שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן מח
שאלה אירע ביבמה שקבלה חליצה בתוך ג' חדשים למיתת בעלה ואח"כ נתגלה שהוא מעוברת אבל לא ילדה בן קיימא ומת היבם החולץ ואח"כ נשאת לכהן ואם צריך להוציאה או לא. תשובה הדבר צריך התבוננות רב כי לא פירש בדברים אם ילדה נפל שלא הי' בודאי בר קיימא או ילדה ומת בתוך ל' יום באופן שילדה נפל ברור הוא דצריך להוציאה אבל אם מת בתוך ל' יום קרוב הדבר שג"כ צריך להוציאה וד' יאר עיני בתורתו. ואקדים במתני' ביבמות דף ל"ה החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' וכו' אין הולד של קיימא וכו' לכאורה יש כאן כדבר שפתים וכך הו"ל לרבי לשנות בלשון קצרה החולץ ליבמתו ונמצאת ילדה ולד של קיימא מותר בקרובותי' וכו' הפילה אסורה לקרובותי' כמו דר"י ור"ל נקטו לשון הפילה וצע"ג. ונ"ל דלשון חכמים מחכים ודבר גדול רמז רבינו בלשונו הטהור דהנה בודאי אם הולד הי' בן ה' או בן ח' חדשים הוה נפל ולא הוה ולד אפי' מדאורייתא אבל אם לא ידעי' אם כלו לו חדשיו ולא חי ל' יום אבל נגמרו סימניו הוה מדאורייתא ולד מעלי' ועיין בתויו"ט פ"ה מנדה ועיין בב"י א"ע סי' קנ"ו וקס"ד ולפ"ז אם הי' רבי שונה בסיפא הפילה אסורה לקרובי' ופסולה לכהונה יש לטעות דווקא אם הי' נפל שאפי' מדאורייתא לא הוה ולד שם אסרו חכמים לקרוביה ולכהונה אבל אם ילדה אפשר שכבר כלו לו חדשיו שאז מדאורייתא נחשב לבר קיימא לא אסרו לקרובי' ולכהונה יען מדאורייתא הי' ולד מעלי' לכך שנה רבי וילדה ומפרש אח"כ אם הולד בר קיימא אז אינו אוסר אבל אין הולד בר קיימא אם אין יודעין בודאי שהוא בר קיימא כגון שמת בתוך ל' יום אפ"ה אסורה לקרובי' ולכהונה הגם שכל איסור קרובים ופסול לכהונה הוא בחלוצה דרבנן ויש לטיבותא מדאורייתא נחשב לולד שלא פעל החליצה מאומה כיון שעכ"פ מדרבנן צריכה חליצה ויש כאן איסור קרובים ופסול כהונה ודוק ועיין ברמב"ם פ"א מה' יבום ה"כ וכן בנמ"י ובטש"ע סי' קס"ד סעיף ב' שמנאו ב' אופני אינו בר קיימא או שהפילה או שלא חי ל' יום אחר שילדה יעו"ש ולפמ"ש מרומז דינם בלשון המשנה שבעבור כן נקט רבי אריכות לשון להודיע שגם אם מת בתוך ל' יש דין הנ"ל ודוק. אך דברי רש"י בד"ה אם אין הולד של קיימא פלאים שכ' וז"ל שהי' נפל עכ"ל ולפמ"ש אפי' לא חי ל' יום ג"כ היה הדין כן ולמה מדייק רש"י שהי' נפל הלא רש"י בעצמו פי' בדף ל"ז בד"ה ספיקא הוא דולד של קיימא הוה דווקא בידעי' דכלו לו חדשים ועיין תוי"ט פ"ה דנדה וצע"ג. ונ"ל דרש"י הבין דרישא ע"כ דווקא בבן קיימא איירי דלולא כן שהי' ספק בן קיימא לא היינו מתירין אותה לכהן כיון שהי' כאן מעשה חליצה (וכן מצאתי אח"כ סברה הנ"ל בב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' כיון דנעשה מעשה חליצה גרע טפי יעו"ש) אבל לקרובי' גם בספק בן קיימא לא נאסרו דהוה ספק דרבנן לקולא רק לכהונה אפי' ריח חליצה פוסל ובסיפא דאוסרין אותה אפי' לקרובי' איירי עכ"ח דווקא בנפל דאם הי' ספק בן קיימא היינו מתירין אותו לקרובי' ועכ"ח דמתני' לא איירי מספק נפל ועיין במרדכי שחידש דין זאת דאחות חליצה מספק יהי' מותר אבל לכהונה פסול יעו"ש (ומה שהניח המרדכי בקו' מיבמות דף כ"ד עיי"ש תוס' ד"ה וס'). וראה בעיניך הלא בסיפא דאיירי לענין הכונס יבמתו מעוברת וקתני אם הולד של קיימא חייב בקרבן ואם אין הולד של קיימא יקיים והך ולד של קיימא הוה בודאי הפי' ודאי בר קיימא דאל"כ איך יבוא חטאת וגם הך ולד שאינו של קיימא עכ"ח בודאי נפל איירי דאל"כ שמת תוך ל' יום איך יקיים אותה הא מדאורייתא עכ"פ ספק אשת אחיו הוא וכן מבואר בתוספתא פ"ו דיבמות וז"ל ספק בן קיימא ספק אינו של קיימא מטילין עליו שני חומרות עכ"ל וא"כ כמו דאיירי רבי לענין הכונס יבמתו מעוברת בבר קיימא הוה הפי' בודאי בר קיימא ואינו בר קיימא הוה הפי' בודאי אינו בר קיימא ה"ה לענין החולץ למעוברת איירי ג"כ או בודאי בן קיימא או בודאי אינו בר קיימא שהוא נפל אבל מספק נפל לא איירי כלל מתני' ולכן דייק רש"י אינו בר קיימא שהי' נפל ודוק בזה היטב וכן מצאתי בש"ע סי' קס"ד אם הפילה רשאי לקיים אותה אבל אם לא חי ל' צריך ליתן לה גט עיין שם סעיף ה' [ב"ש סק"ו] שנתקשה על ב"ה ולדעתי פלא שלא הביא שאפי' בספק בן קיימא כ' התוספתא נותנין עליו שני חומרות וכעת צע"ג אצלי. היוצא מזה דלשון המתני' מורה שלא מבעי בודאי נפל דיש פסול כהונה אלא אפי' מת בתוך ל' יום יש פסול כהונה. אך בדיעבד אם נשאה אותה כהן אם צריך לגרשה סובר הנמ"י דצריך לגרש אותה אפי' אם מת הולד בתוך ל' יום עיין בנמ"י במתני' יבמות הנ"ל וכן ביאר הב"ש בשמו בסי' קס"ד ס"ק ו' יעו"ש שהאריך. אבל ראיתי לפני משה בירושלמי שחקר איך הדין לר"ל אם נשאה לכהן אם צריך להוציאה באופן שמת היבם ולא קבלה פעם שנית חליצה והביא הנמ"י הנ"ל דפסק שצריכה גט והשיב עליו הלא לר"ל לא הוה חליצת מעוברת שם חליצה ומ"ש תוס' כאן בתי' הראשון דמדרבנן צריכה חליצה אפי' בדיעבד אבל מדאורייתא הוה חליצה דתוס' אזיל לר"י דלולא כן מאי הביא תוס' ראי' מהך דחולץ תוך ג' הלא שם דלא היתה מעוברת לכך מהני בדיעבד אבל בחולץ למעוברת בודאי נוכל לומר דצריכה חליצה אלא עכ"ח התוס' אזיל לר"י דגם חליצה מעוברת הוה חליצה יעו"ש שהאריך. ולע"ד נראה במכ"ת הקדושה עומק דברי התוס' נהפוך הוא דתוס' חקרו רק לר"ל ואעתיק דברי תוס' בד"ה ונמצאת וז"ל א"כ אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך ג"ח לאו חליצה הוא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהי' לה ג"ח ומפרש בגמ' טעמא כיון דאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ואר"י דניהו דלא הוה חליצה מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוה חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחי' בתוך ג' צריכה להמתין ג"ח משמע דלא בעי חליצה עכ"ל דלכאורה השתוממתי לדעת הלא מדברי ר"י שתי' דמדאורייתא הוה חליצה ניכר שתוס' הקשה שגם מדאורייתא לא מהני החליצה בתוך ג' וכן משמע לשון קו' התוס' וז"ל דתוך ג"ח לאו חליצה הוא עכ"ל וקשה איך עלה על דעת תוס' דלא מהני מדאורייתא הא דאינו עולה לחליצה הוה רק הטעם דאינה עולה ליבום דשמא היא מעוברת ובועל אשת אחיו שלא במקום מצוה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן מבואר בדף מ"א רש"י ד"ה משום דר"י יעו"ש וא"כ הלא לר"י הוה הדין אפי' אם ידע שהיא מעוברת ובעל אותה הוה ביאה אם הפילה לבסוף דהא ר"י אמר ביאה מעוברת הוה ביאה וא"כ איך אפשר שבתוך ג"ח שהיא ספק מעוברת ולא יהי' מועיל בדיעבד אם בעל אותה זה א"א ועכ"ח כתי' רש"י דלקמן דדרש הגמ' הוה רק אסמכתא לאסור לכתחילה אבל בדיעבד מהני וא"כ איך הקשה תוס' שלא יהי' אפי' איסור קרובי' בחולץ תוך ג' אפי' בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה אמנם פתשגן הדברים המה כך בודאי לר"י דסובר ביאת מעוברת או חליצה מעוברת מהני ע"כ אמרי' פסוק זה דלא חפץ יחפוץ האיש לקחת הוא אסמכתא אבל לר"ל אפשר לומר דחולץ בתוך ג"ח אפילו בדיעבד לא מהני יען דעיין עליו אם יש לו בן ופסוק דלא יחפוץ ממעט דכמו שאינו יוכל לייבם אותה ה"ה שלא יוכל לחלוץ אותה וגם מה"ת לא מהני החליצה אפי' בדיעבד כמו שלא מהני היבום בדיעבד ואז פשיטא אם חלוץ לה לא נאסרו הקרובים דבשלומא בחולץ למעוברת אחר ג"ח אסרו רבנן ועשו חומרא יען דלא אתו למשרי חלוצה לכהן דהא לאחר ג' משכחת חליצה כשרה שאז היא פסולה לכהן וממילא אסרו אפי' חליצת מעוברת אבל תוך ג' דלא משכחת לר"ל חליצה כשרה ולא שייך חומרא הנ"ל ואז פשיטא דליכא איסור קרובים כלל וזה הוא כוונת התוס' א"כ בתוך ג' איירי למה אסרו הקרובים כלל הא לאו חליצה הוא דילפי' זאת מקרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולר"ל נשאר זה דרש דאורייתא והבן זה. וע"ז תי' התוס' בשם ר"י דמדאורייתא מהני בתוך ג' החליצ' אם נגלה לבסוף דלא היתה מעוברת כלל דבשלומא אם היא עכ"פ מעוברת דורש ר"ל עיין עליו אם הולד יהי' בר קיימא אבל כל זמן שלא ידענו אם היא מעוברת ל"ש דרש עיין עליו וכן משמע מתוס' ד"ה ור"ל וז"ל הואיל ובאותו שעה ראוי' להתקיים עכ"ל והבן דצריך להיות דבר לפנינו אשר מעורר אותנו לעיין עליו ומדאורייתא אם נגלה לבסוף שלא היתה מעוברת מהני החליצה בדיעבד דפסוק לא יחפוץ האיש לקחת הוה רק אסמכתא ושוב תי' עוד שאפי' מדרבנן מהני חליצה בדיעבד אם לא היתה מעוברת נמצא דמשכחת חליצה כשרה אפי' בתוך ג"ח שאז היא אסורה לכהן ממילא אפי' אם היתה מעוברת וקבלה חליצה בתוך ג' ג"כ אסורה לכהן מדרבנן לחומרא שלא יבא מכשול ויתירו חליצה לכהן ומעוברת תוך ג' הוה כמו אחר ג' ודוק וממילא מבואר דתוס' בב' תרוצים לא חקרו כלל על חליצת מעוברת רק על חליצת תוך ג"ח ולא היתה מעוברת רק ממילא מסובב שגם בחליצת מעוברת תוך ג' אסורה לקרובים כמו חליצת מעוברת אחר ג' וזה הוא אמת בעזה"י. שוב מצאתי לתוס' בדף מ"א ע"ב בד"ה קרא עליו וז"ל לר"ל ל"ל קרא דר"י וי"ל דר"ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום עכ"ל מבואר כמ"ש דלר"ל דרשי' דאינה חולצת תוך ג' מכח פסוק זה דלא יחפוץ ובו יש לפרש לר"ל דהוה דאורייתא או שהוה עיכוב מדרבנן או שהוה רק לכתחילה והוא ברור בעזה"י. אמנם גם בסברה נ"ל דנמ"י לשיטתו אזיל דהנה מבואר בגמ' ר"י סובר דמהני חליצה מעוברת דאגלאי מלתא למפרע שהיתה בת יבום וחליצה שהרי הפילה ור"ל פליג דאמ"ל לא אמרי' ולכאורה אין הבין במאי פליגי ר"י ור"ל ביבמה הלא פלוגתא זו אי אמרי' אמ"ל או לא שייך בכל הש"ס אך פשתגן הדברים הוא כך בודאי במקום אשר לא חסר רק הזמן לדעת את הנעלם אז בודאי אפי' ר"ל מודה דאמרו אמ"ל דהוכיח סופו על תחילתו אבל כאן ביבמה שהפילה יש באפשרות בשעה שחלץ לה הי' העובר ראוי' להיות בר קיימא ואח"כ בא איזה מקרה לא טהור גברא ונעשה נפל ע"כ מזה שיצא נפל לעולם אין הוכחה שגם מעיקרא הי' נפל ואם אמת שהולד הי' בשעת חליצה ראוי' להקמה בודאי לא מהני החליצה הלז דתורה אמרה ובן אין לו והי' אז עיין עליו רק ר"י סובר מדהשתא נפל אמרי' גם מעיקרא בשעת החליצה הי' נפל אשת בל יחזה שמש ור"ל פליג ואומר שבשע' חליצה הי' ראוי' להיות בר קיימא ואח"כ נעש' נפל והבן. וראה שנמ"י כ' וז"ל ופסק תלמודא דגמ' כר"ל דחליצה מעוברת לאו שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע שהעיבור לאו כלום הוא ואע"ג דקי"ל בהרבה מקומות אמ"ל שאני הכא שאם בשעה שחלץ לה הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבוא לכלל לידה אה"נ דההוא עובר כמאן דליתא דמי' וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דאם באמת הי' הולד זה נפל מעיקרא מודה ר"ל דחליצה כשירה ולא נקרא חליצת מעוברת רק ר"ל חושש שמא בשעת חליצה הי' באמת ראוי' להיות בר קיימא ואז לא מהני החליצה ולכן צריכה חליצה אחרת אבל זה דווקא לחומרא חייש ר"ל שמא הי' בר קיימא בשעת חליצה אבל להקל אם נשאת לכהן אמרי' בהיפוך דלמא מהריון ומבטן הי' נפל וחליצה קמייתא מהני וא"כ היא ספק חלוצה לכהן וצריך לגרשה בגט ודוק בזה כי נכון מאוד דנמ"י לשיטתו אזיל. ולכאורה עדיין קשה למה ניחוש שלא להקל ספק חליצה לכהן דהוה רק איסור דרבנן כנודע וא"כ אי כל הטעם גם לר"ל משום ספק שמא לא הוה בר קיימא ויהי' מהני חליצה קמייתא הוה רק ספק איסור דרבנן וניזל להקל לאמור הולד הי' אז בשעת חליצה בר קיימא ולא הוה חליצה כלל וא"כ ספק דרבנן לקולא וצע"ג אמנם לק"מ כיון שבודאי הי' כאן מעשה חליצה ואם באמת לא הי' הולד בר קיימא היא נעשית חלוצה בזה אסרו רבנן הספק ודוק. וראי' לזה מדברי הב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' שחקר הגם שמקיל בש"ע באשה שצריכה חליצה מספק דרבנן אם נשאת לכהן ולא תחלוץ עוד כגון במת הולד תוך ל' יום אבל אם חלץ למעוברת ומת הולד תוך ל' יום ונשא אח"כ לכהן תצא יען דנעשה בה מעשה חליצה ודוק. ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי ליישב קו' תוס' יבמות דף כ"ד דשם אמרי' ספק חליצה לכהן מותר ובהחולץ אמרי' אם מת הולד תוך ל' ונשאת לכהן לא תחלוץ כדי שלא תאסור לבעלה ועיין במרדכי פ' החולץ וכן הוא קשה לשיטת נמ"י ביבמות שכתב אם נשאת לכהן תצא וכי חלילה נעלם ממנו גמ' ביבמות כאשר העיר הב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' וכן מצאתי הערה נפלאה בח"מ בא"ע סי' ל' כ' הך דין דספק חלוצה מותרת לכהן ובסי' ז' כ' הטור שבן ספק חלוצה הוא ספק חלל יעו"ש. ואמרתי בקיצר הערה אחת בשלומא ביבמות דהוה ספק למי שכנסה אם היא יבמה או היא חלוצה מאיש אחר אז ליכא אצלו חזקת איסור וספק חליצה מותרת אבל אם כהן נשא ספק חלוצה שמת הולד תוך ל' יום דהי' לאשה זו חזקת איסור כשמת בעלה דהא ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם ונמצא דהיא היתה אסורה לכל העולם רק שיש לפנינו ב' היתרים (א) אם תלד ולד יפעל הלידה פטור שתהי' מותרת אפי' לכהן (ב) שתקבלה חליצה ופועל החליצה פיטור לישראל ולא לכהן וא"כ אשה זו היתה מתחילה בחזקת איסור לכהן עכ"פ מכח איסור יבמה לשוק ויש ספק אם בא לה היתר מכח ולד ונעשה היתר אפי' לכהן או בא הפטור מכח חליצה ונשארת לכהן באיסור חלוצה ומחזיקין מאיסור לאיסור ואפי' בדיעבד תצא מכהן מכח ספק חלוצה ודוק. סוף דבר הכל נשמע דצריך הכהן לגרשה משום איסור חלוצה אשר חל עלי' ע"י מעשה חליצה הנעשה כנלע"ד בעז"ה. ואיידי דאיירי לא אמנע מלהעתיק דבר מחדושי אשר הערותי על מתני' יבמות שם וז"ל לשון רשב"א במתני' דכאן פלא בעיני שהקשה קו' התוס' למה לא נקט החולץ למעוברת ותי' וז"ל א"נ י"ל משום סיפא נקטי' דקתני הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת דלא מתני' לי' הכונס ליבמתו מעוברת דלא ברשיעי עסקי' דמעייל נפשי' בספק כרת עכ"ל ולא ידעתי למה קורא רשב"א ספק כרת כיון דרוב ולדות בר קיימא (ועיין פ' שור שנגח) א"כ הוא מעייל נפשי' בודאי כרת דרוב דאורייתא הוא וצע"ג בעיני וראה פלא דנמ"י כ' במתני' וז"ל וכ"ש בסיפא דהכונס שהי' רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא עכ"ל ונ"ל שרשב"א סובר דרוב לא נתחדש רק לענין מה שנוגע לעונש ב"ד הן בממון או מלקות או מיתה אבל באיסור כרת שלא נתחדש רק בין אדם למקום בלבד אז לא הוה לרוב דין אלא כמחצה על מחצה ספק יש כאן איסור או לא ועיין בש"מ בב"מ דף ו' ודוק ואכתי קשה לי בלשון רשב"א שם שכ' וז"ל ובגמ' נקט החולץ למעוברת משום ר"י ולהודיעך כוחו דאפי' חלץ למעוברת ידוע הוה שמשעה ראשונה הוה חליצה של ספק אפ"ה הוה חליצה עכ"ל וקשה למה קראה ספק הלא רוב יולדות ולד של קיימא ויש כאן רוב שלא תהי' חליצה ואעפ"כ הוה חליצה והי' לו לנקוט אעפ"י שע"פ רוב לא תהי' חליצה אעפ"כ מהני והוה רבותא יותר וצע"ג. ונ"ל דרשב"א סובר הא דאזלי' בתר רוב ויש לרוב כח יותר מספק הוא דווקא בדבר שאין הכרח לברר הדבר שנדע אם הי' מן המיעוט או מן הרוב כמו בבהמה דאין אנו בודקין אם הבהמה היא טריפה הגם שאפשר להתברר שהיא טריפה כגון שנמצא בתוך אכילה איזה טריפות אז אמרי' בהיפוך שסמכי' על הרוב ולא ימצא טריפות אבל בדבר שבודאי יתברר אז אין לרוב כח יותר מן המיעוט ונקרא רק ספק אך דבר זה חדש הוא וכבר חקרתי בזה בגמ' ר"ה לענין דרוב אלול הוא חסר עיין שם בגמ' ובפלוגתת רש"י ותוס' ועיין בטו"א פ"ג שהאריך איך ע"א נאמן נגד רוב יעו"ש וצ"ע בכמה מקומות והזכרתי להערה בעלמא ובמקו"א אבאר אי"ה: