שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ז · סימן סג
שאלה אירע שיום אחרון של פסח הי' ביום ג' ובעש"ק אחרי כן לוקח אצל נכרי יערבען לחמץ עיסה על לחם משנה לשבת ובשבת קודש בצהרים נתנה האשה על לבה כי לא חששה כי הגעזעלנשאפט אשר עושים היערבען יש בהם כמה ישראלים אשר להם שותפות בו ובודאי לא מכרו א"כ הוה חמץ שעבר עליו הפסח שאסור אפי' לאחרים משום קנס אם לפסוק מלאכול אותן חלות בסעודה שלישית אחר תפילת מנחה אשר הוכן לסעודה הזאת. תשובה חקרתי להתיר בעזה"י דלכאורה קשה מנ"ל דאפי' חמץ של שותפות ישראל דעובר עליו בב"י הלא כתוב לא יראה לך חמץ דווקא של יחיד אבל בשותפין אין אחד עובר ומבואר בט"ז סי' תמ"ה ס"ק ה' שהשיג על הב"ח שרצה נפרש הגם שיש הבדל בין חמץ בחצר של רבים ובין חצר של יחיד וכתב הט"ז וז"ל ואינו מתיישב בזה דשותפין חייבין ממש כמו אדם אחד לכל מילי עכ"ל וראיתו בחק יעקב שם בס"ק י"א שכתב וז"ל ואין להקשות דהא כתיב לא יראה לך חמץ ומתיבת לך יש למעוטי דשותפין וכדאיתא בחולין דף קל"ו ועיין תוספות סוכה דף מ"ב י"ל דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם דמשמע דאפי' דשותפין ולך למעוטי של הקדש ושל אחרים כדאיתא שם בפסחים עכ"ל א"כ קשה נימא תינח דשותפין של ישראל דכל ישראל נקרא בלשון יחיד עיין רש"י בחולין דף קל"ה בד"ה למעוטי שותפות דעכו"ם וכתב וז"ל אבל דישראל מיוחד לך קרינן ביה הואיל ושניהם בני חיוב וכל ישראל קרואים בלשון יחיד עכ"ל והוא סברת הגמ' שם עמוד שני עכו"ם לאו בר חיובא יעו"ש ברש"י בד"ה ישראל בר חיובא וא"כ תינח שותפות ישראל אבל שותפות עכו"ם עם ישראל מנ"ל והא דכתיב תשביתו שאור מבתיכם הוא שותפות ישראלים רבים אבל שותפות גוי וישראל מנ"ל דעובר עב"י או על עשה דתשביתו הלא בגמ' שם בחולין מחדשים סברה הזאת דשותפות ישראל הוה לחיוב ושותפות עם גוי פטור וצע"ג. ועלה בדעתי למה כתבה התורה תשביתו לשון רבים לרבות שותפות הלא אפי' הוה כתבה התורה תשבית שאור מבתוך הוה ג"כ שותפות ישראלים רבים מחויבים כמו דכתבה התורה ולא יראה לך שאור ואעפ"כ שותפות ישראלים עוברים על בל יראה כסברת רש"י לך קרינן הואיל ושניהם בני חיוב א"כ ה"ה אם כתבה התורה תשבית שאור מביתך הוה ידעי' דשותפות הוה כיחיד ואעפ"כ כתבה התורה תשביתו שאור מבתיכם הוא לרבות אפי' אם גוים בשותפות הישראלים מחויבים עכ"פ בעשה דתשביתו ודו"ק. אך לפ"ז יהי' דין חדש דחמץ של ישראל וגוי בשותפות אין הישראל עובר בב"י רק מחויב בעשה דתשביתו וא"כ אם לא מכר הישראל חלקו עבר רק בעשה דתשביתו וא"כ אם עבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה דהלכה כר"ש דמן התורה מותר החמץ אחר הפסח רק קנסא קנסו רבנן הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא עיון פסחים דף ל' וא"כ דווקא אם עבר על הלאו של בל יראה קנסו אבל אם עבר רק על עשה דתשביתו לא קנסו רבנן ומותר חמצו לאחר הפסח ודו"ק. ומצאתי ראי' דעל עבירת עשה דתשביתו לא קנסו בשו"ת פנ"י א"ח סימן י"ב שצוה למי שלא מכר חמצו להשליך בחוץ ויקח גוי ומותר לאחר הפסח הגם שלא קיים מ"ע דתשביתו ודו"ק. שוב עלה בדעתו דלכך עובר אפי' בבל יראה אם הי' לישראל שותפות עם עכו"ם דכל דבר חמץ אפשר לחלק וא"כ הוה כמאן דכבר נפלג דאמרי' בסנהדרין דף קי"ב בגמ' אמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא ועיסה כמאן דפליגא דמיא וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם הלי"א יעו"ש ועיין בכ"מ הי"ט וא"כ אם להקל סמכי' כמאן דפלג דמיא ק"ו דאמרי' כמאן דפליג דמי' להחמיר לומר שנקרא שלך לעבור עליו בבל יראה לך חמץ הגם דיש נו שותפים גוי בכל זאת חלק ישראל כמאן דמופלג ועובר הישראל עב"י לך חמץ דלא כחק יעקב דילפי' מן תשביתו לשון רבים וצע"ג (ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' בכורים גוי וישראל שותפות בעיסה אם יש בחלק ישראל שיעור חלה מחויב בחלה). אמנם לפ"ז יש לחקור אם יש בכה"ג קנס דרבנן על שעבר ישראל עב"י בעבור חלקו דהנה אם הי' חולק הישראל עם השותף גוי החמץ אחר הפסח הי' החלק ישראל מותר דאמרי' אין ברירה ותלינן בא לידו חלק הגוי דכל איסור חמץ אחר הפסח הוא איסור דרבנן ואמרי' גם בדרבנן אין ברירה שהגיע לישראל חלק הגוי כן פסק בשו"ת שאגת אריה סוף סי' צ' יעו"ש וא"כ איזה תכלית יהי' רבנן אוסרים את החמץ של חלק ישראל משום קנס על שעבר על בל יראה ואסרו חמצו אפי' על כל ישראל כדי שיגיע להעובר עבירה קנס עיין ר"ן פסחים דף ל' ראי' מחולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין הא בלא"ה אסור גם על אחרים יעו"ש זה ניחא אם מגיע להעובר עבירה קנס אבל אם הי' לו שותף גוי א"כ אם יחלק עם הגוי לאחר הפסח יהי' חלקו של ישראל מותר דתלינן שהגיע לו חלקו של גוי א"כ לא יגיע לישראל העובר עבירה קנס א"כ לאיזה תכלית יהי' אפי' חלקו אסור אחר הפסח הא לא יגיע בזה קנס כלל והניחו חכמים מיד על דין תורה הגם שעבר עב"י מותר אפי' חלק הישראל וחלק הגוי בודאי מותר דאמרי' בדרבנן יש ברירה ותלינן שהגיע לגוי חלקו כמבואר בשג"א סי' פ"ט וא"כ אין מקום לקנוס ישראל המשותף עם הגוי (חוץ אם לקח הישראל אחר הפסח כל החמץ שעכ"פ יש לו בכלל החמץ חלק איסור דקנסו דרבנן) ובכה"ג דנמכר לאחרים רבים הנך יערבען אמרי' ממנ"פ אי הוה החמץ כמאן דפליגי ועבר על בל יראה א"כ לאחר הפסח תלינן דחלק הגוי לו ומותר החמץ לכל העולם דהלא לא יגיע לישראל העובר הפסד אם יקנסו רבנן לו ואם לא אמרי' דחמץ כמאן דפליג א"כ לא עבר עב"י לך ולא של שותפות ומשום עשה דתשביתו שעבר לא קנסו כדברי פנ"י בשו"ת ודו"ק. רק יש לפקפק הא אלו נגנב או נאבד מהחמץ בפסח הי' חצי הפסד לישראל וא"כ הגם שנשאר החמץ שייך לומר שלישראל הגיע חלק הגוי עכ"פ הי' כקבלת אחריות על חלק של גוי וג"כ אסור כל החמץ ושוב מצאתי במקור חיים סי' תמ"ח ס"ק א' שהשיג כן על השג"א יעו"ש. אחרי העיון בלבבי לא כן ידמה דכבר הארכתי בחדושי דאין אחריות רק אם יצרך לשלם בעד החמץ של אחרים דרבתה התורה בלא ימצא אבל אם יתחייב יען שלוה מעות ונאבד המשכן באונס א"כ אין התשלומין בעד החמץ רק בעד מעות שלוה וכן בנידן דשג"א אם הי' נגנב חצי חמץ הי' נגנב חצי מעכו"ם וחצי מישראל והנשאר הוא הי' חצי של עכו"ם וחצי של ישראל דאם הי' נגנב או נאבד חצי החמץ ולא הי' בא לחלוקה הי' הגניבה של שניהם ולא שהי' לישראל אחריות על חמץ של גוי ודוק (ועיין רמב"ם פ"ד דפיאה הל' ט"ז ובכ"מ שם]. סוף דבר הכל נשמע הגם שהמג"א בסי' תמ"ז ס"ק י"א כתב בשם מהר"ם לובלין עיסה שנתחמץ בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אסורה דהוה כאלו הוא בעיניה יעו"ש כתב במקור חיים שם דמהני הולכת הנאה לים יעו"ש ועיין בחק יעקב סי' תמ"ב וק"ו בנידן דידן שיש ספק מה שלקח על שבת הוא יערבען החדש שנעשה אחר הפסח וגם יש שותפות גוי שיש לחקור אם נאסור החמץ כלל בכה"ג דלמה יקנסו לגוי אם נאמר חמץ כמאן דפליג דמי ואם לא הוה כמאן דפליג א"כ מנ"ל דעובר על ב"י בשותפות וכי תימא משום עשה דשביתו מנ"ל דקנסו משום עבירת מצוה בשב ואל תעשה והגם בכל היתר לבד יש לפקפק עיין במקור חיים סי' תמ"ח לכל הפחות יש לסמוך בהשלכת הנאה והגם שיש שבת שלא יוכל לעשות פדיון במעות יוכל להשאר כדי הנאת פדיון מן הלחם כנלענ"ד בעזה"י והי' לי להאריך בביצה פ"ב עיסה חצי של נכרי ובמהרי"ט אלגאזי הל' חלה ובירושלמי בפאה הובא ברמב"ם להלכה בהל' מתנות עניים פ"ג הל' ט"ז בשותפין שחלקו מי מחויב בפאה ובחקירת פרי תואר סי' צ"ט ביו"ד אי מדאורייתא הוה ביטול אפי' חד בחד דרק ברוב איסור אסור ועיין בשו"ת פנ"י ח"ב א"ח סי' י"ב הבדל בין מעמיד גבינה שמהווה כל דבר ובין מעמיד שפועל רק שתוסס במראה יעו"ש היטב ואין פנאי לבאר. שוב מצאתי בפרמ"ג באשל אברהם סי' תמ"ח ס"ק ב' וז"ל ועיין בשו"ת פנ"י סי' י"ב ויו"ד בחלק א"ח אחד שלא מכר חמץ ונזכר בשבע צוה שישליך במקום הפקר ברה"ר בפני עכו"ם אוהבו ויקחו לבתיהם ומסתמא יחזירו לו אחר פסח ומשמע אע"ג דעבר על עשה כל דלא עבר בלאו לא קנסוהו וצ"ע דמשמע מכמה פוסקים אף דעבר בעשה קנסוהו עכ"ל ופלא שלא ציין איזה מקומן של הפוסקים דמשמע כן הלשון בגמ' מורה כפנ"י הואיל ועבר על בל יראה קנסוהו יעו"ש. וראה זה מצאתי לאדמ"ו הגאון חת"ס ז"ל בא"ח סי' קי"ב בד"ה ומ"מ ברור כשמש אצלי שחידש אם החזיק הגוי החמץ אצלו ולא אכלו עובר הישראל בכל רגע ורגע על ב"י ובל ימצא דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו ברשותו של אדם ולא יפטור מזה בשום אופן בעולם והביא ראי' כמו בור ברה"ר שהפקיר הכורה בורו ואלו בא גוי והחזיק בהבור מההפקר לא נפטר הכורה מנזיקין כל ימות עולם אעפ"י שאין ביד ישראל לכסותו שהגוי אלם שלא נותן רשות לכסותו בכל זאת חייב הישראל על שהזמין הבור שיכשלו בו בני אדם יעו"ש. ולי תלמידו הקטן לא הבין דבריו הקדושים ממנ"פ אי בא מלך וכבש את הארץ אשר קונה כל הארץ בודאי ישראל פטור דהמלך קנה בכיבוש מלחמה והבור אשר בו קנה המלך ופטור הישראל אבל אם גוי אלם לקח הבור א"כ קרקע אינה נגזלת ועדיין הקרקע והבור של ישראל הוא והגם הגוי הוא ארי אשר מונע לישראל לכסות בורו בודאי הישראל חייב דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב בכל נזקין עיין בב"ק פ"א אבל בחמץ שיוכל הגוי לזכות בהחמץ דעליו לא אסרה התורה חמץ לאיסור הנאה מהכ"ת יעבור ישראל על החמץ שיש לו בעלים גוי על ב"י וב"י ועיין בב"ק דף נ' ע"ב חבטה בקרקע עולם ועיין בתוס' בב"ק דף כ"ח ע"ב בד"ה הני מילי וכן מצאתי ראי' מנב"י מהד"ת א"ח סי' ס"ג ויש לי להאריך אבל חלילה להיות כתלמיד החולק על רבו בדין סימן סד בע"ה סוגי' עירובין דף ס"ד ופסחים דף ל"א ובש"ע א"ח סי' תמ"ט. הב"ח יצא לחדש דבר בספק חמץ שעבר עליו הפסח שלא נודע של מי הוא באכילה אסור ומותר בהנאה ולמד כן מדקדוק הלשון פסחים דף ל"א מלאי וחנות בשל ישראל אסור בהנאה וק"ו באכילה ובשל גוי חמץ הנמצא מותר באכילה וק"ו בהנאה יע"ש בב"ח סי' תמ"ט והמג"א מביא ראי' מרש"י ותוס' עירובין דף ס"ד עיין בס"ק ב' יע"ש ואחרונים הרעישו מגמ' חולין דף ד' משמע שמותר באכילה בחמץ של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שמחליפין והוכיח חזקה לא שבק התירא ואכל איסורא ופריך הגמ' דלמא כר"ש שהוא רק דרבנן ומשני מפני שמחליפין משמע ודאי וקשה בלא"ה מכח ספק חמץ של ישראל אסור באכילה אלא פשיטא דמותר באכילה והוא קו' גדולה עוד הקשה ממנ"פ אי ספק דרבנן להקל על הנאה למה נחמיר לאכילה הלא כל ספק מאכל איסור דרבנן מותר באכילה וכאן שהוא רק קנס יהי' ספק איסור דרבנן אסור באכילה וצע"ג ומקו"ח סי' תמ"ט נתקשה על המג"א דכתב דמשמע כן מרש"י עירובין ונהפוך הוא א"כ מנ"ל דאזלינן בתר רוב הולכי דרכים עכו"ם דאל"כ למה לא התיר ר"ג לר' עילאי לאכול וקשה הא ממנ"פ אסור לאכול במחצה עכו"ם ומחצה ישראל אסור לאכול אם הוא של עכו"ם יש איסור פת עכו"ם ואם הוא של ישראל אסור באכילה וגם ספק של ישראל ג"כ אסור באכילה והוא קו' חזקה. ונלע"ד לתרץ בעזה"י ואקדים הבכור שור הקשה מאי אמר ר"א למדנו שהולכים אחרי רוב הולכי דרכים וקשה פשיטא הלא בכל התורה אזלינן בתר רובא ותי' דשם בורגנין הי' קרובים כפרים אשר רוב ישראל וקמ"ל דאזלינן בתר רובא ולא בתר קרוב כר"ח בב"ב יע"ש ולדעתי פלא בשלומא אם הקרוב ודאי ורוב הוה רק ספק גדול יש פלוגתא אי אזלי' בתר קרוב או בתר רוב אבל אם אזלינן בתר קרוב הוה ג"כ דאזלינן בתר הרוב מהקרוב אז בודאי אזלינן בתר רובא דעלמא דהוא גדול מהרוב של הקרוב ויש לרובא דעלמא עוד מיעוט מן הקרוב שהמה ג"כ עכו"ם ודוק. אך נ"ל לחדש דבר דנא מיבעי ברוב נכרים אלא אפי' רוב ישראל מותר החמץ בהנאה ואסור באכילה דיש חזקות כשרות לכל בני ישראל שלא עוברים על בל יראה בפסח וא"כ אם הולכים בדרך הזה מאה בני אדם ויש בתוכם שמונים ישראל ועשרים עכו"ם ואנו חוקרים ממי נאבד גלוסקא חמץ אמרי' מרוב נכרים אשר מותר להם בחמץ המה עשרים נפשות ומשמונים ישראל לו יהי' שיש איזה עוברי עבירה המה מיעוט קטן מאד ממאה ישראל יש עשרה שאוכלים חמץ והלכו בדרך וחמץ אתם א"כ כנגד בני ישראל שנושאים אתם חמץ בפסח יש עכו"ם רוב א"כ הפת עכו"ם אסור באכילה שמכח הרוב הוה פת עכו"ם ומותר בהנאה ואסור באכילה וא"כ מכח חזקת כשרות של רוב ישראל נולד לילך אחרי רוב הולכים שנושאים אתם חמץ ולא אחרי רוב הולכי דרכים אם המה עכו"ם רק אחרי רוב מרוב הולכי דרכים אשר נושאים חמץ ואפי' אם הולכים רוב ישראל בדרך אזלי' בתר רוב אשר אתם חמץ ודוק. ואין להשיב דאין לחקור על חזקת כשרות רק אם אנו דנין על אדם וגוף ידוע אבל אם אין אנו דנין על אדם ידוע לא שייך לומר מכח חזקת כשרות אנו אומרים שחמץ מיד עכו"ם נפל כמו שחדשו תוס' שבועות דף מ"ו בד"ה ספרא דאגדתא דלא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן כיון דאין דנין על גוף ידוע אמרי' בודאי איכא גנבי ישראל יע"ש. ואחר עיון זה טעות דחזקת כשרות בא מכח רוב עיין פנ"י בסוגי' שמא יחפה עב"ח דרוב זרע בני ישראל המה שומרי תורה וא"כ בבטח אם עוברים שמונים בנ"י בדרך בפסח לא יהי' יוד אשר נושאים אתם חמץ בפסח וא"כ בודאי נאבד מעשרים עכו"ם אשר נושאים חמץ וא"כ אין הולכים אחרי רוב עוברי דרכים רק אזלינן בתר הרוב מעוברי דרך אשר אתם חמץ ודוק. ולפ"ז קשה מנ"ל דלמד לילך אחרי רוב דרכים הי' לומר דאזלי' בתר רוב עוברי דרכים דלמא אזלי' בתר נושאים חמץ וצע"ג. אמנם אם איירי שהי' שהות שישראל יקח בצק מנכרי ויאפה וא"כ הי' לנו לומר במחצה עוברי ישראל וק"ו ברוב עוברי דרכים ישראל שנפל מישראל אשר נשאו אתם חמץ שנאפו אחר יו"ט וא"כ במחצה על מחצה יהי' מותר אפי' באכילה דמכח פת עכו"ם הוה ספק דרבנן וגם מכח חמץ שעבר עליו הפסח הוה רק מדרבנן ונילך להקל מהכ"ת לחוש שהי' ממיעוט חמצן של עוברי עבירה ולאסור הן באכילה הן בהנאה ונהפוך הוא נילך שהוא ממחצה ישראל שאפו אחר הפסח ומותר אפי' באכילה וע"כ דאיירי ברוב עוברי דרכים גוים ואז אזלי' בתר רובא אפי' באיסור דרבנן באיסור פת עכו"ם ודוק. ואין לומר דאפי' במחצה עכו"ם ומחצה ישראל נאסר דסמוך מיעוט עובר עבירה מישראל לחצי עכו"ם והוה רוב שאסור באכילה עכ"פ זה אינו כיון דאיסור פת עכו"ם רק שורשו דרבנן ומקילין ולא מצרפין מיעוט של עוברי עבירה וגם דלמא החליפו מיד ודוק. ובזה יובן עמקות דברי מהרש"א שהקשה אימא קושטא דבסמוך לפסח הי' ואין לתלות דאחר הפסח נעשה ולאו משום אם היינו תולין בישראל הי' מותר מוכח דרוב עוברי דרכים עכו"ם אלא אלו היינו תולין בישראל הי' גם אסור בהנאה כדין חמץ ישראל שעבר עליו הפסח ותי' וז"ל וי"ל דאילו אין לנו לתלות שאחר הפסח נעשה בלא רוב עוברי דרכים גוים נמי נא הוה תלינן בישראל שעבר על לאו דלא יראה אלא דשל גוי אבל השתא דאיכא למימר אחר הפסח נעשה תולין שפיר בישראל שעשאום בהיתר והי' מותר אי לאו משום רוב עוברי דרכים עכו"ם והוה פת עכו"ם עכ"ל לא כתב מהרש"א בלאו רוב עכו"ם אלא מחצה על מחצה אבל בתירוץ השני כתב מהרש"א וז"ל בלאו רוב עוברי דרך אלא במחצה ומחצה ישראל עכ"ל רק מהרש"א מרמז דלא צריך רוב עכו"ם ולא אפי' מחצה עכו"ם דאזלי' בתר עוברי דרכים אשר להם חמץ ורוב בני ישראל אין להם חמץ ולא שייך כלל לרוב עוברי דרכים אבל אם יש לתלות שנעשה אחר הפסח בהיתר אז צריך רוב עוברי דרכים עכו"ם ודוק. אך הי' קשה נו א"כ במחצה עכו"ם נימא סמוך מיעוט עוברי עבירה למחצה עכו"ם ויהי' עכ"פ אסור באכילה לכן חידש עוד תי' במחצה על מחצה הוה ספק חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ואזלי' להקל רק תינח להנאה אבל לאכילה נימא מיעוט חמץ של עוברי עבירה וכתב מהרש"א וז"ל אבל לענין פת של גוים ניחא דאי הוה תלינן במחצה ישראל ומחצה גוים אדרבה הוה שרי דספיקא דרבנן לקולא דפת של גוים אינו רק איסור דרבנן עכ"ל קשה להבין תיבת אדרבא וגם מה שדייק אינו רק איסור דרבנן וצע"ג. ולפמ"ש ניחא דקשה לו דעכ"פ נימא סמוך מיעוט של עוברי עבירה למחצה גוים ויהי' אסור באכילה לכן תי' אדרבא אם יש מחצה ישראל תלינן שנעשה מעכו"ם הגם אם לא הוה ספק השקול ויהי' אסור דממחצה ישראל נפל רוב המחצית שאין להם חמץ בפסח א"כ הוה רוב שהוא פת עכו"ם ויהי' אסור וזה אמר דהוא רק איסור דרבנן שורש דרבנן ותלוי' להקל קצרתי ודוק. ונפן לחקור שורש הדין כפי מה שהערנו ב"ה לכאורה אם אנו מסופקים אם הוא פת עכו"ם נאמר אוקי חזקת קמייתא דבצק הי' מעיקרא מותר באכילה א"כ נימא דגם עכשיו מותר באכילה אך זה שיבוש גדול הא האיסור בא ע"י אפיה של עכו"ם ואיך נימא אוקי הפת על חזקת קמייתא כשהי' עיסה הי' מותר שישראל יבשל העיסה הלא הי' גם יכול לאפות רק חיישי' באפיה נעשה איסור ובשם פת לא הי' חזקת קמייתא כמובן וכן הי' קשה נימא אם ניחש שהוא אסור בהנאה נימא הלא כשהי' עיסה הי' מותר בהנאה לישראל כדמוכח בסוגי' מצות כותי ונימא שהוא עדיין מותר בהנאה וגם זה שיבוש דהא עכשיו הוא חמץ וההיתר הי' בשעה שהי' עיסה ולא הי' נתחמץ ואיך שייך אוקי מילתא אחזקה הלא נשתנה ונעשה חמץ כמובן. אלא לפ"ז קשה הלא ביו"ט אפי' חמץ של גוי נאסר באכילה ובהנאה ובמוצאי יו"ט יש ספק אי הלך איסור הנאה מהחמץ א"כ מאי חקר מהרש"א דנימא ספק דרבנן להקל הא הוי אתחזק איסור וספק אם נעשה היתר באיתחזק איסור גם ספק דרבנן להחמיר וצע"ג אך זה טעות דביו"ט בפסח לא חל איסור דרבנן דהא חמור על קל אינו חל רק בעבר עליו הפסח והוא עבר עליו בב"י בא איסור דרבנן ושפיר הקשה מהרש"א נימא ספק דרבנן להקל. ולפ"ז נחדש דבר ב"ה ואקדים דבר מתוק מטו"א חגיגה דף ד' שתירץ קו' הר"ן איך מוכח דאזלי' בתר רוב דאל"כ ניחש במקום נקב קשחט דלמא הטעם כרמב"ם דספק דאורייתא להקל ותי' הגאון דהי' מחזיקים מאיסור אבמה"ח על איסור טריפה דמחזיקי' מאיסור לאיסור והי' הספק אסור רק כיון דמחליטים רוב בהמות כשרות א"כ כיון שנשחט בחזקת היתר עומדת אבל אם לא הי' רוב ולא נולד חזקת היתר הי' הספק אסור דמחזיקים מאיסור לאיסור דפח"ח. אמנם נ"נ דדווקא אם יש ספק שאיסור השני הי' בעוד שהי' האיסור הראשון בעולם אבל אם אי אפשר להיות איסור השני בעולם כאשר הי' עודנו איסור הראשון בעולם לא שייך שמחזיקים מאיסור לאיסור דהא לא הי' אפשר להיות השני בעוד איסור הראשון נסתלק והשני לא חל מספק ודוק. ונחזי אנן אם החמץ ע"כ מקודם או תוך הפסח א"כ אם אנו רוצים להקל בסוף הפסח לא שייך לומר להתיר באכילה דפת עכו"ם הוה ספק איסור דרבנן דהא איסור פת עכו"ם הי' גם בפסח עליו אם הי' פת עכו"ם ומחזיקינן מאיסור הנאה חמץ של עכו"ם שאסור באכילה לישראל לאיסור פת עכו"ם אבל לענין הנאה דדלמא עבר עליו ישראל עב"י והי' אסור בהנאה בפסח לא שייך מחזיקינן מאיסור לאיסור דהא איסור הראשון הלך ואיסור השני לא הי' בזמן איסור הראשון ואמרי' ספק דרבנן להקל וא"כ אסור באכילה ומותר בהנאה כאשר פסק הב"ח ומג"א ודוק. רק כל זה אם הי' ספק חמץ מקודם פסח או תוך הפסח אבל בחולין דף ד' דיש ספק בבצק או אי אפה ישראל או גוי עיין תוס' בשם ר"ת שם א"כ הדר כל הקו' לדוכתא נימא דהי' העיסה בחזקת היתר אכילה והנאה ונשאר בחזקתו ומותר אפי' באכילה אבל בספק חמץ שעבר עליו הפסח וכל הספק אם הי' של גוי בפסח והי' לו חזקת איסור מחזיקי' מאיסור לאיסור לאכילה ושפיר פסק הב"ח ומג"א ודוק. ונשאר רק לחקור אם יש לתלות שעבר עלי' הפסח או לתלות שנעשה אחר הפסח ונ"ל דעיין במג"א סי' תס"ז בחטה הנמצא הגם דלא מחזיקי' ממקום למקום אבל מחזיקי' מזמן לזמן ואמרי' כאן נמצא כאן הי' מקודם ואסרי' הכל למפרע ועיין בח"י ובמקו"ח יעו"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' א' סק"ח דאם נשתמד לא מחזיקי' לאסור למפרע מכח חזקות כשרות שהי' לו ועיין בח"מ סי' ל"ד לענין עדים שלא נפסל שטרות מלפנים יעו"ש. ומזה נראה אי תלי' דהוה גלוסקא מגוי לא תלינן שאפה החמץ אחר הפסח דנהפוך הוא מחזיקי' מזמן לזמן וכאן נמצא וכאן הי' בפסח אבל בישראל שיש חזקת כשרות תלינן שנעשה אחר הפסח וגם נאבד אחר הפסח וזה שדייק התוס' ובישראל תלי' אחר הפסח נעשה עכ"ל אבל אם תלינן של עכו"ם אמרי' שהי' מקודם בפסח ועשה קודם פסח כי מחזיקי' מזמן לזמן כאן נמצא כאן הי' זמן זמנים טובא ודוק. ואכתי נשאר להבין סוף דברי מהרש"א שהקשה מאי קמשני תוס' אי חמץ של נכרי אסור בהנאה אחר הפסח הי' לו לאסור מספק שמא בפסח נעשה והקשה הנ"ל הא ספיקא דרבנן להקל עכ"ד ונתקשה הח"י סי' תמ"ט אי חמץ של נכרי יהי' אסור בהנאה ע"כ כר"י בפסחים דף כ"ח א"כ הוה ספק דאורייתא והוא השגה גדולה מאד. ונ"ל דלכאורה קשה הא במשנה פ"ב דפסחים מבואר דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועיין ברי"ף שם שאפי' מותר באכילה רק משום דכתב בישראל אסור בהנאה כתב בנכרי מותר בהנאה רק שהבעל העיטור מחמיר באכילה ועיון בב"י סי' תמ"ה ומאי חידש ללמוד מר"ג. ועלה בדעתי דהי' בס"ד בשלומא חמץ קודם פסח כאשר בא זמן איסורו ונאסר בהנאה אז אינו עוד ברשותו של אדם דשם איסור הנאה מפקיע מרשותו רק עשאו הכתוב בישראל כאלו ברשותו לעבור עליו בב"י ואחר הפסח הלך שם איסור הנאה ומותר מדאורייתא הן של ישראל והן של עכו"ם דהא שעת איסור ביום י"ד פקע החפץ מרשותו והקב"ה לא אסר רק ז' ימים ומהכ"ת לאסור אחר הפסח חמץ של נכרי דנא עבר איש על בל יראה אבל בנתחמץ בפסח ס"ד דיהי' אפי' חמץ של גוי אסור דלא הי' לו שעת היתר מעולם דאין זה חמץ דחוזר להיתר ראשון דהא לא הי' מותר וקמ"ל שבכל אופן חמץ של נכרי מותר וזה שדייק התוס' הי' אסור שמא בפסח נעשה ולא כתבו שמא קודם פסח נעשה והי' ס"ד חמץ של נכרי שנעשה בפסח יהי' אסור מדרבנן עכ"פ לאחר הפסח וע"ז הקשה המהרש"א הא הוה ספק דרבנן וקמ"ל אפי' הי' ניכר שגלוסקא לא הי' מקודם פסח רק ספק דלמא נעשה בשביעי של פסח או מוצאי פסח אעפ"כ חמצו של נכרי מותר ודוק. ואולי הי' ס"ד לאסור חמץ של נכרי לאחר הפסח מפני חמץ של עוברי עבירה שמניחין החמץ ועברו על ב"י מפני שיוכלו להחליפן בשל נכרים אבל אם יהי' גם חמץ נכרי אסור בהנאה וק"ו באכילה א"כ לא יעברו להניח חמצם לעבור עב"י וגם לאכול איסור אחר הפסח קמ"ל דחמץ של נכרי מותר בהנאה א"כ באמת העוברי עבירה יחליפו דלא שבקו היתר ואכלו איסור ושפיר חדשו בתוס' שהי' ס"ד לאסור שמא בפסח נעשה כדי להחליף חמץ בשל ישראל הקשה מהרש"א הא יש ספק שמא אחר פסח נעשה מישראל והוה ספק דרבנן. נחזור לתרץ קו' חק יעקב אי חמץ נכרי אסור ע"כ כר"י דחמץ אסור מדאורייתא וא"כ הוה ספק לחומרא ולפמ"ש למעלה נשאר עכ"פ נימא אוקמי החפץ על חזקה כאשר נעשה עיסה הי' מותר בודאי אפי' באכילה ובהנאה וא"כ עדיין הותר באכילה ובהנאה דנעשה אחר הפסח ולא נאסר כאשר נתחמץ ובחזקת קמייתא גם ספק דאורייתא מותר אפי' באכילה וכי תימא דלא הי' חזקת קמייתא בתורת פת א"כ אולי הוא פת עכו"ם ואסור באכילה ע"ז נאמר ספק דרבנן להקל אולי הוא ישראל שנאפה אחר הפסח וכי תימא לא ויש ספק דאורייתא עכ"פ לענין הנאה הוה ספק דרבנן להקל וקצרתי ודוק: