שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ז · סימן ע
ראיתי אדמ"ו הגאון זצ"ל בספרו שערי תורה חלק שלישי כלל ב' פרט א' שהביא בשם הרא"ה הבנת דברי ר' ינאי וז"ל פרט לזורק אבן לתוך חבורות של בני אדם מהן עכו"ם ומהן ישראלים ומתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה אחד מהן ומת ואין ידוע אם עכו"ם הרג או ישראל הרג פטור והכא משמע להו לרבנן וארב לו לאו ליחודי כוונה הוא דאתו אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אי ישראל הוא אי לאו ודייקינן מיניה היכי דמי אילימא דאיכא ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהון תיפק ליה דרובא עכו"ם נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואפי' פלגא ופלגא ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהון מהו דתימא ליזל בתר רובא ואימור ישראל הרג ולקטלי' איצטרך קרא למיפטרה דהל"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והו"ל ספק נפשות להקל עכ"ל והקשה עליו אדמ"ו ז"ל בפרט ב' קושיות גדולות וכתב וז"ל לכאורה קשה לפי' רא"ה שהספק הוא אם הרג לישראל או לעכו"ם מנ"ל לרבנן להוכיח דאמרינן קבוע אפי' היכי דליכא חזקה המתנגד דלמא היכי דליכא חזקה המתנגד אפי' כשנולד ספק במקום הקביעות יש לו שם רובא והא דגלי התורה דקבוע הוי כמע"מ הוא רק בנידן דידן בזורק אבן לגיו ותשעה ישראל ועכו"ם אחד ביניהון דלולא קרא הי' חייב מיתה כיון דאזלינן בד"נ בתר רובא ופשיטא דמילתא אפי' הכא שלא נתחזק הרוב מקודם אף דאית ליה לרוצח חזקה קמייתא שפטור ממיתה מ"מ בעלמא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכרבנן דר' מאיר ואפי' לפמ"ש תוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק חומרא דרבנן ודוקא להחמיר וכמ"ש בכללי רובא וחזקה ויש לומר בכי האי גוונא גלי התורה בד"נ כשנולד הספק במקום הקביעות דהוי כמע"מ ומהני חזקה קמייתא שפטור ממיתה ואכתי מנלן להוכיח היכי דליכא חזקה המתנגד דקבוע הוי כמע"מ כיון דקבוע הוי' חידוש ראוי' למעט בחידושו ואף אמנם בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דהוי קבוע איכא ג"כ חזקה נגד הרוב כמ"ש התוס' במס' נדה דף ח"י ד"ה אחר הרוב דאיכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועיין בפלתי סי' ס"ג ס"ק א' בסופו מ"מ קשה הא באמת קיי"ל קבוע הוי כמע"מ אפי' היכי דליכא חזקה וגם הא קיי"ל קבוע אפי' לקולא כגון ט' חניות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרות בשר שחוטה דג"כ הוי כמע"מ ועיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ט"ו עכ"ל. ונראה לי לתרץ ואבאר בעזה"י דבר חדש אשר הערותי בחידושו על דברי הצל"ח בסוף פ"ק דפסחים בהשמטות דמביא בשם תלמידו הרבני מה"ו ר' מרדכי שיצא לתרץ קושי' רבו שהקשה למה לר"מ דחייש למעוטא יהי' העדות קיימת אם אחד אומר בב' לחודש ואחד אומר בג' מחמת שרוב בני אדם טעו בעיבורי' דירחא הא ר"מ חייש למעוטא א"כ העדות בטל ותי' תלמידו הנ"ל דאם יש רוב וחזקה גם ר"מ לא חייש למעוטא כמבואר ביבמות דף קי"ט וא"כ יש לעדים חזקת כשרות דבב' עדים המכחישים זה את זה שניהם פסולין כמבואר בש"ך ח"מ סי' ל"א וא"כ גם ר"מ לא חייש למיעוט וחידוש הנב"י להשיג לתלמידו שיש לנידון חזקה שלא נתחייב מיתה וא"כ נגד חזקת כשרות העדים יש חזקת הנידון שלא נתחייב מיתה וא"כ לא נשאר רק רוב עכ"ד ובנו הגאון מהר"ש לאנדא בספרו שיבת ציון סי' ע"ו השיג על אביו מגמ' קידושין דף פ' דסוקלין על החזקה ואין שורפין תרומה על חזקה דיש לתרומה ג"כ חזקה חזקת טהרה ולדברי אביו הנב"י קשה הלא יש לנידונית חזקת שלא נתחייבה מיתה יעו"ש להאריך. ואמרתי בעזה"י שכל החזקות בעולם אם נשתנה הדבר פעל פעולות ההשתנות מיד על החפץ אם פנוי' נתקדשה היא באיסור אשת איש הגם שלא נודע לב"ד וכן אשת איש שנתגרשה היא פנוי' הגם שלא נודע לב"ד וכן חזקת עמא מי שנטמא טומאתו עליו אפי' לא נודע לב"ד וכן חזקת חיוב מי שמחויב לחבירו ממון הוא מחויב אפי' לא נודע לב"ד וכן חזקת טומאת נדה וכן כל החזקות שבעולם אין הב"ד מחדשים החזקה על פיהם כאשר יתן ד' בלבבם. אך חיוב מיתה הן על איש או אשה אשר עברו על עבירה אחת אשר יתחייב העובר מיתה סקילה שריפה הרג חנק לא שמענו שיצרך הבעל העבירה להמית את עצמו אפי' אם הוא חבר וידע שעבר עבירה שבא עליו אחד מד' מיתות הללו שיהי' הוא מחויב ליקח חיותו בסקילה או שריפה או הרג או חנק נהפוך הוא בודאי אם לקח חיותו הוא מאבד עצמו לדעת ומיד כל חי' ידרשנו הקב"ה והטעם כי הד' מיתות המה המצות הב"ד שהם יענשו הבעלי העבירות אשר יעברו בשאט נפש במזיד העבירות ידועות ושפטו המה כפי כללי התורה שיחייבו במשפטם מיתה לבעל העבירה אבל הבעל העבירה אינו מחויב מיתה בלי הב"ד אשר יחייבוהו ואינו מחויב ואינו רשאי להמית את עצמו וק"ו שאין איש הרואה שאיש עובר עבירה רשאי להמית אותו ואם איש הרואה שאיש עובר עבירה וימית אותו הוא רוצח גמור השופך דם נקי כי אין לבעל העבירה משפט מות חוץ אם הב"ד שפטו עליו ויצא מפיהם שבעל העבירה חייב מיתה ודוק. ודבר זה מתורת רבינו הרמב"ם במנין המצות סי' רצ"ב למדנו שכתב וז"ל מצוה רצ"ב שהזהרנו מהרוג מחוייבי מיתה כשנראה כבר עשה חטא שנתחייב עליו הריגה קודם הגיעו לב"ד אבל נביאהו לב"ד בהכרח ונעיד עליו העדים לפניהם ונהי' אנחנו עדים לב"ד והם ישפטו עליו במה שיהי' חייב והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ולשון מכלתא יכול יהרגנו אותו משהרג או משנאף תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה ואפי' הי' ב"ד הגדול הם שראוהו הורג והם כולם עדים תבוא העדות אצל ב"ד אחר ואחר ידינוהו ובמכלתא הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמוד אצל ב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה עכ"ל ועוד כתב בהל' רוצח ושמירת הנפש פרק א' הל' ה' וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לב"ד וידינוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין שכל מחוייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בב"ד עכ"ל ומקורו בספרי הובא במגדול עוז ובכ"מ שם. ומעתה אני אומר דלא שייך לומר שהי' לאדם חזקת פטור שלא הי' מחויב מיתה מקודם דבשלמא אי הי' הדין שרוצח מחויב להמית את עצמו כי משעה שרצח הוא מחויב להמית את עצמו או כל מי שראה וידע מהעבירה שעבר רשאי להורגו שמצוה להרגו א"כ שייך לומר שהי' לו חזקה שלא הי' מחויב מיתה נקמוהו על חזקתו ראשונה שאינו בר קטלה כמו בשאר חזקות אמנם באמת לו יהי' שעבר העבירה במזיד וברצון אעפי"כ הוא אינו בר מחויב מיתה דהוא בעצמו אינו רשאי להמית את עצמו וכן עדים אשר ראו שעשה העבירה אינם רשאים להרגו דעדיין הוא אינו מחויב מיתה רק יש חיוב על הב"ד שידונו לבעל העבירה כפי רשעו אשר חטא והמה יחייבוהו מיתה על פי עדות העדים א"כ מכח הרוב באו על הב"ד חיוב מצות עשה ולחייבו מיתה על פיהם ואיך שייך לומר שהי' לנידן חזקת פטור ממיתה הלא אפי' אחר שעבר עבירה אינו מחויב מיתה בעבירה שעבר רק אם הב"ד יחייבוהו מיתה ועל פי רוב יש כאן עדות שעשה עבירה פלונית ועל ידי כן בא חיוב קיום מ"ע על הב"ד לחייבהו מיתה בשלומא בתרומה הי' לה חזקת טהרה ואמרי' דעדיין היא כמקודם דלא נטמא אבל האשה נסקלת דב"ד יחייבו אותה שתהי' בת חיוב מיתה מכאן ולהלאה מעת אשר יפסוק הב"ד לה עונש מיתה על עבירה שעברה מכח חזקת הרוב והבן. והבאתי אז ראי' דאין בעל עבירה מחויב להמית את עצמו וגם שאין רשאי להמית את עצמו דאל"כ איך משכחת דין המאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין ואין קורעין עליו עיין יו"ד סי' שמ"ה סעיף א' נימא שידע בנפשו שעבר עבירה שהי' חיוב מיתה ועשה תשובה והמית את עצמו ונחזקוהו שמת כדת וכדין אלא פשיטא דלא משכחת דין זה כלל שיהי' רשאי לאדם להמית את עצמו אעפ"י שחטא לד' ואולי י"ל עיין בח"מ סי' ל"ד אם לא ידענו מתי עבר עבירה א"כ יש לומר השתא עבר עבירה מלומר שכבר עבר עבירה ועכשיו עשה תשובה טוב לומר שעכשיו איבד חזקת כשרותו ודוק. ולפ"ז מיושב קושי' אדמ"ו ז"ל על הרא"ה דחזקת הנידון לא הי' חזקה דלו יהי' שכיוון להרוג ישראל והרג באמת לישראל בכל זאת הוא בעצמו אינו מחויב מיתה שחיוב מיתה בא ע"י פי הב"ד אשר גומרים דינו על העבירה שעשה וא"כ אי לאו שקבוע כמחצה על מחצה אלא נשאר הרוב בכחו א"כ יש מצות הב"ד לפסוק על פי הרוב לפסוק עליו שיחויב מיתה מכח הרוב והגם שימצא מעשיות בגמ' שיצא בת קול במי שהמית עצמו שהוא מוכן ומזומן לחיי עוה"ב הוא ענין אחר כמובן למעיין בו ודוק. ואגב גררא אזכיר המעיין בספר המצות לרמב"ם בשורש י"ד יראה שרמב"ן סובר ששורש המ"ע בכל המומתין הוא מצות ובערת הרע מקרבך וחלק ממצוה הזאת לעשות סקילה ושריפה הרג וחנק המה על פרטי עבירות ובספר לב שמח בשורש י"ד חולק עליו דנהפוך הוא דשורש המצוה הוא הכתובה בהעונש גוף העבירה ובערת הרע הוא תיקון למי שלא יוכל לקיים בו המצוה שלא יהי' חוטא נשכר ובכל מיתה שיוכלו ימיתהו וזה על דרך אעפ"י שד' מיתות ב"ד בטלו כלומר שהן הן המצוה דין ארבע מיתות ב"ד לא בעלו יעו"ש באמרותיו הנעימים. והערותי בחדושי דכל הכללים הנאמרים בפרטי מיתות ב"ד כפי המשקל אשר פלס ד' העונש לפי משקל העבירה שם יש כללים שצריך להעמידו לפני עדה וצריך להיות באפשרות ללמוד עליו זכות וכדומה אבל בקיום מצות ובערת הרע מקרבך לבער עושי רשעה בכל מיתות שאתה יכול שם לא צריך לכל כללים הללו דאין זה מיתה המכפר לבעל העבירה אלא מצוה בפני עצמו לבער מן העולם פועלי און ומיושב בזה כמה קושיות דשניהם ענינים מופרדים כי אין כאן מקומו להאריך ודו"ק: