שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן ז
שאלה איש אחד נסע מביתו בעבור מסחר למדינת פולין ועזב אשתו בביתו ועברו כמה שנים אשר האשה חקרה ודרשה על בעל נעוריה ואין קול ואין קשב לדעת מה נעשה בו ובתוך השנים הנ"ל מת אח יחידו בלא בנים וממתנת אשתו לקבל חליצה וצעקה על היבם ואין עוזר לה ולפני שנה באו שני אנשים רווקים והלכו לב"ד וספרו שהכירו את האיש הנעלם והם הי' אצלו בשעת חליו וסיפר להם שברח מחמת פחד בלבול ויש לו אשה ובנים שם אשתו כך ושם בניו כך וכך ולבו עליו דוה כי הניח אשתו גלמודה וכאשר יקום מחליו ישוב לביתו ושבק חיים לכל ישראל הם הי' בשעת מיתתו והם קברוהו והביאו שארית בגדיו ונכסיו והב"ד דרשו וחקרו עד שהתירו אשתו וכאשר הגיע השמועה להיבמה באתה היא להב"ד והגידו לה שמותרת להנשא ג"כ ואחר עבור שנה אחת עמד שדכן א' ושדך א' מהעדים לאשתו של זה אשר הותרה בעדותו ונתקשרו בקישור תנאים בח"ח ובת"כ מי שיבטל השידוך וכאשר הכינו על החתונה עמד א' מסוחרי העיר וצעק בביהכ"נ מי יודע אם אין בעלה חי כל העדות הי' לישא את האשה ונכנסו הדברים באזני השומעים והלכו לשופט העיר שיפקוד על החתן שצריך להביא מרבנים כתב היתר על הנשואים ועומד ומתחנן אחר שעשה הוצאות הבית ומוגבל יום חתנתו יותן לו כתב היתר שישא את האלמנה. תשובה הדבר פשוט לפום רהיטא לאיסורא אבל אחר עיון גדול קרוב הדבר להיתרא ואשר יתן ד' בפי אשמור לדבר גל עינו ואביטה נפלאות מתורתך שלא אכשל בדבר הלכה. לכאורה דבר פשוט מבואר בא"ע סי' י"ב סעיף א' וז"ל ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר א' מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטוא בשביל א' ועיין בטור זה עצמו סי' קמ"א עכ"ל המחבר ורמ"א כ' וז"ל וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי בעל נפש ירחיק מזה עכ"ל ועיין בט"ז שם א"כ להמחבר פשיטא דמותר לעד לישא את האשה שהעיד עליה שמת בעלה אלא אפי' להרמ"א היינו אם הוא בעל נפש ירחק עצמו אבל כאן שכבר נתקשרו בתנאים וקנסות ונעשו הכנות הכנה דרבה להחתונה ומתחנן ומבקש לישא אותה מי ימחה בידו אם לא יחפוץ להיות בעל נפש ובפרט שגורם לו הפסד גדול בוודאי אין הב"ד מצווין להפריש אותו אפי' אם לא יבקש להיות בעל נפש והוא פשוט ומבואר בהגהת מיימוני וז"ל ומ"מ אם אינם רוצים להחמיר ליכא איסורא במילתא עכ"ל בפ"י מה' גירושין. אמנם נהפוך הוא דמסתברא לאסור דבוודאי בשנים המעידים על אשה אחת שמת בעלה אין כאן חשד דאתתא לבי תרי לא חזי' יש חזקה על העד השני אין אדם חוטא ולא לו אבל בנידון שאלתינו שהי' כאן שתי נשים אחת זו אשתו ואחת יבמתו המצפת לו וא"כ יש לחוש ששני עדים נתנו עיניהם בהם א' יקח אשתו וא' יקח יבמתו ויקחו כל אשר בחרו כפי אשר נתנו עיניהם בהם וא"כ איכא חשד ושניהם אסורים ליקח אחת מהנשים האלה ודוק. וראי' לזה דבירושלמי פ"ב דיבמות הקשה דבב"מ תנינן אם הב"ד מוכרין הפירות אשר יהי' אבודין אצל הנפקד דהב"ד לא יקחו את הדמים וכאן אמרינן מיאנה או חלצה בב"ד ישיאנה ותי' ר"י המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצווין לחטוא בשביל א' עיי"ש א"כ מבואר דדוקא בדבר שאין להעד הב' חלק בו אז חושדין אבל במקח שדרכו להשתלש חיישינן וא"כ בנידן דידן דיש חשש שכל עד ישא אשה חשדינן ודוק. אך יש להשיב בשלומא בממון או בפירות אשר בו שייך חלוקה גמורה להיות חלק איש כחלק חבירו בלי תוספות וגרעון אז חיישינן שיחלקו שוה בשוה ואיכא חשד אבל בנידון האשה כיון דא"א להיות אשה אחת בנישואין לשני אנשים רק אם זה בורר לו אחת וזה בורר לו אחת וא"א שלא יהא באשה אחת מעלות אשר אין בשניה או חסרונות באחת אשר אין בשני' ולא משכחת חלוקה בשוה והדר אמרינן אין שנים מצויין לחטוא בשביל א' דהא מי שיקח לו את אשת המת לא יהי' לו חלק ביבמה ומי שיקח את היבמה לא יהי' לו חלק באשת המת ולא יחטא איש בעד חבירו ולכך לשון חכמים מחכים שכ' בירושלמי וז"ל אמר ר"י תמן מקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד עכ"ל ולא השיב ר"י בקיצור מקח אפשר לחלק ברם הכא אתתא לבי תרי לא חזי' וצע"ג. רק הוא הדבר אשר דברתי דמצינו במכות דף ד' משלשין בממון ואין משלשין במכות ופי' הברטנורא אם הי' שלשה וכ' בתוי"ט וז"ל ועוד י"ל דמשום מלקות אצטריך לאסבורי בשלשה דמלקות אפשר בהשלשה שיגיע לכל אחד י"ג ואי אפשר לחצותו בשנים עכ"ל נמצא דתיבת משלשין מורה שיהי' לאחד שוה לרעהו ורמז ר"י דוקא בפירות או בממון שדרכו להשתלש שוה בשוה אז חיישינן לחשד אבל בשלשה הגם שזה יקח אחת וזה יקח אחת אבל שילוש לא משכחת שיהי' חלוקה שוה ואמרינן על כל אשה אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד ודוק וגם הלא אשה אחת אשת איש באיסור מיתה והשנית באיסור לאו לא תהי' אשת המת החוצה ואמרינן על השני הגם שחפץ לעבור על איסור לאו לא יהי' חוטא באיסור מיתה בעבור רעהו עיין בכורות דף ל"ו ודוק. גם ראיתי לחדש דבר בעזה"י דבשלמא בפירות אם נחשד להב"ד שלקחו הפירות או המעות הוא רק חשד מעשה עבירה אחת דמי ששולח יד באלף זוז עשה עבירה כמו ששלח יד בשלשה אלפים נמצא שיחלקו ויטול כ"א חלק בדבר אשר עבר עליו אבל אם יעידו על איש שמת ויהי' אשתו ויבמתו מותרת א"כ העידו על שני גופים נפרדים ושני עדיות כאילו העידו בפעם אחד על האשה ופעם אחד על היבמה שלו ואמרי' בכל עדות בפני עצמו אין שנים מצויין לחטוא בשביל א' (עיין כריתות (דף ט"ז] דין גופים מחולקין וברמב"ם ה' שגגות ועיין בנזיר בכהן שנוגע בשתי ידים בשני מתים) והגם שהעידו בפעם אחת מ"מ הוי שני עדיות ובכל עדות אמרי' חזקה אין אדם חוטא בשביל חבירו ודוק. ואוסף נופך בנידן שאלתינו דאשה אחת באיסור א"א ואשה אחת באיסור יבמה לשוק דהוי שני גופים ושני שמות עיין רמב"ם פ"ד ופ"ה מה' שגגות ולו יהי' שגם יבמה לשוק יהי' במיתה מ"מ שני שמות פועלים דהוי שני עדות נפרדות מכ"ש דהוי שני גופים ושני שמות ואחד איסור מיתה וא' רק איסור לאו והגם דלב"ד עצמם אמרי' ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אבל להמון בית ישראל אינו כן הגם דחשידי על לאו לא חשידי על כרת זה מבואר להמעיין בסוגי' דבכורות דף ל"ו וא"כ חזקה על עד השני דלא הי' מעיד להתיר איסור א"א במיתה ומותר לעד א' ליקח אשת המת דחבירו לא העיד בשקר בשבילו ודוק. ולולא דמסתפינא הייתי מחדש דבר חדש מאוד בעזה"י דהי' ק' לי מאי הקשה הירושלמי ממה דתנינן שהב"ד לא יקח הפירות או המעות על הך דהכא שהעד נושא את האשה דלמא שאני התם אם הסכימו הב"ד יחד ליקח את המעות יש חשד פן עשו את המכירה שלא כדת יען דידעו משהסכימו לעשות כן אינו תלוי עוד בדעת בעלים אבל בעדות אשה הלא תלוי עוד בדעתה דאין קידושין ונשואין אלא לדעת ומי יודע על מי היא תתן עיניה שיקח אותה לאשה ומהכ"ת שיעיד בשקר הלא החכם עיניו בראשו דלמא לא תחפוץ בו ולא תנשא אליו רק תשא לאיש אחר אשר לבה יחפוץ וכיון שהגיד עדותו לא יוכל לחזור בו ויהי' נשאר בעונו ואמרינן חזקה שלא יעיד שקר על דבר דרחוק משכר וקרוב להפסד וצע"ג. וע"כ צ"ל דחשד הוא אולי טרם שהעיד נתנה עיניה בו והוא נתן עיניו בה עד שנפשם קשורה זע"ז ומאז שהוא עמו בעצה אחת עשה כאשר זמם לבוא ולהעיד על הבעל שמת וא"כ יהי' החשד כנגד חזקת כשרות שלו וכנגד חזקת כשרות שלה וכדאמרינן בקידושין דף מ"ד אם היא אומרת אינו יודע למי נתקדשתי ובא א' ואמר אני קדשתיה אינו נאמן ופירש"י ור"ן שיודע שהיא תחפה עליו עיי"ש דיצרה תקפה) וא"כ אם ניחוש בשתי נשים ששני עדים מעידים שקר דכ"א יקח אחת ק' ג"כ דלמא לא יתרצו הנשים להם כלל או דלמא אשת המת תבקשת בראובן וראובן ובקש בהיבמה והיבמה תבקשת בשמעון ושמעון יבקש באשת המת או שאשת המת וגם היבמה מבקשות רק בראובן או ששניהן מבקשות בשמעון ומהכ"ת יעידו העדים שקר וע"כ צ"ל שיהי' החשד שכבר דברו העדים עם השתי נשים ובררו חלקם אשר נפשם חפצה אחד בחר באשת המת וגם היא מרוצת לו וא' בחר ביבמה והיא מרוצת ג"כ לו ודוק. ולפ"ז אני אומר די לנו לחוש לאשה אחת דלמא עיניו נתן בה וגם היא בו לחוש שהעד מעיד שקר שהוא והאשה הסכימו יחד ולהוציא העד עם האשה מחזקת כשרות וצריכין לסמוך שהעד השני לא הי' חוטא להעיד שקר אבל לחוש שגם העד השני עם האשה השנית ג"כ אבדו חזקת כשרות ויחפצו לישא זא"ז באיסור א"כ צריכין אנו להוציא שני עדים ושני נשים מחזקת כשרות זה לא חיישינן דמהכ"ת אירעו יחדיו שני אנשים אשר רשעים ומבקשים להעיד שקר להתיר א"א וגם יבמה לאיש זר וגם פגעו בשתי נשים ארורות המבקשות לחטוא ואף גם זאת שבררו כל אחת את בעלה בעתיד ואין ביניהם שינוי דעות רק חבלים נפלו להם בנעימים במזימה אחת וגם השכל גוזר במקום שיש ספיקות רבות כאלה לא שמענו חשדא וא"כ בשתי נשים יש ג"כ חזקה שאין אדם חוטא ולא לו והבן זה כי עמוק בעזה"י. ובודאי אם השני עדים יבקשו לישא בפ"א אחד אשת המת וא' היבמה אז הגם דשנים הווין רבים וברבים ליכא חשדא כיון דנתנו יד לחשדא חיישינן אפילו בתרי אבל אם אחד נושא אחת ליכא חשדא כלל כנלענ"ד. שבתי וראיתי דגמ' דידן ביבמות דף כ"ה דהקשו טעמא דב"ד הא תרי לא והא תנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט לא חשו חכמים לדבר הזה ומשני הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים פירש"י בד"ה לא חשו חכמים לדבר זה וז"ל לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של הגט לא ישא את האשה עכ"ל משמע אפי' אם השני עדים רצו לקח את השדה רשות בידם דאל"כ הי' לרש"י לומר שוב לא יקח שדה זו מן הלוקח דהי' נשמע דדוקא א' מן העדים רשאי ליקח כמו בגט שאחד רשאי לישא האשה ומדכ' רש"י שלא יקחו בלשון רבים משמע אפי' השני עדים יוכלו ליקח את השדה ולא חיישינן לחשדא דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן ויצא בהיתר שהעדות אמת שוב לא חיישינן לחשדא ודוק וכן משמע לשון הגמ' חולין דף מ"ד בשם תוספתא דן את הדין זיכה וחייב טמא וטיהר אוסר והתיר וכן העדים שהעדים כולם רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו משמע שהדיין שהוא אחד יכול ליקח וכן השני עדים רשאים ליקח אפי' ביחד את הטלית או החפץ אשר העידו עליו רק שיש כיעור בדבר אבל עפ"י דין לא חשו חכמים לדבר זה ודוק. וראה שתו' ביבמות דף כ"ה בד"ה לא חשו כ' וז"ל ואע"ג דשרי בעל נפש יתרחק כדאמרינן בחולין דן וכו' רק הרחק מן הכיעור עכ"ל וכ' הגאון מווילנא וז"ל אבל מטעם ירושלמי אף לכתחילה מותר ואין כאן הרחק דאל"כ למה לי שאין שנים וכו' אפי' בשביל שניהם כמו במקח ועיי"ש עכ"ל רמז דבר גדול דירושלמי מחלק דאצל ע"א נושא אשה אין בו הרחק מן הכיעור דאין שנים חוטאים בשביל האחד אבל בשנים הלוקחים את השדה או נוטלים המעות אז אסור משום כיעור והבן. ולפ"ז אם השנים לוקחים בפ"א השתי נשים יש כיעור עכ"פ אבל אם א' נושא האחת ליכא משום כיעור כמו אם ע"א לוקח חצי שדה הגם דנשאר לפני חבירו חצי שדה שיוכל ליקח אין בו אפי' כיעור דכ"ז שלא לקח גם העד השני החצי השנית מהשדה ליכא כיעור ואפי' אם לוקחים העדים השתי נשים ביחד הוי כמו אם לוקחים העדים השדה ביחד ואיכא רק כיעור וכיעור הוא גדר לבעל נפש שירחיק עצמו ולא שהב"ד ירחק אותו מן הכיעור ודוק. וכן מסתבר הלא בשעת העדות הוחזקו השנים להיות מותרות להנשא לכ"א מהעדים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ויצא מאתנו בהיתרא שראויה כ"א להנשא לכל מי שתחפוץ וכיון שיצאת בהיתר לא תאסור עוד עיין טו"ז יו"ד סי' ח"י ובתב"ש שיצא בהיתר הוי חזקה בפני עצמו ומי יוכל לעורר איסור דכבר יצאה בהיתר וזכתה בזכותה שתוכל להנשא אפי' לאחד מהעדים והגם שכעת שרצו שניהם כל עד באשה אחת יולד חשש שוב אין כח ביד הב"ד להוציא א' מהנשים בכח זכות אשר זכתה מקודם ואולי שאפי' הרחק מן הכיעור ליכא דכ"א יאמר שחבירו ירחק מן הכיעור כי הוא עוסק בהיתר בשלומא אם יקחו השדה בשותפות יש כיעור לפניהם דהא עוסקים ביחד להחזיק במקח אחד אבל כאן כ"א עוסק בנישואי אשתו בהיתר והבן. ואפי' לתו' ביבמות שהבאתי דמשמע אפי' אם אחד משני העדים לוקח את האשה הוי כיעור והוא דעת רמ"א בסי' י"ב אבל עכ"פ התו' מודים דאפי' השני עדים יקחו ביחד את השדה ג"כ לא הוה רק כיעור אבל החכמים לא חשו כלל להרהר אחרי העדים אחרי שכבר הוחזק העדות ויצאה האשה בהיתר לכ"ע או השדה ביד האיש שזכה בו עפ"י הדין ודוק. ולולא שהרמ"א והגאון מווילנא פי' דברי תו' ביבמות שסברו שגם בעדים שהעידו שמת בעלה לא ישא אותה א' מהעדים משום הרחק מן הכיעור הייתי מפרש דתו' מודים לשיטת ירושלמי שאם העידו שנים מותר אחד לישא אותם אפי' אם בעל נפש הוא ואעתיק לשון התו' ביבמות שכ' בד"ה לא חשו וז"ל לא חשו חכמים לדבר זה ואע"ג דשרי מ"מ בעל נפש יתרחק מן הכיעור כדתני' עלה באילו טרפות דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל אמרו חכמים התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא"ת הא אמרינן בסוף התקבל גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם עכ"ל. ואקדים דלכאורה יפלא על התוספתא אם בגט לא חשו חכמים אשר יצה"ר דזנות גדול מאוד מכ"ש בשדה מקח אשר הוא ממון הקל וא"ת נהפוך הוא יען שהממון קל יש יותר לחוש לחשדא וא"כ למה נקטו גט אשה שהוא ק"ו לאשמעי' דלא חשו חכמים בממון שאפשר בחזרה מכ"ש בגט אשה וצע"ג. ואמרתי לישב במקח איירי דשני עדים לקחו ביחד את השדה ואיכא בסברא דניחוש לחשדא יען שמשלשין במקח אבל אשה לגבי תרי לא חזי ונשאר עד השני דאין שנים חוטאי' בעבור אחד ואשמועינן התוספתא דלא חשו חכמים בשדה מקח אם יקנו השני עדים ואח"כ השמיע הדין בגט אשה הגם דהוא איסור מיתה דיצרא דזנות גדול אעפ"כ לא חשו חכמים דיש סברא דהעד השני לא הי' חוטא בשביל חבירו והקדימו דלא חשו במקח דשם איכא חששא גדולה ואעפ"כ לא חשו חכמים יען דכלל גדול דשנים הויין רבים וברבים ליכא חשדא כמבואר בברכות דף ג' ובקידושין דף פ' (וכאשר רמזו חז"ל ברבה ש"ה שיניך כעדר הקצובות שהלכו שנים לתוך הבית במלחמת מדין) ועפ"י שנים עדים יקום דבר אמרה התורה דאזלינן בתר רוב ישראל בחזקת כשרות דלא יעידון שקר ועיין רמב"ם ה' יסודי התורה עיי"ש היטב. והנה באילו טרפות דשם תנינא דן את הדין זיכה וחייב טימא וטהר וכן העדים שהעידו כולן רשאים ליקח אלא שאמרו חכמים הרחק מן הכיעור עדים דומיא לדן את הדין שהוא יחיד ואם הוא לוקח ממנו לא נשאר לסמוך על חזקה אין אדם חוטא ולא לו כך הוא אם עדים שהעידו רשאים ליקח היינו אפי' השני עדים יקחו החפץ בשותפות ולכן אמרו שיש כיעור בדבר אבל בשני עדים וא' מהעדים קונה ליכא אפי' כיעור כסברת הירושלמי והביא התו' כאן דברי הגמ' מחולין הגם דכאן שרי לעדים ליקח בשותפות דאל"כ מה אשמועינן הלא שדה מקח הוא ק"ו מגט אשה וע"כ דאשמועינן אעפ"י ששניהם יחד ולקחו השדה ג"כ שרי וכ' בעלי תו' דאז ראוי לבעל נפש להרחיק כמבואר באילו טרפות אבל אם אחד לבד קונה השדה גם בעלי התו' מודים דליכא אפי' כיעור ולכן לא שנו גם כאן אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור יען דבגט אשה או אם ע"א קונה השדה ליכא אפי' כיעור רק מן אלו טריפות מוכח אם השני עדים יחדיו קונים את החפץ יש כיעור דומיא אם הדיין קונה ודוק ומה מאוד מתקו להבין קו' התוס' שם שהקשו מגיטין דמעשה לא עבדי שהי' קשה לתו' אמאי יהי' בשדה מקח מכוער אם קנו יחדיו השדה הא מעשה לא עבדי אבל באלו טרפות הי' רק דיבור ומכוער הדבר ותי' כיון דבדיבורם נגמר הוי מעשה ואעפ"כ אמרו באילו טרפות שמכוער אם קנו שניהם ביחד החפץ ה"ה אם חתמו על השטר מקח יש ג"כ כיעור אבל בעד שנושא את האשה אשר הי' הוא החתום על הגט שם ליכא כיעור כלל דאין שנים חוטאים בשביל א' ודוק ובתו' חולין מ"ד הקשו בפשיטות בהיפוך שעפ"י הדין לא הי' רשאין ליקח דדיבורא אמרי ותי' ג"כ היכן דנגמר הוי כמעשה ומותר עפ"י דין רק דיש כיעור וקצרתי מאוד. שוב ראיתי בתו' אלו טריפות בד"ה דן שהקשו לבסוף דן את הדין איך רשאי ליקח והלא יחיד הוי ותי' דשמא חיישי' שם טפי שמא עיניו נתן בה עכ"ל הכוונה יען דאפי' אם אסרה שלא כדין מהני הגירושין ולכן יתן עיניו בה דידע דלא יעשה איסור אשת איש אח"כ כאשר רמזו סברא זאת בתו' יבמות דף כ"ה בד"ה אמר להו עיי"ש אבל כאן אם מטהר שלא כדין יאכל איסור עוד תי' התו' דדן את הדין בחולין לא איירי ביחיד וא"כ תלי' בב' תירוצים הנ"ל אי הפי' בגמ' ששני עדים רשאים ליקח בשותפות השדה או קאי אפי' אם א' קונה כמו דן את הדין דאיירי לתי' הב' דהי' רבים ודוק. וראה כי הרא"ש בפסקיו כ' וז"ל לא חשו חכמים לדבר זה אלא אם רצה א' מן העדים לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה הרשות בידו ולא חיישי' לחשדא עכ"ל ולא הזכיר מן הכיעור ממה דבא' אין כאן כיעור כלל כסברת ירושלמי ודוק ומצאתי בטו"ז א"ע [סי' י"ב סק"ב] שכ' דרא"ש לא הביא דין כיעור יען שסובר דקאי רק במקח דיש חשש שחתמו שניהם יחדיו להנאתם אבל באשה אין שנים חוטאים בשביל א' ולפמ"ש גם במקח אם קונה אחד אין כיעור דהרא"ש מדמה מקח עם גט ופי' שגם במקח קונה רק א' ושם אין כיעור ודוק. אך מדכ' הרי"ף והרא"ש אם רצה א' מן העדים לקנות את השדה רשות בידו ולא חיישי' לחשדא עכ"ל משמע אם השני עדים יחדיו יחפצו לקנות אין רשות בידם דחיישי' אז לחשדא ולא כמש"ל בהבנת התו' דאם יקחו יחדיו הוי רק כיעור ומלשון הרא"ש משמע דאין רשות בידם לקנות דהוי חשדא ממש ועוד דאם רק כיעור למה לא הזכיר הרא"ש דין כיעור כלל לדעת דגם אם השנים עדים לקחו הוי רק כיעור אלא פשיטא אם השני עדים לקחו בשותפות מדינא אסור דחשדי' להו וכן משמע מלשון נ"י בפ"ב דיבמות דמייתי שם וז"ל והא דלא חשדי' כשהא' לוקח את השדה או את האשה כדמפרש בירושלמי שאין שנים מצווין לחטוא בשביל א' עכ"ל משמע שהקשה שאפי' באחד הלוקח יהי' אנו חושדים אותו ותי' דאין השני חוטא בשבילו משמע אבל אם שניהם לוקחים זה אסור מן הדין ודוק. והלום ראיתי אחרי רואי וכן מפורש בהר"ן בחולין בא"ט בד"ה דן אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וז"ל ומקשי' הכא היכא אמרי' דמדינא כולם רשאין ליקח והתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו כלומר משום חשדא י"ל דהתם כיון דחד הוא חיישי' שמא עיניו נתן בה אבל הכא שנים מעידים וא' יקח ליכא למיחש לחשדא דאין השני חוטא ולא לו ומש"ה לית בה אלא משום הרחק מן כיעור בלחוד ודן את הדין נמי לא ביחיד קאמר ורבב"ח נמי אחרינא הוי בהדי' דשרו ואפשר דר' כהנא ור' אסי הוו בהדי' ומש"ה אמרי' ותיפוק לי' משום חשדא דאלמא מדינא שרי עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דגם אם יש תרי עדים או תרי דיינים וא' יקח יש עכ"פ כיעור אבל בחד דיין או חד עד חיישי' מדינא שמא עיניו נתן בה ורבב"ח נמי אחרינא הוי בהדי' ולכן הקשה הגמ' רק תיפוק לי' משום חשדא ולא מדינא וממילא משמע אם השני עדים לוקחים ביחד את השדה ג"כ מדינא חיישי' לחשדא ודוק ומתו' יבמות ומתו' א"ט משמע דמדינא אינו אסור אלא משום הרחק מהכיעור. ועלה בדעתי קו' אחת לשי' הר"ן דרבב"ח תרי הוי עמו ואעפ"כ פריך הגמ' ות"ל משום חשדא והשיב שבכל יום אומצא מעלי' ע"ש א"כ בבכורות דף ל"ו פריך בגמ' על הא דאמרי' כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו במאי עסקי' אי בחד מי מהימן ואי בתלתא מי חשדי' והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה עיי"ש נימא בתלתא רק לא יראה בשל עצמו בעבור חשדא דלהר"ן הוי גם אצל רבב"ח אחרינא בהדי' וצע"ג אך לק"מ דכל בכורות אדם רואה חוץ משל עצמו הלשון הזה משמע דמדינא אסור ולכן פריך מי חשדי' הגם דיש כיעור אבל אנן לא חשדי' ולא שייך לומר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ודוק. ובזה יש לי נקודה נפלאה דרמ"א בא"ע סי' י"ב לא הביא דעת הר"ן דכ' בפי' שאפי' בב' עדים המעידים יש עכ"פ כיעור אם נשאת לאחד מהעדים והוא פלא גדול כעת. תמצית דדבר זה במחלוקת ראשונים תלוי דמשמע מדברי הרא"ש ונ"י והר"ן דאם הב' עדים לקחוהו בשותפות יהי' מדינא אסור ומתו' יבמות ומתו' א"ט משמע דמדינא אינו אסור אלא משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וגם אם שייך כיעור בע"א תלי' בפלוגתא דהרא"ש והר"ן והוא פלוגתא של מחבר ורמ"א. שבתי וראיתי דדבר זה אם ב' עדים לקחו בשותפות אי הוי חשדא עפ"י דין או רק כיעור הוא פלוגתא גדולה דפוסקים כאשר אבאר בע"ה הטור חו"מ סי' ס"ו ובשו"ע סעי' כ"א הביא בשם בעה"ת דאם ראובן הי' לו שטר שחתם בו ב' עדים ומכר לא' מן העדים יוכל לגבות בו וליכא חשדא שהעד הב' לא הי' חותם בשקר אבל אם מכרם לשני העדים לא יוכל לגבות אלא א"כ הלוה מודה עיי"ש והש"ך צוח מאוד בס"ק ע"א אי הדין דחיישי' לחשדא אם לקחוהו שנים גם אם א' לקחו קשה דיוצא כל הממון עפ"י עד אחד לכן חידש דהרי"ף שכ' בפ"ב דיבמות שא' מן העדים רשאי ליקח דאז מותר לכתחילה וליכא חשדא אבל אם שנים לקחו איכא חשדא לכתחילה אבל אם לקחו מהני והב"ד גובין אותו דבאמת לא חיישי' לחשדא והביא התו' בחולין דאפי' בחד דיין לא חיישי' בהאי בוכרא עיי"ש א"כ מבואר דהבין ג"כ בחד עד ליכא כיעור ואם לקחו שנים איכא כיעור אבל בדיעבד לא חיישי' כלל ופלא שלא הביא דברי ר"ן כלל ודוק. ובתומים שם השיג על הש"ך מדברי תו' כתובות דף כ"ב ד"ה כגון דהקשו אי הרגנוהו הוי תרי ליכא חשדא עיי"ש והקשה הגאון מאי הקשו תו' מיבמות דף כ"ה דבשנים ליכא חשדא הא ע"כ קושיית תו' למ"ד אם כנס מוציא דאל"כ מאי קו' הא גם כאן הדין דלא תנשא לכתחילה וק' א"כ מה מהני שנים הא על א' דנשאה איכא חשדא ונשאר חד והויין כנגדו תרי שאמרו לא מת אלא ע"כ יען דחשדא הוא דרבנן א"כ ע"י השני הדר גם הראשון לכשרות ול"ק קו' הש"ך דמוציאין ממון ע"י ע"א עיי"ש ובמחכ"ת הגדולה והנוראה קושיית תו' קאי למ"ד אם כנס אינו מוציא רק כך הי' קו' תו' דגמ' משני דניסת לא' מעידיה ומשמע אעפ"כ לא תנשא לכתחילה יען דיש שני עדים המכחישים הא בלא"ה מותרת להנשא לעד מעדיה ואם הרגנוהו הוי תרי ואעפי"כ אמרי' לא תנשא לכתחילה לעד מהעדים א"כ למה כאן מותרת לע"א מהעדים אפי' לכתחילה אם לא הי' תרי עדים המכחישי' אלא ע"כ הרגנוהו היינו ע"א שאמר שהרג אותו בתוך רבים ודוק שישו בני מעי כי מצאתי תל"י שזכיתי לכוון הפי' בתו' שהחכם צבי בתשו' ג' פי' כן ואודה די. עוד הקשה התומים מאי הקשה הגמ' טעמא דב"ד הא תרי לא מ"ש משנים החתומים בשטר וק' שם אפי' בדיעבד ליכא חשדא באמת א"כ בשנים סותר לא' לכתחילה אבל כאן בע"א אם כנס מוציא א"כ אפי' בשנים אסור לכתחילה אלא פשיטא דע"י השני נתכשר הראשון עיי"ש ולענ"ד דגמ' מקשה דסברא אין אדם חוטא ולא לו הוא חזק ולא תלי' אי בע"א יש באמת חשדא דסברא הנ"ל הוי כאנן סהדי ודוק אך א"כ ל"ק קו' הש"ך דאנן סהדי ולא מוציאין ממון עפ"י ע"א והי' לי להאריך בזה. העולה מכל האמור דמותר להעד שנתארס לישא כלתו המקושרת לו דאפי' אם כל השני עדים ישאו את שתי הנשים ספק גדול אם אסור כמו שהארכתי למעלה אבל אם הוא לבדו נושא אשת המת הגם דאפשר שיבא עוד עד השני לישא את היבמה נאסור אותו שלא יחזיק החשד אבל עד שהקדים ונעשה חתן זכה בה ולא צריך לחוש על עד השני ואין על הב"ד למחות אם אינו רוצה להיות בעל נפש כאשר העיר הרמ"א כי הרבה ראשונים לא חששו על כיעור כלל בע"א הנושא אותה כנלע"ד ברור בעזה"י. ומצאתי בפרמ"ג או"ח על המג"א סי' רמ"ד ס"ק ח' שכ' וז"ל ואף בתרי כשרים אי לאו דאין חוטא בשביל אחר אסור ונ"מ ב' עדים אומרים על ב' נשים מאיש אחד שמת אם בא אחד לישא שרי שניהם בב"א או השני אחר הראשון אסור עכ"ל שמחתי כעל כל הון ומכ"ש בנידון אלמנה ויבמה שמותר לו לישא האלמנה ומה דפשיטא לי' דבב"א אסור או זה אחר זה אסור יש לחקור בו כמ"ש למעלה וחדאי נפשאי תל"י שזכיתי לכוון האמת גל עיני ד' ואביטה תמיד נפלאות מתורתך אמן: