שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן מד
שפעת חמדות ורב הצלחות לתלמידי חכמים הדורשים בתורת ראשונים ואחרונים חריפים ובקיאים בהשכל ודעת כבוד מהו' ר' יוסף משה האלברשטאם וכבוד מהו' ר' אברהם יעקב שמיד נרם יאיר בק"ק שינאווע בגאליצען. אחד"ש אודיעכם כי נחלתי ושכבתי על ערש דוי אשר ראשי ולבי לא הי' עמי וכעת אשר רחם ד' עלי לא אשיב רק על אשר הפליא חכם אחד לפניכם על דברי הרדב"ז הספר הנ"ל אין בידי לעיין ואעתיק לשונכם אשר כתבתם וז"ל נשאלנו זה מקרוב מאת חכם א' ונפלאת הראה בדברי הרדב"ז ז"ל בתשובה סי' ס"ח במה דנשאל שם במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו אם יוכל להפקיע בזה המצוה דלו תהי' לאשה המוטלת עליו והשיב הרב ז"ל שם בפשיטות דלא יוכל להפקיע בזה המצוה מעליו והוכיח ע"ז בכמה ראיות וסיים דאם יוכל כל א' לבטל מעליו מצוה זו לבטלה נכתב ע"כ יעו"ש דבריו אלו מפרסין איגרי דאיך יפרנס דברי ש"ס מכות ט"ז דאמרי' שם אלא אונס בטלו ול"ב היכי משכחת לה ומתרץ דמדירה ע"ד רבים וכ' בתוס' שם דגם בלא שום עון יכול להדירה וכגון דאמר קונם תשמישך עלי יעו"ש ולפלא הוא על הרב ז"ל האיך אשתמיט מיני' דברי הש"ס אלו ומצוה ליישב עכ"ל. ואודיע דברי אשר עלה במחשבותי ליישב שדברי רדב"ז נכונים בעיני רק יען שאין האותיות מחכימות לפני לדעת אם לשונו הולמתו על כן אבוא רק בקצירת אומר ואם תודיעו לי שהלשון מכווין אז אבאר הדבר בעזה"י. נראה לי דתורה אמרה ולו תהי' לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו הקב"ה צוה עליו בעשה לקחת את הגוף אשר אנס בבעילתו להיות לו לאשה אם היא מרוצית להיות לו לאשה אז חל עליו על המאנס קיום העשה עיין רמב"ן בתורה בפרשת משפטים בטעם הדבר דהחמיר התורה בזה באונס שכן דרך בני גדולים לאנס בנות הפחותים ויהי' בנות ישראל הפקר ואמרה התורה ולו תהי' לאשה על כרחו אבל היא ואביה יכולין למחות כי לפעמים הוא אינו הגון למשפחתה על כן הבחירה בידם ועיין בכתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא ליה ליכא לעשה כלל ועיין בתוס' ובפנ"י שם אבל במפותה ליכא חיוב עשה עליו כי היא היתה יכולה לכוף עצמה שלא להתפתות יעו"ש דבריו כי נעמו מאוד. תמצית הדברים האשה נעשית חפץ אשר הוא יקיים בה מצות עשה כמו שיש עשה ליטול לולב או לישב בסוכה או לאכול מצה רק שם אין מוטל על איש ישראל ליטול לולב ידוע או לישב בסוכה ידוע או לאכול מצה ידוע וגם לא ניתן המצוה בעבור טובת הלולב והסוכה והמצה נהפוך הוא הם האמצעים ולא הסיבה הגורם אבל כאן באונס החיוב קיום העשה דווקא בגוף האשה הזאת הנאנס ממנו בעבורה ולטובתה בא עליו חיוב מ"ע הנ"ל לישא אותה ולקיים המ"ע דווקא בגוף שלה ומסתברא שלא יחול איסור אפי' קונם לבטל גוף המצוה שיהי' הוא פטור מליקח אותה לאשה דהא התורה הטילה עליו שהיא תהי' לו לאשה ולא שייך אין מאכילין לאדם דבר האסור לו עיין ר"ן בנדרים דף ט"ז בד"ה הא וברא"ש בפי' שם ד"ה אמר אביי ועיין תוס' ר"ה דף כ"ח דהא כל המצוה בא עליו מכח החפץ היא האשה הזאת ואיך יעשה אותה לאיסור אם התורה גזרה מ"ע שהוא תהי' מותרת לו לאשה ואם הוא יכול לאסרה עליו א"כ בנות ישראל הפקר לכל בן פריץ ודוק. אמנם כל זה אנו חוקרים לפטור אותו שלא יוצרך ליקח אותה לאשה מלקיים המצות עשה ולו תהי' לאשה אמרי' כל כמיניה לעקור מצות עשה אבל אם כבר נשאה וקיים המצות עשה רק גירש אותה ועבר על לא יוכל לשלחה כל ימיו והוא ישלח אותה ויתן לה גט פטורין ועבר על ל"ת כמו שאדם עובר על שאר ל"ת אשר יוכל לתקן ע"י מעשה כמו נותר שמתקן הלאו ע"י שריפה או שמתקן לאו של גזל ע"י השבת הגזילה כך הוא עבר על לא יוכל לשלחה כל ימיו ואם עבר צריך להחזירה א"כ אז היא רק חפץ אשר על ידה יכול לתקן הלאו ואם אי אפשר לתקן הלאו אי אמרי' קיימו ולא קיימו הוא חיוב מלקות הגם שהוא מתה דעכ"פ הוא לא קיים וה"ה אי אמרי' בטלו ולא בטלו והוא נדר בקונם על דעת רבים לוקין אותו דהא גוף העשה כבר קיים רק עבר אח"כ על לאו דלא יכול לשלחה וחייב מלקות אם לא יתקן בנשואין שנית ואין הנשואין שנית בעבורה ולטובתה נהפוך הוא שהנשואין הם תיקונו וטובתו והיא חפץ בעלמא שעל ידה יכול לתקן הלאו א"כ חל הנדר בקונם וממילא לא יכול לתקן ונלקה כנלענ"ד בעזה"י. ועתה הרדב"ז קאי מי שאנס נערה ונשבע שלא ליקח אותה לאשה אז נכונים דברי הרדב"ז כל כמיניה לעקור מ"ע של תורה אשר נותן עליו בעבורה ולטובתה אבל אם כבר לקח אותה לאשה וקיים המ"ע כדין רק אח"כ עבר לאו אשר התורה הטיל עליו שלא יכול לשלחה כל ימיו הוא לאו כמו לא תגזול או לא תותירו עד בוקר אז מהני קונם שלא יכול לתקן והלאו כבר עבר ולוקין אותו כנלענ"ד הבנת דברי הרדב"ז ואם תשלחו לי העתקת תשובת הנ"ל אז ארחיב אי"ה דעתו בהבנת הדברים ויש לו בזה הערה על תשובה הנפלאה בב"י א"ע מהד"ת קכ"ט ואודות השגות אשר הודעתם לי על ספרי לא אוכל להשיב כעת מפני טרדות רבות וגם חולשת גופי בעוה"ר ד' יחזקני ללמוד וללמד אז בל"נ אשיב לכבודכם הדש"ת. והנה אעתיק בכאן אשר כתבתי במקו"א על הנב"י מהד"ת א"ע סי' קכ"ט נ"ל מה דאמרי' בכתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל היינו מתחילה אחר שאנס בת ישראל וגזרה התורה שיקח אותה לאשה אז יש רשות ביד הנערה הנאנסה לומר אי אפשי בו כדי שלא יהי' חוטא נשכר אם יאנס בת ישראל חשובה ולא חל עליו העשה כלל ואם אמרה פעם אחת לא בעינא ליה וביום מחר תאמר אפשי בו כבר הוא נפטר מליקח אותה דכיון שתבע אותה לאשה והיא אמרה לא בעינא ליה כבר נפטר מהעשה ואפי' נושא אותה אח"כ אינו מקיים שום עשה כלל וגם יוכל לשלחה בגט כאות נפשו אבל אם אמרה בעינא ליה ולקח אותה לאשה לקיים העשה כבר חל עליו הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו ואפי' אם היא מרוצית לקבל גט יש עליו הלאו דלא יכול לשלחה כל ימיו דכיון דחל עליו העשה חל עליו הל"ת דלא יכול לשלחה. וגם מסברה כן הוא הקב"ה נתן כח שאיש וגרש אשתו כאות נפשו מדעתו מרצונו ולא שיהי' תלוי ברצונה דכתיב "ונתן בידה ושלחה מביתו" שיהי' הכריתות תלוי רק מרצונו ולא שיצרך רצונה כי היא קנין כספו ויכול לפעול שלא תהי' קנין כספו עיין רשב"א גיטין דף ע"ה דזה הטעם דלא נוכל לילף מגירושין הגם דכתיב ונתן בידה דנתינה בע"כ הוה נתינה יען דהיא כספו ויוכל לפעול שלא תהי' כספו עוד מי יכוף לבעל הממון שישאר ממונו אצלו לעולם יעו"ש כי מתוק וא"כ באונס אשר הקב"ה הטיל עליו לקנות האשה ולהיות היא קנין כספו לעולם א"כ כיון שהוא מוכרח לקנות ולא יוכל לפטור אותה בע"כ של האשה שלא תהי' קנין כספו וע"כ דיהי' הגירושין יען שהיא מרוצית להגט ותלי' הגירושין ברצונה והקב"ה לא נתן הכח גט רק אם תלי' בבעל בלבד ולא שתלי' גם בהאשה ודוק. ומעתה נ"ל לחדש סברה אחת בעזה"י בשלומא אם הוה הדין דאונס שגירש בעל כרחה אעפ"כ מהני הגט דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ חזינן דגם באונס מהני הגט בע"כ רק שלוקין אותו יען שעבר הלאו וגם מחויב להחזירה לתקן הלאו אם אפשר להחזירה אז ממילא מהני אם היא מרוצית להגט שלא יהי' עובר הלאו דהא היא פוטרת אותו ואמרה לא בעינא ליה וכל הלאו שלו הוא כדי להטיב עמה ותוכל לומר אי אפשי בו (כמו שמצינו שיכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים אם נתקן לטובתו ה"ה אם התורה תיקן לטובתה תוכל לומר אי אפשה בתקנה דהא נעשה רק לטובתה) אבל אי הדין דאונס שגירש בעל כרחה לא מהני א"כ לא משכחת באונס גירושין רק יען שהיא מרוצית ואין זה כריתות אשר הודיע התורה דמה שגילה התורה כריתות הוא דווקא שהוא הבעל ישלח ברצונו בלבד ולא שרצון האשה תפעל לכריתות ודוק. ואוסיף עוד דאם נאמר דאפי' כנסה יכול לגרש אותה אם היא מרוצית א"כ יש לחוש פן יענה אותה עד שתבקש בפה מלא גט והלא התורה רוצה לקנסו שלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא פשיטא משעה שכנסה אשר היא אמרה בעינא ליה וחל עליו העשה ולו תהי' לאשה שוב אינו יכול לגרשה דעובר על הלאו ולא יוכל לשלחה כל ימיו ואם גרשה בעמוד והחזיר קאי ואם נשאת לאיש אחר הוא נלקה אפי' אם קבלה גט ברצון והרי לך לשון הרמב"ן בפ' משפטים על פסוק וכי יפתה שחקר שנזכר במפותה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו ולא נזכר דבר זה באונס וכתב וז"ל ועל דעת רבותינו גם שם בין היא ובין האשה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחה ויעשה עמה שתים רעות ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו ומשפט הישר שיהי' הנשואין בידה ולא בידו שהוא ישאנה על כרחו שלא יהי' בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע עכ"ל הרי שנתן טעם למה יכולה לומר לא בעינא ליה שאם יהי' הדין שיכול ליקח אותה בעל כרחה יהי' שתים רעות וגם משכחת שתהי' היא נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו וכל זה ניחא שיכולה לומר מתחילה לא אחפוץ בו אבל אם אמרה בעינא ליה ונשאת לו א"כ לא הי' הנשואין רע לה ולא הוה לה פגם משפחה א"כ מסתברא דרוב היא נשארת לו אשתו בעל כרחה דהא הי' ס"ד שגם מתחילה יוכל ליקח אותה בע"כ והבן זה. וראי' ברורה לזה מצאתי בעזה"י מלשון הרמב"ם פ"א מהל' נערה הל' ג' שכתב וז"ל ואינו מוציא לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו עכ"ל הרי שכתב ואינו מוציא לרצונו למה לא כתב ואינו מוציא בעל כרחה לעולם דיהי' משמע אבל לרצונה יוכל להוציא אלא בוודאי טרם שנשאת לו נתן הקב"ה רשות בידה לאמור לא אחפץ בו ולא חל עליו העשה כלל כאשר דייקו חכז"ל אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל אבל משנשאת לו דחל עליו על המאנס העשה שוב יש עליו הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו אפי' ברצונה חוץ אם זנתה דנאסרת עליו ודוק. וגם ראי' מדברי רמב"ם פ"ג מהל' נערה הל' ה' שחקר אם היא מחייבי לאוין איך הדין וסיים וז"ל ולמה לא יבוא עשה וידחה את הל"ת בין במוציא שם רע בין באונס וישא זו האסורה לו שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב ונמצא העשה והל"ת קיימין עכ"ל הרי שדייק בלשונו הקו' על הנשואין מדכתב וישא זו האסורה לו שמכח עשה דוחה ל"ת יהי' מותר למאנס לישא לחייבי לאוין ועל זה תירץ שיש בידה שלא תשב עמו היינו שלא תנשא לו אבל בודאי משנשאת לו אין בידה שתצא מעמו שלא יהי' עליו העשה של לו תהי' לאשה וגם הל"ת שלא יוכל לשלחה כל ימיו לכן החכים הרמב"ם להקשות למה אמרי' אפי' אם נשאת לו ונמצא אח"כ שהיא אסורה עליו בלאו דצריך לגרשה נימא באונס עשה דוחה לל"ת ואפי' לכתחילה יהי' מותר לו לישא אותה ועל זה תי' דמתחילה הי' בידה לומר לא בעינא לה והעשה והל"ת קיימין וממילא אם נשאה באיסור צריך לגרשה אבל בוודאי אם נשאת בהיתר אסור לו לגרש אפי' אם היא מרוצית אסור לו לגרשה כנלענ"ד. ומצאתי בנב"י מהד"ת בא"ע סי' קכ"ט שחקר בד"ה ולכן דלכן מהני באונס שגירש אפי' אי אמרי' כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יען דאם היא מרוצית לקבל גט ליכא איסור וכיון שמשכחת אצלה גירושין ברצונה ה"ה חל הגירושין שלא ברצונה אבל אם נשבע שלא לגרש כלל אז יהי' הדין דלא מהני הגט על כן החכימו תוס' דהוה איסור שבדה מלבו יעו"ש. ואני אומר במכ"ת הקדושה והנוראה של הגאון ז"ל נהפוך הוא אי הדין דלא מהני אם גרש בעל כרחה ממילא אפי' אם גירש ברצונה לא מהני וצריך לומר דגירושין איתקש למיתה כאשר תי' התוס' למעלה בסוגי' וראיתי שהנב"י רוצה להביא ראי' מלשון הרמב"ם פ"ג מהל' נטרה ובמכ"ת נהפוך הוא שמשם ראי' דכל הקו' הי' שתהי' מותרת לו לינשא מכח עשה דל"ת ודוק. אך ראה דהטור א"ע בסי' קע"ז כתב וז"ל המאנס שצריך לישא אותה אפי' היא חיגרת או סומא ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא מרצונה עכ"ל והביא הב"י שהוא מגמ' כתובות דף ל"ט תני' אעפ"י שאמרו אונס כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא הוא אין לה עליו כלום הרי מבואר שברצונה יכול לגרש אותה וא"כ פלא דברי רמב"ם שכתב אינו מוציא לרצונו לעולם הי' לו לכתוב ואינו מוציאה אלא לרצונה או אינו מוציאה בעל כרחה לעולם וצע"ג וגם פלא שהנב"י חקר אי יוכל לגרשה ברצונה והביא ראי' מגמ' כתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא ליה והרגיש דלמא משנשאת לא מהני מה שהיא מרוצית והוכיח מדברי רמב"ם והוא פלא איך הי' בנעלם ממנו ח"ו גמ' וטור וש"ע מפורש דליכא איסור לגרש אותה ברצונה וגם דלמא כיון שפסקי' דמהני הגירושין אפי' אם גירש בע"כ של האשה אז ברצונה מותר אפי' לכתחילה אבל אם נימא אי גירש בע"כ לא מהני ממילא הי' הדין דאפי' ברצונה לא יוכל לגרשה רק יען דפסקי' דמהני אפי' גרשה בע"כ כמבואר בטוש"ע שם ממילא פסקי' דברצונה יוכל לגרשה ולא ידעתי הפתרון למה מהפך הדברים ודוק. והא לך לשון הרמב"ם בספר המצות מל"ת שנ"ח וז"ל הזהיר האונס שלא לגרש אנוסתו והוא אמרו לא יוכל לשלחה כל ימיו וזה הלאו כבר קדמו עשה והוא אמרו ולו תהי' לאשה וכן בארו בגמ' ממכות דף ט"ו שזה לאו שקדמו עשה ושם אמרו האונס שגרש אנוסתו אם מתה קודם שהחזירה או נשאת לזולתו לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא שורש אצלינו ולא קיימו והתבארו משפטי מצוה זו בג' וברביעי ממכות עכ"ל כתב סתם שלא לגרש אנוסתו ולא כתב שלא לגרש אנוסתו בע"כ ודוק (ועיין בחינוך סי' תקנ"ז וסי' תקנ"ח ובספר יראים סי' קצ"ו וסי' קצ"ז) ויש לי להעיר עוד רק הזמן בוגד כעת: