שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ו · סימן ב
שפעת ברכות ורב שלום להאיש העומד להיות מורה ליראים ולשלמים היהודים האוחזים במעשה אבותיהם להחזיק בש"ע ה"ה כבוד הרב המאור ר' מרדכי ק"פ נ"י בק"ק שטאנאמאנגער יע"א. אחד"ש אודיעהו כי במרחץ סאבראנץ קבלתי ממנו איזה שאלות בשם אנשים יראים ולא יכולתי אז לעיין וכאשר באתי לביתי הי' לפני טרדות רבות וגדולות ושונות שאי אפשר לפורטם וגם בהדפסת ספרי מחנה חיים ח"ב אשר נגמר תל"י על א"ח בלבד ובין כך נשכח ממני מכתבו ובשבוע הנ"ל בא לידי ואמרתי אשיב על שאלה אחת הגם שבודאי כבר עשה מעשה בכל זאת אשיב כי שאלה זה יבא לפניהם בכל שנה ושנה. שאלה יש לששה ישראלים גוט (משק) בחבורה ולהם שני אלפים צאן ובכל שנה ושנה יולידו הנקיבות זכרים הרבה ואומרים שאין ביכולתם להרבות את רכושם בלעדי סירוס שע"י הסירוס של כח הזכרות יתרבה שמנם וצמרם ואז הם עשתרות שמעשרת את בעליהן ובעבור שגם הנכרי מצווה על איסור סירוס וישראל המצוה להנכרי עובר על לפני עור ע"כ בקשו האנשים היראים להורות להם הדרך כדת של תורה ע"כ תוכן דברי שאלתו. תשובה מראשית אקדים מה שהחליט מעלתו נ"י דב"נ מצווה על הסירוס לא דייק שפיר דרוב הפוסקים הסכימו דלא כר"ח דסנהדרין דף נ"ו דב"נ יהי' מצווה על הסירוס חוץ מהסמ"ג הובא במ"ל פי"ג מהל' שכירות וברמ"א א"ע סי' ה' סעיף י"ד הביא דעה זו ליש אוסרים דקיי"ל כר"ח והשיג עליו בחלקת מחוקק בס"ק ח' אך הב"ש בס"ק ט"ז הביא דאם לא קיי"ל כר"ח א"כ נפשוט איבעי בב"מ דף צ' דבכל איסורין אמרינן אמירה לעכו"ם שבות וא"כ יש עכ"פ איסור אמירה לעכו"ם אי בעלי חבורה של הגוט יציו לנכרי לסרס את צאנם וא"כ יפה שאל אך לא דק בלישנא שתחת לאמור שיש איסור אמירה כתב שעובר על לפני מור. ולכאורה עלה בדעתי היתר לעשות באופן קל דרמ"א כתב שם בסי' ה' וז"ל מיהו אם אין הכותי הקונה מסרסה בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס לכ"ע שרי עכ"ל וא"כ מבואר אפי' להאוסרים דפסקינן כר"ח דיש איסור בגוי המסרס אעפ"כ אם אין הגוי מסרס בעצמו מותר דעל לפני דלפני לא קפדינן א"כ ה"ה אם מצוה לגוי אשר לא יסרס בעצמו רק יצוה לגוי אחר ליכא איסור וא"כ יצוו בעלי הגוט לגוי אשר יצוה לגוי אחר ומותר לכ"ע ודוק. אמנם טעותא הוא דרמ"א קאי אם ישראל המוכר באמת בהמתו לגוי רק שחקר אם מותר למכור יען דגוי חשוד על הסירוס אז התיר אם יודע דגוי לא יסרס בעצמו דהוה לפני דלפני דישראל המוכר ניחא ליה שלא יסרס כלל אבל בנידן דידן שנשארו הבהמות של ישראל וצוה לגוי שיקח גוי אחר לסרס צאנו זה אסור לכ"ע הכי מותר לישראל לומר בשבת לגוי שיאמר לגוי לעשות מלאכה בשביל ישראל הלא איסור אמירה לנכרי שבות הוה הפי' שאסור לישראל לבקש בפיו שיעשה גוי דבר בשבילו אשר הוא עצמו אסור לו לעשות ומה לי אם המבוקש מעשה האיסור נעשה ע"י הגוי הראשון או ע"י גוי האחרון עכ"פ ביקש הישראל שגוי יעשה מעשה האסור לו לעשות ומצאתי אח"כ לאדמ"ו חת"ס ז"ל בתשובה חלק ו' סי' כ"ד ד"ה וחייב שהשיג על חות יאיר בזה ודוק הגם שלא ביאר הדברים כמו שבארתי וב"ה שכוונתו לדעת מרן. ובני הבח' החריף יעקב שלום נ"י העיר לי דעדיין יש לחקור בודאי אם הישראל יצוה לגוי שהוא יאמר לגוי אחר לעשות אסור דעכ"פ גילה הישראל באמירה שלו שמבקש שגוי האחר יעשה מעשה האיסור ואסור אמירה לעכו"ם ואפי' ע"י שליח גוי אבל אם ישראל יצוה לגוי שהוא יעשה מעשה האיסור והלך הגוי וצוה לאחר לעשות המעשה אז אין איסור אמירה לעכו"ם שבות דהלא גוי זה שעושה ממנו לא ביקש הישראל כלל דאמירה לעכו"ם שבות דווקא אם הגוי בעצמו יעשה אשר לו צוה הישראל לעשות או ישראל עשה לגוי שלוחו שיעשה הוא שליח לעשות מעשה האיסור דעכ"פ דיבר הישראל שיהי' נעשה הדבר ע"י שליח אבל אם יודע הישראל שגוי ההוא לא יעשה מבוקשו הגם שירגיש שהגוי יצוה לאחר לעשות הלא זה לא דבר הישראל ודומה כאלו מכר לגוי והגוי יצוה לגוי לעשות הגם ששם יהי' נעשה מעשה האיסור בחפץ הגוי וכאן יהי' נעשה בחפץ ישראל כיון שהגוי השני לא עשה רק לטובת הגוי שלא ידע כלל שיצמיח מזה טובה לישראל שהגוי השני יאמין שהצאן המה של גוי המצוה לו לסרס ליכא איסור בזה ולא דמי לשבת דף ק"נ דשם מצוה לגוי שישכור לו פועלים א"כ צוה לגוי שישכור גוים אחרים ובפרט אי הטעם דהוה שלוחו או נראה כשלוחו עיין בתשובת פנ"י ובבית מאיר סי' ה' ובתה"ד סי' רצ"ט א"כ פשיטא אם צוה לו לעשות והיה הנכרי שלוחו שיוכל גוי שלוחו לעשות שליח אחר במקומו בודאי בגוי אין שליח עושה שליח להיות כישראל ויש להאריך בזה הרחבתי הערת בני כי יש דברים בגו בעזה"י. ועלה בדעתי שימכרו היראים בעלי הצאן את העדר בערך דמיהם ויטלו פרוטה בתורת כסף על מכירת הדיר והצאן והגוי יקנה בקנין המקום כי בגוי צריך כסף וגם משיכה עיין יו"ד סי' ש"ך ואח"כ יוכלו הישראלים לצוות לגוי שיסרסם. ואקדים לכאורה אי יש איסור שבות בשאר איסורים נבוכו האחרונים בדעת רמב"ם פ"א מה' כלאים פסק דמותר לישראל לאמור לגוי שיזרע לו כלאי זרעים וביאר שם הכ"מ דע"כ איירי בארץ ישראל דבחוץ לארץ מותר לישראל עצמו לזרוע וא"כ סובר הרמב"ם דאין איסור אמירה לעכו"ם בשאר אסורים ובפ"ו מהל' א"ב פסק דאסור לאמור לגוי לסרס בהמתו וכן פסק בפי"ג מה' שכירות דאסור לאמור לגוי חסום פרתי ודוש בה והוא פלא גדול ונלע"ד לתרץ בעזה"י דיש הבדל דסובר רבינו דאיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לשבת כמו בשבת דלא משכחת היתר לישראל לעשות המעשה בעצמו בשום אופן דשבת קודש בכל מקום ובכל זמן ואי אפשר לישראל לעשות מלאכה בו ביום בהיתר וא"כ אסור לצוות אפי' לגוי לעשות וה"ה בחסימה או בסירוס דהוא מעשה עבירה אשר אסור לישראל לעשות בשום מקום ובכל זמן דהא חסימה וסירוס אסור לישראל לעשות אפי' בחוץ לארץ וא"כ הוה המעשה מעשה עבירה ויש איסור באמירה לגוי אבל בכלאי זרעים דמותר לישראל בעצמו לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ וא"כ משכחת דמעשה הנ"ל יעשה אפי' ע"י ישראל בעצמו רק בארץ ישראל אסור לישראל לעשות כן א"כ אם יאמר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים הגם שעומד בארץ ישראל אשר שם אסור לישראל לזרוע כלאי זרעים עכ"פ לא שייך איסור אמירה לעכו"ם שבות יען דמה שמצווה לו לזרוע כלאי זרעים משכחת דישראל בעצמו יעשה מעשה הנ"ל בחוצה לארץ ואין איסור שבות באמירה דאין מוחלט דמעשה הנ"ל יהי' אסור לישראל ואיסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים צריך להיות דומה לאיסור אמירה לעכו"ם בשבת דאין היתר כלל לישראל ולכן פסק הרמב"ם בכלאי זרעים דליכא איסור אמירה לעכו"ם ובחסימה ובסירוס פסק דיש איסור אמירה לעכו"ם ודוק. ובעבור זה נקט הגמ' חסום פרתי ודוש בה דאז אמר לו מעשה העבירה בפירוש ויש איסור אמירה לנכרי שבות אבל אם יאמר לנכרי חסום פרתי בלבד הגם שיודע שגוי ידוש בה כיון שלא הזכיר מעשה עבירה ליכא בו איסור אמירה לנכרי וכן רב אשי שצוה לנכרי עיין בשבת קל"ט שהקשה הר"ן למה לא חקר הגמ' בדין אמירה לעכו"ם ועיין בכ"מ בפ"א מה' כלאים דרב אשי לא סבר לה דהלכה כדברי המיקל בח"ל וא"כ נשאר הקו' דיש איסור אמירה לעכו"ם אך דלא אמר ליה בפירוש לזרוע לו כלאי זרעים רק יהב ליה לזרוע כשותא ודוק בקיצור כנלענ"ד. ונחזור לנידן דידן דבסירוס גם לרמב"ם יש איסור אמירה לנכרי רק אם ימכרו הצאן לנכרי אז ויוכלו לאמור לגוי הקונה שיסרס אותה ע"י גוי אחר עכ"פ דהא תוס' בב"מ דף צ' כתבו דמותר לישראל לומר לו הילך בשר ובישל לצרכך בשבת כמו שמותר לומר לגוי שיאכל נבילות כיון דאין ישראל נהנה במה שגוי מבשל בשבת דאין מזונו עליו וה"ה כאן כיון דהצאן הם של נכרי אחר המכירה א"כ מותר לומר לו שיסרס אותם אי לא קיי"ל כרב חדקא דסובר דיש איסור סירוס בגוי דהא רוב פוסקים סוברים דאין הלכה כר"ח ולהסמ"ג דסובר דהלכה כר"ח א"כ אסור לומר להגוי הקונה שיסרס את הצאן אבל לאמור לו שיצוה לגוי אחר לסרס הוא רק לפני דלפני בגוי ואין עבירה על ישראל כלל. אך באמת בתוס' שם הביא בשם ר"י וז"ל מיהו אמר ר"י דלא דמי לאמור לנכרי אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לנכרי שישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דיבור שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל ולחסום עכ"ל ובער אנכי מהבין דברי תוס' הכי אכילה הוה הפי' שיניח בתוך פיו הלא אכילה נקרא שילעוס ויבלוע וא"כ אם מצוה לגוי שיאכל נבילה היינו לבלוע הוא מצוה לו דבר שאסור לישראל לעשות וצע"ג. ואמרתי להסביר דעיקר אמירת נכרי לעשות מעשה איסור שאסרו חכז"ל היינו מטעם דמחזי כשלוחו שעושה על פי ציות ישראל ועיין בבית מאיר סי' ה' שהביא חקירת פנ"י דיהי' אסור מדאורי' דלחומרא יש שליחות והביא ראי' מרש"י שבת דף ק"נ ועכ"פ הגם אי גוי לא נעשה שליח לישראל או אין שליחות לדבר עבירה אפי' אם השליח לאו בר חיובא ולא הוה שליח ממש עכ"פ נראה כשליחות ואסרו כחז"ל. ולפ"ז אני אומר הלא מבואר בקדושין דף מ"ג דאפי' לבית שמאי דיש שליח לדבר עבירה אבל בחלבים ועריות ליכא שליחות דזה נהנה וזה מיחייב לא אמרינן דבעריות וחלבים דעיקר החיוב על הנאת בעילה או הנאת אכילה הנאת גרון או הנאת מעיו עיין חולין סוף פ"ז וא"כ כיון דעל הנאת אכילה ליכא שליחות בעבירה וה"ה באכילת מצוה כגון אכילת פסח או אכילת מצה או אכילת קדשים לא משכחת כלל כח שליחות וא"כ מותר לישראל לומר לגוי אכול נבילה דעיקר החיוב אם ישראל יאכל הוה על הנאת גרון או הנאת מעיו ועל הנאה לא משכחת שליחות כלל אפי' אם יש שליח לדבר עבירה א"כ לא מחזי הגוי כשלוחו וגוי אין עושה איסור אם אוכל בהנאה נבילה אבל לבשל בשבת דהוה מעשה אם יש שליח לדבר עבירה וגוי יהי' שליח לישראל הוה איסור א"כ אסרו חכמים לאמור לגוי לעשות דמחזי כשלוחו ודוק. ובזה יש לתרץ קו' מחה"ש בסי' ש"ז ס"ק כ"ט שהשיג על המרדכי שהקשה מגיד הנשה ששולח אדם לנכרי על דין דמותר לומר לגוי בשל בשולך ונתקשה הגאון דלפי דברי הר"י לא קשה קו' הנ"ל דישראל מותר ליתן גיד הנשה בתוך פיו של גוי יעו"ש. ולפמ"ש לק"מ דכל הטעם דמותר לומר לגוי לאכול נבילות יען דזה נהנה וזה מחייב לא אמרינן וא"כ לא שייך לאסור אמירה לעכו"ם משום שמחזי כשלוחו דהלא בהנאה לא שייך שליחות וא"כ בגיד הנשה דעץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו אי יש שליחות לדבר עבירה הי' שייך באכילת גיד הנשה שליחות דאין כאן משום נהנה רק משום דעשה פעולת אכילה וא"כ בגוי דלא נאסר בגיד הנשה נראה כשלוחו של ישראל ואסור לומר לו אכול גיד הנשה ודוק. שוב התבוננתי דכבר ביאר הפלתי בסי' ס"ה הגם דאין בגיד הנשה בנותן טעם היינו דלא נחשב לאכילה אבל עכ"פ נחשב הנאה כי טעם קלוש יש בו בודאי יעו"ש בשם רשב"א וא"כ עכ"פ שייך בו זה נהנה וזה מחייב לא אמרינן ודוק. היוצא לדינא לסמוך על שמבואר ברמ"א בא"ח סי' ש"ז וז"ל אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו עכ"ל וכן כתב במג"א ס"ק כ"ט וז"ל אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך וכ"מ בא"ע סי' ה' וביו"ד סי' רכ"ז וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לעכו"ם כבה דליקתך עכ"ל ועמ"ש במחצית השקל אם אין ישראל נותר לו כלום מותר יעו"ש וא"כ בנידן דידן ימכור הצאן לגוי ואח"כ מותר לומר לו שיסרס את צאן שלו ודוק. ומצאתי בש"מ בב"מ שכתב בשם ריטב"א וז"ל אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפי' במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר רופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא ה"ק מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי עכ"ל וכן מצאתי בשערי תשובה א"ח סי' ש"ז שמביא בשם הב"ח וכן בשם הריטב"א ורמב"ן ובודאי המה דברי ריטב"א שמצאתי בש"מ וא"כ הדבר ברור בעזה"י שאם מכרו הצאן יוכלו לומר לגוי שיסרס אך לצאת דעת הסמ"ג דפוסק כר"ח ימכר לגוי שאינו יכול לסרס בעצמו ואח"כ יאמר לו שיסרס והוא בעצמו יצוה לגוי אחר לסרס כנלענ"ד להלכה תל"י ומצאתי אח"כ לאדמ"ו חת"ס בח"מ סי' קפ"ה בנידן דידן והסכים עם השואל למכור את השוורים והוא אומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לסרס יעו"ש ולדעתי שימכור לנכרי שאינו יכול לסרס בעצמו ואח"כ יאמר לו שיסרס והוא ממילא יאמר לנכרי אחר לסרס ומיושב בעצה זו מה שנתקשה אדמ"ו שם בתשובה בד"ה אך יעו"ש כנלענ"ד ברור בעזה"י. ולא אמנע מלהודיעהו כי הי' ברצוני להאריך על רעש האחרונים הלא לחומרא יש שליחות לגוי א"כ למה צריכים חכמים לאסור כלל אמירה לנכרי ולדעתי אין שליחות רק אם המשלח מוסר איזה כח שליחות להשליח שמבקש שיהי' עומד במקומו אבל אם נהפוך הוא שישראל בחר בגוי ולא בישראל לעשות לו דבר יען שבישראל הוה המעשה עבירה והוא לא חפץ לעשות עבירה א"כ איך נימא דגוי יהי' שליח ישראל הלא ישראל אינו חפץ ליתן לו כח להיות כמותו ושאני בב"מ דף ע"א דחפץ הראשון שהשני יכנוס תחתיו והוא יפטור אז הוה מקום לומר שליחות לחומרא אבל בנידן אמירה לעכו"ם בשבת ובשאר אסורים שבחר הישראל בגוי יען שלא יחפוץ בו להיות כמותו ויהי' לו עבירה הלא כל שליחות ילפינן מתרומה ופסח וגט עיין קידושין דף מ"ב ושם מבקש המשלח שהשליח יהי' כמותו ודוק אבל בוודאי שיצוה ישראל לפועל שלו גרע דשאני פועל כיד בעל הבית דמי עיין בב"מ דף י"ב ודף צ"ו ואין כאן מקומו להאריך בזה ועיין בשעה"מ פ"א מתרומת שהשיג על המח"א מגמ' בב"ק דף נ"ג מבור של שני שותפים הדש"ת: