שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן כ
שמחת יו"ט וכ"ט לראש גבר באחיו המה"ג המפורסם בתורה ויראה דיין מצויין מו"ה שמואל נ"י בק"ק אונגוואר יע"א:
אחר ד"ש באתי בבקשה על איחור אותיותי כי אלקים מצא עון עבדו שהיתה זו' הרבנית תי' חולנית איזה חדשים ולא יכולתי להשיב גם מפני הכבוד וכעת אבוא בקצירת אומר מפני גודל הטרדות אשר מקיפים לכל איש אשר עומד במקהלות ד' ואת אשר אחזה להצדיק דברי ולהסיר מעלי תלונות הדר"כ נ"י אעריך לפניו על סדר אותיות אהבה. (א) הנה בס' מחנה חיים סי' צ"ז הבאתי ראי' לדברי מהרי"ק דאיסור אשה לבעלה באומר מותר בזנות מדברי גמ' בסוטה דמקנין לשחוף הגם דליכא על ביאת אבר המדולדל עונש אעפ"כ נאסרה לבעל דמעלה בו מעל וע"ז השיב ה"כ נ"י וז"ל ראי' זו אינה דהא לפ"ד ק' מדוע ביאת בהמה או נכרי לר"ת או קטן אליבא דכ"ע אינה נאסרת הכי לא הי' מעל נגד בעלה עכצ"ל אף לדעת מהרי"ק לא הוי מעל לגבי אשה אלא באופן שאסרתה תורה ובהא מלתא דאסורה מה"ת אף דאומרת מותר אסורה משום דהוי מעל לגבי אשה א"כ לפ"ז עכצ"ל דביאת אבר המדולדל אסורה משום דמרבי' לה מן התורה כיון דכתיב ושכב ולא כתיב ובעל משמע אף אבר המדולדל אסורה ואף נגד ד' הוי מעל דהא פטור אבל אסור עכ"ל. ואני משיב להכ"ת נ"י שמלה לו לקצין יהי' כי איך מצא דבר זה דביאת קטן אינו פועל שתהי' האשה אסורה לבעלה אליבא דכ"ע נהפוך הוא אליבא דכ"ע נאסרת ע"י ביאת קטן ובתו' סוטה דף כ"ו ע"ב בד"ה אבל כ' וז"ל וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתיה ממעט לה אבל נאסרה ע"י בן תשע שנים ויום א' אעפ"י שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת ערוה על ידו דומי' דכל עריות מקנא על ידו דלא אצטריך לאשמעי' אלא דשותות אבל דנאסרה פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי עכ"ל הרי מבואר דנאסרה ע"י ביאת קטן ובא"ע סי' קע"ח מבואר דאין מקנין על קטן אבל בביאה בוודאי נאסרת דהא נעשית זונה ע"י קטן כמבואר בסי' ו' סעיף ט' ולרמב"ם פ"א מה' סוטה ה"ו בקטן בן ט' ולמעלה אף מקנין לה בו שוב מצאתי בבית מאיר שרמז על רמב"ם הנ"ל ופלא שלא ציין לעיין במ"ל שם שרמז שדברי תו' הנ"ל משמע דלא כרמב"ם אבל פשיטא דבבן ט' ויום אחד נאסרת לבעלה בביאתו ואם כוונת כ"ת נ"י על פחות מבן ע' אז לא הוי ביאה כלל ולא הוי מעל בבעלה כמובן ודוק. (ב) ומה שהקשה מביאת נכרי לר"ת דאינה נאסרת לבעלה הגם דמעלה באישה פליאה גדולה איך חשב שר"ת שגג בזה כנגד כל הש"ס דמבואר דנאסרת לבעלה חש מלהזכיר הר"ת חידש דעתו דלא נאסרת לבועל דזרמת סוסים זרמתם ותו' בכתובות דף ג' השיגו דמבואר דנאסרת לבעל ע"י נכרי א"כ למה לא נאמר דנאסרת גם על בועל נכרי ובאמת זה אמרתי מאז בחידושי דר"ת סובר אם נאסרה לבעל ע"י מעל ד' אז נאסרת גם לבועל אבל אם נאסרת רק ע"י מעל בבעלה אז יש הבדל אם הי' ע"י ישראל כגון באומר מותר נאסרת לבועל אבל ע"י נכרי לא נאסרת לבועל והסברתי הטעם דע"י ישראל לא הוי כאונס דהלא ידע דמועל באשה עיין במ"ל פ"ו משגגות אבל בנכרי שהתגייר דנעשה כקטן שנולד נחשב אז כאונס אך לא הבאתי מזה בתשובה כי יש לדון ולדון בהנ"ל אבל בוודאי ידע ר"ת דנאסרת על בעלה עכ"פ יען דמעלה מעל באשה דבקפידא דבעל תלי' דנכרי הוי אדם כמו ישראל להקפיד על ביאתו רק בבהמה בטלה דעתו דאין זה איש כמובן ועיין ברא"ש כתובות דהסביר דין של ר"ת ולא מטעמו וק"ל ועיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' קט"ו בבעילת שד דלא הוי איש ע"ש פלפול נחמד. (ג) ונפלא בעיני על הד"כ נ"י שיצא לעשות דרש חדש מדכתיב ושכב איש אותה ולא כתיב ובעל משמע לרבות אבר מדולדל עכ"ד ולדעתי יפלא הא מדכתיב משכבי ידעי' דמקנא על שלא כדרכה ע"ש דף כ"ו ועיין קידושין דף ט' ע"ב על פ' בעילת בעל או ובעלה דפי' רש"י דילפי' ממשכבי אשה א"כ ושכב או ובעל הכל אחד וק"ל והגמ' מפרש בדף כ"ו בסוטה דאצטריך לאשמעי' דמקנין לשחוף דס"ד ושכב שכבת זרע לאפוקי שחוף קמ"ל ועיין ברמב"ן פ' אחרי על פ' ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וק"ל. (ד) ומה שהביא קו' השבות יעקב על דברי ח"מ דלא נאסרה אשה אא"כ יש חיוב מיתה בבעילה והקשה המחבר הנ"ל משחוף דנאסרה אף דליכא בבעילת שחוף חיוב מיתה לא ידעתי הלא הקו' הנ"ל מרומז בב"ש סי' כ' סק"ה והד"כ תי' דח"מ סובר כיון דפטורה ממיתה א"כ הוי אונס ונכלל בכלל הא נתפשה מותרת משא"כ ברצון אסורה אפי' ליכא עון מיתה בבעילה ולדעתי ק' א"כ מנ"ל להרבות לגי' הש"מ אשר הבאתי בתשובה הא נתפסה מותרת תחילתה באונס וסופה ברצון דלמא דוקא נתפסה שהיתה מתחילה ועד סוף באונס רק דהי' הדין למסור נפש ולא תעבור להביא הבועל עליה ואם עברה אעפ"כ מותרת דהא גם היא בכלל נתפסה אבל לגי' דידן ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת ואיזהו תחילתה באונס וסופה ברצון נכון תי' כ"מ נ"י אבל הרמ"א אינו מיושב דכללא כייל דלכן כ' הטור דיני מיתה לדעת אם אסורה אשה על בעלה אבל לפמ"ש נכון דשאני בשחוף דנאסרה ע"י מעילה בבעל אף דליכא עון מיתה כמו באומר מותר דאנוס או שוגג הוא ואעפ"כ נאסרת מטעמא דמהרי"ק וק"ל ולא ידעתי מה חשב כ"ת נ"י אם בדברי לא קשה קו' שבות יעקב הבשביל זה אחזור לאחורי. (ה) עוד השיב הד"כ נ"י על מה שחדשתי דבסופה ברצון חייבת מיתה אם התרו בה ובכ"ז מותרת לבעלה יען דיצרה תקפה ולא הוי מעל באשה כי ישער בנפשו שקשה הפירוד בין הדבקים ובעבור זאת לא פליגי רק לענין איסור לבעלה ולא לענין מלקות ומיתה והקשה ה"כ נ"י א"כ קשה מסנהדרין דף מ"א דהקשו אשה חבירה לריב"י היכא משכחת לה דמיקטלא הא יכולין לומר לאסור על בעלה באנו וקשה הא משכחת לה באשה חבירה שתחילתה באונס וסופה ברצון דחייבת מיתה ומותרת לבעלה עכ"ד פלא בעיני הלא בסי' צ"ז שחקרתי על ענין הנ"ל והשגתי על הנב"י בד"ה ולדעתי כתבתי וז"ל ועיין בסנהדרין מ"א עידי נערה המאורסה דמקטלי המ"ל ויש לעיין הרבה בזה אך הזמן בגד ע"ש עכ"ל הרי לפני מעלתו שהרגשתי בקו' הנ"ל ובאמת לק"מ דהלא עיקר חידושי דכל כח הוי ביאה בפני עצמה ובא חיוב מיתה על סוף ביאה דהוי ביאה בפני עצמה לענין חיוב מיתה רק לאסור על בעלה לא הוי מעל וא"כ אם הגמ' הי' משני משכחת בתחילה באונס וסופה ברצון א"כ הוי זנתה וחזרה וזנתה מבועל הראשון א"כ בלא"ה משני הגמ' זנתה וחזרה וזנתה מבועל ראשון דמה לי זנתה וחזרה וזנתה בתרי ביאות נפרדות או זנתה וחזרה וזנתה מב' כחות נפרדות עכ"פ שני מעשה זנות יש כאן והכל מבועל אחד וניחא לגמ' לתרץ בשני בעילות נפרדות דבודאי אין לטעות דלאסור אותה לבעלה באו דהא כבר נאסרה אבל בזנתה וחזרה וזנתה בביאה אחת בתחילה באונס וסופה ברצון ע"כ גם העדים צריכים להיות חברים דאל"כ מנא ידעי דחיוב מיתה יש על סופה ברצון ולבעלה לא נאסרה ואכתי יוכלו לומר לאוסרה לבעלה באנו אבל בשני בעילות נפרדות מבועל א' אז ממנ"פ אם בעילת הבועל אוסר אשה לבעלה א"כ לא הי' צריך לעדות דהא כבר נבעלת ודוק כי קצרתי למבין. (ו) ומה שהתפלא דהלא דברי ח"מ בסי' כ' הם כנגדי דמבואר מדבריו דאם הדין דחייבת מיתה אם הביאה הבועל עליה באונס פחד מיתה ע"י אונס נאסרת ג"כ לבעלה וצע"ג וכן רמז לי ידי"ע הגאון אב"ד דעירו נ"י במכתב אחד אקוה להשיב בארוכה להגאון נ"י מה שיש לי פלפול גדול בדברי ח"מ אם ירחיב ד' לי וכעת אשיב לכ"ת נ"י מפני הכבוד בקיצור נמרץ. ונ"ל דיש הבדל בוודאי אם השר גזר עליה מיתה אם לא תזנה והיא בחרה בזנות כדי להציל נפשה ממות והדין תורה הוא בהיפך שתמות ולא תזנה א"כ נחשב למעל בבעל שבחרה בזנות והתורה הכריעה שטוב לבחור במות ונשתעבדה גם לזה אבל אם נבעלת באונס ובתוך הבעילה זנתה ברצון והגם דעדים מתרים בה שתהי' מחוייבת מיתה על הזנות מכאן ולהבא בכ"ז הלבישה הבועל יצר בתחילת ביאה שמשליכה גם נפשה מנגד מגודל תאותה אז אין זה מעילה בבעל דהא לא התחילה בבעילה דהא יצר הבועל עושה גם כך שמקבלת גם מיתה וא"כ אין זה מעל באישה אבל אם שני דרכים לפניה או מיתה או זנות א"כ אין כאן יצר של זנות אשר מושך טבעה לזנות רק היא בחרה מעצמה בזנות מאשר תמות אז אם התורה אמרה שטוב למות ומחוייבת מיתת ב"ד על הזנות הוי ג"כ מעל באישה שנקל בעיניה לבחור בזנות אשר הוי מעל נגד ד' וכנגד בעלה והבן בקיצור כי יש לי פלפול גדול בזה דיש הבדל אם תביעת השר לזנות הוא לפטור אותה ממיתה שהוא מחוייבת ממקום אחר וע"י הזנות תפטר או אם המיתה יבוא לה לקנס יען שעברה פי השר ולא תזנה ואין פנאי להאריך כעת. וראיתי נעימת לשון ה"כ נ"י אשר בא להשיג עלי ומדבריו יש לי ראי' ואעתיק לשונו שכ' וז"ל אע"כ דמהרי"ק לא חידש זאת אלא היכא דלא הוי מעל נגד ד' אם הוי מעל נגד אישה ג"כ אסורה משא"כ אם איכא מעל נגד ד' לגבי בעל ג"כ הוי מעל דהא התקשרה עצמה בתחלת הנשואין שתתנהג בענין נשואין עפ"י דרך התורה והתקשרה עצמה שלא תתן חילה לאחר אף אם תהרוג לא תעבור כי כן צוותה התורה ממילא אם תעבור ע"ז הוי מעל נגד אישה ג"כ עכ"ל הנעים וכפי ההבדל שחלקתי דבריו המה רכים משמן כנלע"ד ב"ה ואחתום בברכה ממקור לב חיים שיזכה לעלות עם אחיו לציון ברנה ונזכה כלנו יחד לאור חדש על ציון ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים אשר יעלו מעצמן לרצון לפני ד' דברי המברכו באהבה ואגב גררא אעתיק איזה הערות מח"ת שלי (א) ע"ז כ"ז ע"ב מניין אם אומרים לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם יש לחקור דהו"ל לומר מנין שאם אומרים לאדם אם לא תעבוד ע"ז תהרג שיעבוד ואל יהרג שהוי דבר והפוכו שגוי אמר שאם לא יעבוד יהרוג אותו דלא צריך למסור נפש בעבור עבירה ומותר לו לעבוד וצ"ע. ונ"ל דאשמעינן בזה חידוש גדול דיש ב' אופנים הריגה בעבור עבודת ע"ז (א) שהוא מחויב מיתה או מחמת מעשה אחת שחוקי הגוים יחייבו מיתה ואמר לו השלטון שאם רוצה לעבוד ע"ז ונסלח לו חטאתו ויחי' ולא ימות אי מותר לישראל לפדות נפשו משחת ע"י עבירת ע"ז זה הוא דמיון שאחד חלה ונוטה למות ויוכל לרפאות עצמו בע"ז אי מותר להתרפאות בו אופן (ב) שגוי אמר לו שאם לא יעשה מה שביקש ממנו שיעבוד ע"ז אז יענש בקנס מיתה אז העבירה הנ"ל מסבבת לו המיתה שאם יעבוד ע"ז יהי' נשאר כבראשונה ואם לא יעבוד ע"ז יבוא לו עונש מיתה תחת אשר המיר דתו והבן והנה בסברא י"ל מה שמותר בצנעה לעבוד ע"ז היינו אם הע"ז יסבב לו המיתה ולמה יגרום מיתה לעצמו ואם יעבוד ע"ז אין מרויח בזה מאומה שנאמר שעבר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שלא פעל רק הברחת הארי וגרע עוד מזה שפעל רק זאת שלא יבוא ממנה לה היזק ואעפ"כ בפרהסי' אסור משום חילול השם כמובן אבל להתרפאות בע"ז או שהוא כבר מחוייב מיתה ורוצה להציל עצמו ממיתה שמחויב ע"י ע"ז פשיטא דאסור דעכ"פ עובר על לא ידבק בידך מן החרם שהוא מרויח בעבודה הנ"ל וצריך למסור נפש אפי' בצנעה והבן והנה כאן דבן דמא אמר שרוצה לרפאות עצמו בע"ז דכתיב וחי בהם שחולה מותר לאכול כל האיסורין להתרפאות בהם וה"ה בע"ז ג"כ מותר אפי' להתרפאות אף שיש ריוח ע"י ע"ז וממילא מותר אפי' להציל נפשו ממות שהוא כבר מחויב ולכך נקט שגוי אמר לאחד שמחויב מיתה עבור ע"ז ואל תהרג אעפ"כ מותר בצנעה והבן כי הוא דבר חדש מאוד. ולפ"ז יש לחדש אפי' רבנן דפליגי על ר"י שבע"ז יהרג ואל יעבור היינו דוקא להציל ממות נפשו שכבר מחויב מיתה שאסור להתרפאות בע"ז שעובר על לא ידבק בידך שמרויח בזה חיותו אבל באופן הב' שהוא פטור ולא אשם מאומה רק שהגוי חפץ שיעבוד ע"ז ואם לא ישמע לו יקנוס אותו במיתה אז בצנעה יעבור ואל יהרג אבל בפרהסי' יש חילול השם כר"י והבן. ובזה מיושב קו' תוס' דבכתובות מוכח דרבא סובר כרבנן ובפרק ר' ישמעאל סובר כר"י ולפמ"ש לעולם סובר כרבנן דבכתובות נקטו ג"כ חתמו שקר ואל תהרגו אבל בע"ז פי' התוס' בד"ה שאנסוהו וז"ל שאמרו להורגו אם לא ישתחוה מאליו עכ"ל מבואר דאיירי שאם לא יעבוד ע"ז יעשה לו קנס מיתה וע"ז פריך אונס בנערה המאורסה ושם ג"כ איירי אם לא תשמע אליו יהרוג אותה או בועל אותה והיא קרקע עולם אבל אינה מרוחת בבעילה דלא היתה מחוייבת מיתה ופודה עצמה בבעילה וא"כ פטור וע"ז השיב כר"י דבצנעה מותר ובפרהסי' אסור דבאופן זה הוי ע"ז כשאר איסורין להתרפאות בו והבן זה. ולפ"ז מה דאמרי' בסנהדרין מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור לכאורה הי"ל לנקוט אל יעבור ויהרג אף נערה אל תעבור ותהרג כי אותה אנו מבקשים שאל ירצח ואל יזנה אעפ"י שיהרגו והוא פלא ועלה בדעתי ג"כ רמז על מ"ש דאיירי ברוצח שמחוייב מיתה ויוכל לפטור עצמו ברציחת חבירו אז אשמעי' דאסור להתרפאות בנפש חבירו ולכך נקט יהרג שהוא כבר מחוייב ואל יעבור להציל עצמו וכן בנערה באופן זה שמחוייבת מיתה ותוכל לפטור עצמה בזנות קמ"ל תהרג ואל תעבור לאשמעי' שלא בא הריגה מחמת שלא עברו רק שהם בלא"ה מחוייבים מיתה והוי הדין שלא יוכלו לפטור עצמן ברציחה או בזנות. (ב) כ' הר"ן פא"מ ד"ה בכל וש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז אלא לפי שהוא עובר אלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואע"ג דליכא לאו דע"ז ממש אפ"ה בע"ז וכולהו לאוין דילי' יהרג ואל יעבור וכן בג"ע בכלהו לאו דג"ע אמרי' יהרג ואל יעבור והכי מוכח ממעשה באדם א' שנתן עיניו באשה וכו' ובודאי שדברי' אלו אין ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע עכ"ל ואני בער ולא אבין בשלמא אותו לאו דלא תקרבו שמביא לידי ג"ע שהוא במיתה או בכרת אז אמרי' על קורבא שמביא לידי בעילה שהיא בכרת או במיתת ב"ד ג"כ יהרג וא"י אבל לאו דלא ידבק בידך דע"ז שהוא כלאו דלא תאכל חזיר אז אמרי' יעבור ואל יהרג רק על ע"ז יהרוג וא"י וצ"ע ובזה יש להשיב על מחצית השקל סוף סי' ש"ו שכ' שיציאת חוץ לחתום הוי כגוף חילול והוא פלא גדול כמ"ש בפנים ודל"ב. וראית הר"ן מעצי אשירה לא הבנתי בוודאי כיון שהוא חולה וכבר יש לו נזק גופו אסור להתרפאות בע"ז דתורה אמרה לא ידבק בידך שלא יהנה מע"ז ואמר עוד לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו (עיין רמב"ם בה' עכו"ם ובה"ה ופלא גדול בעיני שבמנין המצות הביא רמב"ם בעכו"ם רק לאו דלא תביא דלא ידבק בעיר הנדחת כתוב ופלא שהר"ן הביא רק פ' דלא ידבק ולא הביא הפ' דכתיב בע"ז ל"ת תועבה אל ביתך וצ"ע) ואסור להתרפאות אבל זה פשיטא דיכול לעבור לאו להנות מע"ז ולא יהרג עליו וכן שם באשה כיון שהוא חולה אסור להתרפאות בעריות אבל פשיטא שלא צריך למסור נפשו בשביל דבר ערוה כנלע"ד וא"כ למה כ' הר"ן שבע"ז וג"ע בכלהו לאוין דידהו יהרג וא"י מנ"ל שלא יוכל להנות איסור לאו שלהם כדי להבריח ארי ממנו שזה לא נקרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם דמה הרויח הלא עתה הוא בן חורין כמקדם ולדעתי הוא פלא גדול ועיין בחולין ח' בתו' דלכך בבריאה מותר לשחוט דכיון דקלקול הוא לא נקרא לא ידבק בידך ועיין פלתי שם ועיין ביו"ד ה' נדרים סי' רכ"א בט"ז שהאריך והביא תו' שבת ועיין בנקה"כ והכי נאמר לר"ן שאם הגוי כפאו לשחוט בהמה מסוכנת שיאכל ממנה או שימכרנה שמחוייב למסור נפשו הוא פלא גדול בעיני בודאי להיות שב ואל תעשה וימות מחמת חולי אסור בע"ז כי בלא"ה אם לא ירצה ליקח רפואה הנ"ל הכי נאמר שמי שאינו לוקח רפואה שאין קוברין אותו דהוי כמאבד עצמו לדעת זה פשיטא שקר שתורה נתן רק רשות להתרפאות אבל אין חיוב לאדם ויוכל לבטוח בד' וא"כ למה יתרפא בע"ז דהוי כאילו רוצה להנות מע"ז אבל למסור נפש בעבור איסור לאו דע"ז שלא בשעת הגזירה הוא פלא גדול ועיין ברמ"א יו"ד סי' קנ"ז שהביא והוא פלא גדול שלא התעורר אדם בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שגם בג"ע אם גוי אומר לישראל שיתקשה ויבעל ערוה מותר לבעול אותה כיון דהוא אינו מכוין להנאתו והוי לא אפשר ולא קמכוין וא"צ למסור נפש בעבור זה אבל אם הוא חולי מסוכן ויוכל להתרפא בג"ע אז הלא כל חולה יש בידו שיבטח בישועת ד' ואינו רוצה ליקח רפואה רק התורה התיר וחי בהם שהתורה נתנה רשות לעבור ע"ד תורה אז אמרי' דוקא בשאר איסורים נתנה תורה רשות אבל להתרפא בעריות או בע"ז או בש"ד אין לאדם רשות כיון דיכול לומר לא בעינא לי' לרפואה רק רשות בידו ובג' איסורים הנ"ל יש מצוה על אדם למסור נפשו לד' ולא ירצה להתרפא בעבירות הנ"ל והבן זה מאוד. אבל מי שהוא בריא ושלם שבוודאי מחוייב לשמור נפשו שלא יגיע לו נזק להמית אותו אז כיון שהוא מצוה שיחי' מותר לעבור על ג' עבירות ואפי' מחוייב לעשות כן כדי שישאר בחייו והבן זה ופשיטא שמותר לאשה להביא ערוה עליה ולכן לא הקשה הגמ' וסנהדרין דף ע"ד] על אסתר מגילוי עריות אלא בפרהסי' שהוא חילול השם ונקדשתי ומשני קרקע עולם או להנאת עצמן והבן. (ג) נסתפקתי בנערה המאורסה שכ' התורה אין לנערה חטא מות אי דוקא שאם לא תתרצה יהרגנה הבועל או ואפי' באביה שבעלה שידעה שלא יהרגנה אך יכה אותה ביסורים קשים אם תוכל מחמת זה לרצות ויהי' אונס וצע"ג. ונלע"ד דמסתברא אין א"א או ערוה בעולם צריכה לקבל יסורים גדולים וקשים ומותרת לרצות לבועל דאשה קרקע עולם רק במזיד שנהנת בשאט נפש ומרוצה מדעתה בלי אונס אז גילה התורה שחייבת מיתה אבל אם האיש מכה אותה באכזריות מותרת להתרצות לו דעכ"פ אנוסה היא ואינו בכלל מה שהתורה מחייבת מיתה על רצון דכמו אם יראה לנפשה שיהרוג אותה אם לא תבעל לו מותרת להתרצות לו ה"ה באונס מחמת יסורים גדולים מותרת לבעול לו דאונס לאו רצון הוא אם מבקש שהיא תדבק אותו עליה אז הוי האשה כאיש ולשיטת הבעה"מ דסובר דגם איש מותר להתקשות א"כ פשיטא דגם אשה מותרת להדביק זכר עליה ודוקא מחמת אונס מיתה אבל לא בעבור הכאת שבט וכדו'. עוד נ"ל שגם אם נחקור להיות נאסרה על בעלה לא נחשב בעילתה לרצון להיות אסורה על בעלה דכתיב כי תמעול מעל באשה ואין זה מעילה כיון דנבעלת לו משום שאין רוצה לקבל יסורים והבן לדעתי רמזה התורה ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות הכוונה לא תעשה דבר להיות נאסרה על בעלה ישראל וגם אין לנערה חטא מות זה מיתה ואם תתפלא שהי' ראוי לכתוב מקודם אין לנערה חטא מות ואח"כ ולנערה לא תעשה דבר אבאר דבר זה בעזה"י. הנה לשי' רמב"ן ושאר פוסקים הוי הדין בעריות בין באיש בין באשה לדבק עלי' זכר יהרג וא"י עיין במלחמות דלא כבעה"מ אבל מודים הרמב"ן והפוסקים שבג' עבירות הנ"ל אם עבר עליהם מחמת פחד מיתה אין הב"ד ממיתין אותם וכ"כ הרמב"ם בפ"כ מה' סנהדרין ועיין בכ"מ שבאשה אפי' אם אנסוה לדבק עלי' זכר פטורה רק באיש חייב הרמב"ם אם התקשה עצמו אבל אם הי' מקושה פטור יען שבעל מעצמו מחמת פחד והבן זה והשכל גוזר כמו דנקרא אנוסה שאינה נהרגת ה"ה שמותרת לבעלה וע"ש שוב מצאתי שכ"כ הח"מ וב"ש בסי' כ' ע"ש ודו"ק ולפ"ז גלה התורה דהנה משכחת ב' אופנים שכיבת הנערה או שיש פחד מיתה שיראה שיהרגנה אם לא תדבק עליה הזכר או באין פחד מיתה רק פחד יסורים קשים אבל לא מבקש שתדבק עליה זכר רק היא תהי' כקרקע עולם מונחת לפניו לבעול ובאופן הראשון הי' מן הדין תהרג ואל תעבור ואעפ"כ אם עברה אין זה חיוב מיתת ב"ד וגם אינה נאסרת על בעלה הגם שלא עשתה כדין עכ"פ אונס הוי כלשון הרמב"ם פ"כ מסנהדרין ואופן השני עשתה כדין שאין צריכה למסור נפש ומותרת להיות נבעלת בשוא"ת ואפי' אם אין פחד מיתה עליה רק פחד יסורים ג"כ א"צ לקבל יסורים קשים ומותרת להיות נבעלת וזה רמזה התורה ולנערה לא תעשה דבר לאסור על בעלה בכל אופן שהי' אפי' אם דבקה זכר מחמת פחד מיתה הגם שראוי למסור נפש בכ"ז אם עברה נחשב כאונס אין לנערה חטא מות וה"ה לאיסור בעלה וביאר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה הכוונה דהנה אסור להרוג סברא דמאי חזית ולפ"ז אני אומר שאם עבר והרג פשיטא חבירו בעבור פחד מיתה ואמרי' בגמ' דתורה סמכה על דפטור ממיתת ב"ד דאמרי' להפך מאי חזית דדם הרוג סומק טפי כדי שיהי' הוא חייב מיתה והבן ולפ"ז גילה התורה כמו אם אחד אנוס מחמת סכנה ורצחו נפש חבירו הגם דאסור לעשות כן בכ"ז אם עבר ועשה פשיטא דפטור ה"ה באשה כן אם עוברת לא נהרגת ולא נאסרת לבעלה דבשדה מצאה ויש כאן סכנת נפשות צעקה הנערה ואין מושיע לה ואין כאן איש להציל אותה מפחד מות ולכן הגם שעשתה שלא כדין אם עברה נחשבת כאונס וילפי' הא יש מושיע צריך להושיע וניתן להצילה בנפשו וממילא ה"ה ברוצח דהא התורה אמרה שעל אופן שיש כאן סכנת נפשות מותר להרוג הרודף רק באשה יש לומר הטעם לא משום דהוי רודף רק דהוי פגם לכן אמרי' יען דתורה אמרה דנערה הוי כרוצח ה"ה רוצח כנערה והבן. וגם יען שמשכחת באופן הב' שלא בא להרוג אותה רק להכותה ביסורים ואעפ"כ בכל אופן דיבר הכתוב שנערה פטורה אם נבעלה שצעקה ואין מושיע לה א"כ איירי רק בעבור זנות שהוא פגם וצריכים ללמוד רוצח מנערה והבן ולכן התחיל התורה ולנערה לא תעשה דבר שהוא איסור לבעלה יען דאם היא קרקע עולם פשיטא שאין לה חטא מות ומותרת ליבעל לו כמש"ל אשמעי' שמותרת לבעלה אף שלא הי' כאן פחד מיתה אעפ"כ אונס הוא ולא רצון והבן זה בעזה"י הוא אמת. ולכאורה עלה בדעתי שיש להשיב ע"ז שחדשתי דתורה גילה ולנערה לא תעשה דבר והיינו איסור לבעלה א"כ מאי האי דאמרי' בגמ' נדרים כ"ז א"ל רבא אנוס הוא ואנוס פטור דכתיב ולנערה ל"ת דבר וכ"ת לקטלא שאני ופירש"י ור"ן ורא"ש דתורה לא מחייב לה מיתה דלענין מיתה יש אונס אבל לשאר דבר לא אמרי' אונס ע"ש ולפמ"ש האי לנערה ל"ת דבר היינו איסור לבעלה ולא קטלא וצע"ג ונ"ל דכוונת הגמ' יען שאיסור לבעלה נקשר אם נחשב לרצון וכיון דלענין קטלא נחשב כאונס ביאה כזה ה"ה לענין בעלה והבן: