אור ברסלב
שות מחנה חיים ו › סימן יד

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ו · סימן יד

סימן יג

נסתפקתי איך הדין אם בא ע"א ואמר אצלו הי' יהודי אשר דמות צורתו הי' כך וכך ומתאר לנו פרצופו וחוטמו ופדחתו ועוד סימנים שהי' לגוף האיש שמת אצלו ואנן ידעינן שחסר במקומנו איש כזה אשר הי' לו פרצוף פנים וסימנים כזה אשר שמענו מאי הדין היש להקל להתיר האשה עי"כ או נימא כל מה שיש להקל בעגונה הוא דוקא אם העד הנותן סימנים הוא מעיד ע"י הסימנים שמת בעל האשה הזאת אז אנו מאמינים ע"פ ע"א ואפי' עבד ואפי' אשה כיון שיש עכ"פ עדות על היתר אשה הנ"ל אבל באופן זה דאיש המספר הדמות והתואר והסימנים לא יודע אם מת בעל אשה הזאת ואנו שיודעים שהי' פה איש אשר הי' לו דמות פנים וסימני גוף כזה הלא אנן לא ידעינן שמת האיש שהי' לו כל הסימנים האלו א"כ ליכא כאן עדות להתיר עגונה וצע"ג. ונלע"ד לבאר בעזה"י דכלל גדול הוא דבדבר שבערוה צריך להיות הגדת עדות אבל ידיעה בלא עדות לא מהני דדוקא בממון דלא איברי סהדי אלא משום שקרא אז מהני הוכחה ואומדנא וידיעה אבל בדבר שבערוה צריך יסוד כח עדות עיין תומים סי' צ' וה"ה להתיר אשת איש ע"י מיתת בעלה צריך הגדת עדים מכח עדות מדין תורה והגם שחכמים הקילו בעדות אשה היינו אם עכ"פ בגוף העדות ליכא חסרון וגרעון רק באיש המעיד יש חסרון שהמעיד הוא אשה או עבד או שפחה או עד מפי עד או עדות בכתב וכדומה שהקילו חכז"ל בעגונה אבל אם יש חסרון בגוף האומר ודברים בספירת המעשה אשר הוא תוכן התכלית אשר עליו נשען ההיתר בזה לא הקילו חכז"ל ונשאר הכל על דין תורה שצריך יסוד כח עדות ברור ודבר שלם ולא חצי דבר עיין בב"ק דף ע' ובתוס' גיטין דף ס"ב בסוגי' דשליש ובב"ש סי' ל"א. ולפ"ז בשלומא אם העד אומר הכרת פרצוף פנים או סימנים בגוף ואמר שראיתי דמות הפרצוף או הסימנים והכרתי שזה ראובן בן יעקב שהי' חקוק בעיני דמות תוארו או שהי' חקוק בלבי סימני גופו ומכח הדמות פניו או סימניו אני מעיד שמת ראובן בן יעקב זה נקרא עדות או סימנים דאורייתא דהא הוא מעיד עכ"פ מכח הפרצוף או הסימנים שמת ראובן בן יעקב וממילא אשתו מותרת אבל אם מספר שבא אליו אדם אשר לא ראה מעולם רק שבא אל ביתו ראה דמות פניו וסימני גופו ואח"כ מת האיש הנ"ל אבל אין לו שום ידיעה מכח הפרצוף או הסימנים שהוא ראובן בן יעקב רק אנו יודעים שראובן בן יעקב בעל אשה הנ"ל הי' לו פרצוף פנים וסימני גוף כמו אשר שמענו באזנינו מאיש העומד לפנינו אבל אנחנו לא ראינו איש מת אשר הי' לו דמות פנים וסימני הגוף כאשר חקוק בעינינו מראובן בן יעקב נמצא סוף כל סוף העדים אשר ראו המת לא הכירו שהוא ראובן בן יעקב ואנו שידענו שתואר פניו של ראובן בן יעקב הוא כן אבל לא ראינו מת אשר הי' לו תואר פנים וסימנים ולא נגמר עדות שמת ראובן בן יעקב בעל האשה הזאת רק בצירוף ב' כיתי עדים כת המעיד על דמות הפנים של ראובן בן יעקב וכת המעיד על דמות פנים וסימני המת וכל כת מעיד חצי דבר והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר שלם ולא חצי דבר ואין כאן סוג עדות כמו בשנים אומרים שראו שערה בגבה ושנים אומרים שערה בכריסה דלא הוה עדות וחכמים לא הקילו רק על גוף המעיד אבל לא בגוף העדות ונשאר על דין תורה כנלע"ד ברור ונכון בסברה בעזה"י. וראה כי כנים דברי שלדעתי רמזו חכז"ל על זה בבכורות דף מ"ו שהקשה למה בנחלה די בפרצוף פנים בלא חוטם ובעגונה צריך שניהם פרצוף וחוטם ומשני שאני עדות אשה דהחמירו ופריך והא תנן דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן פי' רש"י וז"ל בסופה לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחלתה תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא הקילו עד שיכירוהו יפה עכ"ל מבואר בעין יפה שרק על גוף האומר העדות הקילו להיות נאמן אפי' שפחה ואפי' עד מפי עד ומפי עבד אבל בתכלית האמירת העדות תוכן הענין לדעת אם מת האיש סוף החמירו שצריך הכרה היטב והבן בעזה"י. ואמרתי עוד להסביר הדברים דבגיטין דף ס"ו אמרי' בגמ' אומר אמרו פסול דחיישי' שמא שכרה עדים ומסיק הגמ' שם הגם דלא חיישי' בשני עדים שמעידים שקר ומשני דבור אמרו מעשה לא עבדי והסביר תוס' שם בוודאי אם אמרו שחלצה או מיאנה נאמנים יען דנגמר ע"י דבורם מיד אבל כאן לא נגמר על ידם יעו"ש וא"כ בשלומא אם מכח הסימנים מכירים את המת ומעידים לאשתו שמותרת אז סמכי' עליהם אבל אם אומרים רק סימני המת ולא מעידים על שם ידוע רק אנו אומרים שבוודאי הוא ראובן בן יעקב בעל אשה זאת אז חיישי' שעדים ראשונים משקרים והבן. והרמב"ם כתב פי"ג מה' גירושין ה' כ"ז וז"ל ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך הי' סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו עכ"ל הובא במ"מ בשם התוספתא ולפמ"ש נכון דברי רמב"ם מאוד דאפי' אם מספר תואר פרצופו וחוטמו ופדחתו ומגיד עוד מאה סימנים מובהקים וברורים בכל זאת כיון שעד אינו אומר שמתוך פרצופו וסימניו הכיר שאיש ראובן מת רק אנו יודעים שכך הי' צורת ראובן בן יעקב אין זה עדות כלל על בירור מיתת ראובן כי עדות בצירוף ב' כיתות עדים אין זה עדות מן התורה ורבנן לא הקילו בתחלת עדות עגונה והבן זה מאוד. ולדעתי רמזו על זה חכז"ל בלשון המתני' ביבמות דף ק"כ אין מעידין אלא על פרצוף פנים וחוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ג"כ (א) ולכאורה למה נקט המתני' אין מעידין ולא נקט אין מתירין את האשה אלא על פרצוף פנים וחוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו וצע"ג (ב) למה נקט אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו ולא נקט אעפ"י שיש סימנים בגוף ובכלים כמו שנקט פרצוף פנים וחוטם ולא נקט על פרצוף פניו וחוטמו וצע"ג. אך הוא הדבר אשר דברתי דרמזו חכמז"ל דגם על פרצוף פנים וחוטם אין מתירין אלא א"כ אותן שראו הפרצוף וחוטם מעידין ע"י הכרה שמת איש בעל אשה הזאת אבל אם אנשי ההכרה אינם עדים שמת ראובן בן יעקב שיהיו המה ג"כ עדים שאיש אשר שמו כן מת אין אנו מתירין גם על פרצוף פנים וחוטם וק"ל ולכן נקטו פרצוף פנים וחוטם הגם אם ליכא שום הוכחה עוד שהוא איש הנ"ל וכאשר ראו המת לא חשבו שרואים פרצוף וחוטם של איש ההוא רק הסתכלו בו להכירו ואח"כ הכירו שהוא האיש מהני אבל בלא פרצוף עם החוטם אעפ"י שיש סימני' בגופו וכליו לא מבעי אם מגידים רק סימני גוף וסימני כלים ולא ידעו באיש הזה הסימנים בחייו ולא הכירו מעולם שהן כליו רק מגידים סימני' של הגוף ושל כלים בוודאי לא מהני אלא אפי' שהכירו סימני גופו וגם סימני כליו שכבר ידעו סימנים הנ"ל בעודו בחיים חיותו וגם הכירו הפרצוף בלא חוטם אעפ"כ אין מעידים אבל מעידים על פרצוף פנים וחוטם אף על פי שלא הי' להם מתחלה טביעת עין בגוף שהוא יהי' איש הנ"ל גם כן מהני פרצוף פנים עם החוטם אבל אי נקטו אלא על פרצוף פניו וחוטמו יש לטעות כי מתחלה צריך להיות להם ט"ע בגופו אעפ"כ לא מהני אלא ראו וגם הכירו פרצוף פניו וחוטמו של איש ההוא הניכר להם בט"ע של בנין גופו קמ"ל המתני' הגם שבשעה שראו הפרצוף והחוטם לא חשבו שיהי' פרצוף וחוטם של איש ידוע אעפ"כ מהני דלר"ת מהני ט"ע בגוף בלא פרצוף פנים וחוטם ולשאר שיטות דסברו דלא מהני ט"ע בגוף אבל כ"ע מודים דהכרת פרצוף וחוטם מהני בלא ט"ע דגוף וק"ל. ורש"י כתב וז"ל אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו ובחוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל אם לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא עכ"ל שפתו ברור מללו שלא מהני הכרת פרצוף עם חוטם רק בתורת כח עדות שהכירו שזה האיש שמת והמה עדים להתיר את אשתו ולא איירי המתני' שהמה יעידו דמות תוארו ואנחנו נתיר על הגדתם וק"ל. תמצית הדברים דלא מהני מאה סימנים מובהקים והגדת תואר פרצוף אם העדים לא ידעו מהסימנים ומהפרצוף מי האיש שמת כמש"ל ודו"ק. ועתה נחקור אם הכירו העדים סימנים מובהקים בגוף ומיד הכירו הסימנים של גוף אשר נודע להם מראובן בן יעקב אבל הסתכלו בפנים ולא הכירו פרצוף הגם שלא נדמה הפרצוף לאיש אחר אבל עכ"פ לא הכירו שיהי' איש הנ"ל אשר הסימנים מורים עליו נ"ל דמצד הדין יהיו הסימנים מובהקים מועילים דסימנים מובהקים דאורייתא והגם שלא הכירו בפרצוף כיון שעכ"פ לא הכירו בו בפרצוף איש אחר אבל בכל זאת החמירו בו חכמים כיון שיש רעותא שראו הפנים ולא הכירו בו האיש אשר הסימנים מורים עליו דבוודאי אי נדמה להם הפרצוף לאיש אחר למשל שפרצוף דומה בכל ט"ע שהוא ראובן בן יעקב והסימנים המה של שמעון בן יעקב בוודאי הכרת פרצוף נאמן נגד הסימנים דט"ע עדיף מסימנים אפי' מסימן מובהק עיין חולין דף צ"ו דהורגין נפש על ט"ע ועל פלוני דיש לו סימנא לא קטלינן אפי' על סימן מובהק והבן וה"ה הגם שלא הכירו בפרצוף איש אחר כיון שלא הכירו שהוא האיש אשר הסימנים מורים עליו יש להחמיר באשת איש שלא להתירה אבל בסימנים מובהקים ולא ראו הפנים כלל בודאי מתירין אשת איש דסימני' מובהקים דאורייתא כמו דמתירין בגט בסימן מובהק דנקב יש בו בצד פלוני ה"ה דמהני במיתה ודו"ק. והרמב"ם כתב בפ"ז מה' נחלות וז"ל וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו דברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו יורדים לנחלה בעדות זו אעפ"י שאין משיאין את אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל הכוונה לדעתי הגם דבסימנים מובהקים משיאין אשה כמו בגט זה דווקא אם ליכא ריעותא סמכי' בעגונה כמו בגט על סימן מובהק אבל כאן דהסתכלו בפניו ולא הכירו זה הוה ריעותא דאפי' אם הי' לו סימנים מובהקים בגופו ואותן הי' מכירין שהסימנים הנ"ל למשל מראובן בן יעקב אעפ"כ החמירו באשת איש מפני איסור כרת אבל לענין נחלה הניחו על דין תורה ולכן מדייק בלשונו הזהב ולא הכירו פניו ולא כתב ולא ראו פניו אבל פשיטא אם לא ראו כלל הי' משיאין לאשתו דמכח הסימנים יש חזקה אלו ראו אותו בפניו הכירו בו שהוא ראובן בן יעקב הנ"ל אשר הסימנים מורים עליו אבל כאן דראו אותו בפנים ולא הכירוהו הגם שלא הכירו בפרצופו איש אחר עכ"פ ריעותא הוה והחמירו בו לאשת איש משום כרת אבל דווקא אם הכירו הסימנים יורדים לנחלה שמיד הכירו בסימני הגוף שהוא ראובן הנ"ל והבן. היוצא מזה דרמב"ם מודה דעל סימנים מובהקים משיאין אשה כמו בגט ולא כמ"ש הכ"מ בפי"ג מה' גירושין ודלא כמ"ש בב"י סי' י"ז יעו"ש אבל בסימנים סתם שאינם מובהקים לא סמכי' באשה רק על פרצוף פנים וחוטם וה"ה סימן מובהק דהוה כמו ט"ע ולכן בפי"ג שכתב הרמב"ם שמעידים על פרצוף פניו וחוטמו אבל לא על סימנים ואפי' על שומא אינו מעיד שם בוודאי הגם דליכא ריעותא על שלא הכירו הפנים כגון שנוטלה חוטמו או פרצופו לא מהני סימן סתם ודו"ק. ובמ"ש מיושב כל הקו' של הכ"מ שם בוודאי מעשה דהי' משיאין לנשים עפ"י סימנים ביבמות דף קט"ו היינו שם הי' סימנים מובהקים כמ"ש התוס' ולא הי' ריעותא דהלא הנשים המעידות אמרו שהכירו גם בט"ע בפנים והגם שלא נאמנים רק בסימנים עכ"פ ריעותא אין כאן וכן במעשה שהעלה אבר ממנו הכירו בו בסימן שהוא הרגל של האיש הידוע אבל באומר איש יהודי מת ונותן סימנים אבל אינו מכירו מכבר אינו נאמן דסימן מועיל דוקא אם מכח הסימן הוא מכיר שהוא איש פלוני אשר אנו רוצים להשיא את אשתו ודו"ק וכן בגט ע"י הסימן אומר השליח שהוא מכיר את גיטו אבל בה' נחלות שיש ריעותא לא מהני סימן מובהק אפי' אבל ליכא סימן מובהק קצת כמ"ש הכ"מ דליכא רק ג' סימנים סימן גרוע וסימן בינוני וסימן מובהק והבן. ודע דיש לי חקירה חדשה הגם אי סימנים דאורייתא הוה רק אומדנא והוכחה שתורה סומך על אומדנא יען כי נמצא אות ומופת שאומר סימן בחפץ שנמצא מוכח כי נאבד ממנו וכמו שסומך דעת תורה בכל איסורין על רוב או חזקה כך צוה התורה לסמוך בהשבת אבידה על הוכחה ואומדנא של נתינת הסימן להחזיר האבידה ולקיים בזה מצות השבה ולא צריך לחוש על גזל חבירו אולי אין זה חפץ שלו והוא של איש אחר אשר יהי' לו בחפץ סימן מובהק או עדים דכמו דסומך התורה על רוב ומותר לאכול בהמה בלא בדיקת ח"י טריפות הגם שאפשר שיאכל טריפות בכל זה לא עשה איסור יען שהתורה התיר לו לסמוך על רוב ה"ה לא צריך לחוש על איסור גזילה או מ"ע של השבת אבידה דעל פי הרוב לא יתרמי סימן כסימן ובודאי הוא שלו רק יש לחוש אולי הוא רמאי ובתחבולה יתן הסימן של חבירו אז בודאי הרמאי צריך בירור ע"י דו"ח אבל אם אנו רוצים לדון שיהי' סימן בגדר עדות ויהי' נחשב כמו אם שנים יעידו על דבר ברור כל כך לא יפעל סימן דעדות הוה בירור הדבר לפי דבריהם אבל סימן לא הוה בירור רק הוכחה ואומדנא שהוא כן ואין זה בירור הדבר וכ"ז בסימן סתם אבל בסימן מובהק שאנן סהדי שבאחד מאלף ימצא אות וסימן כזה אז הוה הסימן בגדר עדות דאנן סהדי שהוא שלו שבאחד מאלף ימצא אות ומופת כזה ובודאי הוא שלו מכח עדות דאנן סהדי מכח הסימן אמנם אנן סהדי כל זמן שליכא עדים המכחישים אותנו אבל אם אנן סהדי מכח סימן מובהק שנתן ראובן ועדים עומדים לפנינו שהוא של שמעון בודאי העדים נאמנים יותר מסימן מובהק הנ"ל יען דהם מעידים בט"ע ומכירים החפץ שהוא של שמעון ועכ"ח דאתרמי דבר שהוא פ"א מאלף או שבעכ"ח ראובן זה רמאי הגם שלא נגלה לעיני אדם דאין לך דבר נגד הגדת עדים רק חזקת הטבע כגון בב"מ דאיכא מיא באורחא דנהר פקוד יעו"ש דאנן סהדי שבשום פעם לא יופסק שם מים והבן זה. היוצא מזה דיש ג' חלוקים בסימנים ואסדרם א' לא' בעזה"י (א) דסתם סימן דהוא סימן בינוני הוא רק בגדר אומדנא והוכחה אבל לא בגדר עדות כלל כי מי מעיד שלא אתרחיש בנקל סימן כסימן בעולם (ב) סימן מובהק הוה בגדר עדות דא' מאלף שיש לו סימן כזה ומהכ"ת ניחוש שאתרחיש דבר על צד אלף ואנן סהדי שהוא שלו (ג) אבל אפי' סימן מובהק לא הוה גדול בכח עדותו להכחיש עדים כי אנן סהדי מכח רוב ועדים הם בעצמם עדים עפ"י ראית עינם. ולפ"ז אני אומר הגם אי סימנים דאורייתא וצותה התורה בהשבת האבידה להשיב על סימנים בכל זאת לא הוה רק אומדנא ומותר לסמוך על סימן אבל אם עבר ולא השיב לו לא הוה גזלן שיהי' פסול להעד דאין כאן עדות שגזל ממנו חפצו דאולי מעולם לא הי' של נותן הסימן אבל בסימן מובהק שנתן בעל האבידה הוה שלו מכח אנן סהדי אז אם לא מחזיר לו הוה מוצא אבידה גזלן ופסול לעדות והבן. ועתה אני אומר דין חדש הגם אי סימנים דאורייתא באבידה בכל זאת אין מחזירין גט או מתירין עגונה בסימנים דסימן לא הוה בגדר עדות רק בגדר אומדנא והוכחה שהוא אמת ואין זה פועל בדבר שבערוה דשם צריך עדות דאין דבר שבערוה האסור חוזר להיות מותר אלא בעדות והגם שהקילו חכמים בעגונה להאמין אפי' עכו"ם מסל"ת דלא הוה בר עדות זה דווקא שמי שמעיד לא צריך להיות בר עדות אבל גוף הדבר אשר מסופר צריך להיות עדות בעצמו ואומדנא והוכחה לא בעצמותו עדות. ולכאורה קשה איך אמרי' בב"מ דף כ"ז איבעי להו סימנים דאורייתא ונ"מ להדורי גט אשה בסימנים ורצה הגמ' לפשוט משמלה יעו"ש וקשה הגם אם מהני בממון דלא צריך רק אומדנא ואמיתיות אבל דבר שבערוה צריך עדות ובודאי לא מהני סימנים בשלומא דרצה לפשוט בהיפך דסימני' לאו דאורייתא מן המתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים הוא שפיר דהוה ג"כ דבר שבערוה אבל זה שרצה לפשוט הגמ' מן שמלה וחמור דסימנים דאורייתא קשה. ונלע"ד דבסוגי' אזלינן כאן כתי' השני בבכורות דף מ"ו דאקילו בעגונה ועיין בגיטין דחכז"ל חששו בשליח המביא גט משום עיגונא יעו"ש דף ג' ועיין רש"י בכאן שפי' שנאבד מן השליח ודומה גט הנאבד מן השליח כמו בעגונה במת הבעל ודומה רק לאסורין דהקילו בעגונה גם בתחילת עדות וביותר כמ"ש התוס' בגיטין דף ב' ע"ב דהכשר הגט אם הוא לשמה הוה רק איסורא דעדיין לא נעשה הכריתות אבל לדינא שפסק הרמב"ם דמחמירין גם בעגונה כמבואר בנחלות כלישנא קמא בבכורות דבתחילת העדות מחמירין ע"כ ה"ה בגט צריך נקב באות פלוני ודוק עד מקום שידי מגעת גליתי דעתי בעזה"י. ואגב גררא אעתיק דבר מחדושי ראיתי בש"ש שמעתא ז' פי"ג שהביא דעת בנו של מהריב"ל שגם אם הראש שלם כיון שנחסר הגוף לא מהני בו הכרה והקשה הגאון א"כ בבכורות שהקשה הגמ' על ר"י שסובר פדחת פוטר ממתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע דלר"ל ניחא וקשה עכ"פ אם יצא כל הראש פוטר ר"ל ג"כ מנחלה וקשה הא בראש בלי גוף אין בו הכרה וצע"ג ומיישב בדוחק. ונלע"ד ליישב בעזה"י דבודאי לא יכחיש השכל שיש לאדם הכרה בפרצוף פנים עם החוטם בצירף פדחת הגם אם נחתך הראש מהגוף ואם יונח תחתיו שאר ראשים המשונים בכמות ובאיכות תוארם יכיר מיד שאין זה הראש אשר ראה זה ימים מקדם אבל אם יובחר ראש אחד אשר הי' לו איזה דמות וערך בשוה לראש הראשון אז נקל לטעות שיאמין שהוא הראש אשר ראה הגם שעין מרגיש ע"י שראה ראש הראשון אבל להבדיל בינו לבין הדומה לו לא יוכל העין לשבוע רק אם הראש מחובר עם הגוף אבל להחליף ראש הנ"ל בראש שאינו דומה לו לגמרי בודאי יכיר מיד דעין שולט בפרצוף פנים וחוטם ובפדחת כמובן בשכל בעזה"י. ולפ"ז אומר אני בשלומא בבכור לנחלה הכי אנו דנין שם על שנחליף הולד הלא המילדת ועוד מאה עדים שם אשר מעידין על הילד שזה הוא היצא ובא מאשתו רק התורה גזרה שדין הבכור הקודם לנחלה הוא אם יצא מרחם אמו להיות בו הכרה ואם יצא כל הראש בודאי יש בו הכרה עכ"פ אם יותן תחתיו ולד אחר שמובדל בכמות ותואר יכיר מיד שאין הוא זה הגם שאפשר להחליף ולהטעות את העין בראש אחר הדומה לו לא יזיק לנו שאז נפעל להטעות את העין בהכרתו אבל הכרה עכ"פ יש דהא ראי' שצריך להטעות דווקא בדומה לו והבן אבל בעגונה שאנו חוששין אולי איש אחר מת אשר הי' לו צורה הדומה לו צריך העין להכיר ולהעיד כי הוא זה האיש אשר אנו מבקשים ולא איש הדומה לו אז נכון סברת מהריב"ל שרק אם הראש דבוק בגוף שולט בו ט"ע להבדיל ולהכיר האיש בהדומה לו אבל להעיד בראש בלי גוף צריך לחוש אולי לא שבעה בו עין ויטעה בצורת פנים הדומה לתואר בעל אשה זאת אשר עומדת לפנינו והבן זה מאוד בעזה"י. ולכאורה יש להשיב א"כ מאי פריך הגמ' לר"י דסובר דבפדחת הוה הכירא ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יעו"ש נימא ג"כ דבודאי יש היכר אפי' בפדחת אבל עדיין יוכל לבוא טעות בדמיון להחליף בדומה לו וא"כ שם להתיר אשת איש צריך בירור שאין זה האיש הדומה לבעל אשה הזאת וצריך פרצוף פנים עם החוטם וצע"ג. אמנם לק"מ דלשיטת מהריב"ל קאי המתני' אפי' אם הגוף דבוק בראש כיון שנחסר החוטם אין מעידין וקשה כמו לר"ל שיש היכר בראש שלם ויוכל להצמיח טעות אעפ"כ בחבור עם הגוף לא יוכל להצמיח עוד טעות בדמיון ה"ה לר"י שיש היכר בפדחת עכ"פ רק יוכל לבוא לידי טעות אבל במחובר לגוף לא יוכל אפי' לבוא לידי טעות הדמיון ודוק ובזה נסתר ג"כ מה שהביא הגאון ש"ש בפ' י"ד ראי' לר"ת דמהני ט"ע בגוף דאל"כ יצא מסורס לא יפטור מנחלה ובגמ' לא פליג ר"י עם ר"ל אלא בפדחת משמע ברובו כ"ע פוטר מנחלה כמו שמקשה בפ' מפלת רובו ככולו וקשה הא עכ"פ בגוף בלא פנים ליכא יכיר והוא קו' גדולה עוד הוכיח דלר"ת מהני רוב הגוף כמו דמבואר דפוטר בנחלה ביצא רוב הגוף ועכ"ח דברוב הגוף הוה הכרה יעו"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש ימחל לי לאלף הן אמת דבכל הגוף או ברוב הגוף או ברוב הראש יש בו הכרה עכ"פ שלא יוכל איש לטעות אותו בילד אחר שאינו דומה לו והגם שמשכחת לטעות עוד אם יותן תחתיו ילד בדומה לו בכל בנינו ותוארו של בנין גופו בכל זאת הוה הכרה דהא צריך להחליף בדומה דאל"כ יכיר אותו מיד אבל בעגונה מאי מהני דא"א לטעות בדמיון על גוף שאינו דומה לו הא אנן חיישי' על גוף שדומה בבנין גופו ותוארו עכ"פ היא נשארת א"א וצריך הכרה שהמת הוא בעלה ולהכיר ולהעיד שאין המת המונח איש אחר אשר דומה לבעלה אז אפשר דלא מהני ט"ע דכל הגוף וביותר ט"ע דרוב הגוף ודוק. ואחר ח"י שנים מצאתי כעת לאדמ"ו בחת"ס א"ע סי' נ"ב שהאריך בפלפול עם הגאון מהרא"ז מרגליות והרואה יכיר שדרכתי בדרכיהם אבל יש הבדל גדול מאוד בעזה"י וברוך ד' שהנחנו בדרך אמת:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה