שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן מז
שאלה במעשה בשני אחים שהי' שותפים במסחר ובאו מיריד ולמחר נתעולל עליהם עלילה ברשע עד שמת אחד בו ביום מרוב הפחד ולא הניח זרע ובא האח לחכם העיר וגילה לו כי הוא יצרך לברוח להמלט על נפשו ע"כ אם לא יהי' החליצה למחר תהי' אשת אחיו המת עגונה והושיב החכם העיר ב"ד ביום המחרת ונעשה החליצה ואחר החליצה גזר בח"ח שהוא לא תנשא עד שתקבל מהב"ד כתב היתר לנשואין ועל העומדים שם גזר שלא יזכר על האשה שם חלוצה ואחר שעברו צ"ג יום מיום שמת בעל האשה שנחלצה באתה האשה לאשת החכם וגילתה לה שהיא תאמין בעצמה שהוא מעוברת מבעלה שמת כי הי' ליל טבילה ובעל אותה פעמים בלילה לפני מותו וכאשר הגידה אשת החכם זאת לבעלה אמר להגיד לה הלא עכשיו היא מעוברת ואח"כ תהי' מיניקת ואסורה לינשא וכאשר יעברו זמן מינקת תבוא לב"ד ובתוך הזמן נסעה האשה למרחוק ומת הילד כאשר הי' רבע שנה והיא נשאת לכהן ונעשה רעש גדול כי היא קבלה חליצה ואסורה לכהן וצריך להוציאה בגט. תשובה הדבר נאחז בסבך החקירה והדרישה אם הכהן צריך לגרש אותה מטעם איסור חליצה ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י. מראשית אחקור על מעשה החכם שנתן חליצה קודם שעברו ג' חדשים הלא הרמ"א בא"ע סי' קס"ד סעיף א' כ' וז"ל וי"א דכל שחלצה בתוך ג' חדשים בין נמצאת מעוברת והפילה או לא נמצאת מעוברת הו"ל חליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת מכל האחין ואם אין אחין אחרים יחלוץ זה אחר ג"ח שם בהגמ' עכ"ל וא"כ בנ"ד הגם דליכא אחים אחרים צריך האח החולץ לחלוץ פעם שנית ומאי פעל החכם שצוה לחלוץ בתוך ג' חדשים וצע"ג. ואמרתי דבר עמוק בלב איש ואקדים דברי הגמ' ביבמות דף ל"ה החולץ למעוברת ר"י אומר אין צריכה חליצה מן האחין ור"ל אומר צריכה חליצה מן האחין יעו"ש י"ל למה לא בחרו לומר ר"י אומר החולץ למעוברת והפילה מהני החליצה ראשונה ור"ל אומר לא מהני וממילא ידענו אם צריכה חליצה אחרת או לא וצ"ע להבין ועיין רש"י דהוסיף וז"ל דהך חליצה מעליותא הוה עכ"ל וזה הי' לר"י לומר ורש"י יוסיף אין צריכה חליצה מן האחין עוד ק"ל הלא בלשון זה שבחרו יש לטעות דאפשר לחשוב דדווקא מן האחין לא צריכה חליצה אבל מאותו חלוץ צריך לחלוץ פעם אחרת אבל אם ינקוט חליצה ראשונה מהני אז אין מקום לטעות עוד וראה שרשב"א כ' וז"ל אינה צריכה חליצה מן האחין לאו דווקא נקט מן האחין שבין ממנו ובין מן האחין אינה צריכה חליצה עכ"ל הרי שהרגיש הרשב"א שיש לטעות שצריכה חליצה אחרת מן החולץ הזה אפי' לר"י רק פליגא אי צריכה חליצה מן האחין וצ"ע ומה שתי' הרשב"א דנקט לאשמעי' רבותא לר"ל דהוה חליצה פסולה וצריכה חליצה מן האחין דווקא הוא פלא הלא טוב לאשמעי' כח דהתירא שגם ממנו של החולץ לא צריכה עוד חליצה ויותר מזה קשה לשיטת הרמב"ם דפוסק שגם החולץ יוכל לחלוץ א"כ למה נקטו לענין האחין וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר חדש בעזה"י דיש לחקור אם יש בחליצת מעוברת דין חליצה פסולה שבעבור כן דווקא אחין חולצין ולא הוא ועיין ברא"ש איך יהי' הדין אם אין כאן עוד אחין מי נימא שלא צריכה עוד חליצה מהך החולץ פעם שנית דהא ממנו כבר נפקע זיקתו בהך חליצה פסולה והוה כאלו אין כאן יבם כלל או נימא אם יש כאן אחין צריכים המה לחלוץ אבל אם אין כאן צריך הוא לחלוץ פעם שנית דלא נפקע ממנו זיקתו לגמרי רק נגרע כחו כנגד כח אחין אבל אם אין כאן אחין עדיין היא זקוקתו וצ"ע. והנה אם נחליט שחליצה של מעוברת הוה דין חליצה פסולה דנאמר דניהו דאמרי' שחליצה מעוברת לא פוטר אותה לגמרי אבל עכ"פ הוה התחלת חליצה והוה כחליצה פסולה לענין שאם אין כאן אחין לא צריכה חליצה כלל אפי' לר"ל וא"כ כל פלוגתא של ר"י ור"ל הוה רק לענין אם צריכה חליצה מן האחין אבל אם אין כאן עוד אחין אינה צריכה חליצה עוד מן החולץ לכן נקטו לה כשהיתה מעוברת פלוגתתם לענין אחין אבל מיני' דידי' של החולץ פשיטא דלא צריכה חליצה כלל אבל אם הי' נקטו פלוגתתם אי חליצה ראשונה מהני או לא מהני אז היינו סוברים דר"ל צריכה חליצה אפי' מהחולץ ודוק. אמנם הדבר קשה לומר כן דכיון דסובר ר"ל דבן אין לו ממעט מעוברת אז מסתבר דאין לחליצה מעוברת דין חליצה פסולה ועיין ברמ"א סי' ס"ג סעיף ה' דאל"כ לשמואל דסובר דחליצה פסולה פטרה נפשה לא תהי' צריכה חליצה עוד אלא עכ"ח דלא נפקע זיקתו של החולץ ואם אין כאן אחין צריך הוא לחלוץ שנית, וראה מה מתקו מדבש דברי תוס' בד"ה צריכה חליצה וז"ל לאו דווקא מן האחין ה"ה דלא נפקע נפקע זיקת החולץ עכ"ל. ולפי הבנה פשוטה דדברי תוס' הנה כדברי רמב"ם או הוא או אחין וכן הוא בש"ע סי' קס"ד ודלא כרא"ש הי' לתוס' לומר ה"ה מן החולץ דלא הורע כוחו או לא הורע זיקתו כי ההבדל מבואר דאם כתבו דלא הורע הוא שלא נאמר שטוב לעשות החליצה משאר אחין והשמיעו דהוא עם האחין שווים בכחם לחלוץ אבל אי ס"ד דנפקע זיקת החולץ אז כבר א"א לו לחלוץ כלל אפי' ליכא אח אחר וצע"ג ולפמ"ש נכון מאוד דתוס' גילה דלא תטעה שר"ל מודה דאם ליכא אחין שלא צריך הוא לחלוץ פעם שנית דהא כבר נפקע כחו קמ"ל דלא נפקע זיקת החולץ ודוק. אך א"כ הדרה הקו' דקשה אם יש לטעות בלשון זה דלא צריכה חליצה מן החולץ פעם שנית למה בחרו בלשון אי צריכה חליצה מן האחין ינקטו פלוגתתם על גוף החליצה אי היא כשירה או לא ואין כאן מקום לטעות וצע"ג (ומה שתי' תוס' עוד שם א"נ אחיו של מת קאמר נפלאת בעיני א"כ קשה ינקטו סתם ר"י אומר אין צריכה חליצה אחרת ור"ל אומר צריכה חליצה אחרת ונכלל בו בין הוא ובין אחיו ולא יזכירו כלל ב' תיבות מן האחין והוא פלא ונ"ל דלתי' הראשון יש עכ"פ קדימה לאחין אבל אם אחין של מת קאמר אז יש הברירה או הוא או שאר אחין ולכן נקטו זה הלשון ודוק ועיין רא"ש שכ' ג' תרוצים וז"ל והאי מן אחין לאו דווקא דה"ה נמי מצי איהו חלץ לה דחליצה קמייתא לאו כלום הוא ולא פקע זיקתו א"נ אחין של מת קאמר א"נ אע"ג דחליצה קמייתא לאו כלום הוא מ"מ הורע זיקתו והויא כאלו נתן גט ולא מצי תו חלוץ לה חליצה כשירה עכ"ל והנה בתי' הראשון קשה למה כ' ולא פקע זיקתו הי' לו לומר לא הורע זיקתו דגם אם לא נפקע עכ"פ יוכל להיות שהורע זיקתו ובתי' הג' יחדש דבאמת הורע זיקתו וצ"ע ולפמ"ש נכון דבזה מודה הרא"ש שגם לתי' הראשון יש להאחין דין קדימה רק שלא לטעות שאם אין כאן אחין לא תצטרך ממנו חליצה כלל דכבר נפקע זיקתו קמ"ל דלא ובתי' השני מחדש שיש לו דין שוה עם שאר אחיו ויכול לחלוץ אפי' אם יש כאן אחין ותי' הג' הוסיף שאם הוא יתן חליצה יהי' רק חליצה פסולה והגם שרא"ש פוסק כשמואל שחליצה פסולה פוטרת נפשה עכ"פ אם יש אחין צריכין המה ליתן חליצה כשרה ואם אין כאן אחין צריך הוא ליתן חליצה פסולה ועיין ברמ"א סי' קס"ד סעיף א' ובב"ש שם ודוק. היוצא מזה דעדיין אין כאן חליצה פסולה אבל אם יחזור ויתן החולץ הזה חליצה אז יתהוה חליצה פסולה אבל אם יחלוץ א' משאר אחין אז אין כאן חליצה פסולה ובזה פליאה נשגבה בעיני על הב"ש בסי' קס"ד סק"ז שכ' דלשון רמ"א שכ' וז"ל וי"א דלא יחלוץ לה הוא אלא אחד משאר אחין עכ"ל וכ' הב"ש הוא לאו דווקא דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין יעו"ש והוא פלא בעיני שאם אחד משאר אחין יחלוץ לה לא הי' מעולם כאן חליצה פסולה דהא חליצה ראשונה לא נחשב לחליצה כלל רק אם החולץ יחזור ויחלוץ לה אז יהי' כאן חליצה פסולה ואולי כוונתו לפי מה שהביא הרמ"א בסעיף א' דעת המרדכי שגם זה נקרא חליצה פסולה ה"ה הי' לו לכתוב כאן שצריכה חליצה מכל אחין ודוק). ונלע"ד לתרץ הקו' והוא דרמ"א בסי' קס"ד מביא בשם המרדכי דחליצה מעוברת יש לו דין חליצת פסולה וצריכה חליצה מכל אחין ולכאורה נפלאת מאוד הלא לר"ל לא הוה חליצת מעוברת חליצה כלל וא"כ יחלוץ לה א' משאר אחין ומעולם לא הי' כאן חליצה פסולה אמנם סברתו כך דלר"ל ממועט חליצה מעוברת מפסוק ובן אין לו עיין עליו אם יש לו ומפסוק הזה ממועט רק שהחליצה לא יתיר אותה לחוד ותמיד יש עלי' עין ב"ד עד שתלד אבל עכ"פ הוה חליצה פסולה כמו חליצה בשמאל ולפ"ז פלוגתתם אי צריכה חליצה מן האחין הכוונה מכל האחין דלר"י הוה חליצה כשרה אפי' ולא צריכה חליצה אפי' מן האחין וכ"ש שמן החולץ לא צריכה חליצה עוד דממנ"פ אם חליצה ראשונה כשרה פשיטא דלא צריכה ממנו עוד חליצה ואם נטעה שהיא חלוצה פסולה א"כ היתה צריכה חליצה מן האחין ולר"ל באמת צריכה חליצה מן כל האחין דהוה חליצה פסולה ולכן נקטו עיקר פלוגתתם לענין אי צריכה חליצה מן האחין ודוק. ובזה מיושב פליאה נשגבה איך פסק הגהת מרדכי סוף גיטין שאם נחלצה בתוך ג' חדשים אפי' לא היתה מעוברת צריכה עוד פעם שנית חליצה איך נעלם ממנו דברי גמ' אשר הביא תוס' לראי' שאפי' מדרבנן אין צריכה עוד חליצה מדף מ"א יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג"ח צריכה להמתין אבל אינה צריכה עוד חליצה וצע"ג ויותר פליאה בעיני הלא כל ראי' שהביא המרדכי שם המה מן התוספתא פ"ו דיבמות יעו"ש והלא שם בתוספתא באותו פרק כ' יבמה שחלץ לה יבמתה בתוך ג"ח צריכה להמתין עד סוף ג"ח עכ"ל ואיך ראה המרדכי חד תוספתא ולא ראה האידך דמהני החליצה בתוך ג"ח והוא פלא. אמנם נ"ל דמרדכי סובר דבאמת ממנו כבר פקע זיקתו אם חליצה ראשונה היא חליצה פסולה לא יוכל עוד לחלוץ חליצה כשרה וחליצה פסולה כבר היתה רק אם יש כאן אחין צריכה חליצה מן כל האחין אבל אם כל האחין חלצו לה אז כאשר היתה מעוברת או אם אין לה אלא יבם אחד אשר חלץ לה כשהיא מעוברת אז באמת אין צריכה חליצה עוד כי מה יוסיף פעם שנית חליצה פסולה וכיון שכבר חלץ לה לא יוכל ליתן עוד חליצה כשרה וזה שחקר המרדכי שם אי יחלוץ לה החולץ פעם שנית או יחלוץ לה האחין הכוונה אם נאמר דחליצת תוך ג' לא הוה חליצה כלל אז יוכל לחלוץ לה האי חולץ ולא צריכה חליצה מן האחין אבל אי חליצה ראשונה הוה חליצה פסולה ממילא נדע דהאי חולץ לא יוכל לחלוץ עוד כי מה יוסיף חליצה פסולה אבל צריכה חליצה מן כל האחין וע"ז השיב המרדכי דדרש זה הוה דרש דאורייתא כיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה והוה כחליצה מעוברת דג"כ ממועט יען שאינה עולה לחליצה ה"ה שאינה עולה ליבום וצריכה חליצה מן כל האחין וממילא שלא צריכה חליצה מן החולץ הראשון אבל בגמ' דף מ"א נקטו יבמה שחלצו לה אחין היינו שכל האחין חלצו לה בתוך ג"ח ובתוספתא שחלצו לה יבמה שאין כאן אלא יבם אחד אז בודאי לא צריכה חליצה עוד כי מה יוסף אם תקבל חליצה פסולה ודוק. ולפ"ז מ"ש הב"ש בסי' קס"ד על הרמ"א שאם אין כאן אחין צריך הוא לחלוץ פעם שנית וכ' שהוא מבואר במרדכי ולפמ"ש זה אינו דמרדכי כ' זה בהשאלה אם נימא דחליצה ראשונה לא היתה חליצה כלל ממילא יוכל הוא ליתן חליצה כשרה אבל באמת דפסק המרדכי דחליצה ראשונה הוה חליצה פסולה אז מודה המרדכי אם אין כאן אחין לא צריכה ממנו עוד חליצה ודוק. וא"כ בודאי הציל חכם העיר את העלובה מן חבלי עגונה דאם לא תהי' מעוברת ואין כאן אלא הך אח שחלוץ לה לא תצרך לקבל ממנו עוד חליצה ובפרט במקום עיגון יש לסמוך על דעת המחבר ועיין בט"ז שחולק על המרדכי וגם אנו הארכתי בחידושי להקשות שא"כ דהוה חליצה פסולה א"כ מאי הקשה הגמ' לר"ל למה פסולה לכהונה ועיין גיטין דף כ"ד בכל אופן יפה עשה החכם דבר בעתו ודוק. אמנם לנידן שאלתינו אם הכהן צריך להוציאה לפום רהיטא משמע דלא צריך דהי' חליצה למעוברת וילדה ולד של קיימא דהא הי' חי ג"ח ומבואר להלכה פסוקה בש"ע א"ע סי' קס"ד סעיף ב' וז"ל החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם הולד של קיימא אין החליצה כלום הוא מותר בקרובותי' ולא פסלה מן הכהונה עכ"ל והוא ממשנה מפורשת וא"כ פשיטא אם נישאת לכהן שלא צריך להוציאה דאפי' לכתחילה מותרת לינשא לכהן וא"כ מאי הוה שהיא קבלה חליצה הא לא הוה חליצה כלל ואין ברעש שעשו ממש כמובן. ואחר שירדתי לעומק העיון נ"ל שהוא רעש גדול והכהן צריך לגרשה ואשר יתן ד' בפי אדבר לפני יודעי דת ודין והמה יפסקו הדבר במתני' יבמות דף ס"ז ע"א בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת י"ל למה נקט מתני' והניחה מעוברת שמשמע שבשעה שמת עברו מ' יום משעת הטבילה שאז אשה נקראת מעוברת שכבר נגמר יצירת הולד וגם נקטו והניחה מעוברת שלא יאכלו עבדים מפני חלקו של עובר שמשמע שכבר ניכר העובר אז לא יאכלו העבדים ולא נקטו רבותא יותר בת ישראל שניסת לכהן ומת לא יאכלו עבדים בתרומה שמא היא מעוברת ויש לעובר חלק לכן לא יאכלו עד שיעברו ג' חדשים ומכ"ש שנדע אם כבר היא מעוברת וצ"ע להבין. ונלע"ד לחקור והוא דלכאורה קשה כיון דרישא איירי שיש לאשת כהן עוד בנים רק שחיישי' שמא יהי' העובר זכר ויש לו חלק לפסול העבדים מתרומה והא כל דבר אוקמי' אחזקה והלא עד עתה היו לעבדים הנ"ל חזקת היתר לתרומה ואיך נוציא אותם מחזקה מכח ספק וצ"ע אמנם לק"מ הלא חזקת היתר דמעיקרא כבר נפסק כיון שמת אדונם הכהן ויש ספק אם יש להם אדון חדש שהוא כהן או אדון זר ואין להם חזקה כלל דירושת הבנים הוה כאלו קנו עבדים בשוק ואם העבדים לבנים שכבר נולדו וממילא קנה אותם אדונים כהנים ומותרים בתרומה ואם המה לעובר הזר הוה כאלו קנו אותם אדון ישראל ואסורים בתרומה אבל חזקת היתר ממה שאכלו כבר תרומה בודאי נפסק דהא הוא מת ואין לו עוד קנין בהם ולכן העבדים אסורים בתרומה והבן זה מאוד. אמנם לפ"ז יש לחדש דבר בעזה"י אם בשעת מיתת הכהן עדיין לא עברו על אשתו מ' יום משעת בעילה לו הגם שנתעברה עכ"פ עדיין הוה רק מיא בעלמא עיין דף מ"ט ולא נקרא עובר ועיין בש"ך ח"מ סי' ר"י שאפי' ירושה שבא ממילא לא קנה עד מ' יום דלא נקרא עובר וממילא בשעה שמת הכהן נפלו העבדים לפני הבנים שכבר המה בעולם ומותרין בתרומה דבכל אופן אפי' אם אמם מעוברת בכל זאת אין לעובר חלק בעבדים עדיין וממילא העבדים המה רק של בנים הקיימים והוים קנין כספו של כהן ואז אם יגיע יום ארבעים ויורש העובר בבטן אמו כפי חלקו ונפסק חזקת היתר שלהם בודאי אמרינן אוקמי העבדים אחזקת היתר שעד עתה היו מותרין לאכול מפני הבנים שכבר נולדו ועתה נולד הספק אולי העובר הוא זכר ואולי היא נקיבה ואז אמרי' אוקמי אותם אחזקת היתר ומותרין לאכול בתרומה ודוק וכן אם אין כאן בנים מכבר הי' מותרין העבדים לאכול בעבור המשפחה לכה"פ עד מ' יום ויש ספק אולי האשת כהן אינה מעוברת כלל ואוקמי העבדים אחזקת היתר ומותרין לאכול בתרומה עד שיהי' ניכר העובר ואז בין אם יהי' זכר או נקיבה אין עוד העבדים למשפחה ודוק. ולפ"ז נכון מאוד לשון המתני' דהנה בבת כהן שניסת לישראל דכתיב בתורה וזרע אין לה ושבה אל בית אבי' כנעורי' ודרשי' פרט למעוברת ואמרי' לקמן שמותרת בתרומה אפי' אם נידן אח"כ שהיא מעוברת היא מקולקלת ממ' יום ואילך אבל לא מקודם וכ' הרמב"ם בה' תרומות פ"ח שעד מ' יום לא נקרא עובר וממילא שלא נקראת האשה מעוברת דהא אנן דרשי' בנעורי' פרט למעוברת והבן ולפ"ז נקט רבינו הקדוש דווקא שהניחה מעוברת דכבר עברו מ' יום משעת טבילה בשעת מיתתו אז לא יאכלו עבדים בתרומה מפני חלקו של עובר דאולי מיד בשעת מיתת אדונם נפלו לפני העובר ואסורין בתרומה ודוק אבל אם בשעת מיתת הכהן עדיין לא היתה מעוברת שלא עברו מ' יום אז בודאי מותרין באכילת תרומה אם יש כאן בנים בעולם מותרין תמיד לאכול ואם אין כאן בנים מותרין עכ"פ עד שיהי' ניכר דאוקמי אחזקה ודוק:
(הג"ה ואולי יש לומר דכל חזקה הוה דווקא אם דבר זה הי' ראוי להיות נשאר כן עד עולם כגון בנגע שהנגע ראוי' להיות נשארת בדמותה ותבניתה אפשר עד עולם וכן חזקת פנוי' וחזקת אשת איש וכדומה ראוי' להיות נשארת כל ימי חיי' אבל כאן שבאו לרשות יורשין הקיימים רק עד מ' יום ואיך נדון אח"כ שיהי' עבדים מותרין לאכול גם מאז והלאה הלא כל כח חזקה הוא דאמרי' שלא נעשה שינוי ונשאר כמקדם וכאן גם מקדם היינו אומרים שיש להאשה זרע בבטן מבעלה רק הזרע אינו מזיק עד מ' יום וממילא אחר מ' יום הזרע מזיק ואותן מ' כבר עברו ממילא והבן זה): ואוסיף עוד דאפי' לשיטת העיטור וב"י בסי' ר"י בח"מ דסברו דגם קודם מ' יום זוכה העובר ניחא דקתני הניחה מעוברת דבעל העיטור כ' בפי' דדווקא אם ניכר העובר נחשב לולד אבל לא ניכר לא נחשב לולד ובודאי ניחא דקתני מעוברת ודוק. אך יש להעיר דכאן לא אזלי' בתר חזקת היתר יען דאיכא למיקם עלי' דמילתא אם נמתין ט' חדשים אז נדע אם העבדים מותרין לאכול בתרומה דוגמת סברת מהרש"א בדף ס"ט שגמ' פריך וליחוש שמא נתעברה והקשה הנ"ל נוקמי אחזקה ותי' יען דאיכא למיקם על דבר זה לא אזלי' בתר חזקה יעו"ש וה"ה הכא דאיכא למיקם עלי' לא אזלי' בתר חזקה. אמנם יש לחלק נ"ד מדברי מהרש"א דבשלומא לקמן אם נמתין ג"ח אז מבורר אם היא מעוברת ואסורה לאכול או אינה מעוברת ומותרת לאכול ובכה"ג לא סמכי' אחזקה דוגמא דלא סמכי' על חזקה היכא דאיכא לברורי אבל כאן בנ"ד דאיכא מחצה נקבות ומיעוט מפילות ויש רוב מלבד חזקת היתר אז במקום יש רובה וחזקה ואפי' ר"מ מודה דלא חוששין למיעוט נגד רוב וחזקה ועיין נב"י מהד"ת סי' קל"ט וא"כ איך אוסר ר"י ועכ"ח דאיירי המתני' באחר מ' יום דליכא חזקת היתר ודוק וכך אם אין בנים מקודם ואוכלים בשביל המשפחה לק"מ דיהי' אוכלים עוד עד ג"ח מכח חזקת היתר זה אינו יען דאיכא לברורי ולמיקם עלי' לא אזלי' בתר חזקה כסברת מהרש"א ודוק וראי' מר' ישמעאל בר"י דמתיר לאכול בתרומה דסמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות והוה רוב וקשה נמתין ט' חדשים אלא פשיטא דאם יש כאן רוב לא צריך לאמתוני ורק בחזקה בלבד אין אנו מתירין אם איכא למיקם עלה דמילתא ועיין בנב"י א"ע סי' קל"ט ומכ"ש ברוב וחזקה שאז אפי' ר"י מודה ודוק. ובכל זה עדיין יש להשיב על מה שחדשתי דבאופן הזה מותרין העבדים לאכול הלא תרומה תלי' בקנין כסף של כהן וא"כ כיון דלאחר מ' יום הוה העובר יורש ואין לאחיו עוד חלק ונחלה בחלקו ולא אזלי' בתר הרוב לענין ממון וממילא דלא מהני חזקת היתר של עבדים כיון דלענין הכסף נחשב העובר ליורש וה"ה לענין תרומה נפסקה חזקתם דאיך נעשה תרתי דסתרי אהדדי ודוק. שוב התבוננתי דנכון מאוד דבלא"ה ק"ל איך ר' ישמעאל בר"י אומר דסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות וכן פי' התוס' רבנן דר"י סוברין דיש לעובר זכי' רק דאזלי בתר רוב וכן פי' הכ"מ דברי רמב"ם בפ"ח מתרומות יעו"ש ולכאורה אנן פסקי' דאין הולכין בממון אחר הרוב כשמואל בב"ב דף צ"ב וצע"ג אמנם לק"מ לפמ"ש התוס' בשמעתא דניפול דווקא להוציא מחזקת התופס לא אזלי' בתר רוב אבל באבידה אזלי' בתר רוב דליכא חזקת ממון כנגד הרוב ולפ"ז נכון דכאן יש רוב אולי נקבה או נפל וליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר רוב ודוק ולפ"ז מכ"ש בקודם מ' יום יש ליורשים הקיימים בעולם חזקת ממון עד מ' יום וגם רוב שלא להוציא הממון מידם אז פשיטא דאזלי' בתר הרוב גם לענין כסף ומותרין לאכול בתרומה ודוק. ובמ"ש יש לי הערה חדשה לפי מה דפסקי' כר"ל דחליצת מעוברת ויבום מעוברת לא מהני ולכאורה י"ל זה דווקא אם הי' היבום או החליצה אחר מ' יום דאז כבר האשה נקראת מעוברת והזרע נקרא עובר אבל קודם מ' יום לא נקראת מעוברת והזרע לא נקרא עובר מהני החליצה או היבום דחולץ למעוברת נקטו ר"י ור"ל דמשמע בשעה שקבלה החליצה היתה מעוברת ולא מצאתי מי שהעיר על חקירה זו אך זה אינו דיבום תלי' במי ששמו מחוי כדכ' התוס' בהחולץ דף ל"ה גם זה שכבר נקלט הזרע אין שמו מחוי ודוק. אך הלשון החולץ למעוברת הוא משולל הבנה ויותר נפלאת לשון המשנה החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה י"ל דהי' לתנא לומר החולץ ליבמתו ואח"כ ילדה ממילא ידענו דהיתה מעוברת דא"א להוליד בלי עיבור מקודם וגם נכלל בו בין שיודע היבם שהיא מעוברת או אפי' לא ידע עיין בתוס' ולמה האריך בלשון ונמצאת מעוברת וצ"ע. ונ"ל דרמז רבינו קדוש בחכמת לשונו דין גדול דדוקא אם נגלה לבסוף שבשעה שחלץ היבם כבר היתה מעוברת דעכ"פ הי' נקלט הזרע אז הוה הדין אם הולד בר קיימא שלא נאסרו הקרובים זע"ז וכן בסיפא שכנס את יבמתו ונמצאת מעוברת שחייבין בקרבן ובספק בן ז' או בן ט' חיוב אשם תלוי יען דכבר היתה מעוברת ולא צריכה חליצה ויבום אבל אם קבלה חליצה או נתיבמה בתוך ב' ימים אחר מיתת בעלה ונתעברה ביום ג' מזרע בעל הראשון אשר הופקד בקרבה היא בת יבום וחליצה אעפ"י שיש לה במעי' זרע בעלה דבשעת יבום וחליצה לא היתה מעוברת והיתה מחויבת ביבום וחליצה דהא עדיין אין לבעלה שמת זרע שנקרא עובר ועיין בתוס' לקמן ורמז המשנה דווקא ונמצאת מעוברת שנתגלה שבשעת חליצה היתה מעוברת כמו ונמצאת איילונית שהוה הפי' שגם בשעת כניסה היתה איילונית אבל אם אח"כ נתעברה מזרע בעל הראשון לא הוה הדין כמ"ש במשנה הנ"ל אבל אם הי' נקט ואח"כ ילדה הוה במשמע אפי' נתעברה אחר החליצה מזרע של בעל הראשון ג"כ פטורה מיבום וחליצה וכן בחרו ר"י ור"ל לומר החולץ למעוברת דעכ"פ היתה מעוברת ולא אם זרע בעלה הופקד אצלה כנלע"ד. ואל תתמה על החפץ שקרבתי לחדש כזאת דמצאתי שהגאון הנב"י במה"ק סי' ס"ט רצה לחדש שאפי' אם נתיבמה או נחלצה אחר ג"ח אשר בודאי כבר הי' נגמר צורת הולד קודם היבום וחליצה אעפ"כ כיון בשעה שמת הבעל לא הי' כבר נקלט הזרע א"כ בשעה שמת האיש לא הי' לו זרע ונקרא ובן אין לו אעפ"י שהולד הזה יורשו אעפ"כ האשה חייבת ביבום ולכן לא ממתין ביבום רק עד צ' יום ולא צ"ג ימים דאפי' אם נתעברה אחר מיתת בעלה היא חייבת ביבום יעו"ש ודבריו נפלאים בעיני דעכ"פ איך ייבם אותה אחר ג"ח הלא אז כבר היא מעוברת מזרע בעלה ואין שמו מחוי מישראל עיין תוס' יבמות דף ל"ט וגם כיון שהיא נתעברה איך הוא יקים זרע לאחיו הכי אפשר שתתעבר מן היבם אם היא כבר מעוברת ועכ"פ צריך להיות ראוי' להתעבר עיין תוס' יבמות דף כ' אבל בנ"ד שבשעת יבום לא נקלט זרע בעלה אז הוה ודאי עדיין שמו מחוי עיין מג"א ה' יהכ"פ וגם אפשר שתתעבר מן היבם ומהני היבום ונתחייבת ביבום ומהני חליצה ודוק. היוצא מזה בנידן שאלתינו אשר נגלה שהי' החליצה ביום ב' של מיתת בעל האשה ולא הוכר עוברה עד יום צ"ג א"כ הי' החליצה טרם שנקלט הזרע בעלה והי' מהני החליצה ונפסלה לכהונה דדווקא אם נמצאת מעוברת בשעת חליצה וילדה ולד של קיימא אינה נפסלה לכהונה דעל מעוברת בולד של קיימא לא חל שם חליצה אבל אם לא היתה בשעת חליצה מעוברת חל שם חליצה ודוק. והגם שנב"י שם כתב שלא לחדש חומרא על האשה להצריך חליצה הגם שהוא איסור דאורייתא וכאן אנו דנין על איסור חליצה לכהן שהוא מדרבנן אם תידק תראה ההבדל שבנ"ד לא הי' נקלט הזרע בשעת חליצה וכבר קבלה חליצה ועיין בב"ש סי' קס"ד ס"ק ו' היכא דכבר חלץ לה אפי' מת היבם והולד מת תוך ל' תצא מכהן הגם דפסקי' כרבנן דמדאורייתא ולד מעלי' הוה כ' וז"ל ואפשר אין לדמות ריעותא זו לשם (בסעיף ז') דאיכא כאן מראית עין דחלץ לה והשתא נשואה לכהן גרע טפי עכ"ל וק"ו בנ"ד כנלע"ד. ואגב גררא אעתיק דבר מחידושי יבמות דף ל"ו גמ' אלא אמר רבא הכי קאמר הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הר"ז לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא וביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם נפלא בעיני להבין זה מלשון (א) למה לי הטעם דחליצת וביאת מעוברת לא שמה ביאה ונא שמה חליצה תיפוק לי' שמא יהי' הולד בן קיימא והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וכי תימא שלא קשה דהגם אי הולד אינו פוטר יהי' הביאה פוטר אותה דהא כבר כנס היבם אותה לכן אמר שביאת מעוברת לא שמי' ביאה זה אינו דא"כ דהי' לרבא למימר כמו בברייתא שאין ביאה וחליצה פוטרה אלא ולד פוטרה אותה שתורה לא אמר פיטור יבום וחליצה רק אם לא יוכל להיות פיטור ולד אבל במקום שיכול להיות פיטור ולד אז אין יבום וחליצה פוטר וא"כ קשה למה נקט רבא שביאת מעוברת לא שמה ביאה תיפוק לי' שאין יבום פוטר אלא הולד פוטר וצע"ג (ב) עוד ק"ל איך שייך לומר והולד פוטר הלא בתורה כתיב "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהי' אשת המת החוצה" א"כ גילה התורה כי ימות איש ובן אין לו אז אשת המת אסורה לעולם רק אחת משתים יעשה לה או יבום או חליצה אבל אם יש לו בן לא התחיל מעולם שום איסור על אשת המת וא"כ איך שייך ולד פוטר הלא מעולם לא נאסרה אשה זו ולא צריכה פיטור בשלומא יבום וחליצה נקרא פוטר יען שמקודם היתה מחויבת ליבום או לחליצה אבל במקום שיש בן לא חל חיוב ול"צ לפטור וצע"ג להבין (ג) עוד פלא בעיני מנ"ל דין זה שולד אינו פוטר עד שיצא לאויר הלא כיון דהיא מעוברת ויש למת בן ממילא היא מותרת מיד ואין לומר דלא נקרא עובר בן רק משעה שיצא לאויר עולם נקרא בן (כמו שהערותי בתוס' ד"ה והא ליתא יעו"ש) דזה אינו דהנה בב"ב דף קמ"א אמרי' דעובר שהוא בכור אינו נוטל פי שנים יען דכתיב יכיר או מדכתיב וילדו לו ולמה לא אמרו יען דכתיב בן אהובה ובן השנואה ע"כ משמע דעובר נקרא בן וא"כ כאן דכתיב ובן אין לו והא עובר הוה בן ותהי' אמו מותרת מיד והוא קו' גדולה. ונלע"ד ליישב והוא דבדף כ"ב דרשי' ממזר פוטר מיבום דדרשי' עיין עליו מדלא כתיב ובן אן לו רק כתיב ובן אין לו והתיו"ט נתקשה מאוד על דרש זה דמאי חסר בזה דכתיב אין לו ותי' דהוה אסמכתא יעו"ש ולדעתי יפלא עוד הלא אן הוא משורש מאן עיין קדושין דף ד' והוא מורה על דבר שיוכל אדם לעשות ולא רצה אבל בדבר שחסר לאדם שאין בידו דבר זה אז נקרא אין לו שדבר זה אינו בידו ועי' רש"י קדושין שם מאן בלעם שהוא ממאן שאין רוצה לילך וא"כ איך יוכל התורה לכתוב ובן אין לו הלא הוא אינו ממאן בבן רק שלא הוליד בן וחסר לו הדבר והוא פלא להבין. אמנם נראה דדבר גדול רמזו חכז"ל דבאמת ממזר הוא זרעו כוחו ואונו רק הוא זרע פסול ולא יבא בקהל ואין איש ישראל יחפוץ להניח אחריו בן זה ואינו מייחס עצמו להקרא שמו עליו ואם התורה חפצה שדווקא בן אשר אביו מתייחס בו הוא יפטור מיבום א"כ הי' ראוי שתורה תכתוב ובן אן לו אשר מרומז הגם שיש לו בן אבל כיון שאביו ממאן בו יבמה יבא עלי' ומכ"ש כשאין לו בן כלל ומדכתיב ובן אין לו משמע שאין לדון אם האיש המת מחשב לזרע זה לבן ומייחס בו או לא שהתורה דברה לב"ד או לכל ישראל עיין עליו אם יש לו בן וכאשר נמצא שאין לו בן כלל אז לא תהי' אשת המת החוצה אבל אם יש לו בן אשר עכ"פ אצל העולם יחשב לבן אעפ"י שאביו ממאן בו אעפ"כ אשה פטורה וא"כ ממזר פוטר מיבום והבן וכן שם קדושין דף ד' הא ראינו שיש לאדון עוד על שפחה העברית כח כסף דהא בכסף מקנתה יכול לייעד אותה ולא צריך מחדש כסף קדושין אבל אם האדון לא מייעד אותה ממילא הוא ממאן באותו כסף ולא יחפוץ בו והי' ראוי' שתורה יכתוב ויצאה חינם אן כסף שאדון ממאן באותו כסף אשר ראוי' לקנות אותה על ידו אבל יען שהתורה חפצה להשמיע שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואם הי' כתיב אן כסף הלא יש גם בכח האב למאן שלא יחפץ בכסף הנ"ל ולא מייעד אותה לאיש אחר לכן כתוב אין כסף שאדון לא יוכל לבקש ממנה כסף ואדון אחר יוכל לבקש אם ירצה והבן וכן בבת כהן אם יש לה זרע פסול אם הי' כתיב וזרע אן לה ושבה אל בית אבי' הי' במשמע כיון שיש לה זרע אשר מאנה בו ולא רוצית להתייחס בו היא שבה אל בית אבי' כנעורי' לכן כתב התורה וזרע אין לה עיין עליו אם אנו רואין שיש לה זרע הגם שאצלה לא נחשב היא אסורה בתרומה והבן וכן בב"ב פ' יש נוחלין לענין נחלה דאי כתיב ובן אן לו הוה במשמע הגם שיש זרע כיון שממאן בו ולא נחשב אצלו לבן אז יש להבת הנחלה כתב התורה אין לה שדווקא שגם זרע זרע אין כאן אבל אם יש זרע זרע היא הבת אינה נוחלת כיון שאצל העולם נחשב הזרע זרע כזרע והבן זה כי אקוה שכוונתי אמת גמור בעה"י. ועתה אשוב אשמור דרכי לפ"ז דתורה כתב ובן אין לו לרמז שלא נלך אחר מחשבות ורצון המת רק כפי ראות עיני הב"ד או עיני העדה א"כ דרשי' גם חומרא אם האשה מעוברת ולא ידענו עצומי' בבטן המלאה אם הוא נפל אשת בל חזו שמש שמעולם לא הי' ראוי להיות בר קיימא או פן אולי יקראו אסון טרם הושלך מרחם אמו זה לא נחשב אצלינו לבן ויש לעיין עלי' שלא תנשא ולא תתייבם עד שנדע אם הולד בר קיימא כי התורה דן על ראות עינינו ולא על רצון המת ולכן לא מהני חליצה ויבום לר"ל הגם שהפילה לבסוף יען שבשעת חליצה ויבום הי' אצלינו בספק לא מהני אותו חליצה ויבום והבן זה וראי' לזה דאל"כ למאן דס"ל בב"ב דף קמ"א דעובר אינו יורש ואפי' ירושה דבא ממילא יעו"ש וא"כ נימא שהבת תהי' יורשת הגם שנולד אח"כ בן דבשעה שמת לא הי' לו בן אלא פשיטא דדרשי' עיין עליו להמתין עד שנדע אם תלד נקבה או זכר דגם זה בכלל עיין עליו ודוק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמרומז בתורה דכתיב "ובן אין לו לא תהי' אשת המת החוצה יבמה יבא עלי'' ולכאורה הי' ראוי לכתוב בהיפך יבמה יבא וגו' ולא תהי' אשת המת החוצה דהלא ראינו אם ליכא כאן יבם באמת מותרת לשוק ועכ"ח עיקר הלאו דלא תהי' אשת המת החוצה הוא יען דאיכא כאן עיכוב המצוה של יבום וחליצה וא"כ ראוי' להקדים מצות יבום ואח"כ הלאו דלא תהי' אשת המת החוצה ואין לומר דאם נכתב בהיפך הי' מקום לטעות דגם אחר היבום ומת היבם או שנתגרשה היא אסורה לשוק זה אינו באפשרות דלא נקראת עוד אשת המת רק אשת היבם דהא כתיב ולקחה לו לאשה דמינה דרשי' בדף ל"ט כיון שלקחה הרי היא אשתו ודוק וא"כ פלא למה הקדים התורה מתחילה הלאו דלא תהי' טרם שהודיע המ"ע של יבום וצע"ג. ולפמ"ש נכון דתורה מרמז במעוברת שאז נשאר לא תהי' אשת המת החוצה הגם שאינה ראוי' ליבום אעפ"כ נשארת יבמה שאסורה לשוק ואם לבסוף הפילה יתקיים יבמה ובא עלי' ודוק וגם אין מקום לטעות לאמור דחליצה אינה מותרת לשוק יען דלא היתה לשום איש ונקראת עוד לא תהי' אשת המת החוצה זה אינו דחליצה במקום יבום הוא וכמו שיבום מתיר ה"ה חליצה מתיר לשוק ולמה הקדים התורה לא תהי' אשת המת החוצה קודם מצות יבום וחליצה רק דתורה מרמז שלפעמים בא מתחילה לא תהי' אשת המת החוצה הגם שעדיין אינה מותרת ליבם כגון מעוברת שלא תנשא ולא תתייבם ודוק. ולפ"ז ניחא ב' קו' אחרונים למה צריך פיטור כלל כשהיא מעוברת הלא לעולם לא נאסרת וגם למה הולד אינו פוטר עד שיוצא לאויר עולם הלא עובר נקרא בן ולפמ"ש גבי יבמה יש דין אחר דלפני הב"ד לא נחשב לבן עד שיצא לאויר עולם וממילא נכון דשייך אצלה לומר ולד פוטר שעד הלידה לא תנשא ולא תתייבם כי בשעת לידה הולד פוטר אותה אבל עד הלידה היא יבמה לשוק והבן זה. וד' האיר עיני לברר הדבר בעזה"י דבר חדש מאוד דלפי מה שהערותי למעלה מוכח מסוגי' דב"ב דף קמ"א דעובר נקרא בן א"כ נשאר פלא להבין דברי תוס' בד"ה ובן אין לו והא לית לי' דכ' אבל בבן קיימא לא א"נ כשהוא בר קיימא נפקא לי' מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי עכ"ל וקשה להבין תי' ב' של תוס'. ונ"ל דהנה הר"י מגאש בב"ב דף קמ"ב הקשה קו' נפלאה כיון דפסקו דעובר אינו יורש אפי' ירושה דממילא וא"כ למה איצטרך וילדו לו למעט שעובר לא קנה פי שנים תיפוק לי' אפי' חלק פשוט אינו יורש עוד הקשה למה צריך הגמ' טעם שבעבור כך נקט המתני' בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא יען דעובר מיית ברישא תיפוק לי' דעובר אינו יורש והמה ב' קושי' גדולות ותי' שם וז"ל ואתחזי לן בפרוקא דהאי קו' דהאי דאמרו רבנן עובר לא קנה עד שיולד ה"מ בעובר חי דאתי לכלל לידה ודייקא נמי מדאמרי' עד שיולד דאלמא בעובר שהוא חי ועומד ללידה הוא דאמרי' לא קנה עד שיולד ויצא לאויר עולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו מכיון דמית ונתברר שאינו עומד ליולד ולצאת לאויר עולם איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנס בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו בירושה שהרי אינו עומד ללידה שיתלה הדבר עד שיולד וכיון דבעובר שמת במעי אמו מודה רבנן דקנה הרי קאי יהב רב ששת טעמא משום דאיהו מיית ברישא הא אלו מתה היא ברישא קנה ומר ברי' דר"י נמי קאי יהיב טעמא דכתיב וילדו לו הא לשאר מילי דלא כתיב בהו וילדו לו כיון דמת במעי אמו אגלאי מילתא למפרע דקנה ואפי' לרבנן הדין הוא פירוקא ומסתבר דדייק עכ"ל. היוצא לנו מדבריו דעובר במעי אמו הראוי' להתקיים ולצאת בסוף לאויר עולם לא נקרא אדם עד שיצא לאויר עולם וממילא שאינו קונה ירושה עד שנולד אבל בעובר שנעשה נפל במעי אמו הוא נקרא בבטן אמו מיד אדם וצריך קרא וילדה לו דלא קנה חלק בכורה ודוק וכן משמע שיטת התוס' בב"ב דף קמ"א בד"ה תינוק בן יום אחד דנפל יורש במעי אמו יעו"ש (ואולם רוב שיטות ראשונים חולקים דעובר אין לו קנין כלל וכן נפסק בח"מ סימן רע"ח ועיין בסמ"ע שם). ולפ"ז יובנו דברי תוס' בד"ה ובן אין לו בתי' הראשון סובר התוס' יען דמצרכי' וילדו לו לענין בכורה עכ"ח לשאר דברים נקרא אפי' בר קיימא ג"כ אדם ולכן לא מהני ביאה וחליצה אם לבסוף ילדה בן קיימא אך אם נימא כשיטת הר"י מגאש דדווקא אם נולד לבר קיימא לא קנה העובר רק נפל נקרא יורש במעי אמו וא"כ בבן קיימא לא נקרא אדם קודם לידה ומכ"ש שלא נקרא בן וקשה למה לא פליג ר"י גם אם הולד בן קיימא יהי' מהני מקודם ביאה וחליצה לכן כתבו תוס' דעכ"פ לא הוה שמו מחוי ודוק. ולכאורה להר"י מגאש קשה לי א"כ למה נפל אינו פוטר כיון שלא נולד הי' בטן אמו עולמו וא"כ כמו שנחשב לבן אצל ירושה ה"ה יהי' נחשב בן לענין יבום ולא יהי' נקרא ובן אין לו וצ"ע אמנם לק"מ דגבי יבום כתיב ולא ימחה שמו בישראל וכיון שהוא נפל עכ"פ שמו של המת מחוי ולכן תלי' ביבום בולד בן קיימא ודוק כנלענ"ד אבל קו' ראשונה עדיין קשה למה נקט רבא ביאת מעוברת לא שמי' ביאה וראה פלא בתוספתא ביבמות וז"ל העוש' מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת הר"ז לא תישא צרתה עד שיודע שהוא עובר בר קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר עולם עכ"ל ולא נקטו כלל דביאה של מעוברת לא מהני ודוק ודברי רש"י שפי' אפי' לר"י הוא מחוסר הבנה אצלי וכעת צע"ג ועוד ק"ל למה נקט רש"י הטעם דל"ש כאן איגלאי מילתא תיפוק לי' דבבר קיימא גם ר"י מודה דדרשינן ובן אין לו עיין עליו מדכתיב ולא ימחה שמו בישראל וצע"ג כעת: