שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן מ
עץ החיים יתן פריו עלי ראש גבר הרב הגאון היושב על כסא מדין הרב ר' יוסף שמואל געלערנטנער ב"י אב"ד דק"ק קוטב יע"א במדינת גאליצען. אחד"ש אשמור מוצא שפתי בעזר ד' להשיב על פרטי דברים על טענת הבעל לבעל הגט מתוך טענותיו שהיא היתה אנוסה בגט וגם על כמה טענות של הבעל המגיע לממון אשר מבקש לבטל הפשרה אבל על טענות המערער שחושב לדין בה דיני מורדת לא אשיב כעת אולי בין הזמן חזר בו המערער לראות בביטולם ואם לאו יודיענו ואשיב כאשר יתן ד' בפי. טרם אשיב על פרטי דברים אשר ראיתי להציע ולברר דרך כלל מה נקרא פשרה בטעות ומחילה בטעות שחוזר בו המוחל כי לדעתי הדבר צריך בירור ואני תפילה שיהי' ד' עם פי ויורני אשר אדבר. הנה בש"ע ח"מ סי' י"ב סעיף י"ג וי"ד כתב המחבר וז"ל הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא הי' לו ראיה או שט"ח ואח"כ מצא עכ"ל ומקורו בב"י בשם רשב"א וז"ל ועוד תדע שהנדון שלפנינו פשרה היא זו ופשרה בטעות אינו פשרה סבור הוא שלא ימצא ראי' והרי מצא ולגבי מחילת שמים הנה בשמים עדו וסהדו שלא מחל אלא באונס ואפי' לא נאנס כלל וסובר שאין בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל שלא ידע לא מצי מחול עכ"ל. ונלע"ד דדווקא באחד משני פנים לא מהני הפשרה (א) אם ידע בלבו שיש עליו תביעה ברורה כעובדא דרשב"א שתובעו מנה וכפר בכל אבל אמר לו הנתבע עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות אתן לך חמישים והתובע הסכים כדי שלא יאבד הכל עשה לו מחילת שמים ומחילת בריות יעו"ש ע"ז השיב הרשב"א אם ימצא אח"כ עדים או ראי' נתבטל הפשרה דהוה פשרה בטעות דסובר שלא ימצא ראי' והרי מצא ונתבטל מחילת הבריות וגם מחילת שמים נתבטל דהא עדו וסהדו שם הוא שלא מחל אלא באונס דהא הוא בעצמו ידע בבירור שחיוב לו מנה ולכך הביא הרשב"א בהשאלה וז"ל ובשום פנים לא רצה להודות לו בשום דבר עכ"ל הרי שביקש להודות לו עכ"פ במקצת כי הי' תביעתו ברור ואעפ"כ כפר בו ולא רצה להודות לו כלל וכתב עוד וז"ל וראובן כדי שלא יאבד הכל נתרצה ועשה לו מחילת שמים ובריות עכ"ל הרי שהי' לו ברור הכל והי' צער לו שיאבד מנה והתפשר עכ"פ על חמישים ודוק (ב) מי שיש לו תביעה על חבירו והוא במשל על חמישים זהובים ולא ידע שיש לו עוד תביעה ועל התביעה שידע התפשר עם הנתבע ואח"כ נודע להתובע שיש לו עוד תביעה של חמישים על אותו הנתבע אז לא מהני הפשרה אשר בו מחל לו את שלו דהא לא ידע התובע שיש לו עוד בידו אשר ימחל לו וכל דלא ידע דיש לו דבר לתבוע עוד אין כאן כח מחילה דלא ידע דימחול לו וזה שכתב הרשב"א שם וז"ל ואפי' לא נאנס כלל וסבר שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה דכל דלא ידע לא מצי מחול עכ"ל דהא לפי דעתו אין לו דבר אשר ימחול לו דאיך ימחול דבר שאינו שלו ואינו ברשותו ונגזל יוכל למחול לגזלן דהא הדבר הוא שלו רק שאינו ברשותו ויוכל למחול את שלו לגזלן אבל למחול מה שאינו שלו דייק הרשב"א וז"ל דכל דלא ידע לא מצי מחול עכ"ל אפי' אם יגמור למחול דאין לו כח למחול במה שאינו יודע שיש לו תביעה ואפי' אומר בפיו אני מוחל לך אם יגולה לי שיש לי עוד תביעה עליך לא מהני חוץ אם יעשה הודאת בעל דין שידעתי שיש לי בידך יותר ואני מוחל לך וזה שסיים הרשב"א וז"ל אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלי אונס יודע אני שיש לי בידך יותר עכ"ל הרי שביאר שצריך לעשות הודאות בע"ד שיודע שיש לו לתבוע יותר ודוק. אך אם אחד מתפשר עם חבירו על כמה דברים על תביעות ממון ובגדים ושאר חפצים מכסף וזהב אשר יעלו חשבונות רבות אשר ביניהם ואח"כ נודע לאחד שעפ"י דין תורה הי' איזה חפצים של בגדים או של כסף שהי' יכול להוציא בדין תורה בלי שיוכל חבירו לחשוב עליו בתוך תביעותיו בזה בוודאי אין הפשרה בטילה דהא ידע עכ"פ מהחפצים שהם יעלו בחשבון של הפשרה הגם שלא ידע הדין שיוכל לזכות בהם בלי ניכוי משאר דברים עכ"פ ידע מהם ומחל עליהם בפשרה מהני מחילתו דלא נעלם ממנו מה שנמחל ודוק. ואוסיף נופך בסברה דרמב"ן במלחמות בב"ב הביא על סוגי' דרבה ור"י אמרו תרווייהו לא כתבי' מודעא אלא על מאן דלא ציית דינא וז"ל ואחרים פירשו בין בגיטין ומתנה בין בזבוני וס"ל לרבה ור"י דכיון דציית דינא הרי זה מכלל לסלק מעליו אונסו וכיון דאינו מסלקו לאו אונס הוא כדאמרי' אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחילו אחיל ואביי ורבא סוברים כיון שאין ב"ד יכול להצילו אלא מחמת שהוא ציית דינא ואי בעי לא ציית אונס הוא עכ"ל ועיין בגמ' ובשמ"ק שם היטיב ובב"י סי' ר"ה בח"מ. ומעתה אני אומר מי יכחיש שהי' המגרש יוכל לילך לת"ח לרב או לדיין לדרוש מפיו על איזה תביעות אשר יוכל לזכות בדין עפ"י התורה וחק הש"ע הוא הלכה קבוע לדעת אם יעמוד להתפשר על איזה תביעה שלא צריך לפשר ומדלא אזיל אחולי אחיל דכאן לא שייך לומר דלא ציית דינא דאין אנו דנין לקרוא לבעל דינו רק הוא לעצמו יהי' יודע הדין יתפשר על תביעות אשר הזכות ברור לפניו עליהם וגם לא שייך טעם הרשב"ם ודעימי' דדלמא לא מצא לפניו לתבוע אותו דאין אנו דנין לקרוא לבעל דינו לפני ב"ד רק שהי' לו לדרוש מפי ת"ח גדול הן בעירו והן באיזה עיר שבעולם ואפי' בעיר אשר אשתו שמה ומדהלך לפשר בלי דרישה וחקירה מפי איש יודע ספר ש"מ אחולי אחיל בלבו לפשר בכל אשר לבו יגיד לו וזה ברור בסברה בעזה"י. והגם שהוא מילתא דסברה אביא לי ראי' בעזה"י מדברי ר"ן פ"ק דכתובות [דף י'] אסבוהו כופרי וכו' ר"נ דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי וז"ל נראה לי דמן הדין פרכי' משום דס"ל דמאי דא"ר נחמן אסבוה כופרי היינו על שהעיז פניו ודקאמר מברכתא חביטא ליה הכא קאמר כיון שהעיז פניו לומר כך בפני ב"ד רגיל הוא בזנות ובשלומא אי אמרי' לא מהימן שפיר דמסתמא מאן דאתו קמי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דיני' וכיון דידע דלא מהימן ואפ"ה מחזי' פריצות' קמייהו מחייב לאסובי' כופרי אלא אי אמרת דמהימן אין זה מעיז פנים כלל משום דקים ליה בנפשי' דקושטא קאמר וידע דמהימן אתי לבי דינא ומשני מהימן ומסבי' לי' כופרי כלומר לא כדקא ס"ד דעל שהעיז פניו עכשיו אלא על מעשיו הראשונים דמדקים לי' דפתח פתוח מצא וודאי דמקמי הכא מברכתא חביטא לי' עכ"ל וקשה איך הי' ס"ד ללקות אותו מטעם מאן דאתי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דינא א"כ ידע דלא מהימן ובא רק להראות פריצות וקשה דילמא לא מצא בי' ת"ח אחר לשאול הדין מקמא דבא לב"ד למשפט עמה והי' בסברה לדין אותו לזכות דלא בא להראות פריצות אלא פשיטא כיון דצריך רק ת"ח יחידי לדרוש מפיו הדין עפ"י חק התורה זה שכיח ומצוי מאוד ומחליטין שבודאי דרש מפיו טרם שהלך לב"ד וה"ה שהי' מצא איש אשר ידרוש מפיו על מה שיזכה בדין ולא יצרך לכנוס עליו בפשרה ומדלא דרש פשיטא דגמר בלבו למחול ולפשר כאשר לבו יאמר לו ודוק. ועלה בדעתי ראי' מדברי המחבר בא"ח סי' ע"ו סעיף ח' שכתב וז"ל קרא במקום שראוי' להסתפק בצואה אם מצא אח"כ צריך לחזור ולקרות אבל אם אין המקום ראוי' להסתפק בו אין צריך לחזור ולקרות עכ"ל וכתב המג"א ס"ק י"ב וז"ל צריך לחזור דזבח רשעים תועבה דהו"ל לבדוק המקום עכ"ל הרי יען כי הי' לו לעלות על דעתו לבדוק ולא בדק נחשב כמזיד ומזה הוליד הפר"ח בסי' ק"ח דין דאם התפלל במקום שהי' לו לבדוק משום צואה ולא בדק והתפלל ונמצא אח"כ צואה ואין לו שעה להתפלל עוד אין לו תשלומין מדהי' לו לבדוק ולא בדק הוה פושע יעו"ש וא"כ ה"ה בנידן דידן דהי' לו לעלות על דעתו ולדרוש מפי חכם יודע דינים ולא דרש מפיו תורה א"כ פשע ולא הוה מחילה בטעות דיהי' נחשב כאונס ודוק. אמנם יש לדחות דשאני התם דלא חשש על ברכה לבטלה ועל תפילה אשר יקרא תועבה כי לא קיים והי' מחניך קדוש על כן נחשב לפושע אבל במקום דליכא איסור מנ"ל מדלא דרש מקודם דמחל על זכיותיו הלא יש עוד זמן לכל תכלית שיוכל לחקור וק"ל. עוד נ"ל להביא ראי' מש"ע ח"מ סי' מ"ה סעיף ג' שכתב וז"ל הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם ולא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו עכ"ל וכתב הש"ך שם בס"ק ה' וז"ל כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנת של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר עכ"ל הרי כיון שלא חשש לקרותו נתרצה. אך מכאן אין ראי' דעיקר הטעם כיון דלא חשש לקרותו א"כ נגלה שסמך על הסופר וסומך על נאמנותו כאשר הוא יעשה כן יהי' והוה כשליש וכן מבואר שם בסמ"ע בשם רמב"ן אבל כאן הגם שסומך על אחיו אבל הלא גם אח לא ידע ואין ראי' משלא הלך לדרוש מפי ת"ח דמחל דשאני התם דסופר ידע מה שכותב והוא סומך עליו ונתרצה לכל מה שיעשה הסופר ודוק. וחשבתי עוד להביא ראי' מש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ע"ו שכתב המחבר וז"ל ומדקדקין לשון השטר ודנין עפ"י אותו הדקדוק ולא אמרי' האי גברא לא גמר כולו האי והי' סובר שדין הי' בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק ח"י וז"ל אין שומעין לו אפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק ועיין בסי' מ"ה ס"ג עוד מזה עכ"ל רק שיש להשיב דשם הדבר מפורש בכתב רק הוא לא הבין ומדלא שאל מפי מבין א"כ סמך עליו להתחייב בכל מה דמפורש יוצא מפי הכתב ודוק. עוד עלה בדעתי ראי' מדברי תוס' בבכורות דף י"ג ע"ב בגמ' דמשני אביי סיפא לאו מקח טעות כיון דיהב זוזי איבעי ליה לעיונא והדר ממשיך וז"ל ואע"ג דבשאר מקח טעות לא אמרי' הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו"ם דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן עכו"ם עכ"ל הרי כיון שהי' לו לאסוקי אדעתי' שבתוך גרוטאות ביד עכו"ם יוכל להיות בהן ע"ז והוא לא עיין בהם א"כ לא הוה מקח טעות וק"ו אם איש הולך לפשר עם חותנו שהי' לו לעיין על מה צריך לפשר ומה שיוכל לזכות בבירור בב"ד ומדלא עיין אלא פשיטא דסבר וקבל לפשר רק לעשות קנין (לחושך) וחושב] לגרש אשתו זאת וליקח אחרת ודוק. שוב התבוננתי דיש לחלק בשלומא בהנך גרוטאות דהי' דבר שבידו להסתכל לראות אם אין בתוך הגרוטאות ע"ז ולא הסתכל שהי' עצל בעיניו אז אמרי' מדהי' לעלות על דעתו שצריך להסתכל אם אין בהם ע"ז ולא הסתכל אין זה מקח טעות והקשה תוס' א"כ נימא במקח ג"כ אם הי' בידו להכיר אם הי' בודק ובוחן וכיון שלא בדק לא הוה מקח טעות ותי' על זה דשאני התם דיכול לומר לא עלה על דעתי שימכור לי דבר אשר בו מום אשר מכחו יתבטל המקח אבל הלוקח מעכו"ם הי' לו להסתכל דהא בשווי' אינו טעות רק יען דע"ז אסור לישראל אבל בלי האיסור אשר מצווה בו ישראל לא נמצא בו רמאות ודוק. ולפ"ז הי' מקום לדון דכאן כיון שהוא בעצמו אינו יודע הדינים הגם שיכול לדרוש מפי יושבים על מדין כיון שעכ"פ לא הי' בידו אלא תלה בדעת אחרים שיבררו לו הדין א"כ לא נחליט דסבר וקבל למחול מה שזכותו הוא ברור בו וק"ל. אך אחר העיון יראה כל בר לבב דמי שהולך לפשר עם איש אשר שונא לו שאין לסמוך עליו שהוא לא יבקש אלא] רעתו הפסידו ונזקו ומהכ"ת שלא ילך מתחילה לדרוש מפי ת"ח על מה שיפשר ומה שזכותו לו ברור אלא פשיטא דגמר בדעתו לגרש ולא יחפץ לילך בדינא ודיינא ונתרצה לפשר עמו בכל אשר ימצא חן בעיניו ובעיני אחיו אשר לקח עמו דלא דמי ללוקח ומצא במקחו מום דיכול לומר אני סמכתי על נאמנות המוכר אבל כאן על מי יסמוך על נאמנות חמיו אשר מבקש שיגרש את בתו והגם הבעל בעצמו בור ולא ידע הדינים הי' יכול לילך ליודע ספר כמו שהבאתי סמוכים מר"ן כתובות ומדלא הלך לדרוש פשיטא דסבר וקיבל ומחל על כל התביעות אשר יוכל לזכות בדין תורה ודוק. והי' נ"ל להביא ראי' מדברי המחבר בח"מ סי' רכ"ז סעיף ז' וז"ל עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור אלא לתבוע אונאתו עכ"ל הרי יען שיכול לדרוש ולחקור מפי בקיאים ולא דרש אמרי' דמחל ועיין בסמ"ע שם היטב א"כ ק"ו אם הי' יכול לדרוש מתחילה מפי בקי בדינים ולא דרש דמחול רק אפשר לחלק דשאני התם דנתן מעות וגם לא דרש אח"כ אז אמרי' דמחל אבל כאן דלא נתן מעות רק התפשר לקבל את שלו אז אינו מוחל בזה שלא דרש מפי בקיאים דגם שם אם לא נתן מעות נאמן דלא מחל כמבואר בש"ך שם וק"ל. שוב התבוננתי דשפיר הבאתי ראי' דבשלמא שם אם לא נתן מעות נאמן דלא מחל דזה הוא הנותן כל זמן שהוא מוחזק במעות לא ידרוש דהא לכל יש זמן אם חפץ ליתן המעות ידרוש מפי הבקיאים כמה יתן דהא הוא המוחזק במעות אבל בנידן שמפשר עצמו על מה שביד חבירו והוא צריך להוציא אז בוודאי הי' לו לדרוש מפי למודי ד' עד היכן מגיע זכותו ודוק. ובזה יובנו לי דברי הרא"ש בב"מ פ"ה סי' ל"ב דהקשה על הא דאמרן בגמ' התם זבינא הכא הלואה בזבינא דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה ותימא דהא ר"נ גופיה לית ליה הכי בפ' חזקת הבתים ברב ענן דשקיל בידקא וכו' וכן בפ' המפקיד גבי כיפי קאמר ר"נ שומא בטעות וכן בנזיר ב"ה אומר הקדש בטעות אין הקדש ובגיטין דף י"ב כל קנין בטעות חוזר ותי' הרא"ש וז"ל וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחול אבל בפירות דקל ידע ומחל וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה עכ"ל ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' ק"ב שנתקשה בדברי רא"ש וז"ל ודבריו בלתי מובנים דמאי משני התם נמי גבי פירות דקל בההיא דשמט ואכל אלו הי' הבעלים בעצמם יודעים שלא קנו מן הדין לא הי' מניחים אותו שיאכלם והא הוה לי' מחילה בטעות עכ"ל ויעו"ש שנדחק בהבנת אשר"י הנ"ל. ונ"ל דהבנת דבריו ישרים מאד בעזה"י בכל הנך מקומות שהזכיר הרא"ש דלא ידע בעל הממון שיש לו מקרקעו או ממונו או מחפצו ביד חבירו ולא הי' לו מקום לחקור ולדרוש מפי יודע ספר תורת ד' אם אמת הוא דחבירו זכה משלו עפ"י דין תורה או אפשר שלא זכה בו ויקח את שלו מידו וכיון דלא ידע אם נמצא מהדבר אשר הי' שלו ביד רעהו לכן לא שייך לומר מחילה בטעות הוה מחילה דהא לא ידע אם יש לו דבר אשר אפשר שמחילתו יפעל עליו אבל בפירות דקל דידע עכ"פ דחבירו אוכל פירות דקלו מכח קנינו אשר מכר לו בינו לבין עצמו בלי שאלת ב"ד כמו בכפי' שנעשה עפ"י ב"ד וא"כ למה לא חקר ושאל מפי יודע דין ודת אם מהני מכירת פירות דקלו וכיון דלא דרש וחקר מפי ת"ח א"כ ש"מ דמחל הגם דטעה בדעתו והאמין דמכירתו מהני והוה מחילה בטעות מהני מחילתו ודוק. ולפ"ז יובן דברי הרא"ש שם בסי' ל"ד שכתב הרא"ש וז"ל וצריך לומר אע"ג דהוי בעי למימר דהוה ריבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולא אחי סמכא דעתי' והדרא ארעא ופירי נמי הדרא דהויא מחילה בטעות והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נותנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאין שלו עכ"ל עין רואה ותעידה דלא מצא הרא"ש דמיון רק מי שנותן חפץ לחבירו כי האמין שהוא חפץ חבירו משלו נתנו לו ואח"כ נגלה שלקח או שנתן לו חפץ שאינו שלו דמחילה בטעות כזה בודאי לא הוי מחילה וה"ה אם ירד בתורת מכר והמכר אינו כלום א"כ הדרה גם הפירות דהא גם המוכר לא ירד אלא בתורת מכירה והוא כמניח לחבירו ליטול חפץ מרשותו או נותנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאין שלו ודוק. וראיתי למהרי"ט שם בסי' ק"ב שהאריך למעניתו וכתב וז"ל ולפי דרכינו למדנו שכל שהיתה מוטעה במחילה ויש לומר שעל דעת כן לא היתה כוונתו למחול את שלו מחילה בטעות כזו אינו מחילה כלל עכ"ל והביא ראי' הרבה (א) מדברי הרמב"ם פ"ו מסנהדרין אם התפשר יען התחייב אותו שבועה ואח"כ נודע לו ששלא כדין חייבו הדיין שבועה שבטל הפשרה (ב) מדברי תשובת רשב"א שמובא בב"י סי' י"ב שכתב אפי' לא נאנס כלל וקסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו דהוה מחילה בטעות דכל דלא ידע לא מצי מחיל (ג) מדברי מהרי"ק דאח שנתפשר על חלק ירושתו דאמרו לו שנשאר רק מעט נכסים ואח"כ נתגלה שהי' נכסים מרובים דפשרה בטילה עיין מהרי"ק שורש קי"א ועל כן בנידן דידן ביתומה שהודית שקבלה כל חלק ירושתה ואח"כ נודע שהיו נכסים שהעלימו מעינה דבטל הודאתה וחיזק בריח פסקו שאפי' אם תעשה הודאה שהי' במחשבה אז למחול אפי' אם ימצא אח"כ נכסים שהעלימו וכתב מהרי"ט דכל דלא יודע לא מצי מחול אפי' הי' בלבו למחול דלא מהני המחילה והביא ראי' מדברי רשב"א דכתב דלא מצי מחול וגם באונאה יוכל לחשוב דלמא יש בו אונאה ואעפ"כ אמרו בגמ' דלא ידע דמחיל וכן מדברי תוס' פרק הכותב דכתבו דלא ידע שתמות אשתו בחייו יעו"ש באותיותיו הטהורים. ואומר דברי בקיצור כפי מה שהערותי למעלה דכלל הוא כך כל שנעלמו ממנו החפצים אשר המה בכוחו ולא ידע שיש כאן חפץ אשר עליו יפעל מחילתו כגון דלא ידע שיש עוד הלום נכסים בעולם אשר יצרך למחול עליהם יען שיש לו בהם אחוזה בזכות או שסמך על הדיין ועל השופט שהוא חייב שבועה ועל כן התפשר ונודע לו אח"כ כי הי' פטור משבועה אשר הי' נעלם ממנו שהדיין טעה בפסק לו שבועה או שנעלם ממנו שיש בעולם שטר על חבירו והוצרך לפשר וכן נעלם ממנו שלא יכול לברר עכשיו אם חבירו מתאנה לו במקחו או אם תמות אשתו בחייו וכדומה בכל אלו לא מהני מחילתו דאנן סהדי דלא מחל בלב שלם כי לא שער בנפשו שימחול בלב שלם אבל אם ידוע להחפיצים אשר התפשר עצמו שהזכירו בתוך הפשרה זה יזכה בפרטי דברים אשר נזכרו וזה יזכה בפרטי דברים אשר נזכרו והי' בידו לשאול ולברר כמה יתפשט זכותו להוציא בדיינים בדין והוא לא דרש מפי יודע ספר והתפשר מעצמו ומרצונו אז מחילה כזה הוה מחילה גמורה שלא דמי לנידן דמהרי"ט דכאן ידע מהדברים והתפשר ולא רצה לברר זכותו מקודם דהוה מחילה ודוק והי' לי להאריך בזה להצדיק בפשטות דברי תשובת הרא"ש ותשובת הריב"ש במי שנותן משכון על מעות שנתחייב בששחק שנתקשה בו מהרי"ע אבל אכ"מ. אחרי שכתבתי זאת מצאתי בש"מ בב"מ דף ס"ז שכתב בד"ה התם זבינא וז"ל וא"ת הכא משמע דסבירא לי' לר"נ דמחילה בטעות הוה מחילה ואלו בפ' חזקת הבתים אמרי' דלא הוה מחילה בהאי עובדא דרבנן דשקיל בידקא וי"ל דל"ד דכי אמר רב נחמן דהוה מחילה כשיודע מה שחבירו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין כגון הא במוכר פירות דקל לחבירו וכגון המוכר באסמכתא אבל היכא שזה אינו יודע שחבירו נוטל כלום מממונו כהאי דהתם ודאי לא הוה מחילה וכדאמרי' הכא דאונאה לא הוי מחילה משום דלא ידע ומחל כי קסבר הוא שאין אונאה כלל עכ"ל ומסיים שם כל זה מיסודו של רבינו רמב"ן והוא הנכון והוא שיטתו של רש"י הריטב"א עכ"ל הרי שביאר ההבדל בין אם אינו יודע שחבירו נוטל מממונו ובין אם יודע שנוטל מממונו רק קסבר שבדין נועל מממונו אז הוה מחילה בטעות מחילה ודוק. ועיינתי בדברי רמ"א סי' י"ז סעיף י"ב שהביא דעת ריב"ש שאם הדיין רואה שמגיע לתובע יותר ממה שתבעו אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק יותר הוה טעות בדין וחוזר והש"ך ס"ק ט"ו צעק על זה למה לא יפסוק הדיין יותר וכי תימא דמחלו הא לא ידע דמחל דומי' דאונאה דלא ידע דמחל יעו"ש והקצו"ח תירץ דריב"ש לשיטתו דפסק בסי' שמ"ה דמחילה בטעות הוה מחילה שהבין הריב"ש כן בדברי ר"ת כפי הנוסחה שלו הגם שטעה בדין מהני מחילתו יעו"ש ולכאורה יפלא דלא ידע דמחל דהא לא ידע שיש לו מה בידו וביותר תימה דברי הסמ"ע שם שאפי' אם הב"ד יודעין שטעה בדין אינו רשאין לפסוק לו יותר וקשה הא דומה לאונאה שוב מצאתי שהנתיבות שם בסק"א התפלא עליהם. ולפי מה שהבאתי בשם הר"ן כתובות דאדם הולך אצל ת"ח טרם שבא לב"ד לטעון א"כ זה שלא דרש לדעת מה יטעון לפני ב"ד ע"כ סבר וקבל ומחל ולא דמי לאונאה וגם מיושב מה שהקשה בב"מ דף ס"ג דלא תלינן במחילה אם טעה בכדי לדעת אדם טועה ואיך שייך יותר מצוי לטעות בעם הארץ דלא ידע דיני תורה ולפמ"ש נכון דאי לא רצה למחול הי' הולך אצל ת"ח אשר ישים דברו בפיו ודוק. ועוד נ"ל אפי' אם פשרה בטעות תהי' בטול היינו אם הפשרה היתה על דבר ידוע כגון על פטור שבועה ואח"כ נודע שלא הי' חייב שבועה וכדומה עיין בב"י ובש"ע ח"מ סי' כ"ה יעו"ש אבל אם הי' הפשרה על הרבה תביעות ביחד ואח"כ נמצא שהי' בו תביעה אחת אשר יכול לזכות בדין אז אין הפשרה בטל דבזה כח הפשרה טוב מכח דין תורה וכדומה שהעיר בזה במבי"ט וא"כ בנידן דידן מי יודע כמה תביעות שהי' לטעון איש על רעהו והתפשרו אח"כ שכל אחד יקח אשר הביא א"כ פשרה קיימת כנלע"ד להעיר. ואין להשיב דהלא בנידן שאלתינו לא הי' קנין רק עשו פשרה בינם לבין עצמם כמבואר בשאלת הדר"ג נ"י אומר אני דכאן לא צריך קנין כלל מלבד שהוא סברה דמהני מחילה בעל פה אם תובע ממון מחבירו הלא הדבר מבואר בראשונים ומהרי"ק בשורש י' כתב וז"ל וגם מה שכתב דהך מחילה גרוע הוא למ"ד מחילה צריכה קנין אני לא ידעתי מאן הוא דאמר מחילה צריכה קנין רק במחילה שע"י דיינים וכמו שפי' ר"ל ומביא המרדכי בפ' זה בורר משום דדמי קצת למחילה בטעות כיון שע"י הפשרה ועצתם של הדיינים מוחל אבל מי שמוחל בעצמו בהא מודה כ"ע דאין צריך קנין כמ"ש ר"י וכן רבינו יוסף ט"ע וכן הראב"ן רבינו יואל ובנו הראבי"ה וכן דן רבינו מאיר והביא תוס' ומרדכי ראיות גדולות ועצומות על זה עכ"ל וכן רמז הש"ך בסי' י"ב ס"ק י"ב דבר זה בשם תשובת מהר"ם לובלין יעו"ש ועיין בנתיבות שם מחילה מתובע למוחל יעו"ש. ועדיין יש לחקור דמהר"ם לובלין לא איירי רק במחילה ולא שיהי' מהני על חפצים שהם שלו שיהי' לחבירו דאז צריך קנין וא"כ בשטריימעל וטלית וקיטעל לא יהי' מהני מה שהתפשרו בלא קנין כפי אשר הכריע אדמ"ו ז"ל בחתם סופר א"ע סי' קמ"א שכתב בד"ה ונראה וז"ל ולכן דעתי מה שנוהגין ליתן להחתן חלוק לבן שלובש בימים נוראים שקורין קיטל וגם טלית של יו"ט שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו עכ"ל. אך אני כתבתי על הגליון שם וז"ל ולי מהקטנים שבתלמידיו לא נ"ל להלכה דדווקא מתנה שנתנו כפי רצון כל אחד ליתן לחתנו אז חקרו הגאונים ק"ו מהאשה על הבעל אבל קיעטעל וטלית או שטריימעל במדינת פולין אשר הוא מנהג שלא ילך החתן לחופה אם לא יתן לו זאת אז בודאי כל אב ואם נותנים זאת לחתן רק כל זמן שבתם עמו כי הלא צריכין ליתן האבות בעכ"ח ולא דמי למתנות אשר יותנו כפי אשר ימצא חן ואינו נוהג בכל זוג וזוג אבל קיטל וטלית ושטריימעל בפולין לא יתנו בתורת מתנה ברצון רק נתונים המה לו כפי מנהגן של ישראל קדושים המה להיות נוהג כבעה"ב ולא כבחור ובודאי אינם נתונים לו כאשר יגרש את בתם שיהי' שלו אם ישא אשה אחרת והי' לי להאריך אבל אין הגליון מספיק עכ"ל שם על הגליון והארכתי אז לחקור בבגדים שהמה נתונים גם באיש רק להתקשט בבה"כ וברבים ודומים לבגדי אשה להתקשט ודל"ב ועוד חקרתי הכי זה דרכי נועם שהוא יקח אשה אחרת ויהי' עליו בגדים של אשה שגירש ובודאי אין לו אפי' לדברי אדמ"ו אלא המעות ולא החפצים ובפרט בנידן דידן שהאשה מוחזקת בהם מזה לא דבר אדמ"ו ז"ל הוא דן שלא צריך להחזיר אם הם בידו ואין פנאי כעת להאריך והחזקתי אז בדברי בית מאיר שהעיר שם כדת ודוק. סוף דבר הכל נשמע בנידן שאלתינו אשר כתב פר"מ נ"י וז"ל קודם נשואין עשו כתב ביניהם בדלא יהא מתדר להן בפני הח"מ ובפני הרב מיאבלנאב ואח"כ בעת הפירוד בא הבעל לפני ובידו מכתב מאבי האשה אלי שאסע לשם לישב על המשפט עם הרב הנ"ל והשבתי שאסע כאשר ישלחו עגלה ולא בא עוד הבעל אצלי ולא הי' מניעת האשה כלל בזה ואח"כ התפשרו בעצמם היינו אבי האשה עם אחי הבעל הגדול ממנו ע"י כתבים שכתבו זה לזה ומסתמא עשה האח בהסכמת אביו ואמו ואחיו הגדול ובסוף בשעת פשרה שלהם הי' גם הבעל עמהם ובאו לפני בפשרה מוכנת שעשו ביניהם עכ"ל במכתבו אלי א"כ הרי הדבר ברור שהי' להם לדרוש מפי רבנים אשר כתבו קודם נשואין שהם ישפטו בצדק אם יהי' מחלוקת בין הזוג והאח עם המגרש אשר באו בסוף פשרה עשו כתבים והתפשרו בעצמם ולא חפצו שרבנים ישפטו או יתפשרו אותם רק התפשרו כאות נפשם אין לך מחילה גדולה מזו שמחלו זה לזה רק שלא לעמוד בדין ודיינא כמבואר בש"ע ח"מ סי' קמ"ו סעיף ח"י אשר מקורו בגמ' פרק חזקת הבתים והפשרה קיימת ודוק. ובזה מסולק הטענות דלא ידע המגרש והאח שהטלית והשטריימל שייך לו לחלוטין ועוד כמה טענות אשר סילקו רק בטענות המערער לדון על העיסקים ונדוני' שלה מטעם מורדת אבאר אי"ה לפני עצמו רק מה שטענה אמו של המגרש שנעלמו חפצים קטנים אשר לא ידעו המגרש ואחיו להתפשר עליהם א"כ לא מהני מחילה כיון שלא ידעו שיש משלהם בידה רק יפה העיר פר"מ נ"י וז"ל ומה שאמרה אמו שהם לא ידעו כמה מתנות ששלחו לה ודאי אין זה ראוי' להוציא ממון ומסתמא לא הי' הפשרה בלי ידיעת אמם וכל החשבון כתב אחיו הגדול בעצמו ובודאי עשה בידיעות אביו ואמו ומחלו דברים קטנים כאלה והראי' שגם אצלו נשאר דברים קטנים שנשלח לו במתנה וכל חפצים שתבע האם הי' שווים באפשר עשרה ר"נ עכ"ל אך לדעתי הי' זו מתנות קטנות מאם המגרש בלי ידיעת אבי המגרש על כן לא הגידה האם שלא יודע אשר עשתה בלי ידיעת בעלה א"כ הם כגזילה תחת ידיה וצריכה להשיבם אל אביו של המגרש כי לא קנתה כלל וצריכה לשלוח אותם אל אביו של המגרש ולא נוגע כלל לחקור על והשיב את הגזילה אבל אם נתנה בידיעת בעלה מסתבר דברי פר"מ נ"י שמחלו זה לזה דברים קטנים כי מהכ"ת לתלות שהלכו להתפשר ונעלם מהם לתבוע אותן דברים אלא וודאי שמחלו זה לזה בדברים קטנים מטעם עביד אינש דזבין דינאי ועיין סי' קמ"ב בח"מ ודוק. ואמרתי להודיע אשר שכחתי מלבאר במכתבי הראשון כי שם במקומו ראיתי שכתב פר"מ נ"י וז"ל טוען המגרש שהמגורשת לא הי' רצונה בגירושין רק עשתה מחמת אונס אביה ואמה שלא הניחוה לדור עמו עד קרוב שנה והמגורשת אומרת כעת הן אמת מתחילה הי' המניעה מאביה אך אח"כ חקרתי ודרשתי ונמאס בעיני ונתרצתי בעצמי לגרושין כמו שהגדתי לב"ד קודם הגיטין עכ"ל ובסוף מכתבו כתב וז"ל ואח"כ נסעתי למקום אבי האשה ושמעתי כי מתחילה לא רצתה האשה להתגרש רק אביה אמר לה אם תדיר עמו לא תהא נחשבת בין זרעי והשיבה לו אחרי שאני רואה שאם תדיר עמו יזיק לאביה מחמת כעסו וחי' ולא יחי' אביה מגודל הצער לכן מוטב שתתגרש עמו וישאר אביה בחיים ואז לקח אביה כל חפצים והמלבושים שלו ונסע לכאן להתפשר עמו והחזירם ליד חתנו רק הטראטין השליש עד אחר הגט ומצד שאני לא האמנתי להאב שלחתי מכתב להרב משם להשיב לי גב"ע ואמרה בפני עדים דשם שברצונה הטוב מקבלת גט מבעלה וביטלה שם בפני עדים קודם כתיבת הגט את המודעות והדיבורים שדברה כנגד הגט כמבואר בסה"ג לשון הביטול וכשבא הגב"ע לכאן וגם שכתב שהקניתה לו כל המעות שלו בהודאה גמורה מעכשיו אז שלחתי הגט וקבלתה שם ברצונה כדת עכ"ל פר"מ נ"י. הנה אפי' כפי דבריו אחרונים אשר דרש במקום אצל המתגרש נראה אין כאן חשש אונס שהאשה השווה דעתה לאביה הגם שהוא רצה לכוף אותה שלא לדור עמו דאל"כ לא תהי' נחשבת לזרעו ויש ברמז אולי לא יניח לה ירושה ולא יעזור לה בכל זה פיה פתחה בחכמה שבעבור זה לא נתן לבה לשמוע לו שלא תדור עם בעלה אבל אחרי ראתה עיניה שאביה חיה לא יחי' ח"ו מרוב כעס וגודל צערו לכן בחרה בנפשה טוב להתגרש מבעלה כדי שישאר אביה בחיים א"כ מחמת כפיה של אביה לא נתרצית רק אונסה את נפשה איך תראה ברעה באבדן מולדתה הוא אביה אשר יכעיס וימות בלא עתו על כן אנסה את עצמה לקבל גט ברצון לעשות נחת רוח לאביה וא"כ אם כלל גדול הוא בכל הפוסקים שאונס דנפשי' לא הוה אונס אפי' באיש שאין מגרש אלא מרצונו עפ"י דין תורה אעפ"כ אונס דנפשיה לא שמיה אונס והוא מגמ' בב"ב דף מ' ובקידושין דף נ' ועיין בב"י א"ע סי' קל"ד ובח"מ סי' ר"ה והוא סברה ולא צריך גמ' דאונס דנפשיה לא הוה אונס דמה לנו על סיבות המביאים לידי רצון סוף סוף הוה רצון גמור ק"ו בן בנו של ק"ו שמה שאשה אנסה את נפשה לעשות נחת רוח לאביה וגמרה בלבה לקבל גט ברצון כדי שאביה לא יכעוס דהוה רצון ולא אונס כל מי שיחלוק על זה חולק על האמת אם מהני אונס דנפשיה באיש שצריך לגרש ברצונו מן התורה מכ"ש שנחשוב לרצון באשה. ולא עוד אפי' אם היתה משיבה לאביה אני מקבלת הגט כדי שלא תמחי את שמי מלהיות בין זרעך ג"כ הוה נחשב לאונסה את עצמה דהא אביה לא כפה אותה על קבלת הגט רק שלא תדור עמו ואם היתה חפיצה היתה הולכת לדור עמו ואביה לא יחשב אותה בין זרעו ומה שהוא אנסה את נפשה לבחור להיות נחשבת לזרעו מלדור עם בעלה א"כ הוה אונס דנפשי' ואין זה אונס אפי' באיש אם אביו הי' אומר לו כן שלא יהי' נחשב בין בניו אם ידור עם אשתו והוא בחר בעבור זה לגרש את אשתו הוה בודאי רצון גמור ודוק. וגם מה יפלא שעשתה זאת התורה אמרה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי כן דרך איש שדבק באשתו ויעזוב אביו ואמו אבל באשה אינה טבע לעזוב אביה ואמה ויתדבק בבעלה ועיין רמב"ן בתורה פ' ויצא על פסוק אנכי אלך בבית אל וז"ל וספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך אלקים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו עכ"ל הרי שהוצרך יעקב לפייס נשיו שיעזוב את אביהם וילכו עמו כי אשה אל בית אביה ואמה וא"כ אהבתה אל אביה דחקת את הבשר להיות מקבלת גט ברצונה בלי אונס כלל ודוק. ולפ"ז נחשב שנתגרשת ברצונה הטוב שאין כאן כפיה כלל רק אונסה את עצמה יען שאוהבת את אביה גמרה בלבה וכן דברה בפיה וכן עשתה לקבל הגט ברצון גמור ודוק. ומה שטען המגרש כפי אשר כתב פר"מ נ"י וז"ל וטען ג"כ שהי' הגט באונס מחמת שלא רצו להחזיר לו את הטראטען שלו עד אחר הגט ע"כ טענת המגרש ופר"מ נ"י מעיד וז"ל ואמרתי אז למגרש אלו אתה אונס בשביל הטראטין אתן לך בכתב להשליש שיחזירו לך הטראטען שלך והשיב אז בשעת הגט ח"ו לא מפני זה אני מגרשה רק ברצוני הטוב וע"ז טוען עכשיו המגרש לא הי' ציית לדברי עכ"ל אין אני רואה בזה טענה לבטל הגרושין (א) הלא עשה הודאת בעל דין ואמר בפה מלא לא מפני זה אני מגרש רק מרצוני הטוב ועוד שהוסיף תיבת ח"ו שהוא הבנה שלא יעלה על הדעת מי הכריח לו להוסיף ח"ו הלא יכול לומר לא מפני זה אני מגרשה ומדהוסיף בכח גדול לאמור ח"ו הוא אות ומופת שלא מפני אונס מגרשה דומי' אם מכר שדה וקבל עוד אחריות אשר לא תבע הלוקח ומדהוסיף כח גמר וגירש ודוק (ב) כיון שהרב המסדר הגט שאל אולי אתה אונס בעבור הטראטען אני אכתב להשליש והוא אמר לו מפני זה אין אני מגרש רק ברצוני הטוב ועכשיו אומר שירא שלא יהי' ציית להרב הוא דברים שבלב אשר אין אדם מכיר באונסו רק הוא עשה אונס לנפשיה פן לא ישמע להרב והלא הי' בידו לברר להרב לכתוב להשליש ואם לא יתן לו בודאי לא הי' הרב נותן הגט לידו כדי ליתנו לה ומדלא הלך לברר הוא אנס את נפשו בפחד ולא שמיה אונס (ג) אולי הי' המדובר בשעת הפשרה ליתן כל הטראטין ממעות שלו וממעות שלה ביד השליש א"כ אין כאן סרך אונס כלל והכי נהוגין בכל בתי דינים שאחר הפשרה מרצון יושלש משני צדדים ביד שליש רק לא מצאתי לזה גילוי במכתבו לדעת בירור המעשה על כן לא אאריך לברר הטעם משום דניחא ליה להיות הן שלו הן שלה הגם אין צריך לזה בנידן דידן בעזה"י. וידע שיש להעיר בדיני קים לי אך אין צריך לזה בעזה"י אם יסכימו גדולי פולין אני נטפל עמהם ואקוה שדברי יש להם פנים בהלכה בחסדי ד' (ועיין מרשד"ם סי' שכ"א אם יכול אפיטרופיס לטעון קים לי' מחילה בטעות הוה מחילה יעו"ש) דברי הדש"ת: