אור ברסלב
שות מחנה חיים ז › סימן פ

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ז · סימן פ

סימן עט

שלום רב וכל ברכה והצלחה לראש בן אחי הצדיק המפורסם בשם טוב כבוד הרב הגאון ר' משה סופר נ"י אב"ד דק"ק סענדרא יע"א. אחד"ש אודיעך כי הגיעני עב"ד מכתבך עם שני שאלות ואשוב על אחת מפני כבוד ונוגע לרבים ובקצירת אומר כי אני חלוש וטרוד מאד. שאלה אודות האשה אשר עומדת בבית הטבילה ומשמרתה לראות אם הנשים טובלות כראוי ועכשיו נתעורר כי היא קורצזיכטיג והחכמת ששתי נשים יהי' בשעה שאשה טובלת עצמה והאשה תשגיח עליה והשתי נשים יעידו אם היא רואות היטב ובאו הנשים והעידו אם היא עומדת קרוב למקוה היא רואית היטב רק חקרת אם הנשים נאמנות על זה להעיד עליה שהיא רואית היטב ומי ניחוש אולי לא בדקו שפיר והבאת דברי רמ"א בסי' קכ"ז ודברי הש"ך סי' פ"ד ס"ק ל"ה ודברי פרמ"ג סי' תל"ז ואבוא על דבריך אי"ה בעזה"י. תשובה טרם אדבר אבאר בעזה"י כי דבר גדול דבר הסדרי טהרה בסי' קצ"ח ס"ק א' הגם דמיעוט ומקפיד אינו חוצץ היינו אם עכ"פ אם הכל מכוסה במי המקוה אבל אם מיעוט מהגוף או מיעוט השערות אינם מכוסים במי המקוה מעכב כאלו לא טבל כלל ומסיים וז"ל דכתיב כל בשרו וגם דומי' דביאת שמשו בעינן וכ"ה ברמב"ם פ"א מהל' מקוואות ד"ז עכ"ל הכוונה דכתיב את כל בשרו הטפול לבשרו היינו השערות הווין כמו הגוף וכמו הגוף צריך לבוא כולו במים בבת אחת כך הטפול לבשרו צריך לבוא כולם בבת אחת ואם נשאר מיעוט הוה כאלו לא טבל כלל ודוק. ובזה נפלאתי על טור אבן בחגיגה דף י"א בד"ה את כל בשרו שנתקשה למה לי קרא את כל בשרו תיפוק לי' דכתיב ובא השמש דיליף בת"כ דרחיצה בעי כולו כאחת ותי' להשמיע דאפי' ננס צריך ארבעים סאה ולא נימא שדי במים שכל גופו עולה בהן יע"ש ולדעתי יפלא הלא צריך קרא את בשרו להשמיעני שגם השערות כולם צריכות לבוא בבת אחת במים ולא ישאר מיעוט בחוץ ולא יהי' מועיל בשערות טבילה לחצאין כמו שלא מהני בבשרו ה"ה באת הטפול לבשרו אלו הן השערות ודוק. ומעתה עיקר הטבילה הוה כאשר המי המקוה מכסים כל השערות [דאל"כ] לא הוה שם טבילה כלל ובעוה"ר בעת הזאת אשר גם הנשים הנקראים כשרות יש להם שערות ארוכות אשר בטבע השערות לשוט על פני המים ואם ליכא עדות האשה הרואית ומזהירה להאשה הטובלת לכוף ראשה ושערה במים הוה כאלו לא טבלה ח"ו כי הטובלת מהומה לביתה והעיקר הטבילה נבנה על האשה העומדת על גבה ואם היא קורצזיכטיג בנקל יצא מכשול והיא לא ידעה שחטאה כלל ואין לסמוך על חזקת כשרות וצדקת של האשה העומדת על הטבילה דהא לפי ראות עינה תאמינה בלבה שהי' טבילה הגונה כדת וכדין ודוק. והעיקר העצה לתקן שהאשה הזאת צריכה לירד על המעלות היורדים למי המקוה ובידה יהי' הבדלה רחבה מכמה נרות ותעמוד שם עד שכופה האשה הטובלת ג' פעמים ותראה אם לא נשארו שערות על פני המים (כי קשה ליקח פרנסתה מידה) ואם תעבור פעם אחת מלירד על המעלות או שלא תדליק הבדלה הרחבה מנירות רבות אז תסולק מאומנתה הזאת ולהגיד לה שתדע שאם לא נטבלו כל השערות לא פועל הטבילה ועל נשמתה תרביץ עון הגדול כזה כנלענ"ד. וראיתי במכתבך שכתבת לחוש שלא לסמוך על עדות הנשים וז"ל גם יש לומר יען דבדיקה זו אין מתירין עוד איסור רק שעי"ז יסובב איסור אולי לא עבדו כל כך עכ"ל דבר גדול דברת עיין בגיטין דף ס"ז אומר אמרו פסול דבורא אמרו מעשה לא עבדו ומפרש שם בתוס' בעדות עגונה מת בעלך הוה הדבר כמעשה שנגמר בכח עדות להיתר האשה אבל באמרם לכתוב גט וליתן לה אולי לא יהי' יע"ש וק"ו כאן שלא נגמר דבר בעדותם. אך אחר העיון היטב כיון ששתי הנשים נתבררו מהב"ד שהם יגידו להב"ד אשר יראו בבית הטבילה אשר אי אפשר לברר ע"י אנשים רק ע"י נשים א"כ המה נאמנים כמו נאמנות החיה שזה כהן וזה ממזר עיין בא"ע סי' ד' סעיף ל"ב ובב"ש ועיין בשו"ת חכם צבי סי' ל"ח סברה ישרה לסמוך על עדות החיה אם נוגע לענין עריות או מכה אביו ואמו אז דייקא אבל לענין בן בכור בין הבנים לא דייקו כל כך יע"ש דפח"ח וא"כ כאן הנשים יודעת שעדותן נוגעת לענין חיוב כרת ועל כמה וכמה נשים אשר יש בכל בעילה איסור כרת הן לאנשים הבועלים והן לנשים הנבעלות בודאי דייקי שפיר ודוק (ועיין רא"ש סוף נדרים ועיין ר"ן פרק יוכ"פ]. והערותי במקו"א על הנב"י ח"ר א"ע סי' צ' בד"ה ובש"ע שמחדש הפי' גילוי מלתא יען שעדיין לא נעשה החליצה רק אחר העדות יהי' נעשה חליצה המתיר אותה יעו"ש ונפלא בעיני א"כ יהי' דומה לגיטין דף ס"ו דחיישי' אפי' בעדים כשרים ואנשים דלמא שכרתו ועיין תוס' שם ויש לי על דברי נב"י כמה השגות וחקרתי אז דבעדות אחוה דמיתנא נגמר עדות מיד שיהי' פסול לעד ויהי' אסור באשת המת אם מותרת לכל העולם כגון אם נשאר מן המת בנים אז אעפ"י שהב"ד יודעים שלא נשאר ממנו זרע א"כ נהפוך הוא שמותרת ליבם ואסורה בלי חליצה או יבום על כל העולם נאמן דבגוף העדות זה אחוה דמיתנא דהי' יכול להיות בהיפך ודוק. ואם הנשים אשר מעידות לפני הב"ד יש להם עוד ווסת א"כ הכשר עדות על האשה המשרתת נוגע גם לעצמם אם הם יצטרכו טבילה א"כ מתוך שנאמנות על עצמם נאמנות גם על האחרות עיין דוגמא ברמב"ן ובפנ"י ריש גיטין. ויש לי הערה בכל מקום אשר הב"ד מזמינים נשים לעדות לברר הדבר אשר הב"ד חפצו לדעת האמת אז יש סעד שבודאי לא ימעלו מעל בשליחותם כי יש חזקה שליח יעשה שליחתו אם יש בידו לעשות ה"ה בנשים בתורת שליחות יעידו אמת דברי החלוש מאד בעוה"ר הקסת הסופר ירעד תחת אצבעותי ד' ירחם עלי ויחזקני דודך הדש"ת. ברוך אתה ד' למדני חקיך אתה החילות להראות את עבדך את אמתך ואת חסדך מעשה ידיך אל תרף ממני להראני עוד נפלאות מתורתך שדבריך לא ימושו מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי מעתה עד עולם חסדך וישעך תתן לי אמן. דברי הכורע בברוך אל אביו שבשמים וחותם באהבה רכה לאמרות ד' אמרות טהורות. הק' חיים בן לאבי אדמ"ו הצדיק מו"ה מרדכי אפרים סופר ז"ל. חידושי סוגיא דמאכילין אותו הקל הקל:

(נדפס בסוף ספר "קול סופר על ששה סדרי משנה (מונקאטש תרמ"ב): אמר המחבר אחרי שעשה ד' עמדי חסד לגמור את ספרי אמרתי לחבר עניו הקונטרס בהסוגיא אשר למדתי על שבת תשובה בשנה הזאת [תרמ"ב] ביומא פרק יוכ"פ מאכילין אותו קל קל תחינה רוב הדברים דרשתי בבהכ"נ ובחג הסוכות לפני דגל חבורת הלומדים ואין לפני זמן לברור ולברר מהם וחשבתי דרכי לדפוס כמו שכתובים לפני וסדרתי אותם על סדר אלפא ביתא וברוך הנותן ליעף כח הוא יעזרנו לתורה והעבודה אמן סלה. (א) נסתפקתי בחולה שאומר הרופא אם יתחיל לאכול מליל יוכ"פ כל חצי שעה כזית אוכל וישתה חצי רביעית בין אכילה לאכילה יוכל להיות שלא יצרך לאכול ולשתות הרבה בפעם אחת בכל זאת אינו ברור שלא יצרך לאכול בצהרים הרבה רק אפשר שעל ידי שבא לחות בגופו פעם מאכילת כזית ופעם משתיית חצי רביעית שלא יעבור עליו רביעית שעה שלא יהנה הן מאכילה או משתיה יוכל להיות שלא יצרוך לאכול למחר הרבה בפעם אחת אבל אם יצום בליל יוכ"פ ויגבור החמימות ר"ל אז בודאי שיצרך לאכילה ולשתיה גדולה איזה דרך יובחר מי נימא טוב לעבור לאכול ולשתות חצי שיעור מאה פעמים ולא יתחיל להתענות כלל או נימא בהיפוך הוא יתחיל להתענות ואז כאשר יוחלש ויגיע לערך אם לא יאכל וישתה כדי שביעה יוכל להסתכן אז פקוח נפש ידחה ויאכל לשובע. ונלע"ד דמסתבר שיתענה ויקיים מ"ע ועניתם כפי אשר תשיג ידו ואז כאשר יבוא שעת הסכנה ידחה פקוח נפש כי יש מצוה וחי בהם ולא שימות בהם ולא יוכל להתענות עוד ולא יהי' בכרת הגם שאוכל כשיעור כותבת ורביעית כי הוא אנוס על פי הדבור וחי בהם ולא שימות ע"כ צריך לאכול בע"כ אבל בליל יוכ"פ שאין לפניו סכנה אם לא יאכל ולא ישתה למה לו לעבור לאכול כחצי שיעור ולא מתחיל לקיים מ"ע של ועניתם את נפשותיכם דמי שאוכל ביוכ"פ תמיד כחצי שיעור לא מקיים מ"ע של ועניתם דוגמת סברת הרמב"ן באשתפך חמימא דמלין ואח"כ ידחה פקוח נפש את השבת ולא אמרי' לדחות מצות מילה כדי שלא יבוא בעולם פקוח נפש שדוחה שבת עיין ר"ן פרק ר"א דמילה וה"ה כאן הוא בר ישראל ומתחיל לקיים מ"ע של ועניתם את נפשותיכם ואם יבוא אח"כ סכנה וידחה פקוח נפש איסור אכילת כרת מה איכפת ליה ואפי' להרא"ה דסובר דלא מלין ומבטל מצות מילה שלא יחודש פקוח נפש יעו"ש בר"ן היינו שהוא נשאר שב ואל תעשה ולא ימול בידים במעשה מילה אשר יחדש פקוח נפש שמחלל שבת ואח"כ ע"י מעשיו בקו"ע אבל כאן שהוא מתענה והוה שב ואל תעשה ומקיים מ"ע של ועניתם ומה שיהי' אח"כ פקוח נפש לא גרם הוא בידים ודוק. אמנם אחר העיון יש להשיב כאשר בא ליל עשירי בא על בר ישראל חיוב מ"ע להתענות מעת לעת מערב עד ערב ומי שאוכל כותבת ושותה רביעית יתחייב כרת והרופא אמר שהחולה הנ"ל לא יוכל לשמור העשה של ועניתם אחד משני פנים (א) שיאכל כל חצי רביעית שעה פחות משיעור אשר יתחייב עליו גם כרת (ב) שיאכל בכשיעור באמצע היום וא"כ אנו חוקרים כיון שבכל אופן לא יקיים העשה של ועניתם א"כ טוב לבחור אופן שלא יאכל באופן שיש עליו גם חיוב כרת דשם במילה הוא עוסק במצות מילה לקיים המצוה בשלימות ויגרום פקוח נפש שג"כ דוחה שבת אבל כאן לא יגמור בשלימות מ"ע של ועניתם וא"כ מה שפקוח נפש ידחה עשה של ועניתם מיד בהתחלת יוכ"פ ולא ידחה בסוף יוכ"פ ויגרם עוד שפקוח נפש ידחה העשה של ועניתם וגם כרת ודוק. ואוסף נופך כיון דבחולה יש כלל מאכילין קל קל א"כ ביטול מצות עשה של ועניתם קל מעבירת כרת א"כ בדחיות העשה נוכל להצילו לא ניתן להצילו בחמור שהוא שיעור אכילת כרת א"כ לא נותן כלל לדחות אצלו איסור כרת דהא יש להצילו בקל בביטול מצות עשה ודוק. ואין לומר כסברת הר"ן ביומא דכמה אכילות נבילה לא מקרי קל כנגד לשחוט בשבת לחולה א"כ מנ"ל דאכילת שיעור בפ"א הוה חמור כנגד כמה אכילות חצי שיעור זה אינו הר"ן מדייק דכמה איסורין לאו דנבילה לא הוה קל כנגד פ"א סקילה אבל ביטול מצות עשה בכמה אכילות חצי שיעור דליכא מלקות לא ודוק. ובזה יובנו לי דברי הטור בסי' תרח"י שכתב וז"ל לא שנא עוברה שהריחה או חולה שמאכילים אותו אם מספיק להן שיתנו לו מעט מעט פחות מכשיעור בהפסק כדי שלא יצטרף ככותבת בכדי אכילת פרס נותן להם מעט מעט כדי להקל האיסור מעליהן אבל אם רואים שצריכין לכשיעור ביחד יתנו להן מיד עכ"ל והדבר פלא מאי אשמעי' בזה הא כתב אח"כ וז"ל ואפי' דבר איסור מאכילין אם אין כאן של היתר ואם יש כאן של שני מיני איסורין א' חמור וחבירו קל מאכילין אותו הקל תחילה עכ"ל א"כ אם צריך לדקדק לבחור אפי' איסור לאו כנגד איסור כרת או מיתה כמבואר בגמ' א"כ פשיטא ליתן חצי שיעור שהוא רק איסור ולא לאו ולא ליתן כשיעור שהוא בכרת וצע"ג ויותר פלא שהב"י העלה דברי רא"ש שלמד כן מדברי בעל הלכות שחידש זה מגמ' כריתות דף י"ג וחידש הרא"ש ביומא פרק יוכ"פ וז"ל ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל מעליו איסור כרת ומלקות עכ"ל וז"ל הפלא ופלא הלא סברה היא למה לי גמ' ומה חידש הרא"ש שכתב ונראה לי הלא פשוט דחצי שיעור הוא קל כנגד שיעור. אך הוא הדבר אשר דברתי דבעל הלכות למד מגמ' בכריתות דטוב ליתן חצי שיעור טובא מליתן פעם אחת כשיעור על כן טוב ליתן ביוכ"פ חצי שיעור טובא מלאכול כשיעור פ"א ולא אמרי' לאסור חצי שיעור מאה פעמים לא הוה קל כנגד חמור לאכול פ"א כשיעור וחידש הרא"ש דה"ה בכל איסורים טוב לאכול חצי שיעור כמה פעמים מלאכול פ"א איסור מלקות או כרת דדווקא כמה פעמים איסור לאו שוה כפעם אחד חיוב סקילה אבל כמה פעמים חצי שיעור הוה קל כנגד פ"א איסור לאו או מיתה וא"כ מה שכתב אח"כ מאכילין קל תחילה היינו איסור לאו כנגד איסור כרת וכאן דן על כמה פעמים חצי שיעור כנגד פ"א לאו או כרת הוה הלאו פ"א או כרת פ"א חמור כנגד קל ודוק. וכן יובן לי לשון הרא"ש שכתב וז"ל עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד עכ"ל והוא תמוה מהו זה עושין כן כדי להקל מעליו הלא הוא בעצמו צריך לעשות דאם אפשר להציל באיסור קל לא הותר איסור חמור לפניו וא"כ מה זה שדיבר כאלו התחכמו לעשות כן. רק לכאורה יש סברה להיפך למה לנו להקל בחצי שיעור איסור טרם שיגיע שעת סכנה לישב בשב ואל תעשה וכאשר יבוא סכנה מותר לו לאכול כשיעור דאז כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ויאכל אפי' כמה להציל נפשו ממות ומי היתר לנו ליתן לו לאכול כמה חצי שעור איסור טרם שהגיע הסכנה ולא דמי למאכילין קל תחילה דשם כבר יש הסכנה ופקוח נפש דוחה א"כ דוחה האיסור הקל ולא החמור אבל כאן שלא הגיע לשעת סכנה מי אמר לנו להתיר אפי' איסור קל טרם שהגיע הסכנה וצע"ג והתחכם הרא"ש לאמור נראה לי שעושים כך להתיר חצי שיעורים קודם הזמן שהגיע הסכנה להקל מעליו שלא יצרך לעבור איסור כרת או לאו והבן. ומעתה נ"ל לחדש דבר דכל זה אנו מתחכמים נגד חצי שיעור אבל אם יצרך לאכול קודם הסכנה איסור לאו כדי שלא יצרך לבוא אח"כ לאכול איסור כרת או מיתה לא נתיר לו קודם שהגיע הסכנה האיסור לאו דאמרי' כאשר יגיע הסכנה יהי' מותר אפי' איסור כרת או מיתה בעבור פקוח נפש אבל קודם הסכנה לא הותר לו איסור לאו דאמרי' מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת עיין יבמות דף קי"ט ולא נתחכם לעבור לאו עתה בעבור כרת אח"כ רק חצי שיעורין אנו מתירין ולא שיעור איסור קל במוקדם שלא הגיע עדיין הסכנה מה חזית דדם הלאו קל כנגד דם הכרת והוא דבר חדש בעיני בעזה"י. (ב) הרמב"ם בפ"ב מש"ע הל' ט' כתב וז"ל וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ואפי' נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצא דברים המותרים עכ"ל ונתקשה בנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ו למה לא כתב כאן הדין מאכילין אותו הקל הקל תחילה ואם לא רצה לבאר כאן בהלכות יוכ"פ מה שנוהג בכל איסורין והמתין עד הל' מאכלות אסורות א"כ למה כתב כאן כלל אפי' נבילות ושקצים יעו"ש. ונלע"ד לחקור בעזה"י בספר כפות תמרים הקשה הלא הפסק זה דן על יוכ"פ הי' די לשנות מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ואנו ידענו אם לא נמצא דברים מותרין ניתן לו אפי' דברים אסורים והוא קו' גדולה. ונראה בחולה מסוכן כל השנה אין בגוף אכילת החולה שום סרך איסור בפעולת אכילה שנהנה גרונו או מעיו מן דבר פעולת אכילה דגוף פעולת אכילה מותרת רק יש האיסור בגוף הדבר הנאכל שהמאכל הוא נבילה וטריפה או טבל ושביעית האיסור נקשר בחפץ הנאכל וא"כ הגם שפקוח נפש דוחה איסור אבל עכ"פ הוא דוחה רק איסור קל ולא האיסור החמור אם נמצא שיש להסיר הסכנה באיסור הקל א"כ מעולם לא הותר החמור כמובן ומסתבר אם אוכל בשאט נפש האיסור החמור חייב מלקות או כרת דהא לא הותר לו האיסור החמור דהא יכול להושיע לעצמו באיסור הקל והבן. אמנם ביוכ"פ יש איסור כרת על פעולת אכילה על שנהנה גרונו ובני מעיו הנאת אכילה ובזה אין הבדל אם נהנה ממאכל היתר או ממאכל איסור הכרת בא על פעולת האכילה וא"כ אם התורה התירה לאכול מפני סכנת נפשות לעשות אכילה אשר אסורה באיסור כרת מה לי אם גם המאכל באיסור כרת הלא הותר באכילה זו איסור כרת מה לי חד כרת או תרי כריתות עיין יבמות דף ד' ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו יעו"ש ברש"י וא"כ אפי' אם יאכל איסור לאו יעשה באכילתו איסור כרת הוא גוף מעשה אכילתו א"כ ה"ה אם יש כרת מכח החפץ ואמרי' הואיל והותר כרת אחד באכילתו הותר שני כריתות במעשה אכילה דהלא אפי' אם יאכל איסור כרת ולא שייך בו דין הקל הקל תחילה בשלומא בחולה בשאר ימות השנה אם די לו באיסור לאו יהי' מותר לו איסור כרת או מיתה כלל אבל ביוכ"פ בכל אופן יהי' נדחה כרת מפני נפש מה לי חד כרת או שני כריתות. הן בודאי אם לפנינו דברים היתרים הגם שהוא יעבור איסור כרת בגוף אכילתו לא ניתן לו איסור דעכ"פ הוא אוכל איסור וטוב ליתן לו היתר אבל אם צריך לאכול איסור אז מה לי אם האיסור הוא לאו או כרת או מיתה או איסור עשה עכ"פ יאכל דבר איסור ומה שאמרו חכז"ל אפי' איסור כרת מאי נ"מ הלא בכל אופן יעשה באכילתו איסור כרת והבן. ולפ"ז בעוברה שהריחה צריכין לנסות אולי די לה בלי שתאכל שיעור כרת אבל באחזו בולמוס שצריך לאכול כשיעור אז ביוכ"פ מאכילין לו מיד אפי' נבילות ושקצים אם אין היתר לפנינו אבל אם צריך לאכול איסור לא נברר הקל הקל תחילה ולכן לא השמיע המשנה הדין ביוכ"פ דמאכילין לו הקל הקל תחילה אבל בברייתא תנו רבנן מי שאחזו בולמוס בשאר ימות השנה אז ליכא כרת באכילתו רק בחפץ המאכל יבוא הכרת אז מאכילין הקל הקל תחילה אולי לא צריך שיעבור איסור כרת וע"כ בהל' מאכלות אסורות העתיק הרמב"ם דין מאכילין הקל הקל תחילה אבל בש"ע ביוכ"פ לא כתב הרמב"ם כלום דהלא אפי' באכילת הקל יעבור איסור כרת ומה לי חד כרת או תרי כריתות וביאר רק אם יש היתר לפנינו בחרי' בהיתר אבל אין היתר לפנינו למה נבחר איזה איסור הוא קל הלא בכל אופן יש איסור כרת באכילתו והבן זה בעזה"י. ומעתה פלא בעיני על הטור בא"ח סי' תרי"ח שכתב וז"ל ואם יש כאן שני מיני איסורין א' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחילה עכ"ל ובש"ע סי' הנ"ל וז"ל ואם אין שם מאכל היתר מאכילין אותו מאכל איסור ואם יש כאן שני מיני איסורין אחד חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחילה עכ"ל והוא פלא מנ"ל דמדקדקים ביוכ"פ ליתן הקל תחילה הלא בכל אופן כיון שצריך לאכול כשיעור א"כ יש בו איסור כרת מה לי חד איסור כרת או תרי בשלומא ליתן לחולה ביוכ"פ פחות פחות מכשיעור שלא יבוא לעבור איסור כרת כלל למד הרא"ש ביומא פרק יוכ"פ מגמ' כריתות שנותנים פחות מכשיעור כדי שלא יבוא אח"כ לעבור שיעור שהוא כרת אבל מי שצריך לאכול כשיעור ביוכ"פ ויעבור באכילתו איסור כרת מה לי שהאוכל הוא איסור לאו או איסור כרת וצע"ג. ואוסף להפליא הב"י הביא דברי רא"ש ביומא שכתב וז"ל ונראה דאף בחולה עושין כן להקל מעליו האיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד עכ"ל משמע דדווקא ליתן פחות מכשיעור שלא יעבור לא כרת ולא מלקות רק איסור חצי שיעור יעבור זה ילפי' משם אבל אם יצרך לאכול כשיעור אז נא אמרי' ליתן לו לאיסור לאו להקל מעליו מאיסור כרת דכיון דאוכל כשיעור שיש עליו כרת באכילתו מה ני אם המאכל איסור לאו או איסור כרת או איסור עשה הכל שוה וצע"ג. (ג) נסתפקתי אם ידענו דאיסור חמור בודאי יביא רפואה ועל איסור קל יש ספק אם ירפא אם מאכילין לו החמור או אעפ"כ מאכילין הקל תחילה וצ"ע. ונלע"ד לחקור בעזה"י בסוגי' דמאכילין לו הקל תחילה נתקשה בכפת תמרים מאי קמ"ל פשיטא דאם אפשר להאכיל איסור קל למה נאכלהו איסור חמור ותי' דקמ"ל אפי' אם די טבל בכזית ובנבילה צריך ב' זתים טוב להאכיל ב' נבילות ונא א' טבל דאין הולכים אחרי הכמות רק אחר האיכות יעו"ש דפח"ח. ונלע"ד לחקור בעזה"י דאשמעי' אם יש ספק אם האיסור קל ורפא אותו והאיסור חמור בודאי יפעל הרפואה והי' בס"ד מהכ"ת ליתן מתחילה איסור קל דלמא נא יתרפא בו ויצרוך ליתן אח"כ גם החמור טוב ליתן מיד האיסור החמור קמ"ל דנהפוך הוא אנו נותנים לו האיסור קל דלמא יתרפא בו כי ספק פקוח נפש דוחה ג"כ האיסור וא"כ עדיין לא הותר לפניו האיסור החמור ואם אח"כ נראה שלא הועיל מן האיסור קל א"כ פקוח נפש דוחה האיסור החמור אבל עכשיו שיש ספק דאיסור הקל יסלק הסכנה עדיין לא הותר לפניו האיסור החמור והאיסור הקל נדחה אפי' מכח ספק רפואה והרמב"ם כתב פי"ד מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ז וז"ל מאכילין אותו הקל תחילה אם האירו עיניו דיו ואם לאו מאכילין אותו החמור עכ"ל תיבת תחילה מורה שנתנו לו הקל על הספק אם יפעל דמיד אנו מסופקים אם לא יצרך ליתן אח"כ החמור והבן זה. ואוסף נופך הלא ספק פקוח נפש ג"כ דוחה כל האיסור דתורה אמרה וחי בהם ודאי ולא יהי' נשאר ספק שימות עיין תוס' דף פ"ה וא"כ האיסור הקל מותר הגם שהוא ספק רפואה אעפ"כ מותר ליתן למסוכן מכח וחי בהם ובמקום איסור קל לא הותר החמור דהא יש כאן חזקת איסור שהחפץ האיסור הי' אסור לאדם הזה וספק אם צריך לו להתרפאות בו דווקא ונשאר בחזקת איסור אבל נגד איסור הקל הותרה התורה וחי בהם שמכח ספק רפואה הותר איסור והרי אדם חולה לפנינו וע"כ הודחה האיסור האחד ומקלינן איסור הקל כנלע"ד. ובזה מיושב קו' כפ"ת מאי קמ"ל דמאכילין הקל תחילה פשיטא הוא אם די אם מאכילין לו איסור לא נותנים לו החמור יעו"ש ולפמ"ש השמיע בזה דין גדול דכל זמן שיש ספק שיהי' די להסיר הסכנה באיסור קל לא הותר לו החמור אבל אם בבטח די לו בחמור בכזית אחד ומן איסור הקל יצרך כמה זתים עושים בהיפוך נותנים לו כזית איסור חמור ואין נותנים לו שני זתים איסור קל כסברת הר"ן דרבוי לאוין שקול כנגד אחד מאיסור חמור ודוק. ואפשר שהשמיע רבותא אם מונח לפניו כמה איסורין קלים וגם חמורים ורופא אמר שצריך לכל המונח לפנינו וא"כ ע"כ יאכל הקלים וגם החמורים הוה בס"ד שיש רשות ליתן לו מתחילה איזה שירצה קמ"ל דמאכילין לי הקל תחילה כי פקוח נפש מדחה רק האיסור אשר עסק בו ברפואה וכיון שיש לפניו שיעור שיוכל לאכול בפ"א איסור קל עדיין לא הותר לו האיסור חמור ורמז הקל תחילה והבן. ונראה לי עוד דאשמעי' בזה אם הי' לפניו כמה מיני אסורי לאוין חזיר ונבילה ואבר מן החי וכדומה וגם חלב ובשר קדשים צריך להבחין רק בין איסור חמור ובין איסור קל להאכיל לו איסור לאו ולא כרת אבל אין צריך להבחין בין איסור לאו זה של נבילה ובין איסור לאו של חזיר כי שניהם רק איסור לאו וזה השמיע הרמב"ם במתק לשונו וז"ל מאכילין לו הקל הקל תחילה אבל אין לו להבחין אם אכל כזית נבילה יאכל עוד נבילה ולא ליתן חזיר או אבמה"ח דמה לי לאו זה או זה רק שלא ליתן לו החמור קודם הקל ולא מיבעי אם צריך לאכול הכל פשיטא דלא צריך ליתן קדימה באיסור אלא אפי' דלא צריך לאכול הכל בכל זה אין צריך לדקדק באיסורי לאוין ליתן מכל הבא בידו ודוק. (ד) הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א הל' י"ג וז"ל האוכל מאכל איסור לתאבון או מפני רעב חייב ואם הי' תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור הרי זה מותר מפני סכנת נפשות עכ"ל ופלא בעיני למה לא כתב הרמב"ם שאוכל הקל הקל תחילה כמו שכתב אח"כ במי שאחזו בולמוס בהל' י"ז וצע"ג עוד פלא בעיני שכתב וז"ל הר"ז מותר מפני סכנת נפשות עכ"ל הי' לו לכתוב הר"ז אוכל מפני סכנת נפשות דרק הודחה האיסור לגבי פקוח נפש ולא הותר ואיך כתב הר"ז מותר וצע"ג. ונלע"ד בעזה"י לחקור בודאי מי שכבר הגיע עד שערי רעב ואם לא יאכל ימות שהוא תועה במדבר ואין לו לאכול דבר היתר א"כ כיון שאוכל בהכרח דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם א"כ מה לי האונס על איסור לאו או איסור מיתה וכרת כחכז"ל מה לי איסור לאו או כרת דמי שעובר במזיד בשאט נפש החמיר הקב"ה בעונש בפנים שונים אבל מי שאנוס לאכול דכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ויצרך לאכול איסור מה לי אם אוכל איסור לאו או כרת בכהאי גוונא בודאי הותרו איסורים לגבו ואוכל לקיים נפשו אפי' איסור חמור אבל אם עדיין לא הגיע סכנה רק הקב"ה מתיר אם יוכל להצמיח סכנת נפשות אם לא יאכל או לא יעשה לו רפואה ע"י אחרים או אפי' על ידי עצמו אז פקוח נפש להסתכל פן ואולי יצמיח סכנה אז הוה דוחה איסורים וצריך להסתכל ליתן הקל הקל תחילה ולכן בעוברה שהריחה או אחזו בולמוס יש חילוק ליתן הקל הקל תחילה דהלא אין הנפש מישראל מסוכן אבל לתועה במדבר ואין לו מה יאכל רק איסור אז הרי זה מותר מפני סכנת נפשות ולא מבדילין בין איסור קל ובין איסור חמור ובגמ' חקרו מניין שפקוח נפש דוחה שבת הוא כמו מפקחין על הקברים להסתכל אם לא ירגישו חיות כך מפקחין על הנפש פן ואולי יצמיח סכנה בעתיד ולא שאלו מניין שהצלת הנפש דוחה שבת דאונס רחמנא פטרי דהוה לא אפשר ולא קמכוין ולא נחשב למעשה איסור ובודאי הותרה ועיין בפנ"י בפסחים דף כ"ו דלמד מרמב"ם בסמיכות הלכות הגם דמתעסק בחלבים ועריות חייב אבל בלא אפשר ולא קמכווין הוה הנאה בע"כ פטור דפח"ח וא"כ כיון דאיכא סכנה ויש מצוה עליו וחי בהם ולא שימות בהם ומוכרח מפי ד' לאכול אפי' איסור להציל נפשו א"כ מה לי איסור חמור או איסור קל הא הוא אונס לאכול איסור על פי הדיבור אבל אם עדיין אין סכנה לפניו רק אם לא יאכל איסור יוכל לבוא לידי סכנה הגם שאפי' באופן זה מותר לעבור עבירה לפקח שלא יבוא בעולם סכנה אז עדיין אין עליו מצוה וחי בהם ולא שימות בהם דהא לא הגיע עד שערי מות ובודאי כל אדם יוכל להחמיר על עצמו שלא לעבור עבירה עד שסכנה בא עליו א"כ הגם שהודחו העבירות גם באופן זה אבל עכ"פ צריך לברר איזה איסור קל אשר יודח לפניו דהא ליכא עדיין הצלת הנפש ודוק וידעתי שצריך לעיין בעוברה שהריחה או אחזו בולמוס אם אין הסכנה מיד דלמא הוא מסוכן מיד ולא אם ימתין זמן אשר יבוא ויצמיח הסכנה עיין רש"י ורמב"ם וטור בלשונם ודוק ויש לעיין הרבה ביומא דף פ"ה ששאלו מניין לפקוח נפש שדוחה שבת ולמדו מכמה פסוקים ודרשות ולפמ"ש הלא יש נ"מ מצות מילה כבר בא במחתרת הסכנה כבר בא בכהן העובד הסכנה כבר בא דהא נדון למיתה וקשה מנ"ל לחלל שבת קודם שהגיע הסכנה ועיין בב"ח א"ח סי' תרי"ח באר היטיב והערותי [מחנה חיים מהד"ג או"ח סי' מ"ז] אם מותר מניקות לאכול בעבור ספק פקוח נפש אשר יוכל לצמוח לולד ודוק. (ה) נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה ואומר הרופא שצריך לרפואתו עשרה גרוגרות ואין לנו אלא חמשה מחוברם בעץ אם לחלל שבת בעבורו מי נימא דתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם אם הרופא אמר שיוכל להתרפאות ע"י העבירה הזאת בקצירת גרוגרות ובאכילת חזיר ובשר הקדש באכילת טבל שביעית או תרומה ובאכילת יוכ"פ אז כיון שיש פתח תקוה להתרפאות אפי' אם הרפואה ספק עוברים כל עבירות בעבור חיות נפש מישראל חוץ מע"ז וג"ע ורציחה אבל בכה"ג אשר אמדוהו הרופאים שאי אפשר שיתרפא באיסור אשר לפנינו וע"כ ימות א"כ לא הותרו איסורים על חנם ובודאי אם יאמרו הרופאים שיחי' עי"כ חיי שעות בודאי מחללין עליו שבת ומאכילין איסור עיין בפי' המשניות יומא אבל אם הרופא אמדוהו שאי אפשר להיות עומד חי אם לא יאכל למשל עשרה זתים טבל או נבילה ואין לפנינו רק חמשה למה ניתן לו איסורים בלי הצלת הנפש או נימא נגד איש מסוכן לא נתנה התורה מצות ועבירות א"כ מותרים לו האיסורים אפי' לא ימצא בידו להציל עי"ז נפשו מרדת שחת אעפ"כ הותרו או הודחה כל העבירות שבעולם וצע"ג אך יש לפשוט מיומא דף פ"ה דשמואל עדיפא הא יש נ"מ בכה"ג דמן וחי לא יהי' מותר בכה"ג אבל אי ילפי' מן שבת מסורה בידכם יהי' גם בכה"ג מותר רק אין פנאי כעת לברר חקירה זאת ואי"ה עוד חזון למועד בעזה"י. (ו) ראיתי ברא"ש יומא בשם מהר"ם שחקר למה שוחטין שהוא עשה ול"ת מוטב שיאכילו נבילה שאינו אלא בלאו עכ"ד והוא פלא בעיני הכי יקיים מ"ע ושמחתם בחגיכם בנבילה בודאי אין מקיים שמחה של מצוה באכילת נבילה ועוד הכי ידקדק באכילת בשר ביו"ט רק כדי שמקיים מ"ע ושמחת רק בבשר כשר ועוד נבילה לא הותר רק מכח דכתי' וחי בהם ולא שימות בהם ולא מצינו שהותרו איסורים בעבור קיום מ"ע ושמחת בחגיך דטוב להיות שב ואל תעשה ואל יקיים מ"ע משיעבור עבירה בקום ועשה אבל בחולה שיש בו סכנה שמחויב לקיים מ"ע וחי בהם ולא שימות ולא יוכל להיות שב ואל תעשה וחקרי' רק אי לדחות שבת או נבילה בקום ועשה א"כ יש פנים לומר טוב לעבור קו"ע בנבילה וקו"ע בשבת וצע"ג גם פלא מה שכתב מהר"ם וז"ל ועוד יאמר לע"א לנחור לו עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה עכ"ל הוא הפלא ופלא למה בחר שע"א ינחר עוף יקשה ועוד יאמר לנכרי לנחור לו בהמה אפי' אם אין לפניו נבילה מוכנת ועוד למה לא מקשה למה מתירין לשחוט ביו"ט יאכל נבילת עוף אם אין שחיטה לעוף מן התורה יוכל לאכול נבילת עוף שהיא מוכנת לפניו ולא ישחוט אפי' עוף ביו"ט ועוד מאי ראי' מיו"ט הלא אפי' אם יש לו בשר מאתמול יוכל לשחוט ביו"ט כיון דהבשר של הנשחט ביומו טוב יותר מהנשחט מאתמול וגם אם מצא הבהמה או העוף כחוש אשר שחט היום מותר לשחוט עוד שמינה ומניח הכחוש ואטו אם יש לפני החולה בשר כחוש כשר אשר יועיל לפקוח נפשו יהי' מותר לשחוט עוד שמינה מן הראשון ח"ו וא"כ מה דמיון יש לשוחט לפקוח נפש לשוחט ביו"ט לבריא ועוד ביו"ט יש סברה מתוך שהותר לצורך אם אין לו עוף ואין לו נכרי לנחור בודאי מותר לשחוט ה"ה מותר נמי שלא לצורך והלא זה הוה צורך קצת שלא יאכל נבילה אבל אטו בפקוח נפש אמרי' מתוך שהותר לפקוח נפש הותר אפי' בלי פקוח נפש וצע"ג ועוד אטו נאמר מי שאין לו בשר כשר יאכל בשר טריפה רק שלא צריך לשחוט ביו"ט שהוא עשה ול"ת. (ז) תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל לכאורה פשיטא שלא ניתן החמור קודם שניתן הקל אולי די באיסור קל שוב מצאתי שכפ"ת דקדק כן ונ"ל דיש לדקדק למה אמרו מאכילין למה לא השמיע על האיש שאחזו בולמוס אוכל הקל הקל למה בחרו לומר מאכילין שאחרים נותנים לו הקל הקל. ונ"ל בעזה"י לחקור בודאי אם החולה לוקח לאכול דבר איסור להציל נפשו אז בודאי צריך ליקח הקל הקל תחילה דהלא אצל האוכל אשר נהנה מהכ"ת יקח איסור מיתה או כרת אם יוכל להחיות נפשו באיסור לאו או עשה אם יש קל לא הודחה איסור חמור אבל המאכיל אשר כל איסורו שעובר על לפני עור לא תתן מכשול אז הי' ס"ד הכי גדול הלאו דלפני עור אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת או באיסור לאו וקשה הלא עשה שנתן מכשול לפני עור וא"כ יוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה קמ"ל דכאן שהוא חולה ואיסור קל הודחה לפניו וא"כ אינו עובר על לפני עור וא"כ צריך להאכיל לו הקל הקל הגם דחולה לא ידע מאומה ודוק. ואוסף נופך דקשה לי למה נקטו טבל ונבילה שהוא איסור מיתה נגד איסור לאו ולא נקטו נבילה וטריפה נותנים לו טריפה שנבילה יש בו עשה עשה שאינו זבוח וגם לאו וטריפה הוה רק לאו וכן תחת טבל ושביעית ינקוט נבילה ושביעית דנבילה איסור לאו ושביעית רק איסור עשה וצע"ג ומצאתי שכפת תמרים הקשה קו' זו. ועלה בדעתי דדווקא באיסור מיתה וכרת שבא על השוגג קרבן א"כ בודאי הנותן לחבירו מכשילו הגם שלא ידע חבירו מה הוא נותן לו דעכ"פ הוא חייב קרבן על שגגתו ובכה"ג אפי' כותי אינו חשיד להכשיל דהא עין בעין וראה שגם השוגג צריך כפרה א"כ הוא מכשילו בעון אבל באיסור עשה ואיסור לאו דליכא קרבן סובר הכותי אין אני מכשילו דהא האוכל לא ידע ולא ימצא לו עון ומיושב קו' מהרש"א בגיטין במצת כותי דעל חמץ שהוא כרת לא נחשד הכותי ועל לאו ועשה שם נחשד הכותי אבל אנן סוברים דגם בלאו מכשילין שצריך כפרה וקרבנות כל ישראל מכפר כנודע במסכת שבועות עכ"פ בחולה שיש בו סכנה שפקוח נפש דוחה א"כ ליכא מכשול לפני החולה ממילא אין לפני עור להנותן הערותי על ההבדל בין כרת ללאו אם נחשד הכותי בחדושי בעזה"י במקו"א והגם שקבלה בידינו שגם באיסור לאו שייך לפני עור היינו באיש בריא אבל בחולה שנותן לחולה לרפאות ומצוה קעביד לא שייך לומר שמכשיל לחבירו החולה דהא הוא שוגג ומוכרח לאכול איסור מה לי איסור זה או זה אבל באיסור מיתה וכרת דיש על שוגג חטאת הוה חמור בכח חטאת ולא יתן הבריא לחולה להיות שגג באיסור חטאת ובזה מיושב ששנה מאכילין ולא השמיע על החולה גופו שאוכל איסור ואכל קל קל תחלה וצע"ג רק לא מיבעי בחולה גופו שצריך לברור הקל אלא אם החולה לא ידע אם אוכל היתר או איסור אעפ"כ מאכילין לו בכה"ג דווקא ודוק וגם השמיע בלשון מאכילין במעוברת ובבולמוס דלא נימא הוא בעצמו מותר להציל עצמו באיסורין דכתוב וחי בהם דקאי על האדם בעצמו אבל מנ"ל לאחרים להטעותו קמ"ל מאכילין לו ולא צריך להודיעו כי לא ימצא עון בזה להנותן להאכיל.

ח נסתפקתי בבית חולאים ר"ל שיש הרבה מבני ישראל ר"ל הצריכים לאכול בשר עופות אשר נשחט באותו יום ואם ישחט עוף אחד יספיק כזית לכל אחד מעוף אחד אם מותר לשחוט בשבת או טוב ליתן בשר עוף נבילה אשר ינחור בשבת הנכרי מי נימא דדווקא אם חולה אחד צריך לזתים הרבה אז חידש הר"ן ביומא פרק יוכ"פ שטוב שישחט ישראל ויעבור עבירת סקילה פ"א שלא יצריך החולה לעבור כמה פעמים אכילת נבילה אבל בכה"ג שכל חולה צריך רק כזית א"כ טוב שיאכל כזית נבילת עוף או נימא כיון שעכ"פ יעבור לאו דנבילה כמה פעמים הגם דכל אחד מחולאים לא יעבור אלא פ"א לאו דנבילה עכ"פ יהי' עשרה מבני ישראל שיעברו הלאו טוב נשחוט לכולם עוף או בהמה אחת אשר יספיק לכולם וצע"ג. ונלע"ד בעזה"י עיין בר"ן שחידש שטוב לשחוט לחולה הגם שהוא סקילה יען בנבילה עובר האוכלה על כל כזית כמו בנזיר שאומרים אל תשת אל תשת אבל בשחיטה לא עבר אלא בשעת שחיטה יעו"ש והרעישו בפר"ד ובכפ"ת נגדו א"כ פשיטא דנפריש תרומה ויאכל גם התרומה דלא עבר אלא על כזית אחת תרומה אבל בטבל עובר על כל כזית דאפי' כהן האוכל טבל חייב מיתה א"כ איסור טבל לא הוה רק משום שם תרומה שנכלל בה והוא קו' נפלאה. אמנם לדעתי הבנת הר"ן בענין אחר כי הר"ן לא כתב שאיירי דהחולה צריך לבשר הרבה וגם פלא לאיזה תכלית הביא הר"ן המשנה במכות בנזיר שאומרים לו אל תשת הכי אין די בשכל לדעת שבכל כזית נבילה יש לאו דלא תאכל נבילה דשיעור אכילה בכזית. על כן לבי אומר בהבנת הר"ן דנראה בשחיטת שבת הוה העבירה שנוטל החיות מן הבעל חי אין הבדל אם הוא בעל חי גדול או קטן אם שור גדול או עוף קטן לא משכחת שיהי' חייב במעשה נטילת הנפש בשחיטה רק איסור אחד הן אם מתקן בו עשר ככרים בשר או עשר ליטראות כי אין האיסור במה שנהנה הרבה או מעט אבל באכילת נבילה אם נוטל חתיכה גדולה לאכול ומתרים בזה חתיכה יש בו י' זתים ועל זה תלקה י' מלקות ואכלה חייב עשרה מלקות וכן מבואר בהרע"ב פ"ג דמכות משנה ז' אמרו לו אל תשת אל תשת והוא שותה חייב על כל אחת ואחת יעו"ש וה"ה בנבילה כיון שהגידו לו שיש באכילה הנ"ל ג' זתים חייב ג' מלקות וזה שחידש הר"ן לאו דנבילה לא נחשב קל גבי שבת דבשם נבילה יש במעשה אחת חיוב מלקות הרבה משא"כ בשבת דשם מעשה שחיטה אחת ליכא רק איסור אחד דלא משכחת להתרות בו שיעבור במעשה אחת כמה איסורים ודוק וא"כ ממילא בתרומה וטבל דמשכחת כמה התראות על מעשה אחת שאוכל חתיכה גדולה מטבל ותרומה ומתרים בו בעבור ג' מלקות הוה שווי' ומה לי אם החולה צריך לאכול כמה זתים הלא כמה שצריך לפקוח נפש הכל מותר דהא עוסק בפקוח נפש אין לנו להסתכל אלא על שם העבירה אם משכחת לבריא במעשה א' לאווין הרבה או רק לאו א' ודוק. ומיושב קו' שעה"מ למה מטמא נזיר למת מצוה ולא כהן הגם שקדושת נזיר קל מקדושת כהן הלא נזיר שמטמא עצמו עובר על ד' לאוין יעו"ש ולפמ"ש מה לי שנדחה חד לאו או ד' לאווין למת מצוה הר"ן חקר שבנבילה משכחת לפי גודל אכילה לאווין הרבה ולפי קטנות אכילה לאווין מעוטין ובטומאת מת ונזיר לא משכחת הבדל אם אוחז מת גדול או קטן ודוק. ומעתה נפשוט הספק כיון דמשכחת בנבילה חומר האיסור לחייב בהתראה אחת לבריא אמעשה אחת כמה מלקות א"כ אפי' כל חולה מעשרה חולים לא צריך אלא כזית אחד מותר לשחוט לפניהם שלא להאכילם מאיסור שיש בו חומרא לבריא לפי הכמות שנהנה כמה לאוין ודוק. (ט) נסתפקתי בגר קטן אגב אמו שמבואר אם הגדיל יכול למחות כתובות דף י"א אם נחלה ויש לפנינו לרפאותו בחלב או בבשר מן החי איזה נחשב לקל מי נימא חלב חמור דיש עליו כרת ועל אבמה"ח הוה רק לאו או נימא הא אם הגדיל יכול למחות א"כ אין בו בחלב עבירה ובאמה"ח יש שאסור גם לבן נח א"כ הוה אבמה"ח חמור כנגד חלב ובפרט אם מוחה הא לא נאמרו שעורין לב"נ ואפי' קטן בר דעת חייב עיין רמב"ם הל' מלכים הלכך הי' טוב ליתן חלב מבשר מן החי או נימא הלא עפ"י רוב ישאר ישראל א"כ בשמה"ח קל כנגד חלב ולא אכחיד שיש לחקור לדון אם ב"נ מותר לרפאות עצמו באיסור מז' מצות שלו דכל הפסוקים אשר ילפי' ביומא דף פ"ה בישראל הם כתובים א"כ איפוא מנין ידענו שמותר לב"נ לעבור ז' מצות לרפאות עצמו שוב מצאתי לפרשת דרכים דרוש שני שחקר חקירה זאת והראה שאפשר בגלוי עריות וע"ז מותר לרפאות עצמו רק בשפיכת דמים יש סברה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי יעו"ש עכ"פ בגר קטן שהטבילו ב"ד צריך עיון מה ליתן לו ודוק. (י) נסתפקתי במי שנסתכן והחליטו רופאים שצריך לבעול אשה ובשו"ת פנ"י סי' מ"ה חקר דאיסור נדה אינו בכלל עריות שימות ואל יעבור כמו חייבי לאוין וחייבי עשה עיין בדבריו העמוקים שם אם צריך בכה"ג לחקור בקל קל תחילה שיבעל חייבי עשה שהם קודם לחיובי לאוין וחייבי לאוין קודם נדה פנוי' ואשתו נדה קודם פנוי' נדה דיש ג"כ לאו דקדשה [אך אם בכה"ג שבועל פנוי' להתרפאות יש לאו דקדשה או לא אינו ברור דהא אינו בועל לשם זנות אלא לרפואה להציל נפשו משחת וכן מצאתי להגאון בסדר המשנה פ"ה הל' ט' מיסה"ת והארכתי במקו"א בעזה"י] ובודאי הלא האשה עושה עבירה בבעילה ובכה"ג אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דהנאת בעילתו הוא רפואתו ואצלו הוה הבעילה כמו שמחללין שבת לשחוט או לבשל שיתענג בו החולה ה"ה כאן העבירה של בעילתו הוא המביא לו רפואתו דהוא יתרפא מהנאת בעילתו אבל מה שהיא נהנה שנבעלת אין מביא רפואתו א"כ היא חוטאת בעבורו אשר לו מביא רפואה לא תבעל לו ברצונה אבל החולה מותר לו לאנס אשה שתהי' היא אונס רחמנא פטרי' א"כ יש לחקור מי יבעול איזה נחשבת לקל ואיזה לחמור ודבר זה נראה הי' משו"ת פנ"י בהעלם עין לפי שעה שהתיר שהבעל יבעול אשתו נדה דעבירת נדה לא הוה בכלל עריות ופקוח נפש דוחה האיסור וקשה הא אשתו עוברת על כרת אשר לא גורם רפואתו ואולי גם הגאון הפנ"י מחשבתו שיאנס אותה ואז אצלה אונס רחמנא פטרי' ועיין כתובות דף ג' בתוס' ודוק בזה מאד [עי' ס' המקנה כלל נד פרע ג'. נראה לי אם החולה צריך לרפואתו שיבטל מצות עשה ויש לפניו ביטול מצות עשה שאין בו כרת וביטול מצות עשה שיש בו כרת לא שייך נחקור בו מבטלין קל ולא החמור דבשלומא בלעבור עבירה בקו"ע שייך לומר דעבירה קלה הותרה ולא החמורה אבל בביטול מ"ע בשוא"ת אין הבדל בין מ"ע הקלה או החמורה דהחולה עוסק במצוה וחי בהם ולא שימות בהם והעוסק במצוה פטור מחמורה היכא דאי אפשר לקיים שניהם א"כ לא בא עליו חיוב קיום מצות עשה החמורה כמו שלא בא עליו חיוב מ"ע הקלה כנלע"ד ודוק. (יא) הר"ן פרק יוכ"פ שנשאל הראב"ד אם לנחור תרנגולת ע"י עכו"ם או ישחט ישראל בעבור החולה המסוכן הלא טוב לנחור לו שאין בנבילה אלא איסור לאו ולא נשחט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב הראב"ד וז"ל שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה תדע שאלו לא הי' שבת לא היינו מגישים לו נבילה כי אלא שחיטה וכיון שכן איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל והר"ן נתקשה בהבנתו (א) אם נבילה מוכן נאמר אם לא הי' איסור נבילה מעכבו הי' אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה (ב) אפי' הוא כן עכ"פ נבילה הוא לאו שהוא קל כנגד שחיטת שבת עכ"ד. ונלע"ד בעזה"י להסביר דברי ראב"ד דשם נבילה הוא שם חפץ בשר שנתנבל שלא יצא החיות כפי אשר צוה ד' והוא אסור על כל בר ישראל כמו חלב שכל שם חלב הידוע נאסר מד' כך כל בשר נבילה נאסר אבל שם שחיטה הוא דבר המותר לישראל לעשות וגם הוא מצוה בקדשים מצוה מחויבת ובאכילת בשר חולין מצוה דרשות עי' פ"א מה' שחיטה ברמב"ם וראב"ד וכאשר בא שבת אין השם השחיטה השם של מלאכה בעצם רק יען דע"י השחיטה הוא פועל שנוטל הנפש מה לי שחיטה או נחירה עכ"פ שחיטה בעצמה אין שם האיסור עיין שבת דף ע"ה שוחט משום מאי חייב א"כ השם נבילה לא הותר מעולם לישראל אבל שם השחיטה מותר לישראל כל ימי חול וכאשר בא שבת נאסר וכאשר יעבור שבת הותר ועל כרחך בשם שחיטה ליכא איסור רק היום ביום שבת קודש אסור לישראל לעשות דבר המותר בעצם כל ימי חול כי השבת מעכבו שלא יוכל לעשות אבל נבילה הוא דבר אסור בעצמותו באכילה לבר ישראל תמיד מיום שנכנס לגדלות איכא לאו באכילתו כי הבשר בעצם ע"י הניבול נאסר. וכאשר נחלה בר ישראל לא שייך לומר ששם נבילה מעכבתו מלאכול דשם נבילה הוא שם איסור אשר נקשר בשם ישראל שבר ישראל אסור לאכול נבילה בשר שלא נשחט ולא שייך לומר שם נבילה מעכבו אבל שם שחיטה דמותר לבר ישראל וגם הוא מצוה אצלו ומי מעכבו היום לא השם ישראל רק השם שבת מעכב היום הגם שהוא בר ישראל לא יכול לשחוט א"כ השבת מתנגד נגדו והבן. ומה שהקשה הר"ן על הראב"ד דעכ"פ נבילה הוא קל ושבת הוא חמור נ"ל הלא מצינו בחולין דף ה' השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן והסביר בתוס' שם הגם דמצינו ר' ישמעאל קרא והטה הנר דמאכל איסור הוא תקלה שהקב"ה משמר לצדיקים אבל שבת היום הוא האיסור יעו"ש ופלא הגמ' מביא הדין של קל קל תחילה רק במאכלות אסורות טבל ושביעית טבל ונבילה טבל ותרומה וכדומה דבמאכלות אסורות אנו מסתכלין אם אפשר להציל הנפש במאכל איסור קל לא יותן מאכל איסור חמור אבל שבת כנגד נבילה ששבת איסור יום ונבילה איסור מאכל אין נחשב השבת חמור נגד נבילה וכן במתני' עוברה שהריחה נותנים קדשים או חזיר ולא ספרו שמוציאין בעבירה מרשות היחיד לרשות רבים כי גדול להשמיע שנותנים מאכל איסור מלהשמיע שמחללים שבת ודוק. ובזה מיושב לי שלא השמיע אם אפשר בשבת להציל נפש באיסור לאו או עשה דשבת עוברים הקל ולא עבירה שיש בה סקילה כגון הבערה ומחמר וכדומה כי לא מחלקי' רק במאכל חמור כנגד מאכל קל בערך איסור מאכל חמור או קל ודוק. ולכך פליגו אי תרומה חמורה דאי אפשר לתקן או טבל חמורה דאסור לכל דבכה"ג לא שייך שהמאכל פוגם בנפש דמותר התרומה לכהן והטבל אפשר לתקן איזה נחשב לחמור לאמור השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה דחמור של רפב"י לא חפץ לאכול שאינו מעושר הגם שאפשר בתיקון אבל בתרומה מותר לכהן א"כ איסורו לזר בא מחמת הגברא ודוק. (יב) נסתפקתי אם מונח לפני חולה ספק איסור דאורייתא גם ודאי איסור דרבנן אי נימא מן התורה ספק איסור מותר אם לא הוה איתחזק איסור או איקבע איסור א"כ הוה רק איסור דרבנן ויוכל ליתן לחולה אפי' הספק איסור דאורייתא שהוא אסור רק מדרבנן כמו הודאי איסור דרבנן או נימא שצריך ליתן הודאי איסור דרבנן ולא הספק איסור דאורייתא או נימא בהיפוך אם כלפי שמיא שהספק איסור דאורייתא הוא חתיכת היתר לא אכל החולה איסור כלל ואם ואכל הודאי איסור דרבנן אכל עכ"פ איסור דבריהם וצע"ג. ונלע"ד בודאי אם הספק דאורייתא הוא מאיסור שיש על הודאי כרת או מיתות ב"ד הגם כיון שלא אתחזיק ולא איקבע איסורא הספק מותר לאכול כיון שאם נודע אח"כ שהי' ודאי איסור חייב חטאת על השוגג א"כ נקרא חמור נגד קל שעל חתיכת איסור מדרבנן לא משכחת חטאת ועל הספק דאורייתא משכחת חטאת אם יתברר והוה חמור נגד קל ודוק. אלא אפי' ספק דאורייתא מאיסור לאו דליכא חטאת אם יודע שהי' איסור ודאי מצער עצמו ולא נחשב הנאה אפי' אם אכל בשוגג ובודאי איסור דרבנן אם אכל בשוגג נחשב להנאה ועי' ש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז בשם הסמ"ע וא"כ נחשב האיסור דרבנן קל כנגד הספק דאורייתא דהוה חמור בעצמותו ודוק. אך אם יש לפניו ודאי דאורייתא כגון נבילה וספק חלב או טבל צריך התבוננות בודאי לשיטת הרמב"ם הוה ודאי נבילה חמור נגד ספק חלב או ספק טבל דודאי נבילה אסור מדאורייתא וספק חלב או טבל מותר מדאורייתא אבל לתוס' דסברי דספק אסור מדאורייתא באיסור דאורייתא מי נימא דבכל זאת הוה רק ספק איסור דהתורה אמרה שלא לעשות מעשה בספק איסור והוה עכ"פ איסור קל כנגד ודאי איסור דאורייתא או נימא כיון דספק דאורייתא לחומרא א"כ הוה ספק חלב וספק טבל חמור כנגד ודאי נבילה דהא גם ספק חלב וטבל אסורים מדין תורה וצע"ג. ונראה כיון דעל נבילה איכא לאו ועל ספק חלב וטבל ליכא עכ"פ לאו ואם לוקין עליו אם אכל איש בריא א"כ מאכילין ספק חלב ולא ודאי נבילה כנלע"ד. שוב מצאתי לפרמ"ג במשבצות זהב סי' שכ"ח בד"ה פשיטא שכתב וז"ל ספק תורה ודאי דרבנן מאכילין אותו הקל תחילה היינו ודאי דרבנן דאף אי נימא דספק מ"ה שריא מ"מ יש בו לתא ד"ת עכ"ל פלא שלא העיר על בדאורייתא ודאי קל וספק חמור ודוק. גם צריך בירור אם מונח לפניו דבר שאסר על עצמו באכילה והנאה כנגד איסור עשה דאורייתא אי נימא כיון מה שאסור על עצמו יש היתר בשאלה הוה קל הגם דהוה לאו לא יחל דברו כנגד איסור שביעית דהוה איסור דליתא בשאלה. ולכאורה יש לפשוט מגמ' הא תרומה איתא בשאלה וטבל ליכא בשאלה וא"כ למה לא יתנו לו תרומה דאיתא בשאלה אך משבשתא דאפי' שאל עליו יהי' עכ"פ טבל באותו שם איסור של טבל אשר אנו נותנים לו עכשיו אבל כאן באסר על עצמו בהנאה אם ישאל עליו יהי' היתר גמור ושביעית ישאר לעולם איסור ואפי' אם הלכה אוכלה כולה אין נשאלין עליה א"כ בגוף אכילתו פועל שאי אפשר בשאלה בכל זאת עכ"פ אותו שם שאסר על עצמו הוא קל דאיתא בשאלה עיין יבמות דף ה' ועוד נראה לי אפי' איירי הגמ' בתרומה ביד כהן שאי אפשר בשאלה עיין ש"ך ח"מ סי' רנ"ה רק יהי' נשאר קו' פרד"ר סי' י"ט יפריש מטבל תרומה א"כ דלא בא ליד כהן הוה תרומה קל דאיתא בשאלה וע"כ כמו שאמרתי א"כ שישאל יהי' הדר לטבלא ודוק. ואין להשיב מה שאסר באכילה והנאה הוה עשה ול"ת ושביעית הוה רק איסור עשה דכל רבוי לאוין ועשה במעשה אכילה אחת לא הוה חמור נגד קל דעכ"פ אין כאן כ"א מעשה עבירה אחת ואין אנו חוקרים אם יש רבוי עונשין על מעשה עבירה אחת דהוה כמות אלא אנו חוקרים באיכות רבוי המעשים או איכות חומר כרת ומיתה שמורה על אכילת האיסור ודוק. (יג) בתוספתא פיוכ"פ וז"ל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל כיצד הי' לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה תרומה ושביעית מאכילין אותו שביעית עד שיאורו עיניו עכ"ל וקשה לי הלא עין בעין נראה דתרומה חמורה משביעית דהא נותנים לו שביעית ולא תרומה ונבילה חמורה מתרומה דהא נותנים לו תרומה ולא נבילה וטבל חמורה מנבילה דהא נותנים לו נבילה ולא טבל א"כ מאי השמיע לנו התוספתא דטבל ושביעית דנותנים לו שביעית כיון דנותנים נבילה ולא טבל ק"ו בן ק"ו דנותנים שביעית ולא טבל דהי' נותנים שביעית ולא תרומה ונותנים תרומה ולא נבילה ונותנים נבילה ולא טבל א"כ ידענו דנותנים שביעית ולא טבל וצע"ג ועוד איך ס"ד תרומה ולא נבילה הא תרומה עון מיתה ונבילה עון ל"ת כאשר הקשה בירושלמי ותי' כאן דאמר מאליהון קבלו את המעשרות אך בתוספתא קשה איך קתני מאכילין אותו נבילה ולא טבל הא נבילה דאורייתא וטבל דרבנן וע"כ בטבל דאורייתא וא"כ איך קתני תרומה ולא נבילה וצע"ג וכן הקשה הנב"י בא"ח ח"ר סי' ל"ו על הרמב"ם הל' מכ"א איך סתם מאכילין נבילות ולא טבל הא הרמב"ם פסק דתרומות ומעשרות בזמה"ז הוא דרבנן בפ"א מתרומות א"כ נבילה דאורייתא וטבל דרבנן וצע"ג. (יד) גמרא טבל ותרומה הקשתי אם צריך החולה לאכול עשרים זתים א"כ עובר כ' פעמים האיסור ואם יפריש התרומה אוכל י"ט חולין וכזית אחד תרומה כמבואר וכ"ת דאזלי' בתר האיכות האיסור איזה איסור חמור ולא בתר הכמות הלא ברא"ש ובר"ן מבואר דהולכין בתר הכמות ושוחטין בשבת יען דיצרך החולה כמה זתים בשר ומצאתי הקו' בספר כפות תמרים. ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י דפקוח נפש אמרה תורה וחי בהם ולא שימות א"כ כאשר אבר וישראל בסכנה הותרו לו האסורין אשר צריך להציל חיותו א"כ מי שמסוכן וצריך בשר ויש כאן בעל חי מותר להמית אותו שיהי' לחולה בשר וכן מותר לו לאכול נבילה א"כ חקרי' איזה עבירה נדחה מפניו יש כלל עבירה קלה נדחית אם אפשר להצילו בו ולא נדחה עבירה חמורה וחקר הרא"ש והר"ן אם טוב לשחוט לו ליתן נבילה כמה פעמים ונשקול איזה נקרא עבירה חמורה נגד קלה אבל אם יש לפנינו טבל ואין בעולם לא חולין ולא תרומה מהכ"ת נפריש תרומה לחדש דבר חפץ של איסור כדי שלא יצרך לאכול כמה זתים בטבל הלא הטבל מונח לפניו כאשר נעשה מסוכן ואיסור תרומה אנו מחדשים אותו שיבוא בעולם שיאכל תרומה וימעט בטבל אנו אומרים בהיפך מאי חזית דדמך סומק טפי לחדש איסור ולעבור אותו כדי למעט באיסור טבל נהפוך הוא הטבל הוא בעולם ונדחה מפני חיי נפש ישראל ושם תרומה אנו בוראים אותו ומחדשים אותו כדי להקל מאיסור קל זה לא אמרי' ודוק. ולפ"ז אם הי' טבל ותרומה איסורם שוה שחידש הכפ"ת דלכ"ע מפרישים תרומה שלא יאכל צ"ט זתים טבל יעו"ש ולדעתי נהפוך הוא אם תרומה וטבל שוה אסור לחדש איסור ולהדחות אותו מפני פקוח נפש דאין רשאי להברא איסור כי המסוכן פגע בטבל ונדחה מפניו אבל כיון דיש צד דטבל חמור או תרומה חמורה א"כ במקום שאפשר להמציא להציל הנפש באיסור קל לא נדחה החמור אך פליגי איזה שם הוא קל מ"ס תרומה חמור ומר סבר טבל חמור ודוק. והסברתי בדברי רשב"א סוכה דדרשינן בלכתך בדרך דעוסק במצוה פטור ממצוה והקשה ממנ"פ אם אפשר לקיים שניהם באמת חייב בשניהם ואם א"א בשניהם מהכ"ת ישליך מצוה זה בעבור אחרת ותירץ דיודע אם ויתחיל כעת במצוה קלה לא יוכל אח"כ לעשות מצוה חמורה יהי' ס"ד שיניח המצוה קלה שלא יתבטל מחמורה קמ"ל אם עוסק במצוה פטור ממצוה א"כ לא בא עליו אח"כ החמורה יעו"ש דף כ"ה וה"ה כאן ברגע שבא פקוח נפש ופגע כנגד איסור טבל נדחה הטבל מפני מצוה וחי בהם ומהכ"ת יחוס על טבל ויברא איסור תרומה אשר לא פגע החולה בעת חליו ואפי' אם יהי' טבל חמור לא הי' מסתבר שיחדש כזית תרומה תחת כזית טבל לולא שפקוח נפש רק דוחה האיסור א"כ א"א להציל באיסור קל אסור לדחות איסור חמור וכיון דבידו להפריש לא הותר החמור אבל אם שווין לא אמרי' לברוא איסור חדש ודוק. אך אם האכיל איסור הבריא בודאי פטור דאמרי' בהיפך מאי חזית שאיסור הזה לא נדחה מפני הסכנה הלא כתי' אלא המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כולם עומדי' להיות נדחים אצל פקוח נפש ועיין בסוף ספר נב"י ח"ר ליישב דברי רמב"ם שהשיג עליו הים של שלמה ודוק. (טו) בשעה"מ פי"ד מהל' מאכלות אסורות הקשה על הר"ן סוף יומא דמותר לשחוט בשבת לחולה הגם שהוא איסור סקילה כדי שלא יצרך לעבור כמה לאוין על אכילות נבילות והקשה הנ"ל מפ"א דנזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן שקדושת כהן קדושת עולם וקשה הא נזיר טהור שטמא עצמו עובר על ד' לאווין כמבואר ברמב"ם פ"ה מנזירות הלכה כ"א וקשה לו הגם שקדושת כהן קדושת עולם עכ"פ הוה רק לאו אחד כנגד נזיר שהוא ד' לאוין אם מתירין איסור סקילה בעבור הרבה לאוין ק"ו שמתירין איסור לאו בעבור ד' לאוין הגם שקדושות כהן חמורה והניח בצע"ג. ונלע"ד דנבילה הוה אכילת כל זית נבילה מעשה עבירה בפני עצמו שאין אכילת כזית אחד יש לו שייכות באידך אבל בנזיר שמטמא עצמו הוה ד' לאוין במעשה אחת דלא משכחת נזיר טהור בלי שעובר במעשה זאת שטימא עצמו שלא יעבור ד' לאוין כמו אוכל צרעה לוקה שש ג"כ כמו אכילת איסורים שכל כזית וכזית הוה מעשה בפני עצמו ועבירה בפני עצמו ואסביר טעמא דמילתא בעזה"י. ואקדים לבאר דברי הר"ן דחידש סברה הזאת דמתירין לשחוט ואל יאכל נבילות וצריך תבלין מנ"ל לילך בתר הכמות כפילות הלאו דלמא לילך בתר האיכות שאיסור סקילה חמור מאיסור מלקות. ונראה לי ב"ה הלא כל איסורים שבתורה המה רק איסורי לאוין לא תאכל נבילה לא תאכל חלב לא יאכל קודש הוא הזר וכדומה לזה א"כ גוף העבירה שוה בכל שס"ה לא תעשה רק מי שעבר בשאט נפש אחת מכל אשר לא תעשנה ואשם וחייב עליו עונש אז הבדילה התורה על נבילה וטריפה בא מלקות ועל חלב בא כרת ויש שבא עליו ד' מיתות ב"ד א"כ כלל גדול לא ענוש הכתוב אלא א"כ הזהיר כח האיסור הוא לאו רק העונש יש ויש עונש קל או עונש חמור אבל בהתחלה לעבור עליו הכל רק לאו כי מראש טרם שעבר הוה הכל רק איסור לאו לא תאכל נבילה ולא תאכל חלב כמובן. ומעתה חידש הר"ן כיון שאנו דנין שמותר לעבור עבירה מפני פקוח נפש דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם וע"כ צריכין לעשות אחת מאשר לא תעשנה ואעפ"כ לא ימצא עון א"כ הלא כל איסורים רק איסורי לאו מה לי אם לעבור איסור לאו או איסור כרת הלא מתחילה המה כולם רק איסורי לאוין והתורה התירה לעבור בלאו להציל נפש א"כ המה כולם שווים וחידש הר"ן להסתכל אם הוא שוחט בשבת עובר רק לאו ואם יאכל נבילה יעבור הלאו כמה פעמים והגם מי ששחט בעבירה חייב סקילה היינו עונש על עבירות חילול שבת אבל לשחוט לחולה להציל נפשו נדחה לאו לא תעשה מלאכה ביום השבת כמו לא תאכל נבילה וא"כ למה יעבור כמה פעמים לא תאכל נבילה טוב לעבור פ"א לא תעשה מלאכה כי במקום סכנה לא יביא עונש בעולם על שעבר לאו של תורה א"כ אין עבירות חילול שבת חמור נגד עבירת לא תאכל נבילה. בזה יובן הגם דהר"ן לא חידש רק דשבת לא נחשב חמור נגד נבילה ויהי' לכאורה רשות לשחוט או ליתן נבילה והמג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט' העתיק דנבילה חמור יעו"ש ולפי מה שכתבתי ממילא נכון דנבילה חמור דצריך להדחות הלאו כ"פ ובשבת נדחה בהשחיטה הלאו רק פ"א ודוק. אך כל זה בכל עבירות שיצרך לעבור הלאו כמה פעמים אז טוב לבחור לאו פ"א אבל בטומאת נזיר וכהן למת מצוה כיון דאינו עושה רק פעולה פ"א ברגע שמתחיל להתעסק במת מצוה נעשה כל הלאוין וכיון עבירות לא יטמא מותר למת מצוה ממילא אינו עובר על לא יחלל ולא תאחר או דתכלית איזה קדושה תהי' נדחית פ"א ואמרו שקדושת כהן קדושת עולם וקדושת נזיר אינו קדושת עולם טוב שיטמא קדושה שאינה עולמית אבל על הלאוין אין להסתכל דהכל כעשה בפ"א ומת מצוה דוחה לא יטמא והבן. ולכן הגם שהרמב"ם בהל' שב"ע כותב שמאכילין אפי' נבילות ושקצים לא גילה שצריך להבחין שיש שקצים שחייבים עליו כמה לאוין כמבואר בגמ' במכות אוכל נמלה ועיין ברמב"ם סוף פ"ב מהל' מ"א כי במעשה אחד הגם שיש כמה לאוין הוה כאלו עליו לאו אחד ודוק. ולדעתי אפי' חל יוכ"פ בשבת שיש סקילה וגם כרת בשחיטה אעפ"כ חד מעשה הוה ובנבילות יש כמה מעשה עבירות ודוק (ועיין במ"ל הל' מלוה ולוה פ"ד הל' ב' בד"ה ואני שחקר שטוב יהי' לעבור על השבועה מלעבור לא תשיך לפני עור שהמה שני אסורי דרבנן. (טז) ראיתי בכפ"ת ובפרשת דרכים דרוש י"ט שנתקשו על הר"ן שמתיר לשחוט שהוא עבירה אחת מלהאכיל נבילה שכופל האיסור א"כ מאו חקרו בגמ' אם להאכיל טבל או תרומה טוב להפריש תרומה ויאכל רק כזית אחד תרומה הגם שתרומה חמורה עכ"פ אם יאכל טבל עושה איסור בכל כזית. נ"ל לחקור בעזה"י אם נפריש תרומה א"כ זוכה בו מיד שבע כהנים עיין נדרים דף פ"ה אם נדר בהנאה דיטלו כהנים בע"כ דהוא ממונם א"כ יעבור בכל פרוטה ופרוטה שבתרומה איסור גזל וגם יעבור על איסור תרומה שלא קשור בממון דהא אפי' אם ירש ישראל תרומה מאבי אמו חייב מיתה באכילת התרומה א"כ יעבור איסור בגוף איכות שם תרומה וגם עובר על גזל בכל פרוטה הגם שמותר להציל בממון רבים היינו דהותר גזל בעבור פקוח נפש כמו שהותר נבילה א"כ אם יאכל טבל עושה איסור אחת כמה פעמים כמו באכילות נבילה כמה זתים ואח"כ יפריש תרומה עובר איסור תרומה בכזית ואיסור גזל בכל פרוטה ופרוטה א"כ אין איסור טבל חמור כנגד איסור תרומה וגם כפילת איסור גזל ודוק. ואגב גררא אזכיר דנ"ל פשוט דהר"ן חידש דכפילות עבירות סקילה פ"א הוא דווקא הב"ד אשר יצריכו לדחות איסור מפני החולה וה"ה החולה בעצמו אשר יצרוך לדחה עבירה אחת בתורת מצוה וחי בהם ולא שימות בהם א"כ לא הי' חטא ועון ופשע על אותו עבירת עבירה אז חידש הר"ן מה לי לדחות עבירה חמורה פ"א או לדחות עבירה קלה כמה פעמים אבל מי שעובר בשאט נפש עבירה אשר יהי' נחשב לעון ופשע אז אפי' אלף עבירות לאוין לא שווים לעבירת כרת או מיתה דכלל גדול החשוד על הקל אינו חשוד על החמור ואפי' עבר העבירה הקל אלף פעמים אעפ"כ אינו חשוד לעבור עבירה חמורה אפי' פ"א וכן מי שעבר שני פעמים כרת מכניסין אותו לכיפה סנהדרין פ"א] אבל מי שעבר אלף פעמים לאו אחד אין מכניסין אותו לכיפה עיין ברמב"ם בפי' המשניות שם יען אם יהי' עבירה וחט ועון אז אורח חיים פן תפלס נעה מעגלותיה לא תדע. אך מצאתי בספר מגן אבות דף י"ד על המשנה השוחט בשבת וביוכ"פ שחיטתו כשירה שכתב הגאון משמע דהי' לומר השחיטה אסורה וחקר דלא נאמר החשוד על החמור על איסור סקילה בשבת חשוד על הנבילה שהוא קל קמ"ל כסברת הר"ן ביומא פ' יוכ"פ דכמה אכילות כזית נבילה הוה כמו איסור שחיטה ולא שייך החשוד על החמור חשוד על הקל עכ"ד והוא פלא בעיני דלו יהי' שהם שווים כדעת הר"ן א"כ הוא חשוד עכ"פ על כיולא בו הוא אכילת כמה זיתי נבילות הוה כמו השחיטה ועוד לפמ"ש דאם עבירה נעשית בודאי לא שקלינן גוף איסורי לאוין נפ"א איסור סקילה או כרת ואזלינן אחר איכות העבירה חם חשוד נעבור עבירה חמורה אפי' פ"א בודאי אינו חש לעבור קלה אפי' אלף פעמים הר"ן חידש רק נעבור מעשה עבירה ונא יהי' בו עון שקול לעבור כמה עבירות קנות נגד פ"א עבירה חמורה ודוק.

יז נסתפקתי מי שאמדוהו הרופאים שצריך לאכול למשל ט' זיתים והי' מונחים לפניו ט' זיתים איסורי חלב ונבילה או טבל ונבילה אם צריכים בכה"ג ניתן לו הקל הקל מי נימא כיון שיצרך לאכול הכל מה לי שנותנים נו הקל או החמור בתחילה או נימא דגם בכה"ג נדחה איסור הקל תחינה ואח"כ החמור וצע"ג. ונראה מסברא בעזה"י דמתחילה צריך לאכול איסור הקל ואח"כ האיסור החמור דכל איסור נדחה ברגע אשר אין להציל נפשו מרדת שחת אם לא שעובר עלה וא"כ האיסור קל נדחה מפניו מראשית ואח"כ אם לא שב הנפש אליו מתחיל הרגע שנדחה מפניו האיסור האחר וכל זמן שיש איסור קל לפניו לא נדחה החמור וק"נ. ואפשר להביא ראי' מלשון ירושלמי פרק יוכ"פ הנ' ה' וז"ל תנו מאכילין לו את הכל בקל נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית חלה וערלה צריכה אר"י קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה נבילה בלא תעשה ואת אמר הכין כמאן דאמר מאליהון קבלו עליהן את המעשרות עכ"ל הכוונה תנו מאכילין לו את הכל בקל] אחרי שאמרו שאחזו בולמוס ואכל כל מה קדמוהי אמרו הגם שיצרך את הכל תני מאכילין לו הכל כל שמונח ובכל זאת דווקא בקל כל הקל נותן תחינה נבילה ותרומה מאכילין נו תרומה ואח"כ נבילה טבל ושביעית מאכילין לו שביעית חלה וערלה צריכה שזה איסור הנאה וזה איסור מיתה והקשה איך הוה תרומה קל נגד נבילה ומשני מעשרות קבלו מעצמם עליהם עכ"פ מבואר אפי' אם צריכים ליתן לו הכל כל האסורים המונחים לפניו בכל זאת נותנים מתחילה הקל ואח"כ החמור ודלא כקרבן העדה שכתב שם בד"ה בקל וז"ל מאכילים אותו תחילה בקל שבהן אולי ישיב נפשו בזה עכ"ל משמע אלו ידענו שיצרך לאכול הכל נותנים לו אפי' החמור מתחילה ולא ידעתי מנ"ל זה בלא"ה צריכין ליתן הקל ואח"כ החמור כי כל זמן שיש איסור קל לא הותר החמור ודוק. (חי) ראיתי בכפ"ת שנתקשה במשנה מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים וקשה הא ביוכ"פ קאי לימא סתמא מאכילין אותו ופשיטא אם לא נמצא היתר שנותנים לו אפי' איסור וצע"ג עוד הקשה שכל המשנה משנה יתירה הלא תנן מקודם עוברה שהריחה מאכילין אותה וממילא ה"ה שנותנים באחזו בולמוס וצע"ג וקשה לי ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש הרוטב וקשה פשיטא הא כלל גדול דנותנים קל קל תחילה א"כ פשיטא אם צריך לבחור איסור לאו נגד איסור כרת או מיתה ק"ו דצריך לבחור במיעוטא שלא יעבור אפי' לאו רק חצי שיעור וצע"ג עוד הקשה בכפת תמרים דר' ישמעאל למד פ"נ דוחה שבת ממחתרת עד שבא שמואל ודרש פ' וחי בהם והקשה הנ"ל הא בסנהדרין דף ע"ד רצה ר' ישמעאל אפי' להתיר ע"ז משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם והגם דלא הודו בע"ז עכ"פ בשאר איסורים ידע ר"י וחי בהם ונע"ג עוד הקשה הנב"י ח"ר סי' נ"ו למה נא ביאר הרמב"ם בהל' שביתות עשור דין קל קנ תחינה והמתין עד הנ' מכ"ח נבחר דין זה וצע"ג עוד הקשה בכפות תמרים שהרמב"ם כתב נבילה וספיחי שביעית דרבנן מאכילין שביעית משמע הא שביעית דאורייתא מאכילין נבילה וקשה הא נבילה הוה נחו דהוה חמור כנגד שביעית דהוא רק עשה ונע"ג ועוד הקשה בכפ"ת מה השמיע בבריי' טבל ושביעית נותנים שביעית ולא אשמעי' אפי' נבילה ושביעית נותנים שביעית דהא טבל ונבילה נותנים נבילה שהוא לאו עכ"פ ק"ו טבל ושביעית דנותנים שביעית שהוא רק איסור עשה ונע"ג עוד הקשה לי למה נקטו בברייתא טבל ונבילה ולא נקטו חלב שהוא כרת עם חזיר שהוא לאו וגם חזיר עם שבועות ונע"ג עוד הקשה הפרטים למה לי היה להם לומר אם צריך להאכיל נותנים לו קל קל תחלה בכל שס"ה ל"ת מי צריך לפרטם או מי יוכל לפרטם הלא רבים הם וצע"ג. ונלע"ד נחקור בעזה"י גדולה המחלוקת הפוסקים אי איסורים הותרה לגבי סכנות נפשות או רק נידחה ולדעתי אי הותרה נא אמרי' מאכילין הקל הקל תחילה אין מדקדקין איזה איסור הוא אוכל אבל בהודחה אז מאכילין קל קל תחינה ויש לחקור איזה הוה קל ואיזה חמור כאשר אבאר בעזה"י. ונ"ל בעזה"י דיש אשר החולה צריך לאכול איסור להשיג רפואתו פנים בפנים שונים כאשר אבאר תל"י (א) מי שחלה והרופא אמר שצריך לאכול חלב כליות או שומן חזיר או בשר ארנבת או בשר חמור או דג טמא שבו בלבד יתרפא א"כ גוף האיסור הוא רפואתו ולא בהיתר כת וטעם האיסור ירפאהו (ב) מי שחלה והרופאה אמר שצריך לאכול בשר או שומן ואין הבדל אם בשר שור שמן או בשר חזיר שמן או בשר דג שמן בני הבדל אם טמא או טהור ונא נמצא לפניו רק בשר חזיר או בשר ארנבת או דג טמא גם כאן יתרפא החולה מכח וטעם חזיר וארנבת או דג טמא אבל לא הי' רפואתו תלי' בשם האיסור רק בשם הבשר אפי' הי' בשר טהור וכשר ודג הטהור הי' ג"כ משיג רפואתו אבל עכ"פ כאשר לא הי' נמצא לפניו כשר וטהור תרפא מבשר אסור הגם שהי' יוכל להיות מן המותר. ונחזה אנן בעזה"י בפנים הראשון שרפואתו תלי' רק בדבר איסור דכל מאכלי היתר לא יהי' רפואתו א"כ בכה"ג אם לא יבטל האיסור צריך למות ועומד ציות ד' אשר אסר חלב וחזיר ודג טמא נגד חיות של ישראל אז אין דבר עומד בפני פקוח נפש והותר לגבי החולה האיסור דכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אבל אם יצמיח מנתינת התורה מיתות ישראל לא צוה ד' לעשות אותם והותר לגבי פקוח נפש. ואוסף עוד דתורה נתנה תרי"ג מצות ובתוכם שס"ה ל"ת אבל שס"ג ל"ת לא נתן ד' ובמקום של"ת אחת היא כנגד חיות ישראל הותרה כל הל"ת כולם אפי' אם הרופא אמר שצריך לאכול דווקא איסור או חלב כליות או שומן חזיר או דג טמא יוכל לאכול חלב כליות כמו בשר חזיר דהא הותרו כל האיסורין א"כ מה לי איסור חלב שהוא כרת או חזיר שהוא לאו הלא הותרו כל איסורים שעומדים נגד חיותו שחיות החולה תלוי' בעבירת איסורים ואין לך דבר שעומד נגד פקוח נפש מישראל כל האיסורים הותרו דהקב"ה לא נתן איסורים אשר המה יגרמו מיתות בר ישראל א"כ קל וחמור הותרו. אמנם בפנים השני דרופא אומר דצריך לרפואתו בשר שמן מה לי שומן ממעיים או שומן כליות או מה לי בשר שרבוטא או בשר חזיר או בשר דג שמן מה לי דג טהור או דג טמא א"כ הי' יכול להיות עומד כל שס"ה ל"ת ואעפ"כ לא ימות אחד מבני ישראל רק יען שלא נמצא אותו שומן צריך לאכול חלב כליות ויען שלא נמצא בשר שרביטא צריך לאכול בשר חזיר ויען שלא נמצא דג טהור צריך לאכול עמא אבל הי' יוכל לבוא עכ"פ רפואתו הגם שס"ה ל"ת יעמדו א"כ אז הודחה האיסור ולא הותר דהא לא הי' הכרח שהאיסורים יהי' מתנגד נגד חיות בר ישראל ודוק. ובאופן הזה שאין התנגדות במצות ד' ולא הותרו האיסורי' רק הודחו א"כ הודח רק קל קל אם יש די לדחות הקל לא הודח החמור במקום שיש לרפאותו בעבירה קלה הלא גם הקל רק הודח כמו עשה דוחה ל"ת מצות וחי בהם דוחה איסור כדי לרפאותו רק גדול מצות וחי בהם שדוחה גם ל"ת שיש בו כרת ומיתות ב"ד ואם יש לדחות ל"ת גרידא לא מדחי' החמור ודוק. ונחזי אנן מי שאחזו בולמוס ביוכ"פ כל מה שיאכל הוא בחיוב כרת כמבואר ברמב"ם פי"ד מאכלות אסורות ויצרוך למות אם לא יעבור על הל"ת ועשה חיוב יוכ"פ א"כ הותר לו יוכ"פ והותרה לו אפי' שקצים ורמשים דתורה לא נתנה שס"ה ל"ת ורמזו במצוה דמאכילים אפי' שקצים ורמשים ובע"כ באכילה הנ"ל שעומד נגד פקוח נפש ולא צוה ד' לשמור כל עבירות אם יביא לו בו רפואה מה לי היתר ומה לי איסור ולא שייך בו דין הקל הקל תחילה ולכן לא כתבו הרמב"ם בה' שביתות עשור ודוק. וא"כ איפוא אשה שהריחה בשר קדשים או בשר חזיר דהיא מסוכנת אם לא תאכל מן אשר הריחה חזיר או בשר קדשים הנ"ל א"כ הותר האיסור דאין לך דבר עומד מן שס"ה ל"ת אם יבוא עי"כ מיתת נפש מישראל רק אם די בטעימות כמ"ש אז אין גוף האיסור נגד מיתות ישראל אבל מי שאחזו בולמוס דצריך לאכול אבל אין רפואתו קשור באכילת איסור רק הוא במקום שלא ימצא ידו אכילת היתר א"כ הודחה האיסור כנגדו אז צריך ליתן הקל הקל תחילה וכתבו הרמב"ם בהל' מ"א ובעבור כן השמיט דין כוש ברוטב דאלו לא יהי' השס"ה ל"ת נגד סכנות בר ישראל אבל משעה שצריך לאכול אז אין מבדילין בין קל לחמור הותרו כל האסורים ולכן ר' ישמעאל רצה להתיר אפי' ע"ז או עריות אם העבירה קשור בהצלת נפש מישראל אבל ביומא פ"ה חקרו אי פקוח נפש דוחה שבת אם הצלת נפש אינו קשור בעבירה רק כעת לא ימצא מבוא לעשות בהיתר וצריך לפקוח נפש לחלל שבת ולומד מרוצח או משאר פסוקים שאם אירע שצריך לכך מותר לחלל עבודה ושבת ודרש שמואל וחי בהם ולא שימות בהם בכל ענין דעכ"פ הודחה שבת וכל עבירות וכן מילה גוף קיום מצות מילה תיקון גברא לא קשור בשבת]. ונחקור דלו יהי' שיוכל להתרפאות בבשר כשר עכ"פ עכשיו אין לפניו אלא נבילה הוא נתרפא מגוף האיסור מכח טעם בשר שאוכל אבל טבל דיוכל גם עכשיו להסיר שם טבל דשם טבל היא ברמב"ם בהל' מעשר [טב לא] שהוא טבול למעשר ולתרומה א"כ אם הוא אוכל הטבל לא נתרפא משם איסור דאם יתרום יהי' הגוף הדבר הותר א"כ יהי' נבילה חמור מטבל דבנבילה עכשיו הוה עצם הבשר איסור משא"כ בטבל רק איסור טבל במיתה ונבילה בלאו וכן טבל ושביעית תבואה שנתגדל בשביעית הוא קודש בעצם שנגדלה בשביעית עיין ספרי מן השדה הובא בכפ"ת אך טבל הוא איסור מיתה ושביעית עשה אבל נבילה ושביעית הא נבילה לא הוה איסור בעצם דהי' ראוי' לשחיטה לא הוה הויתו בכח איסור משא"כ שביעית הויתו באיסור ולכך כתב הרמב"ם נבילה וספיחי שביעית שהוא רק מדרבנן וא"כ נבילה קל משביעית וחמור מטבל רק יען שיש מיתה על טבל זה חומרו ולכך לא נקטו חלב וחזיר וכדומה שהמה בעצם איסורים ופשיטא חזיר ולא חלב ונקטו הפלוגתא בטבל ותרומה ששניהם לא הווין בתולדתם איסור רק נתהוה ע"י מעשה אדם שהביא הטבל דרך שער והרמו תרמו שקרא שם איסור ואין לדמות לא לנבילה שמעצמו נעשה איסור וק"ו שנא לדמות לחזיר וחלב שהם עצם איסור ודוק בקיצור כי הזמן בוגד בי ולא באתי אלא להרחיב גבולי תורה. ובזה התחלתי לחקור על שו"ת רשב"א שהביא הב"י ביו"ד סוף סי' קל"ד שכתב וז"נ ועוד דאפי' תדין כל הקדחות כשעת סכנה אין אומרים שהותרו כל האסורים אצל חולה שיש בו סכנה שא"כ אפי' יש דברים מותרים ואסורים נאכיל אותו מן האסורים אלא דחוים הם אצלו וכל שאפשר להביא לו מן היתר אין נותנים מן האיסורים עכ"ל ודבריו נפלאים מהכ"ת ליתן איסור אם יש לפנינו היתר ולפמ"ש יש פנים בהלכה באופן שפקוח נפש ישראל תלוי רק באיסור א"כ הותרו לו כל איסורים אבל אי אמרי' רק הודחו אז אין נותנים נו רק קל שבאיסור אם אי אפשר להשיג היתר ובענין שעסק רשב"א ז"ל עדיין דבריו נפלאים ודוק. (יט) נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה שמותר להציל עצמו בממונו של חבירו ומכר הקצב להחולה בשר שפשיטא דצריך לשלם לו אם הי' בשר נבילה אם צריך לשלם כשוויה של בשר דמבואר ביו"ד אם מכר לחבירו נבילה צריך המוכר להחזיר הדמים כולו וביאר בש"ך סי' קי"ט בשם הסמ"ע דלא נחשב הנאה כלל אבל כאן דהי' מותר לחולה בשר נבילה א"כ מסתבר דצריך לשלם לו עכ"פ דמי בשר נבילה או נימא כיון שעכ"פ החולה מצער עצמו שהאכיל לו נבילה דאורייתא ואלו הי' יודע הי' ממאס וקץ בו עיין ברא"ש יומא ופטור ומסתברא דחייב לשלם דעכ"פ החולה לא יעשה עבירה נהפוך הוא שקיים מצות וחי בהם. נראה לי דשביעית וחדש מאכילין לו חדש דיש היתר לאיסורו והיתרו ממילא יבוא ושביעית אין לו היתר לאיסורו אפי' על ידי מעשה וק"ו נבילה וחדש דמאכילין לו חדש ולא נבילה אבל ודאי חדש וספק נבילה מאכילין לו ספק ולא ודאי חדש ואפשר אם נימא דאוקי על חזקת איסור עיין תוס' שבועות דף כ"ד מאכילין לו חדש ולא נבילה. (כ) נסתפקתי באדם טריפה שאינו יוכל לחיות אם מחללים עליו השבת מי נימא דדווקא מי שיוכל לחיות רבות בימים אז אפי' בעבור חיי שעה מחללים שבת עיין רמב"ם פי' משניות דהא אפשר דהקב"ה יחייהו וישמור שבתות הרבה אבל אדם טריפה מאי לחלל עליו את השבת הא בודאי ימות ולא ישמור שבתות הרבה וצע"ג. ונ"ל דעכ"פ יוכל לעשות מצות הרבה עד שימות וגם לפמ"ש היש"ש שמיעוט טריפות יוכל לחיות רבות בשנים א"כ אין הולכין בפקוח נפש אחרי רוב אלא חוששין שהוא מן המיעוט ומחללים עליו את השבת. ואוסף עוד אפי' אם האיש הוא תינוק הנמצא בין רוב עכו"ם והוא ג"כ טריפה דיש שני רובות דלמא הוא עכו"ם מכח רוב וגם רוב טריפות ימותו מקץ י"ב חודש אעפ"כ מחללים עליו השבת דכתיב וחי בהם ודאי ועיין במה"ש סי' שכ"ח אי מחללים שבת ברובא ובחזקה ודוק. (כא) נסתפקתי אם צריך ליתן לחולה דבר איסור ויש לפנינו דבר שאסור מן התורה ודבר שאסור מהלכה למשה מסיני אי נחשב דבר הלכה למשה מסיני קל כנגד דבר האסור מן התורה או נא. ונ"ל דיש הבדל אי הלכה למשה מסיני יש לו שורש בתורה והלכה בא לבאר דברי הקב"ה אז האיסור שוה עם המפורש בתורה אבל אם כל האיסור הוא הלכה למשה מסיני אז נחשב כנגד דבר תורה כמו קל נגד החמור עיין בפר"ח יו"ד סי' כ"ט בשם הריב"ש והבן. נראה לי אם צריך ליתן לחולה מתערובת מרק בשר נבילה או מתערובת חלב טמא צריך ליתן לחולה תערובת חלב טמא ברוב כשרה ולא תערובת מרק נבילה בביטול ברוב לפי מה שחידש הנב"י מהד"ת א"ח סי' ס"ו בד"ה ובגוף כיון שאין מלקות על חלב טמא כמבואר ברמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות א"כ הטעם כעיקר לאו דאורייתא דילפי' ממשרת שיש לאו על האיסור משא"כ בטע"כ של חלב טמא יעי"ש א"כ הוה תערובת חלב טמא קל כנגד חמור ואפי' החלב בעצמו הוה קל כנגד מוהל נבילה. (כב) הנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ו התפלא בקו' גדולה על הרמב"ם שפסק בפי"ד מהל' מאכלות אסורות בחולה נבילה ותרומה נותנים נבלה והקשה הנב"י בגמ' קאי אי תרומות ומעשרות מן התורה אז הוה נבילה קל ותרומה חמור אבל מקדושת עזרא ואילך דפסק הרמב"ם בפ"א מתרומות ה' כ"ו דאינם מחויבים מן התורה א"כ נותנים תרומה ולא נבילה ואיך סתם הרמב"ם דבריו וצע"ג. ונלע"ד לחדש בעזה"י ומפני קוצר הזמן אכתב רק רמז בביאת כל ישראל אז מחויב כל ישראל להפריש תרומות ומעשרות והוה מצוה מחויבת ומי שעובר הוה פושע ישראל כמו מי שלא מניח תפילין אבל בימי עזרא הגם שנתקדשה הארץ אבל לא הי' ביאת כל ישראל אז לא הוטל עליהם החיוב להפריש תרומה ומעשרות אלא הוה מצוה דרשות מי שחפץ להפריש חלק תרומה ומעשר עושה מצוה כמו מי שמעטף עצמו בטלית דמקיים מ"ע אבל אין מחויב להתעטף ה"ה כיון שלא באו כל ישראל לא"י לא הטיל התורה חיוב שצריך להפריש אבל אם הפריש] קיים מ"ע ואותו תרומה שהפריש הוה דאורייתא להתחייב עליה מיתה דהא היא בא מקדושת א"י שנתקדשה גם לעתיד ועיין בלשון הרמב"ם שכתב וז"ל ולפיכך לא חייבה אותה מן התורה עכ"ל עוד כתב וז"ל ויראה ני שהוא הדין במעשרות שאין חייב בזמן הזה אלא מדבריהם עכ"ל הרי שדייק שאין החיוב מן התורה אבל רשות הוא מן התורה וחכמים עשו אותו לחיוב ואין פנאי לעיין בסוגי' הש"ס לברר הדבר ורשמתי רק להערה וא"כ נכונים דברי הרמב"ם אם כבר הופרש התרומה הוה התרומה חמורה מן נבילה ודוק. ואוסף נופך כי קדושת תרומה ומעשרות תלי' בשני דברים (א) קדושת הארץ שנתקדשה גורם קדושת תרומה וקדושת מעשר (ב) החיוב שצריכין להפריש ולקרוא שם תרומה ושם מעשר בא מקדושת בני ישראל ואמרה התורה כי תבאו אם כל ישראל באים ביאת כולכם פועל חיוב על כל איש ישראל לתרום ולעשר אבל בביאת מקצת לא הוטל עליהם חיוב גברא אבל אם בכל זאת מפריש וקורא שם תרומה ומעשר המה קדושים מדאורייתא דהא המה באים מקדושת הארץ שנתקדשה אפי' לעתיד והבן. ומיושב קו' כ"מ בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ה איך אמרו ביבמות דף פ"ב ר' יוחנן סובר כר"י והקשה מאי הוה דקידשה לעתיד לבוא הא עכ"פ לא הוה ביאת כולם וצע"ג יעו"ש שתי' דרמב"ם יש לו פי' חדש קדושה ראשונה זה אברהם קדושה שניה הוא יהושע. ולפמ"ש ניחא אי קדושה שניה נתבטל ואין לארץ קדושה כלל אז אפי' הפריש ישראל תרומה מעשרות אין בתרומה ומעשר קדושה דאורייתא כלל רק איסור דרבנן תיקנו שיפרישו תרומה ומעשר אבל אי קדושה שניה קדושה לעתיד לבוא א"כ אין בפירות חסרון שנא יתקדשו בקדושת תרומה ומעשר אבל הקב"ה לא נתן חיוב להפריש תרומות ומעשרות רק אם כל ישראל יחנו יחדיו בארץ ישראל אבל בביאת בני ישראל לא הטיל החיוב שיפרישו תרומות ומעשרות אבל עכ"פ נשאר מצוה דרשות ומי שמפריש תופסין התרומה ומעשרות בקדושתן מדאורייתא ולכן אי סבר כר"י דקדשה לע"ל הגם דגברא לא מחויב להפריש רק דרבנן הטילו עליו החיוב להפריש כיון שעכ"פ הפריש הוה התרומה מדאורייתא וא"כ אסור לטומטום לאכול תרומה ודוק. ובזה מיושבים כמה קו' שנתקשה המ"ל בפ"י מהל' תרומות הל' י"ז שהרמב"ם פוסק להחמיר בספק לאכול תרומה וקשה הא תרומה בזמן הזה מדרבנן ועוד דפסק כל המאכל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ונתקשה הכ"מ הא פסק בפ"א כר"ל תרומה בזמן הזה דרבנן וכן הביא הג"ה במ"ל בשם ספר יום תרועה יעו"ש במ"נ כמה קו' מגמ' וכמה קו' מהל' קבועות ברמב"ם ולפמ"ש נכון אם כבר הפריש תרומה אז התרומה אסורה מדאורייתא ודוק. (כג) נסתפקתי אם קטן חולה וצריך ליתן לו איסורין אי מאכילין לו ג"כ קל קל תחילה או נימא בשלומא בגדול צריך לדקדק ליתן לו הקל ולא החמור לא הותר לפניו החמור רק הקל דמכח אלה המצות אשר ועשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם א"כ כיון שיוכל להיות נשאר חי ע"י איסור קל לא הודחה לפניו החמור ואם החולה בעצמו נוטל החמור ענוש יענש בידי שמים דמי התיר לו לאכול חלב אם יוכל להציל עצמו בבשר נבילה אבל קטן שאינו בר עונש כלל דתורה לא דברה רק עם גדולים רק שאסור לגדול לספות בידים איסורים קטן אוכל נבילות הב"ד מצווין להפרישו וכאן שבכל אופן יצרך ליתן לו איסור מה לי שנותנים לו נבילה או חלב הלא אצלו כל איסורים שווין מה לי איסור קל או איסור חמור וצע"ג. ונ"ל בעזה"י דהלא כל האיסורים המה רק ל"ת לא תאכל נבילה לא תאכל חלב רק מי שעובר מצות ד' יש הבדל בעונש נבילה הוא במלקות לבד ואפי' אכל אלף פעמים נבילה במזיד ואפי' בהתראה לא מכניסים אותו לכיפה אבל מי שאכל כמה פעמים חלב הגם שנלקה אם עבר ואכל מכניסים אותו לכיפה שכריסו נבקעת דכתיב תמותת רשע רעה עיין פ"ט סנהדרין ולכן גם בחולה מסוכן אין מאכילין חיוב כרת או חיוב מיתות ב"ד במקום שיש להאכילו איסור לאו שלא לאכלו דבר שענשו חמור אלו אכלו במזיד בבריאות אבל קטן שלא הטיל עליו הקב"ה עונש כלל רק אעפ"כ מצוה להפרישו מאכילת איסורים ובמקום שצריך לעבור אחד מן האיסורים מה לי איסור לאו או כרת הלא כל אסורים בל"ת ואמרו מה לי איסור לאו דנבילה או איסור לאו דחלב עכ"פ הגדול מספי ליה בידים איסור לפקוח נפש ולא עובר עבירה לפ"ע ודוק. אמנם יש לעיין מגמ' סנהדרין דף נ"ה דבעי אם צריך תקלה וגם קלון או די בקלון בלי תקלה ורצה לפשוט מבהמה שבא על קטנה דנהרגת הגם שאין תקלה רק קלון ומשני כיון דמזידה תקלה ג"כ יש רק רחמנא חס עליה ועל הבהמה נא חס רחמנא יעו"ש משמע דאכילת קטן במזיד נחשב תקנה רק רחמנא חס על עונש שלא תענש וא"כ כיון שהחולה אוכל ברצון האיסור יהי' נדון בו על קל וחמור ודוק. אך משבשתא דא בשלומא אם הקטן או קטנה עוברים עבירה בשאט נפש לעבור פי ד' אז במזיד נחשב לתקנה אבל בחולה מסוכן שצריך לאכול לרפואתו אז בודאי בקטן וקטנה ליכא שם תקלה כלל וא"כ מה לי איסור לאו או חיסור כרת הלא צריך נעבור פי ד' הל"ת על פי ד' שצוה לאכול איסורים א"כ ליכא תקלה כלל והבן. (כד) ראיתי בפרשת דרכים סי' י"ט קו' גדולה אפי' אי תרומה חמורה למה נותנים לו טבל יפרוש תרומה ואח"כ יבטל התרומה בחולין למה יתן לו הרבה זתים טבל הלא יוכל לעשות ביטול שהוא איסור קל מה שמבטל איסור. ונ"ל דתורה אמרה אחרי רבים להטות אם המיעוט יחלש כח לרוב א"כ אי לא יתבטל המיעוט נמצא ממילא נא הוחלש כח הרוב אז הי' אנו נוטים אחרי רבים אבל כאן אפי' לא יתבטל האיסור אפי' הכי נהי' נותנים הכל לחולה דהודח או הותר האיסור נגד פקוח נפש ישראל א"כ ליכא כאן כח ביטול דהא אפי' אם נא יתבטל יהי' שרי לחולה וכ"ת דאצל בריא דהוה מחליש יהי' בטל אז אמרי' נגד בריא אין מבטלין איסור לכתחילה ולנגד החולה ליכא ביטול דהא יאכל בהיתר אפי' אם התרומה לא יתבטל הגם שדבר זה צריך התבוננות לא מנעתי להעיר עליו בפרט אם אמרי' הותרו איסורים לגבי פקוח נפש א"כ היתר בהיתר לא בטל ועיין במג"א סי' ש"י ס"ק א' וקצרתי ברמז מעט והבן. והי' קשה לי למה לא מפריש תרומה ממצות טבל ויתן לו ביחד חולין עם תרומה א"כ בשעת אכילה כל כזית יהי' מעורב תרומה וטבל עם חולין ויאכלם ביחד ויהי' אסורין מבטלין זה את זה בשעת אכילה עיין זבחים דף ע"ח פיגול ונותר ועמא מבטלין זא"ז ועיין בתוס' שם ולפמ"ש בחולה שיש בו סכנה ליכא כח ביטול. ומה שהקשה הפר"ד הלא חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ יפרוש מעט ויהי' חצי שיעור וצע"ג. נלע"ד דזה דווקא אם יוכל לפרוש כשיעור אז כל ראוי' לבילה להפריש שיעור נתינה עיין בנב"י מהד"ת ביו"ד סי' ק"י אין בילה מעכב אבל כאן שאין ראוי' להפריש כשיעור דהא יש כאן חולה הצריך לכל הטבל ולהפריש כשיעור ולהאכילו אסור דהא תרומה חמורה א"כ לא מהני הפרשת חטה אחת ודוק ויש לפקפק דהא בעצמו ראוי להפריש כשיעור רק בעבור שיש חולה אסור להפריש כשיעור זה לא נקרא אין ראוי' לבילה ועי' שג"א הל' ק"ש וקצרתי מאד. (כה) נסתפקתי בחולה שמאכילין לו עפ"י הדין הקל הקל אם עבר ואכל החמור אם חייב מלקות או בהתראה מיתה אי נימא כיון שמונח לפניו נבילה אסור לו תרומה או טבל ואם עבר ואכל חייב עליו או נימא כיון שנתרפא הסכנה ע"ו אכילה הנ"ל הגם שהי' איסור חמור עכ"פ לא חייב מלקות או מיתה. ונלע"ד דפטור דהנה התורה גילה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם שכל המצות נתונות רק אם אדם יכול לחיות בהם אבל אם יעמדו המצות נגד החיות אז לא יבקש ד' שאדם ישמור המצות והנה כל הדברים אשר ראוים שיתרפא החולה בהם כולם יעמדו נגד החיות שנו דלולא שתורה אסרתן הי' אוכל לאיזה שירצה להתרפא בו וממילא כולם הותרו נגד החיות שנו רק מסברא אמרי' למה יעבור על החמור יעבור על הקל והחמור יעמוד בתקפו כמו בב' מצות אשר באים לאדם ונא יוכל נקיים שניהם בוחר בחמור שבהם ויעבור מצוה הקל ועיין בח"ח סי' תמ"ד ביעור חמץ ומילה יעו"ש או תדיר ומקודש כנגד שאינו תדיר ואינו מקודש עיין זבחים צ"א ובסוף הנ' חנוכה בט"ז שאם עבר ועשה מצוה הקל או האינו תדיר ואינו מקודש לא נקרא פושע ישראל ועובר על הדת כן הוא באופן זה שאם אכל החמור אינו נענש עניו דשם עבר על החמור ואנו רוצים להענישו אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הלא הכל הותר נגדו והגם אמת שהי' ראוי לבחור בקל בכ"ז אינו חייב על החמור ודוק. (כו) יש לי חקירה אי בב"נ הוה ג"כ הדין מאכילין נו אחד לחבירו או הוא בעצמו קל קל תחילה בפקוח נפש הגם שאזהרה הוא מיתתן היינו במזיד אבל אם הוא עושה להציל חיותו בודאי מותר לו להציל נפשו בכל איסורים דהא הוא אינו מצווה אפי' על קידוש השם עיין רמב"ם בהל' יסה"ת ואברהם אמר ואין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי] אם יהרג על דבר אשתו אין בזה יראת אלקים ואמר אחותי היא עיין בעקידה שם ומי איכא מידי דלישראל שרי להציל נפשו בעבירה ולב"נ אסור וכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והלא אפי' ב"נ נקרא האדם עיין פ"ד דסנהדרין דילפי' מפסוק זה אפי' עכו"ם עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול בשבע מצות שנו יעו"ש ובתוס' בב"ק בשם ר"ת הבדל בין אדם ובין האדם והגם שלא ניתן שיעורין לב"נ היינו ג"כ במזיד אז בכל שהוא אחשבי' וחייב עליו אבל בפקוח נפש בודאי יש הבדלים והי' לגמ' ביומא לאמור נ"מ אי ילפי' בשאר פסוקים לא אמרי' בב"נ פקו"נ דוחה ואי ילפי' מן אלה המצות אשר ועשה אותם האדם וחי בהם אז אפי' בב"נ פקו"נ דוחה ועיין בפרשת דרכים בג' דרשות ראשונות. (כז) עי' בזרע אברהם פ' נח מה שמחלל שבת בעד חבירו הוא בכלל אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו כך הוא ראובן מחלל שבת בעבור ששמעון חבירו ישמור שבתות הרבה יעו"ש ואני הארכתי בשו"ת דכל המחלל נעשה שליח לחולה ולא שייך לומר אשלד"ע דנהפוך הוא אם יש שליחות לא יהי' עבירה והוא סברה ישרה. (כח) הנה ראיתי בכפת תמרים שנתקשה מסוגי' זו דאשה שהריחה בשר קודש דנותנים לה ורש"י פ"ה מאבות כתב שלא הפילה אשה מריח בשר קודש דאלו התאוה לא הי' נותנים לה בשר קודש לאכול וקשה הא מבואר דאנו נותנים לה ותי' לחלק בין בשר קודש חלק הכהנים ובין בשר קודש של מזבח שסומכים הכהנים בבשר מזבח על הנס יעו"ש. ונ"ל דכאן עוברה שהריחה שניכר עוברה אחר ג' חדשים אשר ניכר הולד א"כ סכנת הולד דוחה אפי' בשר מזבח אבל שם באבות לא שנה לא הפילה אשה מעוברת אלא לא הפילה אשה היינו שבאמת היתה מעוברת ועבר מ' יום מטבילתה אבל לא ניכר עוברה לא הי' נותנים לה לאכול דלא הוחזקה עדיין למעוברת שיהי' סכנה לולד והי' דנים הכהנים שאשה עצמה מתאות לאכול ולא הי' נותנים לה ודוק ותל"י מצאתי שם בתוס' חדשים. חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך ברוך הנותן ליעף כח הק' חיים סופר חידושי סוגיא דריחא מילתא:

(חדושי תורה. ב' סוגיות אלו הם מעצם כתי"ק של רבינו המחבר זצ"ל): (א) הרמב"ם פט"ו מה' מ"א הל' ל"ג וז"ל אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואעפ"י שאינן נוגעין זה בזה, ואם צלאן הר"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור עכ"ל. והנה יש לדקדק בדבריו הקדושים א) מה שכתב ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה הוא כשפת יתר, דפשיטא דאסור לצלות איסור והיתר ביחד אם נוגעין זה בזה, דאפי' אם נגעו אסור בדיעבד כדי קליפה או נטילה, אפי' אם שניהם כחושים, וא"כ אין שייך לומר אעפ"י, דמשמע לא מיבעיא בנוגעין בודאי אין צולין, אלא אפי' בלא נוגעין אין צולין, והא רחוקים זה מזה, דבנוגעין אסור בדיעבד, ובלא נוגעין מותר בדיעבד. ב) הלא בנוגעין אסור מטעם דבולעת טעם איסור בהיתר ובלא נוגעים ליכא טעם רק ריח וא"כ אין הנגיעה מעין הנידון שעוסק בהלכה זאת, שאין צולין מטעם דפסק דגם לוי מודה דריחא מילתא לאסור לכתחילה. ג) שכתב ואם צלאן הר"ז מותר, משמע ע"כ בכל גוונא כמו ברישא דאין צולין דאסור בכל גוונא, בין נוגעין ובין לא נוגעין, ה"ה בדיעבד מותר בין נגעו ובין לא נגעו, וזה אי אפשר דבנוגעין בודאי אסור כמבואר בגמ' בפרק ג"ה ובש"ע סי' ק"ה. ד) שכתב אפי' היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר אלא טעמו של איסור עכ"ל, הוא פלא, הלא די שיכתוב שהריח אינו אוסר, למה לו להרמב"ם להזכיר שטעמו של איסור אוסר הלא אין כאן מקומו להזכיר טעם כעיקר אוסר. והנלע"ד ליישב בעה"י, דפלתי סי' ק"ח סק"ה חידש בפי' דברי התוס' ע"ז דף ס"ו שכתבו דבתנור גדול מותר לאפות בלבד שלא יהי' נוגעין זה בזה עכ"ל, ונתקשה הגאון דמה קמ"ל, הא אם נוגעין אסור כדי נטילה כמבואר בסי' ק"ה, ותי' דבר חדש דאם נוגעין אלים כוחם, ששואבים ריח איסור, ואוסר אפי' בתנור גדול, ששואב ריח ביותר ואוסר כולו, והביא ראי' מדברי התוס' ריש כיצד צולין דאסור לצלות עם חזה ושוק דאסור לזרים וקשה דלמא בכחוש ולא אוסר רק כדי נטילה, ויתן גם הכדי נטילה לכהן, א"ו פשיטא דאוסר כולו מחמת ריח ודוק. ונ"ל דזה דוקא אי אמרינן דריחא מותר בדיעבד, דהוה רק משהו מכח חולשתו, אז אפשר בבליעה וריח אסור כולו, ואפי' אי אמרת ריחא לאו מילתא, אבל עם כח בליעה ביחד אז חזק כח ריח ואוסר כולו. אמנם הרמב"ם סובר דבר חדש במאי דפליגי רב ולוי, כ"ע מודו דריח הבא ע"ו צלי אש שבא ריח מחמת שמנונית ורוטב אותו ריח אסור בפני עצמו דהוה כל היוצא מן האיסור אסור, כי פליגי אם הריח אוסר כשבא בתערובות. והנה מצינו דהגם דגילתה התורה הטמאים לאסור צירן ורוטבן, בכל זה צריך קרא לטעם כעיקר, ופי' הריטב"א דציר כל זמן שהוא בפני עצמו אסור, אבל אם נתערב בהיתר הי' מסברא שיהי' מותר לכן צריך קרא על טעם כעיקר יעו"ש ועי' בחות דעת סי' צ"ח שהאריך. ולפי"ז סובר הרמב"ם דריח הוא דבר איסור אם נתהוה ע"י הממש של איסור, ואסור כשהוא בפני עצמו, אבל אם בא בתערובות אז אינו אוסר ההיתר, אפי' אם יהי' חזק שבא מחמת שבלע החתיכה שמנונית איסור, אעפ"כ אין לנו לדון אלא על השמנונית, ואם יש בחתיכה ס' נתבטל הבליעה, אפי' אם נרגש ריח חזק של האיסור, דתורה לא גילתה רק שטע"כ אוסר, אבל לא גילתה שריח אוסר תערובות היתר, דרב סובר ריחא מילתא לאסור גם להיתר, ולוי סובר אפי' גדי ודבר אחר שהוא חזיר ששמן הרבה, אין בריח כח לאסור, רק בפת ושומן או פת עם דגים שנצלו, דעכשיו שניהם היתר, עדיין הוה כאלו הריח עומד לפני עצמו ואסור, דהא אין לנו לדון שריח יהי' אוסר, דהכל היתר עדיין אז הריח חשוב איסור. ועתה ברוך ד' בא נא וראה שרמז הרמב"ם, לכתחילה אסור לצלות בשר שחוטה עם בשר נבילה ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה, שיצמח ריח מזה ע"י בלוע, ואם צלאן הר"ז מותר אפי' אם נוגעין זה בזה, ואפילו האסורה שמן והמותרת רזה אם יש ששים לבטל, אין הריח הבא מחמת הבלועה אוסר, הגם שהי' ג"כ ריח פיטום, וביאר הטעם שהריח אינו אוסר הגם שריח איסור אסור בפני עצמו, אבל אינו אוסר להיתר אפי' אם בא בצירוף בליעה, דאין אוסר להיתר אלא טעמו של איסור, שם חידשה התורה טע"כ לאסור ההיתר ע"י טעם, אבל ע"י ריח ליכא היתר שנאסר אפי' ע"י פיטום וע"י בלוע כנלע"ד. וראי' לזה דהנה הפלתי בסק"ו התקשה על התויו"ט שכתב שר"ע מברטנורא כתב בתרומות הטעם דפת אסור משום ריחא מילתא ובמכשירין כתב הטעם ששואב גוף היין. והקשה שהוא פלא דא"כ איך רצה הגמ' להוכיח דריחא מילתא הא ריח אינו מכשיר, וע"כ דפליגא אי שואב גוף היין, וא"כ אינו שייך לריחא מילתא, ותי' משום בתרומה המעט בטל ברוב וע"כ דאסור משום ריח יעו"ש, וקשה הא כיון דאיכא בלוע אז לכ"ע ריח אוסר אפי' כולו, כמו במצה וחמץ שנוגעים אפי' בתנור גדול, וא"כ אין ראי' על ריחא מילתא אם אין שם בלוע, וע"כ דגם בזה אין ריח אוסר ודוק. ומש"כ הלח"מ פ"ט הכ"ג בפי' דברי הרמב"ם מפני ששואבות היינו ששואבות הרבה והוה טפי מריחא הוא פלא דמפורש בפי' המשניות להר"מ בתרומות פ"י מ"ג ששואב גוף היין. אך הלשון שאמרו בפסחים דף ע"ו מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא, ולכאורה חלילה כשפת יתר הוא, הי' לקצר ולומר מ"ט ריחא לאו מילתא היא, וצע"ג. אמנם נכון אם הי' כאן בליעה וגם ריח אז גם ריח חזק הוה מילתא, אבל כיון שהוא רק ריח בעלמא בלא בלוע אז ריחא לאו מילתא ודוק. (ב) עלה בדעתי הערה חדשה בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב ד"ה אביי דחדשו דאביו סובר דריחא מילתא היא והוה כשותה ורבא פליג דריחא לאו מילתא היא דהריח נכנס ומזיקו יע"ש, והקושיות רבו מאוד מאוד. ונ"ל להסביר בודאי ריח אין בו ממש וגרע מטעם כעיקר, רק עכ"פ יש בו הנאת גרון, א"כ במזיד יהי' אסור מצד אחשבי', דהא לר"ש דאמר כל שהוא למלקות הסביר הריטב"א שהוא מצד אחשבי', ורבנן דפליגי ס"ל דנהפוך הוא, מדיכול לאכול יותר ואוכל רק חצי שיעור הוא האות דאינו רוצה להחשיב אותו, דאוכל כ"ש יען שהוא קל באיסורו, וא"כ סובר אביי אם מריח בפיו שיבוא הנאת יי"נ בפיו הוה כשותה, ורבא סובר דלא הוה כשותה רק מכח אחשבי' יען דנהנה דרך פיו והנאת גרון, אבל אם מזיקו איך נאמר דאחשבי' הלא מריח רק כדי להבחין היין, אם ישתה מהיין אינו מזיקו, והריח מהחביות הולכים בפיו ומזיקו, הרי שסובל היזק בגופו שלא לשתות, והגם שאעפ"כ נהנה, רבה ההפסד על הריוח, ובע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה כמבואר בחולין דף ח' ע"א דמותר בכה"ג. ואפשר לומר הא אמרנו לעיל דאם אינו מזיק, אז ריחא מילתא הוה כשותה מכח אחשבי', היינו אם נהנה בעין אז מחשיב אותו, אבל אם הוא בתערובות אז לא שייך אחשבי', דהוא רוצה להנות מההיתר שבתערובותו ובזה מיושב קו' מהרש"א מאי הקשה רבא לאביי מכמון. וקשה תקשה לנפשי' הא ריח הוה כשותה, אע"כ דמקלי קלי א"כ גם לאביי לא קשה וצע"ג. ולפי מש"כ דכמון הוא בתערובות א"כ לא שייך אחשבי', וריח בפני עצמו לא הוה כשתי' רק אם הוא כשותה מכח אחשבי' אז מותר בבת תיהא דמזיקו, אבל לאביי דסובר אעפ"י שמזיקו הבת תיהא אסור, וע"כ דהוה כשותה ממש, דלא מהני להתיר הא דמזיקו אם ריח אסור מכח טעם כעיקר עיין פלתי סי' ק"ח סק"ו יעו"ש, א"כ שפיר הקשה דלא יהני גם התערובות להתירו מאיסור ריח כמון של תרומה ודוק. (ג) עוד עלה בדעתי חקירה הגם אם נתבטל מין בשאינו מינו בשישים, הגם שמריח עוד ריח האיסור, דהוא מותר וריחא לאו מילתא כאשר העיר בפלתי בס"ק ז', ונ"ל דשאני התם דנתערב ממש או ציר דהוה טעם כעיקר, א"כ כאן דלא מרגישים בחיך טעם האיסור, ונתבטל גוף האיסור א"כ הריח הוה מדבר המותר, ולא שייך לאסור בעבור הריח דהוא כבר היתר, אבל אם לא נתערב ממש או טעם כעיקר רק ריח איסור בא בתוך ההיתר, א"כ אם ריחא מילתא ונחשב לאיסור, אז אפילו באינו מינו אסור, דהא אין ממש שיתבטל, והריח ניכר ונרגש, ואיך יתבטל הריח הנרגש בממש, בשלומא אם בא ריח גדי או ריח טלה אמרינן דריח בטל בשאינו מינו, דריח עם ריח הוה כמו בממש, אבל ריח בממש אי אפשר להתבטל ומיושב קו' מהרש"א אם אביי ידע ללוי אם נתערב הריח מותר, ורק בבת תיהא אסר אביי, א"כ מאי פריך רבא על אביי מכמון שהוא בתערובות יעו"ש. ולפי"ז ניחא דשאני בבשר נבלה כחוש ובשר שחוטה שמן או אפי' נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש דמפטמי אהדדי, א"כ שניהם מולידים ריח ויתבטל הריח של איסור בתוך הריח של היתר, וריחא לאו מילתא ונתבטל, הפיטום והביטול באים כאחד, כאשר יפטם הנבילה גם השחוטה תתן ריחה, ומבטל לריח הנבלה, אבל כמון בפת דהוה ביטול ריח בממש, בזה אין בטל, ואם ריחא מילתא יהי' הפת אסור ומשני אביי דמקלי קלי איסורא, וריח הנשאר מן האיסור הנשרף, אין בו איסור יען דמקלש קליש ודוק. (ד) ירושלמי פ"י מתרומות וז"ל מהו לצלות משני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד, ר' ירמי' בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר, פליגא מתני' על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות, לא אמרו אלא מפני התערובות הא שלא מפני התערובות לא עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מאי קו' דלמא טעמא דרב דאמר אין צולין בשני שפודין בתנור אחד משום תערובות גופין, כמו דאין צולין שני פסחים מפני תערובות גופן, אבל על ריח לא חשש כלל, ונהפוך הוא לוי מתיר ואינו חושש על תערובות גופין, וקשיא ללוי, והירושלמי הקשה על רב וצע"ג. ועלה בדעתי מדנקט שחוטה עם נבילה, דמשמע משום דהוה מין במינו אוסר רב, הא שחוטה עם טמאה מותר, ובשלומא אי הטעם משום ריחא מילתא אתי שפיר, דבמין במינו אזיל רב לשיטתו דהוה במשהו. אבל מין בשאינו מינו מתיר באמת, דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה, דאין כוונתו לבטל, ועיין במחצית השקל סי' תמ"ז סק"ד אבל אי מפני התערובות גופין אוסר רב לינקוט שחוטה עם טמאה, דהא תערובות גופין שייך אפי' במין שאינו מינו כגדי וטלה כמבואר בתוספתא ודוק. אך עדיין קשה למה חושש לוי בשני פסחים לאסור מפני תערובות גופין, ובשחוטה עם נבילה מתיר לכתחילה ולא חשש על תערובות גופין, ופלא גדול. ונלע"ד דלוי סובר בשלומא בפסחים דשניהם היתר בעצם רק דבאכילה נתהוה איסור, אז חיישינן דלא ישמרו הבעלים להקפיד, הגם דבשעת אכילה יתהוה איסור דנמצא דנאכל שלא למנויו, אבל עכ"פ הוה היתר בהיתר, וחיישינן דלמא לא יזהרו, אבל אנבילה ושחוטה כל ישראל בחזקת כשרות לשמור מאוד שלא יתחלף לו נבילה בשחוטה, דוגמא לזה דגזרינן בבב"ח שלא לאכול עם מכיריו על שולחן אחד, וגוי עם ישראל מותרין לאכול בשולחן אחד, יען שבשר בחלב האי לחודא שרי, ועיין ביו"ד סי' פ"ח ובסי' רכ"א בנדר הנאה מחבירו ועיין בש"ך סי' פ"ח, ועיין רשב"א בת"ה דרצה לומר בשני פסחים ריחא אין אסור לכתחילה יען דששניהם היתר ומכ"ש דחיישינן לשמא יתחלפו יען דשניהם היתר בעצמם ודוק. ולולא דמסתפינא אמרתי דירושלמי לא פליג אש"ס דילן דלוי מתיר רק בדיעבד, וגם בירושלמי לא הוזכר התוספתא מן גדי וטלה, וגם יתר דקדוקים, אמרתי, דירושלמי חקר אם ריח כלי אסור לכתחילה עכ"פ או לא, וחקרו מהו לצלות שפוד של נבילה ושפוד של שחוטה בתנור אחד זה אחר זה, אבל לא חקרו אם מותר לצלות שניהם כאחד ורב אוסר לכתחילה ריח של כלי, ולוי מתיר ריח של כלי אפי' לכתחילה, והקשה דשם תנן שאסור לצלות שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות שמא יתחלפו זה עם זה, אבל מחמת ריח שיש בתנור לא אסרו כלל וקשה לרב. (ההמשך חסר בכת"י וחבל על דאבדין). חידושי סוגיא דחצי שיעור (שנת תרמ"ה אלול). הרמב"ם פ"ב מה' שביתת עשור הל' ג' וז"ל אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אע"פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור עכ"ל, והדבר פלא אם יהי' הדין שיש על חצי שיעור כרת, ח"כ הוה החצי שיעור שיעור גמור, שחיוב עונש מגלה מה שהוא שיעור ואם יש כרת אפילו על חצי זית, א"כ חצי זית הוא השיעור. כמו בחלב ונבילה וטריפה יען שיש מלקות על כזית, הוה חצי זית חצי שיעור, אבל אם יהי' מלקות על חצי זית, א"כ הוה חצי שיעור שיעור שלם וה"ה כאן אם יש כרת על חצי כותבת הוה חצי כותבת שיעור שלם, וא"כ איך כתב הרמב"ם אעפ"י שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור, הלוא אם יהי' כרת אפילו על חצי כותבת, א"כ לא הי' חייב על חצי שיעור, אלא על כל השיעור והי' להרמב"ם לומר דיש כרת על כשיעור, אבל חצי שיעור אסור עכ"פ מן התורה, ולא להשמיענו חידוש אפי' שחצי שיעור אסור מן התורה, אין חייבין עליו כרת. ונלע"ד לתרץ דבכל איסורין כגון נבילה וטריפה חזיר או חלב, דהמה איסורי חפץ והתורה אסרה לאכול חפצים של מאכלים אלו, ונתנה בהם שיעורים בכזית, ולא משכחת בחצי שיעור החיוב מלקות או כרת כי כך גזרה התורה השיעור באכילה היינו כזית איסור, אבל ביוה"כ שגוף האוכל היתר, ובקשה התורה עינוי, והנפש אשר לא תעונה ונכרתה, ותלי' בישוב הדעת וצריך ככותבת שהוא קרוב שני זיתים כמבואר ברמב"ם שם הל' א', וא"כ הי' מסברה אם אכל חצי שיעור בשוגג ואכל אחר כך חצי שיעור במזיד, יהי' חייב כרת, דחצי שיעור האחרון פועל יתובא דעתא, א"כ על פעולת אכילה שפועלת ישוב הדעת יהי' מחיוב כרת, רק אם חצי שיעור מותר לו מן התורה א"כ לא נפק היתובא דעתא באיסור, אבל משום שהוא אסור לאכול אפי' חצי שיעור, והתחיל בעבירה אז בחצי שיעור שגומר ישוב הדעת, יהי' חיוב כרת דהא עשה ישוב הדעת בחצי שיעור האחרון, וחידש הרמב"ם שדין תורה צריך לישוב דעתו ע"י פעולת כל השיעור באיסור, וכאן הגם שבא ישוב הדעת בפעולת חצי שיעור שנתיישב דעתו, עכ"פ הוא בא גם ע"י צירוף חצי שיעור הראשון שאכל בשוגג, או ע"י שהי' חולה, ע"כ לא בא כל הישוב הדעת באיסור ופטור מכרת, שצריך לבוא כל הישוב הדעת בפעולת עבירה ודו"ק. ואוסיף בשלומא לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וא"כ מותר לאכול חצי שיעור לכתחילה, א"כ לא ס"ד שיהי' חייב כרת, הגם שפעל יתובא דעתא, כיון דמעשה אכילה הי' פעולת היתר ליכא עונש כלל וכדאיתא בפנ"י פסחים דף כ"ה דבלי פעולת עבירה ליכא חיוב דכתיב ונכרתו הנפשות העושות יעו"ש, אבל לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה, א"כ הוה בכל אופן אכילת חצי שיעור פעולת עבירה, ואז פעולת עבירה פעל יתובא דעתא ע"י איסור, ולכן חידש לנו הרמב"ם דאעפ"כ ליכא עונש כרת על חצי שיעור אלא על שיעור שלם. אעתיק מש"כ בגליון ברוך טעם בשער הכולל בד"ה והשתא, כתב על דברי הרא"ש ביוכ"פ דף י"ב התירה לעוברה וכו' וכתב בנדון הנ"ל וז"ל נראה מדבריו בחולה מסוכן ביוה"כ שדי לו באכילת פחות פחות מכשיעור תוך כא"פ, אם עבר ואכל כל השיעור בזא"ז תוך כא"פ חייב כרת ומלקות, דהא לצורך הצלת הסכנה הי' די לו באכילת פחות פחות, ועד"ז גם בשאר איסורים שצריך לחולה שיש בו סכנה לאכול מדברים האסורים, ודי לו בפחות מכשיעור, אם עבר ואכל כזית בכא"פ רביע עליו חיוב הלאו שעבר שלא לצורך עכ"ל, וכתבתי על הגליון וז"ל בחידושי חקרתי זה וחלקתי כיון דחצי שיעור הותר לו לפקוח נפש, א"כ אי אפשר לצרף ללקות עליו אם אכל עוד עד כזית בכא"פ, דהחצי שיעור אכל בהיתר ואיך יתחייב על חצי שיעור אחרון, בשלומא אם אכל כזית בפ"א אפשר לומר הלא הי' לו די בחצי זית כדי שפקוח נפש ידחה האיסור וכיון שלקח כזית לא התחיל להיות הודחה, אבל מה שנאכל אח"כ בתוך כא"פ ליכא לצרף למה שכבר הותר ודו"ק. חידושים במס' קידושין וגיטין:

(ח"ת אלו הם מימי עלומיו של רבינו המחבר זצ"ל, מה שכתב לאחיו הגאון ר' יעקב שלו' סופר זצ"ל, עיין בריש ספר קן סופר):

הנה הפני יהושע בהקדמתו לסדר נשים הקשה קו' עצומה על שיטת רש"י וקידושין מ"ג ע"א) דס"ל דקטנה שאין לה דעת לשמור גיטה אינה מתגרשת אפילו ע"י אביה, והקשה דאמרי' בגמרא (סנהדרין ס"ט) אין אשה יכולה לילד עד י"ב שנה, והקשה מגמ' הא שלמה לתמני' נולד, ומשני שאני בת שבע וכו', וקשה הא ילד הי' לדוד מבת שבע קודם שלמה, ואם נולד שלמה לתמניא הרי דוד נשא לבת שבע כשהיא בת שש, שני שנים לשני עיבורים, ואמרי' דוד לא חטא כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו והיתה מגורשת, ומסתמא הי' דוד ממתין ג' חדשים לימי הבחנה, וא"כ הי' דוד נושא אותה לשש וג' חדשים, א"כ היתה בשעת גירושין בת חמש שנה פירוש לפני פעוטות דעונת הפעוטות כבת שש אבל מקודם אינה יכולה להתגרש, ואיך היתה בת שבע מגורשת, בשלומא לשיטת ר"ת דאם אינה יכולה לשמור את גיטה יכולה להתגרש ע"י אביי, אפשר לומר דאביה הי' מקבל את גיטה, אבל לשיטת רש"י דאם אינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה קשה איך היתה מגורשת. נראה לי דהנה בגיטין (י"ח ע"א) איתא פלוגתת רב ושמואל מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתובה ת"כ דרב השולח גט לאשתו ונשתהה שליח בדרך כו' ת"כ דשמואל המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין ג' חדשים והלכתא משעת כתיבה, לפי"ז י"ל מה שהוא מקשה הוא התירוץ, לעולם דוד הי' נושא אותה לשש ונתגרשה קודם שש ובכה"ג שכתב לה גט ואמר אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים, ולאחר ג' חדשים היתה בת שש, ואין צריך להמתין ג' חדשים דמונין משעת כתיבה וביום שיכולה להתגרש אז הי' דוד נושא אותה, ומיושב קושיתו. קידושין מ"ד ע"ב בעי מיני' רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא, א"ל אין עושה שליח, איתיבי' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה, הא נערה הר"ז גט ומשני חסורי מחסרא וכו' לכאורה תמוה מאוד הא רבא הי' בעל האיבעיא אם יכולה לעשות שליח או לא, ואח"כ כי קא משני אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, והקשה עליו ממשנתינו בגיטין משמע שיכולה לעשות שליח לקבלה ואם רבא הוי ידע מאותה משנה, למה לא איפשיטא לי' ממתניתין, דמסתמא הי' הוא המקשה דהא ר"נ א"ל לרבא אין עושה שליח וע"ז איתביה משמע דרבא הקשה לר"נ. ונראה לי דהנה במתניתין בגיטין תנן נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה וכו' והנה ממתניתין לא ידעינן אם דוקא נערה ולא קטנה או ה"ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר"י, וגם אינו מבואר אם נערה יכולה לעשות שליח לקבלה או לא, והנה י"ל דאם נערה יכולה לעשות שליח לקבלה יהי' קטנה במדרגה שיכולה לקבל גיטה, אבל אם נערה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה הוי קטנה במדרגה שאינה יכולה לקבל גט, ורבא הוי מסופק בשניהם אם נערה יכולה לעשות שליח לקבלה וקטנה יכולה לקבל בעצמה, או נערה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה וקטנה אינה יכולה לקבל, והשתא רבא לא הי' יכול לפשוט ממתניתין דאיכא למימר דהתנא איירי מדעת אביה ולא יכולה הקטנה לקבל גט ונערה לעשות שליח לקבלה, והוא הי' מסופק בשניהם היכא דלא הי' מדעת אביה ולא הי' יכול לפשוט, אבל השתא דקאמר ר' נחמן אינה יכולה לעשות שליח לקבלה ולא מחלק בין מדעת אביה ובין שלא מדעת אביה משמע דלא משכחת שיכולה לעשות שליח לקבלה וקשה שפיר ממתניתין אפילו אם איירי התם מדעת אביה ומשני לעולם מדעת אביה נמי לא מהני והתם מיירי שאין לה אב ומשום הכי יכולה לקבל אבל לעולם מדעת אביה נמי לא. גיטין ס"ד ע"ב תוס' ד"ה שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דר' יהודא ור"ח פליגי וכו' וא"ת הא זכי' מטעם שליחות וכו' לכאורה לא הבנתי למה לא כתבו התוס' כאן וא"ת הקושיא לר"י דהא קו' זו לא קשה אלא לרב יהודא דסבר דזוכה לאחרים קשה הא זכי' לאחרים מטעם שליחות, אבל לר"ח דסבר זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים לא קשה קו' זו, ולמה לא כתבו התוס' כאן תיקשי לי' לר"י כמו שכתבו לקמן וא"ת תיקשי לי' לר"י מאיש זוכה ואין קטן זוכה וכו', ואי ממילא ידעינן דקו' זו לא קשה אלא לר"י, למה כתבו תוס' לקמן תיקשי לי' לר"י וצ"ע, ויותר קשה לי דלקמן כתבו התוס' תיקשי לי' לר"י מאיש זוכה ואין קטן זוכה, דקו' זו קשה אפי' לר"ח דסבר לעצמו יש לו זכי' והתם קתני איש זוכה ואין קטן זוכה משמע אפי' לעצמו וקשה אפי' לר"ח, אע"פ שפירש"י בקידושין איש זוכה ואין קטן זוכה לאחרים, היינו בדאית לי' שותפות בגוי', ומה שייך לומר אין זוכה לעצמו הא בהמה גופי' שלו, ע"כ פירש"י אין זוכה לאחרים, אבל לעולם מה שאין שלו אין יכול לזכות אפי' לעצמו, ונמצא ד' התוס' הפוכין דלעיל משמע דקשה אפי' לר"ח ולעולם לא קשה אלא לר"י, וכאן כתבו תוס' תיקשי לי' לר"י וקשה אפי' לר"ח וצ"ע. ונ"ל דחד קושיא היא בירך חברתא, דלכאורה קשה מפני מה לא הקשו תוס' מקודם מאיש זוכה וכו' אבל י"ל דידע דהתם לא הוי דעת אחרת מקנה אותם, לפיכך הקשו תוס' מקודם מאתם גם אתם, ומשני דאין למעט קטן מתרומה אלא מילתא דליתא בדנפשי', והוה ס"ל לתוס' דהשתא חזר מסברא ראשונה דדעת אחרת מקנה אותם אלא תלוי רק באיתא בדנפשי' או לא וקשה שפיר מאיש זוכה ואין קטן זוכה, דקטן איתא בדנפשי' בפסח דהא ממנין עליו בקרבן פסח, ומשני התם לא הוה דעת אחרת מקנה אותם, דשנים בעינן דעת אחרת מקנה אותן וגם דאיתא בדנפשי', אבל התם לא הוי דעת אחרת מקנה אותן, לפי"ז מיושב הכל על נכון, דלעולם קו' זו מאתם גם אתם קשה דוקא לר"י, ואין צ"ל תיקשי לי' לר"י דממילא ידעינן וכי תימא מפני מה קאמרו התוס' לקמן תיקשי לר"י, י"ל דהתוס' הוכרחו לומר כן דלכאורה קשה קו' זו אפי' לר"ח אלא י"ל דידע דהתם לא הוי דעת אחרת מקנה אותן, אלא מפני שקו' ראשונה מאתם גם אתם לא הי' קשה אלא לר"י וצריך לומר לדידי' חילוק היכא דאיתא בדנפשי' או לא, וקשה קו' זו, אבל לר"ח לא קשה קו' ראשונה ממילא הוי ידע דהתם לא הוי דעת אחרת מקנה אותן, אבל משום ריהטא קשה קו' זו אפי' לר"ח, ע"כ צריך תוס' לומר דקו' זו לא הוי אלא לר"י:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה