שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן יג
שאלה באחד שבא לפני הב"ד בשטר חוב על חבירו ועליו חתומים שנים עדים אשר הוכר חתימת ידם לפני הב"ד וגם הביא המלוה עדים שראו ההלואה מיד המלוה ליד הלוה וגם שהלוה צוה להעדים החתומים לכתוב שטר ואז הלכו לעיסקם ולא ידעו אם העדים החתומים בשמותם כתבו שטר או לא והנתבע טוען השטר מזויף רק לוה ממנו סך כזה בלי שטר כי העדים לא כתבו ופרע לו ובאו אח"כ שני עדים והגידו בתורת עדות איך האיש שמוציא השטר בא בר"ח תמוז זה שני שנים והראה לו שטר אחד בסך כזה על האיש הלזה וביקש ממנו שיחתום עצמו על הלואה ולא אבה שמוע לו וגם עד השני מעיד בתורת עדות שגם ממנו ביקש בחודש תמוז זה שני שנים שיחתום עצמו על שטר בסך כזה על האיש הזה וגם הוא לא שמע לו על כן צועק הלוה שבודאי זייף חתימות שני עדים אשר ניכרים לנו בכתב ושלחו הב"ד אחרי העדים החתומים ואמרו החתימה הוא חתם ידינו אבל יען כי האיש הלזה הוא מלוה להרבה אנשים וגם לאיש הלזה אשר תובע ממנו הסך הנ"ל הלוה כמה פעמים פעם בשטר ופעם בעל פה ולא ידענו בבירור אם חתמנו על סך זה בשטר הנ"ל אבל החתם הוא כתב ידינו והמלוה מכחיש שני העדים אשר אמרו שתבע מהם לחתום על שטר מלוה בסך כזה שהכל שקר וכזב והם צועקים ומדברים לפני הב"ד מה לדון בהך שטר אם לגבות בו או לקרוע אותו או להשליש אותו. תשובה מסתברא כיון דיש שני עדים המעידים שזה שתי שנים ביקש האיש המוציא את השטר לזייף שטר בסך כזה איתרע חזקתו ונאמן הלוה לטעון שהוא מזויף רק שהיה סכום הנ"ל אצלו מלוה על פה ופרע לו שלא ידע שזייף לו שטר והגם שהעדים החתומים בו מעידים בעצמן שזה הוא חתם ידן דפסק המחבר בח"מ סי' ס"ג סעיף א' דמהני אעפ"י ששנים מעידים שביקש מהם לזייף ועיין בסמ"ע ס"ק ז' הטעם דעדיף הקיומן של העדים עצמן טוב מקיום אחרים דטועים וסוברים שזה חתימת ידם יעו"ש וא"כ גם בנידן השאלה באו העדים עצמן ומעידים שזה הוא חתימת ידם מכל מקום הלא הרמ"א מביא שם דעת הרמ"ה החולק דלא מהני אפי' אם העדים מכירים חתימות עצמם ובש"ך שם ס"ק ד' מבאר שגם דעת הרמב"ם דווקא בסתמא דאמרי' שזוכרין המלוה והר"ן חולק אפי' אם אומרים שזוכרים המלוה לא מהני יעו"ש ובפרט בנידן שאלתינו שאמרו העדים בפירוש שהוא כתב ידן אבל לא ידענו אם חתמנו על סך זה בשטר וא"כ בודאי השטר הזה יותן ביד שליש כמבואר שם בסעיף ב' ודוק. אמנם אחר העיון ראיתי שיש להכשיר שטר זה לגבות בו ותמכתי יסודותי על שני דברים (א) יען שיש כאן עדים על הלואה אשר ראו המלוה עכ"פ ולצרף אותם לגוף השטר (ב) יען דעדים המעידים שתבע המלוה מהם לזייף שטר בסך כזה לא מעידים שתבע מהם ביחד בפ"א רק שתבע מכל אחד לבדו בלי מעמד חבירו ואבאר הדבר בעזה"י. א. הנה הסמ"ע בס"ק ה' כתב וז"ל שראו ההלואה פי' ואפי' אינן יודעין שאותו ההלואה היתה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה על פה היתה אותה ההלואה וגם אין עידי השטר ראו עתה השטר שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירין חתימת העדים החתומים בו מצטרפין זה לזה וגובים השטר עכ"ל וא"כ כאן דהב"ד מכירין חתימת העדים ויש כאן עידי ההלואה מצטרפים אותם והשטר כשר והגם דהש"ך בס"ק ג' צווח מאוד מאי מהני עידי הלואה ניחוש שהי' מלוה על פה והוא זייף וחפץ לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר שלא יוכל הלוה לטעון פרעתי או כדי שיגבה מן הלקוחות כבר תי' הגאון מליסא בנתיבות וכתב בס"ק ב' וז"ל ונראה דעיקר כסמ"ע ומה שהקשה דהא מ"מ איכא למיחש לפרעון ולזיופא ע"ש ונראה דדוקא במקום דאיכא לספוקי בגוף ההלואה חיישינן לזיופא אבל במקום דאיכא חזקת הלואה או חזקת השטר לא מקלקלי' משום האי חששא חזקת הלואה והשטר ומצטרפי' כמ"ש בסמ"ע עכ"ל וסיים שם עוד וז"ל דוקא כשלא הי' חזקת חוב מרעי' לשטרא אבל בדאיכא סהדי על חזקת שטר כגון שראו שחתמו והוחזק זה בשטר לא מרעי' ליה לשטרא אמנם בעדים אחרים שמעידים ההלואה כיון דלא איתחזק בשטר כלל נגד הלקוחות ונגד שלא יהי' נאמן לומר פרעתי ודאי מרעינן לשטרא ומשו"ה בעינן עידי השטר והיינו שיעידו שנעשו עדים לכתוב שטר שזוכרין שצוה להם לכתוב שטר וליתן להמלוה רק אין זוכרין אם עשו השטר ואז אמרי' חזקה שעשו שליחתן ועשו השטר והיה כיש חזקת השטר דלא מרעינן שוב לשטרא עכ"ל וא"כ גם בנידן שאלתינו שיש עדים המעידים שהלוה צוה לכתוב שטר אמרי' חזקה עשו שליחתן וכתבו שטר הגם שעידי השטר לפנינו ואומרים שאינם זוכרים שחתמו זה השטר רק מכירים שזה חתימתן גובין בו אפי' מן הלקוחות כנלע"ד ברור בעזה"י. הן אמת שיש לי לדבר דבר בעזה"י דנתיבות הביא ראי' לדבריו דמקור דין הנ"ל המובא בש"ע סי' הנ"ל מקורו בגמ' כתובות דף ל"ו על המתני' דהיוצאת משום שם רע אין לה קנס ומוקמי בגמ' דבאו עדים ואמרו לדידהו תבעה לאיסורא ומחזקינן ליה ע"י סהדי לזונה וה"ה אם אותו עדים אמרו שתבע להו לזייף שטרא והקשה הגאון למה לא חקר הגמרא אם באו שני עדים ואמרו על אשת איש אחר נשואי' תבעה להם לזנות דנחזיקנה בזונה להפסיד כתובתה אלא בודאי בקנס דלא הוחזק בחוב פטרינן משום ריעותא זאת אבל לפסוד כתובתה ע"י שם רע אחר נשואי' לא מרעי' לשטרא משום האי סברה עכ"ד. ואני אינו כדאי להשיב את הארי החי בעוה"ב בכל זאת לא אמנע לגלות דעתו דבלבבי אין משם ראי' כלל ויוכל להיות האמת כדברי הש"ך ואסדר השגות על האותיות (א) בדף ל"ו הקשה הגמ' בשלומא התם שכיחי פרוצין אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ומשני הכא נמי כיון דקא מהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב ועיין רש"י שכתב וז"ל התם שכיחי פרוצין וכיון שיש עדים שהיתה מחזרת אזנות הרבה מצאה לה עכ"ל משמע דחיישינן על פריצי בני ישראל אשר מצאה כיון שמחזרת אזנות ולמה לא הקשה הגאון בשלומא שם כיון דמבקשת לזנות אמרי' דזנתה עם נכרים אשר אין זנות עבירה להם אבל בזיוף כתב יהודית אשר רוב נכרים לא ידעו לכתוב כתב יהודית ובפרט לדמות לכתב עדים אשר נוכל לקיים חתימתן בזה בודאי רוב נכרים לא בקיאים ועיין ביו"ד סי' קי"ח וק"ל ובמג"א סי' ל"ב ס"ק י"ג ואמרי' שפיר נהי דהוא הוחזק כל ישראל לא הוחזקו דע"כ איירי בכתב יהודית דאל"כ למה צריך הגמ' לדחוק דהוא בעצמו זייף שפי' רש"י שהוא בעצמו למד לזייף יעו"ש למה לא מתרץ דחיישינן שזייף ע"י נכרים אלא פשיטא דלא חיישי' שגוי זייף כתב ישראל כל כך עד שנהי' טועין בו בכתב עדים וא"כ קשה כברזל בשלומא בזנות חיישי' שזנתה עם עכו"ם אבל בשטר כל ישראל מי הוחזקו למה ליה לגמ' לומר דשכיחי פרוצין גם בישראל וצע"ג. ונלע"ד דכלל גדול דלא מחזיקים ריעותא מקל על חמור וביאת ישראל בפנוי' אינה פוסלת מכהונה וביאת גוי פוסלת מכהונה ואמרי' אשה מזנת בודקת ומזנת שלא תפסול מכהונה עיין כתובות דף י"ג ובפרט כי מאוסה ערלה גם לבת ישראל וא"כ הגם שיש עדים שתבעה לזנות עמהם ואבדה חזקתה שחפצה לזנות עם בני ישראל אבל לא אבדה כשרותה שלא תחפץ לזנות עם ערלים אשר פוסלה לכהונה וגם אשר הערלה מאוסה לבנות ישראל על כן הקשה הגמ' רק זה דשכיחי גם בבני ישראל שפרוצין לזנות עם בתולת בת ישראל כי בזמן הגמ' הי' כל בתולה טובלת מנדה אם ראתה דם נדה רק זנות פנוי' ג"כ אסור ועל זה שכיחי פריצים גם בישראל אם האשה מחזרת אחריהם לזנות עמהם כפי' רש"י כיון שהוא מחזרת אזנות הרבה מצאתה ודוק. אך כל זה אם אנו דנין אם זנתה כאשר היתה בתולת בת ישראל אמרי' דשכיחי פריצים גם בבני ישראל אשר מזנים עם הפנוי' אבל אם באו עדים ואמרו שאשת איש בקשה מהם לזנות עמהם והם לא רצו לזנות עמה אז קשה ממנ"פ בודאי אין חושדין שאחד מבני ישראל זנה עמה דאוקמי' כל איש ואיש מישראל בחזקת כשרות שלא יזנה עם אשת איש ולא תמצא הרבה אשר ישמע לקולה אבל ניחוש דזינתה עם עכו"ם דבכל אופן תהי' פסולה לכהונה וגם אם היא לא תחוש על איסור אשת איש איך תחוש על פסול כהונה. אמנם לק"מ דנהפוך הוא דאמרי' בשבועות דף מ"ו עביד אינש דגזם ולא עבד בודאי חזרה בה כי רוח שטות עברה ממנה והתחרטה כיון שראתה שלא עלתה בידה בשלומא בפנוי' דליכא איסור מיתות ב"ד אז קל בעיניה לעבור איסור בעלמא ומחזרת על זנות אבל באיסור מיתות ב"ד אמרי' שחזרה בה ולא חטאה בפועל כי הי' לה לאות לזכור יום אחרון כי גדול עונה מנשוא ומפחד אלקים התחזקה בעצמה שלא תעשה כזאת ודוק. ואוסיף נופך בשלומא בפנוי' בתולת ישראל דשכיחי פריצי השומעים לה וא"כ כיון שלא תוכל לומר מצחק הייתי בכם דהא שכיחי דשמעו לה או יאנסוה אותה ואותו אונס יהי' נחשב למזיד כי היא הבעיר בם האש התאוה ועל כרחך כי באמת הי' מחזרת אזנות ולא נחה עד שזנתה אבל באשת איש אמרי' בהיפוך מנא ידעי' שחפצה לזנות הלא אפשר היתה בא לצחק עמהם כי סמכה שבי תרי לא חשידי לזנות עם אשת איש ישראל והיא תבעה לשנים ביחד ודוק. וגם זה כיון דעבירה חמורה איסור מיתות ב"ד אמרי' באותן שני אנשים נתנה עיניה עד שכמעט העלה לבה טינה וחפצה לזנות עמהם אבל על איש אחר לא נתנה עיניה אבל בבתולת פנוי' ישראל אשר הוא איסור קל אמרי' כיון דהעיזה לזנות עם הך תרי אנשים בודאי אחזה בולמוס התאוה לזנות גם עם פריצי ישראל ודוק. וראה זה מצאתי אחר ימים רבים דאמ"ו מרן חתם סופר בא"ע סי' ט' בד"ה והנה חידש והביא סמוכין מעצי ארזים דאפי' אשת ישראל שפרוצה ביותר לזנות אפ"ה מאוסה ערל בעיניה יעו"ש וא"כ בודאי נאמר הגם דתבעה לישראל אינה חשודה על הערל וכל ישראל יש להם חזקת כשרות שלא לזנות עם אשת איש ולא חששו חכז"ל רק דשכיחי פריצי בני ישראל המזנים עם בתולות בת ישראל ולכן אין לה קנס אבל אין לומר להפסיד כתובה מאשת ישראל שתבעה לשנים לזנות עמהם ודוק. וזה רבות בשנים הי' קשה לי מאי הקשה הגמ' בשלומא התם שכיחי פרוצין אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו מאי קו' בשלומא במכות דף ה' דאמרי' סברה הנ"ל יען דבאו עדים לפנינו וכל דפריש מרובה קפריש מסתמא העדים הבאים לפנינו כשירים הגם שראה ראינו שהביא שני כתי עדים שהוזמו אבל כאן דמביא שטר לפנינו ואנו חוששים שהמוציא שטר חיפש ומצא שני אנשים בליעל אשר זייפו לו חתימות עדים כשרים ומי יכחיש דיש מיעוט בעולם אנשי בליעל אשר יזייפו להטעות את הב"ד ומורין היתר אולי חייב לו מלוה על פה וכאשר יפרע לו יקרע הוא בעצמו השטר ולא ברור מכשול הגם שהם עכ"פ רשעים שחתמו שקר אשר לא ראו ולא ידעו בכל זאת קל הוא בעיניהם ועיין תוס' שבועות דף מ"ו כיון דאין אנו דנין על אנשים ידועים חיישינן לגנבים (ועיין תוס' גיטין דיבורא אמרה מעשה לא עבדה בדף ס"ו יעו"ש) ונ"ל כיון דאמרי' עדים חתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד נחשב לנו כאלו יהי' לנו לחוש על ב' עדים העומדים לפנינו ויעידו שקר ושייך לומר כל ישראל מי הוחזקו דמידם נגמר הדבר לגבות בשטר זיוף ודוק. נחזור לנידן הנתיבות אפשר אפי' איכא חזקת הלואה או חזקת השטר ע"י חזקה שליח עושה שליחותו אעפ"כ נאמן הלוה לומר שהשטר מזויף והמלוה על פה כבר פרע דאיתרע חזקתו של התובע כיון שיש עדים שביקש לזייף שטר בסך כזה עליו דאיתרע חזקת התובע ודוק. (ב) בוודאי אם באו עדים ואמרו שאשת איש תבעה מהם לזנות עמה ולא שמעו לה לו יהי' שהוא תבעה זאת בכל לבה ואבדה חזקת צדקת וחזקת צנועות כי מהכ"ת תעשה כזאת אשה כשירה בכל זאת חזקת היתר לבעלה לא אבדה הלא הי' לה חזקה שבעלה מותר בה ואין כאן עדות שנאבד ממנה או מבעלה כח זכות הזה כי מי יגיד שנעשית חתיכה דאיסורא והגם שאפשר שנאבד ממנה הכח ההיתר הלא ילפי' מנגע בכל ספק הנולד אוקמי על חזקת קמא כל זמן שלא ראינו ריעותא נגד אותה חזקה דהיא מותרת לבעלה לבעול ואיך תאבד כתובתה אם מותרת אבל שם בקנס כיון דהיא חפצה לעשות מעשה שיזנו עמה ואבדה חזקת כשרות והוה ריעותא טרם שקרב ובא עליה וב"ד לא ירשיעון רק אם אין להם לחוש פן ירשיעון את האיש בחינם וכיון דלא ירשיעון אותו ממילא הוא פטור מקנס אפילו אם לא זנתה אבל באשת איש דכבר דיש לה היתר לבעלה והבעל כבר מחויב בכתובתה ומי יפיק זכות כתובתה מספק ודוק. וא"כ בנידן הנתיבות כיון דלוה טוען שהשטר מזויף ולא נתחייב בעולם בשטר זה ועדים מעידים שרצה התובע לזייף הגם שהיה לו חזקת חיוב מלוה על פה או חזקה על שטר מכח העדים עשו שליחתן הב"ד אין נזקקין לגבות בשטר אלא א"כ אין ריעותא כנגדו וכאן יש ריעותא וממילא לא מגבינן בי' הב"ד ודוק. (ג) בעדים המעידים כנגד אשת איש שתבעה לזנות אחרי החתונה שם כבר הבעל נכנס בחיוב וספק אם זנתה שאז יצא מהחיוב ואמרי' על הבעל להביא ראי' ברורה בעדים שזנתה שיצא מן החיוב אבל באנס את הבתולה שיש עליה עדים שתבעה לזנות ויש חשש דזנתה א"כ יש ספק אם הבועל נכנס בחיוב קנס והיא בא להוציא ממנו עליה להביא ראיה שלא זנתה וזה אי אפשר דאולי נבעלת מאחד ועיין רשב"א נדה דף ב' ד"ה הא ודוק. ולפ"ז בנידון הנתיבות דצעק הנתבע שמעולם לא היה עליו שיעבוד נכסים ומצות פריעות בעל חוב כבר קיים ועיין ש"ך שטען שפרע המלוה על פה ויש ריעותא שהתובע רוצה לזייף לעשות מלוה בשטר אמרינן שעליו להביא ראיה שהיה לו שטר וזכה בשיעבוד נכסיו ודוק. ומצאתי בש"מ בכתובות דף ל"ו שכתב בד"ה ויצא עלי' שם מזנה בעיר אין חוששין לה פי' שאפי' לפסלה לכהונה וכדפי' רש"י ז"ל ואפי' בקלא דאתחזק נמי דפריצות בעלמא הוא דחזו בה וכדאיתא בשילהי מסכת גיטין וכיון שכן קנס נמי יש לה עכ"ל הריטב"א ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה האי שטרא ריעא וכו' פי' הדברים כי השטר הרעוע אין ב"ד מגבין אותו וחקרו לומר איך יהיה השטר הרעוע שאין מגבין בו א"ת שיצא עליו קול כי מזויף הוא כיוצא בו אשה שיצא עליה קול שזינתה כשם שתשים את השטר רעוע ותחוש לו כך חוש לאשה לאסרה על בעל ואי אתה יכול לעשות כך שהרי רבנן אמרו יצא עליה קול מזנה בעיר אין חוששין לה ואף שטר שיצא עליו קול כי מזוייף הוא אין חוששין לו עכ"ל לפ"ז לפי' רבינו האי גאון כאשר משני כגון דבאו עדים שלדידהו תבעה לאיסורא יהיה אשת איש נאסרת על בעלה והוא פלא גדול בעיני כמו שבארתי למעלה דמהכ"ת לאסרה ניהו דאבדה חזקת צדקת וצנועות חזקת היתר מי אבדה וגם למה פי' משום לאסרה על בעלה ולא על הפסדת כתובתה דומיא דכאן דחקרינן אי יש לה קנס וצע"ג כעת. סוף דבר הגם דיש להשיב על ראיות הנתיבות אבל התומים כבר פסק כסמ"ע דמצרפין עידי הלואה עם השטר דכל כך לא איתרע חזקתיה ודוק. ב. היתר שני להכשיר את השטר דאין שני העדים המעידים כנגד התובע מעידים שתבע את שניהם ביחד שיחתמו עליו להיות לו שטר גמר חתום בשני עדים שיוכל להוציא מלקוחות ואינו נאמן לומר פרעתי אז אם הביא שטר שני עדים הוא נחשד שרץ אחרי ריקים לזייף לו או הוא בעצמו זייף שני חתימות אבל אם תבע למשל ביום א' דר"ח ע"א שיחתום על שטרו א"כ הוא נחשד רק שחפץ שטר בע"א לחייב אותו בשבועת היסת אם יטען לו לויתי או אם יטען פרעתי ועיין בח"מ סי' נ"א סעיף ב' בש"ך ובסמ"ע שם היטב וכיון שפגע בראשון ולא רצה לחתום עליו רדף אחר איש אחר שיהיה לו שטר בע"א כדי לחייבו שבועה אם יטעון להד"ם או פרעתי אבל לא נחשד שיחפץ להיות לו שטר חתום בשני עדים לגבות מלקוחות ושלא יהיה נאמן נגדו אפי' בשבועה והחשוד על הקל אינו חשוד לחמור שנאמר יען שביקש לחזור שטר בע"א נפסול גם השטר החתום בשני עדים ודוק. וראיה מדברי הגמרא כתובות דף ל"ו דאמרו אלא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתינהו באיסורא דכוונתה הכא דאתי בי תרי ואמרו לדידהו אמר להו זייפו לי וכתב בש"מ בד"ה אלא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעה מיני' באיסורא וכו' ולא בעי לאוקמי כגון דאתי בי תרי ואמרו אנו שמענו שתבעה לאחד באיסורא ולא שמע לה משום שתבע לאחד באיסורא לא מחזקינן לה כמפקרת דדלמא איקרי דקתבעה לאחד ושוב חזרה בה אבל כשתבעה לשנים הרי הפקירה עצמה לכך ומשו"ה אין לה קנס ואין לפרש דה"ק לדידהו תבעתינהו באיסורא פי' לכל אחד ואחד באפי נפשיה והלכך אשמעי' רבותא דאע"ג דאין כאן תרי סהדי בב"א אפ"ה מחזקינן לה במופקרת וכ"ש דאתי בי תרי ואמרו קמי דידן תבעה לאחד באיסורא דהא איכא תרי סהדי בב"א דליתא דהא אי לאו דקשיא לן מאי למימרא הוה מוקמי לה בשנים שהעידו שראו שנבעלה אלא משום דקשי' לן מאי למימרא הוא דלא מפרשי' לה הכא הלכך כיון שאינם מעידין שראו שנבעלה בהכי סגי הרי דאשמעי' רבותא אע"ג דשניהם מעידין לדידהו תרווייהו בבת אחת תבעתינהו באיסורא ובהכי ניחא לאוקמי דתפסת מועט תפסת ואין לך להחזיקה בבעולה אלא בדברים הקרובים בעדות ברור קרוב לראוה שנבעלה ואפשר שהוא מ"ש רש"י ז"ל אלא יצא עליה שם רע ה"ד כגון בעדים ולא שאמרו נבעלה דא"כ מצי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרו לדידהו תבעתינהו לאיסורא והפקירה עצמה ולא שמענו לה עכ"ל הרי מבואר בדבריו המאירים דאפי' להפסיד קנס אמרי' דווקא אם תבעה לשנים ביחד הגם דעבדה לכל האיסור ע"י אחד כמו אם תבעה לשנים הי' ג"כ האיסור בבעילה אחת אשר נעשית ראשונה אעפ"כ אמרי' תפסת מועט תפסת אם תבעה שנים ביחד מכ"ש בשטר דלא מרעי' לשטרא אלא אם תבע לשנים ביחד לזייף שטר גמור חתום בשני עדים אבל אם תבע אותם זה אחר זה אמרי' תפסת מרובה לא תפסת דכאן איכא עוד טעם בדבר דלא חפץ רק שטר בע"א לחייב אותו היסת ולא איתרע חזקתו לגבות מן הלקוחות או מיני' דידיה אפי' בלא שבועה וזה ברור בעזה"י. הן אמת לפי דברי רמב"ם סוף הל' נערה שכתב הטעם כיון דתבעה לאיסורא לשנים א"כ עשאה עצמה מופקרת להיות קדשה לזנות ולו שלא נבעלה אין לה קנס דתורה לא חייבה קנס למי שבועל בתולה מופקרת א"כ זה בודאי דוקא אם תבעה לשנים ביחד לא אם תבעה זה אח"ז לא נעשה מופקרת לענין אם לא נבעלה משום אדם שלא תהיה הקנס אם ראינו שעכשיו אחד אנסה לפנינו אבל לעולם איכא למימר בשטר אפי' אם תבע לשנים זה אחר זה לזייף ג"כ לא מגבין בשטר כזה דחיישי' דזייף כמו שטוען הלוה לפנינו דשטר מזויף הוא בכל זה עיין בש"מ לתרץ קו' הר"ן דא"כ למה אמרו בגמרא דשכיחי פרוצין יובן הדבר דה"ה אפי' בשטר חיישי' דווקא אם העיד בפני שנים לבקש זיוף אבל אם תבע רק לכל אחד ואחד בפני עצמו אמרי' דחזר בו ממחשבתו הרעה ומכ"ש כפי שבארתי דאז הוא חשוד רק לחייבו שבועת היסת ולא נחשד לזייף לטרוף מלקוחות כנלענ"ד. ואחזק הדברים דבזה אחר זה לא מרעי' לשטרא הגם דמבואר בח"מ דשני גזלני' המוחלים על גזילתם יוכל לצרף עצמם לפסול הגזלן אפי' ע"י שני גזילות כגון שגזל מאחד באייר ומהשני בסיון עיין ש"ך ס"ק כ"ח ובנתיבות שם היטב היינו אם מעידין על מעשה גזילה שעבר שני פעמים עבירת גזילה והוא רשע דחמס אבל לצרף להוציא אדם מחזקת כשרות ע"י עדות מיוחדת שחפץ לחטוא זה בודאי לא מצרפי' עדות מיוחדת דהוא נאמן להכחיש כל אחד בפני עצמו דאין ע"א נאמן נגדו לגרוע חזקת כשרות וצדקות שלו כיון דלא העיז לבקש הרשעות בפני שנים ואמרי' דחפץ לחטוא והתנחם על הדבר דע"א אינו נאמן כלל באופן כזה כנלענ"ד בעזה"י ישר ונכון. סוף דבר הכל נשמע בנידן שאלתינו כיון דעדים בעצמן מודים דתבע מהם לזייף בזה אחר זה א"כ לא נגרע חזקת כשרות שלו והשטר כשר לגבות בו כנלע"ד להלכה בעזה"י: