל' חובל ומזיק דהנרדף לא צריך לדקדק דהוא בהול על נפשו אבל אחר הבא להציל צריך להתרות בו ברודף וגם צריך להסתכל אם יכול להציל באחד מאיבריו ולכן נשבע דוד אם אבישי יגע בשאול יערב דמו בדם שאול כי הוא איש אחר וצריך להתרות בו וגם לראות אם יכול להציל בא' מאבריו וא"כ הוה שבועת דוד לזרז ליצרו שלא יתן לאבישי לשפוך דמי שאול שלא כדת כי מי שלח ידו במשיח ד' ונקה וכן בועז נשבע הגם שהוא פנוי והיא פנוי' בכל זאת יש גואל קרוב ממנו עיין רמב"ן בתורה ביהודה ותמר כלתו וגם יעבור ביאת פנוי' בלי קידושין וגם אעפ"י שכבר הוקבע הלכה מואב ולא מואבית בכל זאת צריך פרסום מתחילה עיין במדרש על פ' ויקח בועז עשרה אנשים יעו"ש הוה ג"כ נשבע לזרז כנגד עבירה וכן באברהם אבינו שלחם מלחמות חוץ לטבע מעפר נעשה רמחים ומקש חנותים והיה מעשה ניסים ואסור להנות ממנו עיין תענית דף י"ז ודף כ"ה ועיין בט"א שם שהכריע שדווקא לאותו האיש אשר נעשה הנס בעבורו אסור להנות אבל לשאר אנשים מותר יעו"ש לכן נשבע אברהם לזרז עצמו כנגד היצה"ר אשר פיתה אותו להנות בקנין מלחמה ועשה שבועה שלא להנות אבל אחרים הנערים והיושבים על הכלים יכולים להנות על כן יטלו חלקם וכן אלישע אשר צריך זירז דאסור להסתכל פני רשע היודע רבונו ומורד בו והגם להגיד זאת למלך עצמו שלולא פני יהושפט לא ראה עליו ולא הביט בו ולהוכיח על פניו רשעו ופשעו הוא דבר קשה אעפ"כ זירז עצמו ונשבע בד' להודיע שאסור להחניף פני ישראל פוקר והבן. היוצא דבכל הדברים הנזכרים ללמוד להיות נשבע כנגד היצה"ר הוא במקום שצריך זירז כנגד היצה"ר המסית לעשות שלא כדין ושלא כדת ולו יהי' שלא הי' בכל אלה לאו אשר נוכל לאמור כבר מושבע ועומד בהר סיני בלאו מפורש שיש עליו מלקות עכ"פ אנו למדין שראוי' לצדיקים לזרז עצמן בשבועה כנגד היצה"ר ודוק. ולפי"ז הלא הר"ן ביאר דלענין בל יחל הוא סברה דחל אם נשבע לקיים את המצוה רק רב גידל השמיע שראוי' לכשירים לזרז עצמן לקיים המצות יעו"ש בר"ן נדרים דף ח' ולמידן ג"כ דראוי' לזרז בשבועה שלא לעבור עבירה דהא מצינו שהקדושים אשר בארץ הזדרזו בשבועה אפי' כנגד עבירה קלה ומכ"ש שראוי' לכשירים לעשות כן אם יצה"ר מפתה לעבור עבירה חמורה לשבוע שבועה לזרז שלא לעבור עבירה בידים ורב גידל אשמעי' דמפסוק נשבעתי ואקיימה ילפי' שיוכל לזרז אפי' לקיים מצוה דלא תימא בשלומא שלא לעבור עבירה בידים מותר לשבוע בשם ד' אבל לזרז לקיים עשה אסור להזכיר שם ד' דאם לא יקיים העשה הוה רק שב ואל תעשה קמ"ל רב גידל דדוד אמר נשבעתי ואקיימה לעשות קיום המצות אבל לזרז כנגד עבירות ילפי' מאברהם מיוסף מבועז ומדוד במה שנשבע שלא ימית אבישי לשאול ודוק. ומעתה אני אומר דבר חדש מאברהם ויוסף ובעז ודוד ואלישע לא ילפי' רק דמותר לזרז עצמו נגד עבירה פרטי אשר היצה"ר מסית עליה מותר לו לזרז שלא לעשות דבר עבירה הלז אבל אם יחפץ לשבוע על כל הל"ת או על כל עבירות בכלל שלא יעבור פי ד' אז הוה שבועה לבטלה דהא בל יחל ליכא אם נשבע שלא לעשות עבירה ועבר עליה כמו שהערותי לעיל ומשום זירז הלא הוא כבר מוזהר מהר סיני ונשבע לשמוע פי ד' על הכלל הל"ת א"כ הוה שבועה שניה לבטלה אבל אם נשבע לקיים המ"ע דפועל השבועה לענין בל יחל כמבואר בר"ן בנדרים דף ח' א"כ ליכא כאן שבועה לבטלה ומותר לזרז בשבועה אפי' על כל המ"ע ביחד ומיושב היטב לשון הטוש"ע אם נשבע לזרז על ל"ת צריך להיות על אחת מן העבירות אבל בזירז על המ"ע יוכל לשבוע על כולם יחד והבן זה. הן אמת דדבר זה אשר חידש הר"ן בנדרים דף ח' דלענין בל יחל חל הדבר אם נשבע לקייים את המצוה מצאתי לרמב"ן בתורה פ' מטות על פסוק איש כי ידור שחולק וסובר שנשבע לקיים את המצוה אין השבועה חל כלל לא לקרבן ולא למלקות כי אין שבועה רק על דבר רשות אבל על דבר מצוה לא נותן כח שבועה שכתב שם על פסוק הנ"ל וז"ל אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגת בדבר מצוה כלל לא בביטול מ"ע ולא בקיומו ולא בביטול מל"ת כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין ואפי' בקיום מ"ע אינן חלות שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי לי' לזרוזי נפשי' דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור איסר על נפשו והלכות גדולות הן עכ"ל מפורש יוצא מפי הרמב"ן בנשבע לקיים עשה ועבר אין עליו לא קרבן ולא מלקות ודוק וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בנדרים דף ח' בד"ה והלא מושבע ועומד וז"ל והלא מושבע ועומד הוא לקיים המצוה ואין שבועה חלה על שבועה דדרשינן ליה בשבועות מלהרע או להטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה עכ"ל וכתב עוד ד"ה אלא הא קמ"ל וז"ל ולא הוה מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם עכ"ל וכן כתב בד"ה היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשי' וז"ל דלא הוה חובה אלא רשות והויא הטבה דומיא דהרעה עכ"ל מכל הדבורים נראה דסובר הרא"ש דאין השבועה חל אפי' על בל יחל אם נשבע לקיים המצוה דהר"ן דסובר דחל על בל יחל כתב בד"ה הא קמ"ל וז"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בק"ש שחרית וערבית משו"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפי' בקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר רשות עכ"ל דלשיטתו דחל בנשבע לקייים דבר מצוה בבל יחל הוצרך כאן לפרש דחל לענין קרבן אבל הרא"ש דפי' בד"ה אלא הא דאשמעי' דלא הוה הזכרת ש"ש לבטלה ופי' בד"ה היינו דרב גידל דלא הוה חובה אלא רשות משמע דבנשבע לקיים מצוה לא חל שבועה כלל והוא ברור ודוק. אך א"כ הדרה הקושי' לדוכתא על הרא"ש למה כתב אצל הזירז הל"ת על אחת ממצות הל"ת ואצל הזירז למ"ע לא כתב על אחת ממצות הא לשיטתו הזריז למצוה לא הוה בל יחל כמו בזירז למצות ל"ת וצע"ג. ונלע"ד לרא"ש סובר דזריז כנגד עבירות דילפינן רק מאבות עולם דנשבעו לזרז אם בא יצרם להעבירם מדעתם על עבירה ידועה אבל זירז על מצוה ילפי' ממה דאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך משמע דמותר לשבוע על משפטי ד' לקיים אותם הגם שלא עבר בשום פעם לבטל המצוה וגם יותר צריך זירוז על קיום מ"ע אשר צריך האדם לעשות פעולה למלאות חיובו אבל כנגד עבירה אין צריך זירוז כי מהכ"ת לחוש לקום ולעבור בקום עשה סמך לדבר אוקמי אחזקה אם יש על אדם תנאי אם הוא בקו"ע צריך בירור שעשה הפעולה ואם התנאי בשוא"ת צריך חבירו ראי' שעבר על הפעולה והסביר הרשב"א מכח אוקמי אחזקה ומכ"ש שבנקל לא יעבור אדם עבירה בקו"ע ולכן לעשות בקו"ע מצוה מותר לשבוע אפי' לא עבר בשום פעם המצוה אבל זירז על עבירה בשבועה הוא דווקא אם כבר רגיל לעבור עבירות בקו"ע ומכ"ש אם כבר רגיל לעבור מצות בשאו"ת דמותר לשבוע לזרז ומשו"ה כ' הרא"ש וז"ל וכ"ש היכי דרגיל למישתלי ועבר על אחת ממצות ל"ת או מתרשל בקיום מ"ע עכ"ל דאם הותר לזרז במ"ע הגם דלא עבר א"כ כ"ש הוא שמותר לזרז בשבועה אם רגיל למישתלי לעבור עבירה בקום ועשה או מתרשל לעשות קיום מצוה בודאי נכון לזרז ודוק. וכאשר נדייק בלשון הרא"ש נראה דדוקא אם רגיל דמישתלי' לעבור אחת מן העבירות בשוגג דטבעו דמישתלי הגם שאדם ירא שמים ד' לנגדו תמיד ולא ישכח לעבור עבירות בכל זאת כיון דרגיל לשכוח ולעבור עבירה ידוע א"כ יצרו תקפו בעבירה הזאת ומותר לשבוע כמו שנשבע יוסף ובעז וכדומה אבל מי שעבר במזיד על עבירה מאי יפעל בשבועה הלא מושבע ועומד מהר סיני למה יוסף חטא ופשע לשבוע ואין ראוי' לשבוע אבל אם רק אישתלי בעבירה א"כ פעל בשבועה להיות זכור לפניו אותו עבירה אשר רגיל לשכוח שע"י השבועה יתאמץ להיות זכורה לפניו תמיד אבל במ"ע אפי' הי' מתרשל במזיד אעפ"כ מותר לזרז עצמו להיות זריז ונשכר שלא יתעצל עוד ולכן אצל הל"ת מדייק הרא"ש הרי דרגיל למישתלי ועבר על אחת מעבירות עכ"ל דאם רגיל למישתלי בכל עבירות א"כ פושע הוא לעבור ביד רמה אבל במ"ע אפי' טבעו להתרשל בכל קיום מ"ע מותר לזרז עצמו להיות זריז לעשות ודוק. היוצא מזה לרא"ש יש הרבה דינים (א) על מצוה ידוע מותר לשבוע לזרז הגם שלא עבר אותה אלא שמתירא פן יבוא להתרשל (ב) על עבירה ידוע אין רשאי להשביע אלא אם כבר רגיל לשכוח אותה דאישתלי כמה פעמים (ג) אם רגיל למישתל בכל עבירות הוא פושע כמו אם רגיל לעבור עבירה אחת במזיד ואסור לזרז בשבועה (ד) אם רגיל להתרשל אפי' בכל מ"ע מותר לזרז כנלענ"ד (בקיצר פסקי הרא"ש כתב וז"ל וכן אם רגיל לעבור על מצות ל"ת יכול לידר בו עכ"ל לא ידעתי מנ"ל הא). בש"ע יו"ד סי' ר"ג כתב בסעיף ו' וז"ל האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי לי' למינדר לזרוזי נפשי' וכך אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזה מצוה ממצות ל"ת או יתרשל מקיום מ"ע מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו עכ"ל הדברים נפלאים בעיני שהרואה יראה שאצל הל"ת כתב שיצרו תקפו על איזה עבירה ואצל המצות עשה כתב או יתרשל מקיום מ"ע ומשאר חלוקים אשר הזכיר הרא"ש והטור אם רגיל שישכח לעבור עבירה או שיהי' הבדל אם רגיל לשכוח מ"ע בכלל ובין אם לא רגיל לשכוח במ"ע שלא נכון לשבוע על כל מ"ע בכלל רק על מ"ע שמתירא שיתרשל בה מכל זה לא מזכיר כלל ומשנה לשון טור ורא"ש ודברים נפלאים בעיני כעת. ושמתי ללבי לדעת דעתו של רבינו הרמב"ם ז"ל ומצאתי כתוב בפי"א מהל' שבועות הל' ג' וז"ל ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו ואעפ"י שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך עכ"ל הרי שלא הזכיר רק לזרז על מצוה ידוע דכתב וז"ל מותר לאדם להשביע על המצוה עכ"ל ולא כתב להשביע על מ"ע אלא על המצוה לעשותה משמע שאין רשאי לשבוע על כלל המ"ע שיקיים אותם וגם לא הזכיר כלל אם רשאי לשבוע לזרז על מצות ל"ת משמע דסובר דאין רשאי לזרז עצמו בשבועה כנגד עבירה דהוה כשבועה לבטלה ודוק. וראי' לדבר דסובר הרמב"ם דאסור לזרז שלא לעבור עבירה דהרמב"ם בפי"ג מהל' נדרים הל' כ"ג כתב וז"ל מי שנדר נדרים כדי לכווין דעותיו ולתקן מעשיו הר"ז זריז ומשובח כיצד כגון מי שהי' זולל ואסר עליו הבשר לשנה או שתים או מי שהי' שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהי' רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניות אנשי מדינה זו וכן מי שהי' מתגאה ביפיו ונדר בנזיר וכיוצא בדברים אלו כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו החכמים נדרים סייג לפרישות עכ"ל הרי שהזכיר שמאמר המשנה נדרים סייג לפרישות הוא רק אם אוסר על עצמו דברים מותרים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין שלא ליקח מתנות או שיגלח שערותיו לשמים אבל לא פי' נדרים סייג לפרישות אם נשבע שלא לאכול נבילות ולא לשתות יין נסך ושלא להנות מערלה וגם לא פירוש נדרים סיג לפרישות שנשבע לקיים סוכה ולולב ומצה אשר מתרשל בהם בקיומם משמע דעל זה אינו רשאי לישבע שבועה אבל הרא"ש פ"ק דנדרים סי' ח' אחר שכתב שרשאי לשבוע היכא דרגיל לעבור אחת מן המצות ל"ת או מתרשל בקיום עשה שרי ליה למנדר כתב וז"ל ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות עכ"ל וכן הטור סי' רי"ג אחר שכתב דרשאי לשבוע על אחת מל"ת או אם מתרשל בקיום מ"ע מסיים וכתב וז"ל ועל זה אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות עכ"ל הרי דמפרש הך משנה נדרים סייג לפרישות אם נשבע לזרז בקיום מ"ע או שלא יעבור על מצות ל"ת ונגלה דרמב"ם חולק על זה שיהי' מותר לזרז לפרוש מהעבירות ודוק. ועיין בברטנורא אבות פ"ג משנה י"ג שכתב נדרים סיג לפרישות וז"ל בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך ועי"כ הוא כובש את יצרו עכ"ל הרי מפורש יוצא שמפרש הך משנה כהבנת הרמב"ם סוף נדרים ועיין בפי' המשניות לרמב"ם באבות יעו"ש. ולפ"ז לדעת רמב"ם וברטנורא צריך לומר הלא אברהם ויוסף ודוד ובועז ואלישע שנשבעו שלא לעבור עבירה היינו שבועה כנגד המסית אשר חפץ להסית בטענות וחקירות כביוסף שאמרה לו שתעליל עליו אשר ימות ביסורים קשים כנודע במדרשים וכמו כן באברהם אשר המלך סדום רצה להסית שיקח הרכוש לעצמו ויהי' חילול השם שהוא העשיר את אברם ובדוד רצה אבישי בן צרויה להסית שבא להרגך השכים להרגו ובבועז הי' רות המסות ואמרה פרשת כנפיך ובאלישע כבוד המלך השואל מפתה אז מותר להאדם לשבוע שיסור המסיתה והפיתה מאחריו אבל לזרז עצמו מה יתן ומה יוסף לשבוע פעם שנית לד' הלא כבר נשבע בהר סיני והוה שבועה לבטלה דאין שבועה אחר שבועה בעבירות ודוק. ונפלאת בעיני דברי תוי"ט פ"ק דנדרים משנה א' בד"ה כנדרי כשרים שכתב וז"ל ומה שכתב הרע"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב תהלים קי"ט נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשי' בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמם לקיים המצוה או שלא לעבור על ל"ת שרי לי' למינדר וע"ז שנו נדרים סייג לפרישות בפסקי הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' נדרים עכ"ל תרי תמיהי מדכר דכירנא (א) שכמה הבדלים יש בדברי רא"ש בין לשבוע לזרז לקיים מ"ע ובין לשבוע לזרז שלא לעבור ל"ת (ב) איך כתב התוי"ט דברי הרמב"ם עם דברי הרא"ש שפה אחת ודברים אחדים הלא רחוקים הם מאוד כמו שבארתי למעלה וצע"ג כעת. סוף דבר הכל נשמע שאין ראוי' למגדל היתום להשביעו דקרוב הדבר אם משביע בכלל על המ"ע ועל מצות ל"ת שעובר שבועה לבטלה דאין כאן יצרו תקפו הן כנגד קיום מ"ע או שלא יעבור עבירה ידועה ואפי' כנגד עבירה ידועה תלי' באבות עולם אי שרי לזרוזי נפשי' על כן שב ואל תעשה עדיף כנלענ"ד להלכה בעזה"י ומצאתי בשאלתות דר"א פ' ויצא וז"ל אבל היכי דנדר וכו' ואמאי כיון דמושבע ועומד עליה מהר סיני הו"ל מוציא ש"ש לבטלה אמרי משום כל זרוזי מצוה שפיר דמי עכ"ל והבן. אחרי ימים רבים מצאתי מה שהערותי למעלה שרמב"ן בתורה פ' מטות חולק על הר"ן וסובר דאין שבועה לקיים המצוה חל אפי' לענין בל יחל שזכיתי בזה לכוין להבנת הגאון ר"ע איגר ז"ל בהגהותיו לנדרים פ"ב אות כ' והעיר על דברי תוס' ותל"י שזכיתי מדעתי זה שנים רבות שוב מצאתי להגאון קצו"ח בסי' ע"ג ס"ק ה' האריך שהביא שו"ת חזה תנופה ותשובת מהרי"ט ודברי כנה"ג אי שבועה חל על מי שנשבע לפרוע לבע"ח והביא דברי בעה"מ דשבועה חל לענין בל יחל ורמב"ן במלחמות חולק עליו בשבועות שתים והביא דברי ר"ן נדרים דף ח' ויצא לחדש דגם הרא"ש מודה דחל שבועה בקיום עשה רק לא בביטול עשה יעו"ש ולדעתי לרא"ש אפי' נשבע לקיים לא חל כלל דהוה זירז בעלמא וגם ופלא שלא העיר בדברי רמב"ן על התורה ולא על דברי רמב"ם ועד שידי מגעת כתבתי בעזה"י: