שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן ח
שאלה אחד בא ותובע נערה אחת לב"ד שתחזיר לו טבעת אשר הוקבע בו אבנים טובות ששווים חמש מאות כסף כי הוא קידש אותה בזה לפני שני עדים ועכשיו שמכחשת תחזיר לו הטבעת והביא ע"א עמו שמעיד שקידש אותה בטבעת לפניו ולפני עוד אחד מארחי פרחי שהלך לעלמא והגם שציין שמו ושם מקומו אבל אבד ממנו אותו נייר אבל לא הסתכל לראות אם נקבעו בטבעת אבנים טובות והנערה כפרה בפניו ובפני העד שלא הי' דברים מעולם שלא קבלה טבעת וגם לא קידש אותה וטען האיש השבעי לי שבועה שלא נתתי לך טבעת או שלם לי חמש מאות זהובים והנערה צעקה כי בזה יצא שם שהי' עסקי קידושין ביניהם וכל בעל נפש יחוש שלא לישא אותה כי יאמרו שנתקדשה ונשבעת לשקר הדין עם מי אי ע"א מחייב אותה שבועה או לא. תשובה טרם אחקור על גוף השאלה אדברה וירוח לי בחקירה אחת אשר צריכה התבוננות בעזה"י ואחר זה אבא לעמק יהושפט לברר אי צריכה לשבועה או לא. הנה מבואר בקידושין דף ס"ו ובש"ע א"ע סי' מ"ב דע"א המעיד על קדושי אשה והיא מכחשת אותו לית ספק דהיא נאמנת אפי' אי אמרי' מקדש בע"א חוששין לקדושין יעו"ש ויש לחקור למה לא תהי' צריכה לישבע להכחיש את העד מה לי אם אחד תובע את חבירו שקנה ממנו שור או שה והוא מכחיש צריך שבועה להכחיש את העד ה"ה אם תובע את האשה שקנה אותה בקידושין להיות קנין כספו דמה"ט ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו היא עיין כתובות דף נ"ז ובארתי במקו"א הקנין הוא שיכול לבעול אותה אפי' בעל כרחה ואין לה עליו תביעת הנאת בעילה וגם בקנין שלו אוסרתה על כ"ע כהקדש וכלל גדול כי יקח איש אשה כתיב שהיא קנינו ומהכ"ת לא תצרך לישבע להכחיש את העד שלא קנה אותה ואין לתובע בה קנין כסף וצע"ג. ואין לומר דאמרי' מגו דחשודה על איסור אשת איש חשודה על השבועה דממנ"פ אם אנו חושדין אותה שידעה שנתקדשה לזה וכפרה בו שהיא רוצית להנשא לאיש אחר ולא חששה על איסור אישות מכ"ש שלא תיחוש על איסור שבועה וק"ו הוא מה איסור אישות שהוא איסור עולם אשר תעבור בכל בעילה ובעילה לא חששה מכ"ש שלא תיחוש על איסור שבועה שהוא פ"א ועוד ק"ו אם לא חששה על איסור מיתה שאיסור אשת איש בחנק מכ"ש שלא תיחש על איסור שבועה שהוא רק לאו עיין ברא"ש סוף נדרים דאיסור עולם חמור לה ועיין ר"ן סוף יומא דלעבור י' פעמים עבירות לאו הוה כמו פ"א איסור סקילה וא"כ כאן דיש תרתי איסור עונם ואיסור מיתה ואעפ"כ אנו נחשד אותה א"כ מה בצע אם נחייב אותה שבועה מגו דחשיד אהא חשיד אהא הלא עיין בב"מ דף ו' דחקרו אפי' בממון דנימא מגו דחשוד אממונא יהי' חשוד על השבועה רק שם תלי' דלמא מלוה ישנה יש עליו או שבועה חמורה בעיניו מגזל ממון יעו"ש בתוס' וראשונים וכל זה לא שייך כאן אם נחשוד אנו אותה שמשקרת א"כ מגו דחשודה על איסור אשת איש חשודה גם על שבועת שקר על כן לא תשבע עפ"י ע"א. אחר העיון זה אינו דגם כאן יש להשביע אותה דחיישי' דלמא היא מכחשת אותו מכח דסברה שיש מקום לתלות להקל דלמא מלוה ישנה יש לה עליו וחשבה שהוציאה מידו ע"י שתטעה אותו בקדושין ולא הי' בלבה להתקדש לו ותאמין שדברים שבלב הוה דברים מה שהי' בדעתה שנא להתקדש לו ועוד דלמא יש ספק אצלה אם הקדושין הי' כדי שווי' אשר הבטיח לה או שמא זרק אותם והי' ספק קרוב לה ספק קרוב לו או יען שהי' שם גם איזה קרוב או שמא הי' בלבה שהוא עשיר או שהוא כהן או האמינה שהוא בחור ונודע שהוא אלמן וכדומה דמקילה בלבה מחמת ספק או מחמת מחשבת דעתה אשר מקיל אדם מכח ספק (עיין ר"י שלא ימצא אשתו ספק נדה) ובכל זאת אם תצרך להכחיש העד אשר מעיד שהי' קידושין והיא מכחישו שלא הי' קידושין תפרוש ולא תשבע לשקר ותהי' נצלת משני איסורין עיין בתוס' בב"מ בשם ר"י חסיד יעו"ש וא"כ קשה למה לא יהי' ע"א מחייב שבועה שתשבע להכחישו ומה התם דהוא לוה בבירור ותלינן שרוצה לעכב משום מלוה ישנה שיש עליו מכ"ש כאן דיש לחוש שמכחשת שסברה שלא התחילו הקדושין ונשארת בחזקת פנוי' וצע"ג. ועלה בדעתו לתרץ בעזה"י בסברה דע"א מחייב שבועה אם לא צריך עדותו להויית עיקר הדבר כגון בממון שאומר שהפקיד אצלו או שהלוה לו וכדומה דאם הנתבע מודה לא צריך להעד כלל דכיון דהלוה לו או שהפקיד אצלו וכדומה חייב הנתבע א"כ אין ראית העד פעל על החיוב דאמיתות הדבר עצמו הוא מחייבו רק יען שכפר בא העד לאמת אמיתות הדבר א"כ העד אינו קם רק לשבועה ואמרה התורה שע"א קם לשבועה אם הקמתו הוא לשבועה אבל בע"א על קידושין דאם נעשה קידושין בלא עד לא מהני הקדושין כלל אפי' אם אמת המעשה דהא חייב לאחרינא ועיין רמב"ם ה' קדושין א"כ אם הדין דמהני קדושין בע"א היינו ראית מעשה הקדושין פעל להיות קדושין וקם העד להעיד עדות כמו אם שנים עדים יעידו עדות א"כ מאין יבוא חיוב שבועה על פיו כשם שאין בעדות שני עדים חיוב לשבועה כן אם ע"א בא בכח עדות שפועל על הויות הדבר הוא בא להעיד ולא לחייב שבועה והא דע"א קם לשבועה הוא אם לא יבוא גם להיות עד על הוית הדבר רק בא לאמיתיות הדבר ודוק בעזה"י. ונראה להבין בזה מה דאמרי' בשבועות דף מ' בטענו מלוה והודאת ע"א אפי' בפרוטה חייב מ"ט דכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה ותני' כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייב שבועה ולכאורה כיון דילפי' ליה מקרא למה הוסיף עוד דתני' הכי אין די בלימוד הקרא וצע"ג. ולפמ"ש דמקרא הו"א דע"א לא יקום לכל עון ולכל חטאת היינו עונשין אבל קם עכ"פ לשבועה שמחייב שבועה עכ"פ אפי' באיסור עון וחטאת רק מברייתא ילפי' אם שנים מחייבים ממון ע"א מחויב שבועה כשם ששנים קמים לחיוב ממון קם ע"א לחיוב שבועה עיין שם רש"י שפירש שנים הי' מחייבים אותו לפרוע דעל הויות החיוב לא צריכים העדים כך ע"א מחייבו שבועה היינו שאין עדותו על הויות הדבר רק קם לחיובו שבועה אבל אם השנים באים להויות הדבר אין ע"א הבא להויות הדבר מחייב שבועה ולא נעלם ממני דמרומז כאן הדין הנזכר בש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ז דאם ע"י שנים הי' נצרוך עוד שבועה מהתובע אין ע"א מחייבו שבועה ועיין בסי' פ"ז ס"ק נ' ועיין בטור שם ובש"ע סי' צ"ג יעו"ש בכל זאת נ"ל מדהביא הברייתא על הקרא משמע שצריך הע"א לבוא רק על השבועה ודוק. הן אמת דהערותי במקו"א דדווקא אם העד בא על עיקר תביעת ממון בלי שנסתעף הממון מאיסור כגון בזונה שתבעה אתננה או באחד שתובע ריבית ועיין ברמ"א ח"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה ועיין ברמ"א א"ע סי' קע"ז ובב"מ שם וזה שדייקו אם שנים מחייבין ממון אז ע"א מחייבו שבועה אבל מקרא הי' ס"ד אפי' אם שנים מחייבין אותו ממונו מתוך איסור אחד מחייב שבועה אבל העיקר כמ"ש בתומים דהבדל זה הוא על שבועת היסת אבל שבועת התורה ושבועת המשנה גם בכה"ג ע"א מחייב יעו"ש דבריו מתוקים ועיין בש"ך יו"ד סי' קס"ט ועיין בש"ך ח"מ סי' פי"ז שהקשה מסוטה דמשביעין אותה והתומים תירץ דשאני התם אע"ג דיצרה תקפה בתאות זנות בכל זאת לא תשבע לשקר יעו"ש ואני אמרתי דשאני סוטה דאפשר שהסתירה שלא לזנות ונאנסה מבועל דנחשבת לזונה דתחילתה בפשיעה עיין במרדכי הובא בא"ע בהל' סוטה או דלא ידעה שהעראה ג"כ נחשב לזנות וכדומה על כן משביעין אותה אבל אם היא מזיד על עבירה מהכ"ת שנחייבו שבועה הלא מושבע ועומד הוא ועיין בט"ז הל' שחיטה אפי' נשבע ששחט יפה לא מהני ואין כאן מקומו להאריך הגם שמצינו שהשביעו לכה"ג שלא ישנה העבודה ודוק ובזה הי' כאן לחקור דלכן לא צריכה לישבע להכחיש העד שאומר שנתקדשה דהעיקר הוא איסור אם היא נאסרת על כל עולם כהקדש עיין ר"ן נדרים דף ל' רק מסתעף אם היא קנינו שיוכל לבעול אותה בלי תשלומין וכיון שהשורש הוא איסור אין ע"א מחייב שבועה ודוק. אך נחקור אם הע"א אומר בפני ובפני עוד ע"א נתקדשת לו רק העד השני אין כאן אם כן קשה מהכ"ת דלא תשבע להכחיש העד המעיד שנתן לה הטבעת לקדושין והיא מכחשת הקידושין א"כ יש עד שיש לו לתבוע ממונו ממנה ומהכ"ת שלא תצרך לישבע כנגד העד על האיסור שבה להכחיש האישות בשלמא אם העד מודה דהוא בלבד הי' אצל הקידושין אז אמרי' דגמר ונתן לשם מתנה עיין נב"י מהד"ת סי' ע"ג שהסביר דברי תוס' קידושין דף ס"ו בד"ה אמר אביי יען דקידש אותה בפני ע"א ולא לקח שני עדים הוא האות שגמר ונתן לשם מתנה דאלו הי' חפץ באמת לשם קדושין הי' מקדש אותה בפני שני עדים יעו"ש אבל אם האיש טוען שהי' מקדש לפני שני עדים ועשה את שלו רק אירע מקרה לא טהור שהלך ע"א בעולם ומביא ע"א א"כ מהכ"ת שייך שנתן לשם מתנה ובא העד להעיד על ממון ותצרך לישבע שלא קבלה הטבעת הקדושין וצע"ג. ונלע"ד דלק"מ דא"כ העד בעצמו אומר שנתקדשה בפני שני עדים לפניו ולפני פלוני אלמוני א"כ נעשתה האשה קנינו וכסף קידושין שלה א"כ אין כאן שבועה מכח הממון דהא בעצמו מעיד שהכסף הוא שלה ולא נשאר רק שהעד אומר שהיא נעשית קנינו וגם נעשית חתיכה דאיסורא ותצרך לישבע כנגד העד שלא נעשית קנינו ולא נעשית חתיכה דאיסורא על כל העולם והוה כעד אומר שנתקדשה לפניו ולפני עוד ע"א כאלו ע"א מעיד שהוא לבד הי' אצל הקדושין דאינו יכול להשביע מכל הטעמים שהערותי למעלה דאינו קם על השבועה אלא קם על הויות הדבר וגם הוה שורש התביעה איסור רק מסתעף ממנו ממון דאין כאן שבועה ודוק. ואוסיף נופך כיון דפסקינן המקדש בע"א אין חוששין לקדושין והוה המעות מתנה רק עד זה אומר שהי' עוד עד עמו ומי יעיד זה אותו העד מעיד כן וכיון שהיא מכחשת עד הב' א"כ ממילא הכסף קידושין שלה הכי יהי' העד הזה מעיד שני פעמים מתחילה עד לעצמו ואח"כ עד שהי' עוד עד בכאן דוגמא בגמ' פ"ב דכתובות א"כ יצא כל הממון נכי רבע מפומא דחד סהדא ודוק כי קצרתי. אמנם ד' האיר עיני במילתא חדתא בעזה"י ליתן טעם בדבר למה בקדושי ע"א הן שאומר שהוא לבד ראה הקדושין או שאומר שהי' עוד עד שני אין מחייב שבועה להכחיש את העד כאשר אבאר בעזה"י. הנה כבר הערותי דהוא פלא בגמ' שבועות דף מ' דאמרו דילפי' מקרא דע"א לא יקום לעון וחטאת אבל לשבועה קם והביאו עוד דתני' כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה דקשה למה לי הך דתני' וצע"ג. ונראה לתרץ בעזה"י והוא דכלל גדול דממונו של אדם הוא נחשב כאלו האדם הוא קרוב לו יען דהוא שולט על כספו וזהבו וכל הנאה מהם שלו א"כ הוה האדם כקרוב רק לענין פלגי' דבורו נסתפק רבא אי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו והדר פשטיה דלא הוה קרוב אצל ממונו עיין סנהדרין דף י' ע"א ופי' רש"י יען שמעידים שנים הוא בעצמו הבעל השור ועוד עד שני תו לא אמרי' פלגי' דבורו אבל אם אין עד שני או שלא יעידו מי הרובע אין הבעלים נאמנים ולכן אמרי' בתמורה דף כ"ח רובע ונרבע עפ"י בעלים מותר להדיוט יעו"ש ברש"י היטב אבל אשתו של אדם הוה כגופו לכן כשם שאמרי' פלגי' דבורו אם אמר פלוני רבעני לרצוני דמצרפין להרוג את הרובע ולא לו כך אם אומר פלוני בא על אשתי מצרפין אותו להורגו ולא להרגה דכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל אשתו ועיין בש"מ בסוגי' דאנוסים היינו שביאר שאדם קרוב מאוד אצל עצמו יעו"ש וה"ה אשתו כגופיה קרוב מאוד אצל אשתו דאשתו פלג גופו של אדם הוא ושניהם יחד גוף שלם. ולפ"ז נראה פשוט מי שאומר שהאשה נתקדשה לפלוני הוא מעיד שגופה נמכרת לפלוני האיש שנפסק ממנה רשותה להיות לעצמה אלא נשתנית ונעשית גופה קנין פלוני כאלו מעיד שאיש המכר עצמו להיות עבד עברי לפלוני שנפסק ממנו רשות וקנין עצמו אלא נעשה רשות וקנין לפלוני וא"כ אפוא אטו העד אחד הבא להעיד שפלוני נמכר לעבד לראובן יהי' פלוני מחויב שבועה כנגד העד הא התורה אמרה לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת והא עד זה בא להעיד על האיש גופו שנפסק ממנו אדנותו להיות אדון לעצמו וברשותו שיוכל להרויח לעצמו ועכשיו הוא עבד ואין לו הרוחה בפועל ידיו הכי יש פשטות הקרא יותר מזה לא יקום ע"א באיש לכל עון עונש ולכל חטאות ממון שעד מעיד על השתנות שמו ורשותו ובודאי אין ע"א נאמן וה"ה אם מעיר ע"א שנפסק ממנה אדנותה ורשותה ונעשית גוף אחר פלג גוף של האיש פלוני הכי יש לא יקום ע"א באיש גדול מזה להוציא אותה מחזקת רשות עצמה ונשתנית גופה ולא יקום ע"א באיש וה"ה לא יקום ע"א באשה והבן זה. ועתה יובן למה הביאו הברייתא ותני' כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב שבועה דהא בודאי שנים דקמים לעון על מיתה או מלקות דעל גופה הם מעידים ה"ה דנאמנים דפלוני המוכר עצמו לעבד והאשה המוכרת עצמה לבעל להיות גופו של אותו איש והי' ס"ד דע"א קם לשבועה אם אומר אתה מכרת עצמך לעבד או את נתקדשת להיות פלג גופו של האיש לכן בא הברייתא ללמדנו דדווקא שם ששנים מחייבים אותו ממון הגם שממונו של אדם הוא קרוב לו אבל לא הוי כגופו ממש דהא אמרי' בו פלגינן דיבורו הוא ואחד מצטרפין להרגו רק היכא דשנים מחייבין אותו ממון שם ע"א מחייבו שבועה אם אומר עדות על ממונו אבל אם מעיד על גופו אין ע"א מחייב שבועה דאם מעיד על גופו של האיש או על גופה של אשה שם אין עד מחייב שבועה רק כל מקום ששנים מחייבין ממון שם ע"א מחייב שבועה א"כ נשמע מפי התנא פי' הקרא דע"א קם לשבועה ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים בזה בעזה"י (ועיין סנהדרין דף ט"ז דמיתת כה"ג ושורו שווין דכתיב גם בעליו יומת מיתות שורו כגופו בע"א אבל ממונו של כה"ג בשלשה ועיין רמב"ם פ"ה סנהדרין ועיין בלח"מ ופלא שלא נזכר אשתו דכגופו דמי' דאשה פלג גופיה ואין כאן מקומו להאריך). סוף דבר הכל נשמע דאין ע"א יוכל לחייב לנערה הזאת שבועה דאין עדותו על ממונה אלא עדות על גופה ואין ע"א קם על איש וה"ה על אשה ולא צריכה לשבועה שלא נתקדשה וממילא אין צריכה לישבע שלא קבלה טבעת עם אבנים יקרות דלו יהי' שקידש אותה בפני ע"א הכסף קידושין שלה והעד אינו נאמן שהי' עוד עד שם כנלענ"ד נכון בעזה"י. אחרי שחדשתי זאת האיר ד' עיני לעיין בפנ"י ומצאתי און לי בקדושין ס"ה כתב הפנ"י בד"ה ולכאורה וז"ל ואע"ג דבהך ברייתא דספרי קתני סיפא לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה והיה נ"ל לכאורה דהיינו כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושין ומ"ד אין חוששין ס"ל כר"י דמשמע התם דפליג מ"מ כיון דמסוגיא דשמעתין משמע דליכא פלוגתא דתנאי בהכי מדמקשה ר' אחדבוי מברייתא וע"כ דהאי אבל קם בעדות אשה להשיאה היינו מעדות שמת בעלה או לדרשא גמורה או לאסמכתא בעלמא כדפרישית בכמה דוכתי עכ"ל דבר גדול גילה הפנ"י דמאן דסובר המקדש בע"א חוששין הוא סובר דהך לא יקום ע"א באיש מדייק באיש אבל באשה נאמן להשיאה שנתקדשה אבל גמ' דידן סובר דלכך כתוב באיש ולא באשה דנאמן להתיר באשה אם העד אומר שמת בעלה אבל לא להיות נאמן שאשה נתקדשה דשם אמרי' ה"ה באשה לא יקום ע"א ובמקו"א הערותי דכן מסתבר דשם בעגונה יש חזקה דהעד לא יעבור על לפני עור להרבות ממזרים בישראל אפילו בעל לא חשוד לקלקל אשתו בגט פסול אבל לאמור שנתקדשה לזה דלמא לצעורי קמתכוין או עושה בעבור תשלומין וכדומה ואכ"מ להאריך עכ"פ יש במשמע דע"א נאמן על אשה שתשבע על כן אמרו בשבועות דף מ' ותני' כל מקום ששנים מחייבים ממון ע"א מחייב שבועה אבל לא יוכל להשביעה אם יאמר שנתקדשה ודוק היטב. שוב מצאתי בנב"י מהד"ת א"ע סי' ע"ו בד"ה אבל שהעיר על הגמרא שבועות למה הביאו הך ברייתא דתניא וכן הרמב"ם דכתב בפ"ה מהל' טוען מפי השמועה למדו כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייב שבועה וחידש דבר נחמד דמכח הברייתא מוכח שאפילו בפרוטה א' מחייב ע"א שבועה דלא נאמר שדווקא אם טוענו שתי כסף ודוקא עד שהי' יכול להיות מן שנים שמחייבים ממון אבל בנמצא אחד קרוב או פסול אין שוב עד הנשאר מחייב שבועה דהא בנמצא בהם אחד קרוב או פסול אין יכולים השנים לחייבו ממון ה"ה בשנים ואחד קרוב או פסול אין האחד מחייב שבועה והעיר גם בחקירה למה אם ע"א אומר שנתקדשה לפניו ולפני עוד עד שני היא נאמנת להכחיש תצרך שבועה ותי' דשנים אין מחייבים ממון דמה שעושים אותה אשת איש הוה איסור ולא ממון יעו"ש שמחתי כעל כל הון אבל לדעתי דקנין אשה הוה ממון דקנין כספו הוא ונהפוך הוא דע"א מחייב שבועה על ממון אשר יש לאדם אבל לא אם מעיד שגופו של האיש או אשה נעשה קנין של אחר דהוה בכלל לא יקום ע"א באיש דעל גופו מעיד ופי' הגמרא בשבועות שהביא דתני' בא לרמז על זה דדווקא אם שנים מחייבים אותו ממון אבל גופו ורשותו נשאר לי' אז ע"א מחייב שבועה וזה מרומז גם בהבנת הרמב"ם שאמר מפי השמועה למדו כ"מ ששנים מחייבים אותו ממון היינו שהוא אדון ובעל הממון רק מחייבים אותו ליתן ממון אז ע"א מחייב שבועה אבל לא אם מעידים עליו שהוא גופו נעשה ממון של איש אחר ואין ראיה לדין שחידש בצד הבונה וצד הסותר להיות גזה"כ יען ששנים לא היו מחייבים ממון מצד שנמצא אחד קרוב או פסול ה"ה לא יהי' אחד מחייב שבועה ודוק. וגם ראיתי שם שבנו הגאון מהר"ש ז"ל על החקירת אביו שתצרך היא לישבע להכחיש את העד השיג הוא דאיך אפשר להשביע אותה הא מגו דחשודה על איסור אשת איש ה"ה דחשודה על השבועה יעו"ש כבר הערותי דיש כאן כמה טעמים אשר על ידם משכחת דהיא תטעה בלבה שאינה מקודשת ואם נימא שצריכה לשבועה לא תשבע לשקר לאמור לא קבלתי קידושין כלל וכדומה והא עדיין לא נשאת לאיש ונשאר סברת ר"י החסיד שהובא בתוס' דמכח השבועה תפרוש משני איסורין ודוק. וראה שהביא שם דתרה"ד מביא ראיה שלא צריך לישבע על האתנן יען שעיקר התביעה על איסור וראיה שלו דאין אשה צריכה לישבע אם אמר נתקדשה ולפמ"ש יש להשיב בקדושין הוא מעיד על גופה שנעשית ממון איש לכן ליכא שבועה אבל באתנן היא תבעה רק ממון ממנו והנכון כמ"ש התומים דתרה"ד קאי רק על שבועת היסת אבל שאר שבועות הווין אפי' אם העיקר על איסור ולדעתי במקום שצריך הגדת ע"א לתכלית הווית הדבר שם אינו מחייב שבועה או יען שעל גופה הוא מעיד כמש"ל בעזה"י ודוק. ואגב אעתיק מ"ש בגליון משניות שלי מסכת סוטה פ"ו משנה ג' בתוי"ט בד"ה תלמוד לומר מביא קו' תוס' דף ג' שהק' למה לי גז"ש אפילו בלא גז"ש מהכ"ת דליתהימן בה ע"א מעדות אחרינא ליכא למילף דאיכא פרכי' עכ"ל וכתבתי וז"ל נ"ל כיון דע"א מחייב שבועה דקם הוא לשבועה א"כ הו"א אם ע"א אומר שנטמאה תצרך לשתות מים מאררים כדי שישביע הכהן אותה באלות ותאמר אמן קמ"ל קרא דעל איסור אין ע"א מחייב שבועה ועיין רמ"א ח"מ סי' פ"ו עכ"ל דשאני אחר קינוי וסתירה הוא שמשביע אותה הכהן אח"כ ועיין בש"ך סי' הנ"ל ובתומים שם ובמ"ש יש להעיר וק"ל. אך בנידון שאלתינו יש לעיין עוד בדברי ב"ש סימן מ"ב וסי' מ"ז דמשמע בע"א שאומר שהי' קידושין בפני שנים לכתחילה לא תנשא יעו"ש ומדבר זה לא העיר הנב"י בסי' ע"ו הנ"ל ואין כעת לחקור בו ודוק. ובחסדי ד' טרם הדפסה מצאתי בשאילתות דר"א פ' וישב סימן כ"ז בד"ה ברם שחקר אם מותר להאמין לע"א שראה בחבירו שעשה עבירה וכתב וז"ל כי קמבעי לן ע"א דלא קים לן ביה כי אצרך רחמנא שני עדים לחיובי ממון אבל לחיובי שבועה אפילו בע"א דתני' לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ושנאה לשבועה מדמינן ליה וסגיא בע"א או דלמא שנאה נמי כעון וכחטאת דמי' ובעינן שני עדים ת"ש וכו' וסיים וז"ל ש"מ דעל ע"א לא סמכי' למימרא דשנאה נמי כעון וכחטאת דמי מדאמר רחמנא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וכן הלכתא ע"כ. הרי שפסק הגאון דע"א אינו נאמן בעדותו לגרום לאיש שנאה יען כי הוא דבר הנוגע על גופו שיהי' מותר וגם מצוה לשנוא אותו והוה בכלל לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת אודה ד' בכל לבבי שזכיתי לכווין חקירה הזאת שאינו נאמן ע"א לאמור האשה נתקדשית לאיש שעל גופה הוא מעיד כמו שבארתי למעלה הנני נותן הודאה לד' על העבר ומתפלל על העתיד שד' יגל עיני בתורת אמת בעזה"י: