שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן ו
שלום וכ"ט להרבני המופלג החרוץ כמו' שרגא פייבל גראסמאן נ"י בק"ק אלמאש. אחד"ש אודיעהו כי קבלתי מכתבו זה כשבועות שתים שהן ארבע ומרב טרדותי לא יכולתי לעיין על שאלתו עד עתה ואפלפל רק בקצירת אומר באמרות ד' טהורות כפי אשר חנן אלקים אותי בזה בעזה"י. שאלה באיש אחד שמת והניח אחריו אשה וחמשה בנים ואבי האשה ראה כי בתו עזובה אז פרש ידו על כל אשר לה ויגע לכלכל את האשה ובניה וכאשר הרגיש הזקן כי בא עת פקודתו עשה צוואה ורשם כל רכושו וגם אשר תחת ידו מבתו ובניה וכתב כל הסכום לבדו ובתוך הסכום של בתו רשם כך וכך יש לה אצלי ובתוך הנ"ל יש שטרי חובות אשר עודנם מבעלה והמה כתובים על שמו ולא נעשו מעות עד עתה ועוד כתב בצוואה כי מממון שלו יהי' החצי לזוגתו תי' והחצי השנית יחלקו בניו בתורת ירושה וכאשר ירדו היתומים לחלוק וסלקו לאחותם ממון שלה אשר הי' ת"י אביהם ובתוך השטרות אשר נכתבים ע"ש בעלה המנוח הי' שטר אחד בסכום ידוע אשר היא צועקת שאין זה שטר ממש רק שטר אשר היה מיואש מימים רבים וכן האם של היתומים אמרה כן שמעולם לא עלה על דעת בעלה חלילה ליתן שטר זה בתוך הסכום של בתו אלמנה ששטר זה לא יוגבה לעולם כי אינו שטר והיורשים טוענים שהוא אשה ואינה עדות וכבוד מעלתו טוען יען כי אם היתומים נוטלת חצי נכסים א"כ מפסדת לעצמה עי"ז שאומרת ששטר זה אינו בסכום בתה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים ושאל לדעת דין תורה. תשובה לכאורה יפה טען מעלתו כי סברא זו רמוזה בגיטין נ"ד בסופר שאמר ס"ת גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ר"א ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת כיון שידע בנפשו אם לא נעבדו הגווילין לשמן הוא מפסיד שכרן עיי"ש וה"ה כאן שמפסדת לעצמה במה שאומרת שמעולם לא עלה ע"ד בעלה להעלות שטר גרוע הזה בנכסי בתו אלא ישלם לה במעות שהניח בעלה למלאות לה הסכום אשר רשם שמגיע לבתו והלא מכל נכסי בעלה יש לה החצי ומתוך שמפסדת לעצמה תוכל להפסיד לאחרים כהערת מעלתו נ"י. הן אמת כי זה רבות בשנים יצאתי לחדש פי' בדברי הגמרא הנ"ל דאחרונים מרעישים בקו' אחת איך מוכח מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין דלמא שאני התם אי היזק שאינו ניכר חייב בתשלומין א"כ כה"ג שפיגל חייב בתשלומין ואמרי' מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ על הקרבן שהוא פסול אבל בשאר ע"א דאינו מפסיד לעצמו מנ"ל דנאמן וצע"ג. ואמרתי דלכאורה צריך התבוננות דברי ר"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ על הס"ת תיבת הפסד הוא על דבר או ממון אשר כבר הי' ביד אדם להיות שלו ואח"כ לא ישאר בידו זה נקרא הפסד אבל בדבר שלא זכה אדם בו מעולם לא נקרא הפסד וא"כ זה הסופר שלא עבד הגוילין א"כ מעולם לא זכה בשכר ואם היה לוקח היה גזלן או גנב כלפי שמים וא"כ לא שייך נאמן להפסיד שכרו רק כן הי' לר"א לומר מתוך שנאמן שלא ליקח שכרו ה"ה נאמן על הס"ת אבל להפסיד שכרו פלא. אמנם לשון חכמים מחכים דשכר הסופר על כתיבת הס"ת הוא על ב' פנים (א) גוף שכר העבודה על מעשה עיבוד עורות ועל מעשה כתיבת אותיות אשר היא עבודה גדולה בעמל כל איבריו שהגם אם לא יצרך לעבד העורות לשם ס"ת או לכתוב האותיות בקדושת השם אשר היא עבודה בלב הלא נשאר עבודה בגוף לעבד עורות ולכתוב על קלפים ספר גדול כמוהו וע"ז בא עיקר התשלומין לסופר כנודע (ב) יען כי צריך הסופר לעבד הגוילין לשמה ולכתוב ולקדש האותיות ולקדש האזכרות בקדושת השם לבד וליתן לב על כל הדינים אשר צריכים להשלים קדושת ס"ת בעבור זאת יקבל הסופר תשלומין במיטב יותר מאילו יכתוב ס' דברי הימים כמובן. ולפ"ז צריך התבוננות למה לא יקבל הסופר תשלומין כלל הלא יוכל לתבוע עכ"פ שכר עיבוד עורות וכתיבת אותיות כאילו פעל זאת על ס' דברי הימים וינכה הבעה"ב משכרו מה שנתן לו יותר על עיבוד וכתיבה לשמה אבל שכר עיבוד וכתיבה בעלמא למה יפסיד הסופר וצע"ג. ואחר העיון לק"מ דבעלים יאמרו אנו קבענו לך שכר על כתיבת ס"ת שבו נכלל עיבוד וכתיבה לשמה אבל לכתיבת סיפור דברים או כתיבת חומשים לא קבענו לך שכר ונחשב לך כאילו לקחת עורות שלנו ועבדת אותם וכתבת עליהם שלא מדעתינו והגם שאתה אונס כי שכחת לעבד ולכתוב לשמה או לא ידעת דצריך לעשות הכל לשמה ואונס רחמנא פטרי' היינו דלא נצרכת לשלם לנו הגוילין וליקח לעצמך הס"ת פסול אבל בודאי לא חייבא רחמנא משום אונס שאנו נשלם לך שכר עיבוד וכתיבה עיין ש"ך חו"מ סי' כ"ה בשם ירושלמי ור"ן וא"כ מפסיד ג"כ שכר עיבוד וכתיבה לגמרי ודוק. וזה שא"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרו היינו שמפסיד אף שכר פעולת עיבוד וכתיבה נאמן ג"כ להפסיד הס"ת דהא עפ"י דיבורו שלא כתב לשמה ומודה שלא מגיע שכר על עיבוד וכתיבה לשמה מפסיד אף מה שראוי לו היינו שכר כתובה בעלמא אבל בכהן שפיגל או שטימא שמשלם רק מה שהפסיד אז לא שייך יען שמפסיד לעצמו דהלא לא מפסיד רק שחיוב לשלם ודוק ומיושב קו' הט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ד. ואוסיף נופך דבאמת בסופר שאומן קונה בשבח כלי רק ע"י תשלומין יסולק האומן מן הכלי עיין בשו"ע חו"מ סימן ש"ו ובקצה"ח ובנתיבות שם וא"כ זה שבא להפסיד שכרו יבא בתורת בעלים להפסיד חלקו בס"ת הנ"ל שמפסיד חלקו ומתוך שנאמן על חלקו נאמן גם על חבירו להפסיד חלקו אבל בכהנים שפגלו הגם שרוצה לעשות לעצמו הפסד היינו שהוא גרם היזק לחבירו אבל בוודאי הגם שפיגל או טימא טהרות חבירו לא נעשה שותף בגוף של החפץ חבירו וא"כ מיושב קו' מכהן שפיגל וגם קו' הט"ז לק"מ דשאני התם שלא נרמז בגוף עדות האיסור הפסד לעצמו. ובזה אמרתי להמתיק דברי הד"מ בטיו"ד סימן רפ"א דהא דנאמן הסופר שלא עבד הגוילין לשמן היינו דוקא אם לא קבל שכרו אבל אם כבר קבל שכרו שוב אינו נאמן והוא פלא למה לא יהי' נאמן הלא לפי דבריו קרוב להחזיר מה שלקח ועיין בשו"ת אמרי אש לאמ"ו הגאון ז"ל סי' ק"ד שנדחק מאוד בזה ולפמ"ש מתוק מדבש בעה"י דכל הטעם דסופר הוא אומן אשר קונה בשבח כלי נעשה כשותף בס"ת וזה דוקא כ"ז שלא קבל שכרו אבל משעה שקבל שכרו אז נסתלק הוא מקנינו כמבואר בראשונים ועיין בש"מ בב"ק ולא הוי שותף ואינו נאמן ודוק והארכתי בחי' בהערה הנ"ל בכמה סעיפים בעזה"י. וא"כ בנידון דידן כפי מה שאם האשה מודית ששטר זה לא הוי בכלל הסכום א"כ אינה מפסדת לעצמה רק שלא רוצית לגזול אז לא אמרי' מתוך שעל עצמה נאמנת להפסיד נאמנת ג"כ להפסיד לאחרים כמו באשה הגם שנאמנת לאמור נתקדשתי לאיש פלוני שהיא אסורה בקרוביו בכ"ז הוא מותר בקרובותי' ודוק. ומדי דברי אכתוב לו פליאה נשגבה שראיתי ביו"ד חדשים עם הגהות הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל שהקשה על הטו"ז מאי קו' יש כאן דלמא היא ממאסת בכל שבעה קרובים של האיש וא"כ מאי הפסד הוא לה והניח בקו' עיי"ש והוא שגיאה גדולה במכ"ת לאלף שהמעיין בקידושין דף ס"ה פירש"י שס"ד יען שאוסרת נפשה על כל עלמא דהא היא אומרת שאיש פלוני קודש אותה וא"כ היא א"א ואסורה על כל עולם שהיא בוודאי הפסד לעצמה (והגם שיצרך לגרש אותה ברוב ימים אז תהיה גרושה ואסורה לכל הכהנים ותהי' כתובתה מנה) ועל כל פנים כאשר אמרה מקודשת אני מפלוני אסרה עצמה על כל העולם וצע"ג. אך לפ"ז יהי' פלא בעיני ע"ד ר"י הובא בש"ע יו"ד להלכה שגם בשומר היין נאמן אם מפסיד לעצמו שכרו ולמד ר"י דין שלו מדין הגמ' בגיטין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת והלא כאן בוודאי לא קנה חלק בגוף היין דשומר לא הוי אומן ואפ"ה נאמן ע"י הפסד ועוד בשומר שלא עשה שמירתו בדין הוא דלא לקבל שכר וא"כ אינו דומה לס"ת שמפסיד ג"כ שכר עיבוד וכתיבה דעלמא ומוכח דש"ע לשיטתו אזיל שהביא בש"ע סימן רפ"א דגם בס"ת צריך לשלם לו שכר כתיבות חומשין רק מפסיד היתרון מאשר עשה העיבוד והכתיבה לשמה וא"כ חזר חקירת מעלתו שנאמר ג"כ כאן מתוך דנאמנת על עצמה להפסיד חלקה נאמנת ג"כ על אחרים כמובן ודוק. וחפשתי באמתחות ספרן של צדיקים ומצאתי בפתחי תשובה יו"ד סי' קכ"ז אות ט' בשם תשובת חות יאיר מי שיש לו חלק בחפץ אפי' שמיני בשמינית נאמן להפסיד לחבירו מתוך שנאמן להפסיד שלו ושאני שומר שאין לו חלק בגוף החפץ וא"כ בנידון דידן תהיה אם האשה נאמנת וק"ל רק עד עתה פלפלתי רק לקרב הערת כבוד מעלתו נ"י אשר הבליע בלשונו כלשון ת"ח מחכים וכחז"ל אפילו שיחת ת"ח צריך לימוד עיין סוכה פ"ב. והאמת אהוב מכל דהא דאמרי' דהיכא שמפסיד לעצמו נאמן ג"כ על אחרים הוא דוקא שברור שיש לעצמו הפסד כמו בס"ת שמפסיד לס"ת או ביי"נ שאוסר ליין ויהי' אבוד אבל במקום דיש לחוש שהוא רוצה לזכות לזה במתנה וחפץ שיגדל המתנה אז לא שייך מתוך שנאמן על עצמו יהי' נאמן על אחרים דעל עצמו נאמן בתורת הודאת בע"ד במקום שאינו חב לאחרים אבל לאחרים אינו נאמן ועוד דלמא קנוניא יש בדבר שאומרת ששטר זה בטל והבת ישלם לה חלקה והגם שרצונה לישבע שבועת עד שצריך שבועה אינו עד שעכ"פ בתוך דיבורה אינו מוכרח שמפסדת לעצמה והיא נאמנת על עצמה בתורת הודאת בע"ד אבל אינה נאמנת על שאר יורשים ודוק. וברוך השם יתעלה שהנחני בדרך אמת שהדבר הזה מבואר בבעה"ת בשער י"ד חלק ד' בא' שמת והניח בנים גדולים ואמר א' מן הבנים על שטר א' אמר לו אבא ששטר זה פרוע וחקר הרב ר' אברהם לדמות זה לדין ס"ת מתוך שנאמן היורש להפסיד חלקו יהיה נאמן להפסיד גם לשאר יורשים והשיב הבעה"ת דשא"ה דליכא חשש קנוניא אבל כאן יש לחוש דלמא עביד היורש המעיד קנוניא עם הלוה ואינו נאמן חוץ אם הי' השטר ת"י היורש דיש לו מגו דאי בעי קלתי' כמו בסנהדרין דף ל"א וגם ע"ז חולק הרא"ש דשא"ה דהוי שליש והובא גם כן בטוש"ע חו"מ סי' ק"ח ודוק וכן הובא בבעה"ת שער נ"א בא' שעשה הודאת בע"ד על מאתים זוז ונודע שהי' חייב לאחרים מאה זוז אינו נאמן הגם שמפסיד ג"כ לעצמו במאה דהא הודה במאתים ולא חייב לאחרים אלא מנה דל"ד להאי ס"ת בגיטין דשאני הכא דיש חשש קנוניא והובא בש"ע חו"מ סי' מ"ז סעיף א' ודוק וכן יעיי' בסי' צ"ג סעיף י"ד ברמ"א ובסי' ע"ז סעיף ה' ובש"ך שם ועיין בסי' ל"ז סעיף ו' אם א' משותפין טוען דבר שהוא חוב לו ולחבירו ועיין באורים שם. סוף דבר הכל נשמע תבנא לדינא שאשה אשת המת אינה נאמנת הגם שמפסדת ג"כ לעצמה בכ"ז בדבר שבממון צריך עדות גמור ובפרט בנידון דידן להוציא מיד היורשים מעות מזומנים תחת השטר אשר נמצא כתוב על שם בעלה ודוק ולא יתחמץ לבבו הגם שנוגע לממון רב כי כן יסד המלך העולם ואם האם הבת רוצית לחזור גם מחלקה יעיין בסמ"ע ובאורים סי' מ"ז ויבין הדבר לאשורו והבן. ואיידי אמרתי להעתיק לו פרפרת אחת מחי' בסוגיא דע"א נאמן באיסורין ראיתי בהפלאה שנתקשה בשני קו' עצומות (א) למה אמרי' לא יקום ע"א לכל עון ולחטאת הא גם בשני עדים אינם יכולים לחייב אם הבעלים אומרים אינם יודעים לטעמא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ע"ש (ב) דלמה אמרי' דפסוק או הודע אליו חטאתו איירי בע"א ושתק דשתיקה כהודאה דלמא דוקא בב' עדים גילה קרא ולא בע"א כמו לרבא דצריך דוקא להאמינו כב' עדים ע"ש מה שתי'. ולענ"ד לתרץ דבאמת יש לידון בקרבן עפ"י העדים על ב' דברים (א) אם מחויב בע"כ להביא קרבן עפ"י דברי העדים (ב) הגם אם העדים אינם נאמנים עכ"פ אם הבעלים אומרים שרצונם להקריב קרבן עפ"י העדים הגם שהם לא ידעו אם האמת אתם ובזה יש חילוק בין ע"א לב' עדים דבב' עדים הגם שבעלים אומרים אין אנו יודעין האמת ואינם מחוייבים להקריב קרבן בע"כ אבל אם ירצו יכולים לסמוך על ב' עדים אבל בע"א הגם אם ירצו הבעלים אינם יכולים לסמוך על ע"א וזה פי' הקרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שא"א בעולם שיקום בדיבורו אם הבעלים אינם יודעים שמחוייבים קרבן אבל בב' עדים יש התקיימות אם הבעלים רוצים להביא קרבן על פיהם ול"ק קו' הראשונה ולפ"ז מיושב קו' ב' דכתוב או הודע אליו חטאתו והביא אשמו אבל אם לא נודע לו א"א שיקריב כגון באינו יודע לשי' ר"ת וזה דוקא בע"א אז צריך דוקא בשתיקה כהודאה אבל בלא"ה כגון באינו יודע אז אין יכול להקריב קרבן דמיעוט מקרא לא יקום ע"א באיש וצריך דוקא או הודע אליו בשתיקה כהודאה אבל בב' עדים דאפשר להקריב קרבן בלי ידיעתו כגון באינו יודעים אם ירצה להקריב עפ"י דברי עדים וע"כ דקאי בע"א בשתיקה זה נלע"ד נכון מאוד: