שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ז · סימן יד
להנ"ל אחד"ש מוצא שפתו אשמור בעזה"י לשלוח פסק על שאלתו ומה שנוגע לדין השבתי על התירים שחקר כבוד פ"מ נ"י ועל חדוש תורתו לא פלפלתי כי אני חלוש מאד ואת והב בסופה לצרף עצמי לשאר גדולים אם הסכימו או יסכימו עם פר"מ נ"י אודות אשר פתח היתר בעגונה הזאת אשת עובר אורח אשר מת בעירו כמבואר בהשאלה אשר שלח ופר"מ נ"י אחר שהביא פלוגתא של מהר"ל מפראג עם דברי ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט כתב וז"ל והנה בנידן דידן שיש סימנים בגופו כפי מה שאמרה אשתו שהשערות הי' שווארץ רעטליך וחוטמו ארוך והיה לו בלבול הדעת וגנוח גנוח מאוד וסימן שהיה לו בלבול הדעת והי' עיתים שועה אפשר שזה הוא סימן מובהק ביותר כי לא נמצא אחד מאלף ואם לא הוה סימן מובהק ביותר רק סימן אמצעה וגם יש סימן מובהק ביותר בכליו ע"ד היינו ע"ו כתב פאס שלו וא"כ לשיטת מהר"ל מפראג מהני ממ"נ אי סימנים דאורייתא מהני סימן אמצעי שבגופו ואי סימנים דרבנן ולא מהני סימן אמצעי אבל אז הא לא חיישינן לשאלה ומותרת ע"י פאס שלו שנכתב בו שהוא שלמה שטראסמאן ולשיטת הב"ש דספק דחיישינן לשאלה אבל הא בכלים דלא מושלי אינשי מודה הב"ש דלא חיישינן לשאלה והכתב פאס ודאי מכלים דלא מושלי אינשי הוא ולא חיישינן לשאלה ואף לשיטת הב"י בתשו' דגם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה מ"מ כאן בנידן דידן מודה דלא חיישינן לשאלה דהא ודאי שאלה דיחיד היא שיזדמן שישאל פאס שלו לאיש אשר כל פרצופו דומה לפרצוף שלו מכל וכל ולזאת לא חיישינן כמ"ש בתשו' חכ"צ סי' קל"ד דלא חיישינן לשאלה דיחיד יע"ש ויעיין בתשו' חתם סופר אהע"ז ח"ר סוף תשובה ע"ג וז"ל שם וכבר כתב בתשו' חכם צבי דאם יש לו סימן בגופו וט"ע במלבושיו ליכא למיחש לשאלה דה"ל שאלה דיחיד שהשאיל מלבושיו דוקא למי שהי' לו סימן כמוהו והא קיי"ל לנפילה דיחיד לא חיישינן בב"ב קע"ב ע"ב אלו דבריו ז"ל ונחלקו עליו מטעם שכ' הוא עצמו דיש לחלק בין נפילה למציאה שהוא במקרה והזדמן ובין שאלה שהיא בכוונה שאפשר שהשאיל כליו למי שהי' לו סימן ממש כמוהו הנה בנידן שלפנינו נהי דהשאלה הי' במכוון לאיש זה אבל השתוות פרצופו לפרצופו של זה ממש ונפילתו במקום מלבושיו העליונים של זה הוא הרבה יותר מנפילה דיחיד עכ"ל ח"ס והנה הא גם כאן בנידן דידן י"ל כן נהי' דהשאלה היה במכוון לאיש זה אבל השתוות פרצופו לפרצופו של זה שערות ועינים וחוטם ופה ממש ולאיש אשר יש לו ג"כ שיגעון כזה בודאי הרבה יותר מנפילה דיחיד ולא חיישינן. לע"ד לא דבר על נכון כאשר אבאר בעזה"י כי בנידן שאלתו החכם צבי וגם אדמ"ו חת"ס ז"ל מודים דחיישינן לשאלה דיחיד ואפרש דברי ואקדים להעתיק בקיצור אמרים דברי החכ"צ סי' קל"ד שכתב וז"ל וא"ת היכא מדמינן שאלה דיחיד שהוא בכונת שואל ומשאיל לנפילה שהוא בלתי כוונת מאבד והמוציאה נמי בהיסח הדעת היא באה לו כדאמרי' בעלמא ג' באים בהיסח הדעת מציאה וי"ל כיון דאין דעת כוונת שואל ומשאיל תלוי כלל במקרה ההוא שהיא הרושם שבמצח החור הוה ליה כשלא מדעת אלא כבמקרה עכ"ל וכו' שם באריכות ושוב כתב וז"ל הרי שאף בדבר הנעשה בידי אדם בכוונה המכוונת אלא שאין מכוונים לאותו הפעם הרי הדבר לענין הפרט ההוא כאלו נעשה מאליו בידי שמים הכא נמי בנידן דידן אף שנתכוונו זה להשאיל ולזה לשאול לענין פרט הרושם שבמצחו הוה ליה כאלו נעשה מאליו והדר הוה ליה כנפילה דיחיד דלא שכיח לאביי עכ"ל. ועתה נחזה הנה יש שני אופנים פאס (א) אשר לא כתב בו שאטור צורת השערות והעינים והחוטם רק כתיב בו שם האיש ושם משפחתו ושם העיר מולדתו או עיר אשר דר בו ואם אחד הי' נמצא מת ובבגדיו פאס שלו שהי' נקרא במשל יאזעף שווארץ מעיר סעגדין ובא אשה או עדים ונתן סימנים שערות שווארץ ראטליך והעינים לאזור בלוי והחוטם ארוך ובדקנו המת והי' שערותיו ועיניו וחטומו כן כאשר אומרת האשה או העדים הי' נכון הדבר הגם דחיישי' על שאלה שהמשאיל וגם השואל עשו מדעת וברצון פעולת השאלה מהכ"ת ניחוש לשאלת היחיד שהזדמן שהשאיל המשאיל הוא שם האיש יאזעף שווארץ מסעגדין לאיש אשר שאל הפאס שלו שיהי' נמצא בגוף השואל כל הסימנים אשר יש בגוף המשאיל הלא בפאס לא הי' כתוב שטאטור והי' הפאס ראוי' בשאלה לכל בר ישראל מרובא דעלמא ומהכ"ת שהזדמן במקרה בלתי כוונה מכוונת שהי' השואל שוה להמשאיל בסימני גופו והוה דומה לנפילה דיחיד (ב) יש פאס אשר כתיב בו השטאטור מהאיש הלוקח הפאס בהאמט שמסתכל הנותן הפאס סימני האיש תואר ראשו דמות שערות ראשו דמות עיניו דמות חוטמו וכדומה א"כ הפאס לא יוצלח לשום איש בעולם להשאיל לו דהא במקום דצריך להראות פאס שלו יהי' הפאס בעוכרו אם לא יהי' בו תואר השערות והעינים והחוטם כמו שכתב בפאס שאיש ששמו יאזעף שווארץ יש לו שערות למשל שווארץ ראטליך ועינים לאזור בלוי והחוטם ארוך ואם לא נדמה יותן מיד בבית אסורים כי עין בעין נראה כי זה האיש נודד בפאס של איש אחר וא"כ אי אפשר לשאול הפאס רק אם ימצא איש אשר שוה עמו בסימנים או כעין סימניו ובפאס כזה בודאי לא שייך לומר דהוה חשש שאלה דיחיד דהא שאלה נעשה ברצון שניהם של שואל והמשאיל ולא דמי לנפילה דנעשה שלא מדעת אז סמכי' לומר דלא נפל דאיך אירע יוסף בן שמעון אבדו ויוסף בן שמעון מצאו הלא כל העולם הי' ראוי למצוא אותו וה"ה בנידן החכם צבי הגם דחיישינן לשאלה והי' ראוי' רוב העולם לשאול הבגדים ואיך בא במקרה שהשאיל כליו לאיש אשר הי' לו רושם במצחו והוא כהזדמן מאליו כמובן. אמנם בנידן שאלתו שכתב כבודו נ"י וז"ל וצויתי מיד לבעה"ב מלון אורחים ולשמש דקהלתינו וגם לגבאי דח"ק שיעיינו בטוב לראות בעת הטהרה האם נמצא פרצוף פניו דהיינו השערות והעינים והחוטם והפה כמו שנרשם בפאס עכ"ל א"כ שהי' נכתבים כל סימני פרצופו בפאס וא"כ אפוא אין ראוי להשאיל לאיש אחר רק לאיש אשר דומה לו בשערות והעינים והחוטם א"כ שפיר יש לחוש שאיש אשר הי' יכול לשאול אותו פאס הוא הנמצא כעת מת הוא השאיל הפאס מהאיש מאיללאווא וגם האיש מאיללאוא ראה שיש להאיש סימנים כאלה והשאיל לו הפאס א"כ נעשה השאלה עם הסימנים בדעת מכוונת וגם החכ"צ מודה דחיישינן שמצא איש עם סימניו וע"י הסימנים השווים השאיל לו ודוק כי זה ברור בעזה"י בהבנת החידוש של נפילת היחיד אשר השמיע החכם צבי ז"ל והבן בדבריו יעו"ש. ואם כן ממילא אין ראי' מדברי אדמ"ו ז"ל בחת"ס סי' ע"ג דשם חידש אדמ"ו הגם שחלקו על הח"צ גדולי אחרונים היינו כיון דהשאיל ברצון אפשר שהשאיל כליו למי שהי' לו אותו סימן אבל איך הזדמן שהשתנות פרצופו של השואל נשתנה לפרצוף המשאיל ממש יעו"ש אבל כאן הלא אי חיישינן לשאלה שהשאיל הפאס שלו עכ"ח הי' צריך השואל להיות באותן סימני פרצוף שלו אשר נזכרים במכתב הפאס ההבדל גדול מאוד וגם אדמ"ו ז"ל הזכיר עוד בצירף ונפילתו במקום בגדים עליונים ודוק. ואוסף נופך אשר חקרתי במקו"א בודאי מה דאמרי' דלמא אחר ג' ימים נשתנה צורת בעל האשה אשר נעלם בעלה הוא דחיישינן דאיש אחר הי' לו דמיון צורה של בעל האשה הזאת העומדת לפנינו ואחר ג' ימים נשתנה פניו להיות ממש כצורת האיש הנעלם מאשה הזאת הוא רחוק משכל לחוש לזה רק דחיישינן דאחד מרוב עולם הי' לו דמיון בחייו לבעל האשה העומדת וחיישינן דע"י ג' ימים נשתנה פניו להיות כדמות בעל האשה העומדת לפנינו כמובן. ובזה מיושב אשר חששו חכז"ל על השתנות פניו והנב"י בח"ר סי' נ"ב בד"ה ועוד כתב וז"ל ועוד נלע"ד דהא ודאי דאף דהמתים משתנים ג"י אחר מיתתם אבל שתשנה הצורה ותדמה לצורת איש אחר זהו מצד השכל רחוק ומילתא דלא שכיח אלא שחכמים חששו מחמת חומר חזקת אשת איש ולא בכ"מ הקילו משום עגונה רק בעסק נאמנות העד הקילו וכמבואר בפוסקים אבל לחוש שנשתנה צורתו ותדמה לזה שהשאיל לו בגדיו זה רחוק מאוד וגרע משאלה דיחיד או נפילה דיחיד ועיין ביבמות דף קט"ז ע"א בתוס' ד"ה למאי ניחוש עכ"ל ולפמ"ש חששו חכז"ל דלמא הי' לבעל בחייו דמיון לבעל האשה הזאת ובמותו ומונח ג' ימים נשתנה לגמרי לצורה של בעל האשה הזאת ועכ"פ דברי הנב"י כדברי אדמ"ו חת"ס ז"ל המה לדינא שפה אחת ודברים אחדים ולפי מה שבארתי יש להמתיק מהכ"ת ניחוש להשאיל לאיש אשר הי' סימן שלו וגם הוא הי' לו דמיון עכ"פ לאמור כאשר מת נשתנה פניו לפרצופו ממש הוה כנפילה דיחיד לאמור שהי' לו סימן שלו וגם דמיון בפרצופו להיות משתנה להיות דומה לו אבל בנידן שאלתו שע"כ הי' לאיש בחייו אותן סימנים דאל"כ לא היה יכול להשאיל לו ודוק. ואין להשיב דא"כ דניחוש שהשאיל דווקא לאיש אשר לו סימנים הכתוב בהפאס הוא יהי' נמצא באחד מעשרת אלפים ויהי' הסימנים סימן מובהק ביותר הוא דבר שפתים לדעתי בודאי אם באנו לדון דלמא איתרמי סימן כסימן אז כלל גדול אם לא ימצא באחד מאלף לא חיישינן דלמא הוא איש אחר ויש בו אותו סימן שלא נמצא באחד מאלף אבל אם אנו חוששים דלמא השאיל הפאס שאירע מקרה שבחייו בא במלון עם אחד הדומה לו והשאיל לו הפאס והוא שמת עכשיו הגם שהי' אחד מעשרה אלפים בעולם עכ"פ בחייו נזדמן בפונדק עם בעל האשה הזאת אשר נעלם מאתנו והבן. אמנם מה שהוסיף מע"כ נ"י לכתוב וז"ל ולאיש אשר יש לו ג"כ שגעון כזה בודאי הרבה יותר מנפילה דיחיד עכ"ל וכן בראש דבריו כתב וז"ל והי' לו בלבול הדעת וגנח גונח מאוד וסימן שהי' לו בלבול הדעת והי' עיתים שוטים אפשר שזה הוא סימן מובהק ביותר כי לא נמצא אחד מאלף עכ"ל יפה דרש כי יש לחקור עליו. הנה לעולם קשה לי למה תנן במתני' פט"ז מיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו למה תנן בגופו ובכליו ולא תנן אעפ"י שיש סימנים על גופו ועל כליו דהמעיד אומר שיודע סימנים על בעל האשה ועל כליו וצע"ג ואמרתי שרש"י פי' במשנה וז"ל אין מעידים על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכירו שזהו אבל לא ראוהו פרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא עכ"ל משמע דמשנה קאי על העדים שלא יעידו לאשה שמת בעלה ותנשא לאיש אחר אעפ"י שראו מת והכירו בו סימנים בגופו ובכליו אעפ"כ לא יאמרו עליו שמת ואם הי' שונה אעפ"י שיש עליו וכליו סימנים דאז הי' מקום לומר שלא יעידון עדות סימנים על גופו ועל כליו לפני הב"ד וזה אינו אמת רק שהעדים המכירים בגוף וכלים שהוא פלוני המת לא יעידון עדות סתם לאשה שמת בעלה אבל בהכרת פרצוף וחוטם יוכלו להעיד סתם עדות שמת בעלה א"כ כל המשנה קאי על העדים וק"ל והארכתי בזה במקו"א בעזה"י. אך באמת נ"ל דבר חדש בעזה"י דכל סימנים אשר המה שינוי בגוף זה מכל שאר גופי בני אדם שיש יתרון או חסרון או איזה עקמומית או בליטה וכדומה אשר פעל היכר בגוף האדם הוא מהני עכ"פ בסי' מובהק באחד מאלף לא נמצא כמוהו כי סימן כזה אינו בידו להשתנות ואין דרכו להשתנות דהא בשומא עשוי להשתנות יש פלוגתא בגמ' אי הוה סימן אבל אם יתן סימנים על גופו למשל שהי' דרכו שימלא שחוק פיו בהוללות וסכלות או הי' תהלוכו מלא שגעון ברצוא ושוב או הי' משתולל בשוק וברחובות וכדומה אשר האדם בר שכל יוכל לעשות כן ברוב חכמתו כאשר עשה דוד המלך כחכז"ל לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך וכן יש לכל אלה רפואה בבתי משוגעים אשר יסרוהו ויענוהו ויעשו גם רפואות עד שיהי' כדרך כל אדם סימנים שיש לעשות בערמה וכל אשר יוכל להתרפאות סימנים כאלו לא נחשבו לסימנים כלל ולכן תנן במשנה אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו להשמיע שסימנים על גופו ועל כליו אשר אפשר להשתנות לא נחשבו בכלל סימנים כלל דדלמא נשתנו השגיונות והסכלות וא"כ לא די ששיגעון לא נחשב לסימן מובהק אלא לא נחשב לסימן כלל דדלמא שבעל הפאס אשר ממנו שאל הפאס הי' ניכר טבעו בשגיונות וסכלות והוללות התחדש והרגיל עצמו השואל לעשות שגיונות וסכלות והוללות כמשאיל לא נחשב סימנים בגופו כלל ועיין ברמב"ם פי"ג מהל' גירושין הנ' כ"א שכתב אעפ"י שיש סימנין בגופו וכליו ואפי' שומא דסימנים צריכים להיות בגופו כמו שומא דאל"כ לא נחשב לסימנים כלל וכן משמע מש"ע א"ע סי' י"ז סעיף כ"ד במחבר ורמ"א שסימנים המה דווקא דבר ניכר ונראה שינוי באיברי אדם ולא קחשב שום סימנים אחרים אשר יהי' סימנים עליו והגם דבש"ע כתב מצאו מת או הרוג א"כ ע"כ צריך להיות הסימנים בגופו אבל הא גופא קשה למה לא השמיע אחד מן ראשונים הדין אם יכולים להעיד על האדם שמת או נהרג בפניהם שמעידין על סימנים במידות ותהלוכות אשר יהי' סימן מובהק או סי' אמצעי על איש המת אלא ע"כ דאין זה בכלל סימנים ודוק. ומה שחפץ לצרף לסימן שהי' גנוחו גנח הרבה חולה החזה מה שהערותי אין זה סימן ובפרט שגנוח על החזה שכיח הרבה ויוכל להתרפאות בכמה רפואות וגם יוכל להעשות בערמה להיות דומה לבעל הפאס אין זה סימן כלל. וראיתי שכתב מעלת כבודו נ"י וז"ל הרב ר' משה אלי' כתב לו אגרת ונתן בידה וכתב בו שאשה הינדל המביאה מכתבו היא אשת שלמה שטראסמאן וזה ערך ט' שנים אשר עזב אותה והי' נע ונד תמיד כי לא הי' לו דעת צלולה והי' עתים חלים ועתים שוטה וחתם שמו משה אלי' ברילל מורה הוראה בק"ק ווארין עכ"ל הא בורכא אם הי' עתים שוטה יש נחוש על אבידה שהשליך הפאס שלו כי היא אבידה מדעת ולא מהני כי פאס הוה כלי דלא מושלי אינשי כיון דהוא עתים שוטה א"כ חיישי' על אבידה מדעת כמו שהתעורר ע"ז הנב"י ח"ר א"ע סי' נ"א בד"ה וכבר יע"ש ואולי כי מה שכתב המורה עתים חלים ועתים שוטה הוא פי' על מה שכתב מקודם לא הי' לו דעת צלולה ע"ז מפרש שלא הי' תמיד כן אלא לפעמים לא הי' לו דעת צלולה אבל מעולם נא הי' שוטה שמאבד מה שנותנים לו וידרוש מעכנ"י מפי הרב המורה ההוא כי ירא אני מאד שאני מכיר בהרב הנ"ל שהוא ש"ב נ"י שהוא רגיל נדייק במכתבו ואולי הי' בעל האשה הנעלם עתים שוטה ממש ואז נפל היתר זה לגמרי כמובן. אמנם אם נא הי' בעל האשה הנצבת לפניו עתים שוטה רק שאחז בסכלות כאשר אמרה האשה אשר העתק מעלתו שאמרה לפניו וז"ל ושנא הי' לו דעת צלולה ונראה בו תמיד מעשה שטות עכ"ל ולא אמרה שהי' עתים שוטה א"כ נראה ני היתר ברור להתיר האשה מכבלי עגון בעזה"י. הנוב"י ח"ר סי' נ"א בד"ה והנה כתב וז"ל אפי' למיעוט הפוסקים דאפי' בכלים דלא מושלי אינשי ג"כ חיישינן והוא תשובת הב"י (בב"ש] ס"ק ס"ט מ"מ כל זה בנמצא מת ואין לנו שום ידיעה רק ע"י בגדיו או טבעת וארנקי אבל אדם שהוא חי לפנינו ואומר מי הוא וגם יש לו כתבים מי הוא וניחוש לזיופא למשקר ולגניבה זה לא שמענו מעולם עכ"ל וא"כ כיון שזה האורח שמת בא למלון האורחים ובעל הבית מלון האורחים השיב למעלתו נ"י כפי הנזכר במכתבו וז"ל כשבא בעש"ק מסר לו כתב פאס שלו שהי' נכתב בו מקום דירתו ותואר פניו בכל סימניו מהכ"ת שניחש שגנבו או שמצאו או ששאלו והגם בנב"י איירי שאמר בפיו ג"כ מי הוא כי כתב וז"ל שהוא לפניו ואומר מי הוא עכ"ל וכאן אפשר דלא אמר בפיו מי הוא רק מסר מעצמו הפאס לבעל מלון אורחים כמנהג שאורחים צריכים למסור פאס שלהם לבעל המלון וא"כ נפל הראי' שהביא שם הנב"י מיבמות דף קכ"ב דהא על נידן שלו שאמר מי הוא שפיר כתב הנב"י אם כותבים גט אעפ"י שאין מכירים רק על דיבור לבד ק"ו כאן שהי' אומר מי הוא וגם שטרו בידו ומבואר מי הוא יעו"ש אבל אפשר אם לא דיבר מי הוא רק נתן שטרו היינו הפאס לא הי' מתיר הנב"י הגם שמסרו כשהוא חי וצע"ג. (נלע"ד לחדש דבר בעזה"י דהי' קשה לי למה חיישינן לשאלה אם הלך איש בבגדיו ואח"כ מצאנו איש נטבע או נהרג או מת על פני השדה ולא ידענו בהאיש סימנים או ט"ע מי הוא לא נחליט מן הבגדים מי הוא המת דחיישינן לשאלה שהשאיל הבגדים לאיש אחר והוא המת נימא כאן נמצא כאן הי' על גוף זה וע"כ הוא בעל האשה הנעלם דאל"כ האיך נמצאו הבגדים על גוף זה והי' מתחילה על גוף אחר הוא בעל האשה. אך לק"מ מתחילה צריכים אנו לדעת על כאן נמצא ואח"כ אמרי' מה שנמצא עכשיו הוא הי' כבר כאן במקומו כמו אם נמצא סכין טוב בין סכינים גרועים לא חיישינן שמא אחר ששחט המומר לתיאבון הובא לכאן סכין טוב כאן הי' מכבר במקום הזה עיין משמרת הבית בהל' שחיטה וכן במג"א בסי' תס"ז בנמצא חמץ בחביות או בעיסה יעו"ש אבל בנמצא מת ולא ניכר לנו מי הוא איך נימא כאן נמצא הלא לא ידענו על הגוף הזה מי הוא אשר נמצא הבגדים עליו ואז אפשר להתחיל בהיפך כאן הי' כאן נמצא שהבגדים הי' על בעל האשה הזאת כך נמצאו עליו על בעל האשה הזאת דהא גם אם הי' עליו אפשר שהשאילם לאחר על יום או יומיים והשואל מת דאין חזקה על לעתיד כלל שלא יסיר בגדיו מגופו אבל מי שעומד חי ובידו פאס אמרינן כאן נמצא ביד איש הזה כאן הי' מיום שלקח מן האמט וע"כ הוא בעל האשה הזאת וה"ה אם הי' אחד עומד לפנינו בבגדיו כשהוא חי ואח"כ מת פתע פתאום ויש אח"כ סימנים מובהקים או ט"ע לעדים ממי הי' הבגדים האלה אמרינן כאן נמצא על גוף כאן הי' הבגדים מתחילה כשנעשה לו הבגדים מן האומן). בכל זאת נ"ל במה שהארכתי במקו"א דכל זמן שהאדם חי ויש חפץ בידו בודאי אמרינן חזקה כל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו הנב"י חקר למה חיישינן כלל לשאלה הא מבואר בסי' צ"ט בח"מ חזקה כל שהוא ביד אדם הוא שלו יעו"ש ותי' דיש חזקת אשת איש נגד חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו יע"ש ואמרתי במקו"א בשלומא אם האדם חי אמרי' כל מה שהוא בידו הוא שלו הגם שחייב לאחרים עכ"פ החפץ הוא שלו רק צריך לקיים משלו פריעת בע"ח מצוה וכדומה אבל אם נמצא אחר מיתה ונחליט שבעל החפץ מת וא"כ נפסק שם שלו מהחפץ אמרי' בהיפך דאוקמי החפץ על חזקת מרא קמא הוא בעל האשה ועדיין הוא שלו כי בעל החפץ חי ועדיין החפץ שלו דהשאיל לאחר והחפץ נשאר שלו דיכול להקדישו ולהפקירו ולמכרו כי ע"י השאלה נשאר החפץ להיות ברשותו עיין בעה"מ וברמב"ן במלחמות פרק ד' וה' במה שאין הלה מסרב להחזיר לו יכול להקדיש אותו עיין בספרי פלס חיים כלל הקדש ונדר שבארתי דבריו יעו"ש. ובזה חקרתי דלכך אמרו בגמ' דחיישינן לשאלה ולא אמרו גם חיישינן לגניבה ואבידה כאשר העיר החלקת מחוקק ולפמ"ש נכון אם ניחוש לגניבה ואבידה א"כ לא יוכל הבעלים ראשונים להקדיש ולמכור ולהפקיר א"כ אינו בחזקת קמייתא שיוכל לעשות בו כאדם שעושה בשלו אמרי אוקמי' אחזקת קמייתא שהי' יכול לעשות בו הקדש ומכירה וע"כ בעל החפץ הוא המת אבל בחשש שאלה נשאר הבעל החפץ לעשות בו כמו האדם העושה בשלו א"כ אמרינן אוקים החפץ בחזקת קמייתא ולא נפסק שם בעלים מהחפץ והמת הוא איש אחר אשר שאל החפץ ומהכלים לא נפסק שם בעליו מכח חזקת קמייתא דעדיין בעל האשה שהוא בעל החפץ חי וטוב לומר שנחזיק בחזקת קמייתא מלאמור שבעל האשה מת ונפסק מהכלי חזקת קמייתא שם בעלים ראשונים ודוק. אך אם אדם חי וחפץ בידו בודאי אמרי' חזקה כל שיש בידו חפץ הוא שלו ואמרי' כאן נמצא כאן הי' מיום שיצא הפאס מתחת ערכי שופטים לא זז הכלי הוא הפאס מתחת יד אשר לקח אותו באמט א"כ בעל האשה מת אח"כ במוצאי שבת קודש דהא בע"ש מסר בידו הפאס לבעל המלון כמנהג עובר אורח אשר מוסר פאס שלו לבעל המלון והבן זה. סיומא דמלתא חפצתי לכתוב באריכות בהיתר זה שכאן יש שני חזקות חזקה כל מה שביד אדם חי הוא שלו וחזקה כל מה שנמצא ביד אדם החי כאן נמצא כאן הי' מאז שנוכל לומר שבא לידו אני מצרף עצמי להיתרא אם ידרוש מש"ב הרב ר' משה אליהו נ"י שלא הי' עתים שוטה ממש ומה טוב שבכל זאת להראות ב' הקונטריסים מלאים שטות אולי יכירו המכירים שזה כתב ידו ממש ובל"נ אם יחזיק ד' כוחותי אכתוב עוד מכתב: