אור ברסלב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ו

ה

הקדמה

הקדמת המחבר:

יתברך העוזר וישתבח המושיע הוא הבורא שמים וארץ שרפים

עומדים ממעל לו וחיות הקודש מנשאים כסא כבודו וכל צבא מרום יזמרו וישוררו תקפו וגדולתו וכגדולתו משגיח ממכון שבתו מעמקים על הארץ לעמוד לימין העזוב והרצוץ עוזר דלים ומושיע עזובים סומך חלושים ותומך מדוכאים עיני כל אליו ישברו ובטובו נותן ומשפיע לכל חי רצון. ואני הגבר האביון החלוש והמדוכה אחד מתוך רבבי רבבות ישראל אשר אביו ואמו עזבוהו ולא נשאר לו אלא ליתן עיניו ביושב השמים ועליו השלכתי מבטחי מנעורי והוא הגדיל חסדו עלי מעודי עד היום הזה מה אומר ואדבר ואספר מרב טוב אשר גמל עלי אגידה ואדברה עצמו מספר כי צרות רבות סבבוני רעות גדולות הקפוני כמה וכמה פעמים לא האמנתי בחיי וכרגע באפו חיים כרצונו מן המוצר קראתי יה ויענני מה אשיב לד' על כל תגמולוהי עלי ד' הגדלת חסדך עמי אם גם בכל נשימה ונשימה אהללך וככל רגש ורגש אשבחך ובכל הבטה והבטה אשתוממך אין די עולה על אחת מאלף אשר היטבת עמדי קטנתי מכל החסדים אשר עשית עמדי ולא ידעתי להודות לך רק בכזאת שאגיד זרועך לדור לדעת שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים כך. ואספרה שמך לאחי אני בעניי הכינותי לבבי להוציא לאור ספרי על אכן העזר ונשאתי עיני ליושב בשמים מאין יבא עזרי ובזכות אבותי ורבותי ז"ל מצאתי איש תמים הצנע לכת עם ד' אשר בקשתי ממנו להיות לי לעזר ואמר אם תעשה לי הדבר הזה שלא להזכיר שמי לא מפורש ולא ברמז אנכי אמלא בעזר ד' את משאלותיך להיות לעזר להוציא ספר הלז והשבתי לו רצונו של אדם זה כבודו אתה הכבוד מאסת יכבדך המלך ותהי' משכורתך שלימה מעם די אלקי ישראל אנכי אעשה כדבריך ואחלק מהספרים חינם לעניי לומדי תורה. ונתתי ללבי מאמר חכז"ל ברבה פ' חקת וז"ל משל לשלטון שעשה סעודה למלך אמר המלך איחכי שם אמרו לאו אמר אף אני אינו הולך לשם אף כך אומר הקב"ה הואיל ומשה אינו נזכר שם אף אני אינו נזכר שם עכ"ל, על כן חשבתי וגמרתי לקבל עלי שלא להזכיר שמי לא על ראש הספר ולא על גמר כל תשובה כאשר הורגלתי לעשות רק כסוף לברך על המוגמר ולכרוע ולהשתחות לד' על החסד אשר גמלני בלבד אחתום שמי. ועלי להזכיר למי שיגיע לידו ספרי חלילה לו לסמוך עלי לבדי רק אם הוא איש יודע להפליא שבחן דברי היטב הדק וישרו בעיניו גם אני אצטרף עמו כי ראה זה מצאתי בשו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן י"ב וז"ל תיפח רוחן של אותן הבאים לדון עפ"י ספרי וחבורי גדולים ואינם יודעים כלל לא במשנה ולא בגמרא שלפעמים טעה הסופר בין חיוב לפטור או כין אסור למותר או מחמת קוצר דעתם אלא יכינו דברי המחבר לאשורן ובאים לידי טעות עכ"ל הזהב היקר מפז ראה בעיניך שהרא"ש דואג על טעות סופר על כן אחריות העולה לא אקבל עלי ומי שיודיעני ששגיתי ברואה אשיב לו כיד ד' הטובה עלי אי"ה וד' יעזרני להציל אותי משגיאות מהיום עד עולם. ואבוא היום כזכות אבותי ה"ה אבי אדמ"ו הצדיק מו"ה מרדכי אפרים הנקרא כפי כל ר' פישל סופר ז"ל בן הצדיק ר' זוסמאן סופר ז"ל ואמי מורתי הצדקת לאה כת החשוב וירא אלקים מכבד התורה כבוד ר' יהודה לאשברין זכרונם לברכה ובזכות רבותי גאוני ארץ ומוסדי דור ה"ה הגאון כעל חתם סופר והגאון בעל שערי תורה והגאון כעל אמרי אש זכרונם לברכה לפניך מלך מלכי המלכים הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וכרוב כריעות וכרוב השתחויות אברך ממקור לבבי לשמחה במעונו בריך אתה ד' למדני חוקיך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה אתן הודאה לך על העבר שהטבת עמדי זה הרבה שנים להוציא לאור ספרי פלס, ומחנה ומחברת שערי חיים ואומר שבח לאלף על אשר מטיב עמי כהיום לדפוס ספרי הנ"ל על אכן העזר ואתפלל לחסדיך על העתיד שתזכה אותי להפיץ מעיינותי חוצה הן בחריפות והן באגדה כאשר הוא עם לבבי אמן ואמן. וזכור אזכיר שבר גדול אשר קראני על פי ד' שמתו עלי ר"ל חמשה בנות ובן אחד הילדה שרה והילדה ריזל והילדה רבקה מלכה והילדה צירל בלומה וגם בתי הגדולה שחיתה נקראת על שם אמי לאה וגם בני הילד מאיר שלמה זכרונם לפני מכניע לבי לא עליכם עבדי ד' יקרה אתכם כאלה ולא מאלה וגם אותי ישמור ד' מכל צרה ויגון ואנחה וישמחני כימות עניתנו לבלה בטוב ימים לעולם אמן:

ושפתי לא אכלה עד שאני תפלה לד' שיגמור בעדי ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ולקיים כל דברי תורתיך ולא ימושו תורתך ומצתיך מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם. היום יום ב' צום גדליה שנת תרלה לפ"ק. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה היא זוגתי החכמה והצנועה הרבנית מ' בריינדל תי' אשר היא עזרי מעם ד' וישלם לה פעלה בעוה"ז שתזכה לחיות עמי בהצלחה ונזכה יחד לגדל בנינו לתורה ועבודה והצלחה ותהי' משכורתה שלימה מעם ד' צבאות לאחר זקנה ושיבה בעוה"ב. מאחי הרהמ"ג הצדיק ר' יעקב שלום סופר זצ"ל בסוגיא דכתובות דף פ"ג. בריש הכותב בגמ' וכי כתב לה מאי הוה וכו' אמרי דבי ר"י בכותב לה ועודה ארוסה כדר' כהנא דאמר ר"כ נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו ובר"ן ובמ"ל פכ"ג מה' אישות הקשו למה הביא הך דרבא ולענ"ד י"ל דאי מדר' כהנא הו"א דכוונתו דעל נחלה מתנה עלי' שלא יירשנה דמהני סילוק היינו אם לא חזר אין הבע"ח יוכל לגבות מזה אבל יש בידו לחזור כמ"ש מהרי"ט סי' מ"ה בח"א הובא בא"מ הי' צ"ב סק"ג ובקצו"ח סי' ר"ט מבואר הטעם דאינו יכול לחזור הוא מצד שסילק עצמו מעיקר השיעבוד וזכות שיש לו באשה ולא מצד מחילה דאל"ה הוה כשיעבוד דאקני דיוכל לחזור ועיין בבני אהובה וא"כ צריך להביא כדרבא דמהני אם יאמר א"א וא"כ ממילא אמרי' שכך הי' כוונת ד"כ כמובן. ובזה נפלא בעיני מ"ש הקצה"ח סי' רע"ח סקי"ג שבכור שאמר בחיי אביו שאינו רוצה בחלק בכורה דמהני דאפי' לאחר מיתה יוכל להסתלק הואיל ומתנה קרי' רחמנא יעו"ש ולענ"ד תמוה בוודאי שיוכל להסתלק דלא הוה כיורש דלא מהני סילוק דהוה כאלו כבר זכה יען דאין מחוסר מעשה משא"כ בבכור אמנם במאי זכו האחים שלא יוכל הוא לחזור בשלומא לאחר מיתה זכו האחים משא"כ בחיי האב אין זכות לאחים כמובן וגבי אב לא שייך זכי' בזה כמ"ש האבני מלואים בסי' זה להקשות על מהרי"ט הנ"ל, ובאמת דשם לק"מ דהאשה זוכה בזה ג"כ מסילוקו שלא יזכה זה בשעת נשואין להתחייבות ירושה משא"כ באב ל"ש זה והגהות אשרי שהביא המעיין יראה שכוונתו דלא הוה אצל בכור מתנה על מ"ש בתורה אם אמר כך כמו גבי אב כיון שהתורה נתנה לו בלשון מתנה כ"ע מודים דיוכל לומר אינו רוצה ואפי' ר"מ דחולק על זה בשארי דיני ממונות כמ"ש הרמב"ן הובא בקצה"ח הי' ר"ט משא"כ כאן מודה ר"מ דלא הוה מתנה, ומ"ש שהירושלמי ס"ל דלא מהני דע"כ הוא שלו ותמה עליו שהוא נגד הגמ' דאין מתנה בע"כ וכו' נלענ"ד לחלק דוודאי בירושה הוה תיכף של היורשים משא"כ חלק בכורה לא הוה כאלו כבר זכה בה וא"כ מהני לשון א"א לזכות כמו גבי מתנה, אמנם עכ"פ היינו שהוא שלו וראוי לו תיכף משמת עליו ואין כח בבכור לומר שלא יהיה לו חלק ירושה של בכורה כי בזה עוקר ד"ת רק שיוכל לומר שאינו רוצה לזכות במתנה שזכתה לו התורה וממילא יהיה הדבר כמו הפקר ויזכו בה האחים משא"כ לומר לא יהיה לי חלק בכורה זה א"א מצד שע"כ שלו הוא רק שלא זכה בה והוה נגד התורה ולא מהני כמו ע"מ שאין לך עלי דין אונאה דלא מהני כמ"ש הקצה"ח סי' ר"ט בשם רשב"א ונמק"י א"כ אין הירושלמי חולק בזה על גמ' דידן והדין הזה צ"ע. ובזה מיושב תמיהת הקצה"ח סי' ר"ט לרשב"א ונמק"י דס"ל דלא יוכל למחול התחייבות התורה אפי' בדבר של ממון דלא כרמב"ן בב"ב (ועיין מ"ל פט"ו באישות) והא דמהני תנאי בדבר שבממון הוא מטעם מחילה א"כ איך מהני סילוק הא לא יוכל למחול מצד דבר שלא בא לעולם וסילוק לא מהני מצד שמתנה על ד"ת והניח בצ"ע ולהנ"ל לק"מ כי בוודאי לומר שמוחלת לו התחייבות הזה בלשון מתנה לא מהני כי הוה דשבל"ע ולומר שאין נוהג כלל התחייבות התורה כי אין רצונה בחיוב הזה ג"כ לא מהני לשיטת הרשב"א ונמ"י כיון שרצון התורה הוא שיהיה בעסק קידושין התחייבות הזה א"א לומר שלא יהיה כאן התחייבות ורק רמב"ן ס"ל שכך היה רצון התורה שאם לא ירצה האיש הזה לא יהיה החיוב כלל והם חולקין ע"ז כמובן משא"כ באופן הסילוק שבאמת אינו עוקר התחייבות כלל רק אומר שאותו זכות שיזכה עכשיו בנשואין ע"י התחייבות התורה אינו רוצה לזכות בו, וא"כ אינו עוקר התחייבות שחייבו תורה שיהיה במעשה הקדושין רק אומר שאינו חפץ לזכות בהתחייבות הזה, וכיון שאינו זוכה בו בשעת הכניסה זוכה האשה בגופה בזה ואין יוכל אח"כ לחזור כמ"ש מהר"י מטראני הנ"ל ואין כאן עקירת ד"ת משא"כ אם אומר שלא יהיה נוהג החיוב כלל זה הוה דומה לע"מ שלא תהיה עלי דין אונאה שאומר שגם החיוב לא יהיה נוהג כלל זה לא מהני דהוה עקירת ד"ת כמובן כנלענ"ד בעזה"י (והאריך בכמה מקומות ואין הגליון מספיק). שער המחנה חשבתי דרכי לבוא בשער המחנה ולהציג מאמר אחד מאמרות רבותינו ז"ל ולקשור בו תוכחת מוסר לבני גילי על אשר עין בעין נראה כי דור הזה ירד עשר מדרגות אחורנית מן הדור אשר הי' לפנינו שבעיניהם הי' דבר ד' יקר מאוד וכהיום הזה רבו העבדים המתרפצים לאדוניהם הרסו לעלות עד שעמודי אמונה ושורשי הדת רפפו ותחת להיות כלל גדול ראשית חכמה יראת אלקים נתהפך כחומר חותם הוא האחרית לאיש שלום בחכמת החיצוניות הכי ע"ז אמר ד' "אני ראשון ואני אחרון" חלילה וחלילה, אין זה כי אם רע לב קשר רשעים האלו המה אנשים רעים וחטאים לד' מאוד וראוי להזהיר את העם שלא יגעו בכל אשר להם פן יספו בכל חטאתם וחפצתי לבוא בשער ולקרוא במחנה העברים השמרו לכם לדבר עם אישי פועלי און האלו מטוב ועד רע כי כבר אמרו חכז"ל "דע מה שתשיב לאפיקורס" זה לאפיקורס עכו"ם אבל אפיקורס ישראל קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לקיים "אל תען כסיל כאולתו" זה עלה במחשבה לפני לעשות בעזר ד' ורבות מחשבות בלב איש אבל לא אוכל לעשות כעת כאשר הי' עם לבבי ואמרתי בלבי אלכה נא ואלקט מאמרות טהורות חכז"ל ואפרש אותם באומר מעט וד' יזכני לראות בו ועשה הרבה ואני תפלה יהי' לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' הי' עם פי והורני את אשר אדבר בקסת הסופר אשר במתני ואסדר מאמר א' מכל פרשה ופרשה וזה החלי. בעזהי"ת רבה פ' בראשית על פסוק ויתפרו עלה תאנה וז"ל. משל לבן מלך שקלקל באחד משפחותיו טרדו המלך מפלטרין שלו חזר על כל פתחי שפחות ולא קבלוהו ואותה שקלקלה עמו פתחה לו דלת וקבלתו, כך כשאכל אדם הראשון מאותו פרי טרדו הקב"ה מג"ע חזר על כל אילנות ולא קבלוהו מאי אמרי לי' אמר ר"ב האי גנבא דגנב דעתי' דמרו אל תבואני רגל גאוה לא תסוב מנן עלה, עד שבא אצל תאנה אותה שקלקלה עמה וקבלתו הה"ד ויתפרו עלה תאנה. כלל גדול ביראה שימין ד' פשוטה לקבל שבים ולא די שלא יפול ממנו נידח אף גם זאת אם ישיב האיש יגדל עד כי גדול מאוד כחכז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" אם שב בכל לבו ובכל נפשו יעטה לו ד' עטרת כבוד על ראשו כאשר אמר ד' לקין "אם תטיב שאת" אם תשיב אלי לא די שסר עונך וחטאתך תכופר אלא יהי' לך גם יתרון שאת כתר כבוד וכתר מלכות בראשך ונרמז בפ' נשא "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ואשמה הנפש ההיא והתודו חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו" רמז לו לדבר על לב בני ישראל אם יחטא אדם וימעל מעל בד' ואשמה הנפש אם יתודו את חטאתם אשר עשו אז יזכו "והשיב את אשמו בראשו" שיהי' לו לנזר ועטרה על ראשו אותו האשם אשר אשם לד' והבן אבל שם פחדו פחד שגדול העצה ורב העליליה של יצה"ר המסית ומיעץ לאדם להיות יתר מרעהו צדיק באחת מן המצות ולעשות בה לפנים משורת הדין ויתנחם האדם שגואלו חי גם אם המצא ימצא בידו אשר חטא ואשם לד' יכופר לו כי יתחסד עם קונו במצוה מהמצות אמנם שקר בימינו כאשר האיר לנו העינים החוה"ב "שאין התוספת מקובל עד שישולם החוב" מי שאינו צדיק גמור והשלים אשר ביקש ד' מאדם לעשות אל יתהדר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כי אין זה כי אם רע לב להתגאות ביתר מרעהו אם הוא נזור אחור ולא שילם חיובו אבל אם יחפץ לשוב באמת יטהר מחטאתו לגדור גדר בעדו שלא יפול עוד בתאותו אשר עשה "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי" מי הוא ואיזהו אשר יוכל לומד שזיכה לבו אם יודע שטיהר עצמו מחטאתו שהיתה חטאתו נגדו תמיד ואחרי נודע משל הקדמוני זו התורה כי האדם עץ השדה ופעולותיו הטובים המה הפירות ומידותיו הישרים המה העלים נישא עין ונכרה אוזן להבין חידת חכז"ל במאמר הלזו אחר שחטא אדם על נפשו והבין שרע ומר לו על אשר עזב ד' וחפץ לשוב אל ד' ופטפטו היצה"ר עוד הפעם ויעצו לאחוז בכנפי חסידות חזר על כל אילנות שחפץ ליקח מהם לכסות ערותו ולא קבלוהו מאי א"ל אמר ר"ב האי גנבא דגנב דעתי' דמרו" היינו שהשיבו לו שזה גניבת דעת חפצת לגגוב דעת עליון להיות מן המתחסדים והמתקדשים ומהמתטהרים וקראו למו "אל תבואני רגל גאוה לא תסוב מנן עלה" אל תיקח מנן דבר להגן בעדך כי אין זה כי אם גבה לב "הלך אצל תאנה" היינו שקבל ללבו לעשות תשובה באמת "אותם שקילקלה עמה" לגדור גדר בדבר שחטא ופגם כחכז"ל "אר"י באותו מקום ובאותו זמן ובאותה אשה" שם לא יחשב הפרישות והזהירות לגיאות כי אם לתקן אשר עיות וקיבלה אותו ותפר בגדי נפשו אשר קרע "הה"ד ויתפרו עלה תאנה" והבן. רבה פ' נח על פסוק ושם אחיו יקטן. למה נקרא שמו יקטן שהי' מקטין את עצמו ואת עסקיו ומה זכה זכה להעמיד י"ג משפחות ומה אם הקטן שהוא מקטין עסקיו כך גדול שהוא מקטין את עסקיו עאכו"כ עכ"ל. יש אדם שמקטין עצמו ולא די שלא יבקש בפיו להיות ראש ומנהיג לאחיו אף גם זאת אם עיני אנשים עליו ישברו ויכתירו לו בכתר כבוד באמרם שמלה לך קצין תהי' לנו מפורש יוצא מפיו לא אוכל לצאת ולבוא להיות לכם לראש ואם בכל זאת הוא נבחר מאחיו להיות המתנשא לראש והצליח דרכו בכל אשר פנה הוא יספר שבחו בפיו לאחיו ורעיו לאמור הביטו וראו פלאי פלאים שנפעל על ידי גדולות ונכבדות כאלו הייתי אביר הרועים הגם שידעתי כי קטן וחלש אני הצלחתי בכל דרכי והגדלתי לעשות ואם כן נמצא שמקטין עצמו אבל מגדיל עסקיו אבל האיש יקטן שמו הי' ברוחו פי שנים לא די שהקטין עצמו בשעה שאחיו נתנו עיניהם בו להיות להם לראש ומנהל גם נמצא בו עוד דבר טוב אם עשה גדולות ונפלאות להטיב לעמו הי' מקטין עסקיו לאמור לא פעלתי נצורות ולא עשיתי גדולות וזה "שהי' מקטין את עצמו ואת עסקיו" ושילם לו ד' שזכה להעמיד י"ג משפחות נלמד אדם ק"ו "ומה אם הקטן" אשר הוא באמת אדם מועט וקטן "שהוא מקטין עסקיו כך" שלא קיפח הקב"ה שכרו "גדול שהוא מקטין את עסקיו עאכו"כ" אם אדם גדול בענקים אשר כל העולם יהלל בשער מעשיו והוא מקטין עסקיו לאמור לא עשיתי גדולות עאכו"כ ששכרו מרובה והבן. ילקוט פ' לך לך על פסוק ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וז"ל א"ר לוי שני פעמים כתיב לך לך אין אנו יודעים איזה חביבה אם הראשונה או שני' מן מה דכתיב אל ארץ המורי' הוה שני' חביבה מן הראשונה עכ"ל. העמיקו דבריהם שני דברים יקרים בעיני האדם כל עמל אדם בעבורם אוהב את המקום הוא הארץ אשר יתגדל עלי' ונתעשר בה ואוהב תולדותיו אלו הבנים אשר הוליד להיות אחריו ויקראו שמו עליהם ועין רואה ותעידה כי יש עת וזמן לכל דבר אם נשמע שיבא איש צר ואויב בשערי המדינה לכבוש את הארץ אז מרוב אהבה לארץ מולדתו הוא יביא גם את בנו יחידו על שדי קטל במערכות המלחמה ויכין לפניו מטבח כי אחד מאלף אשר יבא עוד בחיים חיותו בכל זאת ישליך אהבת בניו בעבור הארץ וישלחם לצאת חלוץ למלחמה א"כ איפו עין בעין נראה שגדולה אהבת המדינה על אהבת אב לבניו ונמצא כי אשר ביקש הקב"ה מאברם לעזוב בית אביו ומשפחתו וארץ מולדתו לשכוח אותם לעולם כאשר רמזו חכז"ל על פסוק זה וז"ל "ר"י פתח שמעי בת וראי והטי אזניך ושכחי עמך ובית אביך עכ"ל" זה הי' נסיון גדול יותר מאשר נסהו אחריו לאמור לו להקריב בנו יחידו לעולה כי גדולה אהבת מולדתו מאהבת הבן, אמנם כן הדבר באיש המון עם אשר שחה לעפר נפשו ודבק לארץ בטנו אשר כל עמלו רק לצבות בטן לאכול ולשתות ולראות טוב הגוף בעמלו אצלו גדולה אהבת ארץ מאהבת בנו כי הכל הולך אל מקום אחד לחמדת בשריות אבל לא כן איש כאברהם אבינו אשר הי' כהן לאל עליון אשר עיניו ולבו שם כל הימים לקרוא בשם ד' שימלא את כל הארץ דעת ותקותו הי' שבנו אחריו יאיר נתיב ללמוד וללמד לדלות מבאר חכמתו ותבונתו ולהשקות כל איש אשר יצמא למים חיים הקדושים ואם ישחט את בנו הזה האהוב לו אז לתכליתו אין איש בארץ אשר ימלא אחריו ע"כ גדול הנסיון האחרון מן הראשון וזה החידה "שני פעמים כתיב לך לך" שני תיבות הללו מורים באצבע על גודל הרעיון הקב"ה ביקש ממנו שלא יהי' לו אהבה לשום דבר אלא לו לבדו לקיים "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שלא יהי' לו אהבה לארץ מולדתו ולא יהי' לו אהבה לבנו היחיד ובכל יום ויום יתקרב אל שלימות עצמו שמפריד מעצמו כל אהבת הטבעיות והולך לשלימות עצמו יום יום וזה "לך לך" בכל יום יעשה הליכות עולם לעצמו כאשר רמזו חכז"ל וז"ל "לך לך אמר לי' הקב"ה בסיון ראשון ונסיון אחרון בלך לך" שילך בעצמו לעצמו והבן וזה אמרו "אין אנו יודעים איזה חביבה אם ראשונה או השני'' לא נודע איזה גדולה במסירת הנפש אי עזיבת ארץ מולדתו או להקריב בנו יחידו "מן מה דכתיב אל ארץ המורי'" שאמרו חכז"ל למה נקרא שמו מוריה שמשם יצא הוראה לעולם נרמז בתיבת מורי' שבהקרבת יצחק יש אבדון להאור אשר האיר ממזרח אברהם אבינו זה הי' הנסיון בהקרבת יצחק "הוה שני' חביבה מן הראשונה" יען שהי' בתוך הקרבתו בנו יחידו גם מסירת נשמת של אבינו הזקן שיהי' נשכח תורתו עבודתו ויראתו אשר מסר נפשו עליהם ובזה הי' נסיון אחרון חביב מן הראשון והבן. ילקוט פ' וירא על פסוק ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה וז"ל כתיב חיי בשרים לב מרפא שעד שהוא בהר מורי' נתבשר שנולד בת זוגו שנאמר ובתואל ילד את רבקה עכ"ל. בנועם שפתותיהם רמזו מחשבה יקרה ביום ברא ד' את אדם על הארץ ראה שלא יוכל לעמוד בלי המצא לו עזר כנגדו היא האשה אשר תסובבהו כדכתיב "נקבה תסובב גבר" בכל זאת תכלית הנשואין משני פנים אם האיש יקח אשה יען כי הטבע יאלצהו להיות לו אשה יתקרר דעתו גם אם יעלה בגורלו בת מטרד מבקשת תענוגי הגוף תשוקת בשר וחמדת עינים ולא ישא עיניו למרום לקרוא למצוא האשה אשר הוכיח ד' לו גם אם תהי' מקורה ממעין נרפס וממקור משחת בכל זאת המצא תמצא שהיא ישרה בעיניו אבל אם הכהן לאל עליון יבקש ליקח אשה ותכליתו להקים שם ושארית בארץ בזרע קודש אשר יעשה כוונים למלאכת שמים להיות לו זרע אנשים צדיקים אשר יעבדו לד' שכם אחד הוא מבקש קישור וחיבור שורש מעין הזוחל מזרועות עולם אז יאמר לדבק טוב הוא כפי' הרמב"ן הובא בראשית חכמה "ואברהם הוליד את יצחק" בעת הזיוג חרט אברהם בחרט שכלו להוליד בן אשר יהי' כולו קדוש להיות נרצה לעולה לפני ד' וזה אברהם הוליד את יצחק כאשר אנו רואים את יצחק לאיש חי רב פעלים כך עלה במחשבת אברהם ברגע שהולידו דפח"ח ואם ימצא מין את מינו וניער אין בזיווג זה חרפת חוש המישוש עיין עקידה רחל אמרה "אסף אלקים את חרפתי" הולדת יוסף פעל שאין זיוגה עם יעקב חרפה למו דפח"ח ונהפוך הוא שהזיווג הוא מעבודת הקשות להיות קודש קדשים ומי שזוכה בו יהולל בשערים מעשהו וזה ומזו בחידה בעת שהורד יצחק מעל גבי המזבח אשר הי' מוכן לטבח לעולה לפני ד' נתבשר דנולד לו בת זוגו שזה הוא ג"כ כמעשה עקידה לכבוש תאות בשר ולהשתמש בכלי בקדושה ובטהרה ע"כ אמרו "שעד שהוא בהר מורי'" היינו שעלה על גבעת השלימות "נתבשר שנולד בת זוגו" מינו בדומה לו כי היא תהי' רפאות לבשרו ושקוי לעצמותיו לעמוד חי לשרת לפני ד' והבן. רבה פ' חיי שרה על פסוק ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי וז"ל הדה"ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב כנען זה אליעזר בידו מאזני מרמה שהי' יושב ומשקיל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי' לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי א"ל אתה ארור ואני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך. הדבר יפלא שהי' לו להשיב אין ברוך מתדבק בארור ולמה שכל לשונו לו לאמור אין ארור מתדבק בברוך אך מים עמוקים בלב איש תבונות יש צדיק שהוא החפץ בהצדקו לדבק ברשע להטיב עמו ולהטותו לתחי' אבל נפש רשע איותה רע ולא יוכל שאת להתחבר עם איש צדיק תמים "לא ינוח שבט רשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו צדיקים בעולתה ידיהם" הצופה ומביט עד סוף דבר בקדמתו הוא יודע שנקל הוא שהצדיק ישלח ידו ויקח מאשכלות מרורות הם המה התאות והתשוקות של רשע שרק אחד מאלף שהרשע יפקח עיניו ללמוד ליקח מפרי עץ החיים הם המה מצות ומע"ט של הצדיק העובד את ד' על כן מפליא הקב"ה לעשות שהרשע לא ימצא מנוח ברוחו לפול על גורל הצדיקים ולא יחפץ להתחבר עם הצדיק וזה "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" הרשע לא ימצא מנוח בגופו להיות גורל הצדיק ומאת ד' היא זאת "למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם" שלא יפשוטו ויתנו יד לפושעים והבן וזה שרמזו אברהם השיב למה תיגע לריק לדבר עמי ליתן בתך לבני הלא בני הוא ברוך ואתה ארור "ואין ארור מתדבק בברוך" א"כ למה אתה תשב ותשקול אם בתך ראוי' היא או אינה ראוי' ולמה אתה שואל "אולי לא תאבה ואתן לו את בתי" לו יהי' שאני אחפץ ליתן יד להתדבק עם הארור ידעתי גם ידעתי שאין ארור מתדבק בברוך. רבה פ' תולדות על פסוק ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך וז"ל אמר לון זבין לי חד יום מן דידך אמר רבי אחי כל מי שיודע לחשב ימי הגלות ימצא שיום אחד ישב יעקב בשלוה בצילו של עשיו עכ"ל. המביט על רוב ימים ושנים אשר עברו ימצא שימי הגלות ארוכים מאוד ואם אמנם יש עת לכל חפין אשר נשיאי ישראל הצליחו בהשתדלותם שיבא מעט מעט חירות הגוף הוא בא כאור שחר לאט לאט וגם זה ישען על בית החוקקים ולא יעמוד בהמון עם זמן כביר התעיף עיניך בו ואינינו עוד טרם נגמר החירות על משפטו מתחיל הגלות השנית כדברי החוזה "הביטה וראה כי דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנדה" שחזה הרואה במראה נפשו והתמרמר בדאבון רוחו וקרא בקול גדול הבט נא מן השמים וראה הסתכל מלמעלה למטה במה שמכוסה ותראה "כי דל כבודינו בגוים" אם הגיע העת שאנחנו משיגים כבוד בגוים הוא דל וריק מלשון "וידל ישראל" בהמשכות מאות שנים נשיג מכבוד זעיר שם זעיר שם אבל בהגיע הזמן למאס בנו ולשקץ אותנו ולקרוא אחרינו סורו סורו טמא אל תגעו בם בא הפרישות וההבדלות ממנו ברגע אחת כאשה הנטמאת בטומאת נדה שבא ברגע אחת וממשיך טומאתה ותשב גלמודה ימים רבים והבן ורמזו בחידה נפלאה מי שיש לו לב חכם ונבון וידע לחשוב ימי הגלות שיש לו עינים לראות שגם אם לעיני בשר נותן לנו חירות ומשפט להיות כאזרח הארץ בכל זאת תחתיו ימצא צרות רבות ובזיונות גדולות אשר הוא גלות הגוף הוא האיש אשר יבין שרק יום בשנה ישב יעקב בשלוה בצילו של עשיו והבן מאוד. ילקוט פ' ויצא יעקב מבאר שבע וז"ל וכי לא יצא משם אלא הוא כמה חמרים וכמה גמלים יצאו ואת אמר ויצא יעקב אלא כל זמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה פנה משם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה עכ"ל. איש חכם ונבון מוכתר בנימוסין שהוא צדיק תמים לא יעזוב מקום מושבו וישא רגליו לילך למדינה אחרת בעבור להרבות הון ועושר בארץ ההיא כי אין הכסף והזהב נחשבו לו לענות בעבורם בדרך כחו ולהטלטל עצמו טלטלי גבר להיות כצפור נודד מקומו אך אם בעיניו יראה ובלבבו יבין שלא יוכל לפעול בזה המקום מאומה אנשי העיר המה פראים חכמים המה להרע ולהטיב לא יחפצו לדעת ולא יוכל הוא להרבות חזון ודעת אלקים בארץ הזאת אז ישליך נפשו מנגד ויקבל להיות איש נודד ממקומו ולשוט בארץ פן ואולי ימצא מקום מנוחה אשר יוכל שם לקרוא בשם ד' וזה רמזו "כל זמן שהצדיק בעיר" שהצדיק לא יעזוב עירו "הוא זיוה הוא שבחה הוא הדרה" אין הוד ושבח והדר יותר מזה אם הצדיק דר אצלם ולא חפץ לעזובם שהוא אות ומופת שהאנשים טובים מידות טובות ויראת ד' על פניהם אבל אם הגיע העת שהצדיק עוזב אותם ופנה משם והולך אל מדינה אחרת "פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה" הוא מופת חותך שכבר פנה הודה וזיוה והדרה שהמה אנשים רעים וחטאים דלולא כן לא עזב הצדיק אותם ופנה מהם והבן. רבה פ' וישלח על פסוק ויותר יעקב לבדו וז"ל אין כאל ישורון ר' ברכי' בשם ר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ד' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו עכ"ל. מחשבה עמוקה רמז התנא אלקי האדם הקרוץ מחומר גם אם האיש עובד ד' קשה עליו שיהי' ד' לנגדו תמיד להטות כל מחשבותיו אליו ולעסוק תמיד בעבודותיו לעשות נחת רוח ליוצרו לבדו כי הוא אדם ולא מלאך הוא קשור בעבותות אהבה להדברים הנוגעים בגופו המה אשתו ובניו קנינו ורכושו על כן בקצה הזמן יפנה לבו על כל אשר לו אבל על יום ההוא אשר דיבר הנביא שיהי' יום לד' על כל גאה ורם על כל נשא ושפל על כל ארזי לבנון וישח גבהות אדם וישפל רום אנשים "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא שלא יבא במחשבות אדם רק קדושת השם הנכבד והנורא וכעת אשר ירא יעקב באשר שמע שעשיו בא עם ארבע מאות איש ופחד שלא יכה אם על הבנים ועמד בתפילה ובתחנונים לפני ד' לרחם עליו ועל בניו ויחץ את הילדים לשתי מחנות להציל אחת וגם שלח דורון ליתן כופר נפשו אחר כל אלה התבודד וקיבל באהבה על כל הבא עליו מיד ד' וקשר מחשבתו לאלקי אביו ונדמה בעיניו כאלו אין לו קנין אשר יקשה לבו וכאלו אין לו אשה ובנים וכאלו הוא לבדו עומד בארץ וזה שרמז התנא "מי כאל" שהוא יחיד ומיוחד ודי לו בעולמו לבדו והשיב "ישורון ישראל סבא" מה הקב"ה יהי' נשגב ביום ההוא אשר חזה הנביא ונשגב ד' לבדו" כך הי' אבינו הזקן נשאר בעת ההוא לפני ד' כאלו הוא לבדו בעולם דכתיב "ויותר יעקב לבדו" שנדמה במחשבתו שאין לו קשר אהבה בשום דבר גופני והבן. פ' וישב על פסוק לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן וז"ל את שלום אחיך ניחא אלא מאי את שלום הצאן הדא אמר שצריך אדם לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה עכ"ל. הכוונה האדם הטבע אשר בטנו דבק לארץ אוהב את בניו יותר מגופו כל עמלו בעבודתו להם כי בנפשו קשורה בנפשם וזה שכרו מכל עמלו להצליח אותם על פני האדמה הם המה ראשית מחשבתו ואחרית תכליתו כל קנינו יצבר בעבורם א"כ איפו בעת אשר ישאל לדעת את שלום בניו לא ידרוש על שלום נכסיו כי הבנים הם תל תלפיות אהבתו ורכושו הוא רק טפל להם אבל לא כן בהצדיקים הקרובים אל ד' אשר כל מחשבתם רק להשיג שלמות נפשם כל אהבתם לבניהם הוא שיקוו שבניהם מקרבים לאבותיהם לעוה"ב ע"י שיעמדו חי אחריהם ויעשו מצות ומע"ט בעוה"ז וכן יאסוף הצדיק עשתרות צאן המעשרות את בעליהן יען כי בצל הכסף יגיעו לעבוד את ד' ככל אשר יתאוה נפשו א"כ לתכלית הדברים גם הבהמה מוביל להצדיק השלימות הנפש כמו שמצפה להשיג שלימות הנפש ע"י בניו וע"כ אם בא העת אשר ידרוש הצדיק על שלום בניו יזכור מיד לשאול גם על שלום הצאן כי גם מהם יש לו הנייה לתיקון נפשו רק שמקדים שלום נפש האדם משלום נפש בהמה אבל בכל פנים נתקיים דברי החכם שאומר שיודע צדיק נפש בהמתו" וזה רמזו במאמר ששאלו "את שלום אחיך ניחא" כי זה כל אדם שמגודל אהבת אביו לבניו ישלח לדרוש על שלומם "אלא מאי את שלום הצאן" איך השווה אבינו הזקן לגלות דעתו שדואג לדעת את שלום הצאן כמו שדואג לדעת שלום בניו "הדא אמר שצריך אדם לשאול בדבר שיש בו הנייה" מי שהוא באמת אדם בשלימות מכל דבר שיש בו הניות לשלימות נפשו צריך לשאול עליו על השלום א"כ הבנים עם צאניו כולם שווים לפניו לתכלית אחד והבן. רבה פ' מקץ על פסוק ואל שדי יתן לכם רחמים וז"ל אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די הוא יאמר ליסורי די שנאמר ואל שדי יתן לכם רחמים. נודע ביהודה אלקים ובישראל גדול שמו שהוא אל אמונה ואין עול אם יעופפו היסורים על האדם המה שלוחי ד' בקול דודי דופק להזכיר לאיש חטאיו ועונותיו ופשעיו בתוכחת על עון יסרת איש" שאין יסורין בלא חטא וכאשר הצרות לבבו הרחיבו ויצעק אל ד' באנא הושיעה נא הקב"ה מרחם עליו ואומר למלאך המשחית הרף ידך והסר היסורים מאיש הלזה הגם שאין האיש מנוקה מעון עד תומו בכל זאת יחמול עליו ד' כאשר יחמול איש על בנו ורב אדם מהמון בית ישראל כיון שרואה שסר ממנו יד החזקה שסר ממנו נגעו ישמח מאוד אבל לא כן דרך הצדיקים והקדושים בארץ כל שלא תמו חטאיהם ופשעיהם יאמרו חביבים עלינו היסורים להתם חטא ופשע נהפוך הוא יקראו בקול גדול על היסורים שיבואו עליהם "לשחת קראתי אבי אתה" השחת המשחית גופו הוא מזכיר לאב המייסר את בנו שיתנו ללבבם מה בצע אם הקב"ה מסיר היסורים אם נפשינו לא מטוהרה מכתמי חטאים ועונות "דברי עונות גברו מני פשענו אתה תכפרם" גם אם אתה תכפר פשעינו דברי עונות גברו עלי לא המכאובים המה יסורי הצדיק רק החטאים ועונות והפשעים המה יסורים "השמחים עלי גיל ישישו כי ימצאו קבר" כשהצדיק זוכר חטאת נעוריו כאשר שמח עלי גיל כן ישיש בזקנותו אם ימצאו קבר המה היסורים לכלות פשע ולהתם חטאיו וזה רמזו באמרם שאמר אבינו הזקן לבניו בני ידעתי גם ידעתי שגואלי חי "מי שעתיד לומר ליסורים די" מה בצע אם ידעתי שיאמר ד' ליסורים שילכו ממני אם אני אדע שיסורים לא יסורו מני כי אין המכאובים יסורים דק העונות והפשעים רק אני מתפלל שיעזור ד' לי לשוב בתשובה שלימה לפניו להיות נקי וטהור אז "יאמר ליסורי די" שהקב"ה ישלח עזרו לטהרני שיסיר גם היסורים ולמדו חכז"ל זה יען יעקב אמר לבניו "ואל שדי יתן לכם רחמים ולא אמר ואל שדי יתן רחמים לאיש לרחם עליכם כי רמז להם שיתן ד' לכם רחמים שיבא בלבבם שתרחמו על עצמיכם והבן זה.

תנחומא פ' ויגש על פסוק ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וז"ל מעשה ברחב"ד שראה את הארי ואמר אי מלך חלש לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל מיד ברח רץ אחריו רב חנינא א"ל נעניתי לך שקראתיך חלש ומי שבראך קראך גבור שנאמר ליש גבור בבהמה לא ישוב מפני כל וזש"ה ליש גבור בבהמה לא ישוב מפני כל. עמוקה החידה הזאת ליש הוא הארי אשר דרכו דורם וטורף ואין מציל כי הוא מלך בחיות אם ישאג יחרדו הבנים מקולו אם נוהם יפול פחד ורעדה על כל חיות הארץ הוא משל על בעל גיאות המנהיג עצמו ברבנות מתגאה על עבדיו מטיל אימה יתירה על הסרים למשמעתו עד שמקולו יחתו הגדולים עם הקטנים "נהם ככפיר אימת מלך מתעברו חוטא נפשו" קטון וגדול שם הוא השוה והמשוה כולם יחד שתפול עליהם אימתה ופחד אבל באמת אין רוח חכמים נוחה ממנו כי מה טוב ומה נעים אם המנהיג יהי' איש עניו ושפל ברך ידבר ברוח נמוכה וקול נעים עד שיקח נפשות שכל העומדים לפניו לשרתו נפשם קשורה בנפשו מרוב אהבה ודביקות בו ועל כן אמר החכם "לוקח נפשות חכם" מי שיקח נפש עבדיו בנועם שפתיו הוא חכם אבל אם ימשול בזרועו ידו החזקה כל עבדיו ישנאוהו ובסוף יפול בידם וע"ז אמר "מגבי' פתחו מבקש שבר" אבל אין כל אפין שווין הכל תלוי בהעם אשר יושב בקרבם אם כסאו נכון בתוך עם בינות אז "טוב גערה במבין" וטוב להראות להם פנים באור פני מלך חיים" אבל אם מושבו בתוך פראים הנמשלו כבהמות אז טוב מאוד לקיים עצת החכם שבט לגו כסילים ונודע כי ארץ ישראל הוא מחכים את העם היושבים עלי' וא"כ איפה נכון שהמנהיג שוחר טוב ויצפצף באמרתו בקול דממה דקה לא יריע ולא יצריח רק מבקש בנעימות משאלתו וזה הוא החידה שרחב"ד ראה את הארי הוא משל על איש המולך בגיאות ובזרוע רמה עד שמקולו יפחדו כל עבדיו אז התקרב עצמו אצלו ואמר לו "אי מלך חלש" קיבל עליך שאתה חלש ולא גבור הגם הגופים נכנעו תחתיך אבל לב עבדיך אינם שלך "לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל" בעדת חכמים ונבונים אשר אוירא דארץ ישראל מחכים אותן לא נאה להיות להם מנהיג המתגאה ברוב גבורתו "מיד ברח" המנהיג שמע לו ולא מלך ביד חזקה ובזרוע רמה אז נזור העם אחור עשר מדרגות אחורנית שהי' דורו קצרי מדע וחשוכי שכל איש הישר בעיניו עשה עד שאיש את רעהו חיים בלעו כחכז"ל "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" לבסוף יאמר לו נעניתי לך שקראתיך חלש" מתחרט אני שקראתי לזרוע עוזך חלוש "מי שבראך קראך גבור שנאמר ליש גבור בבהמה" מנהיג לפי הדור והקב"ה נתן בלבך לנהוג ברבנות ולהטיל אימתך יען כי אצל קצרי מדע בני אדם נמשלו כבהמות נדמו צריכים לליש מטיל פחדו על כל יושבי ארץ שהחכם רמז "ליש גבור בבהמה והבן. רבה פ' ויחי על פסוק אל נא תקברני במצרים וז"ל בשבילך ירדתי למצרים בשבילך אמרתי אמותה הפעם. נעימות בימינם דבר גדול דיברו להשמיענו תכלית בירידת יעקב למצרים אשר הי' תכלית ליוסף שיעמוד חי אחרי שיוסף הי' לו בן זקוניו שמסר לו טמונות סודות תורות ואמונת אבותיו ואחרי שנעלם ממנו בנו החביב ועלה לגדולה להיות משנה למלך לפרעה במצרים חרד הזקן חרדה גדולה פן ברוב עשרו ישמן ויבעט ליטוש תורת אבותיו ולילך אחרי מראה עיניו ויתחכם אבינו הזקן לירד למצרים להיות קרוב לבנו ויוכל להזהירו שלא יסור ימין ושמאל מאשר הדריכו בנעוריו וכאשר שמע וראה "עוד יוסף חי" שהוא עוד איש חי ורב פעלים וכפי' העקידה על פסוק "והחי יתן אל לבו" האדם יתן ללבו להיות נשאר חי שהוא תכלית הנפש שלא להיות כאיש התשוקה אשר הולך למות דפח"ח אמר יעקב אחרי הראני אלקים את כל זאת "אמותה הפעם" ברוב שמחות אנכי הולך למות "אחרי ראותי פניך כי עודך חי" יען וביען שאנכי רואה שאתה חי כבר הגעתי לתכלית העולם ולמה לי לחיות עוד כמאמר הרמב"ם לר' אברהם בנו וז"ל ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה בו ואשרי מי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש עכ"ל הזהב ולא נשאר לאבינו הזקן רק דאנה אחת פן ואולי אחר מיתתו וישכב בארץ ילך יוסף חלילה שובב אחרי תאות לבו שכל זמן שהוא בחייו לא רצה יוסף לצערו אבל אחרי מיתתו יאמר נואש לכן החכים ואמר יעקב לבנו יוסף "ושכבתי עם אבותי" קרא לו בני אחת אשאל ואותו אבקש ממך כאשר כבר אשכב ואישן עם אבותי יחד בקבר חלילה לך מעשות כזאת להשפיל אותי אחרי מותי נהפוך הוא אני אבקש "ונשאתני ממצרים" שתגבי' אותי ותנשא אותי ע"י שאתה צדיק במצרים "וקברתני בקבורתם" ממצרים תוכל לזכות לי לקבור אותי בקברות אבותי שיהי' שמי לכבוד ולתפארת ולתאות נפש כשם אבותי אשר שמם נשאר ברכה לעולם ע"י בניהם שהניחו בבחינת "תחת אבותיך יהי' בניך" והזהיר אותו בכפלים אם לא תגבי' ותנשא אותי ממצרים "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ראה שלא תקבור אותי בשני עולמות בשם דע אשר יצא ח"ו עליך ממצרים והשיב יוסף הצדיק "אנכי אעשה כדבריך" אבי אזרז עצמי לחיות עבד ד' עד סופי ואמלא דבריך ולכן הציגו חכז"ל את דבריהם על פסוק זה אל נא תקברני במצרים ואמרו "בשבילך ירדתי למצרים" לראות העוד יוסף חי ואחרי ראותי את פניך כי עודך חי אמרתי "אמותה הפעם" שאתה איש חי ורב פעלים חפצתי למות כי אתה תהי' תחתי להאיר בעולם ועל כן בני נפשי בשאלתי אל נא תקברני במצרים אחר מותי והבן. רבה פ' שמות על פסוק ודבר הוא לך אל העם והי' הוא יהי' לך לפה וז"ל לפה לתורגמן ואתה תהי' לו לאלקים אעפ"י שהוא אחיך גדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו עכ"ל. הדבר יפלא הכי איש עניו כמשה ימצא בזה קורת רוח שיהי' מוראו ופחדו על אחיו הגדול ממנו בשנים כשם שיש מורא של הקב"ה עליו אך טוב וישר ד' ויורה חטאים בדרך ויותר שמורה לצדיקים בדרך הורה גבר שידע כשם "שהלשון קולמס הלב" אמר החכם ע"כ "לב חכם ישכיל פיו ועל שפתיו יוסף לקח" כי שלוחו של אדם כמותו מלבב חכם יצא לשון ערומים אחת ידבר ושתים נשמע כך הבטיח הקב"ה למשה "והוא יהי' לך לפה" למתורגמן לא יחפץ אהרן להראות בעת שידבר בשמך חכמתו תבונתו צדקתו וישרתו רק יהי' כמתורגמן אשר מפליא לעשות בזה אם בתרגומו לא יוסיף על הדבר ולא יגרע מן הדבר אשר הוא מתרגם כך יהי' אהרן רק לך לפה בכל מעלות ומידות אשר תבחר בו גם הוא יבחר ויהי' דבוק בך לא יהרהר אחריך ולא יחשוב מחשבות על מעשיך רק ככל אשר יצא מפיך הוא יעשה וידבר כן בשמך קולע אל שערה ולא יחטיא וזה שאעפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהי' מוראך עליו" בזה תהי' לו לאלקים כשם שאין אדם מהרהר אחרי השכינה כך לא יהרהר אהרן עליך מכאן אמרו "מורא רבך כמורא שמים" אבל דע לך מאוד אם תראה אותי לוקח מאתך אם אתה תהי' דבוק בי בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך שכל מעשיך יהי' לשם שמים אז גם אהרן אחיך יהי' דבוק בך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו אבל אם חלילה וחלילה שאתה לא תהי' דבוק בי באמת ויהי' מוראי עליך דק מלפנים אז גם מורא אחיך עליך ג"כ רק מלפנים וזה רמזו "אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו" באותו שלימות ותמימות אשר יהי' מוראי בלבך באותו מדריגה יהי' מוראך על אהרן אחיד והבן. ילקוט פ' וארא על פסוק וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום על בני ישראל וז"ל א"ל הי' יודעין בני סרבנים הם טרחנים הם על מנת כן תהי' מקבלין עליכם שהן מקללין אתכם וסוקלין אתכם עכ"ל. רמזו דבר גדול לדעת ולהכיר טבעם של בני ישראל דרך גבר בכל אומה ולשון אם האיש אוהב לשופט שלו ובוטח באמונתו שלא יעשה עול במשפט ולא יחליף הצדק ברשע ולא יכיר שוע לפני דל אז דרכו לבוא אצלו ולעמוד לפניו ולהטריח עליו בכל עת ובכל שעה אם יהי' לו דבר שהשופט ישפוט עליו ואם המצא תמצא איש אשר לא יוחן בעיניו השופט ולא יאמין בו שהוא אוהב צדק ושונא רשע ולא יעות לאדם בריבו דרכו שלא לבוא אליו ולא יערוך לפניו אם יהי' לו דברי ריבות אבל בבני ישראל ימצא שני הפכים בנושא אחד "בני סרבנים הם" אמר לו הקב"ה משה משה אל תאמין שבני ישראל ישמעו אליך ויעשו ככל אשר תצוום דע הם עם קשי עורף חזקי לב ומסרבים למוריהם ושופטיהם ונקל שלא ישמעו לך ולא יעשו כדבריך אבל פן תאמין בעצמך א"כ אהי' בן חורין ולא יהי' משא העם הזה עלי כי הלא סרבו כנגדי ולא יבואו עוד לדרוש מפי חק ומשפט דע לא כן הוא גם זה טבעם בכל דבר ודבר אשר יהי' להם יבואו אליך ויעמדו לפניך ויבקשו לשמוע מפיך אשר תשפט על הדבר ולא ישמעו לך וזה שהודיע אעפ"י שבני הם סרבנים "טרחנים הם" והוסיף להודיע לו אף גם זאת תדע אפס קצהו מטבעם ידעת וכולה אגלה את אזניך אם סרבו כנגדך וגם טרחוך עוד הפעם פנו עורף כנגד פניך והוסיפו לכבוד עול גדול עליך ילכו לשאר שופטים אשר יבררו למו וישפטו שם וישנאו אותך על דבריך ומשפטיך וזה שאמר לו "על מנת כן תהי' מקבלין עליכם" אל תאמינו שנקל הוא להיות שופט בישראל ותחשבו שלא מדובשך ולא מעוקצך" לא כן הוא תדעו "שהן מקללין אתכם וסוקלין אתכם" לא די שידברו האויבים בשער ויפצו פיהם לדבר עליכם כדבר על אחד מן הנבלים אלא יוסיפו לזרוק אחריכם אבנים אבני בליסטראות ואמר "על מנת כן" בתנאי כפל התנה להורות להם שזה סימן טוב לאדם אם ישנאו למנהיגם כחכז"ל "האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות ק"ה), ממילא משמע דהאי ת"ח דשנאי לי' בני מתא לא משום דלא מעלי אלא משום דמוכחי להו במלי דשמיא שהמון עם ישנאו למנהיגם אם מוכח להו שהוא ירא אלקים שלא יחנוף לשום אדם והבן. רבה פ' בא על פסוק ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לד' אלקינו וז"ל ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת א"ל משה לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת שנקריב להקב"ה על שמך עכ"ל ונפלאת מאוד מדוע יהי' בני ישראל קמצנים שלא להקריב לד' משלהם אלא יקריבו משל אחרים וביותר נפלאת שהבנת "גם אתה תתן" אין גם אלא ריבה יגיד שבני ישראל יקריבו וגם פרעה יתן בידיהם ועוד נפלאת מה בצע אם יקריבו בני ישראל משל פרעה לד' על שמו של פרעה הרשע אשר הכביד עולו עליהם. שפתותיהם כשושנת עמקים הטיבו את אשר דברו כלל גדול ביראה לד' הארץ ומלואה כתיב הוא ברא את הכל וכונן הכל ומחי' הכל כל קנינים וכל הרכושים המה לד' רק האיש השוחר טוב עובד אלקים בכל פעולותיו ומעשיו ודרכיו הוא יזכה בחלף עבודתו שהארץ ומלואה יהי' קנינו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" ביאר הרמב"ן שדבר גדול דיבר מלכי צדק מלך שלם יצא מפורש מפי כהן לאל עליון כאשר ראה והכיר גדולת ושלימות אברם אבינו הזקן אשר מסר נפשו ונפשות אנשי ביתו לצאת חלוץ למלחמה במתי מעט נגד מלכים גדולים ועצומים אשר הצליחו במלחמתם להציל את בן אחיו הוא לוט אשר ישב בשער סדום ונלכד מן המלכים האלו שלא יאמרו הבריות "אח לצרה יולד" כי כל אחי רש שנאהו שגם אברהם עומד למרחוק ורואה איך נפל ביד שודדים והבין מלכי צדק שהגיע אבינו הזקן למדרגה גדולה שקנה מן הקב"ה השמים והארץ כי הטבע ראשונה הוא הארץ והטבע השני' הוא השמים כולם עומדים לשרתו ולהצליחו שהמה שלו והבן מאוד דפח"ח ויען שבני ישראל בארץ מצרים שחו לעפר נפשם ודבק לארץ בטנם הי' ענודים וקשורים בכל תועבות ארץ מצרים א"כ לא השיגו לשלמות אבותיהם שיהי' לפניהם צאן ובקר אשר יהי' שלהם כי הכל קנין ורכוש של הקב"ה לד' הארץ ומלואה וזה שהחכים משה לפרעה "א"ל משה לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום" דע לך מלך גם אם נקריב אלפי אלפים רבבות בקר וצאן לא זבחנו גם אחד משלנו כי לא לנו המה רק משל הקב"ה נקח להקריב לשמו ובאופן זה "גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת" כי הלא אתה מורד בד' זה כמה ולא שמעת בקולו ומאין יהי' לך בקר וצאן שיהי' נקראים זבחיך ועולתיך אלא תתן בידינו זבחים ועלת אבל לא משלך "ונקריב להקב"ה על שמך" אם בין תבין את אשר לפניך ובלב שלם תבקש שיסלח לך פשעיך אז נקריב על שמך אבל לא מרכושך כי אתה חלית כמונו והבן. הובא במטה נפתלי ח"א דרוש כ"ח מ"י על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם וז"ל שר של מצרים הי' בידו שני מקטריגים ביד ימין איל של יצחק ובידו השמאלית שעיר עזים של מכירת יוסף עכ"ל. החידה נפלאה כי גדול העצה ורב העלילי' של יצה"ר אם בשוט בארץ מהלך בה מצא איש ירא אלקים סור מרע שישמר עצמו מלעשות עבירות וזריז לעשות מצות הנוגעים בינו למקום שומר שבת כהלכתו שומר פתחי נדה עושה הכין בלועו שלא יבא בפיו בשר נבילות וטריפות וכדומה שמדקדק במצוה קלה כבחמורה הוא היצה"ר מסית את האיש הזה להיות נקל בעיניו רעהו המה מצות או עבירות שבין אדם לחבירו שלא יהי' זהיר להלביש ערומים ולהאכיל רעבים לעזור לרפאות חולים ולתמוך נופלים וכגזל וריבית ואונאה והשגת גבול וכדומה חמורות נדמו לו כקלות ובאמת כל צדקותיו שפעל לכבוד הקב"ה לא יזכרו ולא יפקדו לטוב לו כי הקב"ה השווה אהבה ואחוה וריעות המה חלקי המצות ואזהרות הנוגעים בין אדם לחבירו כחלק המצות אשר הם עבודה להקב"ה אמרו חכז"ל "מתלא אמרו אישתרי חד חבל אישתרי תרי חבלים" אם עין בעין נראה שאדם מתרשל במצות שבין אדם לחבירו נדע שגם מצות שבינו למקום לא יקרו בעיניו וכן אם נראה שאדם מתרשל ממצות שבין אדם למקום נדע מה שנזהר במצות שבין אדם לחבירו הוא רק תרמית לעיני בני אדם כי כולם ניתנו מרועה אחד "אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו" שכולם ניתנו בסיני וצריך לכבד שניהם במשקל השוה ולא לחינם אמרו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" מהנגלה איך אדם שומר אהבת חבירו נדע איך הוא שומר התורה במה שנוגע בינו למקום וזה החידה במאמר הלזה בשעה שיצאו ישראל ממצרים "והנה מצרים נוסע אחריהם" אמרו חכז"ל "שר של מצרים" שיצא לקטרג והגם שידע שראה הקב"ה בהם מסירת נפשם על מצות שבין אדם למקום שהי' גדודים בעריות שלא שינו שמם לשונם ומלבושם והראה ביד ימין "אילו של יצחק" להראות שבני ישראל המה זרע קודש זרע ידיד שמסרו נפשם וגופם להיות עולה תמימה "אלו הן הנשרפין ואלו הן הנחנקין לפני הקב"ה בעבור מצותיו אבל במה שנוגע בין אדם לחבירו הם מוסרים ומלשינים ומשיגי גבול איש לרעהו על כן ביד שמאל שעיר עזים של "מכירת יוסף" כשם שאחי יוסף מכרו את אחיהם בקנאת איש מרעהו יען כי אביו אהב אותו מכל בניו כך המה בני ישראל היוצאים ממצרים יש בהם דלטורים איש מלשין על רעהו "איש מצרי מכה את איש עברי מאחיו" מה שמצרי מכה הוא נעשה מאחיו ע"י שהלשין עליו אחיו כאשר שמעתי מפי אבי אדמ"ו הצדיק ז"ל "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" הכונה אם אדום הוא הצר הצורר מכאיב ליהודים דרכן של הנדכאים לקלל ולחרף ולתעב את הצר הוא אדום כי אדם יראה לעינים אבל באמת לא הי' חפץ הצר לדעת מכל דבר הנעשה רק שיש מלשינים התובעים ממנו שיעשה משפט חרוץ נגד העובר וזה "לא תתעב אדומי" לא יהי' שנאתך על אדום "כי אחיך הוא" האח הוא פעל לך כל הרע הזה דפח"ח וזה שר של מצרים הראה "שעיר עזים של מכירת יוסף" שהם אחים בוגדים זה לזה וכיון שהם רע לבריות ואינם שומרים מצות שבין אדם לחבירו נדע מה שישמרו המצות שנוגעים לכבוד המקום הוא רק שלבשו אדרת שער למען כחש על כן אמרו "שר של מצרים הי' בידו שני מקטרגים" שגם המצות אשר זכר למו אילו של יצחק נתהפך להם לרועץ והבן. ילקוט פ' יתרו על פסוק אנכי ד' אלקיך וז"ל אמר רב לוי נראה להם הקב"ה כאיקונין זו שמראה פנים לכל צד אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולן כך הקב"ה כשהי' מדבר כל אחד מישראל הי' אומר עמי הדיבור מדבר אנכי ד' אלקיכם אין כתיב כאן אלא אנכי ד' אלקיך עכ"ל. הורו גבר באמרותיהם הטהורים כי התורה נתנה מהקב"ה בקוצר אמרים בכל אמירה ואמירה גנוזים וצפונים גנזי חכמות ואוצרות מדעות "ד' יתן אומר המבשרות צבא רב" באומר אחד נרמז מראה פנים לחכמה ותבונה ודעת אם האיש אשר מעמיק עלי' ומשדד עמקים אחרי' כעל מטמונים אבל מי שיחפץ בהתגלות לבו הוא ימצא בה אבני נגף בכל מקום אשר יתעיף בעיניו יראה זרות אשר ימאן בו שכלו ולבו כחכז"ל ששאל מנשה במרדו מה הי' למשה רבינו לכתוב בתורה אחות לוטן תמנע וכדומה סוף דבר הכל נשמע הצדיק השוחר טוב ומבקש רצון ד' לעשות ימצא בתורה מזור הנפש ותרופת הנשמה ובכל עת אשר יחזה מחזה שדי יביט נפלאות ויוסיף אהבה לה והרשע החורש דע ימצא בתורה עזר לאפיקורסות וסעד למינות ותמיכה לכפירות כאשר פרשתי על פסוק פ' כי תשא "ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים" נרמז תורת ד' כתובה פנים בפנים האותיות סובלים לקרוא מהם צדקת הצדיק ורשעת הרשע "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" הצדיק הולך הליכות עולם לו אשר האותיות יחכמו ויקדש בהם והרשע יכשל בהאותיות לנזור אחור כי המה לו אבני נגף התורה סם החיים למאמינים בה וסם המות למשמאילים הכנה מילתא הוא "הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו" א"כ אפוא עין בעין יראה להמשיל התורה במשל דמות אקונין שהיא נקראת מראה אשר נעשה שיסתכל האדם בה ויראה בו דמות צורתו אם האיש המסתכל בה הוא יפיפי אדם נאה המביט יראה במראה צורה נאה ואם המסתכל הוא אדם מכוער משחת מאיש מראהו גם במראה יראה צורה מכוערת כי המראה תתן צורה כפי האיש אשר מביט בה וכן הדבר ההוא בתורתינו הקדושה בראה להם הקב"ה כאיקונין זו שמראה פנים לכל צד כפי שכל כל איש ואיש יהלל דבר ד' כי מזה ומזה הם כתובים והבן. רבה פ' משפטים וז"ל ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר בבוקר נתנה התורה ובערב נתנו המשפטים הה"ד מבוקר לערב יכתו עכ"ל. גדולה מה שאמרו באבות "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" כי רע מאוד מחנהו של המסית הוא היצה"ר פעם יסית במראה עינים בחמדת בשר ותשוקת הגוף אשר עין רואה ולב חומד וכעיר פרוצה אין חומה כן אין מעצור לרוח איש ופעם יסית במחשבות זרות ודעות חיצוניות אשר יפעל על האדם להיות תועה מדרך השכל אין לשער ואין לספר מריבוי צבאותיו וחיילותיו של המדיח אשר בהם ילחם את בני אדם על כן עין בעין נראה מכמה זרע ישראל אשר בנעוריהם היו עבדי ד' ועד שהגיעו לזקנה המה מורדי אוד עובדי תאוה כנפילים אשר היו בארץ וזה רמזו בירושלמי וז"ל "אבנים שישבנו עליהם בנעורינו עשו עמנו מלחמה בזקנותינו" התעורר האנוש אלקי שיש אדם אשר בנעוריו מאמין לכל יסודות התורה ויהדות אמונה והי' עליו עבודת התורה דבר נקל כי הי' שלם במגוריו בקרבו וכאשר הזקין והוסיף שכל תבונה ודעת והתחיל לחקור ולחרוט בשכל אנושי על פי עיני הטבע על חקר שדי ממעל נעשה מלחמות היצה"ר כנגד היצ"ט עד שאין מטיל שלום בבית בטל או כאשר נפקחו עינינו לעלות בסולם הנסתרות ודרכנו על שליבות הנעלמות להשכיל לראות אורח חיים מעלה למשכיל באנו בסבכי המבוכות על דברים אשר הי' בנעורינו פשוטים וגלוים נעשה בזקנותינו עמוקים וקשות "יוסף דעת יוסף מכאב" וזה "אבנים שישבנו עליהם בנעורינו" המה היסודי אמונה ועיקרי חדת אשר הי' חזקים ומאורים כאבני שיש ושוהם וישבנו עליהם בנעורינו בהשקט ושלוה הם המה "עשו עמנו מלחמה בזקנותינו" שעשו בקרבנו מלחמה פעם בקול ענות גבורה פעם בקול ענות חלושה כאשר ילך היצר לרוח הזמן או כאשר נגלה לפנינו מאורות שמים לדעת גבוה מעל גבוה עד אין סוף ראשית כל והבן וכמעשה הבנים הי' מעשה האבות כאשר קרבו וחנו בהר סיני פתחו כל העם קול אחד שנעשה ונשמע" ואחר דוב שנים עמדו קשר אפיקורסים כקרח וכעדתו אשר היצה"ר שפטם ונתן אותם בפלילים עד שנאבדו מן הארץ וזה חידתם "בבקר נתנה התורה" שהי' להם דבר ד' מתנה יקרה "ובערב משפטים" בעת זקנתם הי' מחרחרי ריב "הה"ד מבוקר לערב יכתו" משחרית לערבית מנערות לזקנות נדכאו והבן. רבה פ' תרומה על פסוק ועשית וגו' עצי שטים וז"ל עשית עצי שטים עומדים למה עצי שטים למד הקב"ה דרך ארץ שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומר לו מה ממ"ה שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם עאכו"כ עכ"ל. דרכי בני אדם ליתן עיניהם להתחבר עם הדומה לו לכבד לאיש מכובד להלוות כסף לאיש עשיר ללמד חכמה עם איש חכם אבל להקים אביון מאשפות שיפתח בשער פיו או להעניק לאיש עני מכספו עד שיתעשר ולעמול עם איש בער ללמדו עד שיתחכם זה לא יעשה אבל הקב"ה מבקש שאחריו ילכון ויעמלו בני אדם ליתן אור במקום חושך לפקוח עיני כסיל ולהחכים פתי בעצה ומזימה לתמוך בהונו לאיש מחסור ועני ולהרים דלים ואביונים הגם שאין לצפות גמול מהם וזה רמזו שהקב"ה למד דרך ארץ לדורות "שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות" הרמז האדם עץ השדה ודרך בן אדם לבנות בית ממעשים הטובים שלו אשר כל פעולה טובה נמשלת לאבן ולבנות מכולם יחד בית עולמו דרכו להקים ביתו מאילן עושה פירות אם יש לצפות שיעשה לו פירות שם בונה בית אבל באמת ילמוד ק"ו מה הקב"ה כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאין עושה פירות "אהל שיכן באדם" וזה הבית יהי' נבנה למי שגומל חסד עם בני אדם שאין לצפות תשלום גמול והבן. ילקוט פ' תצוה וז"ל אין צווי בכ"מ אלא זירוז שנאמר צו את יהושע וחזקהו ולפי דרכינו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא המזורזין עכ"ל. כל עמל אדם לפיהו נפש עמלה עמלה לו להצדיק ליישר את בני אדם הנפילים בארץ אשר עזבו התורה ועבודה ויקר בעיני ד' המוכיח במישור להחוטאים להושיבם תחת כנפי השכינה "אם תוציא יקר מזולל כפי תהי'" אמרו חכז"ל אמר הקב"ה מי שזוכה להוציא יקר מזולל אותו גבר גוזר ואני מקיים כי הוא כפי ובכל זאת עין בעין נראה שלפעמים יגע הצדיק לריק ואין יתרון לו בכל עמלו אשר יעמול כחכז"ל "גמירא מטבא לא הוה בישא ומבישא לא הוה טבא האיש אשר מרחם בא ממקור משחת שהוא זרע מרעים אז כל מוסר ותוכחה לא יפעלו בו דבר כי הוא שורש פורה ראש ולענה זרו רשעים מרחם וזה "מבישא לא הוה טבא" אבל זרע צדיקים שהוא בשורשו טהור גברא ובהתחברו עם פועלי און למד ממעשיהם "חמד רשע מצוד מרעים ושורש צדיקים יתן" שמעתי פי' מהגאון ר' אהרן זינגער ז"ל ממט"ד הרשע חומד להיות לו חבירים רעים והי' נקל לו למצוא רעים מזרע טמאים והוא מבקש שחביריו הרעים יהי' מזרע צדיקים וזה "שורש צדיקים" שחומד שזרע צדיקים "יתן" חבורתו והבו ואצל רשעים כאלו יוכל איש חי ורב פעלים לזכות להחזיר אותם לשורשם וכן הוא אם יעמול איש בעמל למעלה מן השמש אם ישתדל האיש עם תלמידו לעלות בסולם הקדושה לראות בנפלאות תמים דעים במדור העליון לא יצליח דרכו חוץ אם נשמת תלמידו חוצב משורשו מקדושה ממקום גבוה אז הוא כלי טהור להשפיע עליו להרים ראש להיות דבוק בבני עליון וזה אשר רמזו "אין צווי בכ"מ אלא זירוז" אין המלמד יוכל לחדש ולברוא יש מאין אין כחו אלא לזרז מי שהוא בשורשו טוב יזרזו להוציא מכח אל הפועל "שנאמר צו את יהושע וחזקהו" הצווי הי' ליהושע רק לחזק ולאמץ "לפי דרכנו למדנו" מזה אנו לומדים לדעת "שאין מחזקין אלא המוחזקין" כל מוסר לא יועיל אלא לחזק מי שהוא מוחזק בשורשו לכל טוב "ואין מזרזין אלא להמזורזין" שמטבא יהי' טבא ביתר שאת ויתר עוז אבל להפוך ולעשות מאבני גבע וסלע אבני שוהם וישפה הי' לא תהי' מבן אדם אבל הוא מעשה אלקינו "מי יתן טהור מטמא לא אחד" יחידו של הקב"ה הוא יכול לעשות גם זאת והבן. רבה פ' כי תשא על פסוק וידבר ד' אל משה לך רד כי שחת עמך וז"ל זש"ה אוי להם כי נדדו ממני שוד להם כי פושעו בי ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים, ומה כזבים דיברו על הקב"ה דרש ר"ע אמרו וכי עמנו הי' עסוק עם עצמו הי' עסוק לעצמו פדה ולא פדה אותנו שנאמר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו רבנן אמרו זה אלה אלהיך פדה אותנו עכ"ל ועיין בידי משה. התורה הקדושה ומצותיה המה אמרות ד' אמרות טהורות מזון הנפש וחיות הנשמה "באור פני מלך חיים הנפש והנשמה אשר שרשם טהור וקדוש ישבעו ויתענגו באותיות הטהורות ובעבודת הקדושות "תורת ד' תמימה משיבת נפש, מצות ד' ברה מאירת עינים אבל מי הוא ואיזהו אשר ימעל במשפט פיו לאמור שגם הגוף אשר קרוץ מחומר רגבי אדמה ימצא מזון בתורה לתאותיו או ימצא עדן במצות הוא יבקש להיות בטנו דבוק בארץ לילך אחר מראות עינים ולהתגעל בכל תשוקה גם תועבה יבחר רב יעבוד צעיר ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל ידברו כאויבים בשער הנשמה מבקשת את תפקידה להיות דבוקה בשורש העליון באורח חיים למעלה והגוף מבקש תפקידו לילך אחר הצו למלאות סיפקו בחמדותיו וזה רמזו שהדור המדבר ראו כי התורה עם מצותיה המה תרופה ועדן הנשמה אבל לגופם המה זיקים לאסור ידיהם ורגליהם בכבלי ברזל על צוארם המצות לגופם וזה שאמרו "וכי עמנו הי' עסוק עם עצמו הי' עסוק" להנשמה שהיא חלק אלקי ממעל לה שלח ישועה אבל עמנו לגופינו לא עסוק כחכז"ל זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם אמרו "חנם בלא מצות" כי הבטן אשר דבוק לארץ יבחר לעבוד עבודת חומר ולבנים רק כאשר ישאף צל ימלא תאותו בעריות ובאכילת דברים אסורים וטמאים מאשר יבחר עבודת הקודש אלה המצות כאשר צווחו אח"כ שנתנה ראש ונשובה מצרים כי טוב לנו עבוד מצרים ממותינו במדבר" אמרו טוב לעבוד במצרים בעבודת הפרך מלהמית את גופינו במדבר הזה ברוב מצות ופרישות ונזירות מכל חמדת עולם ואמרו עוד "לעצמו פדה ולא פדה אותנו" אמרו להנשמה שהיא חלקו כל הנופח מעצמו נופח לה עשה פדי' אבל לגופינו לא עשה שום פדי' ביציאת מצרים ועשו עגל כדי להתיר להם עריות אמרו חכז"ל דכתיב "ויקומו לצחק" שהע"ז הוא העגל יתיר להם כל חמדותיהם ויהי' גם גופם נפדה "שנאמר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו, רבנן אמרו זה אלה אלהיך פדה אותנו" שאמרו העגל עושה פדיון לגופם אבל "המה דברו עלי כזבים" שהתורה והמצות עושים פדיון להגוף "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" שמי שהולך אחר תאותיו ותשוקותיו הוא עבד עולם והבן.

ילקוט פ' ויקהל וז"ל ויקהל משה רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבהמ"ד ללמד ולהורות לישראל ד"ת איסור והיתר כדי שיהי' שמי הגדול מתקלס בין בני עכ"ל. על שפתותיהם הוסיפו לקח טוב ללמד לאדם דעת כי הלא נודע שבני ישראל במדבר דגן שמים נתן למו לא אכלו לחם בזעת אפם ולא לבשו בגד בעמלם כי לחם שמים אכלו ושמלתם לא בלתה מעליהם לא הי' עליהם עול פרנסה שקשה כקריעת ים סוף ולא דאגו לכלכל נשותיהם ובניהם ואף גם זאת שהי' יושבי האהלים במדבר בעמים לא התבוללו ובגוים לא התערבו לא ראו בני אדם אשר אינם שומרים שבת ודעת לנבון בקל שדור המדבר הי' יכולים לשמור את השבת כהלכתו אבל הדבר אשר הי' קשה לפניהם הוא להזהר באיסור והיתר כי מבטן אמם הי' טרף לשניהם חלב ונבילות וטריפות ויין נסך היה משתיהם וגם הי' משוכים מנעוריהם אחרי תאות בשריות בעילות נדה וזיבה ועריות על כן שכל אדם יגיד שהי' צריכין לשמוע מפי משה זקניהם אזהרות רבות לפרוש מאשר הורגלו מעולם ובכל זאת ספרה לנו התורה שמשה רבינו הקהיל קהילות גדולות ולמד להם הל' שבת הגם שנקל להם לשמור השבת במדבר בכל זאת "רבותינו בעלי אגדה אומרים שמתחילת התורה עד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד" התפלאו מאוד למה נאמר ויקהל אצל שבת הלא אצל פ' עריות ונדות וזיבות ומאכלות אסורות שם הי' לו למשה להקהיל קהילות גדולות ולדרוש לפניהן אלא "אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הל' שבת" הזהירו וצוה להקהיל קהילות גדולות ולדרוש ה' שבת שאל תדמה בנפשך שנקל לפני העם לשמור שבת ולא הצרכת להזהיר את העם ותשים עיניך להזהיר את העם רק על הקשה להם על כן אני מזהירך להזהיר על איחור שבת "כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשים ללמוד ולהורות את ישראל דיני תורה איסור והיתר" ממך ילמדו מנהיגי דורות הבאים אשר בעתם יהי' בית ישראל כבר הורגל על איסור והיתר עד שאנשי בית אלו הנשים ובנותיהן יודעין מדיני איסור והיתר בכל זאת צריך המנהיג לזרז ולהזהיר למען דעת כל עמי הארץ את המעשה אשר יעשון בדבר יום ביומו באורח חיים למעלה למשכיל כאשר הזהרת אתה על שבת בדור המדבר כן יזהירו הם על איסור והיתר בדורות הבאים הגם שיהי' נקל להם לשמור דיני איסור והיתר יותר משבת "כדי שיהי' שמי הגדול מתקלס בין בני" כי זה כבוד ד' ובזה הוא יפעל הקילוס לשמו הגדול אם המנהיג ישים עין על מצות ד' על קטן כמו על הגדול ויהי' העם בזהר בהם והבן. תנחומא פ' פקודי וז"ל וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קידוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר לחיים יהי' הכום עכ"ל. להבין דברי חכמים וחידותם נחזה בפתשגן הדברים האלה המנהיג הדור הוא נבחר מאת העם להיות צופה עליהם להראות להם את הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון לצאת ידי חובתם נגד אלקים ואדם להביאם אל שלימות הנפש א"כ איפו המנהיג הוא "שליח צבור" מנהיג לפי הדור ודור לפי המנהיג כי הוא שלוחם לכל דבר שבקדושה והוא יקח את הכום בידו לברך את העם בשם ד' פעם יהי' "כוס של קידוש" שרוצה לקדש את העם במעשה פרישות והזהרות להיות קדושים לפני אלקים כחכז"ל "ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך" פעם כוס של הבדלה בידו שמזהיר את העם שיבדילו עצמן מן כל דבר המטמא את הנפש ומתעב את הנשמה שיבדילו בין טמא לטהור ובין קודש לחול ופעם זכור ושמור בדיבור אחד נאמר מפיו שיזכירם להוסיף מחול על הקודש שיעשו משמרת למשמרת לקיים המצות אשר יעשה אותם אדם וחי בהם ויזהירם לגדור גדר על גדר למען לא יהרסו לפעול עבירות ותועבות הן כל אלה מפעלות מנהיג שהוא שליח צבור במקהלות ישראל ובאשר פעלו שם יפחד פחד שירא לנפשו אנא אני בא לדבר ולקרוא בשם ד' הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי פן יחשדוני השומעים שאין אני שוחר טוב להם אלא אבקש להשתרר עליהם ולהכביד עליהם עול מלכות שמים על כן החכם עיניו בראשו הוא השליח צבור המנהיג קורא ושואל "סברי מרנן" מה אתם חושבים וסוברים עלי את תכליתי באשר אני דובר עליכם אם להמית את גופכם או לחיות את נפשכם "ואומר הקהל לחיים" חלילה לנו לחטוא בד' ולך לחשוב מחשבת פיגול שאתה חפצת להמית אותנו לצער את גופינו שלא להנות מחמדת עולם הזה נהפוך הוא ידענו גם ידענו כי באת להחיותינו וליתן לנו שם ושארית בעוה"ב ומסיימים "לחיים יהי' הכוס" שחפץ ד' יצליח בידך. רבה פ' ויקרא וז"ל ויקרא אל משה נקראו נביאים מלאכים הה"ד וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכי מלאך ד' הי' הלא משה הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא מכאן שהנביאים בקראו מלאכים וכו' אר"י מבית אב שלהן נקראו הנביאים מלאכים הה"ד ויאמר חגי מלאך ד' במלאכות ד' הא עכ"ח אתה שמוע שמבית אב שלהן נקראו נביאים מלאכים עכ"ל. כלל גדול שלוחו של אדם כמותו כפי גדולת המשלח וחשיבותו יובחר באיש אדם יקר וחשוב להיות כמותו ואם המצא תמצא שידבר המלך עם איש פחות אשר עומד לפניו לדבר בשם איש אשר יש לו לצעוק אל המלך הוא יען שהנבחר הוא שליח מאיש הדומה לו אבל אם יש למלך דבר לצות אל העם ולדבר בשמו לא יבחר באדם מועט ושפל שידבר בשמו להיות כמותו ישים דברו באיש יקר ונכבד להיות השליח האין כפי המשלח ואם כן נוכל לומר שהנביאים בקראים מלאכים שהמלאך הוא שליח יען שבני ישראל שלחו שיבקשו על ידו דבר מעם ד' ומצדם הנביא נקרא מלאך להביא להם אשר דיבר ד' לטובתם אבל אם הקב"ה יבקש לצות דבר לבני ישראל ויבחר בשליח לדבר בשמו לא נאה ולא יאה לבחור בבן אדם שהוא עפר מאדמה רק יבחר מן המלאכים העומדים לפניו שהמה רוח ואש בעלי שש כנפים גופים מאירים כשמש להיות נראה בשליח מי המשלחו כן שכל אדם יגיד לו אם הקב"ה חפץ לבשר בשורה טובה הי' ראוי שיבוא מלאך מן השמים לדבר בשם ד' ובאמת הי' השליח בשר ודם כמבואר שם במדרש וז"ל "ודכוותי' ויען מלאך ד' מן הגלגל אל הבוכים וכי מלאך הי' הלא פנחס הי' ולמה קראו אותו מלאך אלא א"ר סימן פנחס בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים ורבנן אמרו אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו הנה איש אלקים בא אלי ומראהו כמראה מלאך אלקים כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך" רמזו בזה דבר נפלא שבגלגל אל הבוכים בא בשר ודם זה פנחס בשליחות מן הקב"ה יען שהנביאים בישראל הי' קדושי עליון המה בעצמן מהלכים בין העומדים במרום המה קרובים אל ד' עד שמראה פניהם מזהיר כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר עד שאשת מנוח האמינה על מלאך מן השמים שהוא רק בשר ודם נביא לד' כי שניהם במשקל אחד על כן בוחר ד' בנביאים להיות כמלאכים לפניו וזה השמיע ר"י במאמר הלז שלא נאמין שהנביאים נקראו מלאכים יען שהמה שלוחינו בינינו למקום "מבית אב שלהן נקראו נביאים מלאכים" שגם הקב"ה שנקרא אב לנו "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" בוחר אותם לשליח ג"כ נקראו מלאכים דהא בחגי כתיב "ויאמר חגי מלאך ד' במלאכות ד'" הגם שבא במלאכות ד' בשליחות ד' ג"כ נקרא חגי מלאך כי הוא לא בא להביא בשורה שנתמלא משאלות בני ישראל רק בא ובפיו בשורה לאמור "אני אתכם נאום ד'" הבאת שלום לכבד אותם כמו וכבוד ד' מלא את המשכן" עיין רמב"ן פ' וירא "הא עכ"ח אתה למד שמבית אב שלהן נקרא הנביאים מלאכים" שספונים וחשובים נביאי ישראל כמלאכים בשמים שד' יבחר שלוחיו מהם והבן. ילקוט פ' צו על פסוק זה קרבן אהרן וז"ל חביב קרבן נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל לפניו על הים בשירה כתיב זה אלי ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון עכ"ל. נעמו אמרותיהם השמיע לנו בקוצר אמרים אשר דיבר שמואל הנביא "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" הודיע הנביא שלא יחפץ ד' ברבבות נחלי שמן ולא ירצו לפניו החלב והדם אשר יוקרב על המזבח לכפר עי עבירות אשר אשם הנפש האדם לד' כי תכלית אותן קרבנות הוא דק שילמד אדם דעת ומוסר השכל הגם שהיושר הי' "נפש החוטאת תמות" ויוקטר חלבו ודמו על המזבח לכפר על חטאו ופשעו אבל אחרי שאדם חטא ונדמה כבהמה אשר אין מכיר את קונה גם לו אין מותר מן הבהמה "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" פי' אחי הרב זוסמן נ"י בילקוטו אם אדם לא ילין ביקרו להיות מושל על כל תאות בשריות וחמדת תענוגי עולם "נמשל" תחת להיות מושל בעשה במשל שתאותיו מושלים עליו "כבהמות נדמו" בבי אדם כאלו נדמו כבהמות דפח"ח וע"כ היטיב ד' עם החוטא שיוכל להביא תמורתו בהמה לקרבן כי גם הוא בהמה בצורת אדם וממילא נדע "שמוע" להטות אוזן ולמלאות רצון הקב"ה "מזבח טוב" זה הטוב אשר ילמד אדם מזבח "להקשיב" שיטה אדם לבבו לכל אשר יחפץ ד' זה הנלמד "מחלב אילים" והבן וזה בקרבנות על החטאים אבל אם הנשיאים מביאים קרבנם בלי הוקדם להם עבירות וגם לו יהי' שהנשיאים מביאים קרבנות על חטאים אמרו חכז"ל כתיב "אשר נשיא יחטא אשרי לדור שהנשיא מודה על חטאיו ומביא קרבן" א"כ קרבן שלהם חשוב וחביב להקב"ה ושמח בו כעל השירה ששררו בים דכתיב "זה אלי ואנוהו' שהכירו בני ישראל וקיבלו על עצמן להתנאות לפניו במצות להרבות כבוד ד' כך מקובל קרבן נשיאים שהוא כבוד והדור לפני הקב"ה אם הנשיאים מביאים קרבנם והוא רק להתנאות להשי"ת והבן. רבה פ' שמיני על פסוק וידבר ד' אל אהרן וז"ל הה"ד פקודי ד' ישרים משמחי לב זה אהרן שהי' לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתייחד עליו הדבור שמח שנאמר וידבר ד' אל אהרון אר"ת אימי' לא יכלה ביה ואת יכול קאים בי' חדא גופנא מסתמכא בכמה קני ובכמה דוקרין ולא יכולין קיימי' בי' ואת יכול קאים בי' עכ"ל. איש אשר הקדיש ימי חייו עתיו ורגעיו להיות נזיר אחיו שלא לילך בגן עדן תשוקות בשר נהפוך הוא עלה על סולם הפרישות ודרך על שליבות התבודדות לעלות בקודש ובצדקות עד שהשלים נפשו להיות כהן גדול מאחיו שנישא על מצחו ציץ בפיתוחי חותם קודש לד' לראות שכל רעיוניו ומחשבותיו ודעותיו עולים למרום איש כזה אין לו שאלות ובקשות מד' לראות בטוב עולם הזה רק אחת ישאל ואותה יבקש שפרי ישוה לו זרעו אשר הוליד יהיו ישרים ותמימים עבדי ד' כמוהו ואם זוכה ורואה נוסף גם זאת שבניו גדולים וטובים ממנו יתענג בעוה"ז תענוג מעין עוה"ב שבניו כשתולי זיתים שופכני שמריקין שמן הטוב בשבעה מצוקות במנורה הטהורה ואם גיל יגיל אבי הצדיקים שרואה מעשי ידיו להתפאר אומר הקב"ה לא די לצדיק לישב שלוה בעוה"ב לחסות בנועם ד' באור פני מלך חיים הוא מבקש לראות שלוה בחייו הלא הנאתו יגדל על כל תענוגי עוה"ז אשר יתעדן אחד העם ויתחיל לדקדק עמו כחוט השערה וישלח עליו חציו שיהי' לו צער ויגון שלא יגבה לבו בדרכי ד' אם רואה על במותיו חלל "טרף נתן ליראיו" ויראה במה נחשב הוא שפגע בו יד ד' יסתכל על עצמו ויאמר הרעותי את מעשי על כן מצאוני כל אלה וזה חידותם נשאו משל בעץ הגפן אשר הוא חלוש בכוחותיו רק פרי ישוה לו הוא היין אשר משמח אלקים ואנשים ולרוב צריך עץ הגפן עוזר ותומך בכמה קני ובכמה דוקרין" לולא כן האשכלות ענבים יכבדו וישבר עץ יבולם הוא אמם וזה אמרו "שהי' לבו עצוב עליו בשביל בניו שמתו" שהי' מצער עצמו שאין יסורים בלא חטא ולא מיתה בלא עון ודאג על עונותיו ופשעיו כדכתיב "הכינו לבניו מטבח בעון אבותם" ואמר חטאי גרמו כל אלה דכיון שנתיחד עליו הדבור שמח" שהסתכל אלו חטא ופשע לא ראה פני השכינה שנאמר "וידבר ד' אל אהרן' כל מקום שנאמר דיבור היא קשות שא"ר תנחום אימי' לא יכלה לי' ואת יכול קאים בי'" זה הי' הדבורים הקשים אשר נאמר עליהם וידבר ד' אל אהרן" המשיל לו משל "גופנא מסתמכא בכמה קני ובכמה, דוקרא ולא יכלון קיימי' בי' ואת יכול קאים בי'" כשם שאשכלות ענבים היוצאים מזמורת הגפן אם יגדלו ויכבדו משברין עץ אמם ואיך אתה יכול לעמוד להיות צדיק תמים אם אתה רואה בניך גדולים וטובים ממך עתה שנסתלקו שני בניך יכולת עמוד להיות כהן לאל עליון וליחד השכינה עליך והבן. רבה פ' תזריע על פסוק אשה כי תזריע וז"ל הה"ד אחור וקדם צרתני אמר ר"א אחור זה יום הראשון וקדם זה יום אחרון על דעתי' דר"א דכתיב תוצא הארץ נפש חי' למינה נפש חי' זה רוחו של אדם הראשון עכ"ל. אם האדם חי בעולם בתכלית להתענג גופו ולעדן בשרו בטיב עולם הזה אז ילדותו טוב מזקנותו כי בילדותו הוא כגבור לרוץ אורח לילך אחרי מראות עיניו ולעשות כל אשר יחפץ לבו ולא כן בזקנותו גופו נחלש איבריו עיפים ולא יוכל לצאת חלוץ למלאות נפשו בתענוגי העולם אבל אם הוצג האדם עלי ארץ להשגות תכלית שלימות הנפש ולהארות נר נשמתו זקנותו טוב מנערותו כי יצר לב אדם רע בנעוריו מבקש ממנו לצאת בכרם חמד תענוגי לב ולא אחרי חכמה ותבונה ובזקנותו לא ירדפו היצר עוד לאחוז תענוגי בשר והוא ישוש לצאת לקראת נשק כאשר ישיקו החכמה ובינה יחדיו וזה רמזו שהקב"ה ברא את האדם אחור וקדם צרתני "אמר ר"א אחור זה יום הראשון" בימי בחרות האדם הוא נסוג אחור וימצא עצמו חסר ולא מלא "וקדם זה יום אחרון" בזקנתו הוא איש שלם ותמים שהבריאה כן הי' "אדם עיר פרא יולד" כאשר יולד האדם הוא כעיר פרא "נפש חי' הוא שמו" שמו של אדם הוא ג"כ רק נפש חי' נמשל כבהמה "על דעתי' דר"א דכתיב תוצא הארץ נפש חי' למינה נפש חי' זה רוחו של אדם הראשון רוחו של אדם הוא רק נפש חי' נפש בהמה במשמע רק "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" אם יפעל על עצמו אז ישיג שמו אדם בערב והבן. רבה פ' מצורע על פסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וז"ל כי הולך אדם אל בית עולמו בית העולם לא באמר אלא בית עולמו מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עולם מפני עצמו משל למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואיפרכון ואיסטרטיוטין אעפ"כ שהכל נכנסין בפולין אחד כל אחד ואחד שרוי לפי כבודו כך אעפ"י שהכל טועמין טעם מיתה כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו וסבבו בשוק הסופדים אלו התולעים עכ"ל. ראש אמונת אומן בעבודת הקודש הוא שיהי' הקב"ה תל תלפיות שכל עינים אליו צופות לעשות הטוב וישר בעיניו להיות עבודת איש נחת רוח ליוצרו ואם כן האדם תמים עם אלקיו ילך לבטח דרכו ויצפה שד' ישלח עזרו מקודש להושיע לו בכל אשר יפנה ואם אמנם ראתה הדבר שאין עבודת הצדיקים במשקל אחד שזה עובד בכה וזה עובד בכה פנים בפנים שונים בכל זאת כולם שווים לטובה כי כשם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כך אין שני צדיקים עובדים את ד' בשכם אחד אבל כולם יבקשו לחזות בנועם ד' לראות את פני קדוש יעקב סלה ואומרים שמע ישראל כשם שאין בלבבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד מחשבותינו ומעשינו לעשות כוונים למלאכת שמים ולשחר את פני אלקינו אשר ינהגנו על מות ועל כן מלאכי צבאות ידודון ידודון זה לעומת זה נגד אלקים זה בהליכתן וזה בחזירתן כולם עבדי ד' המה ויפגשו איש באחיו בהר אלקים וישק איש לרעהו ולכן עין בעין יראה שאיש אחד מחזיק ביראתו להתפלל כל היום להתדבק עם קונו בתפילותיו ואיש עומד למולו אשר מתפלל תפלה קצרה אכל בתורה עמל שיהי' כל מעשיו עולים במשקל הזהב שניהם שווים לטובה כחידת המסורה "כלו מעשיכם, כלו תפלות דוד בן ישי" רמז מי שפונה עתיו ורגעיו שיהי' כל מעשיו לש"ש אצלו כלו תפילות דוד ולא כהמון עם בבית ישראל שלא יכלו מעשיהם שיהי' שווים לטובה אבל שפתותיהם ירחשו כל היום בתפילות דוד בן ישי והבן וכן עין בעין נראה איש מלחמות יעיר קינה ברשפי אש שלהבת יה חפץ לבנות בית ישראל במקהלות אלקים ואיש עומד למולו במקום אחר במקהלות עם ד' לא יריע ולא יצריח ולא ישמיע קולו בקודש ישב וידום כף ישים לפיו כי מחשבתו אם אין שלום אין כלום לבו יגיד לו לילך בשלום ובמישור עם ד' ועם בני אדם כחידת המסורה "ויחדלו לבנות עיר, ויחדלו הקולות וברד" כל זמן שהמנהיג עומד ורוצה שיבנה העיר להיות עיר ד' שמה ומוכח להו במילי דשמיא אז ירבה כנגד לו רובה קשות מחרחר ריב בעלי מדון בקול ענות אבל אם יחדלו לבנות עיר יחדלו הקולות וברד והבן והשני הפכים האלו המה כאחים תואמים אם מחשבתם קדוש לד' וזה חידתם "כי הולך אדם אל בית עולמו בית העולם לא נאמר" שנשמע שדרך צדיקים אחד הליכות עולם להם לבא בבית הזה אשר הכינו ונבנה על ידם "אלא בית עולמו מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו" כשם שמלך נכנס למדינה עם דוכסין ואיפרכון אעפ"י שנכנסו בפולין אחד בכל זאת כל אחד ואחד שרוי לפי כבודו "כך אעפ"י שהכל טועמין טעם מיתה" שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא שאין מיתה בלא עון שאותו העון הוא הטעם המיתה בכל זאת "כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו" לפי שכלו וצדקתו קונה עולמו וסיים שלמה בחכמתו "וסבבו בשוק הסופדים אלו התולעים" מי ששם עינו על הנרדפים ולנעזבים אשר נמשלו לתולעים כמו אנכי תולעת ולא איש אלו התולעים יספדו בשוק להצדיק אשר שם עיניו עליהם והבן זה. רבה פ' אחרי על פסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וז"ל אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל עונותיכם ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים טומאתה בשולי' לא זכרה אחריתה. דבר גדול רמזו בזה שמקדם בשנות עולמים הי' התוכחת מוסר במקהלות ישראל על פרטי עבירות אשר יעביר איש בעת שיגבר עליו תשוקת הגוף ותאות בשריות להוכיח המנהיג על מלאכות אסורות ובעילות אסורות שהן המה עבירות שבין אדם למקום ויש שהי' המוסר השכל על גזל וריבית ואונאה והשגת גבול שהמה עבירות שבין אדם לחבירו ועל כולם הי' הצופה קורא בשם ד' לעורר העם שישובו לד' שידעו שאין דבר עומד בפני תשובה והבטיח להם ואמר אם תשוב ישראל אל ד' "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" כי לא הי' בכל בית ישראל פוקרים ואפיקורסים אשר לא יאמינו בשכר ועונש בעוה"ז ובעוה"ב כל עיקרי ויסודי אמונה הי' מושרש בלבם דק תאותם גברו עליהם עד ששכחו על פחד ד' והדר גאונו לכן הי' מקום וזמן למנהיג להוכיח לבית ישראל על חטאת אדם ועונות איש, אבל בעת רעה אשר גבר המינות והאפיקורסות בבית ישראל שנעשו חרצובת רשע שלא יאמינו בשכר ועונש ובביאת המשיח ותחית המתים כופרים בהשגחת הבורא ובכל שרשי ויסודי הדת מעת הזאת והלאה איש אל יוכח על פרטי עבירות אשר יוהכ"פ מכפר עליהם כי הלא נסע יתרון מהם שנפסק אמונה מלבם ולמה יגע לריק להוכיח על פניהם פרטי העבירות ולא נשאר לפני המנהיג אלא לקרוא בקול גדול אנא ד' אל תיסרני על כי אני אשב בדד ולא אפעל לטהר אותם מכל חטאותיהם ופשעיהם ראה "טומאתה בשולי'" עד שולי בגדיהם אשר המה רמז על מעשי בני אדם ופעולותיהם כבר הגיע הטומאה עד שולי רגליהם ולא נשאר לפני האנשים הרעים וחטאים לד' מאוד כחוט השערה שלא נטמא בהם וזה האות ומופת "לא זכרה אחריתה" לא די שהולכים אחרי כל תאות וחמדות אלא חטאתם כסדום הגידו שלא יאמינו שיש אחרית ותקוה לאדם כמו "ותשחק ליום אחרון" וזה "אם לא זכיתם" הדור שאינם זכאין "אתם קוראין טומאתה בשולי' לא זכרה אחריתה" והבן. רבה פ' קדושים על פסוק קדושים תהיו וז"ל אמר ר"י בר פזי מפני מה נסמכה פ' עריות לפ' קדושים אלא ללמדך שכל מה שאתה מוציא בו גדר ערוה אתה מוציא קדושה ואתי' כהדא דריב"פ דאמר כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש עכ"ל והדבר יפלא הלא די אם גודר עצמו מן הערוה שלא יקרא להיות בן פריץ ולמה יקרא עוד קדוש. השכילו באמרותיהם כי האיש אשר שער בנפשו שהוא קרוץ מחומר ובטנו דבוק לארץ והוא מלא עינים להתבונן ולהסתכל ולהציץ על אשת יפת תואר כחכז"ל "מלאך המות מלא עינים" הוא יודע אם יקרב אלי' לראות בקירוב אשר העין יוכל לשלוט ולהביט עלי' לא ימצא מעצור לרוחו שלא לזון עיניו בה ע"כ החכמה תחי' את בעלי' שיתרחק ממנה הרחק כמטחוי קשת שלא לדבר עמה כי כאשר יקרב אל פתח ביתה בקהל רפאים ינוח ועל כן צריך לשמוע עצת החכם כאשר אמר לו שלמה המלך (משלי ה') "הרחק מעלי' דרכך ולא תקרב אל פתח ביתה" שימנע עצמו לילך גם בשוקים וברחובות מקום אשר שית זונה שם ביתה אבל אדם הגדור והמופרש הוא האיש הקדוש הולך לדרך פעמיו בשוק אשר הזונה פתח ביתה ונוסף עוד זאת שמקרב עצמו לה ומדבר את אשר יש לו לבקש ממנה וכאשר נופת תטופנה שפתי זרה ובחלקלקות לשונה תפתה ותושיט ידה להניע בשרביט התשוקה שם שם הוא האיש הקדוש אשר יגדור גדר בעדו ויעזבי' ויניחה כי יראת אלקים על פניו וד' לנגדו תמיד ויעזור לו שלא ימוט מימינו וזה שרמזו שלכך נסמכה פ' עריות לפ' קדושים ללמדך "כל מקום שאתה מוציא בו גדר ערוה אתה מוציא קדושה" שהמון בני אדם לא יוכלו לעמוד לעשות גדר לערוה רק יעשו גדרים שלא לבוא באותו שוק ולא לדרוך באותו רחוב אשר שם הזונה בנתה ביתה אבל הקדוש הוא הולך תמים בכל מקום ואח"כ גודר גדר מן הערוה "ואתי' כהדא דריב"פ דאמר כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש" שהוא גודר גופו בעומד לפני הערוה זה הוא האיש הנקרא קדוש והבן.

ילקוט אמור על פסוק על מנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ד' וז"ל שלא יתקן בחוץ ויכנס עכ"ל. לב שומע גערת חכם הוא מוסר השכל אם יזיל צינור טהור ממקור לב נאמן אם חוקקי ישראל יתנדבו בעם להעיר רוחם שישמיע את קולם בלי שסידרו הדברים על שפתם מתמול שלשום להרגיל איך ידבר כאשר יעמוד במקהלות גבוה מכל עם כי מי שהרגיל לשונו ואסף על שפתיו הלקח טוב כבר פג טעמו וריחו גמר שהרהור ומחשבה טובה הורק מהלב ללשון "הזמנה לאו מילתא היא" אבל הפותח פיו ומדבר כאשר עם לבבו ויוצאים הדברים מלבו בלי הערכה וסדר אז קסם על שפתיו כחכז"ל "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" רמזו דברים ביציאתם ממקור הלב נגמרו להיות נכנסים ללב השומע וטוב עוד מזה אם מיד ברגע אשר ירחש מחשבה טובה בלב אדם ידבר כפי הגיון וע"ז אמר המשורר "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" כעת אשר רחש בלבי דבר טוב באותו רגע אמר מעשיו למלך הגם שאני רק כעט סופר מהיר כי קסת הסופר מהיר לא יוכל לכתוב סדרן של דברים ומערכות המחשבות עושה ציונים לדעת את אשר נדבו בבית מחוקקים וזה חידותם במאמר הנ"ל שהכה"ג מאחיו אשר עליו מוטל להעלות את הנרות המה רוחות ונפשות בני אדם "נר אלקים נשמת אדם" יהי' העריכה לפני ד' שידבר כאשר עם לבבו אז כאשר ידליק את נרות האדם עד ששלהבת י' תהי' עולה מאלי' והזהרו שלא יתקן בחוץ ויכנס" שלבו לפומי' לא יגלה מחשבותיו ודעותיו לסדר ולערוך להיות רגיל בהם לדבר מוסר למו והבן. ילקוט פ' בהר על פסוק והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי וז"ל אל תעשו עצמיכם עיקר וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי ואומר כי גרים אנחנו ותושבים ככל אבותינו אתם עמדי די לעבד שיהא שוה כרבו כשתהיו שלי הרי היא שלכם עכ"ל. נמרצו אמרי יושר אשר בשפתותיהם ברור מללו במאמר הזה כי העובד ע"מ לקבל פרס יבחר לנפשו תל תלפיות בכל פינות עבודתו להשיג תמורת פעולתו שירחיב ד' לו ויכוננהו בשלשה מתנות ואלו הן חכמה עושר וכבוד שהמה קניני עוה"ז אשר יתענג בו הגוף ועליהם נאמר "כעיני עבדים על יד אדוניהם כעיני שפחה על יד גברתה כן עינינו אל ד' אלקינו עד שיחננו" קונן המשורר שאנו במדרגת העבדים והשפחות שלא מסתכלים בעבודתם על פני האדון ועל פני הגבירה רק עיניהם צופות על יד האדון ועל יד הגבירה המשפיע טוב ורע והמעולה מבני אדם כאלו נושא עיניו לשמים ויבקש חלף עבודתו נחלת עין לא ראתה לזכות מן הנוחלים שי עולמות בעוה"ב אלו וכאלו כל מחשבתם ותכליתם להטיב לעצמן ומבקש שהקב"ה בכבודו וטובו ישרתהו יחפץ שאדון כל ארץ יהי' עבד לעבדיו אבל מי שעובד הקב"ה באהבה הוא תל תלפיות בכל מחשבותיו ופעולותיו ומעשיו לכבד ולרומם את שמו הגדול הוא האיש אשר הוא באמת עבד ד' שהוא חושב רק לעבוד לד' ולעשות נחת רוח ליוצרו ואם ישמע מפיו שמתפלל או מבקש מהקב"ה עושר וגבורה וכבוד לא ישחר בעבור עצמו רק שמבקש שישיג ידו אותן הקנינים אשר ע"י יוכל לשבח ולפאר את שמו של הקב"ה בכל העולם "לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" להידור שמך ולהנאתך אשתמש בגדולה ובתפארת ובהוד הקב"ה הוא העיקר והאדם עושה עצמו טפל לו וע"כ נקראו הקדושים עבדי ד' "לא כן עבדי משה' וכדומה וזה שרמזו בכאן שאמר הקב"ה "אל תעשו עצמיכם עיקר" חלילה וחלילה שאדם יחשוב שהוא העיקר בכל עבודותיו שא"כ איפו יהי' הקב"ה כטפל לו "וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי ואומר כי גרים אנחנו תושבים ככל אבותינו" התעורר שאדם יחשוב עצמו רק כגר בארץ וזה הוא אם לא ימצא מנוח לכף רגלו ולכל היותר יהי' נחשב כתושב לישב בשלוה אבל לחשוב בלבו שהוא יותר מגר ותושב הוא און "אתם עמדי די לעבד שיהי' שוה כרבו" ולא שיבקש להיות האדון עבד לו "כשתהיו שלי הרי היא שלכם" אם תרימו ידכם לאמור לד' הארץ ומלואה ותברכו שמו ממקור לבכם אז תזכו "שהארץ נתן לבני אדם" והבן. רבה בחוקתי על פסוק אם בחקתי תלכו וז"ל ר' מנחם חתנא דר"א בר אבינא אמר חשבתי דרכי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקתי תלכו ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם. הנראה בדעתם כי מצות התורה ועבודת הבורא המה עושים מלחמה עם הגוף הקרוץ מחומר כי הוא לא יקרא שמות בארץ כל חמדה ותאוה שווים לפניו לטובה הן בנדה ועריות בטריפות ונבילות בכולם יתענג בהם אמנם הנשמה היא אשר תבקש חשבונות רבות לבדוק בשמא אם המאכל או המשקה מותרת לו וכדומה או אם האשה אינה מן השמות נדה ועריות האסורות "על כן יאמר בספר מלחמות ד'" יאמר בפי כל שהספר תורה גורם מלחמות "ואת והב בסופה כי הסוף יהי' שלום ושלוה כחכז"ל "אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וזה רמזו בכאן בהבנת הכתוב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" בראשית מחשבה תאמינו שהחוקים והמצות פועל לכם מלחמה אבל באמת נהפוך הוא "ונתתי שלום בארץ כי אחרית לאיש שלום שהוא ימשול על חיילות התאות והתשוקות אבל מי ששומע ליצה"ר שילך בשרירות לבו למען שלא יהי' לו מלחמה ואומר "שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך" לתכלית שלא יהי' לו מלחמות היצר הולך אחר ראות עיניו לאיש כזה יהי' לו בסוף מלחמה גדולה כחכז"ל "אבר קטן יש באדם משביעו רעב" כי יצרו מחדש עליו בכל יום עד כמעט לא יוכל שאת כי א"א לו לאדם להשיג למלאות תאותיו כחכז"ל "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" וזה הוא "ואם לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם" האספסוף התשוקות אשר בקרבו יתאוו תאוה כל היום ואין לאל ידו למלאות ועל כן "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" והבן. רבה במדבר פ' ב' וז"ל ד"א והי' מספר בני ישראל אר"ב הכהן ברבי והי' מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך אמר להם ע"י משה ברוך תהי' מכל העמים הוי והי' מספר בני ישראל כחול הים עכ"ל ועיין בידי משה. איש חמודות אמר שהקב"ה "יהב חכמה לחכימין ומנדע ליודעי בינה" אבל הוא נותן לרוח משקל שחכמת המנהיג הוא בערך כפי מעלות מקהלות ישראל אשר החכם יושב בקרבם שאם שלימות האיש המורה גדול ביתר שאת מאשר המון עם בני ישראל יוכלון שאת על לבם פעולתו מאפה ועמלו לריק ע"כ אמרו חכז"ל "מנהיג לפי הדור" כפי שלימות חכמתם וצדקתם של הדור כן יתן ד' רוחו על האיש העומד לתל תלפיות אשר כל עינים אליו צופים כלל גדול שהצבור יפעלו בכוחות נפשם ונשמתם על מנהיגם "וירא ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" ופי' הרמב"ן שם ההבטה קנה כאשר ראה עין בלעם מקהלות בית ישראל איש ואיש על משפחתו ושבטו חונה על דגלו אהובים וברורים כאיש אחד מאותו הבטה זכה נפשו לבוא אל שלימות הנבואה דפח"ח הכנה מילתא היא כפי אשר יכינו בני ישראל את לבם לשמוע דבר ד' כן יהי' השפע רוח חכמה ובינה מאת אלקים על לב האיש הדובר בשם ד' "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו" אמר משה אני קורא בשם ד' זה כחי אבל הגדולה לאלקינו תביאו אתם וזה רמז ר' ברכי' בשפתי כהן ישמרו דעת בהבנת הקרא והי' מספר בני ישראל "והי' מספר הסופר" אם אתה תחפוץ לדעת כמה משקלו ומספרו של הסופר הוא האיש הדובר בשם ד' המחוקק אותות שמים על לוחות לבות בני אדם הוא "כמספר התורה נתבקש להם" אם תדע לשקול ולספור מספר התורה אשר נתבקש מהתלמידים כפי אשר יכינו את לבבם ללמוד התורה כך הוא מספר של הסופר הוא המנהיג ובעבור זה אם יזכו בני ישראל להשפיע ולזכות את האומות שיכירו וידעו את ד' יבא שפע רב וגדולה מן השמים אל בני ישראל ולכן אמר משה בשם ד' "ברוך תהי' מכל העמים" אם כל העמים יברכו את בני ישראל אז יגדל נועם ד' עליהם ונרמז בדברי הנביא "והי' מספר בני ישראל כחול הים" כי כפי ריבה המים כן יגדל החול על שפת הים כך כפי רוב הכרת ד' בכל גבולי ארץ כן יגדלו בני ישראל לשם ולתפארת והבן. ילקוט פ' נשא על פסוק וכתב את האלות וז"ל ר"י אומר ספרי אפיקורסין כיצד הוא עושה קודר את האזכרות ושורף את השאר ר"ע אומר שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה עכ"ל. רחמנא לבא בעי אם האיש הקורא בשם ד' לקרב את בני ישראל לאביהן שבשמים לבו בשפתיו תלי' אם הלב זכאי טהור וקדוש אז רוח חן על אמרותיו ומדברותיו באומד מעט עושה הרבה כי המון רבבות בית ישראל יגידו על זה האיש נאה דורש כי נאה מקיים אבל אם הוא עומד גבוה מעל עם להלהיב את לבות השומעים לשמור את התורה ולקיים את המצות ולו לב טמא שבע תועבות בלבו עובר עבירות ומחלל המצות גם אם אמרותיו מתוקים ומדברותיו נעימים לא ישמע העם אליו כי אומרים מי שלא נאה מקיים לא נאה דורש כי על זה נאמר ג"כ "ואהבת לרעך כמוך" אם הדורש אוהב גופו למלאות לו סיפקו בכל תאות וחמדות למה לא יאהב גם את רעהו להתיר לו ג"כ כל תשוקת איש וחמדת בשר וזה רמזו חכז"ל רבה פ' זו פ' י"א וז"ל שאמר ר"ש בן פזי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ד'" רמז אם הכהן לאל עליון הוא המנהיג הוא הראש העדה העומד גבוה מעל העם לברך אותם בשם ד' להראות להם איזה דרך ישכון אור ויבא שפע מן השמים "כל כהן שלא נטל ידיו" אם הוא בעצמו לא נטל ידיו להראות שמאום לא דבק בידו שלא נגעלו ידיו מעבירות אלא ישא את כפיו" לו דומי' תהלה לנופו יפה השתיקה טוב לו לישב בדד ולא לעמוד גבוה ולברך את העם בשם ד' כחכז"ל "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיו "שנאמר שאו ידיכם קודש" מראש צריך המנהיג להיות ירא ד' שיוכלו שאת להראות את ידיהם שהם קודש "וברכו את ד'" אחר זה שהמה נאה מקיים נאה להם להיות נאה דורש והבן אבל אם המלמד להעם דעת הוא נפל ברשת מינות ואפיקורסות אז טוב להתרחק ממנו ולא לשמוע אל למודיו ומוסריו וע"ז פליגא חכמי ישראל מהם אומרים אם הוא גדול בחכמת התורה ילקט האדם מהם האוכל ואת הקליפות יזרוק כחכז"ל "ר"מ למד תורה מאחר תוכו אכל ואת קליפתו זרק" אבל נמנו ורבו עלי' שלא ללמוד מאפיקורס כלל וכלל "כל היוצא מן הטמא טמא" וזה חידות מאמר הנ"ל "ר"י אומר ספרי אפיקורסין" המה התורות והלמודים אשר נשמע מפורש יוצא מפי ת"ח וגדולי עולם שהמה אפיקורסים בלבם "כיצד הוא עושה" מה יעשה השומע סובר ר"י "קודר את האזכרות" את הטוב לקבל "ושורף את השאר" מה שהוא מינות ואפיקורסות יזרוק אבל ר"ע הזהיר את העם ואומר "שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה" גם מה שנשמע שהוא מלא יראה ישרוף יען וביען שיוצא מלב טמא ולא נכתב בקדושה והבן. רבה פ' בהעלתך על פסוק ויאמר ד' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו וז"ל אותן הזקנים והשוטרים שחיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכנת הלבנים יבאו ויטלו בגדולה זו לפיכך הוא אומר אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור לפיכך ונשאו אתך במשא העם ללמדך שהשוון הקב"ה למשה מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש עכ"ל. כל עמל אדם לפיהו כל אשר לאדם יתן בעד נפשו כל הקרבות שיש לאדם עם רעיו ואוהביו הוא קרוב אצל עצמו ביותר כחכז"ל "חייך וחיי חבירך חייך קודמים" הגם שכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך בכל זה חייו קודמים אחכז"ל "מה חזית דדמי דחברך סומק טפי" (עיין בע"ז דף נ"ד בתוס' ד"ה מתקיף) אבל הדעת נותן "חייך וחיי חביריך" גדול זכות הרבים מזכות היחיד דדם רבים סומק טפי מדמו שהוא יחיד ע"כ חיי חביריו קודמים וזקני העם ושוטריו של בני ישראל במצרים מרוב אהבה ודביקות לבני ישראל חקרו בלבם טוב שיקבלו הם עול גלות גם במקל רודף ובשבט נוגש רק כדי שלא יאונה רע לכללות המון בני ישראל כמליצת חכז"ל "צרת יחיד צרה צרת רבים אינו צרה" כי לאדם יחיד יש נספה בלא משפט שלא ימצא לו גואל אבל בעבור צרת רבים יבוא ריוח והצלה דודו או בן דודו אחד מהקדושים והטהורים יגאלם במסירת גופו ונפשו וזה שרמזו חכז"ל במאמר הלא "אתה ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור" הם נשאו וסבלו מכות גדולות ונוראות ונלקו על הצבור שמסרו גיום למהלומות להציל רבים מצרה "לפיכך ונשאו אתך במשא העם" המה שווים במשקל אחד עמך להיות כולם ראשים ומנהיגי ישראל "ללמדך שהשוון הקב"ה למשה" שכל א' וא' שקול כמשה מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל" שהוא מעצמו ורצונו הטוב מוסר גופו להיות סובל צרות צבור "זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש" והבן. ילקוט פ' שלח לך על פסוק ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ד' נראה באהל מועד אמר ראב"כ כיון שראו השכינה התחילו מרגמין בהם אבנים אר"ל כיון שנגלה הענן נראו האבנים תלויות בו באותה שעה אמר הקב"ה למשה מי יוכל לסבול כך עד מתי כך עד אנא ינאצוני עכ"ל. אם היצה"ר פיתה לאדם להיות מחרחר ריב ובעל מחלוקת שהוא יהי' בראש פוטר מים ראשית מדון והקב"ה אשר שונא המחלוקת מוכיח ומייסר לאיש על עונו כחכז"ל "אלקים יבקש את הנרדף אפי' צדיק רודף רשע" ק"ו מי שמחרחר ריב ומחזיק במחלוקת ביתר מרעהו צדיק אז דרכו של המסית הוא היצה"ר אשר יושב בקרב איש בלב עמוק לפתות ולתלות העונש על שהתרשל להיות זריז לנקום נקם ביתר שאת וביתר עוז בעבור כבוד ד' עד שיגדל האש המחלוקת עד כי גדול מאוד וכן הי' הדבר בעדה רעה של מרגלים המה צווחו בשוק וברחובות כי ביאתם לארץ ישראל בעת ההוא יהי' חרבן ואבדון לכל הדור וכאשר ראו גלוי השכינה לאות מרי תחת להרהר שמעלו בד' ובמשה עבדו נתהפך הדבר שהצליח מעשה השטן אשר פיתה אותם בלבבם שגילוי השכינה הזאת הוא להראות לזרזם כי לא עשו כדת במשה אשר שלח המרגלים כי לא די במה שרגנו באהליהם אלא צריכין לעמוד כנגדו להוכיח על פניו וזה שרמזו "אר"ב כיון שראו השכינה התחילו מרגמין בהם אבנים" שנתעוררו להחזיק במחלוקת בגילוי פנים ע"ז הוסיף ר"ל ואמר שכיון שנגלה הענן נראה אבנים תלויות בו" כאלו הענן התעורר על זריקת אבנים "באותה שעה אמר הקב"ה למשה מי יוכל לסבול כך עד מתי כך" מי יוכל לסבול עוד זאת להפך אותות אלקים חיים אשר באתי בענן להוכיח על פניהם הם יוסיפו לחטוא שבע כחטאותיהם א"כ איפו אין סוף למחלוקת וזה עד מתי כך והבן. רבה פ' קרח וז"ל אמר ר"ל למה חלק קרח על משה אמר אני בנו של שמן בן יצהר שנאמר תירושך ויצהרך תירוש זה יין ויצהר זה שמן ובכל משקין שתתן את השמן הוא נמצא עליון ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נוטל כהונה ודוד מלכות אמר קרח ומה אלו שנמשחו בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בנו של שמן אינו נמשח ונעשה כה"ג ומלך מיד נחלק על משה עכ"ל. עמוקה החידה אשר דברו בזה כי שכל אדם יגיד לו שכהן הגדול מאחיו להיות ראש גולת אריאל הוא צריך להיות המעולה והמקודש מאחיו בכל פעולותיו ומעשיו ובכל דעותיו ומחשבותיו מבית ומבחוץ כזהב טהור כל אשר יבחר ד' בו להיות דמות כה"ג בשמים לכן הכהן הגדול מאחיו צריך להיות פי שנים ברוחו חכם בחכמת התורה אשר אם יורה משפטי ד' להעם יהי' אמרותיו ומדברותיו מתוקים ומשמחים אלקים ואנשים כמו היין המשמח אלקים ואנשים כחכז"ל "דברי תורה נמשלו ליין" וגם צריך הכה"ג להיות צדיק וטהור לב אוהב שלום שדבריו יהי' רכים משמן ומרפא לנפש "לוקח נפשות חכם" ויהי' שמו הולך לברכה "טוב שם משמן טוב" כלל גדול פי שנים ברוחו "אוהב את המקום אוהב את הבריות" ולרוב עיר פרא אדם יולד טבע האדם רע ולבו אכזר רק שכל אדם יחזיק במעוזו להתאבק בעפר רגלי ת"ח ללמוד חכמתם ותבונתם וגם יתאמץ לדבק בטהורי נפשות רודפי שלום עד שילמד המעלות ומדות טובות עד יעמוד לפני העם לכהן גדול "שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבקשו מפיו כי מלאך ד' צבאות הוא" שיצא אדם לפעלו להיות תחת פרא אדם האדם הגדול בענקים וקרח התחכם ואמר אם ראוי' בני אדם להיות מלך וכה"ג אשר טבעם מתולדה רע רק שקלטו מן המעשים טובים ומידות טובות עד שהריחו ביראת אלקים כמה וכמה מעלות ביתר שאת שיבוא הגדולה למי שפי שנים ברוחו שנולד בטבעו להיות לוקח נפשות חכם וגם טבעו להיות איש טוב וישר שימצא חן לכה"ג וזה שרמזו בחידתם "אמר קרח אני בנו של שמן בן יצהר שנאמר תירושך זה יין ויצהר זה שמן" האב מזכה את בנו בכח כך מטבעו מבטן אמו הוא נוצר ונולד להיות חכם גדול אשר פירותיו ולמודיו דעותיו ומחשבותיו ישמחו אלקים ואדם כתירוש וגם הוא בן יצהר זה שמן שהוא יודע לקרב לבבות ולמשול על לבות בני אדם עד "בכל המשקין שתתן את השמן הוא ימצא עליון" שיש לו כח גדול להטות כל לבבות אליו עד שיהי' הוא עליון כמו ששמן צף על כל המשקין והוסיף לאמור לפתות לב השומעים "כתיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה" שמטבעם מבטן אמם המה אינם כח שמן שיהי' שמם וזכרם לברכה בעולם רק נמשחו מבחוץ שהתהפכו טבעם מרוב למודם אשר הרגלו עצמם עד שבא בתוכם המעלות ומידות טובות כמו "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" ובכל זאת יען כי הלכו בדרך טובים "אהרן נטל כהונה ודוד המלכות" אם כן איפו "אני בנו של שמן" שאצלי כל מעלות ומידות טובות נולדו עמי מבטן אבי ואמי למה לא אהי' מלך וכה"ג הלא לי ראשית הבכורה "מיד חלק על משה" שגדולת ושלימות אהרן בא מבחוץ והקב"ה חפץ באיש אשר הקדישו מבטן אמו ולא ידע כי נהפוך גדול שכרו הכובש את יצרו ממי שנולד עם כל הכנות מועילות וכפועל אדם ישולם לו והבן זה. תנחומא פ' חקת על פסוק ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל וגו' ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמור וז"ל זש"ה בהתחברך לרשע פרין ד' את מעשיך על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו חסרו לאותו צדיק לכן נסמכ' אסיפ' אהרן אחר פרש' מלך אדום עכ"ל. גדול השלום עד שבלאו שפתי חכז"ל מלספר כמה מעלות טובות שיש למעלות השלום עד שאמרו גדול השלום שמלאכי מעלה צריכין לשלום שנאמר עושה שלום במרומיו בכל זאת הוא דבר שנותן במידה ומשקל גדול השלום בין יראים וצדיקים וישרי לב אבל להיות רודף שלום בין צדיקים לרשעים ע"ז נאמר "הנה לשלום מר לי מר" כי ההתאחדות בין צדיקים לרשעים יפעל רק זאת שהצדיק ילמד מרשע וטרם שילמוד הרשע מצדיק דבר טוב כבר נתהפך הצדיק להיות רשע כמוהו כפי' אחי הגאון ר' נפתלי נ"י בספרו בחידת חכז"ל מ"ת פ' ח"ש "דרשה שרה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה" הכוונה ששרה הבינה בשכלה שרק הפירוד טוב בין יצחק לישמעאל לא כאברהם שחשב להתאחד אותם כדי שישמעאל ילמוד לילך בדרך טובים כאשר יצחק יעשה היא אמרה שהוא כלאים זה בזה כשם שאסור לחבר צמר ופשתים לא יתאחדו יצחק וישמעאל אלא גרש האמה הזאת ואת בנה דפח"ח ונודע שאהרן הכהן הי' אוהב שלום ורודף שלום וממנו למדו בני ישראל לשלוח דברי שלום גם לעשיו הרשע הוא אדום ובאמת לא כן אין טוב להתחבר עם הרשע טב לאפושי בהלוכו להסב את ההר רק שלא לפתוח פיו בדברי שלום עם הרשע הוא אדום ולכן הראה ד' שמת שם אהרון הכהן להיות אות לדורות עולם עד היכן יהי' מידות אוהב שלום ורודף שלום שאם יעבור הגבול לפתוח שלום עם רשע אז נאבד מעלות ומידות אוהב שלום וזה "זש"ה בהתחברך לרשע" אם אתה אוהב שלום ורודף שלום עד שאתה מתחבר לרשע אז "פרץ ד' את מעשיך" כל המידת שלום אינו טוב עוד שהרי מת אהרן אחר שדרשו שלום אדום "לכן נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום" לדעת שאין לדרוש השלום רק בין צדיקים ותמימים וישרים והבן. תנחומא פ' בלק על פסוק קח את כל ראשי העם וז"ל ר"נ אומר א"ל הקב"ה למשה השיב להם ראשי סנהדראות ויהי' דנין כל מי שהלך לפעור א"ל ומי מודיען אמר הקב"ה אני מפרסמן כל מי שטעה הענן נקלף מעליו והשמש זרחה עליו בתוך הקהל ויהי' הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו עכ"ל. חדשים מקרוב באו המה האספסוף בבית ישראל המה חכמים בעיניהם אשר ירחיבו פיהם לאמור לאבותינו לא זרחה השמש השכל עיניהם כוסו בעב הענן משנות עולמים ולא ראו טוב בעמלם להנות מגן עדן חמדת עולם אשר הוא כשלחן ערוך לפני האדם להנות ממנו אבל לנו עינים פקוחות לראות את הטוב לפני האדם כי לא לחנם ברא הקב"ה תענוגי בני אדם ועוד יגדל עונם מנשוא שהמה

המחטיאים הרבים לאמור לנו ניתנה הארץ להתהלך בה בארכה וברחבה בתשוקות ותאות אך אבותינו חטאו כי הי' סגורי עינים וטח לבם מהשכל ועל זה רמזו חכז"ל במס' תענית "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרין לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר הן ואומרין לו חתום וחתום שנאמר ביד כל אדם יחתום עכ"ל" הכוונה בכל עבירה יש לידון באיזה מקום הוא נעשה אם עומד בין קלי דעת אשר מתאוים להקל עולם עול התורה מעל צוואריהם לשנות התורה ולעקור היראה ורבותינו אם באו במקום שראו קלי הדעת גדרו גדר לאסור גם המותר והפורץ לפני קלי דעת עבירה קטנה נחשבת לגדולה וזה ששואלין אותו "כך וכך עשית במקום פלוני" במקום הקלי דעת פרצת גדר וגם בדור כשר צנועים ומגודרים אין יושבי עיר אחת לומדים להרע מעיר אחרת אבל בדור רע הכל סר יחדיו נאלחו נקל הוא שיעבור עבירה ממקום למקום שילמדו כל יושבי מדינה מעיר אחת וזה ששואלין "ביום פלוני" הוא הזמן אשר הכל סר "והוא אומר הן" שמודה על המקום שבין קלי דעת עשה עבירה וגם מודה על הזמן ואומרין לו חתום" שגם הי' איש מכובד שממנו למדו יושבי מדינה שנמשל לחותם כי הכל הולך אחר החתום והבן בקיצור וכל זה בא יען שאדם חושב שזרח לו השמש השכל והבינה יותר מהדור שהי' לפניו וזה שרמזו "כל מי שטעה הענן נקלף מעליו והשמש זרחה עליו בתוך הקהל" הוא משל שפרח ציץ המינות בקרבו וחשב שענן והחשך נח על מנהיגיו ועליו זרח השמש השכל וע"כ "הכל יהי' יודעין מי שטעה ויתלו אותו" שנגלה על ידי עצת חטאין בבעל פעור מי שתעה מדרך השכל ומצוה להמית אותו על שהרהר אחרי השכינה ונביאי' ומנהיגי' והבן. תנחומא פ' פנחס על פסוק ויכפר על בני ישראל וז"ל וכי קרבן הקריב אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן עכ"ל. יראת אלקים היא חכמה ואיזה חכם הרואה את הנולד אם בראה שרשע יפרח ברשעתו שהתחיל איש זדון להעיז במצחו לפרוץ גדר לעבור ביד רמה איזה דבר הגם שהוא עבירה קטנה נדע שהוא נס להתנוסס כי הוא רק לנסות את היראים לראות אם יקנאו כנגדו הצדיקים להוכיח אותו על חטאו ואם לא יקנאו בו יוסף אומץ ברוחו יש מחר אחר זמן יעבור עבירה גדולה זו ואם גם אז לא יפול משערות ראשו ארצה שלא קמו כנגדו עבדי ד' יתחזק בעבירה גדולה מהשני' כי כך דרכו של יצה"ר "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ועשה כך ולבסוף אומר לו לך ועבוד עבודה זרה" שהיצה"ר מסית רק לעלות מעלה מעלה להחל בקטן ולכלה בגדול בכל יום יעלה מעלה לעשות כך וכך מעבירות עד לבסוף מסיתו לעבוד ע"ז כחכז"ל שאין צו אלא ע"ז" כי צו לצו וקו לקו והתכלית לעבוד ע"ז מתחיל בקורי עכביש ונעשה כעבות עגלה וא"כ איפו מי נתן יד לפושעים שגדלו ברשעתם הלא המה הצדיקים אשר לא עלו בפרצות לעמוד כנגד הרשע מיד וברגע אשר התחיל לפרוץ גדר בכרם ד' צבאות בית ישראל שלולא התמהמה זמן זמנים ימים רבים לראות לבלע את הקודש מעט מעט זעיר שם וזעיר שם לא הי' בא עד כה שיעמוד בן אשה ישראלית במחנה העברים לחרף ולגדף את ד' וליתן חרפה על בית ישראל ויגדל האשם עד שנתחייב הרשע מיתה שישפך דמו כמים שמיתתו תהי' כפרתו וכאשר העיז זמרי בן סלוא נגד משה רבן של ישראל ונביא גדול לד' לשאול לו אם הזונה כזבי מותרת לו ומשה השיב שהיא אסורה עליו ושאל הרשע אותו בת יתרו מי התיר לך כבר העיז ופרץ גדר המוסר והי' ראוי שיעמדו מן הצדיקים לקנא קנאת ד' לקפוץ עליו ולהכות אותו ולמרוט שערות ראשו לענוש אותו כדי רשעתו ולא הי' מעיז עוד לעבור תאות יצרו לזנות עמה בפרהסי' לבוא לחיוב מיתה "קנאים פוגעין בו" ועל ידי שהצדיקים אחזו שער הסבלנות לראות כבלע את הקודש חטאו חטאה גדולה וכאשר רץ פנחס לבוא אחרי צוד רשעים ומצא אותם קשורים ככלבים ודקר אותם ושפך דמם ארצה נחשב לו כאלו הביא הקרבן על החטא וזה רמזו חכז"ל כתיב "ויכפר על בני ישראל" ונתפלאו חכמי לב "וכי קרבן הקריב" הגם אמת נכון הדבר שבני ישראל היו צריכין קרבן לכפר עונם אבל איה הקרבן אשר הקריב פנחס לכפר בו על בני ישראל "אלא ללמדך שכל שופך דמן של רשעים מי שמקנא לד' לשפוך דמן של רשעי ישראל העומדים במחנה העברים יחשב לצדקה כאלו הקריב קרבן" שפיכת דם לאיש פריץ אשר פרץ נחשב להשופך כאלו הקריב קרבן והבן. ילקוט פ' מטות על פ' וידבר ד' אל משה נקם נקמת בני ישראל וז"ל אין וידבר אלא לשון עז שנאמר וידבר העם באלקים ולמה דבר עמו בלשון עז לפי שלא מיחה בשבטו של שמעון אמר ליה הקב"ה ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא הי' עמך אלא שבט לוי בלבד עמדת ומחית בכל ישראל עכשיו שכל ישראל עמך לא עמד בצד אחד אלא שבטו של שמעון לא הי' לך למחות עליך אמר הכתוב התרפית ביום צרה צר כוחך עכ"ל. סביביו נשערה מאוד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוש השערה ועל כן דבר ד' עם משה קשות אשר סבל גודל העזות של זמרי הפורץ יען "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע" כאשר סרו בני ישראל מן הדרך אשר צוה ד' ועשו להם עגל מסכה שאמרו חכז"ל "כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה" וגם כמעט נתפשו כל בית ישראל אחרי העבודה זרה אז עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול "מי לד' אלי" אנו הנשארים נדע כי העת למסור נפש "או חברותא או מיתותא" ונקדש שם שמים ברבים אבל במעשה זמרי שאין החטא בעצם גדול כל כך שאין עליו מלקות או מיתות ב"ד רק "קנאים פוגעים בו" וגם הלא רוב בני ישראל גדורים בעריות בני עליה ישבו על כסא משפט לשפוט בן פריץ כדת על כן האמין משה לא טוב להגלות חמה ולשפוך דמי הפורץ כמים נגרים "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט" טוב להמתין עד כי יעבור זעם וקצף אז ישפוט מישרים לכן נשאר משה להיות עניו לסבול הכל אבל הקב"ה גילה לו למשה לא מחשבותי מחשבותיך גדול עון זמרי מאד העיז האיש הרשע לבוא בזרוע רמה עם הזונה אשר בימינו לעיני כל רואי שמש לפני הנביא וזקני ישראל "המעיז ברבו כאלו העיז בשכינה כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה" הוא עבודה זרה פנימיות שהרשע הזה מציב יד חציפות להרוס ולנתוץ יותר ויש לנקום בחמה שפוכה באיש המעיז כי המון בית ישראל בנקל ילמדו למרוד בנביאים מאשר ילמדו לעבוד ע"ז ולאמור לעגל זהב שהוא הוציאם מארץ מצרים ולכן כעם ד' ודבר קשות עם משה שלא מיחה בשבט שמעון מיד ואמר "התרפית ביום צרה מה שהתרפת ביום צרה הוא אות ומופת "צר כחך" שלא צפית בחכמה להבין עד כמה הדברים מגיעים לראות את הנולד שירבו פושעי ישראל והי' לך לעלות בפרצות מיד והבן. תנחומא פ' מסעי פסוק אלה מסעי בני ישראל וז"ל בחית כצאן עמך ביד משה ואהרן מה נחית לשון נוטריקון רבי אומר נביאים העמדת מהם חסידים העמדת מהם ישרים העמדת מהם תמימי' העמדת מהם ביד משה ואהרן עכ"ל. הפליאה התנא אלקי לדבר בנוטריקון בתיבת נחית יש רמז אין מספר לדעת גודל מעלות שני שדי צבאות ישראל המה משה ואהרן כי טבע אנושי שראש העדה יחפץ לראות במקהלת עמו תרומת מעלותיו ומידותיו ומעשיו הנביא אשר שפע רוח אלקים עליו יתחנן "מי יתן והי' כל עם ד' נביאים כי יתן ד' רוחו עליהם" להיות תלמידיו בדומה לו ומי שלא ישמע לו לעלות בסולם הקודש להיות כלי טהור שיהי' נח עליו רוח אלקים יש בלבו עליו הלא משכתיך ולא רצת אחרי למלאות ידיך להיות מאנשי קודש החסיד המתחסד עם קונו לעשות לפנים משורת הדין להתקרב ולהתדבק בכל פינות שהוא פונה להיות מן המשכילים ומזהירים כזוהר הרקיע ועצם השמים לטוהר בתהלוכותיו ותנועותיו יבקש שכל תלמיד יהי' כדמותו וערכו "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" שיזבחו כולם את יצרם ומי שלא יטה שכמו להתחסד לבו עליו לאמור מדוע אחרו פעמי רגליך להיות הדור לכל חסידיו הישרן האוהב ישרנות שלא להטות מן הישר בעיני אלקים ואדם כל הפעולות יהי' תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם הוא ישאל שכל סביביו יהיו ישרים "דור ישרים מברך" ישר יחזה פנימו ומי שלא יחזיק עמו להיות את ישרים סודו לבו עליו הלא הדרכתיך להיות ישר ואתה בקשת חשבונות רבות פעם בחסידות פעם בפרישות ופעם בזריזות ראה אלקים עשה את האדם ישר תמים ההולך בעקבות אבותיו ורבותיו ומנהיגיו כל פעולותיו וכל מעשיו תמימים אין בלבו אלא אחד בלי לחקור כלל שיהי' תמים בחוקי אלקים ותורותיו "תמים תהי' עם ד' אלקיך ועיין ברמב"ן מתהלך בתומו עם בני אדם פיו ולבו שווין הוא יועיל שכל עמו יהי' תמימים "התהלך לפני והי' תמים" להיות תם ומתמם עם תמימים ומי שלא ישמע להיות תמים לבו עליו כי הלא הורתיך להיות מתהלך בתומו צדיק ומדוע עזבת אורח חיים כלל גדול בן אדם יאהב לדומה לו ולא יוחן בעיניו רעהו לקיים ואהבת לרעך כמוך" עם חסיד תתחסד ועם תמים תתמם אבל משה ואהרן שני שרי צבאות ישראל הי' תואמים למטה ולמעלה המה אהבו הכלל ישראל שכל איש ואיש אשר לבו למעלה כולם שווים לטובה לכולם עזרו לכולם תמכו לכולם החזיקו כי הלא אב אחד להם כולנו בני אל חי "נביאים העמדת להם" הקב"ה חפץ להיות בכלל ישראל נביאים וכן חפץ הקב"ה "חסידים העמדת להם" שיהי' בכלל ישראל חסידים וכן חפץ הקב"ה "ישרים העמדת להם" שיהי' בכלל ישראל ישרים וכן חפן הקב"ה "תמימים העמדת להם" שיהי' בכלל ישראל תמימים לכולם בשם יקרא שיהי' שתולים בכרם ד' צבאות בית ישראל כאשר דגלים לצבאותם ובתוכם מתהלך ארון ד' עם לוחות העדות כן ד' כיתות כולם שווים לטובה ובתוכם ד' שהמחשבה טובה לפני אלקים ועל ידי מי נהלם ד' שיהיו כולם אחד בלי פירוד לבבות מבלי קנאת איש מרעהו מבלי גאוה וגאון ומבלי מחלוקת שלא יאמר כל כת וכל מחנה שלה לבדה נתנה הארץ והתורה ועוה"ב "נחית ביד משה ואהרן'" על ידם נבנה בית ישראל להיות צאן קדשים עדר ד' עדר אחד והבן. רבה דברים על פסוק ואשימם בראשיכם וז"ל אר"י בשעה שישראל שומעין לגדולהים ואין גדוליהם עושין צרכיהן באותה שעה ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וכל כך למה שמשאוי של צבור קשה ואין אדם יחיד יכול לישא משאן של צבור בעצמו תדע לך שהרי משה רבן של נביאים לא הי' יכול לשאת משאוי של צבור לעצמו מניין ואומר לכם בעת ההיא עכ"ל. דבר גדול רמזו בנעימות שפתותיהם ישראל קדושים הם למודי ד' אשר ברכם ד' בעושר וכבוד שהמה נכבדי העיר זקני העם ושוטריו ילכו שפי לבדם וישליכו כל המשא דבר ד' להרים על ולהקים התורה ולחזק העבודה על הרב ועל הדיין העיר כי עליהם להיות צופים ולנו מה איכפת בצרת הצבור להציע בשערי משפט ובאמת עצת חטאין היא מה יעשה הרב מה יפעל הדיין אם יפנו כה וכה ויראו כי אין איש חשוב וספון יעמוד בשער להכות באגרוף רשע ולדכות רשעי ארץ כחידות חכז"ל "מנין שאין יחיד אומר קדוש ת"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל' אין יחיד יכול לאמור קדוש לקרוא קדושים תהי' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל רבים יאמרו קדוש נעריצך ונקדישך והבן וזה האירו עינים במאמר הלזו "שעה שישראל שומעים לגדוליהם ואין גדוליהם עושים צרכיהן באותה שעה ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" אם גלוי וידוע לפני הקב"ה שבני ישראל הי' שומעין לגדוליהם המה העשירים ונכבדי העיר רק הקצינים ופרנסים הלומדים והנכבדים אין עושין צרכיהון כי יאמרו אנו סוחרי ארץ כנעני מדינה אין אנו כהני ד' רבנים ודיינים אז ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו מדוע לא קיימתם "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה" מי שבידו להקים יצאתם מכלל ברוך ובאתם בכלל ארור "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה" עיין רמב"ן שם כל מי שיש בידו למחות ברשעים ולהקים את הס"ת שיעמוד חי הוא בכלל ארור "וכל כך למה" הלא הטיבו את אשר דברו הלא יש רבנים ודיינים אשר עליהם הוטל לחיות צופים על בית ישראל ולמה יקצוף ד' על סוחרי ארץ והשיב "שמשאוי של צבור קשה ואין אדם יחיד יכול לישא" לו יהי' שמנהיג העיר הוא צדיק וקדוש בכל זאת אין יחיד אומר קדוש אין יחיד יוכל לגדור גדר ולעמוד בפרץ אם פני העם המה עשירי עם וזקני ארץ המה החשובים גדולי העיר לא לבשו על ימינם חרב פיפיות לעמוד לימין המנהיג תדע לך שהרי משה רבן של נביאים לא הי' יכול לשאת משא של צבור" מי לנו גדול משה לא הי' יכול לעמוד וביקש שיבררו מתוך כל שבט גדולים וחשובים אשר יהי' נושאים עמו במשא העם שנאמר "ואומר לכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם" כי המון עם יאמינו יותר לסוחרי וכנעני ארץ והבן. תנחומא פ' ואתחנן וז"ל אמר משה לישראל בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי ותאמרו אוי לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר עכ"ל. הצדיקים המשכילים בבני ישראל המה נקראים עבדים כי בכל כחם ישרתו אותם יומם ולילה יחדיו ומאומה לא ישאו בעמלם לא כבוד ועושר והוא בבחינת עבד שגופו נקנה לאדוניו מה שקנה עבד קנה רבו ולא יזכה העבד לעצמו דבר ועל כן אמרו חכז"ל "כלום שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם" אבל כל הצדיקים המה במעלות העבד לאדונו ובני העליה מעוטים המה גדולי נביאים הקדושים והטהורים כאליהו הנביא וחביריו נשמות זכות ומאירות זוכים עוד להיות נמשלים כבעלי חיים "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" יען כי פנחס זה אליהו אשר פעם דוקר ופעם שוחט שופך דמים של רשעים פושעים וכופרים לא ידבר ולא יצריח רק בקנאתו אל ד' משליך נפשו מנגד לקנא קנאת ד' צבאות אז נמשל כרכב ופרשים שהוא רק כבעל חי שהוא בעולם רק לישא משא אדוניו עליו כך נביאים הקדושים המה בוערים ודולקים בשלהבת ד' ובעבור להטיב עם כלל ישראל יעלו במעלה גדולה שידברו קשות נגד ד' אשר הי' כדאי שלא יהי' להם חלק לעוה"ב רק הקב"ה מוחל להם שהוא יודע תומת ישרים קדושים כאלה כנודע מחכז"ל אבל הקדושים האלו שכחו כי המה בני אדם להיות להם יתרם ונעשים כבהמות וחיות הארץ אשר אין להם יתרון מן חיותם ומכל עמלם בעולם כאשר פרשתי חידות חכז"ל "בהמות לא נבראו אלא בזכות יעקב" החידה נפלאה שיזכה אומה להיות לה אנשים גדולים וטובים קדושים וטהורים ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שאינה מכרת את קונה כך הם אינם מכירים את קונם ומדברים קשות כנגד הקב"ה בעבור אהבת עמם הי' לא תהי' חוץ מיוצאי ירך יעקב אשר הי' דמות דיוקנו של הקב"ה ד' נצב עליו ומטתו היתה שלימה מזכותו יגדלו בהמות צאן קדשים לכפר על עדר ד' והבו וכאשר נתקרב יום המיתה יום הסילוק של משה רבינו קרא לעם סגולתו וביקש מהם שלא ישכחו אותו ואת כחותיו אשר הוא כל חיזוק וגבורת בעלי חיים "בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי" התחנן לפניהם עמי סגולתי לא תבעטו מרוב טוב אשר תשיגו ותשכחו אשר הטבתי עמכם ובאיזה כוחות עבדתי לפניכם זהו "אותי ואת עצמותי" לא אפרט פרט וכלל לספר גדולות ונפלאות אבל דעו כי היסוד "ותאמרו אוי לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר" הסוס מוכן ליום המלחמה שקופץ בשדה קרב ומתגאה על הרוכב עליו כך אני הייתי לפניכם לא די כעבד נאמן אלא הייתי כבעל חי כהסוס המתגאה על רוכבו שרץ לפני אדוניו למות כך גבה לבי בדרכי ד' שזכיתי להיות כהסוס מוכן למלחמה לפניכם כי ד' הגדיל אתכם להיות ספונים וחשובים ואחרי שהייתי רכב ישראל ופרשיו ונפלו עצמותי במדבר יען כי דור אשר הוצאתי ממצרים תמו במדבר גם אני ועצמותי נפלו במדבר זה חלק אדם מאל וזה הסוף מנהיג נאמן תשימו זאת על לבכם ולא תשכחו להיות עמי ע"ע והבן. ילקוט פ' עקב סי' תת"ס וז"ל תמיד עיני ד' אלקיך בה כתוב אחד אומר תמיד עיני ד' אלקיך בה וכתוב אחד אומר המביט לארץ ותרעד כשישראל עושין רצונו של מקום עיני ד' אלקיך בה ואין נזוקין וכשאין עושין רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד עכ"ל. האדם המקדש עצמו ברעיוניו ומחשבותיו ודעותיו שכל תהלוכותיו ופעולותיו ומעשיו יהי' קודש לד' הוא מחליף כוחות הגוף בכוחות הנפש "קוי ד' יחליפו כח" עד להפליא שנקל לפניו לישא משא דבר ד' הוספת פרישות והוספות מצות "מצוה גוררת מצוה" מצוה הקודמת גוררת מצוה אחרת שלא תהי' כבידה על האדם לעשות כחכז"ל "קודם העגל ראו שבעה מחיצות של אש ולא פחדו מהאש אוכלת בראש ההר" כי קדושה מוספת קדושה שיהי' נקל לאדם לחיות על נזירות ופרישות וכן איש המטמא עצמו מלמטה און יחשוב על משכבו ורק רע כל היום בדעות ומחשבות וברעיונות הוא מחליף כוחות הנפש בכוחות הגוף "שחה לארץ נפשינו" אז כבד עליו כל מצוה אפי' מצוה קלה נמצאת כבד "עבירה גוררת עבירה" עבירה הקודמת גוררת אחריה עבירה אחרת ונמשכת אחריו ומצוה לא יוכל שאת כחכז"ל "משחטאו בעגל אפי' פני הסרסר לא יוכלו להשכיל דכתיב ויראו מגשת אליו" שרשע לא יוכל לסבול הבטת פני צדיק פן יראה בעיניו ורפא לו כנודע וזה חידת חכז"ל "כשישראל עושין רצונו של מקום תמיד עיני ד' אלקיך בה" שמחה לאיש בהוספות מצות שבא לידו שישמח במצוה שבא לידו יען שיזכה עוד למצות רבות וגדולות ונכבדות וקל וחומר שלא תהי' קבלת פני השכינה זו שמזכה ד' אותו במצות למשא "ובאין עושין רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד" אם יארע שבא לידו מצוה אשר שלח ד' לפניו לעשות הוא רעד מפני' והבן זה. רבה פ' ראה על פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וז"ל אמר רבי לוי למה"ד לעבד שאמר לו רבו הרי מוניק של זהב ואם לאו הרי כבלים של ברזל כך אמר הקב"ה אם עשיתם את רצוני הרי טוב והברכה ואם לאו הרי קללה הרי שתי דרכים לפניכם ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה עכ"ל. ירא אלקים אוהב תורת ד' עובד בחשקת הנפש מצות התורה בכללה והמצות בפרטות המה מתוקים וערבים לו ויקרים בעיניו כזהב וכסף הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" הוא עומד ומצפה מתי יגיעו המועדים אשר יסגלו קיום מצות וחי בהם כי אין תענוג כתענוג המצוה כמאמר חוה"ב הבתי כנסיות ובתי מדרשות המה גן עדן התחתון לפני ירא אלקים ועובד ד' אבל נפש רשע איותה רע שונא תורה ומואס במצות כאשר יגיעו הימים ומועדים אשר יפול עליו קיום התורה ומצות כי לא יוכל לפרוש מן הצבור או לעשות בזה נחת רוח לאבותיו או שאשתו מושלת עליו והיא בת ירא אלקים אשר תבקש שהוא יתנהג באותן מצות ולא ברצון לבו צריך לעשות המצות וגם לילך לפעמים בבתי מדרשות ללמוד או לשמוע מוסר ד' הוא מקלל יומו קונן על העת על אריכות ימים נוראים וימים קדושים על המשכת מועדים מועד מועד וחצי מועד כמאמר חוה"ב הבתי כנסיות ובתי מדרשות המה גהינם התחתון לפני החוטאים ופושעים ומורדים וביותר לפני המינים וכופרים וזה שרמזו אחת דבר אלקים לעשות ושתים זו שמענו שהמצות המה לפעמים מונייק של זהב ופעמים כבלים של ברזל ובארו "שהקב"ה אומר אם עשיתם את רצוני" אם בלב שלם אתם חפצים לעשות נחת רוח לפני להתנאות ולהחיות בסגולת המצות הרי טובה וברכה אין שמחה כשמחת מצוה ואין תענוג כעבודת הבורא המצות בעצמו טובה וברכה "ואם לאו" שאין אתה רוצה לעשות נחת לפני רק בע"כ אתה עושה שלא לפרוש מן הצבור או לכבד האבות או למלאות רצון האשה "הרי קללה" אין קללה גדולה מזו מלעשות מצות להיות כאיש פתי ומשוגע בעבור העולם או בעבוד אב ואם או בעבור רצון אשתו וזה ראה אנכי נותן לפניכם קללה וברכה. ילקוט שופטים על פסוק גביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' וז"ל כמוני יקים לך ד' ולא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהגין מנהג גוים עכ"ל. יקר דבר ד' וגדול מאוד שיגלה ד' אזן איש להיות נביא להודיע כי חש ד' עתידות למו לעם וגוי שידעו את אשר אלקים עושה אחר רוב שנים או מעט בשנים הן לחיים או למות הן לחסד או לשבט הוא הגיד מראשית אחרית ולא נאה ולא יאה שיתן רוחו על איש להיות נביא אם לא לטובת כלל אומה ישראלית אשר הם זרע אמונים זרע אבות הקדושים שהודיעו שמו של הקב"ה בעולם כאברהם יצחק ויעקב אשר המה רגלי המרכבה אשר ד' הי' חופף עליהם לזרעם אחריהם הוא סגולת נחלת אבות שד' ידבר עמם על ידי קדושיו המה נביאים להגיד את דבר ד' אבל שיתן רוח נבואה לקדוש ישראל שיגלה אזן אנשים משאר אומות לידע עתידות הן לטובה או לרעה הן לשכר ועונש יפלא מאוד הגוים המה במאי זכאים ללבוש לאיש קדוש מישראל להעטיף עליהם עתידות ועל כן לא מצינו שהתנבא משה רבינו שום נביאות המגיע רק לגוים ואומות עולם חוץ אם הגיע שורש נבואתו לחלק ישראל הן לטובה או לרעה בלעם נביא אומות עולם יגיד להם נביאות שלא יאמרו כלום הקים לנו נביא כנודע מחכז"ל אבל לא נאה שנביא מישראל ינבא כאשר התנבא ירמי' הנביא "לבי למואב ככנור יהמה" וכדומה על שאר אומות מה זאת עשה לנו אלקים בזה אך הכל נפלאות תמים דעים זה הי' מוסר לישראל אשר הי' בדורו רעים וחטאים לד' מאוד גם המה הי' כגוים ואומות עבדו ע"ז ועושים כל תועבות ונאצות עד שבא חרבן בית המקדש על כן הראה להם הקב"ה כמו שהם כדאי לנביא כך האומות כדאי לנביא ירמי' וזה רמזו "נביא מקרבך כמוני יקים לך ד'" שיהי' הנביא רק לך כמוני שאני נביא רק לכם ולא תחטאו כנגד ד' שיהי' נביאכם נביא לגוים וזה "ולא לגוים" דאה שלא תהי' נביאך נביא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך" שבעת אשר החל רוח ד' לפעמו בירמי' גילה לו שיתן לו רוח נביאות לבשר לגוים עתידות כמו שיתנבא לישראל כך יתנבא לאומות עולם והשיב "בנוהגין מנהג גוים" אם בני ישראל יחפצו להתדמות לכל האומות וגויי הארץ לילך במנהגיהם ולעשות כמעשיהם ויתבושו להיות מצוינים במצות שיראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליהם אז זה עונשם שיהי' איש נביא לגוים כמו לישראל אבל אם ישראל צדיקים אז נביאם לא יהי' גם גביא לגוים והבן, ואודה ד' כי אחרי רוב שנים מצאתי מרגליות טובה במדרש רבה קהלת על פסוק אם ימלאו העבים וגשם על הארץ יריקו וז"ל "אם ימלאו העבים גשם אם הנביאים ימלאו נבואה על הארץ יריקו על ישראל מתנבאים שנקראו ארץ שנאמר כי תהיו אתם ארץ חפץ תירגם עקילס הגר ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר ועל נביאים אפקוד דלא יתנבאון להון נבואתה" עכ"ל ברוך שכוונתי לדעת חכמינו ז"ל. ילקוט פ' כי תצא על פסוק שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וז"ל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו אמר הקב"ה אם קיימת מצות שילוח הקן אפי' היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך עכ"ל. עין בעין נראה תשוקת בני אדם להוליד בנים הגם כי גדול צער גידול בנים וגדול הכאב לרומם עד שאמרו "וירא את ענינו ואת עמלנו אלו הבנים" כי מי יודע הסכל או חכם יהי' אם בכל אשר יפנה ירשיע או בכל אשר יפנה יצליח כאשר קונן הנביא ואמר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי" אין מכאוב וצער גדול מזה עד שאמר המלך החסיד "וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם" אם רשע יעמוד ממני ילך בדרך עולם בלי בנים כך פרשו חכז"ל ומבלעדי כל זאת יהי' השעשועים ותענוגים זעיר שם וזעיר שם והדאגות והצרות יום ולילה לא ישבותו האבות בעבור בניהם ובכל זאת מי הוא זה ואיזה הוא אשר לא ישתוקק להוליד בנים ולגדלם ולסבול עול על צוארו ולישא אותם בחיקו ולסכך עליהם כנשר יעיר קנו ועל גוזליו ירחף למשמע אזן נפלאת בעינינו מה זאת עשה לנו אלקים לאסור לבבינו בזיקי השתוקקות ורוחינו בכבלי רחמנות אף סוף דבר הכל נשמע שיש דברים בנו כל איש ואשה יודעים שאחת דתם למות ופקודת אדם יפקד עליהם שלא לעולם יחי' אדם יסודו מעפר וסופו לעפר הכל הי' מן עפר ישוב לעפר בענן בא ובחושך ילך ומאומה לא ישא בעמלו בדור אחר יהי' נשכח שמו וזכרו ומה יתרון לו בכל עמלו אבל אם הניח בן אחריו ישא הוא שמו וזכרו לא יסוף מזרעו כחכז"ל ילקוט שמיני וז"ל "אברהם הצדיק עליו את הדין דכתיב ואנכי עפר ואפר עכ"ל" רמזו דבר עמוק האיש אשר לו בנים הוא נשאר חי וקיים בעולם ע"י זרעו אחריו כחכז"ל "יעקב אבינו לא מת מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" כי הבן יעמוד חי תחתיו "כל המניח בן כמותו כאלו לא מת" א"כ האיש אינו עפר ואפר "תחת אבותיך יהיו בניך" גם בני בנים הם כבנים אבל האיש אשר אין לו זרע שיעמדו תחתיו הוא ישים אל לבו אין זכרון לי באחרונים הימים באים והכל נשכח באתי מעפר ואשוב לעפר "כאשר בא כן ילך" ועל כן עמד אברהם והתפלל ואמר אנא ד' "הנה נא הואלתי לדבר" אצדיק הדין שלא נתת לי זרע "ואנכי עפר ואפר" ידעתי שאני עפר בחיי ואפר במיתתי ובכל זאת הואלתי לדבר לפניך א"כ אוסיף עוד לחנן ולבקש לפניך "מלך במשפט יעמיד ארץ והבן ולפעמים רואה הקב"ה שדי לו לאדם להיות לבדו לקיים מצוה אחת אשר חסר לו וזה שהקדימו במאמר הלזו "העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו" האיש הזה אין עליו לעשות אלא מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ולא צריך לבנים אשר ישלימו אתו כמו "יעקב אשר פדה אברהם" שהשלים אתו ועל כן הוא עקר ולא מוליד אבל אם איש מקיים "שלח תשלח את האם" שנוטל את אפרוחים ומשלח את אמם הוא משל שלא לקח אשה למלאות תאותו וחמדתו אלא לקחה להוליד בנים זרע אנשים צדיקים קדושים עבדי ד' וכאשר ימלא אשפתו מהם יסור מתשוקת עינים ישלח את האם ואת הבנים יקח לו ללמדם לחנכם ולחכמם להיות כהני ד' משרתי אלקינו אשר ימלאו אחריו כאשר יומו יבוא וכשנעשה התעוררות מלמטה כן יצא דבר המלכות לפניו לפקוד אותו לטובה ואת ערובתו לטוב לו כל הימים שיעמוד חי בזרעו עד עולם והבן. תנחומא פ' כי תבא על פסוק ברוך אתה בבואך וז"ל ברוך אתה בבואך על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ברוך אתה בצאתך מבתי כנסיות ומבתי מדרשות עכ"ל. גדולה המעלה "ברוב עם הדרת מלך' קיבוץ וכינוס ליראי אלקים ועבדי ד' נאה להם ונאה לעולם בתי כנסיות הס תל תלפיות מכלל יופי אשר העמיד יראת ד' ואהבת ד' בתוך בני ישראל הבית הכנסת היא בית מקדש מעט שם יתאחדו כל הנפשות לשמוע אל הרנה ואל התפילה שם יתנו צדקות ד' ויקדישו שמו ברבים בקבלת עול מלכות שמים כחכז"ל שאני ישינה ולבי ער אני ישינה מן בהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות עכ"ל" כי בבהכ"נ יתטהרו הנפשות כמו מלפנים בבית המקדש כי יקשרו כולם יחד כחכז"ל וז"ל "מעון אתה היית לנו זה בהכ"נ" כי אין זה כי אם בית אלקים שם נפתחו שערי שמים לשלם פרים שפתותינו וכן בתי מדרשים שם מרחיבין גבולי תורה שם נפתחו שערי תורה ושערי דעה ושערי דעת להורות לבני ישראל את הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" כי קודשא בריך הוא ואורייתא חדא אם אין תורה אין יראה על כן אמרו חכז"ל שהקב"ה אמר "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו" כי מה בצע בעבודה וביראה אשר היא מחכמת אנוש אם לא נבנית על יסודי תורה אשר חצבה עמודיה שבעה ממקור אלקים חיים כך כתובה לפניו במרום ושתום העין בלעם רשע חפץ לקלל שלא יהי' לישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות כחכז"ל בפרק חלק וז"ל "מברכתו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אהליך יעקב הרשע רצה לקלל אותם שיתפללו כל איש בביתו ובחדרו רק לא יהי' להם בתי כנסיות שהוא מטהר נפשות ומקדש נשמות רשע זה ביקש לקללם שילמדו תורה איש ואיש בחדר משכבו אבל לא יהי' להם בית המדרש ששם קנאת סופרים תרבה חכמה ויתלבנו הדברים לאמיתן כאשר כתובה במרום על זרועו של הקב"ה והקב"ה נותן חכו לתוך פיו לגלות לדעת את אשר ביקש להרע בקודש גם מזה נדע גודל מעלות בתי כנסיות ובתי מדרשות וכל זה אם הבהכ"נ הוא בית מקדש מעט שכל עליותיה בקודש אבל אם הבהכ"נ הוא מערת פריצים מאנשים רעים וחטאים אשר שרפו כל מועדי אל בארץ מחללי שבת בפרהסי' בועלי נדות אוכלי שקץ ועכבר ונמצא בה כל התדמות וכל התמורות שלא יהי' ניכר בה כי הוא בית מקדש מעט אז מבהכ"נ כזה יתרחק אדם ולא יעבור בשוק שלה וכן בתי מדרשות אשר יבואו שם נעורים ממצות העושים כל תועבות פוקרים כופרים מינים ורשעים אז מצוה להתרחק מבית המדרש כזה אשר מורה שקר יושב בראש ומעמיד דור עיקש ופתלתול תלמידים רעים אשר יחטיאו רבים חלילה לשמוע תורה מפיו ולישב בתוך חרצובות רשעים כאלה והגם שאמרו בחלק שם וז"ל "א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנאמר ויהפך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות עכ"ל" עיין רש"י שם וז"ל שלא יפסקו מישראל לעולם עכ"ל היינו שיהי' בתי כנסיות ובתי מדרשות טובים בעולם אבל יש בתי כנסיות ובתי מדרשות שנתהפכו למינות הלואי ששלט בהם קללת בלעם שלא ימצאו בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות כאלו וזה רמזו במאמר הלזו ברוך אתה בבואך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות" כי אין טוב מזה אבל "על תנאי" שיהי' בלבך תנאי כפול ותנאי קודם למעשה שתדעו שלפעמים תקבל שכר על הפרישה מבתי כנסיות ובתי מדרשות אם יתהפכו למינות אז "ברוך אתה בצאתך מבתי כנסיות ובתי מדרשות" טוב לפרוש מהם טוב להתפלל ביחידות וללמוד ביחידות רק שלא לקרב ולגשת לפתח ביתם וד' ישלם לך ויהי' משכורתך שלימה מעם ד' אלקי ישראל והבן. כלל גדול ביראה שהצור תמים פעלו כל דרכיו משפט מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך כך שנו חכמים הפותח והחותם מברך לפניה ואחריה ומנין שטעונה ברכה לפניה ואחריה שכתוב ברוך אתה ד' ואח"כ למדני חוקיך הרי ברכה לפניה ומנין שטעונה ברכה לאחריה אמר רשב"נ בשם ר' יונתן שכתוב אחרי השירה וזאת הברכה מששנה להן את התורה אח"כ בירך הוי ברכה לאחריה עכ"ל. התורה הקדושה היא גדולה ורחבה ועמוקה היא מכלל חכמה בינה ודעת "תורת ד' תמימה" לא חסרה מאומה מכל דיעות ומחשבות נשגבות ורמות בכל אומר ודיבור נכלל תל תלפיות מאורות מאירת עינים "ד' יתן אמר מבשרות צבא רב" כל אות ואות הוא עולם הדיעות כל קוץ וקוץ בהאותיות הוא מגדול בינה בכל תיבה ותיבה היכלות וספירות בכל פסוק ופסוק נמצא בית נאמן חדרים מלאים חכמה ודעת כל התורה חתומה נתנה קודשא בריך הוא ואורייתא חדא" ומראשית כאשר יתחיל אדם ללמוד הכל סתום וחתום לפניו באלף עיזקין כחכז"ל "הכל בחזקת סומא עד שיגלה ד' עינים" וברב יגיעות וזיעות והמון תפילות ודמעות יגל ד' עיני אדם ויראה נפלאות תמים דעים שהכל בהשכל ובצדק "הן יראת אלקים היא חכמה וסוד מרע בינה" כאשר ימית אדם עצמו על התורה יזכה לראות נפלאות ונסתרות בתורת ד' "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" שיביט בהמכוסה והמוסתר פלאי פלאים מתוק מדבש ונופת צופים עד שיתענג ואומר "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" שהכל יעמד חי בשכל מפורש וטוב טעם וירגיש חיות בכל עצמותיו ובבשרו מרפא וזה רמזו במאמר הלזו "שנו חכמים הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה" כל המתחיל ללמוד ובא להנות בתורת ד' צריך לברך על שהרשה ד' לו לפתוח שערי חכמה ושערי בינה ושערי דעת ולבוא בהיכל ד' לראות סגולות מלך מלכי המלכים הקב"ה וגם אחרי שעמל וטרח והגה מפיו יצא וחקר ודרש והשיג להתענג נותן ברכה בשעת חתימה שהוא הסוף דבר הכל הולך אחרי החתום רק בשעת פתיחה שהוא התחלת הלימוד אשר הכל כספר חתום לפני האדם מברך "ברוך אתה ד' למדני חוקיך" שהכל כחק לפניו בלי שום שכל מפורש בלי טעם ודעת בלי חכמה ותבונה הכל כחק ונותן ברכה שלמדו חזקי' כפי' רש"י "זאת חקת התורה" גזירה גזר הקב"ה שהוא כך אבל אחר שכבר למד והנה והבין בתורת ד' בשכל ובינה ונעשה הכל כשירה לפניו "זמירות הי' לי חקיך" אז נותן ברכה בשירה ואומר שהתורה היא היא הברכה אין ברכה גדולה אלא כהשגת התורה כחכז"ל שבברכה ראשונה אומר "ונתן לנו את תורתו" שהיא תורת ד' ובברכה אחרונה אומר "אשר נתן לנו תורת אמת" ואומר נותן התורה כי היא תורת אדם והבן זה. רבה וילך על פסוק הן קרבו ימיך וז"ל ד"א כל הבריות כשהן מתין מטפלין בהן קרוביהן ושכניהן אבל אתה אני ופמליא שלי מטפלין בך שנאמר ויקבור אותו בגיא עכ"ל. כלל גדול ביראה שהצור תמים פעלו כל דרכיו משפט צדיק וישר הוא ולא עולתה בו א"כ איפו נדע כי אין מיתה בלא עון "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" שאם הי' עושה רק טוב לא הי' שב לעפר להיות שוכב לארץ אלא הי' עולה לשמים "ויתהלך חנוך את אלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים" שעלה בסערה השמים רק החוטא ישוב לעפר כחכז"ל רבה בראשית עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת וז"ל "אמר לו קומץ עפר של אדמה שבראת ממנו לא גזול בידך עכ"ל" כי לא ברא את עצמו להיות הארץ שלו כי רק לעושה רצונו של מקום כתיב והארץ בתן לבני אדם" אז קומץ עפר שגופו נעשה ממנו הוא שלו אבל אם חטא האדם לא קנה הארץ וצריך להשיב גם קומץ עפר של גופו והבן וא"כ הקבורה היא לכסות החרפה שלא יראה נבלת אדם על פני השדה לדעת שלא הי' גבר על חטאיו אבל הקרובים והשכנים באים ומתעסקים בו לאמור דעו כי האיש הזה לא חטא בעבור נפשו רק בעבור אשתו ובניו או בעבור ריעיו ושכיניו המה גרמו לו שחטא ופשע על כן הם מטפלין בו להראות כי הם המה הי' בעוכריו בעבורם השליך שלימות נפשו מנגד ולא זכר אחריתו ועל כן יתוודו ויאמרו הרינו כפרת משכבו וסר מר המות וילך למעדנות וזה חידות חכז"ל ירושלמי פ"ג דבכורים וז"ל "אר"י אילין דקיימא מן קומו מותה לא מן קומי מותה אינן קיים אלא מן קומי אילין דגומלי ליה חסד עכ"ל" לא מכבדים לגוף המת כי הלואי שיציאתו תהי' כביאתו בלא חטא שהלא קברו מוכיח עליו שבחטאו מת ולמה יקומו לפניו אבל קיימא מן אינן דגומלי לה חסד אשר נושאים אותו על כתפם לאמור כי בחטאם מת ויטו שכם להיות כפרת משכבו המה עושים חסד של אמת עמו וראוי' לקום לפניהם ולכבדם והבן אבל משה רבינו גדול הנביאים עלה גבוה מעל גבוה שלא עשה בעבור אשתו ובניו דבר ולא בעבור רעיו ושכיניו ורק עלה למרום מרוב אהבתו ודביקותו בד' לא יוכל לעצור ברוחו כאשר חטאו ישראל במי מריבה אמר "שמעו נא המורים" כי היטב חרה לו שלא האמינו בד' ולא בטחו בישועתו ושם חטא נפשו לד' א"כ צריך לטפל בו הקב"ה בכבודו ובעצמו להראות שהוא הסיבה שבעבורו חטא משה וגזר עליו למות במדבר וזה רמזו במאמר הלזו שהקב"ה אמר לו "כל הבריות כשהן מתין מטפלין בהון קרוביהון ושכינהון" ליתן אות לדעת שבעבורם חטא נפשו ומת ובא לקבר "אבל אתה אני ופמליא שלי מטפלין בך שנאמר ויקבר אותו בגיא" אני ומלאכי שמים שהמה פמליא שלי שרפים ואופנים וחיות הקודש נבוא יחד לטפל בך להראות שחטאת נפשך בעבורי ועל כן אקבור אני אותך וחיתה נפשך להיות עומד ומשרת לפני והבן. רבה פ' האזינו פ"י וז"ל הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהי' מותר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת אוזן אם סכנה היא מרפאין אותה בשבת עכ"ל. שבת קודש הוא יום מנוחת הגוף וחדות הנפש ניתן מד' ליום תענוגים ורב שמחות "וקראת לשבת עונג" כי בו שבת אל מכל מלאכתו ושולח תוספת נשמה יתירה לאדם להיות חדות ד' היא מעוזו "חמדה גנוזה שבת שמה" כל איש ואיש בישראל ישמור בואו "ושמרו בני ישראל את השבת" וממהרים לבוא ליראות וליראות כי הזוכר את השבת לעשות אותו ממתין עליו ומקדים עצמו בתוספת מחול אל הקודש "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" מי שזוכר את השבת לקדשו ממתין ושומר עליו כמו ואביו שמר את הדבר" שלא יחטא ואשם חלילה בהרף עין ומכבדו בכל כבודים כי שבת נקראת בת מלך פנימה וא"כ איפו הי' ראוי והגון שאל יוכח איש את רעהו בדברי מוסר לרפאות אותו מחולה הנפש אשר נדבק בו כל חולי זה היצה"ר כחכז"ל "והסיר ד' ממך כל חולי זה היצה"ר" כי בזה יכאב ויצער את האיש מאוד ושבת משוש לבו וערבה בתוגה שמחתו כי החי יתן ללבו כי גדול עונו מנשוא ומדמע עינו ולבו ילך מפחד ד' ומהדר גאונו ואיך יתענג וישמח ביום השבת ואם יצליח המוכיח שישמע לו החולה הנפש ושב לד' א"כ תיקו גברא תיקון כלי הגם שלא עשה מלאכת הגוף בכל זאת לא נאה לעשות זאת ביום שבת קודש כי מלאכה לד' הוא הלא יוכל לייסר ולהוכיח ביום החול אבל לפעמים לא יוכל להמתין גם יום אחד כי מהיום עד למחר יאבד נפש מישראל שיחלל עוד היום יו"ט או שבת או יאכל טריפות ויבעול בדה וכדומה או היום יש קיבוץ גדול ויבוא גם החוטא במחנה העברי וביום החול לא יבוא ואם ימתין עד בואו שנית יהי' נשרש בחטא כי כבר לן במדור אהלי רשע ונעשה לו כהיתר ולא יפרוש מן החטא אלו וכאלו המעכבים הרפואה לרוחו ונפשו ונשמתו על כן זריזין מקדימין למצוה שלא יפול מבית ישראל נדח שיפול בעצמיו חלכאים ברשת היצה"ר וצריך המנהיג לחלל שבת בעבורו להוכיח מומו לראות נגעו ולבקר חליו ולהסתכל באזנו למה "כבדה אזנו משמוע" לדברי אלקים חיים וכאשר ירפא אזנו במוסר ויראת אלקים אז יתרפא כל גופו שאמרו שם ברכה וז"ל "רבנן אמרו מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאבריך הטה אזניך לתורה ואת בוחל חיים שנאמר הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשיכם עכ"ל" הרי ברור מללו שהכל תלוי במכת האזן מי שכבדה אזנו משמוע מוסר כל גופו חולה נפש וזה רמזו במאמר הנ"ל "אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהי' מותר לרפאותו בשבת" אם מותר להוכיחו ולייסרו בדברים לגלות חטאיו ועונותיו שידעו כי בנפשו עד שישב ורפא לו הלא המוכיח מבטל לו עונג שבת ואמרו "כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת" זה כלל גדול שאפי' לרפאות את הגוף אם יש הכנה בדבר דוחה את השבת ק"ו בסכנות נפשות ממש "וזו מכת האזן אם סכנה הוא" אם יש ספק באבדון נשמתו אם יהי' נשאר עוד יום או יומים בכובד אזנו משמוע דבר ד' "מרפאין אותו בשבת" טוב שלא יתענג שבת אחד משיחולל נפשו ונשמתו לעולם חלילה והבן. ילקוט וזאת הברכה על פסוק מימינו אש דת למו וז"ל הנותן ס"ת לחבירו לא יתנוה לו אלא בימין והמקבלו לא יקבלו אלא בימין שכן דרך נתינה שנאמר מימינו אש דת למו עכ"ל. נעימות בימינם להאיר עינים שכל איש ואיש מישראל אשר נשאו לבו אותו ללמוד את רעהו דעת להורות לו מתורת ד' תמימה לא יכוון להשיג בעבורו עושר וכבוד כי אז נותן ספר תורת ד' בשמאלו כמו בשמאלה עושר וכבוד" וכן לא יהי' עיניו צרה בתלמידים ללמוד עמהם בעין רעה לטמון תחת לשונו את פניני השכל ומרגליות הדעה וסגולת הבינה שאז נחשב ג"כ שנותן ספר תורת ד' ביד שמאל שהוא יד כהה אלא ילמוד עמהם בחינם בלי לקבל תשלומיהן מכסף וזהב או מכבוד וחן וגם ימסור להם את הטוב והישר היקר מפז וישפיע בכל כוחו שאז נותן ספר תורת ד' בימין שהיא נאדרי בכח כמו ימינך ד' נאדרי בכח" ולא יבקש תכלית מכל קניני עוה"ז רק אורך ימים בימינה" כחכז"ל על פסוק ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צונו ד' אלקי "מה אני בחנם אף אתם בחנם" וכן התלמידים הבאים לשמוע תורה מפיו לא יבקשו ללמוד תורת ד' בעבור שיהי' להם "קרדום לחתוך בה ועטרה להתגדל בה" שאז הם מקבלים ספר תורת ד' בשמאל בעבור עושר וכבוד אלא ילמדו תורה לשמה להבין ולהשכיל לראות אור בהיר בשחקים שכל חפצים לא ישוו בה אז מקבלים ספר תורת ד' בימין וכן לא יפלפלו אלא לקנטר ויצדיקו דברי פי רבם ולא ידונו אותו לכף חוב אלא לזכות "שכן דרך נתינה" הקב"ה נתן התורה לא לשלימות עצמותו כי אם לשלימות השומעים "כל פעל ד' למענהו" פי' הרמב"ם לתכלית הנברא דפח"ח ונתן התורה שלימה היא וכל כליה עד שלא נשאר ממנה מאומה בשמים דכתיב "מימינו אש דת למו" שנתן התורה בימינו בעין טובה עם כל סגולותיה וסודותיה וצפוניה וכן יגלה ד' עיני בתורתו אמן. יהי לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' שימלאו אמרי הגדה האלו לבות בני אדם לטובה אודה ד' על העבר ואתפלל על העתיד ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים אני וזרעי וזרע זרעי ע"ע אמן ואמן:

סימן א

שפעת נעימות עלי ראש גבר אשר הליכות עולם לו להגות בתורת הפוסקים והורי' ומסלסל ומפלפל עליהם בדרישות וחקירות כבוד הרב ר' שבתי איש ליפשיטץ נ"י מ"ץ בק"ק יולניטצי יע"א. שאלתו עם עטרת פלפול קבלתי רק אני טרוד במאוד מאוד ד' יעזור לי בכל טוב שאזכה כאשר עם לבבו ללמוד וללמד ופניתי מכל עמלי יען שראיתי שנחוץ הדבר ואשר נתן לי ד' בזה אחלק לו להלכה ולמעשה ואקצר הגם שהי' לי להאריך כי הזמן בוגד ואקוה שלא אבוש בעוה"ז ולא אכלם בעוה"ב בעז"ה. שאלה הנה זה ימים ימימה אשר בא אחד לכאן ממדינת פולין והיה מלמד תינוקת וכאשר שאלו אותו על עסק אשה אמר שהוא אדם פנוי ואח"כ נשא בכאן אשה ממשפחה מיוחסת ודרו יחד כמה שנים ונולדו להם בנים ואח"כ נתוודע הדבר שיש לו אשה ובנים בפולין והלך למדינתו ושם שב אל אדמתו ואשתו מכאן גדלה הבנים אשר הי' לה ממנו וברבות השנים גם היא שבקה לנו חיים ונתפרדו בני' אלה מפה ואלה מפה וזה זמן לא כביר אשר נשתדך אחד עם הבחור של האיש הנ"ל הנולד לו מאשתו השני' וקודם השידך לא ידע אבי הכלה כלום מזה ועתה נודע לו הדבר ורצה לבטל השידוך וטענת אבי הכלה הוא כך (א) שכל מה שעשה זה השידוך עם הבחור הזה הוא בעבור שסבור שהבחור הי' ממשפחה מיוחסת שבאמת כן הוא מצד האמו וזולת זה לא הי' נותן בתו לאיש ערום ויתום מאו"א וא"כ כיון שאביו של החתן עבר על חר"ג נפסק היחוס וא"כ הי' לו מקח טעות (ב) טוען אבי הכלה שזה החתן נולד מס' קדושין שהרי אשתו השני' לקחה אותו על מנת שאדם פנוי הוא ועתה נתברר שהי' לו אשה ובנים בארץ פולין ועיין בא"ע סי' ל"ח סעיף ג' (ג) עוד טוען אבי הכלה שחוץ לזה עבר אבי החתן על מה שאמרו רז"ל ביבמות דף ל"ז לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת ומכח אלה הטענות רוצה לבטל השידוך עכ"ל השאלה. תשובה הדבר פשוט בעיני בעזה"י שלא צדקו דברי אבי הכלה לבטל השידוך בעבור טענותיו ונשאר בחיובו כדין כל איש המבטל שידוך חנם על לא דבר ואבאר דעתי בעזה"י. וטרם כל אדבר בדברי מעלתו נ"י אשר פתח פיו לסתור טענת אבי הכלה כנגד הטענה ראשונה אשר טען כיון שאבי החתן עבר על חדר"ג הוא מקחו מקח טעות והביא ראיה מדברי הנב"י דאם נתקלקל אבי החתן בודאי הוא פגם פמבואר בא"ע סי' נ' שהביא הגאון ראי' דג' דורות לא פסקה זהומא מאבותינו וה"ה הכא דעבר אבי המשודך חדר"ג וגרוע יותר מן אם קלקול המשודך רק השיב דנב"י במהד"ת [יו"ד] סי' ר"ד כתב בשביל פ"א לא נקרא מקולקל המשודך כמו בשוחט בשבת דווקא איזה פעמים או רגיל בעריות יעו"ש וה"ה כאן לא עבר רק פ"א ולא נקרא מקולקל עכ"ד. ונלע"ד דאם נחלוק דנקרא מקולקל במה שעבר חדר"ג כמה פעמים גם זה אבי החתן הי' נקרא מקולקל דבכל ביאה וביאה אשר בעל אשה השניה והי' לו אשה אחרת עובר חדר"ג כי הוא גזר שלא יהי' לאיש ישראל אשה בקדושין אם יש לו אשה ראשונה וראי' ברורה לזה בא"ע סי' א' שכתב הרמ"א בסעיף י"א וז"ל ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית וכו' יש להקל להתיר לו אשה אחרת עכ"ל וכתב הב"ש בס"ק כ"ג וז"ל ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהי' לו שתי נשים עכ"ל והרי כאן נשא השנית בהיתר ואעפ"כ כיון שנתרפאה חייב לגרשה מיד וע"כ דלא הי' תקנות רבינו גרשון על מעשה הקידושין רק שלא ימצא לאיש ישראל שתי נשים נשואות וא"כ עובר בכל יום חדר"ג וכיון דעבר פעמים רבות אפי' עבירה אחת הוא מקולקל כמו הרגיל בעריות אפי' שעבר אותו עבירה איזה פעמים הוה מקולקל והגם ששם עושה מעשה חדש וכאן הוה שב ואל תעשה לק"מ עיין ריטב"א במכות דף י"ז כל שתחילתו עשה מעשה אפי' בהיתר שנכנס בשידה ותיבה אם נטמא אח"כ ע"י ששוהה שם לוקין דהוה כמעשה יען דהך שב ואל תעשה בעבירה בא ע"י מעשה בתחילתו יעו"ש כי מתוק מדבש וכ"ש כאן שכל הויות האישות השנית נעשה העבירה בפעולה ודו"ק. הן אמת שהגאון הב"י בתשובה סימן י"ז הבין כן דחדר"ג הוא רק על מעשה נישואין שכתב שם בד"ה ומה וז"ל ומה גם כאשר הוגד לי כי עם היות שאשכנזי הוא נשא אשה עפ"י הוראות חכמים שלמים וכן רבים מצפת תוב"ב וממצרים ומחזיק לתפוס ברשות חרמו עד שיגרשנה וזה דבר שלא חשב אנוש אפי' רבינו גרשון עצמו בזמנו ובמקומו לא תיקון אלא שלא ישא אשה על אשתו אבל אם נשא שיגרשנה זו לא שמענו ולא עלה על לב אדרבה מאחר שנושאה אם מגרש עובר על חר"ג שתיקן שלא יגרשנה בע"כ עכ"ל הרי מבואר שסובר הב"י שאין איסור רק על מעשה נישואין וא"כ בנידן דידן לא הוה מקולקל כדברי מעלתו שלא עבר רק פ"א. אך כבר הערותי למעלה שלהלכה רבו עליו חביריו וכאשר הבין בצמח צדק והובא בב"ש שחדר"ג הוא באיש שיש לו שתי נשים אפי' אם אחת נשואה לו בהיתר כגון שנשתטה ראשונה ולקח אחרת בהיתר ממאה רבנים אעפ"כ אם נשתתפה ראשונה צריך לגרשה שלא יחול עליו החדר"ג וק"ל. וראיתי שהגאון מהר"מ מינץ שהי' אב"ד דק"ק א"י בספרו סי' י"ט מזדנז בדבר אמאי לא נימא כיון דלקחה השנית בהיתר ולא עבר על החרם הותר ולא חזר החרם עליו עוד ומכח זה מחדש דליכא חרם רק כיון דראשונה נשאה בכח זכות עונה לה לבדה על כן אסור להיות לו עוד אשה שעל ידה מגרע כח עונה הראשונה יעו"ש ולדעתו דאחרונים הבינו דחדר"ג הי' שלא להיות לאיש שתי נשים הראויות לבעילה אבל בוודאי מי שנושא אשה השנית באיסור אז עובר בכל עונה על חדר"ג כהבנת הפוסקים ודו"ק. ולא אמנע מלהודיע שפלא בעיני דברי הב"י שחקר איך יעבור לגרש השני' בע"כ הא יש חדר"ג שלא לגרש אשה בע"כ והוא פלא כיון שהשנית באיסור חדר"ג א"כ כופין אותה עד שתאמר רצוני בכך אם באיש שצריך לגרש ברצונו מדין תורה אעפ"כ מהני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני באותן שאמרו חכמים כופין אותם ונחשוב לרצון משום מצוה לשמוע דברי חכמים עיין ערכין דף כ"א ובקדושין דף נ' ועיין בב"ב דף מ"ח ועיין ברמב"ם פ"ו מגירושין בטעם הדבר באר היטב מכ"ש אם כופין אותה מכח מצוה לשמוע דברי חכמים דנחשב שמתגרשת ברצונה והוא פלא ואפשר סובר הב"י יען דר"ג לא גזר שיהי' עליה איסור אם יש לבעל שתי נשים וא"כ הוה אצלה הכפיה שלא כדין ודו"ק. ומצאתי ראי' ברורה שגם הנב"י ביאר בפי' שאפילו נשא בהיתר השנית אם נסתלק אח"כ האונס חוזר חדר"ג למקומו שבמהד"ק א"ע סי' א' כתב דבר נחמד דיותר טוב להתיר לישא אשה אחרת מלגרש בע"כ יען דחרם על גירושין בע"כ לא קבע ר"ג בו זמן ועל חרם מלישא שתי נשים קבע זמן עד סוף אלף החמישי ומה שהתיר מהר"פ בעוברת על דת לגרש בע"כ ולא בחר להתיר לישא אשה אחרת הוא מטעם זה בשלומא אם מגרש עכשיו בע"כ לא עבר איסור הגם שהיא תעשה אח"כ בעלת תשובה הא בשעה שגירשה היתה עוברת על דת אבל אם יקח אשה אחרת פן ברוב ימים תעשה תשובה ומותרת לבעלה אז יהי' לו שתי נשים כשירות ויש בזה חדר"ג יעו"ש כי מתוק הרי שביאר הגם שנשא השנית בהיתר אעפ"כ אם הראשונה תהי' אח"כ בעלת תשובה הבעל עובר על החרם ודוק. ואני מתמיה על הגאון שלא כתב טעם אחר בעוברת על דת שיש מצוה לגרשה א"כ כופין אותה עד שתאמר רוצה אני ומהני הך אמירה רוצה אני כדמוכח בערכין דף כ"א אבל בשהי' עשר שנים ולא ילדה דאין היא פושעה בעבירה א"כ אם מגרש בע"כ עובר חדר"ג דאם הב"ד כופין אותה הוה כפיה שלא כדין דמה פשעה ומה חטאתה כי ידלקו אחריה טוב להתיר לו אשה אחרת במקום מצוה דיליה ודוק. ואולי יען דשם צריך כפיה שתאמר רוצה אני ואפשר שאין כח ביד הב"ד לכופה אבל לכפות אותה איזה רגעים ולתחוב הגט בידה יוכל הבעל להשיג ודוק. שוב עלה בדעתי דבעוברת על דת אפי' אם הב"ד כופין אותה עד שתאמר רוצה אני אעפ"כ יש לחקור דבעל עובר על חדר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ועל כן הוצרך הנב"י לחדש דמהר"פ בחר בזה משום אם תשוב לד' לא יהי' הבעל חוטא נפש בחדר"ג שיש לו שתי נשים. והנה בטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחיוב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל הזהב ולכאורה נראה כשפת יתר חלילה במה שכתב וז"ל מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות עכ"ל והוא פלא מאחר שהוא בר ישראל ידענו מי שאינו שומע למצות חכמים שיצרו תקפו ואנו מכין אותו עד שתשש יצרו ואומר רוצה אני הוא מגרש לרצונו היש לחיך מתוק מזה אשר ביאר הרמב"ם שהוא אנוס עצמו ולא הוה אנוס ממנו וא"כ מה זה יתרון הדברים הלא דבר הוא. ואמרתי בודאי מי שהוא בחזקת כשרות שהוא סר מרע ועשה טוב שמשמר עצמו מן העבירות ומשתדל לעשות מצות רק עכשיו רוצה לשמוע בקול יצרו הרע שלא לשמוע דברי חכמים אז הוא בחזקת כשרות כאשר תשש היצה"ר אשר חפץ להרשיעו ואומר בפה מלא שרוצה לגרש ואמרי' שהם דברים היוצאים מן הלב דהא הוא בעצמו אומר שהוא ישראל כשר שומר כל המצות עשה ושומר נפשו מכל הל"ת רק בזה לצוות חכמים לא יחפץ להטות אזנו אנו מכין ליצרו עד שהמלאך הרע וענה אמן בעל כרחו ונשאר הוא בחזקת צדקתו אבל בוודאי איש רע מעללים אין פחד אלקים לנגד עיניו עובר ביד רמה עבירו' חמורות מפורשו' משס"ה ל"ת ומרפה בשאט נפש שלא לעשות המצות גדולות יקרות חמודות אשר פי ד' יקבענו עליו והוא נפש רשע מאנשי בליעל (אם תכתוש אויל במכתש וגו' לא תסור ממנו אולתו) גם אם מכין אותו עד שתצא נפשו לא יעזוב רשע דרכו ואין פיו ולבו שווין ולא מהני כפיה כלל דהכל הוא בע"כ ועל כן החכים הרמב"ם לבאר מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות אז מהני אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודוק ועיין בלח"מ דדברי רמב"ם כולל שני דברים שמצוה לשמוע לדברי חכמים אפילו אינו מצוה ודוק. ולפ"ז בעוברת על דת משה וישראל כמבואר בגמ' ובש"ע שם אפי' אם כופין אותה עד שתאמר רוצה אני הוה רק כפיה בע"כ ויש לחקור דבעל עובר על חדר"ג ודוק. ונחזור לענינינו אי יש לבטל השידך דנאמר דאבי החתן הי' מקולקל דעבר על חדר"ג ולבטל על ידי כן השידוך ואני אומר מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר כן הלא יש חזקת כשרות לאיש ההוא ומי יודע דלמא היתה אשתו ראשונה מן העוברת על דת שהותר לו לישא אשה שנית בהיתר כמבואר בש"ע סי' קט"ו בכמה אופנים וכן אולי היתה מורדת בתשמיש שמבואר בש"ע סי' ע"ז שמותר לישא אחרת יעו"ש וא"כ מנ"ל שעבר החדר"ג ואוקמי' בחזקתו ולא הי' בו פגם וכי נימא דאוקמי אשתו ראשונה על חזקת כשרותה שלא היתה עוברת על דת או מורדת זה שיבוש גדול דעל חזקת כשרות שלה אין לנו לדון עכשיו ועל חזקת כשרות שלו יש לנו לדון ועיין ר"ן בגיטין פ"ו ודוק. ואוסף נופך דלו יהי' ששקולים חזקת כשרות שלה כנגד חזקת כשרות שלו והוה ספק השקול אי אבי החתן הי' מקולקל או לא איך יוציא אבי הכלה עצמו מחזקת חיובו מכח ספק דלמא נשא השנית בהיתר ואין פגם בבחור החתן וכי תימא הלא שב אח"כ לפולין לאשתו ראשונה והניח את זו בלי גט א"כ עבר אח"כ על חדר"ג והוה אבי החתן מקולקל בודאי מי ימר שלא גירש שם אשתו או השתדל לגרשה ומת עד שלא הספיק לעשות כאות נפשו לשוב לאשתו השניה אשר היתה ממשפחה מיוחסת צנועה וכשירה ודוק. ועוד בשלומא בהמיר הדת אפקורס אשר על זה אמרו חכז"ל כן דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ועשה כך וכו' עד שאומר לך ועבוד ע"ז ח"ו אז הוה פגם אשר יש לחוש שלא יפסוק הזוהמה עד ג' דורות אבל בעבירה אשר לא נתפשט בכל ישראל כחדר"ג שלא נתקבל בכל העולם וגם יש אומרים שלא עשה מתחילה רק עד סוף אלף החמישי אין זה נחשב פגם שנאמר עליו שלא יפסוק הזוהמה עד ג' דורות כחכז"ל אינהו מיכל אכלו אנן מיסתם לא סתום ויש הבדל גדול בין עבירות אשר האדם מושבע ועומד מהר סיני ובין העבירות אשר הטילו מנהיגי דור לעשות סיג וגדר לתורה על זה נאמר תחת הסרפד יעלה הדם ודוק. וגם אפשר לחלק אם נעשה מקולקל בקום ועשה אז היה פגם אבל כאן דלמא בשעת נשואין הי' מותר לו השנית ומה שעבר אח"כ בשב ואל תעשה שלא שלח גט לגרש את השנית הוה שב ואל תעשה ולא הוה מקולקל הגם דנחשב לו לאיסור יען שבא מתחילה ע"י מעשה עכ"פ פגם גדול לא הוה להיות נחשב מקולקל דלמא הי' אונס שלא יוכל לתקן לא מצאתי ענין קלקול הנ"ל רק בקו"ע וכן מסתבר אם הי' גדול יצרו לעשות מעשה איסור אז לא יפסוק זוהמה ח"ו אבל מה שלא הי' זריז לעשות דבר שיופסק עבירתו אין גדול זוהמתו כל כך ודוק. ועוד כיון שמת אבי החתן קרוב לודאי ששב בתשובה שלימה לפני המקום עד שבמקום בעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כחכז"ל אתה פתחת בתשובה תחילה חייך בן בנך יפתח בתשובה שובה ישראל עד ד' אלקיך הרי שנהפוך הוא שע"י התשובה יהי' יוצאי חלצים חשובים מאד והגם בהמירה לא מהני אפי' חזרה בתשובה שאני התם דהוה פגם גדול דהא כהני בית חוניו הי' אסורים בעבודה עיין במס' ע"ז נ"ב אבל עבירת חדר"ג מהני וודאי תשובה ודוק. ומה שטען שאם הי' יודע זאת בכל חללי דעלמא לא השתדך א"כ הוה מקחו מקח טעות ומעלתו נ"י משיב דלא יוכל לטעון זה כדברי באר היטב סי' נ' ס"ק י"ג דאם המירה קודם השידוך דנחשב למום שבגלוי אשר לא נאמן לומר שלא ידע וה"ה הכא אינו נאמן עכ"ד לדין יש לחלק דשם בהמירה אשר כל השומע תצהלנה שתי אזניו אינו נאמן שלא ידע אבל כאן שהלך האיש למדינתו ועזב את אשתו לא מבהיל הדבר עד שנאמר שלא נאמן שלא ידע מזה שהוא שב לאשתו אשר לו בארץ אחרת כמובן בפשוט אך בלא"ה טענתו אינו טענה דהוה דברים שבלב ואינו דברים הכי אנן סהדי על זה אפשר אפי' ידע שאביו עבר על חדר"ג בכל זה הי' הבחור מצא חן בעיניו וכל הפוסקים חקרו מטעם הפגם הוה אונס שנפטר ע"י כך לקיים שבועתו דאונס רחמנא פטרו וממילא נפטר מחיובו אבל אם נחליט דכאן לא נחשב לפגם בכל תפוצות ישראל וגם זאת שאין הפגם ברור רק הוא אומר שבכל הון לא הי' משדך עצמו הוין דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא התנה בשעת תנאים ועיין מהר"י מגא"ש בב"ב דף מ' ובתוס' רי"ד בקדושין דף נ' ודוק כי קצרתי מאוד. (ב) אך מה שטען אבי הכלה אשר כתב מעלתו נ"י וז"ל ומה שטען שזה נולד מספק קידושין חס מלהזכיר ולומר זה שהרי הביא הבאה"ט בא"ע סי' ס"א בשם ספר הלקט דתקנה רגמ"ה אקרקפתא דגברא מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת ב' אשכנזות לספרדי אחד ע"ש וכ"כ בנב"י סי' הנ"ל כמה פעמים סברה זו א"כ לא הוה שום ספק קידושין עכ"ל פלא בעיני כי כפי לשון השאלה באות ב' כתב וז"ל טוען אבי הכלה שזה החתן נולד מספק קידושין שהרי אשתו השניה לקחה אותו על מנת שאין לו אשה ובנים ועתה נתברר שהי' לו אשה ובנים בארץ פולין ועיין בא"ע סי' ל"ח עכ"ל. אין הבין לדברי מעלתו נ"י הלא אם הקדושין הי' על תנאי על מנת שאין לך אשה ובנים ונמצא יש לו הקדושין בטלים כמבואר בא"ע סעיף כ"ד וז"ל ע"מ שיש לו אשה ובנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו וכו' אפי' אמרה בלבי הי' לקדש לו אפי' לא יתקיים התנאי אינה מקודשת עכ"ל ולא נשאר רק משום שכנסה ובודאי אחילו אחלו לתנאי א"כ הוה ספק קידושין כמבואר שם בסי' הנ"ל סעיף ל"ה וז"ל לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם הרי זו צריכה גט אעפ"י שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם עכ"ל המחבר ורמ"א וא"כ שפיר טען אבי הכלה שנולד מן ספק קידושין ולא כאשר הבין מעלתו שמכח חדר"ג לא יתפסו הקדושין זה שיבש וטעות אלא משום שקדשה ע"מ שאין לו אשה ובנים ונמצא שיש לו הוה ספק קידושין פלא איך השתבש בזה ואולי אין כאן עדים שקדשה על תנאי ע"מ שאין לו אשה ובנים אלא טרם שנעשה תנאים שאלה את פיו אם איש פנוי הוא או אם יש לו בנים או אם הי' לו אשה וכדומה להבטיח שהוא איש פנוי אבל לא הי' קידושין על תנאי א"כ כיון שלא הותנו בשעת קידושין א"כ הוה דברים שבלב בשעת קידושין ולא מהני ולא מידי שרחוק בעיני שהי' קדושין על תנאי ממש וא"כ כל דברי טענה הנ"ל בטל ומבוטל ודוק ויען כי קרוב לאמת שלא הי' אז קידושין על תנאי על כן אקצר בפרט זה. (ג) רק מה שטען אבי הכלה שאבי החתן הי' מקולקל שעבר על שאמרו חכז"ל ביבמות דף ל"ז לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וזה אבי החתן שעבר הוה פגם ומותר לבטל השידך ומעלתו נ"י השיב על זה דבלא"ה קשה א"כ גם מי שגירש אשתו לא ילך למדינה אחרת וישא אשה משום דלמא אח יקח אחותו וכן הגיד לו אביו קו' זו בשם רב אחד וע"כ יצא מעלתו נ"י לחלק אם נושא אשה ובועל ומיד ילך למדינה אחרת אז חיישינן דלמא אח יקח אחותו כמו רבנן דפקיע שמיה מותרים לומר מאן הוי ליומא אבל מי שנושא אשה ומגדל בניו ואח"כ הולך למדינה אחרת ומוליד ומגדל בניו שם ליכא חשש ובמגרש הגם שלפעמים היא רק מעוברת יש לדבר קול שנעשה הגט בב"ד ולרוב המגרש נודע בבנו אשר נולד לו על כן כאן באבי החתן שעשה כן ליכא פגם עכ"ד הלחץ זה הדחק יבין מעלתו בעצמו לסמוך על חלוקים צנומות כאלו. וטרם אשיב על טענת אבי הכלה בזה אקדים כי קו' הנ"ל מן מגרש רמז הבית מאיר בסי' ב' שכתב וז"ל לא ישא אדם אשה כ' בית הלל דהאידנא נוהגין שלא לישא ב' נשים אין נ"מ גדולה בדין זה ואמת שלשון הגמ' והרמב"ם לא ישא אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת משמע דווקא בנושא על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף שיש לו בנים ממנה והטעם י"ל משום דאז על הרוב מוליך בניו הקטנים עמו ואין למיחש ומשום מילתא דל"ש שמניחם אצל הגרושה או קרובי האם לא גזרו עכ"ל הרי הקו' הרב אחד מבואר בבית מאיר אבל התי' דחוק דנימא שלא מניח בניו במקומו. והנלע"ד בדבר חדש מאוד בעזה"י במה דאמר ראב"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ולכאורה קשה לי כך הי' לו לראב"י לומר מי שנשא אשה במדינה זו אסור לו לילך למדינה אחרת ולישא אשה דשמא יזדוגו שראוי' לומר בלשון שמי שנשא אשה במדינה זו אסור לו ליקח אשה במדינה אחרת ומדאמר לא ישא אדם אשה במדינה זו משמע דשניה' שוה שאין איסור יותר במה שנושא אשה במדינה אחרת ממאי שיש שנושא אשה במדינה זו והוא מחוסר הבנה. אמנם יש לחקור למה לא ישא אשה במדינה אחרת וכי תימא שמא יזדוגו וישא את אחותו הלא כמו שאזלינן בתר רוב ולא צריכין לבדוק ח"י טריפות ואפי' אם ימצא בתוך מאכלו שאכל טריפות לא יקרה לו עון בדבר דהתורה אמרה לילך אחרי רוב ואפי' אם כלפי שמיא גלי' שהוא טריפות אין לאדם שום און וכן הוא אם אחד יקח אשה ממדינה אחרת או אם יקח אשה במדינה אחרת אשר על פי הרוב הם אינם מקרובים האסורים לו א"כ אין לו חטא ועון וא"כ למה לא יקח אשה במדינה אחרת אפי' יזדוגו אין להם משפט מות צע"ג. אך לק"מ הגם שהגברא לא חטא במה שאכל טריפות דאונס הי' על פי הדיבור דתורה אמרה אחרי רבים להטות אבל עכ"פ אכל טריפות ולא כשר וה"ה כאן הא אמת שהמזדווגים אין להם עונש אבל עכ"פ נתמלאה הארץ בזרע פסול בני זימה ונתקיים ומלאה הארץ זימה ועל כן אמר ראב"י לא ישא אדם אשה ממדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו וישא אח אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זימה שזה הוא הכל שתחת אנשים כשירים יהי' כל הארץ בזימה ועל כן רמז ראב"י שהאיסור הוא רק שגורם האיש ההוא שנושא שתי נשים משתי מדינות שיבוא על ידו גרם שתמלא הארץ זרע פסול והאיש העושה זאת גורם שיבטל איסור לכתחילה ודוק. ושמחתי כי מצאתי און לי בדברי אדמ"ו חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' שי"ט בד"ה ועתה שתירץ קו' מל"מ ושעה"מ אי מן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה א"כ איך אמרי' בסוף חולין לא אמרה תורה שלח לתקלה מאי תקלה יש הא יתבטל וצע"ג ותי' מרן ז"ל דביטל חד בתרי מוכח דאסור מן התורה דאל"כ למה ציוותה התורה ליתן נבילה וטריפה לכלבים הלא מותר לו לבטל ברוב אלא פשיטא דאסור למיעבד טצדקי להאכיל נבילות וטריפות לישראל ומשו"ה אסרו למכור בשר במקום שאין מכריזין אע"ג שישראל הקונה מהנכרי קונה בהיתרא מרובא דכשרים עכ"פ אסור לגרום לזה שיפגע ישראל לאכול איסור וזה שהקשה איך אמרה תורה שלח לתקלה אבל בטעם באינו מינו יש פלוגתא אי מבטלים איסור מן התורה דהוה כאילו שורפו להאיסור יעו"ש וכבד הקדים בזה החילוק הנב"י מהד"ת ביו"ד על קו' הנ"ל שיבטל נבילות וטריפות ולא יתנו לכלבים יעו"ש ולפמ"ש יש בדברי ראב"י בנותן טעם לשבח יותר שעכ"פ יתמלא הארץ זימה זרע פסול אשר לא תהי' מחנה קדוש אשר אלקים יתהלך בתוכה והבן מאד. וכל זה שלא ישא כאן אשה וילך וישא אשה במדינה אחרת שלא יגרם להיות מסייע שיוכל לצאת מתחת ידו גרם זימה אבל אם הוא אלמן או גרוש וחפץ לאשה במדינה אחרת מי יעכב על ידו לעזוב בערב אל תנח ידך אם חפץ לבו באשה שם בעבור פן ואולי יבואו בניו להזדווג יחדיו הלא יש כמה ספיקות מי יודע אם יזדווגו ואת"ל שיזדווגו אין לבניו עון כי סומכים על הרוב ואפי' כלפי שמיא גלי' אין להם עונש ומפני שירבו ממזרים הלא ממזר אינו ידוע אינו חי ל' יום ולמה יניח מצותו ודאי בעבור חששות רחוקות רק אם יש לו אשה כאן אז לא יעשה כזאת ולכן לא הזכיר ראב"י לאמור אם נשא כאן אשה שאסור לו ליקח אשה אחרת במדינה אחרת דאיסור מאן דכר שמיה ודוק וראי' דרמב"ם בפרק כ"א מא"ב הל' כ"ח כתב וז"ל אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה עכ"ל הזכיר לשון איסור ומיד בהל' כ"ט כתב וז"ל ולא ישא אדם אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת עכ"ל ולא הזכיר איסור ודוק (ועיין ר"ן בשבת פראד"מ בשם הרז"ה ורמב"ן). ובני הבח' החריף יעקב שלום נ"י אמר שיש לחוש שמא יזדוגו שהוא הזכר ילך למדינה אחרת ואשה אפי' ניידי כיון שחזרה למקומה הוה לה קבועה עיין נזיר דף י"ב במי שאמר צא וקדש לי אשה שאסור בכל הנשים ויפה העיר. וחשבתי להביא ראי' לדברי בני נ"י מלשון נמ"י שכתב ביבמות פרק החולץ וז"ל ופריק תלמודא דשאני רבנן דפקיעו כולי עלמא בשמייהו וקורין לבתו על שמו ואם יבוא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו עכ"ל וכן פי' רש"י ביבמות יעו"ש ולכאורה יפלא הלא ראב"י אמר רק שמא יזדוגו זה עם זה ונמצא אח נושא אחותו משמע פן יזדוגו בעולם אפי' באיזה מקום בעולם אפי' במדינה שלישית רק ברבנן פקיעו בשמייהו כל העולם וביש"ש ביבמות פ' החולץ סי' ה' כתב וז"ל ומשני שאני רבנן דפקיע כולי עלמא בשמייהו והכל מכירים בשמם מחמת רוב חשיבתם א"נ יולד בן עיר אחרת לא יבוא להזדוג לאחותו שהכל יודעים את בניו עכ"ל הרי שלא הזכיר אם יבוא בנו ממקום אחר וצע"ג. ולפי הערת בני נ"י נכון דעיקר החשש שיבוא הבן למקום הבת ששם היא קבועה במקומה ולא נשאר היתר הרוב דקבוע כמחצה על מחצה וא"כ ברבנן פקיע שמייהו לא נשאר חשש זה אבל אם היא תיזל בעלמא והוא יקח אותה שם אז בודאי מהני הרוב כל דפריש מרובה פריש דרוב נשים אינם אחותו מאב ולא צריך טעמא דפקיע בשמייהו וליכא איסור אפי' במאן דלא פקיע בשמיה רק בשאר אנשים חיישינן דלמא הבן ממדינה זו ילך לגבי הבת במדינתה דליכא רוב להתיר ודוק. אמנם כבר נודע סברת הר"ן הובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד דקבוע חידש דווקא אם ניכר האיסור בשעה שלקח אבל לא אם נודע לו אח"כ ושם בנזיר הוה רק קנס והגם שפרמ"ג נתקשה שם מדברי רשב"א בת"ה שאם אחד יודע הוה ניכר האיסור וא"כ צא וקדש לי אשה יודע השליח ואם השליח מת יודע האשה יעו"ש הערותי במקו"א דתלינן דאשה נתקדשה על תנאי אם הוא כהן או לוי או פנוי או עשיר או שיש לו בת וכדומה המבוארים בא"ע סי' ל"ז א"כ כיון שמת השליח היא בעצמה אינו יודעת אם היא מקודשת דשמא אין הדבר כמו שאמר השליח לה וכיון שהיא בעצמה לא ידעה שהוא מקודשת לא נחשב לניכר האיסור דקבוע חידש הוא דווקא אם הוא ודאי לאחד ולא שיהי' להאחד ג"כ ספק ודוק. ואפי' אם נאמר כיון שידע הבן שאביו לקח אשה במדינה אחרת יש לדמות לטריפות בחנות ולא ידוע באיזה חנות והוא לקח באחת מהן ויודע מאיזה חנות לקח דהעיר הש"ך שם בס"ק י"ד דהוה קבוע דאוריי' יעו"ש ונדמה כל עיר במדינה כחנות וא"כ יש תערובות החנויות והוא לקח מקבוע מעיר ידוע והוה קבוע כמחצה על מחצה. נ"ל דלק"מ הגם דידוע דאביו לקח במדינה ההוא אשה אחרת ליכא קבוע דאי דידע דאביו הוליד שם נקבה א"כ אטו ברשיעי עסקינן לגזור שילך לשם לישא אשה ולא יחוש דלמא נושא אחותו מאביו אלא פשיטא דלא יודע אם הוליד שם כלל והגם דרוב נשים מתעברות ויולדות דלמא הוליד רק זכרים ואת"ל שהוליד גם נקבות דלמא מתו ואת"ל שהם חיים דלמא נשואות לאנשים וא"כ אין כאן חשש קבוע עפ"י דין והגם שלא יעשה לכתחילה אם יש לו אשה במדינה זו לישא אחרת במדינה אחרת כדברי רש"י בחולין קל"ד בספק כרת או מיתת ב"ד מחמירים אפי' אם יש ספיקות הרבה ה"ה שלא לגרום בידי' לעשות ספק ספיקא באיסר כרת ומיתת ב"ד דהוה כמבטל איסור לכתחילה אעפ"י שלא מיכוון לגרום היתר לאיסור בכל זה מחמירים שלא למלאות הארץ זימה אבל עכ"פ מי שעבר ונשא אשה אחרת יען שהוכרח מתוך הלחץ לא נקרא מקולקל דרחוק הוא שבא עבירה על ידו כנלענ"ד. ואוסף נופך דנמ"י כתב לא יקח אדם וז"ל לא מיבעי בלא קידושין שאין הדבר מפורסם דאיכא למיחש שמא יבואו ויזדווגו זה עם זה אלא אפילו ע"י קידושין ונשואין שהדבר מפורסם גדר ר"א עכ"ל ומלבד שנמ"י אומר בפי' שרק ר"א גזר שלא יעשה אדם כזה דמשמע אבל איסורא ליכא בלא"ה אני אומר ראי' ברורה דא"כ מי שיודע שנתעבר ממנו אשה במדינה זו ואח"כ שב למדינתו נאמר דאיש הזה לא יקח אשה דברוב ימים יוכל להיות שיזדוגו אח עם אחותו חס מלהזכיר לומר זאת מי יקום ישראל הלא באסופי שיש בו סימן שאינו ממזר אשר לא נודע מי אביו ומי אמו אעפ"כ לא חששו חכז"ל שמא יקח אחותו עיין בב"ש א"ע סי' ד' ס"ק נ"ט בשם הרה"מ יעו"ש והגם שם אסופי נושא אשה במדינתו ובמקומו אשר כאן נמצא וכאן הי' הולד ולא חיישינן שמא נושא אחותו יען דהיא הוה כל דפריש מרובה קפריש ולא נודע האיסור דנימא דיש קביעות איסור אצלה והגם דאפשר שאביו או אמו חי ויש אחד שיודע מאיסורו ואעפ"כ לא חיישינן לזה ומותר לישא אשה מכ"ש אם הוא ממדינה זו ונושא אשה ממדינה אחרת שיש כמה צדדים ספיקות להיתר שאין כאן איסור רק ראב"י גזר שלא יעשה אדם כן לכתחילה לגרום בידים כל שיוכל להצמיח שום רבוי ממזרים ולכן ביומא דף ח"י מביא הגמ' ויתמלא כל העולם כולו ממזרים היינו אם האב חי בשעה שיולד בנו ובתו יש ממזר ידוע ויוכל לחיות ויתמלא העולם ממזרים אבל איסור דאורייתא שיקרא האב מקולקל מנ"ל ודוק. וראה זה מצאתי בספר המצות שורש החמישי בהשגת הרמב"ן אות י"ד שכתב וז"ל אבל אם בא עליה דרך מקרה כענין הזונים זה אינו בכלל אל תחלל את בתך להזנותה ולא בכלל לאו קדשה אלא לדברי ר"א ואין הלכה כמותו אבל הוא בכלל אזהרתו של ראב"י מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא וכן היא שזנתה מאנשים הרבה נמצא אח נושא אחותו וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה רצה לומר שאין זמה אלא מן העריות כדכתיב שארה הנה זמה היא ולמה לא הי' זה בכלל אזהרה והם אמרו שאפי' מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומגרש אותן עובר בזה כמו שהוזכר ביבמות דף ל"ז ע"ב ושמא נפרש שיהי' ולא תזנה מניעה מזה שיאמר לא תעשה שתזנה ותמלא הארץ זמה כי הבא על האשה בפגיעתו בה והלכו להם לדרכם אעפ"י שאין הביאה זו זנות אבל היא מביאה את הארץ לזנות ולהמלא זמה ולשונם בברייתא הזו משמע שלא יביאו זה בכלל ולא תזנה הארץ זמה אלא על זה נאמר ומלאה הארץ זמה שסבה מזה שלא יעשו למלא את הארץ זמה ומ"מ נמנעו מזה מן התורה עכ"ל הזהב. הרי מפורש יוצא מדבריו שאפי' אם מגרש אשה הזאת במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת הוה בכלל דברי ראב"י שרמב"ן כתב וז"ל שאפי' מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומגרש אותן עובר בזה עכ"ל וע"כ כוונתו אפי' שאין לו שתו נשים רק שנושא אשה כיון שיולד בנים ומגרש אותה ואח"כ ילך למדינה אחרת ויקח אשה ויולד בנים ויגרש אותה אעפ"כ עשה איסור דאל"כ שיש לו שתי נשים ואח"כ מגרש אותן הוא מחוסר הבנה הלא כאן כל איסור בעבור שיזדוגו אח עם אחותו וישאו זה את זה מה השמועני שמגרש את הנשים אח"כ אלא פשיטא דאשמעינן אפי' מגרש אשתו במדינה זו וילך אח"כ למדינה אחרת וישא שם אשה אסור לעשות כן יען שסובר הרמב"ן שהוא איסור א"כ גרוש אסור ליקח אשה במדינה אחרת (וכן משמע מקו' הגמ' ממאן הוה ליומא שהי' להם נשים ואעפ"כ קדשו לה והבן). ולא אעלים עיני מדברי מהרש"ל שמשמע כדברי רמב"ן שיש גם איסור מדכתב ביש"ש ביבמות סי' ה' בסוף וז"ל ולא ישא אשה במדינה זו ויקח אשה במדינה אחרת אפי' אדם גדול בכל ענין אסור אם לא שיקחנו עמו עכ"ל הרי מפורש יוצא שהזכיר לשון איסור הרי חבר הוא לרמב"ן רק לא מפורש אי איסור דאוריי' אי איסור דרבנן ודוק. אך הרמב"ם ומגילת אסתר אינו סובר כן שיהי' זה מניעה מן התורה וגם הרמב"ן בעצמו מודה דאינו בכלל לאו דולא תזנה הארץ רק איסור בעלמא וא"כ עבר רק פ"א איסור בעלמא ומשו"ה לא נקרא אבי החתן מקולקל כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא איסור בעלמא שאינו ל"ת או איסור עשה מפורש בתורה וגם לדעתי שרוב גדולי פוסקים הרמב"ם הטור והש"ע שלא כתבו אסור לאדם שיש לו אשה במדינה זו ליקח אשה אחרת במדינה אחרת וגם לא שמענו לאסור זה באיש אלמן שמתה אשתו או גירש אשתו שלא יקח אשה במדינה אחרת משמע דכל הפוסקים חולקים וסוברים דליכא כאן אפי' איסור דגברא רק ראוי' שלא לעשות כן דיוכל לגרום ומלאה כל הארץ זמה א"כ לא הוה אבי החתן מקולקל כלל כנלע"ד לדין ברור בעזה"י. סוף דבר הכל נשמע שאין רשות לאבי הכלה לבטל ההתקשרות אשר עשה עם הבח' החתן טבא הוא וטבא להוי כיון שמד' יצא הדבר לא יוכל לדבר בזה רק טוב דברי הדש"ת. ואגב גררא אעתיק מ"ש על גליון נב"י מהד"ק א"ה סי' א' שכ' וז"ל ואני לא כן עמדי דיותר חמור גרושין בעכ"ח וכתבתי וז"ל ולדעתי טעם אחר דחמור לגרש בעכ"ח מלישא ב' נשים דאם מגרש בעכ"ח חוטא לבטל זכות האשה אשר זכתה בשעת נשואין מכח חדר"ג ואטו משום שהוא יזכה תפסיד היא זכותה אבל לישא אחרת הוא רק עונו מכח חדר"ג ובמקום אונס לא תיקן אבל במורדת דהיא מזידה תפסיד זכותה וטוב לגרש אותה בעכ"ח אבל באין לה ולד אונס רחמנא לא חייבה ולמה תפסיד זכותה רק הוא אנוס ליקח אחרת ובמקום אונס לא גזר ר"ג ודוק עכ"ל. ובסי' ב' שם בד"ה ובלא"ה שכ' הגאון ז"ל גבי שליח לגרש אין ביד השליח לגמור הדבר בלי רצון האשה משום טעם תופס לב"ח וכתבתי וז"ל ולדעתי יפלא דין חדש הנ"ל האשה היא קנינו של האיש ולא הוא קנינה וכל אדם יכול לכוף קנינו מממונו לעשות כאות נפשו ולא צריך רצון הקנין נהפוך הוא אם קנינו בר דעת מחויב לעשות רצונו ולשמוע בקולו ואם הבעל מבקש שאשתו תקבל ברצון הגט ולא שומעת לו יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה עד שתוסר לשמוע בקולו אין הבעל עושה חוב לה רק לענין לזכות לה מעכשיו אמרו חוב הוא לה הגרושין ואינה מרוצית דהא הבעל לא יוכל לגרש אותה בזו הרגע ואינה צריכה לעשות יותר מלומר הנני אם תבקש תשלחני אפי' ע"י שלוחך הנותן הגט בידי אבל לא ע"י אחר בתורת זכיה שלא בהסכמת שלי אבל בודאי השליח יוכל לגרש בעכ"ח ודוק ואין הגליון מספיק כי בזה יש לי השגה על אדמ"ו חת"ס א"ע ח"ב סי' ק"נ ד"ה וא"כ עכ"ל:

סימן ב

שפעת ברכות ורב שלום להאיש העומד להיות מורה ליראים ולשלמים היהודים האוחזים במעשה אבותיהם להחזיק בש"ע ה"ה כבוד הרב המאור ר' מרדכי ק"פ נ"י בק"ק שטאנאמאנגער יע"א. אחד"ש אודיעהו כי במרחץ סאבראנץ קבלתי ממנו איזה שאלות בשם אנשים יראים ולא יכולתי אז לעיין וכאשר באתי לביתי הי' לפני טרדות רבות וגדולות ושונות שאי אפשר לפורטם וגם בהדפסת ספרי מחנה חיים ח"ב אשר נגמר תל"י על א"ח בלבד ובין כך נשכח ממני מכתבו ובשבוע הנ"ל בא לידי ואמרתי אשיב על שאלה אחת הגם שבודאי כבר עשה מעשה בכל זאת אשיב כי שאלה זה יבא לפניהם בכל שנה ושנה. שאלה יש לששה ישראלים גוט (משק) בחבורה ולהם שני אלפים צאן ובכל שנה ושנה יולידו הנקיבות זכרים הרבה ואומרים שאין ביכולתם להרבות את רכושם בלעדי סירוס שע"י הסירוס של כח הזכרות יתרבה שמנם וצמרם ואז הם עשתרות שמעשרת את בעליהן ובעבור שגם הנכרי מצווה על איסור סירוס וישראל המצוה להנכרי עובר על לפני עור ע"כ בקשו האנשים היראים להורות להם הדרך כדת של תורה ע"כ תוכן דברי שאלתו. תשובה מראשית אקדים מה שהחליט מעלתו נ"י דב"נ מצווה על הסירוס לא דייק שפיר דרוב הפוסקים הסכימו דלא כר"ח דסנהדרין דף נ"ו דב"נ יהי' מצווה על הסירוס חוץ מהסמ"ג הובא במ"ל פי"ג מהל' שכירות וברמ"א א"ע סי' ה' סעיף י"ד הביא דעה זו ליש אוסרים דקיי"ל כר"ח והשיג עליו בחלקת מחוקק בס"ק ח' אך הב"ש בס"ק ט"ז הביא דאם לא קיי"ל כר"ח א"כ נפשוט איבעי בב"מ דף צ' דבכל איסורין אמרינן אמירה לעכו"ם שבות וא"כ יש עכ"פ איסור אמירה לעכו"ם אי בעלי חבורה של הגוט יציו לנכרי לסרס את צאנם וא"כ יפה שאל אך לא דק בלישנא שתחת לאמור שיש איסור אמירה כתב שעובר על לפני מור. ולכאורה עלה בדעתי היתר לעשות באופן קל דרמ"א כתב שם בסי' ה' וז"ל מיהו אם אין הכותי הקונה מסרסה בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס לכ"ע שרי עכ"ל וא"כ מבואר אפי' להאוסרים דפסקינן כר"ח דיש איסור בגוי המסרס אעפ"כ אם אין הגוי מסרס בעצמו מותר דעל לפני דלפני לא קפדינן א"כ ה"ה אם מצוה לגוי אשר לא יסרס בעצמו רק יצוה לגוי אחר ליכא איסור וא"כ יצוו בעלי הגוט לגוי אשר יצוה לגוי אחר ומותר לכ"ע ודוק. אמנם טעותא הוא דרמ"א קאי אם ישראל המוכר באמת בהמתו לגוי רק שחקר אם מותר למכור יען דגוי חשוד על הסירוס אז התיר אם יודע דגוי לא יסרס בעצמו דהוה לפני דלפני דישראל המוכר ניחא ליה שלא יסרס כלל אבל בנידן דידן שנשארו הבהמות של ישראל וצוה לגוי שיקח גוי אחר לסרס צאנו זה אסור לכ"ע הכי מותר לישראל לומר בשבת לגוי שיאמר לגוי לעשות מלאכה בשביל ישראל הלא איסור אמירה לנכרי שבות הוה הפי' שאסור לישראל לבקש בפיו שיעשה גוי דבר בשבילו אשר הוא עצמו אסור לו לעשות ומה לי אם המבוקש מעשה האיסור נעשה ע"י הגוי הראשון או ע"י גוי האחרון עכ"פ ביקש הישראל שגוי יעשה מעשה האסור לו לעשות ומצאתי אח"כ לאדמ"ו חת"ס ז"ל בתשובה חלק ו' סי' כ"ד ד"ה וחייב שהשיג על חות יאיר בזה ודוק הגם שלא ביאר הדברים כמו שבארתי וב"ה שכוונתו לדעת מרן. ובני הבח' החריף יעקב שלום נ"י העיר לי דעדיין יש לחקור בודאי אם הישראל יצוה לגוי שהוא יאמר לגוי אחר לעשות אסור דעכ"פ גילה הישראל באמירה שלו שמבקש שגוי האחר יעשה מעשה האיסור ואסור אמירה לעכו"ם ואפי' ע"י שליח גוי אבל אם ישראל יצוה לגוי שהוא יעשה מעשה האיסור והלך הגוי וצוה לאחר לעשות המעשה אז אין איסור אמירה לעכו"ם שבות דהלא גוי זה שעושה ממנו לא ביקש הישראל כלל דאמירה לעכו"ם שבות דווקא אם הגוי בעצמו יעשה אשר לו צוה הישראל לעשות או ישראל עשה לגוי שלוחו שיעשה הוא שליח לעשות מעשה האיסור דעכ"פ דיבר הישראל שיהי' נעשה הדבר ע"י שליח אבל אם יודע הישראל שגוי ההוא לא יעשה מבוקשו הגם שירגיש שהגוי יצוה לאחר לעשות הלא זה לא דבר הישראל ודומה כאלו מכר לגוי והגוי יצוה לגוי לעשות הגם ששם יהי' נעשה מעשה האיסור בחפץ הגוי וכאן יהי' נעשה בחפץ ישראל כיון שהגוי השני לא עשה רק לטובת הגוי שלא ידע כלל שיצמיח מזה טובה לישראל שהגוי השני יאמין שהצאן המה של גוי המצוה לו לסרס ליכא איסור בזה ולא דמי לשבת דף ק"נ דשם מצוה לגוי שישכור לו פועלים א"כ צוה לגוי שישכור גוים אחרים ובפרט אי הטעם דהוה שלוחו או נראה כשלוחו עיין בתשובת פנ"י ובבית מאיר סי' ה' ובתה"ד סי' רצ"ט א"כ פשיטא אם צוה לו לעשות והיה הנכרי שלוחו שיוכל גוי שלוחו לעשות שליח אחר במקומו בודאי בגוי אין שליח עושה שליח להיות כישראל ויש להאריך בזה הרחבתי הערת בני כי יש דברים בגו בעזה"י. ועלה בדעתי שימכרו היראים בעלי הצאן את העדר בערך דמיהם ויטלו פרוטה בתורת כסף על מכירת הדיר והצאן והגוי יקנה בקנין המקום כי בגוי צריך כסף וגם משיכה עיין יו"ד סי' ש"ך ואח"כ יוכלו הישראלים לצוות לגוי שיסרסם. ואקדים לכאורה אי יש איסור שבות בשאר איסורים נבוכו האחרונים בדעת רמב"ם פ"א מה' כלאים פסק דמותר לישראל לאמור לגוי שיזרע לו כלאי זרעים וביאר שם הכ"מ דע"כ איירי בארץ ישראל דבחוץ לארץ מותר לישראל עצמו לזרוע וא"כ סובר הרמב"ם דאין איסור אמירה לעכו"ם בשאר אסורים ובפ"ו מהל' א"ב פסק דאסור לאמור לגוי לסרס בהמתו וכן פסק בפי"ג מה' שכירות דאסור לאמור לגוי חסום פרתי ודוש בה והוא פלא גדול ונלע"ד לתרץ בעזה"י דיש הבדל דסובר רבינו דאיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לשבת כמו בשבת דלא משכחת היתר לישראל לעשות המעשה בעצמו בשום אופן דשבת קודש בכל מקום ובכל זמן ואי אפשר לישראל לעשות מלאכה בו ביום בהיתר וא"כ אסור לצוות אפי' לגוי לעשות וה"ה בחסימה או בסירוס דהוא מעשה עבירה אשר אסור לישראל לעשות בשום מקום ובכל זמן דהא חסימה וסירוס אסור לישראל לעשות אפי' בחוץ לארץ וא"כ הוה המעשה מעשה עבירה ויש איסור באמירה לגוי אבל בכלאי זרעים דמותר לישראל בעצמו לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ וא"כ משכחת דמעשה הנ"ל יעשה אפי' ע"י ישראל בעצמו רק בארץ ישראל אסור לישראל לעשות כן א"כ אם יאמר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים הגם שעומד בארץ ישראל אשר שם אסור לישראל לזרוע כלאי זרעים עכ"פ לא שייך איסור אמירה לעכו"ם שבות יען דמה שמצווה לו לזרוע כלאי זרעים משכחת דישראל בעצמו יעשה מעשה הנ"ל בחוצה לארץ ואין איסור שבות באמירה דאין מוחלט דמעשה הנ"ל יהי' אסור לישראל ואיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לאיסור אמירה לעכו"ם בשבת דאין היתר כלל לישראל ולכן פסק הרמב"ם בכלאי זרעים דליכא איסור אמירה לעכו"ם ובחסימה ובסירוס פסק דיש איסור אמירה לעכו"ם ודוק. ובעבור זה נקט הגמ' חסום פרתי ודוש בה דאז אמר לו מעשה העבירה בפירוש ויש איסור אמירה לנכרי שבות אבל אם יאמר לנכרי חסום פרתי בלבד הגם שיודע שגוי ידוש בה כיון שלא הזכיר מעשה עבירה ליכא בו איסור אמירה לנכרי וכן רב אשי שצוה לנכרי עיין בשבת קל"ט שהקשה הר"ן למה לא חקר הגמ' בדין אמירה לעכו"ם ועיין בכ"מ בפ"א מה' כלאים דרב אשי לא סבר לה דהלכה כדברי המיקל בח"ל וא"כ נשאר הקו' דיש איסור אמירה לעכו"ם אך דלא אמר ליה בפירוש לזרוע לו כלאי זרעים רק יהב ליה לזרוע כשותא ודוק בקיצור כנלענ"ד. ונחזור לנידן דידן דבסירוס גם לרמב"ם יש איסור אמירה לנכרי רק אם ימכרו הצאן לנכרי אז ויוכלו לאמור לגוי הקונה שיסרס אותה ע"י גוי אחר עכ"פ דהא תוס' בב"מ דף צ' כתבו דמותר לישראל לומר לו הילך בשר ובישל לצרכך בשבת כמו שמותר לומר לגוי שיאכל נבילות כיון דאין ישראל נהנה במה שגוי מבשל בשבת דאין מזונו עליו וה"ה כאן כיון דהצאן הם של נכרי אחר המכירה א"כ מותר לומר לו שיסרס אותם אי לא קיי"ל כרב חדקא דסובר דיש איסור סירוס בגוי דהא רוב פוסקים סוברים דאין הלכה כר"ח ולהסמ"ג דסובר דהלכה כר"ח א"כ אסור לומר להגוי הקונה שיסרס את הצאן אבל לאמור לו שיצוה לגוי אחר לסרס הוא רק לפני דלפני בגוי ואין עבירה על ישראל כלל. אך באמת בתוס' שם הביא בשם ר"י וז"ל מיהו אמר ר"י דלא דמי לאמור לנכרי אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לנכרי שישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דיבור שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל ולחסום עכ"ל ובער אנכי מהבין דברי תוס' הכי אכילה הוה הפי' שיניח בתוך פיו הלא אכילה נקרא שילעוס ויבלוע וא"כ אם מצוה לגוי שיאכל נבילה היינו לבלוע הוא מצוה לו דבר שאסור לישראל לעשות וצע"ג. ואמרתי להסביר דעיקר אמירת נכרי לעשות מעשה איסור שאסרו חכז"ל היינו מטעם דמחזי כשלוחו שעושה על פי ציות ישראל ועיין בבית מאיר סי' ה' שהביא חקירת פנ"י דיהי' אסור מדאורי' דלחומרא יש שליחות והביא ראי' מרש"י שבת דף ק"נ ועכ"פ הגם אי גוי לא נעשה שליח לישראל או אין שליחות לדבר עבירה אפי' אם השליח לאו בר חיובא ולא הוה שליח ממש עכ"פ נראה כשליחות ואסרו כחז"ל. ולפ"ז אני אומר הלא מבואר בקדושין דף מ"ג דאפי' לבית שמאי דיש שליח לדבר עבירה אבל בחלבים ועריות ליכא שליחות דזה נהנה וזה מיחייב לא אמרינן דבעריות וחלבים דעיקר החיוב על הנאת בעילה או הנאת אכילה הנאת גרון או הנאת מעיו עיין חולין סוף פ"ז וא"כ כיון דעל הנאת אכילה ליכא שליחות בעבירה וה"ה באכילת מצוה כגון אכילת פסח או אכילת מצה או אכילת קדשים לא משכחת כלל כח שליחות וא"כ מותר לישראל לומר לגוי אכול נבילה דעיקר החיוב אם ישראל יאכל הוה על הנאת גרון או הנאת מעיו ועל הנאה לא משכחת שליחות כלל אפי' אם יש שליח לדבר עבירה א"כ לא מחזי הגוי כשלוחו וגוי אין עושה איסור אם אוכל בהנאה נבילה אבל לבשל בשבת דהוה מעשה אם יש שליח לדבר עבירה וגוי יהי' שליח לישראל הוה איסור א"כ אסרו חכמים לאמור לגוי לעשות דמחזי כשלוחו ודוק. ובזה יש לתרץ קו' מחה"ש בסי' ש"ז ס"ק כ"ט שהשיג על המרדכי שהקשה מגיד הנשה ששולח אדם לנכרי על דין דמותר לומר לגוי בשל בשולך ונתקשה הגאון דלפי דברי הר"י לא קשה קו' הנ"ל דישראל מותר ליתן גיד הנשה בתוך פיו של גוי יעו"ש. ולפמ"ש לק"מ דכל הטעם דמותר לומר לגוי לאכול נבילות יען דזה נהנה וזה מחייב לא אמרינן וא"כ לא שייך לאסור אמירה לעכו"ם משום שמחזי כשלוחו דהלא בהנאה לא שייך שליחות וא"כ בגיד הנשה דעץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו אי יש שליחות לדבר עבירה הי' שייך באכילת גיד הנשה שליחות דאין כאן משום נהנה רק משום דעשה פעולת אכילה וא"כ בגוי דלא נאסר בגיד הנשה נראה כשלוחו של ישראל ואסור לומר לו אכול גיד הנשה ודוק. שוב התבוננתי דכבר ביאר הפלתי בסי' ס"ה הגם דאין בגיד הנשה בנותן טעם היינו דלא נחשב לאכילה אבל עכ"פ נחשב הנאה כי טעם קלוש יש בו בודאי יעו"ש בשם רשב"א וא"כ עכ"פ שייך בו זה נהנה וזה מחייב לא אמרינן ודוק. היוצא לדינא לסמוך על שמבואר ברמ"א בא"ח סי' ש"ז וז"ל אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו עכ"ל וכן כתב במג"א ס"ק כ"ט וז"ל אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך וכ"מ בא"ע סי' ה' וביו"ד סי' רכ"ז וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לעכו"ם כבה דליקתך עכ"ל ועמ"ש במחצית השקל אם אין ישראל נותר לו כלום מותר יעו"ש וא"כ בנידן דידן ימכור הצאן לגוי ואח"כ מותר לומר לו שיסרס את צאן שלו ודוק. ומצאתי בש"מ בב"מ שכתב בשם ריטב"א וז"ל אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפי' במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר רופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא ה"ק מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי עכ"ל וכן מצאתי בשערי תשובה א"ח סי' ש"ז שמביא בשם הב"ח וכן בשם הריטב"א ורמב"ן ובודאי המה דברי ריטב"א שמצאתי בש"מ וא"כ הדבר ברור בעזה"י שאם מכרו הצאן יוכלו לומר לגוי שיסרס אך לצאת דעת הסמ"ג דפוסק כר"ח ימכר לגוי שאינו יכול לסרס בעצמו ואח"כ יאמר לו שיסרס והוא בעצמו יצוה לגוי אחר לסרס כנלענ"ד להלכה תל"י ומצאתי אח"כ לאדמ"ו חת"ס בח"מ סי' קפ"ה בנידן דידן והסכים עם השואל למכור את השוורים והוא אומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לסרס יעו"ש ולדעתי שימכור לנכרי שאינו יכול לסרס בעצמו ואח"כ יאמר לו שיסרס והוא ממילא יאמר לנכרי אחר לסרס ומיושב בעצה זו מה שנתקשה אדמ"ו שם בתשובה בד"ה אך יעו"ש כנלענ"ד ברור בעזה"י. ולא אמנע מלהודיעהו כי הי' ברצוני להאריך על רעש האחרונים הלא לחומרא יש שליחות לגוי א"כ למה צריכים חכמים לאסור כלל אמירה לנכרי ולדעתי אין שליחות רק אם המשלח מוסר איזה כח שליחות להשליח שמבקש שיהי' עומד במקומו אבל אם נהפוך הוא שישראל בחר בגוי ולא בישראל לעשות לו דבר יען שבישראל הוה המעשה עבירה והוא לא חפץ לעשות עבירה א"כ איך נימא דגוי יהי' שליח ישראל הלא ישראל אינו חפץ ליתן לו כח להיות כמותו ושאני בב"מ דף ע"א דחפץ הראשון שהשני יכנוס תחתיו והוא יפטור אז הוה מקום לומר שליחות לחומרא אבל בנידן אמירה לעכו"ם בשבת ובשאר אסורים שבחר הישראל בגוי יען שלא יחפוץ בו להיות כמותו ויהי' לו עבירה הלא כל שליחות ילפינן מתרומה ופסח וגט עיין קידושין דף מ"ב ושם מבקש המשלח שהשליח יהי' כמותו ודוק אבל בוודאי שיצוה ישראל לפועל שלו גרע דשאני פועל כיד בעל הבית דמי עיין בב"מ דף י"ב ודף צ"ו ואין כאן מקומו להאריך בזה ועיין בשעה"מ פ"א מתרומת שהשיג על המח"א מגמ' בב"ק דף נ"ג מבור של שני שותפים הדש"ת:

סימן ג

שפעת ברכות יעטה מורה מן השמים על ראש גבר העומד להקים על המאור הגדול לממשלת התורה כבוד הרב ר' מאנדל כהן נ"י רב"ד בק"ק הונסדארף יע"א. הובא לפני ספרו הוא מכתבו אשר שלח לי ובפתחי ראיתי ששאל ממני הלכה למעשה כי רבו ספיקותיו איך לעשות כדין בקריאת התורה בכהן שנשא גרושה וחי עמה שלא כדת לולא שראיתי שיחשב לי ד' און אם אשים לפי מחסום לא השבתי כעת בתענית אסתר אבל מלאכה היא לד' לקנא קנאת ד' צבאות לא אחשה מלאמור לו שנפלאות בעיני לראות חזיון הזה אשר ראיתי במכתבו כאשר יבואר בעזה"י. שאלה איש פלוני וכהן הוא אשר מעל בד' לעבור ביד רמה את פי ד' הכתוב מפורש בספר תורת משה שהלך האיש ופרש ידו לקדש אשה גרושה מאישה ונשאה אותה (ועיין בריב"ש סי' כ' דאין חילוק אם החזיר גרושתו או גרושה אחרת על כן כתבתי שלקח גרושה הגם ששואל כותב החזיר גרושתו ודוק) ודר עמה כאות נפשו נפש רשע חמדה לו וביום יאהרצייט ביקש לעלות לתורה וקפץ זקן אחד וקראו אותו ראשון בשם כהן רק לא קרא אחריו לוי ומעלתו נ"י חלק עליו שלא עשה כהוגן כיון שמפורש יצאו בש"ע א"ח סי' קכ"ח סעיף מ' דאין נוהגין בו קדושה לקרוא אותו ראשון לתורה והגם שלא קרא אחריו לוי פן יאמינו העולם שלא הי' שם לוי ומה שלא קראו אותו גם במקום לוי לא ידע העולם שהוא נפסל מכהונה אבל נפשו בשאלתו אם לקרוא אותו לאחרון או למפטיר פלוני בן פלוני הכהן שהוא כבוד אביו שהי' כהן כשר רק אולי גם לאביו נח בקבר שלא להזכיר שהוא כהן יען שבנו מחלל כהונה וסיים וז"ל ואולי יש לצדד דאף אם אין קורין אותו לא יחזור וזולת זה הוא איש נושא בעול עם הצבור ויש להם הכנסה אם עולה לתורה ומפני דרכי שלום יש לקרוא אותו לאחרון ומפטיר בשם כהן עכ"ל. תשובה הדבר ברור בעיני מי שקורא אותו לתורה הן במקום כהן או במקום ישראל הן באחרון והן למפטיר הן בשם תואר כהן או בשם ישראל הוא עושה שלא כדת ושלא כדין ואבאר הדבר בעזה"י ואני תפילה גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתך. טרם אענה אעתיק דברי רבינו הרמב"ם שכתב באגרת אשר שלח לנוא אמון אודות כהן שנשא גרושה וז"ל ואם יתמידו במרים ומאנו לקחת מוסר תודיעני זה כדי שיצאו הפתוחין עליהון בהעיירות הקרובות והרחוקות ותחדשו ברוכים תהיו עוד עליהם את החרם ברבים אם לא ישובו כי לא יתכן להתרשל בכמו המעשה הרע הגדול הזה והוא להרים יד במרי ולכפור במשה רבינו ובתורתו התמימה בגלוי ובפרהסיא ונתעלם מזה וחלילה לנו שנסביר פנים בזה או שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו אבל תחלצו ההשגחה להעביר הדין בהם על מה שעשו ויורום הקהל כולם בקשר אחד ארור עושה מלאכת ד' ברמיה וארור מונע חרבו מדם עכ"ל בקול ד' חוצב להבות אש שלהבת יה. הדור אתם ראו איך הזהיר רבינו שחלילה שנסביר פנים או נפחד מאדם או נעשה לכבודו לאיש רשע עריץ להרים יד במרי לכפור במשה רבינו ובתורה התמימה בגלוי ובפרהסיא כי הלא מפורש כתוב בתורת ד' ואשה גרושה מאישה לא יקח כי קדוש הוא לאלקיו נהפוך הוא לחלוץ למלחמה בקשר אמיץ שארור עושה מלאכת ד' ברמיה וארור מונע חרבו מדם ואיך לא יבוש האיש לבקש דרכי שלום עם איש פריץ עז פנים לנגד כל רואי שמש אשר הרים יד בתורת משה על פי ד' ונשא אשה גרושה אשר עובר בכל ביאה וביאה ג' לאוין משום אשה גרושה מאישה לא יקח ומשום לא יחלל זרעו ומשום לפני עור לא תתן מכשול הלא אין שלום אמר ד' לרשעים או הכי בעבור בצע כסף אשר מנדר אם עולה לתורה הלא כתוב לא תעשון אתי אלקי כסף ההימר גוי אלהיו בעבור צרור כסף אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו לי הכסף ולי הזהב אמר ד' הנה שמוע מזבח טוב להקריב מחלב אלים ולא להחניף לרשע יודע רבונו ומורד בו בעבור כי יזל מי זהב מדליו הלא אין צבור עני אין מעצור לד' להושיע ראוי' להדפו ולרדפו שלא להנות מכספו וזהבו כי כל היוצא מטמא טמא משורש נחש יצא אפעה. הביטו וראו דברי רבינו הרמב"ם שם במכתב קדשו כתב וז"ל וכבר ידעתם יוסף לכם האל יראת חטא כי כל מי שיצטרף אל הרשעים וישתתף עמהם בדבר מן הדברים שיוכלו אותם מי שיכלם אותם באבדם והוא מאמר אדון הנביאים אשר ביאר לנו

האמיתיות והצילנו מלטבוע במי הכסילות אמר ומה נכבד האומר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאותם וכזה ראוי' לנו אנחנו השומעים לקול ד' המגיע לנו על ידו שנפריש ונבדיל כל הקמים עליו ועוברים על מצות ממצותיו שהם מצות האל יתעלה כמו שאמר כי לא מלבי ולא נניח בינינו ובניהם שום שתוף ולא שייכות בשום פנים ולא בשום ענין עכ"ל היקר מפז ומי הוא זה ואיזה הוא אשר לא יכיר כי רוח אלקים דיבר בו להזהיר לדורות שלא יחניפו להמרים יד כנגד מצות ד' בזרוע חשוף לעיני כל רואי שמש בעבור בצע כסף ואמר אל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם כי כל המחובר לטמא טמא תזרם כמו דוה צא תאמר לו כספו וזהבו לחוץ תשליכו ולא תתחברו לרשע עריץ. ואם יפלא בעיניו מה חרי אף הגדול הזה על כהן שנשא גרושה יותר מאלו אכל הכהן חזיר או נבילה וטריפות אשר אעפ"כ הוא נשאר להיות אחי הנכבד ואם עבר ונשא גרושה או זונה מרדפים אותו וצע"ג. אך לא נפלאת ולא רחוקה היא לדעת פתשגן כתב הדת אותן העבירות אשר הם מכח שם ישראל אין מחללים כהונתו אבל נשואים מנשים פסולות או מטמא למתים שבאים מכח כהונתו אם יעבור עליהם אז כפי קדושתו טומאתו לרדוף אותו עד חובה. וידע כי הגם שקטן אוכל נבילות הב"ד מצווין להפרישו וה"ה בגדול אם הוא שוגג הב"ד מצווין להפרישו אבל גדול העובר בשאט נפש עבירות אין חביריו מצווים להפרישו דהלעטהו לרשע וימות דבר זה מפורש יוצא מדברי דג"מ יו"ד סי' קנ"א יעו"ש אבל בוודאי שהב"ד של ישראל מחויבים להפריש אפי' גדול מעבירה אשר יחפץ לעשות עבירה והוא מפורש יוצא מדברי רמב"ם פכ"ד מהל' סנהדרין וז"ל וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולהשביעו באלקים בע"כ שלא יעשה או שלא עשה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלקים עכ"ל אבל בשאר כל אדם מישראל הרואה עבירה כתב בפ"ו מה' דיעות וז"ל וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע עכ"ל אבל אין צריך להוכיח וגם להכות את הרשע ומכ"ש שלא ימרט ראשו ולא יכה אותו עד שתצא נפשו יעו"ש והטעם מפורש יוצא מדברי רמב"ם בספר המצות סי' קע"ו וז"ל היא שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזרו את הנוטים מדרך האמת אלי' על כרחם ויצוו לעשות טוב ויחזרו מרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהי' מצות התורה ואזהרותיה נידונות לפי אמונת כל איש עכ"ל והבאתי במקו"א ראי' לכלל זה מדברי הרא"ש כתובות פ"ד סי' ג' שכתב וז"ל כמו שמחויבים הב"ד לפרוש את האדם מן העבירה כך מחויבים להפרישו שלא יפשע בנפשו עכ"ל הרי שגם הרא"ש רמז שהב"ד מחויבים להפריש אפילו גדול אשר עובר בשאט נפשו עבירה וה"ה שלא יפשע בנפשו לישא קטלנית אבל איש יחיד שאין מכלל הב"ד שופטים ושוטרים הגם שמחויב להוכיח את חבירו אבל אין מחויב להפרישו בזרוע ודוק. אמנם בכהן כתיב בתורה וקדשתו מזה ילפינן שתי דרשות (א) לכבדו להיות הכהן בראש לקרוא אותו ראשון בתורה ולברך וליטול מנה יפה הכלל לכבד הכהן לפארו ולנשאו (ב) אם מחלל כהונתו וישא נשים פסולות או מטמא למתים כי הוא ממאס בקדושתו אז דפנו להלקות אותו עיין יבמות דף פ"ח וקדשתו דפנו יעו"ש והטעם כי מצות עשה הוא על כל איש ישראל לקדש הכהן אפי' הוא עניו ולא מבקש כבוד ופאר כל האיש ישראל מצווה לקדש אותו וממילא אם אירע שכהן רוצה לחלל קדושתו יש ג"כ מצוה על כל איש ישראל לדפנו להלקותו וזה שרמז הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ב וז"ל לשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי זה צווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ"ל הזהב הרי שפתיו ברור מללו שהך וקדשתו משני פנים הוא מצות ישראל בעל כרחו של כהן ויש חיוב על כל אחד ואחד מישראל לרדפו ולהלקותו בעבור מצותו ודוק. וגדול הדבר שכתב הרמב"ם באותו מכתב וז"ל ועתה כשיעמוד התלמיד ר' יוסף ש"ץ על הפתח יקרא ברבים ויפרסם אותו כדי שיבדלו העם באלו שני רשעים החטאים האלה בנפשותם ויפרשו מהם ויזהירו הנשים בתכלית האזהרה מליכנס עם הזונה הנזכרת בשום מקום אפי' בבית המרחץ עכ"ל הרי שהזהיר שהנשים לא יכנסו עם הזונה הזאת אשר היא גרושת איש ונשאת לכהן אפי' לבית הטבילה והבן. שוב נתתי ללבי הרי שהחמירו רבותינו ז"ל אפילו אם הוא אנוס לגרש וגם נדר הנאה ממנה אעפ"כ אינו קורא ראשון עיין במג"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ט וקו' מג"א מנודר ועובד יורד ומגרש כבר הביא הבאר היטב ומחה"ש היינו אם יגרש מיד מהני הנדר אבל אפי' אם הוא אנוס מלגרשה לא נוהגים בו קדושה שהיא בחזקת אשתו יעו"ש וק"ו בנידן דידן דאוקמי לרשע הנ"ל על חזקתו כיון שעבר עבירה הזאת רבות בשנים נעשה לו כהיתר ועיין בפי' הגאון מווילנא אם קידש בפסולי עדים לא חיישינן דלמא הירהרו בתשובה דדוקא אם אמר בפיו ע"מ שאני צדיק אז אמרינן דעשה תשובה ודוק. ואעתיק דברי תרה"ד בפסקיו סי' רכ"ב שכתב וז"ל ותו נראה לומר שדווקא אאיסורי כהונה שלגבי ישראל שרי כדפרישת התם שאיירי כה"ג שאתו תרי ואמרו לא מת באותו שעה שנשאה זה ואח"כ מת ונמצא אסורה לו משום זונה כה"ג אמרינן איסור כהונה שאני שכיון דלישראל שרי ודווקא לכהן קדשתו תורה לאסור לו הקפידה תורה לקדשו כדי לברר קדושתו ולהחמיר על המצות שנצטוו לו יותר מישראל אבל מילתא של ישראל נמי הוי איסור לא שייך התם וקדשתו ולכך קאמר לכהן שאני משמע דווקא איסור דליתא אלא בכהונה עכ"ל הרי מבואר באיסורי כהונה היינו שאסור לו החפץ רק מחמת קדושת כהונתו מחמירים עליו יותר לברר כהונתו ולא על איסורים שאוסרים גם לישראל ולא באים עליו מחמת קדושת כהונה לא מחמירים עליו ודוק. ושישו בני מעי תל"י שמצאתי בב"י סי' קכ"ח וז"ל אבל רבינו הגדול מהרי"א כתב שנראה דלדעת הכל כהן שהוא נשוי גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות לתורה שהרי בכל שעה עומד במרדו עכ"ל הרי שביאר אם עדיין הוא קשור בגרושה והיא זונה שלו א"כ הוא עומד במרדו אין לו לעלות לתורה ולא הזכיר לעלות לתורה ראשון אלא אין לו לעלות לתורה כלל ודוק א"כ מה שכתב המחבר בסעיף מ' אפי' לקרות בתורה ראשון היינו שסיים אפי' גרשה או מתה פסול עד שידור הנאה יעו"ש שם מקילין כיון שכבר מתה הזונה או גרשה די בזה שלא לקרוא ראשון אבל אם אוחז בזונה בידו איך יקרב לס"ת להעיז פניו לברך הודאה שנתן הקב"ה התורה והוא בשאט נפשו כופר בה אין זה מברך אלא מנאץ יודע רבונו ומורד בו ודוק. ולא אוכל להתאפק מלהודיע אשר דנתי לפני גדולי ישראל שלדעתי לא יפה עושים גדולי הדור אשר מרפים מלבוא לפני מלך ושרים כנגד הרשעים אשר מונעים מלמול בניהם ומפירים בריתו של אברהם אבינו הגם שיש עכשיו חירות אמונה היינו שיצא מפי מלך ושרים שלא יכופו לאדם לשמור דתו אבל מצות מילה שכל הבן היולד בישראל יש חיוב על כל איש ואיש מישראל וביותר על הב"ד למול את הבנים אשר יולדו בכלל ישראל א"כ כיון שהאב אינו רוצה למול ממילא חל חיוב מצות המילה על כל ישראל בכלל א"כ הוה מצוה של בני ישראל הרוצים לשמור דתם והלא המלך ושריו לא גזרו עלינו שלא נקיים מצות שלנו ובל"נ אתחיל עוד הפעם לעורר על זה והלואי שיצליח ד' בידי וביד כל המאמינים בכל המון ישראל וה"ה כאן מ"ע וקדשתו הוא מצות ד' על כל איש ישראל ועל כן צריך לעשות הכל כדי שיהי' הכהן בקדושתו והבן זה. ואוסף עוד בסברה דכל בעל עבירה בשעה שבועל עריות או אוכל נבילות וטריפות או אוכל שקץ והחזיר יחדיו אז עוסק בעבירה אבל בשעה שפורש מהעבירה ובא לקרוא בתורה כבר פסק עבירתו אולי הרהר בתשובה עיין בא"ע סי' ל"ח ע"מ שאני צדיק ונמצא שהוא רשע וכדומה אבל בכהן שנושא גרושה דכתיב לא יקח ועיין קידושין דף ע"ח פלוגתא אי לקו על קידושין לבד אבל קודש ובעל אז לכ"ע לוקין ועדיין העבירה בידו דהיא הגרושה הקיחה שלו שהיא אשתו ובכל רגע עובר עדיין א"כ מי יוכל לראות שהכופר בתורה בשעה שקורא בתורה ישתיק לו ומי ידין אותו לכף זכות שמתחרט בלבו וילך לביתו ויגרש את הזונה אשר קשור בה ככלב ואין חילול השם גדול מזה שהאוחז את השקץ בידו ועובר על תורת משה ויקרא בה לכבדה ודוק. וראיתי במכתבו שכתב שדיבר מזה עם הגאון ר' שלמה זלמן ז"ל וכדומה שהראה לו שפרמ"ג אינו מתיר לקרוא אותו גם לישראל אך מעלתו נ"י כבר התירו לאחרון ולמפטיר רק מסופק אם יקרא לאביו בשם כהן כמו בגיטין עכ"ד בקיצר. לא מצאתי מפורש בפרמ"ג לאסור אותו לקרוא במקום ישראל אבל מכללא איתמר שמצאתי לפרמ"ג שכתב באשל אברהם ס"ק נ"ח וז"ל ולענין כהן שנשא גרושה ואומר שאינו כהן וכבר החזיק עצמו לכהן כמה שנים הנה במהרי"ט ח"א סי' קמ"ט האריך ומסיק כל שהוחזק שלושים היא חזקה וסוקלים ושורפים על החזקות ע"כ אין להאמינו ואסור לטמא למתים ולישא פסולה גם אין קורא בתורה ראשון ואין נ"כ עוד אלא יעלה למפטיר ולא בשם כהן (וה"ה אחרון לדידן כמו שיתבאר אי"ה בה' קריאת ס"ת) אבל לא שלישי וכדומה דאסור לן לזלזל בכבוד כהונה עכ"ל הרי דווקא בנידן מהרי"ט שהוא מכחיש לגמרי שאינו כהן כלל שאז הדין הגם שגירש הגרושה כפסק מהרי"ט דאינו נאמן לומר שאיני כהן כנגד חזקה אשר הוחזק אבל עכ"פ נאמן על עצמו לחומרא שיופסד ממנו כל הכבוד כמבואר בבאר היטב סי' קכ"ח ס"ק ס"ח וז"ל אם אמר שאיני כהן ונשא אשה פסולה אפי' גירשה והידר הנאה לכל נשים הפסולות אין לו דין כהן לישא את כפיו ולקרות בתורה ראשון מהר"י הלוי סי' צ"ג עכ"ל אז מותר לקרוא לו אחרון או מפטיר אבל כהן אשר אינו מכחיש כהונתו לאמור שאביו לא הי' כהן אבל הוא רשע עריץ עבד תאוותיו ומחזיק בגרושה לאשתו מי יתיר לו לעלות לתורה למרוד פני ד' יכסהו בושה וכלימה עד שיגרש זונה שלו וישוב אל ד' וידור מנשים פסולות אז ירחמהו ד' שלא יפול ממנו נדח. סוף דבר הכל נשמע שלא יכופר לו העון הזה לכל מי שמכבדו עוד וקורא אותו לתורה הן במקום כהן או במקום ישראל הן לאחרון או למפטיר הוא התחבר עמו ברשעו וירא לנפשו על אזהרת משה רבינו פן תספה בכל חטאתם כי גם הוא מבטל מ"ע וקדשתו דפנו ומסייע לממרים פי ד' ביד רמה כנלענ"ד ברור בעזה"י לדינא ולמעשה (ועיין ביו"ד סי' של"ד ברמ"א סעיף ו'). ואולי העיז האיש עוד לצוות לשמש לעשות מי שבירך לאשתו זו הזונה אשר עוברת עמו בכל יום ביאה ובכל כח עבירות חמורות ומולידים חללים אין חילל השם גדול מזה ר"ל עשיתי את שלי וד' יהי' עמו ועם כל המשחרים פני ד' שיהי' עמהם להגדיל התור' ולהחזיק בדת ואמונ' דברי הדש"ת. ואגב גררא אעתיק מ"ש בגליון חת"ס א"ע ח"ב סי' קע"ד בד"ה ופר"מ שכ' אדמ"ו ז"ל חקירה אם יש חיוב על הב"ד לחקור אחר עדים לגלות מעשה זנות כתבתי וז"ל עיין ביבמות דף פ"ח ע"ב ברש"י ד"ה דפנו בעדים ב"ד מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים כדי לקדש את הכהן וזה כנגד דעת אדמ"ו ז"ל שכ' וז"ל אבל לחקור על עדים לאסור אשה על בעלה מנ"ל זה עכ"ל ויש להצדיק דעת אדמ"ו ז"ל דקדושת כהן שאני דעיין רמב"ם בסה"מ סי' ל"ב דהוא מ"ע על כל ישראל לקדש את הכהן א"כ מוטל עלינו דרישת עדים לקיים מצוה שלנו משא"כ לדרוש אחר עידי זנות לפרוש אשה מבעלה לא אמרינן עכ"ל. עוד כתבתי שם על הגליון בד"ה ומ"ש עוד שהביא אדמ"ו במעשה שאשה א' גבירה באיטלין כפאה לבעלה עד שנתן לה גט שהי' מכלל אותן שכופין להוציא ונשאה עיניה על כהן א' ואסרו חכמי איטליאן הנשואים עד שבא הדבר להיושבים ראשונה במלכות קאנסיטריום בוויען והמלומדים שם הצדיקו דברי הבליעל הכהן כי הוא טען התורה אסרה אשה גרושה מאישה שהוא הוציא אותה אז היא אסורה לכהן אבל אשה שהיא גירשה את בעלה אינה אסורה לכהן עד שאחד מחכמי הדת דיבר על לב המלך ושרים באיזה חקירה שהיא אסורה וכתבתי על הגליון וז"ל כמה גדולה חכמת רז"ל שהר"ן פ' המגרש בסוגי' גט מעושה כ' וז"ל אפשר שיטעה לומר שלא פסלה תורה גרושה לכהן אלא היכי דאיהו מפיק לה מפני כבוד הכהונה אבל במעושה דאיהי מפקי ליה נהי דכשר ואינו פוסל עכ"ל הרי שכבר הקדימו חכז"ל כנגד הטענה והשוו הפסול בכהן ואפי' במעושה ע"י עכו"ם פסלו עכ"ל שם ופלא שלא הביא אדמ"ו ז"ל הר"ן הנ"ל:

סימן ד

שפעת שלום להרבני האברך העוסק בחקי חורב ה"ה כבוד המופלג החריץ מהו' ר' דוד נ"י ווייס בישוב טארפא. מכתבו עם שאלתו קבלתי ואשיב לגלות דעתי אבל אין אני מורה בגליל אחר מהרב דדגלו ישאל למעשה. שאלה אודות אשה אחת ששבקת לן חיים בחצי ימיה ונשארו בנות ממנה אבל בן זכר אין נשאר ממנה והבנות וכל הקרובים מבקשים שישא אחות אשתו ובאין אופן מניחים לו לישא אשה אחרת אבל האחות אשתו הראשונה כבר מתה לה שתי אנשים ר"ל מאי לישא אותה משום גדול שלום הבית כמו שמצינו בש"ע שמותר ליקח אשה שאינה בת בנים משום שלום בית עכ"ה. תשובה בדבר זה הלכו בו נימושות ואשר אחזה בו להתיר אבאר בעזה"י הרא"ש סובר דמי שנושא קטלנית כופין אותו להוציאה כמו שכתב בפ"ד מכתובות סי' ב' וז"ל ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכמו שמחויבין ב"ד להפריש את האדם מן העבירה כך מחויבין להפרישו שלא יפשע בנפשו עכ"ל ולכאורה ערבא ערבא צריך היכן מוזכר אם גדול חפץ לעשות עבירה שצריכים להפרישו דלמא דווקא קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו דהוה שוגג אבל אם גדול במזיד עובר עבירה אין צריך להפרישו עיין דג"מ ביו"ד סי' קנ"א רק בארתי במחנה חיים ח"ב חא"ח סי' כ"א דב"ד בודאי מצווים להפרישו אפי' גדול העובר במזיד ולכן דייק הרא"ש וכמו שחייבים ב"ד להפריש את האדם מן העבירה כך מחויבים להפרישו שלא יפשע בנפשו עכ"ל דייק דווקא הב"ד מחיוב להפריש גדול מן עבירה וה"ה כאן הב"ד כופין להוציא את האשה שלא יפשע בנפשו אבל שאר בני ישראל אין מחויבים להפריש אותו שלא יקח אשה הקטלנית כי מה להם אם הוא רוצה לכנוס בסכנה ולא חס על אריכת ימיו הגם דלאו דלא תעמוד על דם רעך הוא על כל אדם ישראל עיין רמב"ם פ"א מהל' רוצח היינו אם נפל במים או לסטים ארבו לו להרוג אותו אבל אם אדם עושה בדעה מיושבת דבר אשר יוכל לגרום שימות בקיצר ימים אין זה בכלל לא תעמוד על דם רעך ומה שנושא קטלנית הוא רק עבירה שעובר על ושמרתם את נפשותיכם ודוק. ובזה יומתק להבין דעת קדושים חבל ראשונים אשר עשו מעשה אם בא קטלנית לשאול אומרים להם אם תתקדש אז אנו לא נחייבוך להתגרש ומערימים עדים שיהי' על הקדושין ואח"כ כותבים לה כתובה עיין בכ"מ פכ"א מהל' א"ב ובח"מ א"ע סי' ט' והוא פלא ולפמ"ש מתוק מדבש דלו יהי' איסור סכנות הנפש אין אדם מישראל מצווין להפרישו אם יחפץ לעשות עבירה שלא לחוס על גרם סכנות נפשות ואז אין הב"ד עושים מספק כפיה לגרש אותה דדלמא אין סכנה בדבר כדעת הרמב"ם אבל לכתחילה אין הב"ד מרשים לסדר קידושין דדלמא יש סכנה בדבר וספק סכנה לחומרא הגם אי ספק איסור מן התורה לקולא עיין חולין דף י' ויהי' הב"ד צריך להפרישן מספק סכנה כמו שצריכין להפרישו מן וודאי איסור אבל אדם פרטי אין צריך להפרישו אפי' מן ודאי איסור ויוכלו להיות עדים בדבר הנוגע בספק נפשות ואח"כ כיון שכבר נתקדשה אין על הב"ד חיוב לכפות לגרשה כיון שיש ספק אם יש סכנה בדבר ואין חיוב עליהם לכפות רק להפרישו וודאי איסור וכאן יש ספק ספיקא אם יש סכנה בדבר דלמא כסברת הרמב"ם דהכל רק פחד ודמיון ואפי' יש סכנה בדבר דלמא זה האיש לא ימות בלא עתו ודוק. ודעת הרא"ש ג"כ דהוה רק ספק סכנה ואעפ"כ פסק דכופין יען דחמירא סכנתא מאיסורא ספק סכנה הוה כוודאי איסור על כן החכים הרא"ש והתחיל וז"ל וכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא עכ"ל משמע לכך כופין אותו הב"ד יען דסכנה חמור ואח"כ מסיים וז"ל וכמו שחייבים הב"ד להפריש את האדם מן העבירה כך מחויבים להפרישו שלא יפשע בנפשו עכ"ל משמע שסכנה הוה רק כמו איסורא וצע"ג ולפמ"ש נכון דלו יהי' שהב"ד צריך להפריש רק מוודאי איסור ולא מספק איסור אעפ"כ חמירא סכנתה והוה ספק סכנה כודאי איסור ודוק אח"כ מצאתי בריב"ש סי' רמ"א וז"ל אבל בקטלנית אין סכנותו ברורה אלא שאנו חוששים לה כיון שהוחזקה ולשון הכתוב הוא כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו עכ"ל הזהב. והנה חקרתי במקו"א אם הי' בעל אחד מן שני בעליה שמתו כהן אז יש היתר לאשה דלכאורה רוב נשים אינם קטלנית וע"כ דנימא יען דחזינן דמתו להאשה שני בעלים ע"י רעותא יצאה מהרוב נשים וחיישינן דלמא מעין גרם או מזלה גרם אבל אם הי' אחד כהן אז אמרינן דלמא הוא הי' מבית עלי שמתים בנעוריהם וכי תימא ניזל בתר רוב כהנים דלא אתו מבית עלי אני אומר מנ"ל להוציא האשה הזאת מרוב נשים אשר אין מעיינם ומזלם גורמים שימותו בעליהם דלמא הבעל האחד שהי' כהן הוא יצא מרוב כהנים והי' מבית עלי שמת בקוצר ימים (והוה כמו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי) שבו נמצא רעותא שמת בקוצר ימים ובה לא נמצא רעותא שנדע שמזלה או מעיינה גורם עליה יש לדון שהיא מרוב נשים שאינם קטלנית ועליו אין נ"מ אם נאמר דהוא מבית עלי ואפי' אם יש לו אב זקן או אח זקן בכל זאת נאמר הוא זכות התורה אשר מגין עליהם ודוק (ועיין גמ' בפ' נערה). ואיידי אודיע כי חפשתי טעם מה שחקרו היתר ביבום יותר ואמרתי בטעם הדבר כי טעם הרא"ש דב"ד צריך להפריש מעבירה וחמירא סכנתי' דאפי' בספק צריך להפרישו ואמרתי הלא כלל גדול בתורה לא אפשר ולא קמכווין שרי עיין בפסחים דף כ"ו ובנופת צוף של דברי פנ"י שם דהוה כאלו נעשית העבירה בלי מעשה והתורה אסרה המעשה בעבירות דבש וחלב תחת לשונו בסמיכת הרמב"ם יעו"ש וא"כ בודאי מי שנושא קטלנית אינו מיכווין שמבקש למות בלא עתו דנהפוך הוא הוא מבקש לראות חיים עם האשה יקבלו נדרים ויתנו צדקות שישבו יחדיו עד זקנה ושיבה א"כ עכ"פ אינו מכווין לעשות שפיכות דמים לעצמו (עיין ריטב"א) וגם היא האשה מתפללת ומקבלת להדליק נרות וליתן לאביונים שלא יצא תקלה על ידה ותשב כאלמנה חיה כל ימיה רק נשאר דעכ"פ אפשר לו ליקח אשה אחרת והוה אפשר ולא קמכווין אבל ביבמה דמצוה עליו להקים לאחיו שם וחליצה במקום יבום לא כלום והוה לא אפשר ועיין ר"ן פסחים בפי' דלא אפשר) וא"כ הוה לא אפשר ולא קמכווין ושרי ובפרט דאשה הקנו לו מן השמים ומאתו לא תצא רעה וכיון שנשאה בהיתר והיתה מותרת לו לילה אחת שוב אין לב"ד לכפות להוציאה כיון שהמעשה נישואים הי' בהיתר ודוק. והוספתי נופך בטעם הדבר ביבום דרשב"א כתב בדף ס"ה ביבמות בד"ה הא וז"ל הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים פסקו הראשונים ז"ל בחבוריה' ואעפ"י שנפסקה הלכה כרבי בנשואין י"ל דבהא לקולא אזלינן כרשב"ג מפני שנשאת בהיתר והיא יולדת וכי היכא דאזלינן לקולא בוסתות ובשור המועד וכן נמי במשפחות כדאיתא לעיל הכי נמי בהא אזלינן לקולא כרשב"ג וא"נ אפשר דרבי גופא מודה בהא מהאי טעמא דאמרן עכ"ל ולפ"ז ביבמה דהנשואים בהיתר אז ממילא פוסקים בו כר"ג דבשלושה פעמים הוה חזקה ומותרת אח"כ לו לאשה ומיושב קו' בשם הגאון ישועות יעקב שהקשה הא גם בחייבי לאוין הי' מותר ביאה ראשונה רק גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ למה לא נגזר גם ביבום קטלנית ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ותי' כיון דכנסה אז לא כופין להוציא דקיי"ל אם כנסה אפי' באיסור אין הב"ד כופין יעו"ש ולפמ"ש איכא טעם לשבח כיון דנשואין בהיתר אז פסקינן כר"ג דבשלשה פעמים הוה חזקה אפי' רבי מודה בנשאת בהיתר אז הי' לה חזקת היתר לבעל זה ומספק לא מפקינן לה מבעלה ולא דמי לעשה דוחה ל"ת דשם הוה רק דחיה אבל כאן ליבום הוה בתורת היתר ודוק כי ישר בעזה"י. ועוד עלה בדעתי חקירה אם אחד משני בעלים שמתו הי' עם הארץ והיא האשה בת כהן אז מקילינן להנשא לבעל ג' דהא מבואר בש"ע להלכה בא"ע סי' ב' סעיף ח' וז"ל ע"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זווגם עולה יפה שתמות היא או הוא מהרה עכ"ל א"כ הרי יש לתלות למה מת לה בעל שני שע"ה הנושא כהנת קרוב הדבר שימות הוא ומנ"ל להוציאה מרוב נשים שאינם קטלנית ויש לתלות לקולא כפי מה שהעלו הפוסקים להמציא קולות ובפרט דעכ"פ לא שייך סברת הריטב"א דהוה שופך דם אדם ולמה יחוש כלל אם יש דבר לתלות וק"ל. נחזור לענינינו עיקר ההיתר הוא אם להאיש הנ"ל אין פחד לנגד עיניו אז שערי היתר מונחים לפניו אם מעשיו לשם שמים שלא להכניס מריבה בתוך ביתו ומשפחתו כי גדול השלום ובפרט אולי היא בת כהנת שנשאת לעם הארץ או אם הי' בעל אחד כהן וכדומה אבל העיקר נ"ל שישנה את שמה להוסיף לה שם על שמה והוא יקרא אותה רק בשם החדש וגם תקבל עליה לצום חצי יום בעת שיגיע יום טבילה או ליתן אז נרות בבהכ"נ שלא ידעך נרה הוא הבעל אשר יהיה עמה (ועיין בב"י בשם ספר חסידים ועיין בספר כרם שלמה א"ע שמביא ראי' מכתובות דף ס"ה דגם בזמן הגמ' נשאו קטלנית) באתי רק לחזק התורה שלא להשיב פני בן תורה אם ישאל בדבר הלכה ריקם הדש"ת הטרוד מאוד:

סימן ה

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה