שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן כה
שאלה מעשה בא' שאמר לבתולה הרי את מקודשת לי בדג אשר חפצת ממני ליתן לך במתנה ופשטה ידה וקבלה את הדג לשם קדושין בפני עדים ועכשיו קמו קרובים לבטל הקדושין כי הדג הוא דג עמא והיא סברה שהיא דג טהור שראוי' לאכול לבת ישראל אבל כיון שהוא טמא א"כ הוה מקח טעות ונתבטלו הקדושין לגמרי ולא צריכה גט כלל. תשובה לכאורה יש פנים לומר דקדושין בטלים דבקדושין דף נ"ו אמרי' המקדש בערלה אינה מקודשת והקשה התוס' בד"ה המקדש הא תוכל להנות ממנו שלא כדרך הנאה ותי' דבשלכ"ה לא הוה בו שוה פרוטה ועוד תי' וז"ל א"נ י"ל דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלכ"ה מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה להנות דרך הנאתו ואינו כן לא סמכה דעתה והוה קדושי טעות עכ"ל א"כ ה"ה הכי נמי כיון שהאשה סברה להנות מהדג עצמו ועכשיו שנודע שהוא דג טמא א"כ בטלו הקדושין ועיין בפנ"י שם שכ' בפי' דאיירי שהאשה אינה יודעת דפירות הן ערלה או שאינה יודעת דערלה אסור בהנאה אעפ"כ הוה קדושי טעות שסברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן ודוק. אמנם משבשתא הוא כיון דקיי"ל אשה ניקנית בכסף ובשוה כסף א"כ האי דג טמא הוה שוה כסף הן מצד המקדש והן מצד המקודשת עיין פסחים דף כ"ג דהוה הזדמן ושוה כסף הוה ככסף ושאני ערלה כמבואר בתוס' בע"ז דף ס"ב בד"ה בדמיהן שהקשו ג"כ קו' הנ"ל הא האפר מותר ותי' וז"ל וי"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוה כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש בו אשה דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה משדה עפרון שראוי' לקנות בו חפץ או שאר הנאה עכ"ל הכוונה קדושין גמרי' קיחה קיחה משדה עפרון הגם דילפי' מעבד עברי דשוה כסף ככסף עיין תוס' קדושין דף ב' יעו"ש אבל עכ"פ צריך להיות השוה כסף דומה לכסף דשדה עפרון שיהי' מותר למכור אותו החפץ או להנות בו מגוף החפץ אבל בערלה דאסור למכור החפץ או להנות מגוף הערלה רק ממה שיצמיח ממנו אח"כ אם ישרף ויהי' אפר יוכל להנות אז לא הוה דומה לכסף דשדה עפרון ודוק. וכל זה בערלה אבל בהך דג טמא שהותר לו להאיש למכור הדג וגם היא תוכל להנות מגוף הדג למשוח משמנו או לעשות כלים מעורו ומעצמיו או למכור אותו בכל אשר תבקש מהחפצים בעדו א"כ מה לי שהוא דג טהור או דג טמא הלא הוא שוה כסף וכל שוה כסף ככסף בשלמא אם אמר בפי' לה שהוא דג טהור או היא אמרה לו אקדש אני לך בדג טהור הזה אז אם הוא דג טמא הוה הקדושין בטלים אבל כאן שלא הוזכר מפיו או מפי' שיהי' דג טהור הגם אם אמת שבלבה הי' שחפצה לאכול אותו הוה דברים שבלב ואינם דברים והיא מקודשת דהא נתן עכ"פ שוה כסף פרוטה ודוק. ונתתי שמחה בלבי כי מצאתי לאדמ"ו חת"ס ז"ל בחידושיו על פ"ה דע"ז שכ' בדף ס"ב בד"ה והנה פי' על דברי תוס' וז"ל ועל זה תי' שאינו דומה לכסף דשדה עפרון פי' כי הכסף דשדה עפרון הי' עובר לסוחר וה"ה שוה כסף ככסף אפי' נותן לה תרומה טמאה שאינו אלא לדמי עצים ויש בדמי שוה פרוטה הרי מקדשה בפרוטה שיש בו והיא עובר לסוחר שתוכל להחליף הני פירי בדמי עצים שבהם לקנות חלוק וטלית הרי פרוטה ממש עובר לסוחר אבל הכא אסור לה למכור בערלה בעינה בדמי עפרה אלא היא תשרף תחילה הערלה ואח"כ יש באפרה פרוטה אבל הערלה גופה לא תוכל לקנות ממנו חלוק וטלית ואין אשה מתקדשת אלא בכסף הדומה לכסף של עפרון עכ"ל הזהב אודה ד' שזכיתי לפי' זה בתוס' א"כ ברור בנ"ד שתוכל למכור הדג בעד חלוק וטלית א"כ הוה שוה כסף דומה לכסף דשדה עפרון ודוק. והיום הגיע לידי ספר הלכות קטנות ואמרתי לראות בו דבר ופתחתי וראיתי בסי' שנ"ז שכ' וז"ל המקדש את אשה בבשר סתם ונמצא שהיתה נבילה אי הוה מקח טעות תשובה יש ללמדה מדברי תוס' פ"ג דקדושין ד"ה המקדש בערלה דכיון דהאשה סבורה שיש לה להנות דרך הנאתה ואינו כן לא סמכה דעתא ע"כ ה"נ בנ"ד איכא למימר דכיון דסבירא דיכולה לאכלה וצריך למכרה הוה מקח טעות ויש לדחות דלהינות שלכד"ה ל"ש עכ"ל ולענ"ד ל"צ לחלק בין שלכד"ה לא שכיח אלא כיון שאמר בשר סתם ולא הטעתה ובשר נבילה הוה שוה כסף דכתיב או מכור לנכרי א"כ שוה כסף ככסף והיא מקודשת גמורה כנלע"ד בעזה"י נכון ואמת. שוב עיינתי בב"ש סי' כ"ח סעיף כ"א ובא"מ ס"ק נ"ו שהביא קו' בשם שעה"מ מבכורות דף י"א דפריך שתהי' מקודשת בהאי דבינו ובינו וקשה הא היא סוברת להנות מגוף החמור והגאון א"מ העיר דאין נ"מ בשווי' דאל"כ אפי' באיסורי אכילה לא תהי' מקודשת אלא עכ"ח כל ששווי' שוה פרוטה מקודשת הגם דסברה ששוה יותר רק בא"ה דלא תוכל להנות כד"ה ע"ז מקפדת יעו"ש שדבריו נכונים א"כ ראי' לנ"ד דמקודשת אבל פלא שלא העיר כלל מתוס' ע"ז דצריך להיות כסף דומי' דשדה עפרון שהיא עובר לסוחר לקנות בו אפי' חלוק וטלית ויהנה מגוף החפץ בתורת שוה כסף ככסף אבל איסור הנאה לא הוה דומי' דשדה עפרון ודברי ב"ש נפלאים מה מהני דתוכל למכור לחולה עכ"פ אינו דומה לשדה עפרון ודוק אך לא הבין דברי תוס' בע"ז על המחשבה זאת כמבואר שם בהבנת תוס' ע"ז יעו"ש עכ"פ נראה ברור בנידן שאלתינו דהיא מקודשת כנלע"ד בעזה"י. ואוסף נופך בשלמא בנידן הלכות קטנות או בפירות ערלה דאינו ניכר בבשר או בפירות אם המה של ערלה או בשר נבילה א"כ תוכל לטעון דהוה מקח טעות אבל בדג שהי' ביד האיש שהוא ניכר אם הוא דג טמא או דג טהור ולא בדקה ולא שאלה אחרי הדג אם הוא טהור בודאי סברה וקבלה כל מה שהוא א"כ היא מקודשת גמורה כנלע"ד ברור בעזה"י: