אור ברסלב
שות מחנה חיים ו › סימן לב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ו · סימן לב

סימן לא

שאלה איש מהימן בא לשאול שהוא ראה באשת איש שזנתה והיא אשת איש נכבד ממשפחה יקרה וחשובה בישראל אם מחויב להודיע את אשר ראו עיניו לבעלה או אם בעבור כבוד הבריות כבוד משפחה הנכבדת יוכל לשתוק כי עד עכשיו לבי' לפומי' לא גליא. תשובה לכאורה ישראל גדול שהוא שוגג בעבירה מחויב חבירו להפרישו דלא גרע ישראל גדול מקטן שב"ד מצווין להפרישו דכל קטן שוגג הוא וה"ה גדול שהוא שוגג בעבירה שכל איש מחויב להפרישו אבל ישראל גדול שעובר עבירה במזיד אין חיוב על אדם להפרישו וכן מבואר בדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א על ביאור דברי הש"ך ס"ק ה' וכבר הבאתי ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם פ"י מכלאים ה' כ"ט דכתב וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ אליו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה עכ"ל ואח"כ סיים הרמב"ם אותו הלכה וז"ל לפיכך אם הי' עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד עכ"ל ולא הזכיר כאן או קורעו מעליו כמו שמזכיר מתחילה בשל דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו כך הי' לו לסיים פושטו או קורעו מעליו. אמנם הוא הדבר אשר דיבר הנב"י דמתחילת הלכה איירי שחבירו רואה בו שהוא לבוש כלאים דאורייתא בשוגג א"כ הוא מצווה עליו להפרישו ומוכרח לקרוע מעליו אבל בסוף הלכה איירי הרמב"ם שהוא בעצמו יודע שלבוש כלאים ומפני כבוד הבריות מותר לבוא לביתו בלבוש כלאים דרבנן ומסיים אם הי' של תורה פושטו בשוק אבל חבירו אין מחויב לקרוע מעליו דישראל העובר עבירה במזיד אין מצווה להפרישו ודוק. אך כל זה שיחיד אינו מחויב להפריש גדול מעבירה אבל הב"ד מחויבים לגדור גדר ולעמוד בפרץ לייסר אנשים רעים וחטאים לד' העוברים בשאט נפש וביד רמה עבירות מפורשות בתורה אבל לעצור לפי שעה לקרוע מעילו שזה נקרא להפרישו לפי שעה הגם שיוכל לעבור אח"כ זה דוקא בישראל גדול בשוגג ולא אם עושה במזיד ומיושב קו' הגאון ר' ברוך פרענקל ז"ל מגיטין דף נ"ג דשם גדרו גדר בעד איש העושה העבירה אבל כאן כיון שיוכל לעשות האיסור מאי הועילו ודוק. תמצית הדברים אם להיות מחויב להודיע לבעלה כדי להפריש את האשה מן העבירה אינו מחויב דהא היא מזידה וחפיצה בביאת איסור של בעלה דאל"כ למה לא הגידה היא לו שזנתה שאז ממנ"פ אם יאמין לה בעלה הרי יפריש עצמו ולא תבוא לביאת איסור ואם לא יאמין לה א"כ עקרו רבנן לקידושין למפרע כמבואר בר"ן נדרים דף צ' וא"כ תהי' בהיתר עם בעלה וממנ"פ אין האיש הרואה מחויב להפרישה מן העבירה דאם היא הגידה לבעלה ולא האמין לה דחושש שעיני' נתנה באחר א"כ היא בהיתר עמו ואם לא הגידה ולא חוששת על ביאת איסור א"כ אין מצווה להפרישה ודוק. והנה לכאורה הדבר פשוט דצריך להגיד לבעלה שיפריש מאשתו לא מבעי' לדעת הרמב"ם הובא בטוש"ע יו"ד סי' ש"ג דהרואה בחבירו שמלובש בכלאים דאורייתא דצריך לקרוע מעליו אפי' בשוק להפרישו מאיסורא דאורייתא אפי' בשוגג וא"כ מכ"ש כאן דצריך להודיע לו שיפריש מאשתו אחרי אשר הוטמאה אלא אפי' לשיטת הרא"ש דסובר דיוכל הרואה לשתוק בעבור כבוד הבריות יהי' הרואה שב ואל תעשה אעפ"כ נראה דמשכחת לה שמודה הרא"ש דצריך להגיד לבעל ואבאר רעיוני בעזה"י. הרא"ש בהל' כלאים כתב וז"ל אי נמי בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה נגד ד' וצריך לפושטו אפי' בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגד חבירו והלובש כלאים אינו יודע אם לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג עכ"ל ולכאורה תיבות ולא יפרישנו בשוגג המה כדבר שפתים דהבדל מובן אם הלובש בעצמו מוציא הכלאים א"כ עובר בקום ועשה אבל הרואה השותק עובר בשב ואל תעשה ששותק וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעשה וא"כ למה מוסיף הרא"ש ואל יפרישנו משוגג וצע"ג. והנראה לי בדעת הרא"ש הבנה אחרת בעזה"י והוא דכלל גדול בתורה שכל עבירת שוגג אפי' בעבירת כרת או עבירה מד' מיתות ב"ד אם משך השוגג כל היום או כל השנה לעבירה אחת יחשב אם נודע לו אח"כ שחטא בשוגג זמן זמנים טובא אין צריך להביא אלא חטאת אחת עיין ברמב"ם הל' שבת והל' שגגות. ונחזי אנן מי שלבש כבר כלאים דאורייתא בשוגג ועבר העבירה כבר ואם ילך בבגד הנ"ל כל היום ויהי' נודע לו בסוף שחטא בשוגג באיסור כלאים לא חטא אלא חטא אחד ואם יודיע לו חבירו מיד שלבש כלאים ג"כ כבר חטא אותה עבירת כלאים בשוגג וא"כ אם מודיע לו הוא מכח שאפי' קטן שאוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כך יש חיוב על כל ישראל אם רואה שחבירו חוטא בשוגג שצריך להודיע לו כדי להפרישו ועל זה חידש הרא"ש בשלומא אם הלובש בעצמו מוציא כלאים בבגדו צריך לפשוט דעד עתה הי' שוגג ועכשיו משעה שנודע לו נעשה מזיד והוה התחלת העבירה בקום ועשה דכלאים הוא קום ועשה יען שבא ע"י מעשה בתחילתו וצריך לפשוט אפי' בשוק אבל הרואה בחבירו שכבר לבוש בכלאים בשוגג אין חבירו צריך להפרישו דהא כבר חטא בשוגג בקום ועשה והמשך עבירת שוגג לא יוסיף עון ולכן משום כבוד לא יפרישנו משוגג אשר כבר עבר גוף השגגה ומה יהי' אם יומשך בשגגתו אשר חטא ודוק. וכל זה אם כבר חבירו רואה אחרי שכבר עבר בשוגג אבל אם רואה שחבירו יחפץ ללבוש בשוק בגד כלאים בשוגג כדי שלא ילך ערום אז יתחיל העבירת שוגג מודה הרא"ש דצריך להודיע שהבגד כלאים כדי שלא יתחיל בעבירה דאורייתא אפילו בשוגג ודוק. וראי' לדברי מסוגי' דשבועות דף ל' ע"ב דצריך הת"ח לילך לב"ד דזוטרא מיני' באיסורא אם יודע שהב"ד הזוטר רוצה להתיר אשה אשר הת"ח יודע שבעלה חי יעו"ש ברש"י ותוס' וקשה הא טעות הוראה הוא נחשב רק כשוגג עיין במג"א סי' שי"ח וא"כ קשה לדברי הרא"ש למה יבזה עצמו הת"ח ישתוק ויהי' שב ואל תעשה ויהי' הב"ד המתירין שוגגים וצע"ג. ולפמ"ש נכון דכאן בכלאים כבר נעשה עבירת שוגג וע"י שתיקה נעשה רק המשכת השוגג אבל שם שהב"ד דזוטרא מיני' רוצים להתיר ויתחיל העבירה בשוגג אז אי אפשר לו לשתוק שיחטא אדם אפי' שוגג ודוק. ובזה מיושב לי קושי' השאגת ארי' בסי' נ"ח על דין המוזכר בש"ע או"ח שמי שנפסק לו אחת מציצית שלו ברה"ר שאין חבירו צריך להגיד לו והקשה הגאון מגמ' מנחות דף ל"ז אי אמרת לי מהתם שדינהו וכן קשה מתוס' שבועות יעו"ש ולפמ"ש אם יוכל לאמור לו ברגע שנפסק טרם שיתחיל עבירת שוגג אז צריך להודיע לו שלא יתחיל העבירה אבל אם כבר נפסק לו ועבר בשוגג אז אין צריך להפרישו מן השוגג אשר שגג בה והבן. נחזור לעניננו דבודאי אם עד עכשיו לא בעל הבעל אותה משעה שזנתה אז בודאי גם הרא"ש מודה דצריך להגיד לבעל אבל אם כבר בעל אותה ועבר עבירת הלאו בשוגג ואנו דנין להמשיך עבירת הלאו בשוגג אז לשיטת הרא"ש אין צריך להגיד לו הגם דיומשך אותו חטא בשוגג זמן זמנים טובא דבעל יבעל את אשתו אעפ"כ תמיד הי' ההיתר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעשה שישתוק ולא יהי' מודיע משום כבוד המשפחה ודוק. שוב התבוננתי דאפי' אם הבעל לא בעל אותה אחרי אשר הוטמאה ואפי' לרמב"ם דסובר אם רואה בחבירו כלאים דאורייתא צריך לקרוע מעליו אפי' בשוק אעפ"כ נראה בנידן דידן דלא צריך להודיע לבעל ואבאר דבר חדש בעזה"י. דהנה הא דצריך להפריש חבירו הוא רק אם חבירו עובר עבירה אשר יקרה לו עון בדבר כגון דחבירו שגג בעבירה דכל עבירת שוגג עבירה הוא דהא בשוגג כרת ומיתות ב"ד צריך חטאת לכפר ובשוגג שאר לאוין הגם דליכא חטאת יחיד קרבן צבור מכפר (עיין שבועות וברמב"ם הל' תשובה) ואז צריך להפריש חבירו שלא יחטא בשוגג כמו שמצווין הב"ד להפריש הקטן אשר זדונו עולה שוגג אבל אם חבירו אנוס בדבר אשר רחמנא פטרי' לגמרי ואין לו עון כלל אז אין חבירו מצווה להודיע לו להודע מן האיסור אם יש כבוד הבריות דבמקום אונס הוה פעולת העבירה בקום ועשה כמו שב ואל תעשה דאונס פטור לגמרי. ומתוך כך אני מחדש בשלומא בבגד שיש בו כלאים או נפסקו לו ציצית אלו הי' בודק יפה יפה בבגדו או בציצית הי' נודע לו שיש כלאים בבגדו או שנפסקו לו ציציותיו וכדומה אז הלובש הוה עכ"פ שוגג א"כ אם חוטא בקום ועשה צריך חבירו להודיע לו שלא יחטא ואשם נפשו לד' אבל אשה אשר יושבת תחת בעלה זה כמה שנים והי' לה חזקת היתר וחזקת צדקת וחזקת כשרות ורוב בנות ישראל המה צנועות ולא פרוצות בעריות הכי יש מקום לומר שהבעל ידרוש ויבדוק אם אשתו תזנה תחתיו מי שמע כזאת ומי ראה כאלה לחרוש רעה על יושבת חקו אז בוודאי אם הבעל בועל אותה בחזקת מותרת לו הגם שכלפי שמיא גלי' שזנתה תחתיו הוא אונס בדבר ואין לו עון כלל על בעילותו (ובמקו"א הבאתי דברי יש"ש יבמות פ"ב סי' ח"י דאפי' אמת שזנתה כל זמן שליכא עדים התורה התירה אותה לבעלה דוק ותשכח) וא"כ אין חבירו צריך להודיע לו לעשות לו אשתו לחתיכא דאיסורא במקום שיש כבוד הבריות ודוק. והבדל הנ"ל מתורת רבינו משה המיימונית למדתי שכתב בפ"ה מהל' שגגות ה' ו' וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאונס הוא ולא שוגג שהשוגג צריך לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה ודיקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה הי' לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל וכן רמז המ"ל שם בהלכה על דברי תוס' פרק החולץ אם כנס יבמתו אחרי ג' חדשים ונמצא מעוברת פטור מקרבן דאונס הוא דרוב נשים ניכר עוברה לשלוש חדשים יעו"ש וא"כ ק"ו שבעל הבועל אשתו אשר מוחזקת לאשה כשירה ממשפחה כשירה שאין לו חטא ועון דהלא אין בידו לבדוק או לדרוש ולחקור על אשתו היושבת תחתיו והבן זה. ולדעתי נידן של תרה"ד הובא ברמ"א יו"ד סי' שע"ב אם צריך להקיץ לכהן אשר ישן באוהל המת אם עכ"פ נכנס באוהל אשר שם חולה מסוכן שהי' צריך ליתן אל לבו אולי ימות פתאום והוה עכ"פ שוגג ולא אונס אבל אם הי' שוכב ולא הי' אז חולה מסוכן כלל ופתע פתאום מת אחד באוהל בוודאי אין צריך להקיצו דהוא אנוס ולא שוגג ואין אדם צריך להקיצו כי לא יקרה לכהן כל עון בדבר ודוק. תמצית הדברים במקום שהעובר העבירה הוא נחשב אונס ולא שוגג כגון הבעל אשר אין צריך לדרוש אולי זנתה אשתו תחתיו ואין לו עון בבעילותו אז גדול כבוד הבריות שלא צריך העד להגיד. ואוסף נופך דוקא הרואה כלאים בבגד חבירו או רואה ציצית חבירו נפסקים ברה"ר או שיודע שהאשה עומדת לפני ת"ח להתירה שמה שמתיר הת"ח אותה שהיא אינה אשת איש עוד הוא נחשב קום ועשה עיין תוס' גיטין דף ס"ו דעדות בעגונה חשוב מעשה ולא דיבור יעו"ש אז אמרינן במקום שיש חילול השם אין חכמה שרואה בעיניו המכשול אבל כאן אטו הוא רואה הבעילה של בעל עם אשתו והגם שיש חזקת מנהג שבועל אותה עכ"פ אין הוא רואה ואין יודע העת שנעשה החילול השם הוא המעשה העבירה וגם אולי כבר גילתה האשה לבעלה את אשר עיותה עליו ולא האמין לה ועקרו רבנן לקדושי' כדברי הר"ן בנדרים דף צ' וא"כ אין כאן עבירה כלל וגם אולי אם יגיד הוא לבעל ג"כ לא ישמע לו ולא יאמין לו א"כ הוה ס"ס להתיר אולי כבר הגידה האשה את עונה ואולי אפי' אם יגיד לבעל לא יאמין לו והגם דאיכא לברורי השני ספיקות דאשה לא הגידה לבעלה והבעל יאמין להעד אז אמרי' במקום כבוד הבריות אין צריך לברר וישתוק ודוק. ומצאתי בנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ה שחקר בנידן דידן והאריך דצריך להגיד לבעל יען דבירושלמי אמרי' וז"ל הרי שהלך בשוק ונמצא שלבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כר"ז גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת עכ"ל ירושלמי הובא ברא"ש בהל' כלאים והובא בב"י סי' ש"ג מזה יצא הגאון לחדש דכבוד הבריות דוחה רק איסור שעה אחת אבל לא איסור עולם שהבעל יהי' עם אשתו כל ימיו והאריך מאוד יעו"ש. ולפע"ד עפר אני תחת כפי רגלי שכלו ובכלל זאת תורה היא ואין רשאי לשתוק שבלבי לא כן ידומה ואסדר ואבאר דברי בעזה"י. (א) כיון דכבוד המשפחה הוא כבוד הבריות א"כ תמיד בכל עת ובכל שעה שנעשה מעשה בעילה מן הבעל עם אשתו אשר מעשה העבירה הוא חילול השם יש כאן ג"כ מחדש גדול כבוד הבריו' שדוחה ל"ת בשב ואל תעשה שישתוק ולא יגלה הדבר לבעל ומה שאמרו בירושלמי שדוחה את המצות בל"ת שעה אחת היינו אם כבוד הבריות הוא בעידנא בשעה אחת עם עבירת ל"ת אבל אם העבירת הל"ת קודמת לכבוד הבריות כגון שדרכו הי' ביער או בשדה ויכול לילך בלא לבוש רק לבסוף יבוא בעיר ויש שם כבוד הבריות אז אין כבוד הבריות שיבוא לבסוף דוחה הל"ת מעיקרא ועיין בב"מ [ל' ע"ב] דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ועיין רמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה ה' י"ג ודוק ולהבנת הנב"י פלא שעה אחת כמה זמנה כחכז"ל על פסוק ואל יבוא בכל עת אל הקודש אמר משה יש עת ליום ויש עת לחודש ויש עת לשנה ויש עת לעולם יעו"ש במדרשים ואיזה גבול נאמר להבנת הנב"י שעה אחת הנאמר בירושלמי והארכתי בזה בחידושי. (ב) הנב"י בעצמו הרגיש דהירושלמי מיירי שהוא עצמו מצאו וא"כ נעשה מזיד בקום ועשה אבל כאן מה שאינו מודיע לבעל הוה שב ואל תעשה והשיב דזה אי אפשר דהירושלמי יהי' מתיר מפני כבוד הבריות בקום ועשה ויהי' חולק על תלמוד דילן יעו"ש בד"ה ועוד שהאריך והוא פלא בעיני דבירושלמי ברכות מבואר דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אפי' בקו"ע דבפ"ג דברכות כתב וז"ל מהו שיטמא בהן לכבוד הרבים תני הי' שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה אם הי' הרבים הולכים ברחוקה הולך ברחוקה ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים עד כדון בטומאה שהיא דבריהם מדברי תורה מן מה דמר ר"ז גדול הוא כבוד הרבים שדוחה ל"ת שבתורה שעה אחת הדא אמרה אפי' בטומאה שהוא מד"ת עכ"ל. הרי מבואר דירושלמי מתיר מפני כבוד הבריות לעבור בקו"ע הל"ת וא"כ מאי מתמיה הנב"י אם הירושלמי יהי' מתיר אפי' בקו"ע לעבור על כלאים מפני כבוד הבריות אך לק"מ דירושלמי מתיר לעבור בקו"ע של תורה בעבור כבוד הרבים וכן מסיים ר"ז אמר גדול הוא כבוד הרבים שדוחה ל"ת שבתורה (ועיין מג"א סי' תמ"ו וסי' תרצ"ו וק"ל) ואינו דומה כבוד של יחיד לכבוד הרבים וא"כ שפיר מתמיה הנב"י במוציא כלאים בבגדו איך יהי' מתיר הירושלמי לעבור בקו"ע הל"ת אם הדבר נוגע רק בכבוד יחיד ועכ"פ בנידן דידן האשה ממשפחה יקרה אשר נוגע לכבוד הרבים אז בוודאי מותר לשתוק אפי' אם ידומה שתיקת העד שיעבור הבעל הלאו בקו"ע ודוק (ופלא שבירושלמי דברכות לא נאמר שדוחה את המצוה בל"ת רק גדול כבוד הרבים שדוחה ל"ת כמו שמדקדק הנב"י על ירושלמי דכלאים דכתב שדוחה את המצוה בל"ת שהי' להם לכתוב שדוחה ל"ת). (ג) מה שחקר עוד הנב"י בד"ה א"כ דשאני כלאים דיכול להראות לו ולכן מחויב להודיעו אבל כאן דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה מנ"ל שצריך להודיע ותירץ כיון שאם הי' ברור לו שיאמין לו הבעל הי' צריך להודיע לו לאפרושי' מאיסורא גם עתה מחויב לעשות את שלו להודיע לבעל ולא גרע ממצות הוכח תוכיח דאמרי' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי יעו"ש. נ"ל דשאני התם דהם עברו התורה בשאט נפש ביד רמה ויוכלו להגיד להם פשעם ועונם רק שהקב"ה אמר שלא הי' שומעים לתוכחתם אז אמר מה"ד לפניהם לא הי' גלוי וידוע שלא ישמעו להם אבל כאן שהבעל אונס בדבר ולא ימצא לו עון כי אונס רחמנא פטרי' ואם הוא יגלה לו שאשתו זנתה ויהי' פגם כבוד הבריות ואולי לא יאמין לו הבעל כי הדין כן שלא צריך להאמינו וא"כ מהכ"ת לא יחוס על כבוד הבריות בעבור ספק אם יפעל מאומה הלא אין בידו לברר לו שאשתו זנתה ומותר לאחר ללמוד לבעל שלא יאמין לעד ועיין ברמ"א יו"ד סי' קכ"ז ודוק. סוף דבר הכל נשמע שלדעתי שראוי' לעד לשתוק רק להגיד להאשה שזנתה שהיא תגיד לבעלה עונה וחטאה אשר מעלתה בו מעל ואם יאמין לה מוטב ואם לא יאמין לה א"כ הרי עקרו חכמים לקידושי' וטוב גם לה ולא באתי להורות בדבר רק להגדיל תורה אולי מי שכחו יפה להכריע יקח אמרי. ואיידי רמזתי על חידושי אעתיק דבר אחד משם בעזה"י ז"ל ירו' כלאי' פ"ט הרי שהי' מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראי ח"א אסור וחרנא אמר מותר מן דאמר אסור דבר תורה מ"ד מותר כההוא דאמר ר' זעירא גדול כבוד הבריות שהוא דוחה את המצוה בל"ת שעה אחת תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר"ז הוה יתיב מתני והוה תמן מתה מאן דנפק לא אמר לי' ולא כלום ומאן דיתיב לא אמר לי' ולא כלום ר' אימי הוה יתיב מתני אמר חד לחברי' את לבוש כלאים א"ל רב אימי שלח מאינך ויהיב לי' עכ"ל ובנב"י ח"ר א"ח סי' ל"ה נתקשה בכפל הלשון דוחה את המצוה בל"ת דהי' די לומר שדוחה את הל"ת ולחדש יצא דהך הל"ת הוא תנאי וכוונת הירושלמי גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה אבל דווקא בל"ת היינו שב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה ונתקשה הא אם מצא בעצמו הכלאים הוה קום ועשה ותירץ שמחולקין אי משהה בכלאים או בטומא' הוה כמעשה או שב ואל תעשה כמבואר במכות דף כ"א יעו"ש והוא פלא בעיני שלפי הבנתו הי' לירושלמי לומר שדוחה את המצוה שעה אחת בל"ת שמה שדוחה המצוה על שעה אחת הוא בתנאי בל"ת אבל איך שייך אחר שביאר התנאי חוזר לראשונות שדוחה את המצוה וביאר התנאי שדווקא בשב ואל תעשה עכשיו מבאר ודווקא שעה אחת וצע"ג. והנלע"ד בעזה"י בכוונת ירושלמי דהנה איסור טומאה אם הכהן מטמא עצמו הוה איסור בכפלים שעובר מצות עשה של קדושים תהי' וגם ל"ת לנפש לא יטמא עיין בב"מ דף ל' דפריך הגמרא האי עשה ול"ת הוא וכן מבואר בירושלמי פ"ג דברכות דנשיאת כפים אינה דוחה טומאה דנשיאת כפים עשה וטומאת כהן לא תעשה ועשה א"כ מבואר שאם הכהן מטמא עצמו הוא עובר בעשה של קדושים וגם לאו לנפש לא יטמא ובכל מקום אין עשה דוחה עשה ול"ת ואעפ"כ חידש ר' זעירא שמותר לילך הכהן עם הרבים בדרך טומאה דאורייתא כמבואר בירושלמי פ"ג דברכו' דגדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה של קדושים והוה בל"ת לנפש לא יטמא שעה אחת הוא התנאי מה שגדול כבוד הבריות שיש לו כח לדחות מצוה וגם ל"ת הגם שיש כלל שאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא הך עשה מהך עשה עיין חולין דף ק"ו וכאן גדול כבוד הרבים שדוחה את המצוה הוא עשה ול"ת שיש גם עבירת לאו ואעפ"כ כבוד הבריות דוחה וה"ה בכלאים שדוחה כבוד הבריות אפי' בקום ועשה הל"ת של כלאים ובתנאי שעה אחת לבד ודוק. ולהבנת נב"י שם בתשובה דשעה אחת דווקא לאפוקי אם הבעל יהי' עם אשתו אשר הוטמאה שהוא איסור עולם קשה לי לכאורה א"כ מאי הקשה תוס' שם בשבועות הא כבוד הבריות דוחה לל"ת בשב ואל תעשה ולכאורה מאי קושי' הא משכחת אם לא יגיד עכשיו ותהא האשה נשאת ע"פ ע"א אז אין ע"א נאמן אח"כ לאסור אותה אם נשאת בהיתר ולכן אם לא יגיד מיד העדות גם אם ילך לב"ד חשוב יהי' מעוות שאינו יכול לתקן ויהי' איסור עולם ואין כבוד הבריות דוחה לאיסור עולם וצע"ג אך התוס' לא מוכרח לפי' רש"י אלא יפרש שלכל איסור צריך להעיד וכן הרא"ש בפסקא שם לא הזכיר פי' רש"י כלל ולתי' השני שהזכיר תוס' פי' רש"י ואעפ"כ חדשו דווקא דהוה כקום ועשה אפי' אם יודע עדות עם עוד ע"א אשר יוכל למחר לילך לב"ד חשוב ולהפריש מעבירה ודוק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה