שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ח · סימן א
שלומים אלף לאחד מאלף ה"ה אחי הצדיק הרב הגאון חו"ב כשמן תורק שמו הרב ר' נפתלי סופר נ"י אב"ד דק"ק פ"ח יע"א. אהובי אחי נ"י אשלח לך פסק אחד ונא שים עיניך בו לטובה ותודיענו דעתך בו ומשפט נבחרה לנו את הטוב נקבל זה מזה. שאלה אירע שנכנסו ג' אנשים בני תורה לבקר את החולה אשר רגיל לבוא לכפר שלהם בכל שבת למנין וכאשר ישבו לפניו אמר שמעו נא רבותי אני מרגיש חולשת גופי על כן אני מצוה לפניכם אשר ירשו בני ראובן כך וכך ממקרקעי ומטלטלי ושמעון אשר עמל במשא ומתן שלי כך וכך וללוי שהוא בן תורה כך וכך והזכיר לכל אחד בית ושדה וכרם ומטלטלי וכן אשר יותן לחתניו לוקחי בנותיו וכן לקרן קיימת וביתרון תעשו כטוב בעיניכם לחלק לקרובי ועודם מדברים עמו אח"כ מה מרגיש בגופו נחלש ושבק חיים לכל וישראל ואח"כ נעשה ריב בין האחים ובאו שנים והשביעו את השלושה בני תורה שיבאו לעיר אשר שם הב"ד הרב והדיינים ויעידון והמה לא שמעו אליהם ואל שבועתם אם עברו על הלאו אם לא יגיד ונשא עונו או נימא לאו זה הוא בשני עדים אשר לא יוכלון להיות הם עצמם ב"ד אבל שלושה שיכולין בעצמם להיות ב"ד אין עוברים על לאו אם לא יגיד ונשא עונו. תשובה הדבר קשה וצריך התבוננות ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י הנה בש"ע חו"מ סי' רנ"ג המחבר סעיף א' וז"ל שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין ואם היו שלשה רצו כותבין רצו ועושין דין וכתב עליו הרמ"א וז"ל להחזיק כל אחד כמה צוה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצוואה ואין אחד מן היורשים או מקבלים יכולים לומר לב"ד אחר אזלינן עכ"ל א"כ מבואר שג' שנכנסו לבקר המה הב"ד הן להחזיק או בכל דבר ספק ועיין בסמ"ע שם ס"ק א' שאפילו אם צוה ליתן לאחרים מהני ועיין שם היטב וה"ה בנידן דידן הדבר פשוט כיון שהי' הביקור חולים ביום והוא צוה לפניהם המה נעשו דיינים ויכולים לדון ביניהם כפי ישרותם ואין היורשים יכולין לומר לב"ד אחר אזלינן וזה ברור. ולפ"ז נראה הגם שאותן שלשה לומדי תורה מאחרין מלישב בדין ולעשות בהם משפט עכ"פ לא חל עליהם שם עדים להיות עוברים על לאו דאם לא יגיד ונשא עונו דקרא איירי דווקא במי שהוא עד ולא דיין אז צריך להעיד אבל מי שיוכל להיות דיין ולא יחפוץ להיות עד אי אפשר לבעל דין לכופו להיות עד לו ודוק. ועלה בדעתי להביא ראיה מלשון התורה דכתבה "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" ולכאורה הי' לקרא לכתוב והוא עד בסוף ושמעה קול אלה או ראה או ידע והוא עד דהתובע משביע בקול אלה את חבירו שהוא ראה או ידע והוא עד שיוכל להעיד לו ולא יגיד ונשא עונו א"כ היה לתורה לכתוב והוא עד לבסוף והוא פלא רק חכז"ל אמרו או ראה שתובע מנה הלותיך בפני פלוני והוא אומר לא היה דברים מעולם והעד מעיד שראה נתינת המנה בידו עוד דרשו או ידע שהודה בפניו דהוה ידיעה בלי ראיה ועיין ברמב"ן שם אם כן גילתה התורה אם נפש שמעה קול אלה והוא עד ששמע קול אלה והוא רק עד כבראיה בלי ידיעה או ידיעה בלא ראיה אז יש באם לא יגיד אבל מי שקיבל שם דיין אינו באם לא יגיד דתובע לא יוכל להכריחו להיות עד אם יוכל להיות דיין דבשלומא בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה לא שייך שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה דבשעת מעשה לא ידע בירור רק עכשיו מכח הכחשת הנתבע שאומר להד"ם נתברר שהוא עד ודוק. אמנם אין ראיה מן זה דהקדים הקרא לכתוב והוא עד מקודם דילפי' מיניה שצריך להיות העד תחילתו וסופו בכשרות אבל אם בשעת הגדה הוא כשר ובשעת ראיה הי' פסול כגון שהיה קרוב ונתרחק פסול להעיד יען דבשעת ראיה לא הי' עד כשר להעדות זו עי' בב"ב ד' קכ"ח ע"א ברשב"ם בד"ה בפסלות וז"ל כלומר כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לזו הי' ראוי להעדות זו וקרא כתיב והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיית המעשה יהי' ראויה לעדות זו עכ"ל א"כ הצריך הקרא להקדים והוא עד להורות דצריך להיות כשר לעדות בשעת ראיית הדבר אשר מעיד עליו בכשרות אח"כ ודוק. אך הסברה בעצמה נכונה דתרתי ש"מ דתורה אמרה והוא עד או ראה או ידע אם הוא דווקא עד היינו כל מקום שנאמר עד הרי הוא שנים דלא יכולין להיות דיינים שם חל אם לא יגיד ונשא עונו אבל אם הם שלושה שראו בשעה ששייך לא תהי' שמיעה גדולה מראיה ויוכלו להיות דיינים לא יוכל התובע לבקש מהם שיהיו עדים להעיד לפני ב"ד אחר ודוק. ואין להשיב א"כ איך אמרה התורה דשנים עוברים על לא תגיד הלא משכחת דאותו עד הוא ת"ח מומחה וסמוך א"כ יכול לדון אפי' ביחידי ויוכל להיות דיין ול"צ להיות עד ואיך יעבור על אם לא יגיד ונשא עונו וצע"ג. נראה שבעבור זה אמרו חכז"ל או ראה ראיה בלא ידיעה ורמב"ן בתורה נתקשה שבפשטות פירוש הקרא או ראה שהוא ראה ההלואה או המקח או ידע ששמע אותם מודים בדבר יעו"ש ולפמ"ש פירשו חכז"ל דדווקא בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה עיין שבועות דף ל"ג ע"א שעיקר העדות בא אח"כ שאמר להד"ם שלא שייך בו לא תהי' שמיעה גדולה מראיה דבשעת ראיה או שמיעה לא הוה דבר ברור לפניו להיות חל עליו שם דיין ועיין ברשב"ם בב"ב דף קי"ג דאל"כ שראה דבר ברור ונעשה דיין לא חל על המומחה לאו דלא יגיד ודוק. רק בלא זה נ"ל דמומחה מהני ביחידות אם יש לפניו עדות אבל להיות דן ביחיד בלא עדות לא מהני דיהי' איש אחד עד ודיין דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וא"כ נמצא דאיש אחד יוציא ממון חבירו וקם ע"א באיש שעכ"פ הוא עד ודיין ולא שבקית חי לכל בריה דדווקא בב"ד שהם שלושה אז אמרי' לא תהי' שמיעה גדולה מראיה דשם המה רבים מהני הראיה כמו השמיעה אבל להיות מומחה אחד דן על פי ראיתו הוא רחוק מהשכל ואפילו שנים לא נעשים דיינים לדון על פי ראיתם דלו יהי' שראיה הוה כשמיעה צריך עכ"פ שמיעת ב"ד שהמה שלשה אנשים אז יחיד מומחה יכול לדון יחידי ולא שיהיה גם עד כנלענ"ד בעזה"י. ולכאורה עלה בדעתי להקשות א"כ מאי פריך הגמ' בב"ק דף נ"ה על מה דאמר היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בדיני שמים אי בתרי הא כתיב אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד יעו"ש וקשה דלמא בתרי מומחים דיכולים הם לעשות משפט רק התובע קורא אותם לפני ב"ד אחר להעיד א"כ ליכא אם לא יגיד ונשא עונו צ"ע אך לק"מ מדאמרו היודע עדות לחבירו ולא אמרו היודע זכות לחבירו אלא פשיטא דהוא רק עד היודע עדות כגון בראיה בלא ידיעה או ידיעה בלא ראיה או שראה בלילה דלא יוכלו להיות דיינים עפ"י ראייתם ופריך שפיר הא כתיב אם לא יגיד ודוק. ואוסף נופך דבכה"ג אינו חייב אפילו בידי שמים כיון דיוכל להיות דיינים ולעשות דין בעצמם אין עליו אפילו חיוב בידי שמים דהא יכול לדון לפניהם ואפילו אם הם מתרשלים לעשות לו משפט הוה רק כאלו ב"ד מתאחרים לעשות משפט אבל לא הוה בכלל כובש עדות וק"ל. שוב מצאתי בתומים סימן ה' ס"ק ב' על הגמ' בב"ב דף קי"ד בג' שנכנסו דאמרו שנים כותבין ואין דנים והקשה א"כ איך אמרה התורה ביום הנחילו את בניו מאי פשיטות שהי' ג' אנשים דלמא רק ב' ותי' דקאי לר"א דחד מומחה דן מדאורייתא ומכ"ש שנים דמהני הראיה כשמיעה יעו"ש ולדעתי יש לחקור הגם שיכול לדון יחידי אבל להיות עד ודיין ביחיד פלא בעיני שיהיה מהני חוץ אם המה ג' אנשים ואפילו בשנים מומחים רחוק הדבר ואולי התומים לשיטתו אזיל בסי' ג' ס"ק ד' דמהני הודאה בפני שני מומחים יעו"ש ודוק. ונחזור לשורש הדבר דג' שהם הב"ד אינם עוברים באם לא יגיד ולא מיבעי בנידן דידן דיש קרא מפורש ביום הנחילו את בניו אלא אפי' בכל עדות דעלמא אשר חידש הנב"י ח"ר א"ע סי' נ"ח דשאני התם דגילה קרא שנעשו ג' דיינים בע"כ של הבנים אבל בדבר שצריך רצון הבעלי דינים א"א להיות בע"כ דיינים והביא שם ראיה וז"ל הלא אמרו בסנהדרין דף כ"ט בפני ג' ולא קנו מידו ומסיק אפילו כנפינהו איהו אין כותבין עד דאמר הווה עלי עדים ודיינים עכ"ל כתבתי על הגליון שם וז"ל נ"ל הגם דלא יכולין להיות בע"כ דיינים אעפ"כ ג' שראו ויכולין להיות דיינים לא נכנסו בכלל עדים אם קראם לעדות לעבור על אם לא יגיד ונשא עונו דאמרו אם תרצה לשפוט שפוט בא לפנינו ונעשה לך דין כי לא נחפוץ להיות עדים אלא דיינים והתורה אמרה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכל מקום שנאמר עד הוא שנים אבל שלשה לא נקראו עדים ועיין רמב"ם פ"א מעדות ודוק ויש לי בזה הרהורי דברים בש"ך ח"מ בענין הנ"ל ואין פנאי להאריך כעת. אמנם נ"ל להביא ראיה מדברי תוס' דף נ"ה בד"ה פשיטא שכתבו וז"ל ודווקא בב"ד כשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל הרי כיון שיכול לתקן את אשר עיות אינו עובר על אם לא יגיד א"כ הם השלושה יכולין להיות בעצמם דיינים ולתקן אם עיותו אינם עוברים על אם לא יגיד וא"כ בנידן דידן אפילו הלכו לפני הב"ד ואמרו אין אנו יודעים עדות אעפ"כ לא עברו על אם לא יגיד דכך הבנתם דהם לא ידעו עדות כי אם יחפצו להיות דיינים בדבר וכ"ש אם מונעים עצמם שלא לבא לב"ד דאין עליהם אפילו לצאת ידי שמים אינם חייבים דבא לפנינו ונדון לך בתורת ב"ד אשר דנים עפ"י ראייתם או שמועתם וזה שדייק הרמב"ם בפ"א מהל' עדות הלכה א' וז"ל העד מצווה להעיד עכ"ל ופי' הכ"מ היינו ג"כ שנים יעו"ש ולמה נקט עד מצוה להעיד ולא נקט היודע זכות מצוה להעיד אלא אשמעי' דווקא מי שהוא עד ולא יוכל להיות דיין מצוה להעיד אבל מי שיוכל להיות דיין אין עליו חיוב אם לא יגיד כנלענ"ד בעזה"י להלכה ואגב גררא אעתיק מחדושי ליישב שיטת הראב"ד המופלאים מאוד אשר העיר עליהם הבעה"מ ואפס קצהו אכתב פה אשר הוא דין חדש בעזה"י מצאתי בבעה"מ שהקשה מה קמ"ל דיינים המכירין אין צריך להעיד בפניהם תיפוק ליה לא תהי' ראיה גדולה משמיעה כמו בקידוש החודש והביא תי' בשם הראב"ד דבממון כתיב אם לא יגיד דצריך הגדה והקשה עליו הבעה"מ הא דיני נפשות חמור מדיני ממונות אעפ"כ אם סנהדרין ראו באחד שהרג את הנפש ביום הורגין אותו בלא הגדה וטעם דלא תהי' שמיעה גדולה מראיה מכ"ש בדיני ממונות עוד הקשה מבב"ק דף צ' בהא דתוקע לחבריה דאמר הא אנא דחזיתיך וחייב אותו ממון בראיתו בלא הגדה והמה ב' קו' גדולות וצע"ג. ונלענ"ד ליישב בעזה"י דעת הראב"ד וד' יאיר חשכי ואתהלך ברחבה בדבר הלכה הנה כח ב"ד נולד מכח הגדת עדים דכתיב בתורה בפסוקים רבים על פי שנים או שלשה עדים יומת המת וכן לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ועל פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר וכן והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו מזה משמע דאם עדים מעידים לפני ב"ד והמה דורשים וחוקרים אז נעשים שופטים לפסוק הפסק בין לממון או מלקות או מיתה כפי אשר ישפטו עפ"י עדים ולו יהי' שעדים משקרים בדיבורם בכל זאת הב"ד עשה כדין עיין ברמב"ם פ"ז מיסה"ת הל' ד' שכל נאמנות עדים מיוסד על חזקת כשרות של העדים יעו"ש אבל שיהי' מהני ראית ב"ד לא כתיב בתורה מפורש שהב"ד יכולין לחייב אדם על ראית עינם רק הגמרא חקר מסברא אם הב"ד יוכלו להרוג נפש על שמוע אוזן מפי העדים למשל שעדים מעידים שפלוני הרג נפש או בעל אשת איש וישפטו הב"ד שהוא רשע למות מכ"ש אם הב"ד ראו בעינם שאיש ההוא רשע למות שיוכלו להרוג אותו שהלא אם ראו בעינם ידעו בבירור יותר שאיש פלוני הוא רשע למות שק"ו הוא שמה אם שמעו מפי עדים מהני הגם שידענו שיש גם סהדי שקרי בעולם יוכלו להרוג את האיש מכ"ש מכח ברי שלהם שראו בעינם את אשר יספרו העדים הגם שיש לחקור אם ישפטו עפ"י עדים יוכלו הב"ד להצדיק עצמן לפני כל עולם דעל פי אותן עדים הרגו לזה האיש אבל אם יהרגו עפ"י ראית עינם אין איש בעולם שיוכל לדעת שאמת הדבר שראו שאותו איש הרג הנפש דלמא ח"ו בשנאתם לו הרגו אבל הב"ד בעצמן שידעו שאמת אתם לא צריכין להמנע עצמם מלהרוג את בליעל הזה כי לגבי עצמן הוא ברי שהאיש הזה חייב מיתה והמה עושים את שלהם דאצלם הוה ראיה טוב משמוע מפי עדים ושייך לומר אצלם לא תהי' שמיעה גדולה מראיה והבן זה (עיין כתובות כשאומר ברי לי דף כ"ב ובפ"י בשם רשב"א דלגבי איש הידוע בבירור הדבר לא מהני כנגדו כל חזקות ועיין תב"ש). אמנם נ"ל לחדש דבר בעזה"י דווקא אותו ב"ד בעצמם שראו יכולין להרוג את האיש אשר רצח את רעהו אבל אם גמרו דינו למיתה או למלקות או לממון ונתרשלו לגמור הדבר או נאנסו מלגמור הדבר ולא הרגו ולא הלקו אותו ולא הוציאו ממנו הממון רק אחר זמן באו עדים לב"ד אחר ומעידים לפניהם שב"ד פלוני גמרו דינו של אותו האיש למות או למלקות על פי ראית עינם אין להב"ד ההוא כח להרוג או להלקות אותו או לחייבו ממון דהא לא הי' הגדת עדים על חיוב של האיש הגם שאותו הב"ד שראו בעצמן ידעו האמת ויכולין לחייבו אבל ב"ד אחר לא יכולין לעונשו על פי ראיתם של ב"ד אחר דבשלמא אם הי' הגדת עדים לפני איזה ב"ד ונגמר דינו מהני אותו גמר שיוכל להיות עונשו לפני כל ב"ד שבעולם דהא נגמר דינו עפ"י הגדת עדים ומהני גמר דין של ב"ד ההוא לפני כל ב"ד בקהל ישראל ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' סנהדרין כל עדים שמעידים שנגמר דין איש הנ"ל בב"ד פלוני הורגים אותו שם יעו"ש וכל זה אם נגמר דינו ע"י הגדת עדים אבל בב"ד שראה באחד שהרג את הנפש הן בעצמן יוכלו להרגו דידעו בעצמן שעושים כדין אבל אם יבואו עדים לב"ד אחר ויעידו שנגמר דינו של איש הזה בב"ד פלוני על פי ראיתם לא יוכלו ב"ד פלוני להורגו דהא לא הי' עליו על איש הזה הגדת עדים אשר גם המה הי' יכולין לגמור דינו ולהרגו ואיך יהרגו המה אותו אם הב"ד שראו עבירתו לא הרגו ולא הלקו ולא חייבו ממון אותו כלל גדול דראית ב"ד זה לא פועל שב"ד אחר יהרגו לפלוני זה נ"ל ברור ואמת בשלמא בקידוש החודש כיון דב"ד שקדשו את החודש על פי ראיתם מכח לא תהי' שמיעה גדולה מראיה הרי גמרו הקידוש שאומרים מקודש היום לר"ח ולא נשאר דבר וכשם שמהני לגבי עצמן פועל הקידוש לגבי כל ישראל דהא גמרי דבר שלם אבל לגמור דין איש הן למיתה או למלקות או לחייבו ממון אבל לא גמרו פעולה וב"ד אחר יפעלו מה שלא פעלו הם לא מהני ראי' ב"ד כיון שאין בעולם הגדת עדות והבן זה כי עמוק. ועתה בא ברוך ד' דכאן בקיום דדיינים מכירין יכתבו הנפק וב"ד אחר ברוב שנים אשר לא יכירו כתב העדים יוציאו ממון על פי ראיתם כאן חידש הראב"ד דממון בעי ג"כ הגדה דכתיב אם לא יגיד והגם שלא תהי' שמיעה גדולה מראי' סברה זו פועל רק שהב"ד שראה יוכלו לעשות דין על פי ראיתם אבל ב"ד אחר אשר לא ראה לא יוכלו לעשות דין רק אם הי' הגדה לפני בית דין פעם אחד והגם שבית דין זה לא כותבים הנפק אם לא הכירו והוה הכתב כגמר דין לגבי עצמם שיוכלו לגבות בו אבל על כל פנים לא היה הגדה בעולם ואם לא הי' הגדה לא יוכל בית דין אחר לעשות מעשה על גמר דינם והבן זה אבל בקידוש החודש מלבד דלא כתוב שם הגדה רק כזה ראה וקדש אלא לו יהי' שכתב בו הגדה הלא המה בעצמן קדשו לנפשם ומחויב כל ישראל לגרור אחריהם דהא החודש נתקדש מפי הב"ד אבל כאן המה גמרו דין וב"ד אחר יפעלו הפעולה מיתה או מלקות אז זה דווקא אם נעשה הגדה באיזה ב"ד והבן ומעתה לק"מ קו' הרז"ה שם אמר אנא הא דחזיתך ואני מחייב לך לשלם וכן בסנהדרין שראו האחד שהרג את הנפש המה בעצמן יכולין להרוג להרוצח אבל בהנפק להוציא ב"ד אחר ברוב ימים הממון על פי ראיתם זה לא מהני דחסר הגדה והבן זה הנלענ"ד לאמיתיות בעזה"י. נסתפקתי עוד הא דאמרי' אין עד נעשה דיין אם הוא כלל בכל דבר דשייך בו עדות ודין בין עדות נפשות או קידוש החודש או עידי קנס או עידי הלואה הכל סדנא חד או נימא דווקא במידי דבעי עדות מכח חק התורה ולא מהני לדעת האמיתיות הדבר שהדין הוא דצריך שם עדות כגון בנפשות הגם שראה שמעון בן שטח חרבו מטפטף דם אחר שרדף אחריו והמית אותו נעשה בעל תשובה דחק הוא בנפשות דאין אדם יכול לדון בלא עדים שראו וכן בקדושין דצריך עדות לקיים הדבר וכן קנסות דהחיוב בא מכח אשר ירשיעון אלקים ע"י שפסקו הב"ד בא החיוב שהגם שמעשה אמת אינו מחויב עד שמפורש יוצא מפי הב"ד סמוכין אז כיון דעדות פועל והפסק היוצא מפי דיין פועל אין עד נעשה דיין אבל במקום שלא נבראו העדים אלא לשקרי יען שנעלם מעיני בשר למי האמת כגון בהלואה או במכירה או בפקדון דצריכין רק האמיתיות הדבר ואפי' אם לא ימצאו עדים והב"ד לא יוכלו לחייב אעפ"כ אם הוא יודע בעצמו דהאמת עם חבירו מחויב הוא לשלם וגם התובע יוכל לעשות דין לעצמו ליקח כנגד ממונו בעת שלא שזפתה עין רואה עיין ש"מ בב"מ דף ו' שאפילו על לא תחמוד אינו עובר יען שאינו מבקש החפץ רק להציל ממונו אשר לא יוכל לתבוע בב"ד ועיין בש"מ סוף פ' איזהו נשך שמותר ליקח ריבית אם הלוה חייב לו מלוה ישנה ויעכב לעצמו בעד חובו יעו"ש ועיין בח"מ סי' ד' ועיין בקדושין ס"ז ויעיין בספרי פלס חיים בסוגי' דערכאות אז אפשר בכה"ג יש לומר דעד נעשה דיין כיון שראה בעיניו ויודע האמת לא צריך עדות וצע"ג: