שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן ה
שאלה שלש בנות ירשו בית ויש להם אפטרופס אשר על ידו נתגדלו ועומדות להנשא לאנשים ונתעורר משפט אחד על אביהם ששבק חיים שזה ימים רבים היה איש אחד בורח ושב כעת ובידו שטר אשר אביהם של בנות נערות הנ"ל היה שותף עמו בעסק ידוע ושיעבדו כל איש ואיש ביתו זה לזה אם יהי' הפסד וכן היה שהפסידו איזה אלפים כנודע לכל העולם והוא שילם הכל ונשאר על בית שותפו שיעבודו רק מחמת שבא עלילה עליו ברח וכאשר ישבו הב"ד על כסאות למשפט ושמעו כל הטענות משני צדדים היה שני דיינים מחייבים את הנערות לשלם ואחד הי' מזכה אותן הנערות ונגמר עפ"י רוב לחייב והאפטרופוס הנ"ל עמד אחורי דלת ושמע דברי המחויבים ודברי המזכים וכאשר התחיל הסופר לכתוב הפסק פתח האפוטרופס את הדלת ואמר רבותי אל תקצפו עלי יש לי לדבר דבר נפשי בשאלתי הלא יש בעיר הזאת עוד ה' ת"ח אשר נודעים שהמה ראוים להיות דיינים אקרא גם אותם אולי בצרופם יעלה הרוב לזכות את הנערות היתומות שישאר להם נחלת אביהם ואם גם בצרופם יהיה החוב לחייבם אז אדע כי עשיתי את שלי בכל אמצי כחי ומד' יצא הדבר שתהיו נשארו ערטלאות ונסתפקו הב"ד אם להתרצות לשאלתו או יש לחוש לזלותא דבי דינא. תשובה הדבר צריך התבוננות כי לא פורש בש"ע ומאחת נשמע שתים (א) אי הב"ד מחוייבים לשמוע אליו להאפטרופס המבקש לברר חיוב של הנערות (ב) אפילו אם אין הב"ד מחויבים לשמוע אליו אם יש רשות בידם לשמוע לאפטרופס או יש לחוש על זילותא דבי דינא וד' יאיר עיני לברר הלכה לאמיתיות של תורה. הנה לפום רהיטא יפלא הלא אפילו באיסורין קיי"ל אין סומכין על רוב או חזקה היכא דאיכא לברורי כמבואר בכמה דוכתי בש"ע ולמה לא נאמר גם בדיני ממונות כן בשלמא אם ישבו ב"ד של שלשה וגמרו כולם יחד הן לזכות או לחיוב לא צריכין לקרוא עוד ללומדי תורה אשר יבינו משפע יען דתורה אמרה שאפילו יחיד מומחה יוכל לעשות משפט אבל אם שנים אמרו לחייב שראובן מחויב לשלם לשמעון ואחד מזכה לראובן דנגמר עפ"י רוב נימא דצריכין לקרוא לשאר דיינים דהיכא דאיכא לברורי מבררינן וצע"ג. ונלענ"ד סברה אחת בשלמא במקום דיש מיעוט בפני עצמו ורוב בפני עצמו כגון רוב שוחטים מומחים ומיעוט אינם מומחים או רוב בהמות כשירות ומיעוט טריפות או באבידה שיש בה סימן ורוב נכרים ומיעוט ישראלים או רוב בתים בדוקים בי"ג ומיעוט אינם בדוקים וכדומה ועל דבר ידוע האדם מסופק אם זה הוא מן הרוב או מן המיעוט אז אם אי אפשר לברר תלינן לומר שהוא מן הרוב דאחרי רבים להטות ואם אפשר לברר צריך לברר אולי יהי' נגלה לו שזה היה מן המיעוט שאסור עליו ולא נגרע בזה הרוב דגם עכשיו אמרי' שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים או רוב בהמות כשירות או רוב אבידות מן הגוים או רוב בתים בדוקים מחמץ והבירור פועל לדעת שזה הדבר או החפץ היה מן המיעוט אשר ידענו שיש בעולם ולכן היכא דאיכא לברורי לברר פסולת מן הטוב מבררים שזה הדבר או החפץ הי' בכלל הרוב כי הרוב נשאר בשאר דברים או חפצים ודוק. אמנם בדיינים אם נוסף עוד כל לומדי העיר ויאמרו דעותיהם כדברי הדיין האחד אשר אמר מתחלה שראובן פטור מלשלם ויהיה הוא וחבריו הרוב ושנים הדיינים אשר היו מתחילה הרוב יהי' המיעוט ונחליט שראובן פטור מלשלם דאחרי רבים להטות א"כ גם אחרי הבירור אין פוסקין כמיעוט אלא כהרוב ומה דלא פסקי' כהשני הדיינים היינו טעמא דנעשים מיעוט אם כן אין זה בגדר איכא לברורי דשם מבררי' שזה הדבר או החפץ היה מן המיעוט והרוב נשאר על מעמדו אבל לעשות מן הרוב מיעוט אין זה בגדר דאיכא לברורי היינו בורר פסולת מן האוכל וכאן מבררים שהפסולת הוא האוכל והאוכל נעשה פסולת אין זה בורר אלא התהפכות מאשר דמינו שפעלנו לעשות מהרוב מיעוט אם כן עקרנו הרוב הקדום והתורה אמרה אחרי רבים להטות על כרחך צריך להיות דהרוב הוא אמת ואי לא היה בעיר עוד לומדים היינו עושים כאשר פסקו הרוב ואיך נעשים עכשיו הוספת דיינים יען שנמצאו כאן עוד לומדים ופן יהיה נעשה מהרוב של עכשיו מיעוט אשר יבוטל דעותיהם דנאמר דהאמת עם הרוב החדש וא"כ היה הרוב דמקודם אינו אמת הוה התהפכות לעשות מן אמת שקר והבן כי עמוק בעזה"י. ואין להשיב אם כן למה אמרי' בחזקה היכא דאיכא לברורי מבררי' הלא שם יהי' נגלה ע"י בירור דחזקה אינו אמת דהא בלא בדיקה הי' אמרי' למשל דציצית כשירים או המקוה כשירה או הסכין כשר וכדומה ואעפ"כ הדין דצריך לברר אולי הוא אסור א"כ ע"י בירור אנו מכחישין כח פמליא של חזקה וצע"ג. אמנם אחר העיון נכון הדבר ואקדים מרגליות השכל משר התורה ה"ה אדמ"ו הגאון ז"ל בספרו הגדול שערי תורה ח"ב כלל א' פרט ב' דביאר לשון חכמז"ל דאמרו בחולין דף י"א מנ"ל דאוקי מילתא אחזקה ואצל רוב אמרו מנ"ל דאזלינן בתר רובא למה שינו הלשון ולא אמרו ג"כ מנ"ל דאזלינן בתר החזקה והוא פלא ותי' דבשלמא אם לפנינו הרוב שהוא בעולם ואנו נדין אם לחוש על מיעוט אז אמרינן אזלינן בתר רוב דהא הרוב הוא בעולם והולכים אחריו למשל אם נדון על חפץ ולחקור פן הבהמה הזאת טריפה משפע הדעת של תורה נותן לנו ליזול בתר רוב שהוא בעולם ומזניחין המיעוט שהרוב אשר הוא בעולם הוא מכריע לנו לומר שהוא מן הרוב ואז היא ודאי כשירה דהא זה עצמיות הרוב לומר שהבהמות כשירות אבל אם אנו מסופקים אי פנוי' נתקדשה או אשת איש נתגרשה וכדומה הכי יש סברה בעולם דלא יוכל להיות נעשה השתנות מאשר הי' לפניו פן ואולי נשתנה הדבר איזה סברה מכרעת לומר שהדבר הוא עכשיו כאשר היה מקדם רק התורה שם חק למשפט אם יש ספק שנשתנה הדבר לא ניחוש עליו אלא נאמר בו כיון שנודע שהיה להאשה חזקת פנוי' או חזקת אשת איש נחזיק שהדבר הוא עכשיו כמו שהיה מקדם דילפי' זה מנגע א"כ אמרו מנ"ל דאוקי מילתא על חזקה הגם דליכא סברה לומר דניזל אחריו כמו ברוב דשם השכל מכריע דטוב לומר שזה הבהמה הוא מרוב אשר הוא בעולם דמכח הרוב אין לנו שוב ספק על החפץ דמסתמא הבהמה מרוב כשירות עכ"ד דפח"ח. ולפ"ז כיון דכל עצם כח חזקה לא הוה ודאית נהפוך הוא לפנינו הוה רק ספק מי יודע אם מעת הזאת עד עתה לא נולד ההשתנות רק התורה אמרה שלא נחוש על אשר היה יכול להשתנה על כן אמרו חכז"ל אם אפשר לברורי מבררי' ולא שייך לומר אם יתברר האיסור א"כ מה נעשה בכח חזקה זה אינו דכל כח חזקה לא הוה רק שהתירה התורה לך ספק איסור ואם בררת האיסור אזל היתר מכח הספק ועיין רש"י ופירוש משניות בנזיר דף ס"ב יעו"ש אבל רוב אשר כחו גדול דכתיב דאחרי רבים להטות לאמור שהוא באמת כן אם כן בשלמא אם יש לברר המיעוט מתוך הרוב שפיר אמרי' היכא דאיכא לברורי מבררי' אבל כאן בדיינים הלא אם לא יהיה בעיר הזאת עוד לומדי תורה היינו אמרי' לילך אחר משפט שני דיינים כי המה הרוב א"כ שפיר גזרתם אשר פיהם קבעו שראובן חייב לשלם איך נקבץ עכשיו רוב לומדי העיר אשר נמצא בתוכה ולעשות עליונים למטה ותחתונים למעלה שממיעוט יצמיח רוב ומהרוב מיעוט וע"כ שהרוב אשר הי' אתמול טעה ומחליטין עכשיו ומיד כאשר פי הרוב קבעו ונשאר דהאמת עם הרוב ומה לנו שהוא משפט יתומים עפ"י אפטרופס תורה אחת יהי' לכל בני ישראל והבן זה. ואוסיף נופך דבכ"מ איכא לברורי מבררי' דאמרי' כבר הוברר אי כלפי שמיא הבהמה הוא טריפה או השוחט לא יודע לשחוט או הבית אינו בדוק או הציצית פסולין וכדומה וצריך לברר הדבר גם לפנינו אבל בדיינים כ"ז שלא נקראו לומדי העיר ולא שמעו המשפט וסברות הדיינים המחייבים וסברות מזכה לשפוט בשכלם עם מי הצדק אין תורתם שבקרבם מכרעת ומהכ"ת לברוא רוב מחדש לקרוא להם ולהגידם להם סברות וחקירות מי צוה לברוא יש מאין ודוק. ואגב גררא אזכיר שראיתי לאדמ"ו שר התורה ז"ל שם בפרט ב' הניח קו' גדולה בצ"ע מנ"ל לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואחרי רוב שנים זנתה דקטלינן לה דלמא בנגע אמרי' רק בזמן מועט כזה מראיה ועד הסגרו לא נתקטן הנגע והגם שאחרי ב' ימים ראינו שנתקטן הנגע תלינן שנתקטנה אח"כ מעט מעט וכן הסביר החכם צבי סי' ג' א"כ מנ"ל לילך בתר חזקה לזמן מרובה שבעלה כבר נעלם מאתנו מ' שנה והביא שכבר הרגיש בזה קצת בתרה"ד סי' שמ"ט והניח הקו' בצע"ג. ואמרתי במקו"א בעז"ה דכל ענין חזקה הוא רק דתורה גילתה שמא מת לא חיישי' אי לא הי' כח חזקה בעולם אז מרגע שנעלם איש מעיני אשתו היא אינה ודאי אשת איש דשמא ביציאתו מדלתי הבית מת ותהי' אסורה לאכול בתרומה אם היא אשת כהן אבל אחרי שגילתה התורה בנגע דלא חיישי' שביציאת הכהן נתקטנה הנגע ה"ה דלא חיישי' שביציאת הבעל מדלתי ביתו הוא מת א"כ נתהוה לאמור שהאיש חי הגם שלא עומד לפנינו א"כ בכל עת ושעה וזמן שנתחיל לדון שמת אמרי' שמא מת לא חיישי' הגם שנעלם מאתנו דהא החזקנו אותו שחי הגם שלא עמד בפנינו אבל לולא שילפי' מנגע דמחזיקים הדבר בצורתו ותמונתו הגם שלא נראה לנו בעינים א"כ היינו חוששין שמת ברגע זו שנעלם מעינינו וחזקת נגע מגלה דלא חיישי' שמא מת מיד וא"כ לעולם אמרי' שמא מת לא חיישינן עיין גיטין דף כ"ח אבל אם הכהן בא לאחר ז' ימים וראה שנתקטן הנגע אמרי' שיותר מסתבר שנעשה בז' ימים אשר נאמר דנחסר הנגע ברגע שבין ראיה והסגר אבל לא נחלט שבסוף הרגע מן ז' ימים נתקטנה רק נאמר דעכ"פ לא נתקטנה בין ראיה והסגר וה"ה אם שמעינן שבעל האשה הזאת מת ולא ידענו אימתו לא נחליט שאתמול מת ונהרוג את האשה אם זנתה לפני ד' ימים יען כיון דכבר מת אפשר שמת זה זמן מרובה ולא קטלינן לה דאין ראיה מנגע דנאמר דבבטח נשאר בחזקתה לזמן מרובה אפשר דנתקטנה מיד אחרי אשר טמא הכהן ה"ה אם נשמע שמת הבעל אולי מת אחרי זמן קטן שנעלם מאתנו אבל כל זמן שלא שמענו שמת אמרי' שמא מת לא חיישי' דכבר אמרי' הגם שאינו עומד לפנינו הוא חי (ועיין ט"ז יו"ד שצ"ז) א"כ מנגע ילפי' רק כח להיות חזקה אבל העמדת חזקה היה מכח שמא מת לא חיישי' דהיא נאסרת פעם אחד בקדושי' רק מיתה מתירה ועד שתברר שמת בעלה יש לה חזקת איסור קמייתא ואם תזנה בהתראה תמות בב"ד מכח חזקת איסור שרובץ עליה ולא נפטרוה עד שיצאה מלהיות חפץ אסור ע"י גט או ע"י מיתת הבעל ודוק. נחזור לענין שאלתינו דנראה לי ברור דלא די שאין הב"ד מחויבים לעשות יתר שאת להכניס ולאסוף כל לומדי תורה אחרי שהחליטו וגמרו את הדין עפ"י רוב שני דיינים כנגד האחד אלא אפילו אסורין לעשות כן דאחרי רבים להטות ואין ב"ד בודקין אחר ב"ד מכ"ש שלא יזלזלו בעצמם ועיין רמב"ן בתורה בטעם כאשר זמם ולא כאשר עשו והרגו אין נהרגין וכאן אפילו בגמרו לבד דלא שייך בממון והצילו העדה ודוק. וחפשתי ומצאתי לאדמ"ו שר התורה בספרו שערי תורה ח"ג הנדפס מחדש בכלל ד' פ"א שעמד על חקירה הזאת למה לא נימא דאיכא לברורי בהוספת דיינים ולא מוציאין ממון עד שרוב הת"ח של העיר יסכימו על דעה אחת ותי' שני תי' (א) דרחוק דיסכימו כולם כאחד רק יהי' רוב וא"כ כיון דבסוף נסמוך ג"כ על רוב סמכי' מיד על הרוב וסיים וז"ל מיהו אף שגוף הסברה נכונה מ"מ על קו' הנ"ל יש לפקפק קצת בתי' זה עכ"ל הכוונה נ"ל דעכשיו הוא רוב לחיוב ואח"כ יוכל להיות רוב לפטור דרוב הקודם היינו דעת שני דיינים יהיו עכשיו המיעוט והמיעוט מתוסף לרוב ונסמוך על רוב אשר לא הי' בעולם (ב) אם ניחוש על שאר חכמי עיר א"כ לו יהיה שיהיה רוב לפטור ניחוש עוד אולי בקיבוץ חכמי כל מדינה יבוא רוב לחיוב פעם שנית ולא דמי אם יבדוק השוחט אז לא נשאר עוד ספק זה נקרא איכא לברורי ואוקי על דין תורה דמהני רוב דיינים ודוק יעו"ש דפח"ח ופלא שלא התעורר במה שהערותי בעזה"י. ולדעתי נראה עוד דכל רוב הוא לומר שיש אצלו ספק וצריך לברר אבל למי שלבו בריא אולם אין צריך לברר ועיין רשב"א דברי לי מהני אפילו כנגד חזקה וא"כ אין שני דיינים שפסקו לחיוב מחוייבים לברר שאין לבם נוקפם כיון דבא לשפוט לפני ב"ד קבוע דאל"כ איך מהני רוב נגד אחד ועיין בש"ע חו"מ סי' י"ב וח"י וא"כ לא שייך לומר איכא לברורי הלא אין לב שני דיינים נוקפם ויעשו בכח משפט אשר להם דיפה כח הב"ד להוציא ממון עיין תוספות בב"ק דף כ"ז ד"ה הא קמ"ל ועיין במג"א בא"ח סי' תר"צ בהפקר ב"ד יכול לבעל ב"ד קטן דברי ב"ד הגדול בחכמה ובמנין כי רק בב"ד שדנו יחדיו צריך המיעוט לכוף ראש כנגד הרוב אבל אם לא ישב המיעוט בכסאות למשפט אז הגדול בחכמה יכול לחלוק על הרוב דלפעמים משיג הגדול בחכמה יותר מרבבות קצרי חכמה וא"כ יאמרו שני דיינים אשר הוקבע למשפט מבני העיר אין אנו צריכין לישב פעם שנית עם רוב לומדי העיר כי אז נצרכו לכוף ראשינו לרוב ומי יוכל לבקש זאת מידינו ודוק. סוף דבר כנלענ"ד להלכה אם כבר נגמר הדין אצל הדיינים שלא לשמוע להאפטרופס רק יתנו פסק הדין ליד שכנגדו ויקב הדין את ההר כדת. ואודה ד' בכל לבבי שזה ימים טרם שהתחלתי לדפוס בא לידי ספר חות יאיר בשאלה כי לא זכותי לראות ספר הנ"ל ופתחתי לראות בו ונפל לפני סי' קמ"ז ומצאתי שם שכתב וז"ל ונ"ל עוד ראיה מיתור לשון דבמשנה פ' זה בורר שנים אמרו זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכו' דמה קמ"ל דקרא כתיב אחרי רבים להטות ולא ניחא לן למימר דבאמת לא קמ"ל בזה מידי רק משום סיפא דאחד אומר אינו יודע נקטו רק דהכא קאמר שנים אמרו זכאי וכו' זכאי רצו לומר כבר הוא זכאי מוחלט אם זה סוף דעתם ואינם חוזרים ולא מצי היחיד לעשות חרדה ושערוריה ושליחות דברים לב"ד אחר או בהוספות דיינים וזה דקדוק נכון לפי דעתי עכ"ל הזהב הרי מפורש יוצא לאחר גמר דין אי אפשר לבעל דין לומר שמבקש תוספות דיינים שישו בני מעי תל"י שזכיתי לכווין הדין ופלא שאדמ"ו שר התורה לא הביא דברי רמז דין הנ"ל מהגאון הנ"ל: