שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן טז
שלום רב וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסם הרב ר' אהרן זינגער נ"י רב"ד דק"ק מאטטערסדארף יע"א. ולמען לא אראה ריקם אודיע לו כי בקיץ בא לפני מעשה כי נקראתי לב"ד בעבור אשה אשר זנתה תחת בעלה ומצח זונה הי' לה מתחילה לכפור את הכל וכאשר נשנה פעם שנית הודית שכרע ושכב בין רגליה ונוגע באצבע בחריץ אותו מקום ולבסוף לא היתה יכולה לכפור בפני הבועל שנבעלת ממש ביאה גמורה וד' הי' בעוזרינו ונתגרשה מבעלה תל"י וחקרתי אז הדין וד' האיר עיני בכמה דברים ואציע דבר א' לפני הד"ג נ"י ואבקש שישים עיניו לטובה עליו. הרמב"ם פ"א מה' א"ב ה' י"ט כ' וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקים זע"ז כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל וכ' הה"מ וז"ל סוף פ"ק דמכות ורבנן היכי דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כמנאפים עכ"ל ומעודי הי' לשון זה לפלא בעיני להבין מהו הבנת תיבת כמנאפים הכי יש למנאפים דרך אחר בבעילה מאשר יש לכל דרך גבר בעלמא. ונלע"ד לבאר עומק דבריהם בעזה"י והוא דכלל גדול ביאר הגאון נב"י מהד"ת סי' כ"ג דשפתי רחם באין מן היריכים והמה רק בשר הגוף ולא נחשבות למקום ערוה שגם אם איש מכניס כל העטרה בין בתרי בשר אשר הם הדלתים מבחוץ כנגד הערוה אין זה אפי' התחלת בעילה רק אם האצבע כבר עבר השפיות להגיע לחור אותו מקום שם מתחיל מקום הערוה לבעילה ואם הערה שם במקום צר אז חייבה התורה על העראה והוא אמת גדול כנודע. ולפ"ז אם יהי' הדין תורה שצריכים עדים להעיד שראו העראה בבעילת זנות בעיניהם לא הי' די אם ראו שהכניס האבר בתוך השפיות כי בזה לא ראו עדיין נגיעת האצבע במקום החיוב אלא הי' צריכים להעיד שראו שהכניס האצבע במקום צר בחור אותו מקום שהוא מבפנים לדלתים למעלה מפרוזדור והיינו כמכחול בשפופרת שהמכחול נכנס בתוך השפופרת ולא שעומד כנגדו על הפתח לבד ה"ה כן בבעילה צריכין לראות שנכנס במקום דחוק שאין לנטות ממנו לפנים ולאחור כמו שאין לנטות למכחול משפופרת חוץ אם יחזור ויוציאו לחוץ. ואם כנים הדברים נאמר הגם דשמואל חידש דלא צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת היינו דל"צ לדעת אם נכנס האצבע בחור הידוע אבל עכ"פ צריכין להעיד שנכנס בשפיות מכוון נגד אותו מקום הצר ואז הגם דלא ידע אם נכנס האצבע בנקב ויש לחוש אולי נשאר עומד בפתח עמק עכור ולא נתחייב הנואף מיתה שאפי' אם שפך ונער קשתו שם הוצאת זרע אינו מעלה או מוריד בעריות כמבואר ברמב"ם בפיהמ"ש פ"ז מסנהדרין ועיין תו' יבמות דף נ"ו והגם שנהנה משפיות בהוצאות זרע בכ"ז אין לו משפט מות ע"ז אמרי' כיון שהעיז איש רשע להכניס אצבע בין השפיות מכוון נגד אותו מקום הביאה והתיר עצמו למיתה ע"י עדים אז בוודאי עשה אשר זמם ועכ"פ הערה בה דרוב העושין כן לא יוכלו להפרד בלי העראה דהא בדישה מועטת כבר נגמר העראה דהא כבר עבר השפיות ומגיע בשרביטו עד מקום הביאה אבל אם העדים לא ראו שהכניס האצבע עכ"פ בשפיות רק ראו שהעמיד האצבע כנגד השפיות מבחוץ אז לא נחשב רק כאילו ראו שהעמיד אצבעו על שאר בשרה ביריכים ומאין יעידו על בעילה דלמא עשה רק שגעיונות לחבק בשר בבשרה בשפיות מבחוץ ולא נכנס כלל בשפיות ואת"ל נכנס דלמא לא נכנס בחור ואיך יעידו על זנות ודוק. ובזה חשבתי לדעת עומק כוונת רבינו יונתן וז"ל משיראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה של האשה אעפ"י שאין עדים רואים אם מערה בערותה אם לאו וכיון שכ"כ פרץ פרצה על אשת חבירו א"א שלא גמר תאותו עכ"ל ובנב"י מהד"ת א"ע סי' י"א הבין מדבריו שמחמיר מאוד וכיון ששכב עמה בקרב בשר די עיי"ש. ובלבי לא כן הוא דאותו מקום של אשה בחוץ היינו השפיות הם נקראים בפי' חז"ל כריסה בנדה דף נ"ב שני שערות שאמרו אפי' אחת בגבה וא' בכריסה כ' רש"י וז"ל בכריסה תחת אותו מקום עכ"ל ובב"ב דף נ"ז א' אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה כ' רש"י וז"ל בכריסה באותו מקום עכ"ל והרמב"ם פ"ב מאישות בה' י"ז כ' וז"ל שתי שערות אלו צריכות שיהי' במקום הערוה ובית הערוה כלו מקום סימני' בין למעלה בין למטה עכ"ל ובמ"מ שם כ' וז"ל אבל וודאי גבה וכריסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכריסה שפתו הערוה אבל גבה וכריסה ממש אין מועילין אלו דבריהם ז"ל ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א עכ"ל הרי שפתיו בררו מללו דשפתי ערוה נקראו כריסה וגם אפי' בזכר נקרא המילה מקום הערוה כריסו ועיין במג"א סי' ג' ס"ק י"ד שהוכיח כן מתוס' ברכות דף י"ג שפי' תבקע כריסו מילתו עיי"ש וממילא גם באשה נקרא מקום ערוה מבחוץ כריסה ודוק. ומעתה ברורים הם דברי רבינו יונתן שפי' יראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה היינו שמעמיד אצבעו על שפתי רחם אעפ"י שאין העדים רואים אם מערה בערותה דלא ראו הכנסת אברו בחור כיון שפרץ פרצה כ"כ על אשת חבירו א"א שלא גמר ביאתו וכיון שהעיז לעמוד בשפיות כנגד החור אז חזקתו שהערה ולכן דייק אעפ"י שאין עדים מעידים שראו אם מערה בערותה משמע דרק זאת לא ראו אבל ראו עכ"פ שעבר בין הבתרים בין השפיות וזולת זה לא נקרא שהעמיד האיש על כריסה דנגיעה מבחוץ לא נקרא העמדה על כריסה רק נגע על כריסה אבל העמדה הוי תמיכה שעבר בעטרה כל שפיות ושם יעמוד האצבע חוץ אם ידוש בכח נכנס היקף העטרה במקום צר ודוק כנלענ"ד. ובזה אקוה לזכות לראות בחכמת שלמה הע"ה שאמר במשלי "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און" הכוונה חיוב מיתה נקרא און כמחז"ל לא יקים ע"א באיש באיש לכל עון ולכל חטאת עון זה מיתה חטאת זה קרבן והאשה המנאפת אמרה הגם שנואף הכניס אברו בשפתי הרחם וגם זרק זרעו בה ונהנה ממנה בכ"ז לא פעלה און להתחייב מיתה או להיות נאסרת לבעלה כי לא נכנס במקום צר רק נגע בשפיות וזה אכלה כי הבעילה נקרא לחם ומחתה פי' שפתי הרחם תקנח ואומרת לא פעלתי און הגם שלא שמרתי דרכי צניעות אבל אין מיתה ולא מלקות ולא פעלתי שלא דחק בה שיבוא בפנים בעמק העכור למעלה מפי הרחם כמובן. והנה דרך גבר הוא איש המושל בכל אשר לו הוא עושה כך או ששוכב עם אשתו רק בקירוב בשר להנות משגעיוני יצרי איש ואם יגבור תאותו ויחפוץ בבעילה לא יכניס אצבע רק בשפיות ליתן שם כחותיו כי למה לו להנות בהנאה מועטת הלא הוא שורר בביתו יבעול מיד בהנאה מרובה בביאה גמורה לכל הפחות יעשה העראה אבל דרך מנאפים אשר לבם בל עמם להמרות פני עליון בבעילה הוא העראה כי הוא חטא משפט מות וישמע לקול מנחש הוא היצה"ר לקרב אליה במעט תענוג בחימום בשרו בין השפיות שאז לא יחטא ואשם חטא מות רק לרוב לא יוכל לעמוד על נפשו כי יגברו תאותיו עליו ומערה בה או אפי' גמר ביאה אבל ראשית מחשבת מנאפים ופרי מעשיהם הוא לעבור בשפיות ולעמוד בפרוזדור בלבד כאשר סיפר שלמה דרך אשה מנאפת לאכול ולמחות פיה ואומרת בע"פ שלא פעלה און כלל כי אין זה זנות ולכך אמר שמואל ובמנאפים משיראו דרך המנאפים א"צ העדים לראות שבא בערותה ממש הוא המקור דחוק בפנים למעלה מפרוזדור אלא משיראו דרך המנאפים היינו עכ"פ שעבר אצבע הנואף שפתי הערוה ועומד על כריסה מכוון כנגד המקום או אפשר כיון שעכ"פ אצבעו בתוך החריץ הן למעלה הן למטה אחד הוא שנקל להטות מעט ולעשות העראה ודוק):
(עיין בהגהת מרדכי קדושין סי' רפ"ו שכ' וז"ל ואע"ג דליכא עדים שראו כמכחול בשפופרת ואמר שמואל במנאפים עד שיראו כמנאפים כמכחול בשפופרת עכ"ל והוא פלא הא לא קי"ל דצריך כמכחול בשפופרת ועוד הא שמואל לא אמר רק במנאפים כדרך המנאפים ולפמ"ש יובן (ועי' במ"ח ח"מ סי' ב' ד"ה ואגב):
(אחרי רבות בשנים מצאתי בחינוך מצוה רי"א שכ' וז"ל ומ"מ בענין איסור עריות הורונו חכמים שא"צ שיראו העדים ענין הניאוף לגמרי כלומר משיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת אלא מכיון שיראו אותה כמנאפים כלומר זה בזה כדרך כל הבועלים הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל דוק ותראה שצריכין לראות ביאת שפיות ודוק). וחזי דאתי להבין אמרי נועם רבינו הרמב"ם דכ' וז"ל אין העדים נזקקין לראות שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת עכ"ל הכוונה של"צ לראות שהכניס אצבעו במקום החור ששם מקום העראה שמכניס כמו מכחול בשפופרת ומסיים וז"ל אלא משיראו אותן דבוקים זע"ז עכ"ל הכוונה שעכ"פ צריכים לראות דביקות שהכניס האבר בשפתי הרחם הוא שהפרוזדור מקיף ראש הגויה וכ' וז"ל כדרך כל הבועלים עכ"ל שצריך להיות עכ"פ ראי' מעשה דרך כל הבועלים שמכניס האבר בשפיות והוא התחלת מעשה לתכלית בעילה ולכן מסיים וז"ל ואין אומרים שמא לא הערה עכ"ל הכוונה מה מהני שראו שהכניס אצבע בשפיות דלמא עמד ולא הדחיק לעשות העראה יען שחזקת צורה זאת שכבר העביר אצבעו בשפיות בוודאי עשה העראה דהא כבר עבר הדלתים ובמעט דישה כבר נגמר העראה והבן. ויובן לי בזה דברי ר' אלפס במכות שכ' וז"ל במנאפים משיראו מנאפים ולא בעינן כמכחול בשפופרת עכ"ל והוא פלא גדול שהוא לא גרס כמנאפים בכף הדמיון רק משיראו מנאפים ואם ראו מנאף ע"כ ראו מכחול בשפופרת דאל"כ איך אפשר לומר שראו הניאוף בשלמא אי גרסי' בכ"ף כמנאפים יש לפרש שראו מעשים אשר מורים על ניאוף שמתנענע גופו עליה וכדומה אבל משיראו מנאפים א"א אלא כמכחול בשפופרת שזה ניאוף ואיך מסיים ולא בעינן כמכחול בשפופרת ועיין רש"י שגרס כמנאפים בכ"ף וז"ל כמנאפים משינהגו ענין ניאוף עכ"ל אבל נוסחת הרי"ף פלא גדול מאוד. אמנם הוא הדבר אשר דברתי דעכ"פ צריכים לראות שהכניס אצבעו בשפתי המקור בפרוזדור החיצון ושם מחמם בשרו היינו אברו בבשרה וזה נקרא ניאוף כמו שדרשו חז"ל ידיכם דמים מלאו עיין נדרים דף נ"ג שמחממים אצבעם בהיקף היד רק ל"צ לראות כמכחול בשפופרת היינו הכנסת האבר בחור עמק עכור ודוק. ומצאתי בריטב"א במכות שכ' וז"ל הכא גרסי' במנאפים משיראו מנאפים וכן גרס רש"י ולא גרסי' עד שיראו מנאפים דמאי עד הא קודם לכן א"א להיות שום דבר שיתחייב בו עכ"ל הכוונה מבואר כמו שפירשתי על דברי ר' אלפס ז"ל משיראו עכ"פ מנאפים שהכניס אצבעו בשפתי הרחם כמובן רק שהוסיף שא"א לגרוס עד שיראו מנאפים דהא עד שיראו עכ"פ שהכניס אברו בשפתי הרחם א"כ לא ראו שום דבר שיוכל לבוא לידי חיוב דהוי כאילו ראו שהכניס אצבעו בין כרעי' דמה לי אם נגע באצבעו על בשר כרעי' או על בשר שפתי רחם שלה הלא לא ראו שום התחלת ניאוף לאמור שנאפו האיש והאשה דאין נואף אלא אם ראש הגויה מוקף בבשר ולא נגיעה בבשר ולשון עד משמע הגם שהתחילו לראות אינו די עד שיראו וכאן טרם שהכניס אברו בבשרו לא ראו כלל ולכן גרסי' רק במנאפים משיראו מנאפים היינו הכנסה בשפיות כי זה ההתחלה וגם הסוף אשר צריכים לראות ודוק מאוד כי זה ברור ב"ה והארכתי בחידושי ליישב בזה דקדוק למה אמר שמואל במנאפים עד שיראו מנאפים ולא אמר בלשון יחיד בנואף עד שיראו מנאף הלא דבר הוא כי בחר לשון רבים במנאפים כי על האיש אפשר לומר אם ראו שהכניס אצבעו בין רגליה ומחמם בשרו בין עובי' נקרא מנאף כמו ניאוף ביד שמעור הגוי' מחמם בין רגליה אבל היא בוודאי לא תהי' מנאפת חוץ אם שפתי רחמה מקיפו' אצבעו ואין כאן מקום להאריך בזה. וחפשתי בלשון הר"ן וראיתי שגרס כמנאפים בכ"ז כ' וז"ל משיראו אותם העדים דבוקים זע"ז כדרך כל בועל הרי אלו נהרגים בראי' זו ואין זקוקים לראות שהערה בה והכניס כמכחול בשפופרת עכ"ל הכוונה מבואר שצריך דוקא שראו עדים שהכניס אברו בשפתי רחם עכ"פ וזה שדייק משיראו העדים אותם דבוקים זע"ז כדרך כל בועל עכ"ל לא כ' ששוכב זה על זה או שוכבים זה עם זה רק דבוקים זע"ז היינו ראשית התחלת הדיבוק שדבק בשרו בבשרה כמו ודבק באשתו והי' לבשר אחד שכל דביקות הוא מהודק זה בזה כדרך כל בועל שמדבק באשתו בראי' זו הם נהרגים ומסיים וז"ל ולא צריכים לראות שהערה בה כמכחול בשפופרת היינו הכנסת האבר בחור אשר דומה כמכחול בשפופרת אשר המכחול נכנס בחור השפופרת אין זקוקים לראות אבל הכנסת אצבעו בשפיות אשר אינו דומה למכחול בשפופרת בוודאי צריכים לראות וזה מדוייק מאוד שכ' שלא צריכים לראות שהערה בה כמכחול בשפופרת ולא כ' בהיפך ולא צריכים לראות כמכחול בשפופרת שהערה בה איזה העראה היינו כמכחול אבל צריכים לראות המעיר איש לויות ודוק. ומה נעימים דברי רש"י ב"מ דף צ"א בד"ה מנאפים וז"ל מעידין עליהם העדים לחייבם מיתה או מלקות אשר שכבו זע"ז כדרך המנאפים ואין צריך לעדים לראות כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתו התורה להסתכל כ"כ עכ"ל ובנב"י סי' י"א במהד"ת פי' שצריכים לראות תנועת הגוף שרגיל בשעת תשמיש ולא שכיבה לבד ולפמ"ש דעת שפתיו ברור שצריכים לראות שכיבה כדרך המנאפים היינו הכנסת האבר בשפיות שכן דרך אשה מנאפת וכן נואף אשה חסר לב שהאיש שמכניס באברו רק בשפתי רחמה הוא חסר לב שלא ידע שיצרו יגבר עליו רק שאין העדים צריכים לראות שהערה כדמות מכחול דלא הזקיקה התורה להסתכל כ"כ הגם שלא יהי' די אם ראו שהכניס אברו בשפיות אלא שיסתכלו עוד אם נכנס בנקב הוא עמק עכור שהוא הי' צריך הסתכלות מאוד אבל עכ"פ צריכים הסתכלות לראות אם הכניס אברו בשפיות זה אינו צריך הסתכלות כ"כ ודוק ועיין בט"ז ה' חנוכה אסור להרצות מעות. אך דברי רש"י במכות צריכים התבוננות שכ' וז"ל משיראו כמנאפים משינהגו ענין נואף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים דרך תשמיש עכ"ל הכוונה נ"ל דמקום ערוה נקרא בשר כמחז"ל דם יהי' זובה בבשרה מלמד שמטמא מבפנים כבחוץ יען דכתיב בבשרה לכן כאשר יצא הדם לפרוזדור מטמאת אבל אי הי' כתוב מבשרה הי' משמע עד שיצא לחוץ מפרוזדור החיצון עיין בנדה כ"א ע"ב וכ"ב ע"א ובלשון רש"י שם וכן נקרא ערותו בשרו כמו רר בשרו ועיין רמב"ן בפסוק שארה וגו' לא יגרע שלא ימנע ממנה בשרה וא"כ גם כאן כוונת רש"י ששוכבים בקירוב בשר היינו הכנסת אברו בשפיות שלה ונוהגין כדרך תשמיש שמחממים בשרו בבשרה אז אמרי' שבוודאי הערה בה והגם שהוא רחוק שרש"י רמז על תיבת בשר מקום בעילה לא מנעתי מלכותבו כדי שלא תהי' סתירה בדבריו. שלא להוציא הנייר חלק אודיע לו מה שפירשתי זה ימים שמאוד הי' לפלא בעיני מליצת חז"ל הרי כריסה בין שיניה שלא הבנתי מחשבת מליצה הנ"ל ולא ראיתי מי שפי' בו דבר ואמרתי דמבואר ברמב"ם פ"ה מא"ב דסוף מקום מקור נקרא בין השיניים כמבואר בגמ' ועד שם מגיע בשעת תשמיש האבר של הבועל ובשעה שנעשה האשה מעוברת סגור שם שלא יפול הולד כנודע וע"ז רמזו הרי כריסה בין שיניה משם יבורר כריסה אם סגור כנודע שיש לברר ע"י הבקיאים אם היא מעוברת סגור שם כנלע"ד הבנת מליצתם: