שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ה
הקדמה
הקדמת המחבר:
יתברך העוזר וישתבח המושיע ידעתי כי רק זכות אבותי
ורבותי ז"ל עמדה לי להקים אותי ולהעמידני על רגלי ואם ששולטים בי מכאובים רבים ויסורים גדולים לא עליכם בית ישראל בכל זאת חסד גדול הוא מד' שאני מיושבי בית המדרש ואומר ברוך אתה ד' למדני חקיך שהחייני וקיימני והגיעני הזמן הזה ואני נותן הודאה על העבר ואתפלל על העתיד שיחזקני ויאמצני לתורה ועבודה ויצליח אותי לזקנה ושיבה טובה אמן אמן. חסדי ד' אזכיר שבזכות אבותי ורבותי ז"ל עזר לי ד' גם עתה להזמין לפני נדיבי לב אשר מהונם כבדו את התורה להיות לי אחי העזר ואחי סמך להוציא לאור ספרי ח"ג על היו"ד ואזכיר שמם לזכר עולם לטובה ה"ה הקצינים ש"ב החבר ר' אברהם רא"ד נ"י מפ"ב והחבר ר' זלמן לאווינגער נ"י מוואדנא והחבר ר' אלעזר צוקער נ"י מווארקאן והחבר ר' בנימין לאעווי נ"י מדייטש קראנע והחב' ר' אליעזר ב"י מיארדענהאז ועוד אחד אשר הקפיד שלא להזכיר שמו איש ואיש נדבו ועזרו כפי יכלתם וכולם יעמדו על הר הברכה וגבעת הצלחה זכות כבוד התורה יגן עליהם. ובאתי להזהיר לבני ישראל למודי ד' שחלילה לא יסמוך עלי כדין חדש אשר חדשתי כי לא באתי להורות אלא להערות להרחיב גבולי תורה הן כאשר הייתי בריא ושלם שהעיון לא הזיק לי וגם הי' הלילה כיום לפני לחקור ולהעמיק בתורתינו הקדושה קראתי בקול גדול הגם שהרואה יראה שדרך שקר שנאתי ואמת חפצתי לא אדע אם מצאתי האמת גמור לכן אל יסמוך עלי איש ח"ו קל וחומר כעת אשר לא ככחי אז מלפנים כחי עתה וגודל העיון והתמדה מזיק לי על כן ח"ו שלא יסמוך עלי איש בהוראה אני בא רק בקצירת אומר שם רמז עניות דעתי הערות קטנות עם גדולות כאשר עין רואה יבין וישכיל אם להשמאיל ואם להימין ואם הוא בר סמכא ימצא בי עזר בעזה"י. ולא אמנע להודיע כי בפעם הזאת לא הייתי במקום הדפוס רק מסרתי פנקס השו"ת שלי לבני הרבני החריף ובקי כמוה' ר' יעקב שלום נ"י וגם התשובות אשר כתבתי בעיר פעסט סמכתי על בני הנ"ל הוא יבחר לידפסם כי ידעתי שאוכל לסמוך עליו בעזה"י בכל זאת אני בעצמי לא הייתי שם להסתכל פן יש חסרון או יתרון אין זה במרד ובמעל רק שגיאות מי יבין אני נותן תודה לבני נ"י על טרחתו הגדולה וד' ישלם לו בכל מילי דמיטב. ואני תפלה לד' שלא יצא דכר תקלה על ידי ולא אכשל כדבר הלכה ויהי' דברי אשר חננת אותי יהי' קרובים למרכז האמת ומה ששגיתי ברואה או שנעלם ממני דבר אשר הקדמני חובר חיבור אדם מלפני תעמיד לי רעים אהובים אשר יעמידני על האמת ועל הנעלם. ואבוא היום בזכות אבותי ה"ה אבי אדמ"ו הצדיק מוה' מרדכי אפרים הנקרא בפי כל ר' פישל סופר ז"ל בן הצדיק ר' זוסמן סופר ז"ל ואמי מורתי הצדקת לאה בת החשוב וירא אלקים מכבד התורה כבוד ר' יהודה לאשברין ז"ל זכרונם לברכה ובזכות רבותי גאוני ארץ ומוסדי דור ה"ה הגאון בעל חת"ם סופר והגאון בעל שערי תורה והגאון בעל אמרי א"ש זכרונם לברכה לפניך מלך מלכי המלכים הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וברוב כריעות וברוב השתחויות בתודה על העבר ובתפלה על העתיד שאזכה להפיץ מעיינותי חוצה במקהלות ישראל ובסגל חבורה למודי ד' בחריפות ואגדה כאשר עם לבבי אמן. וזכור אזכיר שבר גדול אשר קראני על פי ד' שמתו עלי ר"ל חמש בנות ובן אחד הילדה שרה והילדה רייזיל והילדה רבקה מלכה והילדה צירל בלומה וגם בתי הגדולה שהיתה נקראת על שם אמי לאה וגם בני הילד מאיר שלמה זכרונם לפני מכניע לכי לא עליכם עבדי ד' יקרה אתכם כאלה ולא מאלה וגם אותי ישמור ד' מכל צרה יגון ואנחה וישמחני כימות עניתני לבלה בטוב ימי לעולם אמן. ושפתי לא אכלה עד שאני תפלה לד' שיגמור בעדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כל דברי תורתך ולא ימושו תורתך ומצותך מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם אמן. היום ט' תמוז היאצ"ט של אבי זקני הצדיק זוסמן סופר זצ"ל תרל"ט לפ"ק. הק' חיים בלאדמ"ו הצדיק מרדכי אפרים המכונה פישל סופר זצ"ל אב"ד דקהל יראים בק"ק פעסט מתגורר במרחץ קארלסבאד רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה היא זוגתי החכמה והצנועה הרבנית מ' בריינדיל תי' אשר היא עזרי מעם ד' וישלם ד' לה פעלה בעוה"ז שתזכה להיות עמי בהצלחה ונזכה יחד לגדל בנינו לתורה ועבודה והצלחה ותהיה משכורתה שלימה מעם ד' צבאות לאחר זקנה ושיבה בעוה"ב אמן. מצאתי אגרת ישן נושן מאחי הרב המה"ג הצדיק ר' יעקב שלום ז"ל וראיתי שטוב להדפיסו לראות כמה מגיע דביקת תלמיד לרבו וגם להזכיר שמו בדברי תורה שיהי' שפתותיו דובבות בקבר זכר צדיק לברכה וזה לשונו:
ואגב אודיעך דבר מענינו שהי' פה זה שבועות שתים תלמיד אחד מתלמידי רבינו הגאון זצ"ל שדר במדינת פולין ושמו מהו' יוסף ליב דערבוי ואני הי' מכיר אותו מפ"ב ובשבת קודש הי' אצל הרב דפה כאשר באתי אצלו ראיתי שיגע מאוד ליישב מה שהראה תלמיד זה בתשובות מר"ן ז"ל להתיר למכור לנכרי עוף שנתנבל בשחיטה אם לא נשחט רק הרוב דהוה כאבר מדולדל שאין בו אלא מצות פרוש יעו"ש ותמה הנ"ל שהוא נגד גמ' ערוכה בפ' בהמה המקשה ע"ד וכן פסק הרמב"ם שדווקא שחיטה מתיר אך מיתה עושה ניפול ואמר שכמה גדולי פולין תמהו על זה והרב הגאון מזבארעוו אמר שמצווה ליישב כי זה שגיאה נפלאה ותאמין לו שלא הי' לו עונג שבת וגם בלבול תפילה עד שנפל ברעיוני כי י"ל כוונת מר"ן ז"ל על פי מה שכתבתי בחורף הזה ליישב לשון המשנה בפ' השוחט שחט סימן אחד והמתין עד שמתה שהוא לכאורה לשון מיותר אך לדעתי י"ל בודאי אם ישחוט רק הקנה א"כ עדיין תוכל לחיות עד י"ב חודש א"כ אם אח"כ מתה מעצמה בודאי לא יעלה על הדעת שסבור ר"ג שיהי' זה שחתך לפני י"ב חודש הקנה יועיל אח"כ לטהר מידי נבילה בודאי מודה ר"ע דהוה נבילה אך אם ע"י מעשה זה שחתך סימן אחד גורם להיות נפיק נפשה כגון שהיתה חלושה וחולנית א"כ כיון דנפיק נפשה ע"ו מעשה הכשר סימן אחד בזה סבירא לי' לר"ע דמטהר סימן אחד מידי נבילה ועיין כסברא זאת בתורת חיים בפ"ק גבי הגרמה בהגרים שליש ושחט שליש דנפיק נפשה ביד ישראל יעו"ש וזה לדעתי נכון והנה רש"י כתב בחולין דף כ' נקב שבא ע"י הכשר שחיטה לא איכפת לן כידוע וא"כ לדעתי אצל ב"נ שאסר באבמה"ח אבל מותר להמית א"כ אם רוצה להמית בעל חי ע"י שחותך רוב מכל אבר בב"א כמה אברים עד שנעשה חלושה ויצאה נפשה א"כ לדעתי אין שייך לומר בזה דמיתה עושה ניפול להיות אבמה"ח דדווקא באבר אחד ושלא בדרך מיתה משא"כ אם המיתה בכך הוא מיתה אריכתא וכמו נקב בשחיטה לדידן ומותר לב"נ וא"כ כאן איירי בנתנבלה בשחיטה א"כ יפה כתב מר"ן ז"ל ויישרו דברי בעיני הרב הגדול דפה עכ"ל אחי הצדיק ז"ל (עי' ספר המקנה כלל ח' סוף פ"א). שני גרגרים מחידושי רבינו המחבר זצ"ל, מהעתקת בן אחיו ותלמידו הגה"צ ר' משה סופר בעל מהר"ם סופר זצ"ל. רש"י שבועות כ"ג ע"א ד"ה בכולל, גבי לא אוכל נבילות ושחוטות הקדים רש"י נבילות קודם שחוטות וביומא ע"ג ע"ב מקדים רש"י שחוטות לנבילות, וכן לשון הגמ' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים משמע שהקדים ההיתר וצ"ע הכוונה. י"ל כי רש"י פי' בתי' רבא דאיירי בסתם ותוס' ד"ה אלא כרדבא פירשו דהן משכחת במסרחת ואיירי במפרש, והקשו התוס' דא"כ ל"ל שחוטות כיון דנבילה בעצמה הוה כולל ותי' דע"י שמזכיר שחוטות אמרי' שאוסר עצמו אפי' מסרחת ע"ש. והנה י"ל כי רש"י מודה להתוס' רק דסבירא לי' דדוקא אם מקדים שחוטות ואח"כ הוסיף נבילות אמרי' כיון שכבר גילה דעתו שגם שחוטות אוסר שאפי' הוא דבר מותר אז אמרי' שגם בנבילה כוונתו למסרחת שהוא היתר, משא"כ אם אמר מתחילה נבילה אמרי' שכוונתו לאיסור תורה ולא מהני גילוי דעת למיפרע מה שמזכיר אח"כ שחוטות, וס"ל לרש"י דר"י דנקיט כולל איירי בכל עניני כולל הן בסתם והן במפרש רק מפרשין הלשון בכולל דברים ולכן פי' רש"י בסתם ובא בחכמה לפרש שהקדים נבילות, אבל ביומא לא פלפל הגמ' מהן ולאו לכן פרש"י כמו לשון ר"י בכולל דברים המותרים שהקדים ההיתר, וה' הידיעה בכולל דברים המותרים ולא אמר בכולל דברים מותרים משמע כתוס' שנבילה בעצמו הוה היתר, ועי' ברמב"ם בפ"ה משבועות הל' י' שנקט שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות. על קו' מל"מ פ"ד משבועות ד"ה הן אמת על תוס' דמכות כ"ב ע"א ד"ה אמר לי' שכ' דליתי' בלאו והן. הא זה רק לקרבן ולא למלקות ובמכות איירי לענין מלקות. ונראה שיש לדקדק מדוע לא ציינו התוס' קושיתם על קו' הגמ' הראשונה דפריך במכות שם וליחשוב נמי דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט הא לא משכחת בלאו והן, וי"ל דהנה הא דאמרי' כולל הכוונה יען דשם האיסור חל על ההיתר חל נמי על האיסור, היינו אם נימא כולל יהי' חל על האיסור כמו על ההיתר, אבל אי נימא כולל ג"כ לא יחול על האיסור כמו על ההיתר אז אמרי' בהיפך כיון שאין חל על האיסור לא חל נמי על ההיתר כי אין כולל לחצאין ולא חל כלל, כך י"ל מסברא, ולפ"ז בלא אחרוש ביו"ט ובחול אז בחול אם עבר וחרש בשוגג חייב קרבן יען שמשכחת לאו והן אבל ביו"ט אם חרש בשוגג לא חייב קרבן יען דלא משכחת בלאו והן, וא"כ גם אם אמרי' כולל ג"כ אינו שוה האיסור עם ההיתר א"כ לא אמרי' כולל כלל יען דעכ"פ אינן שווין לגמרי וכולל לחצאין לא אמרינן ומיושב בסברא זו כל השגות של הרמב"ן על הרז"ה, ולפ"ז על קו' הראשונה של הגמ' וליחשוב שלא אחרוש ביו"ט לא יוכל התוס' להקשות הא לא משכחת בלאו והן די"ל כקו' המל"מ דלענין מלקות לא בעינן לאו והן לכך הקשו על שלא אחרוש ביו"ט ובחול דמתרץ הגמ' דהאי תנא לית לי' כולל, ע"ז הקשו דנימא דלעולם ס"ל כולל אבל כאן דלא משכחת בלאו והן וא"כ אינם שווין לגמרי ההיתר עם האיסור א"כ לא אסר כאן כולל, ותי' בעפר תיחוח והבן עי' היטב בזה כי הוא נכון:
סימן א
ד' יענה שלומך בכל טוב כאות נפשך לטובה אהובי תלמידי הרב המה"ג הצדיק כבוד הרב ר' עמרם ישי נ"י אב"ד דק"ק סערנטש. אחד"ש היום קבלתי מכתבך עם שאלתך ובקשת כי נחוץ הדבר להשיב מיד ועזרני ד' להשיב לך כזאת אשר חנן לי אלקים להראות לך כי החמרת מאוד ובפרט לחוש לצרוך שני עדים המעידים ואת אשר תעשה הודעתי לך בסוף ובפרט בעוה"ר בדור הזה אין ראוים להיות מן המקילין ביותר ולא מן המחמירין לחדש חומרות רק טוב לילך בעקבי אבותינו ורבותינו ז"ל זכותם יגן בעדינו הד"ש. שאלה וז"ל אם אב נאמן על בנו להעיד שהוא בקי בבדיקת פנים בבהמה בשאלת הריאה וכדומה ולע"ד כיון דתלי' בממונא דהבן רוצה לפרנס עצמו ובני ביתו עי"ז והרב רואה שבקי בדינים ועל הסכין אבל על בדיקת פנים הדרך שהרב יאמין לשו"ב שלמדו איך יהי' נאמן קרוב או אחד ולמה לא יצטרכו שנים כשירים עכ"ל. תשובה אחת שאלת ושנים דברת ראשית דבריך אם האב נאמן על בנו ואח"כ הוספת שיהי' צריך שנים כשירים ולא כן עמדי כאשר אבאר לך בעזה"י. הנה אם האב או שאר קרוב דאורייתא נאמן להעיד שקרובו בקו בחכמת בדיקת פנים אם הרב מנסהו שבקי בדיני בדיקת פנים נ"ל פשוט שיהי' נאמן דהא כלל גדול בתורה נשחטה הותרה דרוב בהמות כשירות והגם שהחמירו בבדיקת הריאה דשכיח בה טריפות היינו דשכיח בהו טריפות אשר אנו מטריפין מכח ספיקות וחומרות אבל בודאי מי יכחיש שרוב בהמות כשירות עפ"י דין תורה כמבואר בגמ' ובפוסקים ועיין בפלתי סי' ל"ט ס"ק ב' קו' למה לא הוכיחו בגמ' דאזלינן בתר רוב יען דאנו אוכלים חלב מן הפרות אשר עודנה חיים יעו"ש ודבריו מופלאים דגמ' חקר מנ"ל מקרא דאזלינן בתר הרוב ובבכורות דף ו' חקרו הגמ' מנ"ל דחלב שרי דהוה היוצא מן החי ומי יאמר לנו שמותר החלב טרם שבדקנו כל הטריפות דגם אם שחטו הבהמה עכ"פ החלב נחלב בחיי הבהמה אבל אי ילפו' משאר פסוקים דאזלינן בתר רוב וגם ילפינן דחלב מותר באכילה אז מותר החלב אפי' אם האם עודנה בחיותה אבל אי אפשר למילף מכל הנך פסוקים דילפי' בבכורות דף ו' שמותר החלב בחיי הבהמה אבל עכ"פ ברור מדאנו אוכלים החלב בחיי האם דמדאורייתא יש חזקת היתר אפי' כנגד טריפות הריאה רק דרבנן חששו על מיעוט ריעותא דשכיח בריאה שנצרך בדוקה ולמה לא נאמין להאב להעיד שבנו בקי על בדיקות פנים הלא נשחטה הותרה הגם אם נאמר שאב אינו נאמן שבנו בקי בדיני שחיטה ובדיקת הסכין היינו להיות נאמן נגד חזקת איסור שאינו זבוח ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל על בדיקת הריאה הלא אז יש נשחטה בחזקת היתר עומדת ונאמן ודו"ק. ואוסיף עוד הלא אותן טריפות אשר בעבורם אנו צריכים בדיקות פנים המה מיעוטים בטריפות ריאה כי כמה וכמה טריפות בריאה אשר אי אפשר לידע בבדיקת פנים ובעבור כן הקפידו להוציא הריאה ולבדוק אח"כ א"כ כנגד טריפות הצריכין בדיקות פנים בודאי נשחטה הותרה דדווקא אם מצרפין כל הטריפות אשר יוכלו להיות בריאה יש מיעוט המצוי טריפות אבל לא נאמר שיש מיעוט מצוי באותן אשר צריכין בדיקת פנים ודוק. ומה שרמזת וז"ל כיון שתלי' בממונא דהבן רוצה לפרנס עצמו ובני ביתו עכ"ל דע כלל גדול אמרו חכז"ל אין אדם חוטא ולא לו ואמרו כל עמל אדם לפיהו לא לפי בנו ולא לפי בתו הגם שבעבור הנאת עצמו ח"ו יחטא איש אבל בעבור הנאת בנו ובתו לא יחטא ולא חשדינן לאב להיות מחטיא רבים כדי לפעול הרווחת בנו ולא יעיד עליו שהוא בקי בבדיקת פנים אם אינו בקי ח"ו לא תהי' כזאת בישראל ודוק. וראיה לדברי ממה דפסקי' ביו"ד סי' שי"ד בדין דחשודין כהנים להטיל מום בבכור אעפ"כ פסקי' בסעיף ד' וז"ל אפי' בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו עכ"ל הרי יען דאיסור דרבנן סמכי' על בניו דלא יחטאו בעבור הנאת עצמן שיאכלו מן הבשר מכ"ש שלא נחשב לאב שיעיד שקר על בנו כדי לעזור לו לפרנסה ודוק. והגם שיש להשיב דשאני התם לו יהי' שהטיל בו מום ג"כ אין כאן איסור תורה כמבואר בבכורות בגמ' פ"ה אבל כאן הגם שחיוב בדיקת הריאה מדרבנן אבל החשש הוא פן יש טריפות דאורייתא א"כ הוה שהאב יהי' נאמן על בנו בדבר הנוגע איסור דאורייתא. אחר העיון נ"ל דנהפוך הוא אם נאמן הבן להעיד לטובת האב באיסורין אשר הוא רק איסור דרבנן אשר אין חזק חזקת כשרות כל כך על איסור דרבנן עיין רה"מ בפ"ב מאישות דהוכיח דאיסור בעילת פנוי' דאורייתא דאל"כ איך עושין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ועיין במ"ל הל' ריבית ברב עילוש גברא רבה לא שלח טופיינא לריבית מכ"ש שנסמוך על חזקת כשרות שאב לא יחזיק לבנו להכשיל רבים בבדיקת הריאה אשר יוכל להיות שמאכל טריפות דאורייתא וגם יהי' ח"ו מכשול עולמית דחמור בעיני אדם עיין רא"ש סוף נדרים הגם דחשודה לעשות איסור חמור בכל זאת לא תאמר לבעלה גרשתני להיות באיסור עולם הגם שיש שם איסור מיתה וכאן איסור לאו דטריפות הלא ביאר רש"י ביבמות דף קי"ט אם יש חשש שנוגע בגוף האיסור אמרי' מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועיין בתשובת תה"ד ודוק. ואין להשיב דשאני התם בבכור דיש איסור ברור אז אין בנו חשוד להעיד שקר בעבור האב וה"ה האב בעבור בנו אבל כאן דלא נגמר המכשול ברור דמי יימר שיבוא תחת ידו בבדיקת פנים טריפות ויצא מכשול מידו א"כ יש לחוש שהאב משקר בעבור בנו דוגמא דאמרו בגיטין דף ס"ו דבורי אמרי מעשה לא קעביד דפי' התוס' שם אם נגמר הדבר מיד הגם שיאמרו בדבור הוה כמעשה כגון להעיד מת בעליך אבל בגט שאמרו בשם הבעל פלוני ופלוני כתבו גט יעו"ש וה"ה הכא יתלה האב מי יימר דיבוא תחת ידו מאותן טריפות שאינו בקי בו בבדיקת פנים נ"ל דנהפוך הוא אם רואה שחכמים חששו לבדוק יען דשכיח אותן טריפות מהכ"ת יתלה הוא דלא ימצא בידו אם בנו ישחוט בהמות ונמצא שהכשיל רבים בעדותו ודוק. וחזי דאל"כ איך נאמנים אפי' שנים להעיד שזה בקי בבדיקת פנים ניחוש דלמא קבלו ממון כיון דלא נגמר המכשול בדיבורם אלא פשיטא שאני הגט דחסר מעשה כתיבה ונתינה מאותן שנים אשר יכתבו ויתנו אבל כאן מאי חסר הלא ידעו שבודאי ישחוט שנטל קבלה להיות שוחט וממילא יוכל להיות שיבוא תחת ידו אחת מכל השאלות השייכים לבדיקות פנים כמו דנחשב מעשה אם מעידים מת בעל האשה הגם מי יימר דתנשא לאיש אבל עכ"פ נגמר המעשה אם אחד יבעל אותה אפי' בעכ"ח וק"ל. ולא עוד הנותנים כתב תעודה להעיד על איש שהוא בקי בבדיקת פנים המה שוחטים אשר אומנתם בכך להעמיד שאר שוחטים בעולם וא"כ יש חזקה אין אומן מרע אומנתו להוציא מתחת ידו להעיד על איש שהוא בקי בבדיקת פנים אם אינו בקי ועיין דבר נפלא בשב שמעתתא דלכך אין הסופר נאמן שהס"ת לא נעבד או לא נכתב לשמה הגם דאין עוקר החזקה מעיקרא שלא הי' הס"ת כשר מעולם יען וביען דרוצה לסתור חזקת אומנות שסופר כותב ס"ת בהכשר וכיון שהוציא מתחת ידו בשם ס"ת כשר אינו נאמן לסתור חזקת אומנתו יעו"ש כי נחמד ואמת וה"ה שוחט שמעמיד תלמידו לפני הרב ומעיד עליו ונותן כתב תעודה יש חזקת שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כי בזה מגרע חזקת אומנתו וא"כ ע"א דעלמא נמי שהוא שוחט בודאי נאמן ודוק. וה"ה אם האב הוא שוחט ומעיד על בנו שבקי בבדיקות פנים ג"כ נאמן דכל מקום שע"א נאמן ה"ה האב דיש חזקה דלא יגרע אומנתו ומאי דאמרי' כלום אב מעיד על בנו היינו בדבר שצריך כח עדות אבל באיסורין דצריך רק אמיתיות הדבר עיין ט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' בודאי גם האב נאמן ודוק (ועיין קידושין דף ס"ד אי אב נאמן על בנו שהוא בן י"ג שנים ועיין בפנ"י שם). וגם נ"ל דהוה כמו שלח ואחוי דע"א נאמן עיין גמרא קידושין [ס"ו ע"ב וש"ך יו"ד סי' קכ"ז ואפי' לפי מה שהעיר הגאון מהר"ש לאנדא בשיבת ציון דשלח ואחוי הוה דווקא כגון בבעל מום שע"כ ימצא בו אבל אם אמר שרץ מונח על טהרותיך או גוי עומד ומנסך יינך שיכול להצדיק עצמו שניטל השרץ והגוי הלך אינו נאמן ע"א דאין זה שלח ואחוי יעו"ש מילתא בטעמא אעפ"כ בנידן דידן הוה שלח ואחוי שירא להעיד עליו פן יצוה הרב ששוחט אחר יבדק אחרי' או לפניו ויוכל להראות שאינו בקי בבדיקות פנים ואיך ישא פניו ממום שהעיד בשקר ולא חש להכשיל רבים הכי יאמר ששכח מאתמול להיות בקי בבדיקות פנים ואפי' אם אב אינו נאמן להעיד על בנו שבקי באומן ידו שאני התם דאפשר להתנצל דאתמול הרגיש אפי' בפגימה דקה והיום אולי ידו כבידה עליו אבל אם העיד רק שבקי בדינים ועל האומן יד יש לו קבלה השכל גוזר שיהי' נאמן מכח חזקת כשרות וחזקת אומן ואפי' דנאמר דאינו נאמן שאני התם דיש חזקת איסור דאינו זבוח כנגדו אבל להעיד שהוא בקי בבדיקת פנים ועל הדינים ועל השחזת הסכין הרב ינסהו בודאי האב שהוא שוחט נאמן גם על בנו ודוק. כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה נראה לי דיש לחוש שאהבה מקלקלת השורה מרוב אהבה מאב לבנו יש לחוש על אבן חן הוא השוחד שיעור עיני חכמים ויסלף גם לצדיקים דבריהם על כן לא יתן הרב לו רשות להיות שוחט אלא א"כ שוחט אחר יעיד עליו שבדק ג' פעמים לפניו ומצא את ידו נאמן ודי בזה להאמין לאביו שלמד אצלו בדיקת פנים יפה יפה וכל זה אם האב הוא שוחט העומד לשרת בקודש לברך את הזבח אבל אם אינו שוחט ואז אין כאן חזקה אין אומן מרע אומנתו צריך כתב תעודה משוחט מומחה כאשר נוהגים בנתינת רשות לשוחט חדש כנלע"ד בעזה"י. ותדע שלא נעלם ממני תל"י שיש פלפול בשו"ת אם אין האב נאמן ליתן קבלה לבנו להיות שוחט אעפ"כ אין אנו אני מצרף עצמי אפי' להאמין לו על בדיקת פנים רק באופן הנאמר למעלה ולכן לא הערותי על שורש הדברים אם האב נאמן ליתן קבלה לבנו דברי הד"ש. בשולי המכתב אודיעך שבעיקר ענין אם האב נאמן על בנו לאמור שהוא מוסמך להיות מורה הוראה או להיות שוחט או סופר או מנקר גיד וכדומה יש לי הערה דהוה כמו אם ע"א ואמר חתוכה זו חלב או חתיכה זו נבילה דקיי"ל האיסור עצמו בע"א יוחזק קודם שהגיע לידי מעשה וה"ה קרוב ועיין בר"ה דר"ש סובר דקרוב נאמן בקידוש החודש דהוא קודם המעשה וה"ה להגיד דבנו בעל הוראה או שוחט או מנקר או סופר אם עדיין לא הורה ולא שחט ולא ניקר ולא כתב סת"ם יהי' נאמן דזה רק בירור על מעלות בנו ונ"מ אם יבוא איזה דבר לנסיון בענינים האלו נשאל את פי בנו כי הוא בר סמכא שהוא מלומד ובקי ואם אח"כ נעשה רב ומנקר ושוחט וסופר להיות קרדום בידו להביא גם פרנסה לאנשי ביתו הוא המסובב כמו אם אח"כ יאכל אחד החתיכה עיין רמב"ם בה' נזירות ובה' שגגות ועיין בספרי מ"ח [ח"ב יו"ד סימן ג'] שהשגתי על דמיון התורת גיטין דף ב' אבל בנידן כזה נכון והדברים ארוכים אין עת להודיעם פה:
סימן ב
לשונה הלכות הרב המופלג החרוץ כבוד מהו' ר' יהושע נ"י מ"צ בישוב טיסא דאדע יע"א. מכתבו עם שאלתו קבלתי והגם שאני טרוד בכל זאת חשתי ולא התמהמהתי להשיב לו מיד יען שהוא נחוץ. שאלה אחד אשר לא טוב עשה בעמיו ויצא מכשול מתח"י שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח מה שעברו יותר מן ג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד להקונים שלא יבשלו בשר ההוא ולא יאכלו ממנו כי אם צלי אש ע"כ באתי בשאלתי מה דינו של הטבח הזה אם להעבירו מפרנסתו או לא וגם שמע עליו ששתה יי"נ ועוד שמחלל שבת ועדים מעידים עליו בשעת יציאת מבית הכנסת בש"ק נתן בשר להערלים ומגערין בו ואומרים אליו היעשה זאת בעמינו לחלל שבת והשיב להם "דאס מוס איך טוהן דען דאס איזט איין גזירות המלכות" ע"כ אם יש להתיר הכלים שנתבשל בהם בל"ס שניקח מן הטבח הזה למפרע עכ"ד. תשובה אחת שאל ועל ג' דברים השאלה עומדת כדת מה לעשות בקצב הנ"ל חטא בכפלים (א) האכיל בשר שעבר ג' ימים בלי הדחה אם יש להעבירו מפרנסתו שלא יהיה עוד קצב (ב) שחילל ש"ק שהקציב בשר בש"ק רק הוא אומר שצריך לעשות כן מפני גזירת המלך (ג) אם להטריף הכלים של כל בני היישוב אשר לקחו בשר מן הקצב הזה למפרע וד' יעזרני שלא אכשל בדבר הלכה. הנה אודות שאלה א' אם להעביר את הקצב בעבור שמכר בשר ששהה ג' ימים בלי הדחה להכשיל רבים כבר העיר עבודת הגרשוני בסי' ט"ו ראיה שלא להעבירו מדכתב הרמב"ם ושו"ע סי' ס"ד וז"ל טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירים אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא אחריו חלב אם הוא כשעורה מעבירין אותו עכ"ל הרי החילוק מבואר בחוטים וקרומים שהוא מדרבנן אין מעבירין אותו וק"ו בחומרת הגאונים שלא מהני מליחה לבשר אחר ג' ימים דאין מעבירין אותו עכ"ד ורמז בפ"ת בסי' ס"ד על דברי עה"ג הנ"ל יעו"ש. ולא אכחד אם היה מאכיל בשר האסור מדבריהם הן מדברים הפוסלים בשחיטה או שטריפה בבדיקות הריאה הייתי אומר שמעבירין אותו כיון שאסור בוודאי מדרבנן הוא אסור מדאורייתא מכח לא תסור והרמב"ם קאי שלא האכיל כזית דומיא בחלב דמעבירין אותו אפי' בחלב כשעורה אז אין מעבירין אותו אם האכיל חוט או קרום שהוא מדרבנן או אפילו מדאורייתא עכ"פ אין בכזית חוטים וקרומים מלקות רק איסור דאורייתא כחצי שיעור מדכתיב כל חלב תיבת כל מרבה אפי' חוטים וקרומים כמבואר ברמב"ם שם ה' ט"ז וברה"מ שם לכך אם מאכול ח"ש חוטין וקרומין אין מעבירין אותו דהוה ח"ש בכמות וגם ח"ש באיכות דהא אפילו כזית חוטין וקרומין הוה כחצי שיעור וא"כ אפי' אם היה ח"ש בכמות אין מעבירין אותו אבל לעולם אם האכיל כזית חוטין וקרומין מעבירין אותו וה"ה אם האכיל כזית איסור דרבנן ג"כ מעבירין אותו הגם דליכא מלקות דאורייתא עכ"פ האכיל כזית איסור ודוק. אמנם מדברי הרה"מ בה' כ"א שם שכתב יען דגמרא נקטו הדין בחלב ש"מ בחוטין וקרומין אין מעבירין יעו"ש וא"כ ר"י דאמר כזית בגמ' דף צ"ג יקשה אם בכזית דווקא א"כ לאשמעי' שאפי' בחוטים וקרומים מעבירין ואין להשיב יען שרב פפא נקט בחלב כשעורה פליג ר"י ואמר כזית אבל לעולם שבכזית חוטין וקרומין גם כן מעבירין הא גופא קשה למה לא אמר ר"פ בחלב כשעורה בחוטין וקרומין כזית ור"י אומר אפילו בחלב כזית אלא משמע שאפי' בכזית חוטים וקרומים אין מעבירין יען דאין חמור שיהי' בו כרת או מלקות ומכ"ש באיסור דרבנן בכזית שאין מעבירין ודוק. אך כפי דברי הלח"מ בה' כ"א דהך כזית הוא אפילו בשנים ושלשה מקומות יעו"ש הפי' בהבנת הרמב"ם א"כ לא יוכל ר"פ ור"י לומר דינם בקרומים וחוטים דבהנך צריך כזית ביחד וכזית בחלב הוה אפי' בשנים וג' מקומות אבל לעולם אפשר אם מאכיל כזית ביחד אפילו באיסור דרבנן מעבירין אותו דהא הכשילו באמת ומה לי שהכשיל באיסור דאורייתא בח"ש או שהכשיל באיסור דרבנן בכשיעור ודוק. ועוד עלה בדעתי בגמ' ובש"ע ורמב"ם איירי שלא נכשל אדם ע"י כי הוא מכר הבשר ובדקו אחריו ונמצא חלב טרם שנאכל עכ"פ הוא הקיל הראש באיסור אך מחלקים בין חלב שהוא איסור גמור או קרומים שהוא איסור מדרבנן אבל אם כבר נאכל ונכשלו רבים על ידו אז אפי' באיסור דרבנן מעבירין אותו דהא הכשיל רבים וק"ל. ולכאורה השכל גוזר להיפך דהלא כל נאמנות הקצב הוא על חזקת כשרות שלא נחשד ישראל להכשיל חבירו דעובר על לפ"ע והוא נכנס תחתיו לעונש אם חבירו לא ידע שעובר עבירה כלל כי לפ"ע הוא אפי' אם יחפוץ לעבור עבירה והוא מושיטו לו בתרי עברי דנהרא אבל אם מכשיל חבירו בלא דעת הוא מקבל ענשו כמבואר ברש"י בתורה ובמדרשי חכז"ל והארכתי בדבר זה לבאר בעזה"י וא"כ לכאורה לפי דברי הרה"מ בפ"א מאישות דעל איסור דרבנן ליכא לסמוך על חזקת כשרות דלאו כ"ע מוזהר זהירא ולולא דבעילת פנוי הוא איסור דאורייתא איך אמרי' חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יעו"ש וא"כ קשה האיך סמכי' בקצב שלא יאכל איסור דרבנן לזה התעורר בני הב' החרוץ ר' יעקב שלום נ"י וצ"ע. אך משבשתא לו יהיה שיש אנשים שאינם נזהרין באיסור דרבנן סמכי' עליו דספק דרבנן להקל והרה"מ הוכיח איך אנו עושין חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי הוה בעילת זנות איסור דרבנן לא נתהוה ממנו חזקה שהוא כודאי אבל לסמוך על קצב לו יהיה שהוא ספק אם נזהר סמכי' עליו דקרוב הוא יותר דנזהר גם באיסור דרבנן והוה ספק דרבנן ולקולא וכ"ז כל זמן שלא מבורר שזה הקצב הוא מאותן אנשים שאינם נזהרין גם באיסור דרבנן אבל אם ראה ראינו שהוא מקלי דעת וכבר הכשיל לרבים א"כ איך נסמוך עליו באיסור דרבנן שלא יכשיל עוד אם ראה ראינו שמרע אומנתו ועבר בשאט נפש להכשיל כי קל בעיניו איסור דרבנן ודוק ואולי כיון שאנו מזהירין אותו אז נעשה ספק שישמע לקול המזהיר וספק דרבנן לקולא ותלינן דלא יכשיל עוד ודו"ק. ואולי אפילו אם כבר הכשיל באיסור דרבנן אעפי"כ לא מעבירין אותו במה שהערותי במקו"א מה דאסרו רבנן הוא על מי שעבר דבריהם בשאט נפש אבל מי שנכשל בשוגג ע"י איש אחר שמכר לו איסור דרבנן לא עבר עבירה כלל כי החכמים עשו דבריהם לסייג וגדר לדאורייתא שלא יבוא האדם להיות פרוץ באיסור דאורייתא ולתכלית זה די אם אסרו החפץ למי שרוצה לעבור במזיד על דבריהם אבל אם כבר אכל בלא הודע אליו מה בצע אם עבר האיש עבירה ולא אסרו כלל בכה"ג ולכן הוה הדין ביו"ד סי' קי"ט אם מכר לחבירו איסור דאורייתא ואכל צריך להחזירו הדמים ואם מכר לו איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים ועיין בש"ך שם בשם הסמ"ע ולפימ"ש יובן הדבר דאיסור דרבנן מתחיל בלא תסור מדבריהם אם יודע שסר מדבריהם אז עובר אבל נפש בלא דעת לא יחשוב לו ד' זאת למכשול והבן אבל המכשיל הוא חוטא נפשו שידע מזה אבל עכ"פ אפי' הכשיל באיסור דרבנן הוה כאלו לא נעשה המכשלה באיסור דאורייתא וגרע ממנו דבדאורייתא עכ"פ הוציא מתח"י מה שחבירו יוכל לבוא לידי מכשול דאפי' דאוכל בלא דעת קאכל איסור אבל באיסור דרבנן לא הוציא דבר שיכשול בו חבירו דאם לא יודע לו לא הכשילו ולא ימצא להאוכל און ולכן מזהירין אותו אבל אין מעבירין אותו אפי' אם האכיל איסור דרבנן כדי שביעה אבל בחוטים וקרומים אם נאמר שהם איסורים מדאורייתא מסתבר אם האכיל כשיעור מעבירין אותו וכ"ז רק להערה בעלמא להגדיל תורה אבל לא לצרף להקל באיסור דרבנן ח"ו. אך בנידן הזה שהוא רק חומרת הגאונים שלא לבשל בשר ששהה ג' ימים בודאי צדקו דברי עה"ג שיש להקל שלא להעביר אותו מאומנתו אבל עכ"פ חשוד הוא על בשר ששהה ג' ימים ולא יהיה נאמן עוד לאמור שהוא עשה הדחה בתוך ג' ימים חוץ אם יקבל ת"כ שלא ימכור בשר ששהה ולא הודח שיהיה מורא תקיעת כף על פניו וכאן לא שייך שהוא מושבע ועומד יען דהוא רק חומרת הגאונים וחל השבועה או הת"כ עליו ואם יעבור אח"כ הרי דינו כתוב ואל יתמה שלא כתוב זה כי הרבה צריכין לעשות באיש קלי הדעת ובדור נפרוץ אשר חומרות נדמו להם כקולות אז אין די באזהרה ובפרט זה הרשיע שכבר הכשיל רבים לעבור מה שמוזכר ומפורש בש"ע לאיסור ודוק. (ב) אם לאסור הכלים למפרע לחוש שגם מכבר מכר בשר ששהה ג' ימים כבר העיר ע"ז עה"ג ושם ג' חקירות שלא לאסור הכלים (א) דווקא בשוחט שלא ידע הל' שחיטה אסרי' למפרע יען דהוא טעה שהאמין שיודע לשחוט ונתברר שטעה שלא ידע א"כ אסרי' כל מה ששחט למפרע וגם הכלים אסורים אבל כאן שידע שאסור למכור בשר ששהה ג' ימים וע"כ שנעשה פושע ואמרינן עכשיו הוא דאיתרע יעו"ש וכבר ביאר בקצו"ח ובש"ש על הך דין בחו"מ סי' ל"ד אם לא ידענו מתי נפסלו העדים לא פסלי' כל מה שהעידו מכבר דאוקמי' אחזקת כשרות ונתקשה הגאון בשלומא בשוחט שהמיר לא אוסרין הכלים למפרע דעכשיו נעשה פושע מכח מעשה שעשה ולא חיישי' על מעשה אחרת מזמן מרובה אבל אם יש ספק על אותו מעשה אימתי נעשה המעשה היה ראוים להחמיר ואעפי"כ אמרי' השתא הוא דאיתרע ואמרינן דאותו מעשה בודאי עכשיו נעשה יען כי היה לו חזקת כשרות יעו"ש ומכ"ש כאן דלא נאמר מדמכר עכשיו טריפות ונבילות כבר עשה כמו כן (ב) מטעם הלא כל הבשר שמכר מאז הוא רק ספק אולי שהה ג' ימים וא"כ אפי' יש בשר לפנינו והוא ספק ג' ימים אנו מתירין לבשל הבשר מכ"ש שלא נחמיר לאסור הכלים בעבור בשר שהוא ספק אם היה בשר של ג' ימים עכ"ד ואוסף הלא כל בשר ששהה היה לו חזקת קמייתא חזקת היתר לבישול דמיד אחר השחיטה הי' מותר לבשל רק אחר שיעבור על הבשר ג' ימים נתחדש בו איסור בישול וא"כ יש ספק שמא הוא אסור לבישול אמרי' אוקי הבשר על חזקת קמייתא ועדיין הוא בהתירא אמנם משבשתא הוא דמעולם היה לבשר חזקת איסור שלא לבשלו עד שיוציא ממנו דמו (ועיין בנקה"כ סי' ס"ט בספק אם נמלח) ועכשיו נולד ספק אם יפעל בו מליחה להוציא ממנו הדם ואוקי החתיכה על חזקת דם שבו והגם דליכא בזה חזקת איסור ממש כאשר הארכתי במ"ח ח"ר סי' מ"ג עכ"פ חזקת קמייתא להיתר ג"כ לא שייך אבל עכ"פ אמת דמתירין בשר ספק של ג' ימים כדברי עה"ג ומכ"ש שלא לאסור הכלים ודוק והיה בדעתי להעיר מכח דם שבישלו דרבנן וספק אי הי' הבשר שהה ג' ימים והוה ספק דרבנן רק א"כ כבר הי' נאסרו כלי ראשון שנבלע הדם בהקדירה כאשר נתחמם טרם שנתבשל ונאסר הקדירה מדאורייתא בשעה שהיה דם איברים שפירש ועדיין לא נתבשל רק ע"י חימום נבלע ונאסר ודוק כי קצרתי (ג) מטעם דבכל ספק ששהה אוקמי' הבהמה על חזקת חי ואח"כ נשחטה ולא הוה ג' ימים שעבר וכן העיר הפלתי בסי' ס"ט ס"ק נ"ג יעו"ש ועיין בתוס' בב"ק דף ק' יעו"ש והגם דיש לחלק בין אם אנו דנין אם מתה כדרכה אוקמי' על חזקת חי אבל אם נהרג ע"י אדם וסוף בהמה לשחיטה עומדת וידענו שנעשה בה מעשה השחיטה ולא ידענו אימתי עשה האדם התכלית לבהמה מנ"ל לאוקמי אחזקת חי ועיין בנקה"כ בסי' שצ"ז בכל זאת בחומרת הגאונים בודאי ראוי' לצרף לאוקמי אחזקת חי והגם שאין לנו לדון על הבשר עוד דכבר נאכל הבשר אעפ"כ לענין חומרת הגאונים גם זה נכון ודוק. (ג) אודות שקצב בשר בליל ש"ק מלבד שבפ"א לא נעשה מומר ולא עוד הלא דלמא כבר היה החתיכות בשר מחולקים מבעוד יום רק הי' שוקל בלילה וגם הלא כבר פסק החיי אדם כלל ל"ו שאין מלאכת מחתך באוכלין ועיי"ש בנשמת אדם וכמדומה לי שראיתי כן גם בפרמ"ג ואין כעת פנאי לחפש והגם שהוא רשע קל שבקלים למה לא היה לו גוי אשר יחתוך וישקול אם צריך ליתן לאנשי הצבא מחק שר המלך כי לולא כן שהיה צריך ליתן לחיל המלך בשר לא ידעתי מה חק מלכות הוא שצריך לחלל שבת הלא המלך ויועציו ושריו כולם שווים לטובה ליתן חירות לדת שיהיה יוכל כל איש לשמור אמונה שלו כאות נפשו ע"כ אשפוט שהיה צריך ליתן בשר לחיל אנשי הצבא אבל בכ"ז יהיה מזהיר אותו אם יחלל שבת דעכ"פ עבר על עשה דשבתון שצריך לשבות ולא יעמול בגופו עיין רמב"ן בתורה פ' אמור שפי' הדברים יעו"ש ואם יקבל לילך בדרך ישרה לנהוג בדת יהודית יכול הוא להיות עוד קצב אבל אם ישוב לכסלה בודאי לא יאכל ישראל מן הבשר שנלקח במקולין שלו כן נראה לע"ד בעזה"י הד"ש. אחר זה הראה לי בני נ"י דברי נטע שעשועים בסו' י"ז בענין זה וראיתי שמחמיר בזה וכתבתי על הגליון אחר שחולק על דברי עה"ג וז"ל ולדעתי רחוקים הדינים בשלומא בריאה הגם שגוף בדיקת הריאה מדרבנן דמדאורייתא סמכינן על הרוב אבל עכ"פ עשו בדיקת הריאה משום חשש טריפות דאורייתא שגזרו על מיעוט טריפות שמצוי שהוא טריפה מדאורייתא ואם לא בדק שפיר הוא רשע בחשש איסור דאורייתא שהוא בלאו אבל בדיקת חוטים וקרומים אם הוא מדרבנן לית ביה פשיעה באיסור דאורייתא כלל דלא משכחת שיכשל האוכל באיסור תורה עכ"ל:
סימן ג
שפעת שלומים להעוסק בחוקי חורב להחזיק בשבט יראת שמים כבוד הרבני המופלג החרוץ ר' שרגא פייבל גראסמאן נ"י באלמאש שאלה אודות שו"ב בישוב אחד אשר בא ומספר בעצמו שאירע לו זה שתי שבועות ששחט בהמה וכאשר הכניס ידו ובדק בסביב חצר הכבד הרגיש שבה"כ הי' מעט נסרך לחה"כ וכאשר פגע בידו נמס שהי' רק קצף הנקרא "שוים" אעפ"כ חיפש בבה"כ בעבור קוץ או מחט ולא מצא אח"כ מצא מחט מונח אצל החזה רחוק מבה"כ רק בתוך הקרום הנקרא בלאנע ולא עלה על דעתו שזה המחט גורם טריפות שם שלא ידע שמחט הנמצא בחלל הגוף הוא טריפה ואמרתי לו מדוע לא שאל אז שאלת חכם והשיב שהי' פשוט בעיניו שקוץ או מחט אשר מונח ואינו תחוב הוא כשר וסיים וז"ל הנה באתי בבקשת פני אדוני נ"י שיורנו משפט האיש אם די שיקבל תשובה על שגגתו או להעבירו מאומנתו עכ"ל. תשובה השאלה לא פורש אם השוחט התודה על זה לאסור הכלים וגם מעלתו נ"י לא חקר על כלים של בעלי בתים רק דרש אם להעביר השוחט מאומנתו או לסדר לו תשובה והעיר בדברי ט"ז יו"ד סי' צ"ט דאומר מותר שוגג הוא וגם הוא רחוק שימצא שוחט שלא ידע דמחט בחלל הגוף הוא טריפה שבכל ספר שחיטות נזכר דין זה וגדול העון לפי דבריו שהכשיל רבים חלילה. אמנם לדינא נ"ל דאינו נאמן כלל דכבר הערותי במקו"א על תשובת רא"ש הובא בש"ע סי' ל"ט סעיף י"ד דבודק יען שמסר בידו נאמן שמצא סירכא וקשה הא נשחטה הותרה מכח רוב בהמות כשרות וא"כ אמאי נאמן הבודק לאמור שמצא סירכא בשלומא אם אומר לטבח הבהמות שלח ואחוי בא נא וראה בודאי נאמן אבל אם אומר מצאתי סירכא והעתקתי אותה או אומר שמצא מחט ולקח אותה משם אמאי נאמן כנגד רוב בהמות כשירות ונשחטה הותרה ומצאתי אח"כ שפרמ"ג במשבצות זהב עמד בזה והניח בצע"ג. ואמרתי בתשובה אחת הגם ביי"נ ובס"ת ובטהרות ובפגול יש פלוגתא אביי ורבא אי צריך להיות עוד בידו או מהני אם הי' בידו ועיין ביו"ד סי' קכ"ז שאני התם דהתמנות הסופר או התמנות השומר או התמנות הכהן הוא שישמור שיהי' היין כשר והס"ת כשר והטהרות טהורין והקרבן כשר והוא בא שנעשה ההיפך המבוקש ממנו שנתנסך היין ונטמאו הטהרות והאזכרות לא נכתבו לשמן והקרבן נתפגל אז מעיד כנגד אשר התמנה ואמרי' דאינו נאמן חוץ אם יש בידו לאביי דאל"כ אינו נאמן שלא שמר פקודתו אשר הי' עליו ועיין ברשב"א גיטין דף נ"ג דאין אומן מרע אומנתו איך השיב לבעלים השומר את הטהרות או הסופר את הס"ת ולא אמר שאיתרע לו שמירתו לכן אינו נאמן נגד החזקה אלא א"כ עדיין בידו אבל בבודק שנתמנה על זה להכן הבשר בבדיקתו יען שיש מיעוט טריפות הריאה ושכיח סרכות בבה"כ וכדומה והוא אומן לידע לבדוק אם נמצא טרופות אז אם אמר שמצא טרופות הוא נאמן אפי' אין בידו להטריף דיש חזקה דאין אומן מרע אומנתו דחזקת פועל שעובד באמונה אשר האמינו לו בעליו לברר הטריפות מן הכשירות והא הימנוה בעליו ונאמן הבודק שמצא טריפות וזה שרמז הרא"ש דע"א נאמן בדבר המסור בידו עכ"ל לא כאשר הבין הפרמ"ג שיש בידו לעשות תמונת נקב טריפות והתקשה בפרמ"ג מי ימר דאין להבחין בנקב אם נעשה לאחר מיתה יעו"ש ונהפוך הוא דהרא"ש לא כתב בדבר שיש בידו אלא כתב נאמן בדבר שנמסור בידו שיהי' נאמן דאי אפשר שיצרך לברר הטריפות דהא בהרבה פעמים שאי אפשר לברר לעיני בעליו ואעפ"כ ידע בנפשו שמצא סירכא וכדומה ודוק וה"ה אשה משרת בבית אשר עבודתה להסתכל בהעופות אשר מכינה לאכול נאמנת שמצאה איזה טריפות בעופות דאל"כ איך תהי' משרתת בבית הכי להאכיל טריפות לבני בית ח"ו זאת עבודתה שהבית יהי' בית ישראל ואם היא אומרת שמצאה טריפות נאמנת דכל משרת אשר הופקד בידה כשרות הבית האמינוה כבי תרי וזה ברור בעזה"י. אך כל זה דנאמן השוחט אם אמר שמצא טריפות אם בא ואמר מיד טרם שלקחו הבעלי בתים בשר במקולין אבל אחר שכבר לקחו הבשר בתורת בשר כשר עפ"י השוחט איך יהי' השוחט נאמן אח"כ לאמור מצאתי מחט בחלל הגוף הלא הוא רק ע"א המעיד כנגד רוב בהמות כשירות ונשחטה הותרה ובפרט שהמתין עד שאכלו הבעלים וחזקה שלא הכשיר השוחט הבשר למכור בתורת בשר כשר אם מצא טריפות ואינו נאמן כלל כי חזקה שאין בודק מוציא מתחת ידו אא"כ הוא בשר כשר ודוק [ועיון ט"ז סי' מ"ח ובש"ך]. וגם הארכתי בתשובה אחת כיון דיש לו חזקת פועל הנותן ללבו כל הדברים הנוגעים אל הנשמה אינו נאמן לומר שכחתי או לא הייתי יודע מעולם הדין כי בחזקת כשרות וחזקת פועל יש בכלל שנותן ללבו להיות ירא וחרד בדבר ד' ואינו נאמן לעשות עצמו רשע שעשה שלא כדת שלא שמר כראוי' או שלא ידע שזה עון ומי שנכנס בכלל רוב מצוין אצל שחיטה מומחים או בחזקות רוב סופרים בקיאים או בחזקת בודקים מומחים אינו נאמן להוציא עצמו מן הרוב לאמור על עצמו דלא ידע הדין נהפוך הוא אוקמי' בודאי ידע ושמר כראוי' רק עכשיו בא לצער את חבירו ואינו נאמן ובפרט אם כבר יצא הדבר בהיתר עיין ט"ז סי' ח"י סברה זאת ועיין בתב"ש שם שהביא ראי' מדברי גמ' כתובות דף כ"ד יעו"ש וכ"ש אם כבר נאכל הבשר. סוף דבר נ"ל דאינו נאמן כלל לעשות עצמו רשע שהאכיל טריפות לישראל דאיזה שוחט לא ידע דמחט בחלל הגוף הוא שאלת חכם דיש לחוש עכ"פ שמא פעל המחט נקב ויהי' כל כך פשט בעיניו ההיתר להאכיל לבעלי בתים הבשר ואינו נאמן כלל לאסור הכלים ואם ידע בנפשו שפעל און ילך ויקבל תשובה לפני ד' ויהי' נאסר לזבוח עד שיעמוד לנסיון שנית אם הוא בקי בדיני שחיטה ובדיקה כי לדעתי אילו הי' חוזר על למודו כראוי לשוחט לא הי' באפשר שלא ידע שמחט הנמצא בחלל הגוף יוכל לפעול טריפות רק מי שמאמין לו וחושש על דבריו יען שנראה כאילו הסיח לפי תומו שבא לידו מעשה מחט ולא חשש עליו יחמיר להשהות כל כלי ביתו מעל"ע עכ"פ אבל אין לחוש להאמין לו כי הכל ערומי קמערים גדולה החזקה שאינו נאמן כלל כמו בס"ת שאינו נאמן ומברכים כמה ברכות בכל קריאת התורה לדור דורים ועיין בשב שמעתא שמעתא ו' ועיין רשב"א גיטין היטיב ובש"ך סי' קכ"ז על רמ"א דמלמדין אותו שלא להאמין ובאחרונים שם ודוק ויקבל השוחט בשבועה שמהיום והלאה כל דבר השינוי אשר ימצא הגם אם יהי' פשוט בעיניו ההיתר לא יעשה דבר בלי הוראת חכם כלל כנלענ"ד להלכה בעזה"י בתנאי אם יסכים רב דגבול אשר השוחט תחת רשותו ודגלו דברי הד"ש:
סימן ד
שפע רב שלום ורב ברכות לראש גבר הרבני המופלג חו"ב מהו' ר' נפתלי נ"י בן הרב הג' אב"ד דק"ק סאניוואץ נ"י איש האראוויטץ. אחד"ש קבלתי מכתבו הגדול לפני חג שבועות העבר ולא היה לי פנאי וכהיום ראיתי מכתבו ובאתי בקצירת אומר להיות נטפל לעושי מצוה מפני הכבוד. אודות השוחט אשר בא בעיר להיות שוחט בלי רשות והרמנא מאב"ד העיר נ"י ולא שמו לבם אשר אסרם זקן ואב"ד נ"י הגם דיש בידו קבלה שהוא שוחט בכל זאת אסור לאכול משחיטתו כאשר אבאר בעזה"י. (א) הגם שמבואר בש"ע יו"ד סי' ח"י סעיף טו"ב וז"ל והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים עכ"ל היינו שנהגו אם השוחט נתקבל עפ"י חכם העיר שהעמוד לפניו סכינים שונים וגם נסהו בהלכות אם הדינים שגורים על פיו וגם הביא תעודה על תהלוכותיו ומצא חן בעיני חכם העיר נהגו הדורות שכבוד חכמים למחול על כבודם שלא יצרך השוחט להביא לפניו כל סכין וסכין אבל מעולם לא נהגו חכמי דור ודור למחול על כבודם שהשוחט הבא מעלמא ישחוט בגבול ודגל הרב אשר לא הסכים עליו יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ באופן זה לא מחלו חכמים על כבודם ונשאר הדין מעיקרא טבח שלא הראה סכינו לחכם מנדין אותו ודוק. אך אפשר לומר דזה דווקא אם השוחט העיז ולא בא לפני החכם אבל אם הוא בא ורוצה להראות סכינו רק החכם לא יחפץ בו להיות שוחט בעירו עכ"פ לא שייך אפקרותא לאמור מנדין על כבוד הרב עיין רש"י בחולין דף ח"י ומי יודע אם בזמן הגמ' היה איסור לשחוט בכה"ג דהלא אמרו רק טבחא שלא סר סכינו היינו אם השוחט הוא מונע עצמו מלהראות סכינו אבל אם השוחט לא החציף נגד החכם מלהראות רק הרב לא יחפץ לראות סכינו לא ידעתי מקור מן הגמ' וצע"ג. בכל זאת נ"ל כיון דנהגו בכל תפוצות ישראל שלא יקובל שוחט במתא בלי הרמנא מחכם העיר א"כ זכה בזכות כבוד הזה מאז שנתמנה לחכם העיר ומעולם לא מחל על זה א"כ השוחט בלי רצונו אינו מן הירא את דבר ד' ולא יאכל ישראל כשר משחיטתו כנלע"ד בעזה"י. (ב) עוד נ"ל בטעם הדבר דהנה הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט הל' ט' כ' וז"ל ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו"ט שמא תהי' פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגומה וילך ויחדדנה במשחזת עכ"ל ולכאורה נראה כשפת יתר חלילה במה שכתב וז"ל ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה עכ"ל פשיטא שאסור לשחוט בסכין פגום הלא הי' די במה שכתב שמא תהיה פגומה וילך ויחדדנה במשחזת וצע"ג. ונ"ל דכמה פעמים השוחט הבקי יאמר שאין החידוד שוה ונרגש כפגימה אבל באמת אין זה פגימה כלל רק רווק וכדומה מן השמות בכל זאת לא חפץ השוחט לסמוך על עצמו ומביא הסכין להחכם שהוא יבדוק ויאמר אם הסכין רק לא הוחלק בחידוד או הוה פגומה אז ואמר לו החכם שאסור לשחוט בסכין הזה משום פגימתה הגם שלא הוה פגימה לגמרי אעפי"כ אסור לשחוט בו משום פגימתה הנרגש בו וילך השוחט ויחדד במשחזת ודוק (ויש לי בזה הערה על אדמ"ו חת"ס יו"ד סי' ט"ו יעו"ש). ובזה פלא בעיני שראיתי בהגהת יד שאול בסי' ח"י סעיף טוב שכתב וז"ל וצע"ג הא מנדין אותו כשנמצא פגום ואיך ניחוש שילך וישחוז וישחוט עכ"ל. ולפמ"ש לק"מ דשם בש"ע איירי שלא הראה סכינו לחכם ונמצא פגום מנדין אותו ומעבירין אותו אבל אם השוחט בא מעצמו לפני החכם שיבדוק סכינו טרם שחיטה כי בלבבו יבין הגם שאינו חד וחלק אעפ"כ אינו פגום ומותר לשחוט בו ביו"ט כי לא יוכל לחלוק אותו והחכם מקפיד ואומר שאסור לשחוט בו מפני פגמו א"כ על מי ועל מה יהיה אסור לשחוט עוד ודוק. וא"כ הגם שחכמים מחלו שלא יצרוך להראות סכינו תמיד בכל זאת כל הרב אשר קיבל ערבות בקהלתו ישגיח על השוחטים שלא יסמכו על גבהות לבם לאמר זה רק רווק או אינו השחזה שוה אלא יעמיד הסכין להיות חד וחלק כאשר צוה עליו שילך לבטח בערבות שלו א"כ מעולם לא מחלו חכמים שהשוחט ישחט מבלי רשותו אשר מעיז כנגדו כי מלבד הכבוד יש בו גם זכות שמזכה רבים להגיד להשוחט שיהיה ירא וחרד על דבר ד' כאשר יצוה עליו ומעולם לא מחלו חכמים על זה שיהיה השוחט סומך על עצמו ודוק. וגם על זה קשה הלא השוחט יכול לומר הלא עשיתי את שלי הנני עומד לפניך על הנסיון הורני אדוני וכל אשר תצוה עלי אעשה וצריך לומר כמ"ש למעלה שזכה בקבלת כתב רבנות שצריך להיות השוחט מרוצה לדעתו עכ"פ בשעת קבלתו להיות מברך את הזבח ודוק. (ג) והעיקר הנ"ל דהנסיון יעיד שלרוב הקצבים המה כועסים על השוחט אם ימצא הרבה טריפות או אם יארע שנתנבל בשחיטה או אירע תקלה בבדיקות הריאה ובכל מקום צריך להיות אימת הרב על הקצבים כי הרב חוסה על השוחטים אבל אלמלא מורת הרב על קוצבי בשר יש מורא של קצבים על השוחט וכמעט אי אפשר שלא יבוא לידי מכשול ועל כן בזמנינו שהקצבים אינם השוחטים בודאי צריך להיות השוחט מרוצה להרב דאל"כ בודאי יבוא למכשול וגם הלא יש כמה שאלות חכם אשר אסור לשוחט להורות בו וצריך לאסור מספק ולהפסיד ממון של ישראל או יתגאה ויורה בהם היתר ולכן המנהג פשוט בכל מקהלות ישראל שלא יהיה איש שוחט רק ברשות הרב כנלע"ד. ומה שמזכיר מרעיתות על השוחט לא אחקור ולא אשוב כי זה צריך קבלת עדות בב"ד ואז אולי יהיה בו לאוסרו בכל מקום ואפשר בכל זמן אבל בלי קבלת עדות אולי פן ח"ו השנאה מקלקלת השורה להאמין מעד מפי עד וכדומה בלי שנברר פסול גמור ודל"ב ולהסכים שאסור לאכול משחיטת השוחט בלי הרמנא של הרהמ"ג הרב אב"ד אביו נ"י כבר יצאו גדולי הדור א"כ מה אוסיף על דבריהם לא באתי אלא מפני הכבוד של הרב הזקן ולהיות נטפל לעושי מצוה לגדור גדר בעד כרם ד' צבאות במת ישראל. והאמת אגיד שהוא בלי הבין איך ימצא כזה במקהלות יראי ד' הלא במקהלות הפושעים באונגארען מהדרים אחר שוחט טוב ומעמידים אותו תחת השגחות הרב כי מזלייהו חזו שצריך לברך את הזבח ואיך ימצא במקהלת יראים להיות שוחט השור מכה איש בעבור שוחט השור יוכה חלילה האיש הנכבד בעצמו שנקרא איש והכי אין די במצח כנחושה אם השוחט לא יחת מקול גדולי וגבורי ישראל לכן במופלא ממנו לא אדרוש ולא באתי רק לקיים מ"ע והדרת פני זקן זקן ממש וזקן ת"ח דברי הד"ש וד' ישפות שלום בתוך עמו ישראל:
סימן ה
שלום רב לאיש הזקן הנכבד בעמו אהובי כבוד הקצין המושלם בחכמות העוסק בתורה ועבודה הרבני מהו' ר' בנימין צינער נ"י. שאלה איזה ישובים אשר הי' נספחו לדגל לרבנות אחד וכאשר נעשה חדשות בארץ אויטענאמע יודישע געמיינדע השיגו הישובים הנ"ל החירות להיות געמיינדע בפני עצמה וקבלו עליהם כל תקנות שומר הדת כי חפצו להיות יהודים אמיתים וגם יש להם שוחט אשר יש לו קבלה מגאוני ארץ והרב אשר יושב על כסא הרבנות בק"ק הסמוך אשר על דגל זה הי' נספחו מאז ומקדם ובעת אשר נתקבל הרב זה נפרדו מדגל הנ"ל והרב ההוא אוסר הבשר אשר נשחט משוחט שלהם כנבילה וטריפה ואוסר תערובת כליהם ורבים עוברים ומביאים בסתר כי שם לוקחים בשר טוב ובזול וגורם משטמה ומריבה ושאלת פיהם אם יש רשות לרב הסמוך בעדתו לאסור הבשר בעדה הסמוך לו למה נגרע הכי עדה אשר זכתה זכותה הן משרי הקומנדאטה והן מראשי שומרי הדת קבלו אותם תרד פלאים לאסור איש את הבשר וגם תערובת כליהם הלא עדה עדה לגזירה שוה קטן וגדול שם משפט אחד יהי' להם זה תוכן השאלה בקצירת אומר. תשובה הדבר קשה לשפוט שפוט ולהשיב על צד אחד הלא לא דבר ריק הוא אשר אמרה התורה שמוע בין אחיכם מי יודע טענות הרב האוסר נ"י כי יש לחקור בטעמי האיסור פנים מפנים שונים אולי הרב אוסר כל שחיטה חוץ שלא יבוא בקהלתו בשר ממקום אחר או הרב אוסר למגדר למילתא שאין על השוחט שום השגחה מן ת"ח ואבאר בעזה"י פרטים הנ"ל. הנה מצד הדין ע"א נאמן באיסורים עיין רש"י חולין דף י' בד"ה ע"א וז"ל דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר עכ"ל הגם שיש כאן חזקת אבמה"ח וחזקת אינו זבוח עיין רש"י כ"ה בביצה ועיין תוס' שבועות דף כ"ד אעפ"כ אכלו הכהנים אם הבעל הקרבן שחט דשחיטה כשירה בזר ובאמת המרדכי פ"ק דחולין נתקשה בדבר איך ע"א נאמן הא ע"א אינו נאמן נגד חזקה וכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' במוחזק בכשרות נאמן ובאמת הטעם דרוב מצוין אצל שחוטה מומחים הם א"כ הרוב עדיף מחזקה וטעם דרוב מצוין מומחים יען דיש חזקת איסור א"כ אין אדם מקיל לעצמו לשחוט אם אינו בקי והרוב ישראלים בחזקת כשרות שלא להקל כנגד חזקת איסור ועיין ברשב"א בת"ה ובהרא"ה ובמשמרת הבית בבית א' ויובן בזה דבריהם בדף ז' יעו"ש וממילא שהוא מומחה הוה בידו לסלק האיסור וכל שבידו נאמן ע"א וחזקת כשרות יש לכל ישראל מכח רוב אעפ"י שאינו ניכר לנו עיין פנ"י גיטין דף י"ז אי חזקת כשרות הוה חזקה דמעיקרא שלא נולד בעל עבירה או חזקה דאתי' מכח רוב ישראל מחזיקים בדת משה ובתורה שבעל פה ועיין רש"י יבמות דף פ"ח בד"ה ואמר ברי לי שכתב וז"ל והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו עכ"ל הסביר לן רש"י דבאיסורים בודאי סומכים ולא שייך אפי' להחמיר דאל"כ לא יוכל איש לאכול אצל חבירו או אצל בני ביתו ועיין בהגהת אשרי פ"ק דחולין דנתקשה איך אוכל בשר אצל חבירו דלפני עור לא שייך כאן יעו"ש בארתי במקו"א כוונתו אם הדין שיוכל אדם להאמין לחבירו שהבשר מבושל שנותן לו הוא כשר א"כ יצמיח חזקת כשרות דהנותן לא יעבור על לפני עור אבל אי שורש הדין שאין רשות להאמין לחבירו א"כ איך התחיל העולם לאכול זה אצל זה הא הנותן אינו עובר על לפני עור דידע דלא יסמוך עליו חבירו דהא הדין הוא שאינו רשאי לסמוך עליו ואכ"מ אך כוונת רש"י א"כ יהי' איבה גדולה שיחשד איש את חבירו ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ועיין בחגיגה דף כ"ב שסמכו על ע"ה על שמן ופרה אדומה משום איבה שלא יהי' כל אחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו ועיין בטו"א שם שנתקשה בהבנת הגמ' יעו"ש ואמרתי דבשמן ליכא כנגדו חזקת איסור והאמינו לע"ה שנשאר השמן בחזקת טהרה ודי שלא יהי' כל אחד בונה במה לעצמו ואפי' אפר פרה אדומה שבא לטהר מחזקת טומאה אעפ"כ חששו שלא יהי' שורף פרה אדומה לעצמו שיחוש בודאי איך יסמוך לטהר חזקת טומאה ובאמת כבר הערותי במ"ח יו"ד סי' כ"ה במקום שתורה התיר בפירוש לא יוכלו חכמים להחמיר שזה כוונת הרמב"ם דלא כתויו"ט שנתקשה בדבריו רק יען דכתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת א"כ גילתה התורה הכל נאמנים על אפר הפרה ומה שהתירה התורה לא יוכלו חכמים להחמיר כי האנוש מאלקי יצדק יעו"ש בעזה"י. ומצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' נ"ח העיר אם ראוי' שקהלה אחת יאסור שחוטי חוץ והאריך שיש איבה משום איבה דיחיד לא חיישי' אבל לאיבה דרבים חיישינן ועיין במג"א סי' קצ"ט וכתב וז"ל ותו דהוה כגזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כי מה יעשו עוברי דרכים כיון שלא יהי' באפשר לאכול אצל כל אדם וכבר אמרו חכז"ל ע"א נאמן באיסורין ורוב המצוין אצל שחיטה מומחין הן ורוב בהמות בחזקת כשרות הן עומדים וגם בשבת דף ל"ב אמרי' הלכות הקדש תרומות ומעשרות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרה לע"ה עכ"ל ודבריו נפלאים הכי גזרו הקהלה שלא לאכול בדרך אצל כל איש הלא המה גזרו רק שלא יבוא בקהלתם בשר שחוטי חוץ וגם פלא בעיני שלא הביא דברי רש"י ביבמות דף פ"ח דהסביר רש"י דע"א נאמן באיסורין הוא סברה חיצונה דאל"כ לא יאכל אדם אצל חבירו וגם פלא מה שהביא רוב בהמות כשירות היינו לענין חשש טריפות אבל הא חששא על השחיטה והי' די באמרו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואז ממילא נשחטה הותרה ולפי מ"ש למעלה יש להסביר דבריו כנגד השחיטה יש חזקת איסור א"כ ממנ"פ אותו חזקת איסור גורם שלא יקרב אדם לשחוט אא"כ הוא מומחה דהא כל ספק הוא לחומרא ועל הבדיקה אפי' אי אין רוב הבודקים מומחים הן מקילין דהא ליכא חזקת איסור לפניו אבל אין לנו לחוש דהא רוב בהמות כשירות הגם אם נאבד הריאה בפשיעה טריפה היינו דאנו מחמירים בכמה ספיקות מכח מיעוט ידיעתינו אבל אין לחוש דשמא הבודק אינו בקי בטריפות דהא כלפי שמיא גלי' דרוב בהמות כשירות ודוק. אך כל זה לאסור שחוטי חוץ ממקום שיש שוחט ועליו עומד בעל הוראה אשר משגיח על השוחט וגם יש להשוחט מקום להראות סכינו וגם לשאול שאלת חכם אם יארע לו ספק הן בשחיטה והן בבדיקה אבל לסמוך על שוחט אשר אין עליו מורא ממורה הוראה כל בעל נפש לא יאכל ממנו כאשר העיר השבות יעקב שם אחר שהביא דברי ר"י שהביא הב"י בסי' ח"י ורמז עליהם הש"ך ביו"ד סי' קי"ט הגם שרוב מצוין מומחים אבל רבים מן המומחים רחק לבם מיראת חטא והאריך שלקח ת"כ מכל שוחט שיהי' ירא וחרד ויראה סכינו לשוחט אחר ושלא להכשיר שום ריעותא בלי צירוף שוחט אחר יעו"ש ועיין פרמ"ג בסי' א' ויעיין תב"ש בסי' הנ"ל סוף דבר נשמע להיות עדה בפני עצמה בלי רב ומורה ובעל הוראה ובלי שוחט אחר אשר אימת קצבים עליו אשר אין עליהם מורא ממורה הוראה כל איש אשר יראת שמים בלבו לא יאכל ממנו ומה טוב עשה הרב אב"ד נ"י שאסר ברבים הבשר אשר בא משם שיהי' בגבולו כנבילה ודוק. ולא אוכל ליתן מתג ורסן לפי כי חם לבי בקרבי איך שוחט ינהג עדה אוי לבשר מפני בשר מה יעשה בשאלת נשים מה יעשה בשאלת שבת איסור כרת של נדה ואיסור סקילה של שבת מה יעשה בשאלת כשרות הבית הכי כל הדת הוא בשחיטת בהמה תמה אני מאוד על לא אסף הרב נ"י בכנופי' כל הרבנים מקאמידאט ומרעיש העולם כנגדם אם לא יחפצו לצרף לדגל שלו יקבלו עכ"פ בעל הוראה להיות מנהיג עליהם היודע להורות לכל הפחות דינים הנוהגים בכל יום היינו ש"ץ ומ"ץ ועל כן אבדה הארץ ואשים מחסום לפי פן יאמרו לי מי שמך לשופט עלינו וידבר על לב אנשים חשובים דשם שיספחו לדגל ההוא או יקבלו בעל הוראה. ופן יש עוד חשש כי אלופי קהל בקשו זאת מן הרב אב"ד נ"י שע"י כפרים הנ"ל יפסידו להם הטאקסע שקורין קריפקע געלד מן כל ליטרא בשר כי איך ובמה יפרנסו את הרב אב"ד נ"י ושאר משרתים כשוחטים ושמשים והוה גזילה גמורה ורשאים לאסור הבשר המובא לשם והדבר מבואר באחרונים ויעיין באדמ"ו ז"ל חתם סופר יו"ד סי' ה' הדבר באריכות ולכן לא אדבר בזה כלל כי יהי' דבר שפתים. היוצא מזה (א) אם הרב אב"ד עם אלופי קהל נ"י אסרו כל שחיטת הכפרים אשר סביבותיהם משום קריפקע לית דין ולית דיין שאפי' אין לכפרים הנ"ל טענה כנגדו (ב) אפי' אם אוכלים שחוטי חוץ מכל הקהילות כי לא חששו אלופי קהל על קרופקי געלד או שידעו שכל איש ישלם לפעכטער ורק על כפרים הנ"ל אסר הרב נ"י להביא בגבולו ג"כ צדק כיון שאין להשוחט מקום לשאול על השאלות ולהראות לו סכינו וכדומה (ג) אם לא נאסר שם שחוטי חוץ וגם אין הפסד לקהל עד שהוצרכו לאסור שחוטי חוץ ויהי' לכפרים הנ"ל מורה הוראה אשר בידו קבלה להורות איסור והיתר אז אין רשאי להרב אב"ד נ"י לאסור הבשר הבא משם כיון שזכו בחיריות להיות עדה לעצמם (ד) ובכל אופן לא יוכל הרב נ"י לאסור שחיטת השוחט הכפרים הנ"ל לאנשים שהם חוץ לדגלו רק אם יקבץ עוד רבנים ויגדרו גדר לעמוד בפרץ כנלענ"ד בעזה"י. ולו שאלופי קהל נ"י ישמיענו יעשו זאת לשם שמים הגם שעדה קטנה זאת לא תחפוץ להיות נספחו לדגלם בכל זאת ירשו להרב אב"ד נ"י לקבל עליו להורות להם והשוחט יהי' תחת השגחתו עד כי יוכלו ליקח בעל הוראה לעצמם וימחול להגיד כזה לרה"ק מגליל ההוא כי קשה עלי הכתיבה בכפלים וגם אולי הרה"ק ההוא אינו בר אריון הדש"ת:
סימן ו
שלום וכ"ט לתלמידי הצדיק הרב המה"ג הותיק כבוד הרב ר' עמרם ישי הלוי ב"י אב"ד דק"ק סערענטש יע"א. שאלה פה במקומי היה שו"ב ח"י שנים רצופים וכאשר בני קהלתי חפצו בבעל תפילה נאה שכרו שו"ב אחר ונתנו להשו"ב הישן חוץ מקביעות השבוע שחיטת מכפר הסמוך אשר באים לכאן להראות הוושטים וגם בשאר שאלות הנכרחים להם וגם בר"ה ויוכ"פ באים לביהכ"נ דפה והשו"ב הנ"ל היה לו פרנסה ז' שנים הללו בכפר אחר וכעת בא לדור בכאן ולוקח לעצמו שחיטת הכפר אשר נתנו לו אז וטוען השוחט שאין להקהל שום חזקה אדרבה חזקה הוא שלו ומה להם לקהל אם השו"ב של הכפר דר בעירם הלא לשחיטת בהמות יקראו אותו לשחוט בכפר שלהם ועופות מביאים לו לכאן והוא השו"ב של הכפר וא"א להכריח את בני הכפר שישחטו בכאן כלל ומכש"כ שלא יוכלו להכריח לשחוט אצל שו"ב שלהם והאמת שבנו הכפר משלחים ג"כ לשחוט לעיירות אחרים למאדע ולטאלע והשו"ב דמתא אומר שמפסיד לו ב' זהובים לשבוע והבני קהלה טוענים שחזקה שלהם ויוכלו ליתנם לשו"ב שלהם עכ"ד. תשובה השאלה לא פורש באר היטב במ"ש וז"ל ונתנוהו לו להרווחה חוץ מקביעות השבוע שחיטת הכפר הסמוך אשר באים לכאן להראות הוושטים עכ"ל אם הקהל נתנו לו אז הכנסות שחיטות העופות אשר מביאים חיים להיות נשחטים בסערענטש וכדי להראות מיד אחר השחיטה הוושטים למורה הוראה א"כ אם קהל נתנו לו אותו זכות איך יחפצו קהל לחזור מזה הגם שהוא מחל להם זכותו ז' שנים אשר היה בכפר אחד בכל זאת לא מחל להם זכותו לעולם ואם הקהל לא נתנו לו אז הזכות רק שהוא ילך בכפר הסמוך לשחוט הוא ישחוט אצלם ולא יהיה רשאי להשוחט החדש אשר יקבלו לילך לשחוט שם הן עופות או בהמות א"כ לא נתנו קהל לו זכות רק לילך לשם ולא להביא העופות חיים למקומם כי הוא בזיון גדול לשוחט ואית ביה משום חשדא הרואה שתינוק או תינוקות ישאלו על השוחט הישן יאמין שיש פגם בשוחט החדש ויראים לא יחפצו לאכול משחיטתו של השוחט החדש ובודאי לא מחלו לו אלופי קהל לשוחט הישן שידור אצלם ויביאו לו לשחוט והגם שבני כפר אינם מחויבים לשחוט אצל השוחט מסערענטש דהא מהם ישלחו לעאלע ולמאדע וכדומה היינו שישחטו שם אצל שוחט דמתא אבל לא שישב שוחט וישחוט לכפרים הסביבות אשר יביא חשד על שוחט דק"ק סערענטש על כן אין פותר לי ולא הוצעתי לפניך לבאר שורש חשדא או שלא שייך לומר שמחל זכותו לקהל בזה שדר בכפר אחד כי ידעת שיש לזה מקורו בש"ע. א כפרים הסמוכים השייכים לעיר שיש שם הבעל הוראה והם מסופחים להעיר לימים נוראים ולמקוה ולרב בשאלות המנהג בכל העולם שאותן זכות מהבאים לשחוט עופות חיים הם לשוחט דמתא ואין רשות לשוחט אחר לשחוט כי על דעתא דהכא נשכר והוא זכות המתא אשר מרויחים לשוחט שלהם כנודע. ב אם טוען שקהל מחל לו ונתן לו אותו זכות לעולם צריך לברר כי אין בצבור חזקה אפשר איזה שנים שתקו לו ואם השוחט דמתא מקפיד גם הם מקפידים. ג ג אפי' אם קהל מחלו לו הוא מבוכה גדולה אם ז' טובי עיר יוכלו למחול חוץ אם רוב הצבור הי' ביחד ונתנו אותו זכות לשוחט הישן על קנין עולם [עתיו"ט פ"ג בב"ב]. ד יש בזה חשדא לשוחט דמתא בזיון גדול לכל הרואה ופשיטא דלא ניתן למחול א"כ על השוחט לברר וכל זמן שלא יברר יוכלו אלופי קהל בצירוף כבודו נ"י לאסור לו לשחוט בעירם עד שיברר זכות דברי הדש"ת. ואשר שאלת באחד שמל ולא פרע אם מברך על המילה או על הפריעה אעתיק לך רק דברי אדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' רמ"ח בד"ה והנה שכ' וז"ל והנה פשוט ומבואר בהגהת ש"ע סי' רס"ה סעיף ד' כשחזר על ציצין המעכבין הפריעה חוזר ומברך שהרי ביבמות ע"א ע"ב יליף פריעה משוב ומל את בני ישראל ש"מ דשייך על פריעה נמי לשון מילה ושפיר מברך על המילה עכ"ל וכתב עוד שם אבל לעולם פריעה נמי איקרי מילה ושייך שפיר על המילה וכן ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו נמי יברך על ציצין המעכבים הפריעה עכ"ל הזהב והבאתי ראיה מדברי הש"ך סי' רס"ה סע"ק א' ועיין בפת"ת בשם חמודי דניאל דהמוהל צריך לכוין להוציא הפורע ופורע צריך לכוין על ברכתו ולא שמענו אם לא כיון שהפורע יברך אשר ציונו על הפריעה דאם היה כן היה מסתבר שלא לכוין לצאת שיברך כל אחד אלא פשיטא דמל ולא פרע כאילו לא מל וא"כ בפריעה נגמר מצות מילה ואם לא כיון הפורע מברך אשר ציונו על המילה וכן החליט אדמ"ו ז"ל בסי' רמ"ט ביו"ד בד"ה וטעמא וז"ל ומברכין על ציצין המעכבים הפריעה ברכת על המילה וזה ברור לפע"ד עכ"ל הזהב וחלילה לעשות בהיפך דברי הכותב בידים רפות עם ברכת יו"ט ועיין בספרי מ"ח ח"ר סי' ק"ג בענין זה:
סימן ז
שלום רב וכ"ט להרבני המופלג העוסק בחקי חרב כמו"ה ר' יצחק קנאפלער נ"י בק"ק קאלוב יע"א. אחד"ש מכתבו עם שאלתו קבלתי היום ולאשר ביקש להשיב לו מיד אעשה כן שלא לעכב להשוחט כלל. שאלה בשוחט שרגיל לבדוק סכינו באצבע השלישי הגדול שבאצבעותיו ונתחב לו קוץ תחת צפרנו ולעת מרפא אינו בכו טוב לבדיקת הסכין אם מותר לבדוק סכינו באחד משאר אצבעותיו שאינו רגיל בהם לבדוק סכינו מי אמרי' דיש חילוק בענין הרגשה בין אצבע לאצבע או אין חילוק כלל. תשובה דבר זה אם צריך להיות בדיקת הסכין באצבע הארוך הובא בלחם הפנים סי' ח"י ס"ק י"ד שדבר שמואל בסי' ר' כתב שאין קפידה ופקפוק לבדוק הסכין באיזה אצבע מהן שירצה וירגיש בו הפגימה כי לא הורו לנו אם יהי' בזרת כ"א אבישרא וטופרא ובג' רוחות הג"ה ובעלי חוקרי הטבע אומרים כי מחכמת הצורה באדם הי' שנבראו בו ה' אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו הגודל לקנח הפה האצבע לנחירים ואמה לחוש המישוש למשמש בכל חלקי הגוף בהיות ארוך מכולם קמיצה מקנח העין וזרת הוא הקטן שבכולם לקנח האוזן ומחכמת הטבע שכל אצבע הולך לחוש שלו בכוונה הובא בשולחן ארבע הג"ה ומה"ט נ"ל דאין לבדוק הי"ב בדיקות הסכין אלא באמה הוא האצבע הארוך שהוא משמש לחוש המישוש בודאי ירגיש הפגימה בזה יותר מכל שארי ד' אצבעות מצד הטבע הנ"ל וק"ל ע"כ הג"ה עכ"ל בלחם הפנים ומצאתי בשמלה חדשה סי' ח"י באות ז' שכ' וז"ל וגם אין קפידה באיזה אצבע בודק עכ"ל ובתב"ש שם ס"ק ט"ו כ' וז"ל באיזה אצבע כ"מ מסתימת לשון הגמ' ופוסקים וכ"ה בהדיא בתשו' דבר שמואל הביאו בס' לחה"פ ועוד כתב דעת עצמו שיש לבדוק דווקא באמה שכן עיקר הרגשה ואין לחוש לזה ואין נוהגים כן עכ"ל והנה דעת לחה"פ הוא רק לכתחילה אין לבדוק אלא באמה וע"ז כתב התבו"ש ואין נוהגין כן אבל להיות עיכוב אם אינו יכול לבדוק באמה שלא יהי' מהני בדיקת שאר אצבעות לא עלה על דעת לחה"פ שיהי' עיכב בדבר כמובן ודוק וא"כ לא ודעתי מה עלה על דעתו לחלק בין אצבע לאצבע לפסול אותו שוחט מבדיקת הסכין. ואולי הי' לחקור כי ראיתי ביד אפרים יו"ד סי' ח"י בד"ה צפורן שכתב דכל שוחט בודק באצבע אשר מרגיש בו הרגשה ביתר שאת וא"כ הך שוחט ששחט באצבע השלישי הגדול שבאצבעות א"כ עכ"ח שהרגיש בו ההרגשה ביותר ועכשיו שהוכה האצבע הנ"ל יש לחוש שאין לו הרגשה טוב ביתר האצבעות ויבוא מכשול מזה. אך גם זה אינו בודאי יש לו הרגשה שוה בכל האצבעות רק רוב שוחטים בודקים באצבע השלישי כי לכתחילה חוששין לחומרת לחה"פ אבל באמת אם א"א לבדוק באצבע ג' מרגיש בטוב בשאר אצבעות והא ראי' דבודק סכין ונותן לשוחט לנסיון ולא מצא אחריו פגימה הוא האות שמרגיש היטב בשאר אצבעות ודוק. ומה שהביא מעלתו נ"י מתוס' מנחות דף ל"ה ע"ב שאצבע צרדה הוא דווקא האצבע הארוך שמשמיע קול אין לו הבנה הכי דומה להשמיע קול שהוא כח גופניות להרגשת פגימה שתלי' בחוש ושכל עיין פלתי ה' שחיטה וק"ל ע"כ נראה לי לדינא שהשוחט הנ"ל ילך לשוחט מומחה והוא יפגום שני חלפים בפגימות דקות ואם השוחט ירגיש בהם לית מקום לחוש עליו כלל כנלע"ד בעזה"י:
סימן ח
שפעת ברכות יעטה מורה על ראש הרבני העוסק בהלכות במלאכת שמים כבוד הרבני המופלג מהו' אהרן ווייס נ"י. שאלה אשר אירע לו בימי חורף ששחט אצל עשירי עם בחצר וירא לנפשו שמחמת הקור לא ירגיש בפגימה דקה והלך לחדר שהוחם לבדוק הסכין אחר השחיטה ולצאת אח"כ להחצר בעבור לכסות הדם ולא מצא הדם כי כלבי החצר לקקו הדם ונתבטל ממצות כיסוי הדם על כן חלקו אמרה נפשו שטוב מזה לסמוך על הרוב שהסכין לא נפגם ולכסות מיד אחר השחיטה טרם שיבדוק הסכין אחר השחיטה והגם שמוזכר בש"ע לבדוק מקודם שיכסה את הדם היינו אם אפשר לעשות כן אבל כיון שבא עי"כ לביטול המצות עשה של הכיסוי אז טוב לסמוך על הרוב שלא נמצא פגימה בסכין ולכסות מיד טרם שיבדוק הסכין ושאל את פי אם מותר לעשות כן. תשובה הגם כי הזמן קצר והמלאכה מרובה לברר שאין רשאי לשוחט לעשות כן ובעבור כן חשתי ולא התמהמהתי להשיב היום מיד שאני איני מסכים בדבר ואשר יתן ד' בפי אשמור לדבר בעזה"י. הנה המחבר בסי' ח"י כתב וז"ל השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגימה (ואפי' מן הצד) הר"ז נבילה עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק א' וז"ל פירש ספק נבילה עכ"ל ובפרמ"ג שם הביא דעת הגהת אלפסי דהוה ודאי נבילה וביאר שם טעם הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה דפסק דהוה ס' נבילה וז"ל הנה מ"ש בפ"א הכ"ד דהוה רק ספק י"ל ודאי כן דלא הוי ודאי דבכל דוכתי קי"ל חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא כ"א היכא דחסר ואתאי כמו מקוה ומשו"ה לא הוה בסכין תרתי במקום חדא אלא דקשיא בלאו הכי אמאי אפי' נאבד הסכין דכשירה הא אוקי חזקה דסכין להדי חזקה דבהמה והוה ספק השקול מיהת וע"כ לומר כמ"ש הרא"ש ז"ל דחזקה דבהמה איתרע דהרי שחוטה לפניך וחזקה דסכין לא איתרע וגם אין דרך הסכין להפגים בחתיכת סימנים משא"כ אם רואים שנפגם ואיכא למימר במיעוט בתרא הרי איתרע ג"כ עכ"פ חזקה דסכין דמעיקרא והוה תו חזקה להדי חזקה ומשו"ה הוה ספק השקול ולא ודאי עכ"ל. ולכאורה לפום רהיטא דבריו נפלאים דהלא עכ"פ יש מיעוט שהסכין נפגם בשחיטת הסימנים דאל"כ למה תקנו כלל לבדוק הסכין אחר השחיטה וע"כ דמיעוט שכיח הוא דנפגם הסכין בשחיטה וא"כ עדיין קשה הקו' הא היתה לבהמה חזקת איסור וודאי ומחזקת הסכין נשאר רק רוב שעפ"י רוב נשאר חזקת הסכין ומיעוט יש שהולך חזקת הסכין ונימא סמוך מיעוט סכינים שנפגמו בשחיטה לחזקת איסור דבהמה והוה ספק השקול ויהי' אסור מדאורייתא. אמנם עמוקים דבריו בעזה"י שע"י שיש רוב שנשאר הסכין בחזקת קמא בלי פגומה ממילא איתרע חזקת בהמה יען שהשוחט עשה מעשה לסלק חזקת איסור שעפ"י רוב נשארו הסכינים בחזקת שלימים ועיין תוס' כתובות דף כ"ו כיון שעשה מעשה קידושין איתרע חזקת פנויה הגם שיש ספק אי נפלו קרוב לו או קרוב לה) אבל חתיכת סימנים לא הוה מעשה המסלק שלימות הסכין דאין דרך הסכין להיות נפגום ע"י חתיכות סימנים א"כ לא עשה השוחט בשחיטתו מעשה לסלק חזקת הסכין וא"כ הבהמה איתרע דהרי שחוטה לפניך שעל ידי הרוב שנשאר הסכין בחזקתו הרי שחוטה לפניך והסכין לא איתרע דאין דרך להסכין להיות נפגם בחתיכת סימנים דנימא דנעשה מעשה לסלק חזקתו ולכן כשר בנאבד הסכין דעפ"י הרוב של הסכין סילוק השוחט החזקת איסור הבהמה ואעפ"י חזקת איסור של בהמה לא סליק השוחט חזקת שלימות של הסכין והבן זה מאוד. אך כ"ז אם נאבד הסכין דסמכו חכמים על רוב סכינים שלא נפגמו אבל אם איתא לסכין אז אמרו חכמים דצריך בדיקה מן הדין דכלל גדול רוב נגד חזקה צריך בירור היכא דאיכא לברורי עיין במג"א סי' תל"ז ובדג"מ שהעיר במג"א סי' ח' וכבר ביאר אדמ"ו הגאון בחת"ס יו"ד סי' קע"ה בד"ה בהא דרוב נגד חזקה צריך בירור כגון רוב מצוין מומחים נגד חזקת איסור דבהמה או רוב בודקים בתיהם נגד חזקת חמץ של הבית צריך בירור אבל רוב בהמות כשירות דליכא חזקה כנגד לא צריך בירור וחזקה דגרע מרוב הגם דליכא חזקה מתנגד צריך בירור יעו"ש דפח"ח אמת לאמיתו של תורה ועל כן אם הסכין לפנינו אמרי' סמוך מיעוטא דסכינים דפגומים לחזקת איסור והוה מחצה על מחצה ואסור מן הדין לאכול הבשר ואז עדיין הדם אינו מחויב בכיסוי דלא מקרי' בו אשר יאכל ועיין בב"ח סי' ח"י ס"ק א' ואסור לברך על הכיסוי טרם שבדק הסכין ודוק. וראי' לדברי מצאתי בדברי ט"ז בסי' ח"י ס"ק י' שתירץ סתירת הש"ע וכתב וז"ל ובאמת הכל ניחא דודאי בכל התורה אנו הולכים אחר החזקה אלא א"כ הדבר לפנינו לבודקה אז לא סמכי' אחזקה כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם הר"י הלוי לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דבאם הוא לפנינו אין סומכין על הרוב וכן הוא כאן בסכין דכל שהוא לפנינו חייבים אנו לבודקה וכ"כ הר"ן הדיא כדברים האלה בפ"ק דחולין וע"כ כל שלא בדקה אזלה לי' חזקת סכין שהי' יפה בשעת שחיטה שבודקה קודם מ"מ חייב עכשיו לבודקה שנית מש"ה דבהאי סעיף ט"ו שלא נאבד הסכין ממילא חייב לבודקה וכל שלא בודקה אין לו חזקה טובא ולא הי' לו שעת הכושר שום פעם עדיין אלו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורין לו היתר ואין כאן שייך זמן להיתר ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה עכ"ל הזהב הרי מפורש יוצא אם הסכין בעולם אז נחשב בעינינו כאלו לא הי' חזקה לסכין וספיקא אסור ודוק. ועתה אבוא לדברו מעלתו נ"י שרצה לדמות לדברי צמח צדק שמתיר לכסות טרם שיוציא הושט של אוזות הנלעטות לפני חכם פן לא יודיעו לשוחט ויתבטל ממצות כיסוי וה"ה כאן שיוכל לבוא לידי ביטול כיסוי שהכלבים ילקקו את הדם על כן טוב לכסות מיד עכ"ד בקיצר. ולפמ"ש לא דמי דשאני התם כיון דבדק השוחט הסכין אז נשחטה בחזקת היתר עומדת הגם אפי' אי אמרי' כשיטת האוסרים אם נאבד הושט היינו מטעם קנס או מטעם דשכיח טריפות בושט דהרבה דינים מכח ספיקות ומכח חומרת או מכח ספק בקיאות חיישינן על מיעוט המצוי ועכ"פ אסור לאכול האוזים מכח מיעוט השכיח עכ"פ מכח חומרות וספיקות והעלם ידיעות הדין הלכה עם מי (ועיין בשאגת אריה סי' ס"ד בשחיטות ביו"ט) אבל עכ"פ רוב כשירות עפ"י תורה וקרינן ביה אשר יאכל את בשרו ושפך וכיסה אבל כאן אם הסכין לפנינו אז מצרפין מיעוט פגום לחזקת איסור שאינו זבוח ואסור לברך על הכיסוי דשאני וושט הגם דשכיח בי' טריפות כמו בריאה עכ"פ חזקת איסור לא הוי כאן מעולם דנימא סמוך מיעוט לחזקת איסור ודוק. והגם דיש מן אחרונים דסוברים דספק ניקב הוושט הוה ספק בשחיטה כבר בררתי בעזה"י במקו"א היינו אם הספק הוא שמא במקום השחיטה הי' הנקב אבל אם מקום השחיטה הי' נקי ורק בשאר וושט יש ספק נקב אז לא הוה ספק בשחיטה דאם שחט במקום נקב אז לא הלך החיות בשחיטה דחסר מקצת מן השחיטה אבל בשאר מקומות אם נקב לא חסר משחיטה ולחוש שיהי' ניכר ע"י נקב רחב שנשחט במקום נקב לא שכיח ועל כן רק בושט התיר הצ"צ אבל קודם בדיקת הסכין יש ספק בשחיטה ואסור לכסות בברכה ובפרט דקצו"ח בש"ש וחות דעת בסי' ק"י ואמוז"ל חת"ס ביו"ד סי' ל"ג הסכימו דלא הוה ספק בשחיטה ע"י נקב וחולקים על הפלתי סי' ל"ג ודוק. ועיינתי בצמח צדק סי' קט"ו שסיים וז"ל אבל אוזות אעפ"י דתחיבת הקוץ מצויות בהם מ"מ הטריפות אין מצויות כ"כ דהרבה נמצא כשרות ע"י בדיקה לכך אין להחמיר שלא לכסות מיד אע"ג דהחמירו בהו לבדוק את הושט מ"מ לא החמירו להשהות הכיסוי עד אחר בדיקת הושט כיון שאין הטריפות מצויות בהם כל כך וסמכי' ארובא ומכסים מיד אחר השחיטה גם זה נכון עכ"ל הרי שהחליט הצ"צ לאסור לכסות קודם בדיקות הריאה ובושט מקיל שהתם שהחמירו לבדוק הושט הנלעטות לא החמירו על הכיסוי אבל בדיקת הסכין אחר השחיטה הוא הדין ולא שהחמירו חכז"ל א"כ פשיטא דאסור לכסות מקודם ודוק. ויש לי עוד הערה דשאני בושט דעכ"פ טהרה מידי נבילה דהגם דהיתה בחיים בחזקת איסור אכילה אבל לענין טומאה לא הי' כאן חזקת איסור ומספק לא נחית טומאה ולחוש שמא יהי' נקב במקום השחיטה עיין בפלתי סי' ד' אבל ספק פגימה בשחיטה הוה ספק נבילה וגם טומאה עיין ש"ך סי' נ"ג ותב"ש ופלתי שם וא"כ יש דעת מהרש"ל הובא בט"ז ונקה"כ סי' כ"ח והוא להחמיר שלא לצאת מן דין הש"ע ח"ו וקצרתי בזה כי תליא בפלוגתת הגאונים שרמזתי למעלה בד"ה והגם ודוק. ולדעתי לבדוק מיד שאם יש פגימה גדולה ירגיש שם ואח"כ לברך ולבוא החדרה ולבדוק שנית אולי יש פגימה דקה מן הדקה ואז כיון שבדק ולא הרגיש אז בודאי נשאר מיעוטא דמעוטא אשר אין לצרף עם חזקת איסור דנאמר רוב פגימות הנעשים ע"ו עור או במפרקת מרגיש מיד ולא חיישי' דלמא ירגיש אח"כ פגימה דקה מן הדקה כנלענ"ד. והי' בדעתי להאריך במה שבארתי במקו"א דרוב וחזקה מהני אם לא ידענו שנצרך לברר אח"כ למשל אם אוכלים עפ"י רוב בהמות כשירות או עפ"י רוב מומחים לא ידענו אם נבוא אח"כ לידי בירור אבל במקום דידענו שצריך לעמוד על הבירור לא נסמוך על הרוב או החזקה מיד בשום דבר דהא עכ"ח נעשה אח"כ בירור משורת הדין וא"כ ה"ה כאן שעכ"ח השוחט צריך לבדוק אח"כ הסכין מדין תורה איך יסמוך מתחילה על הרוב אבל הדברים ארוכים ואכ"מ דברי הטרוד המשיב להנוגע לדינא לאסור ועל אשר פלפל על ספרי אין פנאי כעת הד"ש:
סימן ט
שאלה אשה אחת אשר דרכה לבשל בבית עשירים על סעודות גדולות סעודות מצוה כנהוג ואירע שבשלה על חתונה גדולה אשר הי' יותר מעשרים אוזות הפטומות ולא בדקה חלקי הוושט הנשאר אצל הראש וכבר נתבשלו ונצלו האוזות אי יש לחוש פן הי' איזה טריפות בוושט הנשאר או נימא בדיעבד אין לחוש להחזיק איסור שאפי' בעל נפש לא צריך למנוע מלאכול לצער את בעל החתונה. תשובה ראש המדברים בענין זה הוא בשו"ת מהר"ם לובלין בסי' כ"א האריך לחקור שאפילו האוסרים בנאבדה הריאה יען ששכיח בריאה כמה מיני טריפות אבל בוושט דליכא חשש רק שמא ניקב בהלעטה איו מחמירין לאסור בדיעבד ומכ"ש אם נבדוק הוושט רק מה שלמעלה לא נבדוק שיש להכשיר וכ' וז"ל שאין כאן חשש כל כך לכ"ע שינקב או יעקר הוושט למעלה ממקום השחיטה ע"י ההלעטה עכ"ל והאריך עוד שאפי' במקומות שנהגו לאסור אם לא נבדוק הוושט גם למעלה אעפי"כ אין לאסור וכ' וז"ל הואיל וכן הוא כמו שהוכחנו למעלה שמצד הדין אין כאן חשש איסור כלל ובודאי לא היתה תקנה כ"א להצריך לבדוק לכתחילה או לאסור להעובר בפשיעה אבל בענין אחר אינו אסור בדיעבד עכ"ל א"כ בנידן שאלתינו דהעשיר לקח אשה המוחזקת בכשרות להכין צרכי סעודה לו יהיה שהיא פשעה בזה שלא בדקה חלקי הוושט הנשארים אצל הראש לא שייך למיקנס להבעה"ב בעבורה וסמכינן על הדין דאין לחוש שמא היה שם טריפות ודוק. אך כפי אשר העיר הצ"צ סי' י"ז דאם לועטין בשבולת שועל אשר צריכין לדחוק באצבע שאל"כ העוף יפזר את הזרעונים א"כ שכיח גם בראש הוושט טריפות בכל אורך הוושט אבל במקום דלועטין בלחמים עגולים דנופל מעצמו אז בראש לא שכיח טריפות דאין דוחקין באצבע לבית הבליעה יעו"ש וא"כ בזמנינו דלועטין בקוקריץ דדוחקין ג"כ באצבע לתוך בית הבליעה ג"כ יש לחוש וצע"ג. וראיתי בפתחי תשובה בסי' ל"ג אות ח' שהביא שהגאון מהר"ז מרגליות האריך כדעת מהר"ם לובלין כי הגם דשכיח רעיתות בוושט אבל רוב מהם אינם נטרפות אבל בריאה שכיח מיעוט טריפות ואין הספר נמצא בידי לעיין בו אבל כן הוא האמת בנלעטין בקוקריץ שכיח רעיתות אבל רוב מהם אין בהם כדי להטריף אבל בריאה שכיח טריפות והוא ג"כ נכלל בדברו מהר"ם לובלין יען שיש בריאה כמה מיני טריפות לכן יתקבץ מיעוט טריפות אבל בוושט אין בו רק ניקב ע"י הלעטה ושכיח רעיתות אבל לא שכיח טריפות ודוק. ואוסף לבאר להקל באשר שמעתי הערה נאה מבני הצעיר הב' המשכיל משה דוד נ"י שאמר שנראה לו להקל בסברא דהא בכל מקום אזלי' בתר רובא דהא לא בדקי' אחר ח"י טריפות רק יען דשכיח ע"י הלעטה נקב צריכין לבדוק דיש כאן דבר הוא הלעטה המכחיש כח הרוב וכל זה אם לא נבדוק אפי' רוב הוושט חיישי' אלו הי' בודקין היינו מוצאים בו טריפות אבל אם נבדוק רוב הוושט אשר הי' מחובר בגוף האווזא ולא ראינו בו טריפות אז אזלינן בתר רובא הלא באווזא זו היה רוב הוושט כשר מהכ"ת לחוש על מיעוט הנשאר אצל הראש שהי' עליו טריפות למה לא ניזל בתר הרוב הלא בדקנו רוב הוושט הנלעט וראינו שלא יצא ע"ו הלעטה מרוב כשירות אשר בעולם ולמה ניחוש שבמיעוט הנשאר מן הוושט יש דבר אשר יורה באצבע שיצא מהרוב עכ"ד דפח"ח. ובודאי אין די בהערות בני נ"י להתיר שלא לבדוק כלל מה שנשאר אצל הראש דהא מתחילה נכנס כל הוושט בספק איסור וצריך לבדוק הכל דאל"כ הכי נאמר דדי לכתחילה שיבדוק הבודק במשמוש היד רק רוב הריאה ונאמר אח"כ דניזל בתר רוב דהך ריאה אלא פשיטא דמאי אולמי הך חלק ריאה משאר חלקים וצריך לבדוק כל הריאה ה"ה צריך לבדוק כל הוושט ודוק. וכן הוא הסברא דצריך לבדוק הכל הגם דבשאר רוב לא אמרינן היכא דאיכא לברורי מבררינן היינו דלא צריך להתחיל לבדוק דמכח הרוב אמרי' דלא חל הבדיקה עליו לחיוב אבל אם כבר צריך לבדוק אז בודאי אמרי' דצריך לגמור בכל חלקיו אפי' מיעוט אחרון מכח דנכנס בחיוב דאיכא לברורי אין רשאי להפסיק עד שיברר הכל כי הלא כולו נכנס בחיוב בדיקה אבל אם נאבד המיעוט בלא בדיקה שפיר אמרי' אם בדק רוב הריאה והיתה יפה וטרם שנגמר בדיקת המיעוט הי' נאבד הריאה באמת והי' כ"ע מודים דכשר אפי' בריאה דשכיח טריפות ומכ"ש בוושט דשכיח רק רעיתות דניקב ודוק. ודוגמה לדין זה נ"ל מבדיקות ריאה גופא שעיקר חיוב בדיקה הוא מחמת סרכות דשכיח וכיון שהצריכו חכז"ל בדיקה צריך לבדוק גם אי לא נתחלפו האונות או לא נמצא אטום או מראה וכדומה דכיון דנחית לבדיקה צריך לברר הכל בדיקה יפה וכן אם לא נבדוק רק מהסרכות או הבודק לא הבין רק בדיקות סרכות מהני בדיעבד דשוב הוה הבהמה כמו גדיים וטלאים עי' בתב"ש סי' ל"ט סעיף ב' וסעיף ד' ועיין בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות וה"ה נ"ל אם בדק רוב ריאה ונאבד דכשר לכ"ע. וחשבתי להביא ראיה מט"ז יו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ב על סתירת ש"ע שם סעיף ט"ז וסעיף י"ז על סעיף ב' דפסק בנאבדה הריאה צריך הפס"מ וכאן לא צריך הפס"מ ותי' וז"ל דודאי אמרי' נשחטה הותרה והוה כזאב שנטל בני מעים וכו' והא דלא מהני לקצת גדולים לומר כן בריאה שנאבדה רסי' זה הוא משום הסרכות מצויות בבהמות וכל הריאה הוא בחזקה זו ואמרי' אילו היתה בפנינו שמא היינו מוצאים בו סרכות שיותר מצוי שנמצא סרכות ממה שלא נמצא וסרכות אוסרות ברוב ריאה זולת מקומות מעוטים שמותר דהיינו כסדרן ע"כ חשו שמא יש סרכות ברובא של ריאה משא"כ כאן בב' הסעיפים ובסעיף ה' דהכל רואים שריאה זו יפה היא כולה רק שבמקום אחד נסתפק בה בזה אם הוא אסורה או לא ודאי לא אמרי' דסרכה אסורה מצוי טפי במקום הזה מסרכא שאינה אסורה ואין שום ריעותא לאיסור דהיינו לומר שהיתה שלא כסדרן טפי ממה שנאמר שהיתה כסדרן וכן בכל הדומה לזה שיש ספק לפנינו שני הצדדים שוים פשיטא שאמרי' בזה נשחטה הותרה עכ"ל הרי שחידש הט"ז הגם אם נאבד הריאה טריפה ה"מ אם לא נבדק הריאה כלל חיישי' על המיעוט דשכיח סרכות בריאה ורוב סרכות טריפה דהמה שלא כסדרן אבל אם בדקנו רוב הריאה והיתה יפה ורק במקום אחד יש ספק אז לא אמרי' להחמיר דניחוש דהי' כאן במקום ידוע הנ"ל סרכא שלא כסדרן אלא תלינן דהי' כסדרן ה"ה דלא חיישינן על מיעוט וושט דהי' בו נקב כיון דבדקנו רוב הוושט והיה כולה יפה ודוק. וכי תימא דיש לפלפל דשאני התם דסמך הט"ז על טעם דנשחטה הותרה וזה שייך בריאה אבל בוושט דהוה ספק נבילה חיישי' אפי' על מיעוט וושט כד דייקת לק"מ דשאה"ת דראינו ריעותא של הסרכא ולא נתברר אי הי' כסדר וכשר או שלא כסדר וטריפה א"כ יהי' ספק דאורייתא והוצרך הט"ז לחדש דאמרי' נשחטה הותרה כיון דלא שייך עוד להחמיר מכח סרכות שכיח בריאה אבל כאן בוושט דלא ראינו ריעותא כלל ורוב וושט נבדק ונראה יפה אז אמרי' דאזלינן בתר רובא דוושט אשר בא מכח רוב עופות כשרים הם ולא חיישי' על מיעוט דוושט אשר לא היה נראה ריעותא עכ"פ ודוק. ואוסף עוד כיון דבמקום השחיטה לא נראה שחין או מראה דהא קצה הוושט הי' נבדק ולא נראה בו ריעותא א"כ לא הוה ספק בשחיטה וכבר הבאתי דעת קדושים בזה בספרי מ"ח ח"ב יו"ד סי' ח"י. סוף דבר בנידן דידן דלו יהיה שהי' נמצא ברוב אוזות אחת או שתום שהי' במקצת הוושט טריפות הי' בטל ברוב מה"ת עכ"פ והגם דמדרבנן לא בטל הלא עיקר החשש אינו כמו שבארתי למעלה דהכל רק חומרא שראויה לעשות כן ולבדוק מכח דהתחיל לבדוק ולברר צריך לברר הכל דהא כל הוושט נכנס בחיוב הבדיקה אבל אם לא נבדוק רק רוב כל וושט וושט הכל מותר אפי' בעל נפש לא יחוש יאכלו ענוים וישבעו לשמוח חתן וכלה או סעודת מצוה כנלע"ד ברור בעזה"י: