אור ברסלב
שות מחנה חיים ו › סימן נב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ו · סימן נב

סימן נא

שאלה איש אחד התרה באשתו שתשמר עצמה שלא תתייחד עם בן אחותה שהוא איש רע נואף וחכם להרע פן תכשל ממנו הגם שלא יחשוד אותה שח"ו תזנה עמו אבל לבו חרד פן יאנס אותה וגם המשרת בבית גילה לו כי מרגיש בו שחקר כמה פעמים אצלו אם יש עוד מאנשי הבית אצלה ולכן לפני שני אוהבים הוא מזהיר אותה שלא תתייחד עמו בחדר לבדו אפי' שהחלון או הפתח אינו סגור והאשה שוחקת על בעלה על שחושד בכשירין כי יש לו פה דובר נבלות אבל את אלקים הוא ירא ולא יעשה כזאת ח"ו ולא תוכל לברוח מן החדר אם יבוא קרובה אצלה והבעל הזהיר אותה פעם שנות שלא תעשה כזאת לישב עמו ביחוד והבעל נסע לעיר אחרת ליקח סחורה ושני אנשים אשר שמעו התראת הבעל הסכימו לבוא אל האשה ולייעץ לה שתעשה כאשר ציוה הבעל ולעת ערב אחר תפלת מנחה הלכו ביחד אצלה וכאשר באו אל הדלת עמדו כרביעית שעה להתייעץ איך ידברו אלי' שלא לפגוע בכבודה ופתע פתאום שמעו צעקה שמע ישראל ונפתח הדלת וברח בן אחותה הנ"ל והמה נכנסו ומצאו אותה באימת מות וספרה כי זה חצי שעה בא בן אחותה הנ"ל והגידה לו אל תבוא עוד אצלי כי בעלי חושד אותי ממך וחרה אפו וכעס על בעלי והלך מחדר לחדר בלך ושוב בכעס וברגע פנה אלי ואחז רגלי והניח אותם על הסאפפע אשר ישבתי עלי' ואנס אותי וכאשר התחיל לבעול שב רוחי אצלי וצעקתי בצעקה ופרש עצמו וברח והיא מבטיחה לבעלה שלא הכניס כל עטרה וגם פירש באבר חי ולא נטמאה ממנו ושאל הכהן אם מותר להיות נשאר עם אשתו אהובה לו. תשובה לפום ריהטא אסורה אשה זו על בעלה משום סוטה דהא מבואר בש"ע א"ע סי' קע"ח סעי' א' וז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו ובלבד שיהי' הקינוי והסתירה כראוי ואז הפסידה כתובתה אפי' מת קודם שגירשה כיצד הקינוי אומר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני אפי' הוא אבי' או אחי' עכ"ל ובסעיף ז' וז"ל לא יאמר אדם לאשתו אפי' בינו לבינה ואל תסתרי עם פלוני דלמא קיי"ל כריב"י דאמר קינוי בינו לבינה הוה קינוי רמ"א וז"ל ועכשיו אין לנו מי סוטה ואם נסתרה אחר הקינוי אסורה לו לעולם עכ"ל ובסעי' ח' ברמ"א וז"ל ואין חילוק לענין סתירה לאחר הקינוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא עכ"ל וא"כ בנידן הנ"ל שהבעל הי' מקנא לה לפני עדים והעדים עמדו כשיעור טומאה לפני הדלת ואח"כ ברח בן אחותה אשר הבעל קינא לה ממנו א"כ היא אסורה על בעלה אפי' אם לא הי' שום אות והוכחה על בעילה דהא כתיב נסתרה והיא נטמאה עיין תוס' סוטה דף כ"ח כל זמן שלא תשתה מים מאררים אפי' טהורה היא נענש משמים אם הבעל בועל אותה ודוק. ואחר העיון מצאתי סתירה לזה שאינה אסורה משום סוטה דהא הבעל לא הי' מקנא לה על זנות ברצון אלא פן תאנס מאיש רע בן אחותה וכבר מבואר בסוטה דף כ"ו ויבמות דף נ"ה שאם קנא בדרך אברים לא הוה קינוי יען דאין נאסרת בדרך אברים והקינוי צריך להיות בדבר שנאסרה בו וכתב המ"ל פ"ג מסוטה הל' כ"ד וז"ל נראה לי דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנס אותך לא חשוב קינוי ואם נסתרה אינה אסורה עכ"ל וא"כ גם כאן דלא קינא לה רק שמא תאנס א"כ לא הוה כאן איסור סוטה משום קינוי וסתירה ודוק. ועלה בדעתי דתלי' דין של המ"ל בשני דיעות המרדכי הובאו בסי' קע"ח ברמ"א סעיף ג' אם עברה על היחוד והלכה בשדה עם שני אנשים ואמרה שנאנסה די"א דאפי' במגו אינה נאמנת והסביר הנב"י מהד"ת בסי' ח"י בד"ה והנה כתב וז"ל כיון דהיחוד הי' ברצון היחוד אהתחלתא דביאה היא ואדעתי' דהכי נתיחדו שאם יבעלנה יבעול והנה תחלתה ברצון וגם הפנ"י נתן טעם זה עכ"ל דכיון שנתיחדה זכרה שמא תאנס וע"כ שלא איכפת לה והוה רצון וא"כ אם הבעל מזהיר אותה שלא תתיחד פן תאנס א"כ הזהיר אותה בדבר שנאסרה שלו יהי' שנאנסה הוה כרצון אבל לשיטה הב' דנאמנת שנאנסה א"כ לא קינא לה בדבר שנאסרה ודוק. שוב ראיתי דלק"מ דכבר הסביר הנב"י אם יש מגו דלא נבעלת או דליכא עדים דנתיחדה נאמנת לומר נאנסתי הגם שעברה על היחוד רק אם יש עדי יחוד או עדי בעילה אינה נפטרת בטענת נאנסה אבל עכ"פ בוודאי הגם דעברה על היחוד משכחת נאנסה אם ראו עדים שקורעת בגדיו והכתה אותו וכאן לא קינה לה על רצון רק ירא על שתאנס כי מובטח בצדקת אשתו שלא תתרצה וא"כ אין כאן קינוי ומכ"ש כאן שלא עברה על יחוד שלא כדין שפתח פתוח ורק אם הוה קינוי מעלי' אז נאסרה אפי' בפתח פתוח וכיון שלא חשדה על זנות ברצון א"כ לא עברה אפי' על איסור יחוד דבנידן דמרדכי עברה על יחוד שלא כדין עפ"י דין תורה ודוק. וראי' מפ"ד דסוטה במתני' אשת כהן שותה ומותרת לביתה בגמ' דידן דף כ"ו ובירושלמי שם וז"ל אמר ר"י כן אנן קיימין כששתת ולא הי' המים בודקין אותה שלא תאמר הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה וזו אנוסה היא מה אנוסה שבכהונה כרצון שבישראל לפום כן צריך למימר מותרת לביתה עכ"ל עיין בפני משה שקו' הגמ' הי' פשיטא דאם אשת כהן שתתה שמותרת לבעלה ומשני דלא נאמר שזינתה באונס ולא בדקי' המים יעו"ש וקשה לרבינו שמחה כיון דקינא לה והתרה בה ועברת על היחוד א"כ נימא שהאי אונס רצון הוא והי' המים בודקין אותה אלא פשיטא הגם דאין אנו מאמינים לה שנאנסה אבל בוודאי משכחת אונס הגם שעברה על היחוד כגון שקורעת בגדיו והכתה אותו מזה נדע שלא זכרה שהאיש הזה יאנס אותה והוה משכחת דקינא לה מקרובי' אשר אין בהם איסור יחוד ודוק. ועוד לפי דברי' בא הוא אצלה החדרה ודברה לו שלא יבוא עוד אצלה ומה שלא ברחה ויצאה מיד מן החדר כאשר בא יען שלא עלה בדעתה שיעיז פניו לעשות כזאת אבל עכ"פ לא התיחדה עמו ברצון ומה הוה לה למעבד אם האמינה שילך מעצמו ולא יבוא אצלה עוד החדרה. ונתתי ללבי לחקור לו יהי' שגם באופן זה נחשב לרצון יען כי הזהיר אותה בעלה ואמר שיש לו הוכחות שהוא איש רע ונואף וגם שמע שחקר כמה פעמים אצל המשרת מי בבית שמכח זה לבו הגיד לו שחפץ לאנסה והיא שמעה אזהרתו ולא יצאה לחוץ נחשב לרצון שחשבה שאם יאנס אותה שהוא לרצון לה כאשר העיר הפנ"י בכל זה יש היתר כפי דברי' שכאשר קרב אלי' והכניס מקצת עטרה צעקה וברח כי לו יהי' שהיא זינתה כך ברצון אינה נאסרת על בעלה וטרם שאבוא לדין אקדים דברי ירושלמי אשר הם מופלאים בעיני זה רבות בשנים ולא ראיתי מי שהעיר עליהם ואבאר אותם בעזהי"ת. ירושלמי פ"ד מסוטה וז"ל תני ר' יעקב בר אידי קמי ר' יונתן ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת פרט לאונסין מה את שמע מינה אמר ליה מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון והיא לא נתפשה הא נתפסה מותרת ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואיזו זו זו שתחילתה ברצון וסופה באונס ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת ואי זו זו זו שתחילתה באונס וסופה ברצון כהדא איתתא אתת לגבי ר' יוחנן אמרה לי' נאנסתי אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה לי' ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ולבסוף אינו ערב לו וקיבלה עכ"ל. והנה זה רבות בשנים הפלאתי להבין דברי ירושלמי שאמרו שיש תפוסה בישראל שאסורה ואיזו זו שתחילתה לרצון וסופה באונס שפי' בפני משה שחזרה בה אח"כ והוא פלא הא כיון שהיתה תחלה ברצון וכבר נאסרה מהכ"ת דנימא יען דסוף הוה באונס תחזיר להיתירה הראשון אטו אשה שזינתה ברצון ואח"כ תזנה באונס תהי' מותרת לבעלה חלילה שיעלה זה בדעת אדם וה"ה כאן כיון שנאסרה מהכ"ת שיהי' מועיל לה אם הסוף הוא באונס בודאי הסיפא איצטריך לאשמועינן אם תחלתה באונס וסופה ברצון דלא נאמר דנאסר' ע"י סוף ביאה כאבוה דשמואל בכתובות דף נ"א דסוף ביאה אוסרת אותה וקמ"ל דמותרת דיצרה תקפה ונחשב כאונס דכפאה היצה"ר של הבועל או יצרה של בשרה אבל לאשמועינן דתחלה ברצון וסופה באונס אסור היא פשיטא. ונלפע"ד לבאר בעז"ה הנה בספרי מחנה חיים סי' צ"ט בארתי הסוגי' דכתובות דף נ"א תחילתה באונס וסופה ברצון הפי' בתחלת העראה היתה באונס ובסוף הערא' ברצון בתחלת הכנסת העטרה היתה אנוסה ובסוף הכנסת העטרה היתה מרוצה אעפ"כ מותרת לישראל דיצר של תחילת העראה כופה אותה לרצות על סוף הכנסת עטרה כפי' רש"י שם וז"ל תחילתה של בעילה וסופה של בעילה ובכל ביאות אסורות הנאמרי' בתורה דן התורה על העראה חוץ בשפחה חרופה וכפי' ר"ת קידושין דף י' תחלת ביאה קינה או סוף ביאה קינה היינו תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה דעדים לא ידעו מצורה של מנאפים רק שהערו זה בזה עיין רמב"ם פ"א מה' א"ב ה' י"ט וא"כ לענין סוטה אם נאסרת לבעלה היינו אם הערה בה ודן אבוה דשמואל הגם דתחלת העראה הי' באונס הסוף כבר ברצון ורבא אמר האי רצון אונס הוא דיצרו או יצרה אנסה והבאתי שם לשון הרמב"ם בפ"א מה' א"ב ה"ט שכתב וז"ל ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופין אותה לרצות עכ"ל הרי מבואר שיצה"ר אשר הוא כשלהבת אש בוער בקרבה להיות מרוצה לסוף העראה. וחקרתי שם בד"ה אך אם הי' תחלת העראה ברצונה ואח"כ התחרטה טרם שנגמר ההעראה הגם שאמרינן שאסורה וגם נענש בב"ד דכיון דתחילתה ברצון עפ"י הרוב גם הסוף ברצון דאם אפי' תחילתה באונס הוה הרוב סופה ברצון מכ"ש אם תחילתה ברצון אמרי' בוודאי סופה ברצון אבל אם היא בעצמה יודעת שטרם שנגמר ההעראה התחרטה והי' באונס אינה נאסרת על בעלה ולא צריכה להודיע לו שזינתה כי היא ידעה שהי' סוף העראה באונס ולא נאסרה עליו יעו"ש. וכעת נ"ל לחדש שירושלמי מרמז שהיא אסורה עליו אפי' אם אמת שהיתה אנוסה בסוף העראה והוא דנחזי אנן בכל בעילה ובעילה אשר הבעל בועל אותה אז תחילת העראה נעשה ברצון האשה אבל משהתחיל הבעל לבעול אז אין בידה עפ"י רוב שלא לרצות על סוף העראה שכבר התלבש הבועל אותה יצר על הסוף והתורה אמרה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת מזה דרשי' מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון הא נתפסה מותרת א"כ אם היה מרוצה לנואף באותו חלק ביאה אשר הוא חלק רצון תחת בעלה אסורה היינו תחילת העראה האשה נבעלת ברצון תחת בעלה כך אם נבעלת אותו חלק מן הנואף ברצון היא נאסרת דהא שטה תחת אשה אבל אם נתפסה בתחילת העראה מותרת אעפ"י שבסוף העראה היתה ברצון כי אותו רצון אונס הוא מכח יצר התאווה ואפי' תחת בעלה לא הוה רצון כי יצרו אלבשה שמבקשת הסוף ביאה והבן. ומבואר הירושלמי ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואיזה היא כגון שתחלתה ברצון היינו תחלת הערא' ברצון אפי' סוף העראה באונס אם היא בעצמה יודעת שהיתה אנוסה שקרעה בגדיו ותלשה שערותיו והכתה אותו שלא יגמור ההעראה כי התחזקה וזכרה פחד ד' וגודל העונש אשר יגיע אלי' והוא לא שמע אלי' וגמר העראה אסורה הגם שתחילת העראה הוה רק כביאת אברים כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין דף נ"ד וז"ל ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כולו אבל הכנסת קצת העטרה הנה הוא כמו שבא דרך איברים עכ"ל הרי מבואר דהכנסת מקצת עטרה הוה רק כביאת אברים וא"כ לא תאסר דהגמר העראה הפועל איסור זנות ואיסור טומאה לבעלה היתה היא תפוסה אעפ"כ היא אסורה דחלק אשר תבעל לבעלה ברצון הי' גם תחת הבועל לרצון ונאסרה. וגילה הירושלמי ויש לך שאינו תפוסה בישראל ומותרת היינו תחילתה באונס תחלת העראה באונס הגם שהוא רק כביאת אברים וסופה ברצון שהוא גמר העראה שהוא העיקר הביאה ואז לא הוה תפוסה אלא אפי' אחזה בו ובקשה הגמר העראה אעפ"כ מותרת ודוק. ומביא הירושלמי ראי' מאיתתא דנאנסה אמר לה ולא ערב לך ואמרה לו כטובל אצבע בדבש ונותן לתוך פיו שמא אינו רע לו טרם שהגיע להחיך אבל משעה שמגיע לחיך וערב לו כך משעה שהגיע האבר לפי המקור מיד פוגע התאוה וערב לה כי האיסור זנות פועל שרע לה עד שמרגיש אותו מקום הנאת תשמיש ולכן אם תחלת העראה באונס סוף העראה ברצון ולכן אם תחלה באונס סופה ברצון דיצרו ויצרה כופאין אותה והוה כאונס ודוק. ולכאורה קשה הגם שיודעת בנפשה שעד שלא נגמר העראה היינו הכנסת עטרה כבשה יצרה מפני פחד ד' וגם בקשה שיפרוש והכתה אותו ומרטה שערותיו וקורעת בגדיו אעפ"כ נאסרת דהא הכניסה עצמה בסכנה גדולה כי אין לך אש בנעורת יותר מזה ועל הרוב גם טבעה כופה אותה שתבקש הסוף העראה וגם אחד מאלף שהנואף יעצור ברוחו ויפרוש להיות אוד מוצל מאש הרי מעלה מעל באישה הגם אפי' אם נאמר לענין עונש שמים בכה"ג או בעונש ב"ד פטורה יען דבסוף העראה אשר הוא עיקר הביאה היתה אנוסה אין לה חטא משפט מות או מלקות עכ"פ מעלה מעל בבעלה ואסורה הרי חזינן דהצריכה התורה לכתוב ושכב איש אותה שכבת זרע למעט דרך אברים כמבואר בסוטה דף כ"ז דס"ד כיון דקפיד הבעל גם על זה נאסרה קמ"ל קרא דווקא שכב איש אותה שכבת זרע היינו מקום הזריעה אבל אם הכניס מקצת עטרה באותו מקום שהיא שכיבה של נואף ונאסרה ועיין ט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם מהרי"ק אם לא ידעה האשה שזנות עבירה אסורה הגם דלא מעלה מעל בד' עכ"פ מעלה מעל בבעלה יעו"ש וה"ה כאן אסורה דאין מעילה בבעל גדול מזה שהיתה מרוצה בתחילת ביאה ודוק. ואחר העיון ראיתי דלא דמי דא"כ אפי' אם באמת פרש הבועל טרם שגמר כל העראה היינו הכנסת עטרה כולה תהי' אסורה לבעלה דהא מעלה בו מעל וזה אינו אמת דכל זמן שלא הכניס עטרה כולה הוה רק ביאת אברים ומותר' בשלומא בעובדא דמהרי"ק דנעשה ביאה גמורה הגם דלא מעלה מעל בד' עכ"פ מעלה מעל בבעלה אבל הכנסת מקצת עטרה לא הוה ביאה רק פריצות וחציפות אבל ביאה לא הוה ואינה נאסרת ואבאר דבר זה בעזהי"ת. בסוטה דף כ"ו ע"ב הקשה הגמ' למה כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע ומסיק אלא אמר רבא פרט לשיקנא לה דרך איברים אמר לי' אביי פריצות בעלמא ופריצותא מי אסר רחמנא אלא אמר אביי בשקינא לה בנשיקה הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה ולא כלום הוא היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה אלא למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר לעולם לשקינא ליה דרך אברים ומהו דתימא בקפידא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קפיד קמ"ל עד כאן סוגי' דגמ' ותוס' בד"ה אלא הניחו בקושי' דנהפוך דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה א"כ קרא למה לי למעט נשיקה הא אפי' בשאר עריות ג"כ נשיקה פטור אבל למ"ד העראה זו נשיקה בא הקרא למעט דבסוטה פטורה על נשיקה וצע"ג. ונראה לתרץ ולבאר הסוגי' בעזה"י דהנה פי' ביאת דרך אברים יש לפרש משני פנים (א) ששוכב עמה בקירוב בשר והגופים נהנים זה מזה אברו בין ירכותי' אבל לא פגע בו באותו מקום פי הערוה וכן משמע מלשון רש"י שכתב בד"ה דרך אברים פריצות בעלמא וז"ל שוכב עמה בקירוב בשר עכ"ל אבל אם מושך אברו באותו מקום ונכנס בעגבותי' אז מתחיל הביאה ולא מקרי דרך אברים (ב) יען שיש שפת הרחם שנקרא שפיות ששם כלים שני ירכים אשר הם מכסים מקום הבושת מקום הערוה אותן העוגבי' הם חלקי' מן איברי הגוף ומי שנכנס שם באברו ובועל הוא בועל דרך אברים. ולברר דבר זה אעתיק לשונות הרמב"ם בפי' המשניות פ"ז דסנהדרין דף נ"ד שכתב וז"ל אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים עכ"ל עוד שם וז"ל ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באחד מאבריו לכוונת הנאה באיזה אבר פוגע באברי גופו כאותן המתענגים ביד וברגל זה מעשה מן הזנות קוראין אותו חכמים ע"ה מנאפים ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מהעריות והקריצה בעין במתכוין להנאה כל זה אסור ומכין לעובר מלקות וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרין בתורה האחד זה שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקרבים ומביאין לגלות הערוה וכן פרשו ע"ה לא תקרבו לאו לגלות הערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות עכ"ל עוד שם וז"ל והבא על הפנוי' שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנוי' דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחויב עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנוי' לפי שהביאה בעצמה במלקות אבל כל זה אין לעשות בשום פנים ויתחייב מלקות על יחוד פנוי' מדרבנן עכ"ל עוד שם וז"ל ומותר לאיש שיבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים עכ"ל עוד בפי' המשניות ביבמות דף נ"ג וז"ל היבמה אינה צריכה קדושין מן התורה לפי שאשה הקנה לו מן השמים וקדושי יבמה מדרבנן לפיכך הבא על יבמתו באיזה צד שיהי' קנה קנין גמור והעראה הוא הכנסת עטרה ומפגיעת העטרה היא נקראת נשיקה עד הכנסת עטרה כולה אמנם הוא שימוש דרך אברים עכ"ל. היוצא אחר העיון במאמרי הרמב"ם שאם הכניס אברו רק בשפיות הרחם הוה רק דרך אברים ואין בו רק לאו דלא תקרבו לגלות ערוה וה"ה אם הכניס מקצת עטרה בפי הרחם ממש אעפ"כ לא הוה אלא כביאת אברים כמובן דוק ותשכח. ובזה יהל אור בדברי רמב"ם פ"ג מסוטה ה' כ"ד וז"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה או שבא עלי' זה שקינא לה עמו דרך אברים אין המים בודקין אותה שנאמר והיא לא נתפסה פרט לאנוסה שהרי נתפסה בחזקה ותמעל מעל באשה פרט לשוגגת ושכב איש אותה בשכבת זרע פרט לבא עלי' דרך אברים עכ"ל ובמ"ל שם נתקשה דבגמ' הוכרח לתרץ מפסוק הנ"ל דרך אברים למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד העראה זו הכנסת העטרה א"כ בא הפסוק למעט נשיק' אפי' ולמה כתב הרמב"ם שפסוק בא למעט דרך אברים והניח בקו' וצע"ג ולפמ"ש משמע מכמה מקומות בפי' המשניות הדבר ברור שעד שהכניס כל העטרה נקרא אצלו דרך אברים והה"מ פי' דרך אברים בקירוב בשר ולפענ"ד הפי' הכנסת מקצת העטרה ודוק. אמנם לפ"ז קשה דקרא ממעט דרך אברים א"כ אם קנא לה בעלה רק על דרך אברים לא הוה קנוי והוה כאלו הסתירה עצמה בלא קינוי כלל ולא נאסרה על בעלה הגם שאם אמר סתם אל תסתרי עם פלוני והיתה מסתרת עצמה עמו היתה נאסרת אבל אם אמר שאינו מקנא לה רק על ביאת דרך אברים שאינה חושדה בביאה ממש לא נאסרה כמבואר בתוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה לשקינא לה יעו"ש וכן הוא מבואר במ"ל פ"ג מה' סוטה ה' כ"ד יעו"ש ואי דרך אברים הוה הפי' אפי' אם מכניס האבר בשפיות או בהכנסת מקצת העטרה איך שייך שאינה חושדה אלא בכך הא יצרו של בועל וגם יצרה יכוף אותה לעשות ביאה גמורה הכנסת כל העטרה דהא מהאי טעמא תחילתה באונס וסופה ברצון אינה נאסרת שיצרה גבר עלי' והוה אנוסה וא"כ איך אפשר שאינה חושדה על גמר ביאה וצע"ג. אך לק"מ דמשכחת דאמר איני מקנא לך רק דרך אברים היינו השפיות ועל הכנסת מקצת עטרה לא חשדה וכתבה התורה ושכב איש אותה שכבת זרע פרט אם אומר בפירוש דרך אברים ביאת השפיות הוא חושדה ואינו חושדה על הכנסת העטרה וא"כ ממנ"פ אין בו קינוי דבהכנסת אבר בשפיות הוה רק פריצות ועל הכנסת עטרה לא קינא לה והוה סתירה בלא קינוי ובא הקרא למעט דשם אינו מקום שכבת זרע וממילא ידעי' דאפי' אם הכניס מקצת עטרה ג"כ אינה אסורה דגם זה הוה רק דרך אברים ואין המים בודקין אותה דלא נאסרה בזה. ומיושב בזה קו' המל"מ למה לא ביאר הרמב"ם בפ"א שאם מקנא דרך אברים ונתיחדה דלא נאסרה יעו"ש ולפמ"ש דממנ"פ אם אמר שחושד אותה על הכנסת מקצת העטרה א"כ חושד אותה כמו כל איש המקנא דע"כ תהי' מרוצה גם על סוף ביאה ואם אמר שחושדה על השפיות בלבד הוה כאלו אמר שחושדה על פריצות בעלמא אבל השמיע הרמב"ם שאין המים בודקין אותה שאין זה ביאה אם לא נעשה גמר ביאה דהא אין כאן קינוי ואין כאן ביאה דלא נאמר יען דבקפידה דבעל תלי' מילתא והבעל קא קפיד שלא יבעול בשפיות ודוק. אבל הא דצריך קרא למעט דלא חיישי' על קפידת הבעל היינו אם נשיקה לא הוה העראה אפי' א"כ אם עבר הבועל באברו כל עומק השפיות ונוגע ממש באותו מקום אפ"ה אינו בעילה הי' בסברה דחושד אותה רק על זה וגם קרוב להיות מקצת הכנסת העטרה והי' ס"ד דיהי' קינוי איצטריך קרא למעט שקינא אפי' על נשיקה באותו פי הרחם דהוה רק ביאת אברים הגם דנקל הוא שאש בנעורת ואינו מכבה שיהי' הכנסת מקצת העטרה בכל זאת לא הוה קינוי בביאה האוסרה אבל למ"ד נשיקה הוה העראה וא"כ אי אפשר שחושדה על ביאת הגעת אבר בנשיקת מקום פי רחם דא"כ חושדה על ביאה גמורה וע"כ דלא חושדה רק דתעבור רק חלק עומק השפיות והוה רק פריצות בעלמא ומשני דס"ד דתלי' בקפידת הבעל ולפ"ז מיושב קו' התוס' למ"ד הכנסת העטרה הוה חיוב למה לי קרא למעט נשיקה לק"מ דאיצטרך קרא שאפי' שחושדה על נישק עד אותו פה המקום דיהי' נחשב כאלו חושדה בגמר ביאה ע"י שיצרה תוקפה קמ"ל דדוקא הכנסת מקצת עטרה פועל תקופת היצר אבל למ"ד העראה נשיקה א"כ ממנ"פ או שלא התחיל רק פריצות בעלמא או שהי' ביאה ממש ודוק. סוף דבר הכל נשמע דלולא דגילתה התורה ואת כי שטית תחת אישך מה תחת אישך לרצון היינו הכנסת העטרה אף כאן לרצון אם הי' הכנסת מקצת עטרה לרצון הגם שסוף הכנסת עטרה באונס דנאסרה הי' מקום טעות דע"י הכנסת אברים לרצון וסופה של הכנסת עטרה באונס שהוה עיקר הביאה לא תהי' נאסרת קמ"ל קרא דנאסרה ודוק. ולא אכחד דעלה בדעתי לפרש בירושלמי שחידש מן הפסוק שתחילתה ברצון וסופה באונס אסור אשר הפלאתי עליו קרא למה לי מהכ"ת אם כבר נאסרה ששוב תחזור להיתר ע"י סופה באונס וחשבתי לתרץ דדבר גדול דיבר הנב"י מהד"ת סי' כ"ג דהשפיות אינו מקום התשמיש דאל"כ משכחת הכנסת כל אבר ולא הגיע למקום הבתולים כי השפיות הם רק סוף יריכים ופלוגתא של העראה אי הוה נשיקה או הכנסת העטרה הוא בפה הרחם אשר סגור בבתולה ולכך כתבה התורה בהעראת אשה את מקורה הערה לגלות שצריך ליגע במקור אבל בפסוק שאחריו בהעראה דאחות אם ואחות אב כתיב את שארו הערה דזה דרשי' באינו ענין לאדם קאי על בהמה אם הערה בה ולבהמה ליכא פרוזדור וא"כ פוגע מיד במקום הערוה ולא צריך לכתוב מקור ע"ש שכתב שכיון אמת בתורת משה יעו"ש ודבר אלקים אמת בפיו ועיין רש"י סוטה כ"ו שמביא השני הפסוקים את מקורה הערה ואת שארו הערה) אך מי יכחיש שאם מתחכך איש באצבעו שהוא אש בנעורת ולכן אם הכנסת בשפיות הי' באונס הגם שגוף העראה ברצון הוה תחילתו באונס אבל אם הכנסה בשפיות ברצון הגם שאח"כ אפי' התחלת העראה באונס הוה רצון אבל הנכון בעיני הפי' שכתבתי למעלה שהכל קאי על התחלת העראה וסוף העראה כי לא אמרי' שהיצר השפיות יפעל שגוף הבעילה כולו יהי' נחשב לאונס ודוק. וזה רבות בשנים כתבתי דדבר החדש של נב"י תלי' בפלוגתא גמ' נדה דף מ"ב אי אותו מקום באשה בלועה הוה או בית הסתרים אם גם העגבות הווין מן מקום הערוה הוה רק בית הסתרים אבל אם הם מן הירכים ואותו מקום מן פה המקור א"כ אותו מקום בלועה ואנן פסקי' בית הסתרים הוה עיין רמב"ם א"כ אין מוכרח דין חדש הנ"ל. סוף דבר הכל נשמע הגם אי תחלת הכנסת עטרה היתה ברצון והסוף באונס נאסרה מכח ואת כי שטית תחת אשך היינו אם נעשה עכ"פ סוף ביאה אבל דרך שפיות והכנסת מקצת עטרה ברצון הוה רק דרך ביאה דרך אברים ולא נאסרת אפי' על בעלה כהן וכאן שלא ראו עדים ביאה והי' לה מגו דלא נבעלת כלל נאמנת שפירש טרם שגמר העראה וגם יש לחוש דעיני' נתנה באחר כיון שנודע לה שבעלה מתירא ממנו שיאנס אותה חשבה שיאמין לה אם תאמרת כן אבל אין אשה נאסרת על היחוד בלבד הגם שבעל חושד אותה ומה שלא אומרת שגמר הביאה הוא משום שחשבה פן לא יאמין לה הבעל לא תהי' מאוסה בעיניו, כלל הדברים אין אני רואה איסור בדבר בכל זאת בתנאי כפול שעלי בלבד לא יסמוך רק אם יסכים אחד מגאוני הדור גם אני מסכים שהאשה היא טהורה לבעלה. אמר המחבר יען כי בעת אשר גמרתי לעסוק בתשובות הנ"ל הגיעני קו' מהרבני מורג חרוץ בעל פיפיות המאור בתורה כמהו' ר' ישראל עוזר וו"ב נ"י מבידקאוויטץ אשר עמדנו יחד לשמוע תורה מפי מרן הגאון הקדוש בעהמ"ח ספר אמרי א"ש זצ"ל אמרתי היא האות לסיים בו ספרי וזה אשר השבתי להרבני הנ"ל. אודות הקו' אשר הקשה מעלתו נ"י וז"ל ולא אמנע להציע לפני הדר"ג מה שקשה לי על ר' יוסי במס' דרך ארץ פ"א וז"ל זו שאלה שאל ר"י בן תודאי איש טברי' את ר"ג מה אשתו שאני מותר בה אני אסור בבתה אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהי' אסור בבתה אמר לו צא ופרנס לי כהן גדול שכתב בו כי אם בתולה מעמיו ואני אפרנס לך כל ישראל ד"א אין דנין לעקור דבר מן התורה ונדהו ר' גמליאל עכ"ל דלפי מה שנדוהו ר"ג ע"כ דהוא לא רצה ללמוד הק"ו על דרך משא ומתן דע"ז לא הי' מנדהו ועכ"ח דהוא סבר הקו' לאמת דבת א"א אסורה א"כ איך מצא ידיו ורגליו בבנות שילו בסוף ספר שופטים אשר כל א' חטף לו אשה אשר מצא ואין ספק שהיו בינותם בנות א"א למכביר ואיך נשא כל א' מבלתי שישאל פיה אם היא בת א"א או בת אלמנה או גרושה ופנחס הי' שם ואף לדברי הרמב"ם דספק מותר עכ"פ זה לא נכנס כלל בגדר ספק דאם עזבה אבי' בחיים ואמה אתנו דלא גרשה א"כ אין כאן ספק כלל דנותנים לאבי' חזקת חיים והיא עומדת בחזקת א"א והדבר צ"ע עכ"ל. נלע"ד בעזה"י לפרש פי' חדש בעז"ה בדברי מס' ד"א וממילא לא יקשה הקו' דהלא יפלא מאי ק"ו דן ר' יוסי איש טברי' שבת א"א תהי' אסורה מכח אשתו ק"ו נפלאת הלא כל שם איסור א"א הוא יען שאשה נתקדשת לאיש הוה קנינו ואסרה על כל העולם כהקדש עיין בא"ה סי' כ"ז בפירוש נוסחת הרי את מקודשת לי ועיין ר"ן בנדרים ובכתובות ובבעל עקידה א"כ סוג איסור שלה יען שהיא א"א ואלו משכחת שתהי' חצי' מקודשת ויהי' משכחת שימוש בהחצי' שאינה מקודשת הי' מותר לאיש אחר לבעול חצי' השנית עיין קדושין דף ז' וגיטין דף מ"א ודף פ"ה ובקדושין פ' האומר וא"כ הבת דאינה קנין כסף של איש ואפשר לשמש עמה בלי שתהי' אמה נבעלת עמה מאי איסור בה הלא האיסור הוה רק שהיא א"א והבת אינה א"א והא ראי' אם גם מהאם יסולק שם אישות מאיש גם הוא תהי' מותרת בשימוש כגון במת הבעל או בגט כריתות או בביטול הגט ויהי' קדושין נעקרו מעיקרא עיין תוס' גיטין דף ל"ג וא"כ האם תהי' מותרת מיד אבל בבת אשתו הוה השם אשה ובתה לא תקח ויען כי הוא מותר באשתו לכן אסור בבתה לעולם דא"כ יקח אשה ובתה א"כ מאי ק"ו יש כאן והדבר יפלא מאוד. ועוד נפלאת בעיני על הך ק"ו בשלומא אשה ובתה הוה איסור עולם אבל איסור א"א דהוה איסור קל דיש היתר לאיסורו בחיי בעל עיין יבמות דף צ"ה ודף ל"ב ועיין תוס' קדושין דף ל"ז לכן קל האיסור דמותר בבתה וצע"ג. לכן לבי אומר לי דהפי' הוא כך דהוזכר במס' ד"א וז"ל הבא על א"א מותר בבתה זו שאלה שאל ר"י בן תודאי איש טברי' את ר"ג וכו' עכ"ל הכוונה כך ר"י איש טברי' דן ק"ו מי שבעל א"א יהי' אסור בבתה מק"ו דהא מותר באשתו ואסור בבתה יען דאיסור הנ"ל איסור עולם דלכה"פ כל זמן שהאם חי אסור בבתה ה"ה מי שבעל א"א דנאסרה עליו עולמית אפי' ימות בעלה או יגרש אותה היא אסורה על הבועל דכשם שאסורה על הבעל כך אסורה לבועל א"כ היא נאסרת עולמית עליו יהי' ג"כ הבועל אסור בבתה וזה שרמז מתחילה כתבו הבא על א"א מותר בבתה ואח"כ כתבו זו שאלה שאל ר"י שתהי' נאסרת בק"ו מבת אשתו שמותר באשתו ואסור בבתה ק"ו בא"א שזינה עמה תהי' הבת אסורה ודוק. על זה השיב ר"ג א"כ היכי משכחת דיקח כה"ג בתולה מעמיו דהאם היא איסור עולם על הכה"ג ואעפ"כ מותר בבתה ה"ה אם האם אסורה עליו עולמית מכח שזינתה עמו בא"א אעפ"כ מותר בבתה כי כל הבא על איסור ערוה מותר בקרובותיהן וזה אפרנס לך כל ישראל וגם אין דנין ק"ו לעקור דבר מן התורה כי לפי דבריו יהי' כה"ג אסור בבתולה ויהי' אשתו נאסר על ידי חמותו עיין יבמות דף צ"ה ודוק. היוצא מזה דמעולם לא דן ר"י ק"ו לאסור אשה אשר אמה היא א"א דשם לא שייך איסור כלל דהבת אינה קנין של איש ואיך תהי' הבת חמור מן האם הלא האם מותרת אם לא תשא עלי' השם שהיא א"א והבת תהי' אסורה אפי' אין עלי' שם א"א אלא ר"י דן אם הא"א אסורה עלי' עולמית למה תהי' בתה מותרת לו וא"כ אין קו' מחטיפת נשים בשבט בנימין דאטו יש חשש שזנו עם אמותיהם ח"ו הלא כל ישראל בחזקת כשרות ודוק. נסתפקתי ת"ח ששמע מחבירו איזה סברה או איזה חקירה או איזה דין חדש אשר הוזכר באחד מן הראשונים או בפוסקים ואחר ימים ושנים חידש הוא דבר תורה בהקדמת אותו סברה או אותו חקירה או אותו דין אשר שמע מת"ח מלפנים אי צריך להזכיר שם אותו ת"ח אשר הודיע לו סברת וחקירת הראשון או הדין מהפוסקים או אינו צריך להזכירו כי אותו ת"ח לא חידש דבר מעצמו לאמור בשמו רק הוא ראה הסברה בראשונים או הדין בפוסקים והודיע לו המקום אשר כתובה הסברה והדין או החקירה א"כ יוכל הת"ח השומע להגיד מיד שם הספר אשר שם נמצא ההקדמה הזאת. ונלע"ד לפשוט מדברי תנחומא פ' במדבר וז"ל אר"ת הלבלר מקובל אני מר' יאשא שקיבל מן הזקנים הל"מ כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו שעליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא עכ"ל ונפלאת בעיני תיבות דבר משל תורה הי' להם לומר בקיצור מי שאינו אומר דבר תורה בשם אומרו אך רמזו בודאי אם אחד חידש דבר חדש בתורה סברה או חקירה או דין בודאי השכל גוזר מי שלא אומר בשם אומרו הוא גזלן וגם המחדש חידושי דאורייתא לא נקרא דל שהוא עשיר עיין מדרש קהלת על פסוק והשבע לעשיר אינו מניח לו לישן אבל אפי' אם אחד גילה לו דבר משל תורה הכתובה בספרן של ראשונים ואחרונים ופוסקים א"כ האיש הנ"ל הוא איש דל בעצמו שלא חידש מדעתו ומשכלו מאומה אעפ"כ קיבל ר"ת הלבלר מר' יאשא שקיבל מן הזקנים אם לא מזכיר שלמד הסברה או החקירה או הדין מפי האיש ההוא אשר הראה לו וגילה לו דבר משל תורה הוא עובר על לא תגזול דל הגם כי הוא דל בעצמו שאין לו חלק באותו תורה והבן ועל כן מצינו בגמ' ובמדרשים שהזכירו שם כמה תנאים ואמוראים שזה שמע מזה וזה מזה כי צריך להזכיר דבר בשם אומר הגם שהוא בעצמו ראה אח"כ בספר הסברה והדין והדבר צריך בירור כי הוא דין חדש אשר ידעתי בעצמי שלא הייתי נזהר בו ואבקש מכל בן תורה לברר לי הדבר. ברוך אתה ד' למדני חוקיך אתה החילות להראות את עבדך את אמתך ואת חסדך מעשה ידיך אל תרף ממני להראני עוד נפלאות מתורתך ואני תפילה שדבריך לא ימושו מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם חסדך וישעך תתן לי אמן. דברי הכורע בברוך אל אביו שבשמים וחותם באהבה רבה לאמרות ד' אמרות טהורות. הק' חיים בן לאבי אדמ"ו הצדיק מו"ה מרדכי אפרים סופר ז"ל ושלא להוציא הנייר חלק אציג פה דבר תורה אשר הציע בני נ"י לפני נסתפקתי באיש אחד אשר בקי בכתיבת סת"מ כתב גט לאיש אחד לגרש את אשתו וכעבור שנה אחר כתיבת ונתינת הגט באו שני עדים והעידו שבשנה העבר חילל האיש יוהכ"פ בפרהסיא במלאכה דאורייתא מהו אם צריכה האשה גט שני מי נימא המחלל יוהכ"פ בפרהסיא הוה כמחלל שבת בפרהסיא והגט בטל או נימא שאני שבת שחמור מאוד עד שאמרו מחלל שבת כעובד ע"ז וכופר בכל התורה כולה אבל מחלל יוהכ"פ הוה אפשר רק כאוכל חלב שהוא בכרת וכשר בדיעבד הגט ואבאר דעתי העני' בעזה"י. לכאורה הדבר מבואר דיוהכ"פ הוה כשבת דבא"ע סי' קכ"ג סעיף ה' כתב המחבר וז"ל הכותב גט בשבת או ביוכ"פ בשוגג ונתן לה הר"ז מגורשת וכו' וכ' הרמ"א וז"ל אבל כתבו בזדון ביוכ"פ ושבת הר"ז בטל מדאורייתא כך דקדק הב"י עכ"ל הרי מפורש יוצא דשבת ויוכ"פ שווים ואם כותב במזיד הר"ז גט בטל כמובן. ואחר העיון נ"ל דיש לחקור דהגט כשר דהי' פלא בעיני בא"ע שם סעיף ב' כ' וז"ל ישראל שהמיר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא ככותי לכל דבר עכ"ל ונפלאת בעיני למה לא הזכיר המחבר ג"כ דין יוכ"פ וכך הו"ל לכתוב ישראל שהמיר או שהוא מחלל שבת או יוהכ"פ בפרהסיא הרי הוא כגוי ולא הי' צריך לרמ"א לכתוב בסעיף ה' הך דין הכותב גט בשבת או ביוהכ"פ במזיד שהגט בטל דממילא נשמע מסעיף ב' דהוא בטל יען דהוה כגוי לכל דבריו וצע"ג. אמנם נכון הדבר דיש לחקור בשני אופנים (א) מי שחילל שבת או עבד ע"ז לפני זמן רב ואחר רוב ימים הוא כותב גט בימי חול אעפ"כ הגט בטל יען דמי שמודה בע"ז כופר בכל התורה וכן מי שמחלל שבת בפרהסיא כופר בכל התורה ופוקר ביסודי דת עיין רש"י חולין דף ה' ע"א ועיין רש"י פ' שלח בטעם דנסמך פ' מקושש לפ' ע"ז וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות יעו"ש אבל בודאי מי שמחלל יוהכ"פ אין כופר באנכי ד' אלקיך ואין כופר בחידוש עולם רק הוה כמי שאוכל חלב ובועל נדה וכדומה ולא הוה כגוי ע"י שחילל יוהכ"פ ודוק (ב) מי שכותב גט בשבת או כותב גט ביוהכ"פ שבשעת כתיבה הוא נעשה רשע לעבור איסור סקילה או איסור כרת איך נאמין לו שכותב הגט לשמה בודאי אדעתי' דנפשי' קעביד וגם אפי' לא הי' שם פירסום עשרה מישראל אעפ"כ הגט בטל אם כותבו בשבת או ביוהכ"פ במזיד אפי' לא הי' שם אלא ב' עדים כשרים ודוק. ולכן בסעיף ב' נקט ישראל שהמיר או מחלל שבת בפרהסיא הוה ככותי לכל דבר אפי' אם יכתוב אח"כ בחול את הגט הר"ז אינו גט ולכן לא הזכיר שם מחלל יוהכ"פ דמי שחילל יוהכ"פ וכתב אח"כ גט בחול הוה גט מעליא כאלו בועל נדה או אכל חלב בפרהסיא כתב גט דהוה גט מעליא אבל בסעיף ה' דאיירי דכותב בזדון ביוהכ"פ אז הוה הגט בטל כמו אם כותב בשבת דאדעתי' דנפשי' קעביד דהא נעשה רשע למות לחלל שבת ויוכ"פ באותו כתיבה ואיך יהי' נאמן שכותב לשמה ועל דעת מגרש ומגורשת הלא באותו שעה יצרו תקפו עליו לחלל שבת ויוהכ"פ בשאט נפש ואפי' לא חילל בפרהסיא לפני עשרה מישראל הגט בטל ולכן לא הזכיר בסעיף ה' אם הי' כותב בשבת ויוהכ"פ בפרהסיא דלו יהי' שחילל רק לפני שנים ג"כ אינו גט. והגם שמבואר בבאה"ט יו"ד סי' ב' באות ט"ו וז"ל טבח שיצא טריפה מת"י כשר לכתוב גט אפי' אוכל נבילות להכעיס אפי' מחלל שבת בצנעה (רדב"ז רפ"ה) עכ"ל הרי מבואר דמחלל שבת בצנעה כשר לכתיבת הגט לק"מ הרדב"ז קאי אם המחלל שבת בצנעה כותב אח"כ גט בחול אבל אם כתב הגט בשבת בצנעה הוא בטל דאיך יהי' מהני כתיבת גט לכריתות אם מחלל בו שבת הא בודאי אדעתי' דנפשי' קעביד ובזה יש לי להציל דברי רדב"ז מהשגה שהשיג עליו הגט פשוט בס"ק כ' ודוק. אך מה אעשה בח"מ ובב"ש לא משמע כן דח"מ כ' בס"ק ח' וז"ל לאו בחדא מחתא מחתינהו דבשבת ויו"ט אף שהעדים היו שוגגין וכותב בלבד הי' מזיד מחלל שבת ויוכ"פ הרי הוא ככותי אם כתב בפרהסיא וכמו שנתבאר סעיף ב' עכ"ל והב"ש בס"ק ח' כתב וז"ל וכלל הוא דבשבת ויוכ"פ אם כ' בפרהסיא במזיד נעשה הסופר מומר ואע"ג דקיי"ל דלא נעשה מומר אם עשה עבירה פ"א כאן הוה כל ב' אותיות כמעשה אחר עכ"ל הרי שברור מללו שאיירי דווקא שכ' בפרהסיא ולדעתי יפלא. אח"כ מצאתי בשמלה חדשה סי' ב' סעיף ט"ז שכ' וז"ל משמע בא"ע סי' קכ"ג דיוהכ"פ כשבת לענין זה עכ"ל והמעיין שם יראה שפוסק דמחלל יוהכ"פ הוה כמחלל שבת ולפמ"ש המחלל יוהכ"פ לא הוה כגוי וכן משמע קצת מקו' תוס' ורמב"ם בחולין דף י"ד שנתקשו שם על המתני' דשוחט בשבת ויוהכ"פ שחיטתו כשירה הלא מומר לחלל שבת שחיטתו אסורה יעו"ש ולא הקשו על יוהכ"פ וכעת צע"ג אצלי ואחרי ימים מצאתי לפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ד אות ג' ובחת"ס ח"ו סי' פ"ג ובישועת יעקב ביו"ד סי' ב' ס"ק ב' שהאריכו בדין מחלל יוהכ"פ ופלא בעיני שלא העירו על הבדל הזה אשר בארתי בעזה"י דיש חילוק בין אם כ' הגט ביוהכ"פ דמחללו בכתובת הגט לאם שחילל יוהכ"פ ואח"כ כתב גט בחול. דברי בנך הנאמן. יעקב שלום סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה