אור ברסלב
שות מחנה חיים ה › סימן סג

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ה · סימן סג

סימן סב

שמחת חג פסח הבע"ל לראש הרבני מורג חרוץ בעל פיפיות חציו שנונים כיונים על אבני דולח של ראשונים ופניני אחרונים ידיו רב לו ה"ה כבוד מהו' ר' נחום א"ש נ"י בק"ק גראדאסק יע"א. (א) אודות אשר התפלא על מה שחקרתי בספרי ח"ב או"ח סימן כ"ב דב"נ לא נהרג עפ"י עצמו מטעם דלמא הוא מן המחכים למות כמבואר ברמב"ם ואדם על עצמו אינו בגדר עדות כלל וכ' מעלתו נ"י שהרא"ה בפ' יתרו כ' וז"ל יתחייבו ג"כ בהודאת פיהם עכ"ל. לענ"ד לחקור בו בעזה"י בודאי אם הי' ב"נ עומד בחזקתו חזקת כשרות על מצות שלו איך יהי' נאמן עפ"י עצמו שיהרג דלמא הוא מן המחכים למות אבל אם רץ אחרי חבירו בחרבה ויצא וחרבו מטפטף דם א"כ אנו מסופקים אם הוא הרגו או שחבירו בא כנגדו ונפל על החרב ונהרג והוא מודה שדקרו בישראל פטור דליכא עדים ובב"נ נאמן שהוא הורגו וזה שדייק החינוך וז"ל יתחייבו בהודאת פיהם עכ"ל ולא אמר בהגדת פיהם אלא בודאי אם הוא בא ואמר הרגתי איש במזיד או בשוגג אינו נאמן לחייבו עצמו מיתה אבל אם אנו מסופקים במעשה והוא מודה בו נאמן שעשה כאשר זמם לעשות ונהרג אבל בישראל צריך עדים אשר יעידון על המעשה במזיד ולא מהני מה שהוא מודה בדבר ודוק. והרמב"ם בסה"מ מצוה ר"צ כ' וז"ל הוזהר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב לאמת כגון שאדם ירדפוהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו נכנס בבית אחד והרודף יכנס אחריו ונכנסו אחריו ומצאו הנרדף נהרג והוא מפרפר ושונאו שהי' רודפו עומד עליו והסכין בידו ומנטף דם הר"ז הרודף לא יהרגוהו סנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין עדים מעידים עליו שראו ההריגה ובאה האזהרה בתורה מהרוג זה והוא אומרו נקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל ובודאי אפילו הוא מודה ג"כ שדקרו לא מהני דצריך עדים שראו שהורגו במזיד אבל אם לא ראו אעפ"י שידענו שהי' שונאו ורדף אחריו ונרדף מוטל דקור מחרב והרודף חרבו בידו ודם מטפטף ממנו לא נהרג דעכ"פ בכל זאת יוכל להיות שהוא נקי וצדיק בגוף הרציחה וכ"ז בישראל אבל בב"נ לא גילה התורה זאת לכתוב נקי וצדיק אל תהרוג ומהני הודאת פיו מה שמודה לברר הספק או לחזק האומדנא אבל בהגדת פיו בלי ראיה ואומדנא אשר יהי' כעדות לא נהרג ב"נ. ואוסף אם יבוא עד שבא וראה את רעהו בועל ערוה היינו ששמע קול מנאפים כרע שכב בין רגליה אבל לא ראה חזקת צורה כמו אש בנעורת ואינו מכבה עיין רמב"ם בה' א"ב והוא מודה שבעל ממש נהרג בב"נ בהודאה והגם דלא מבורר אם הלאו דלא תקרבו אסור בב"נ כלל אך גם זה אינו מבורר אצלי אם ב"נ חייב על העראה בלי גמר ביאה א"כ אם עד ראה העראה והוא מודה גמר ביאה נאמן שגמר ביאתו וכדומה מן אופנים שעד מעיד על מעשה והוא מודה שהי' לחיוב אבל בלי הוכחה וריעותא כלל נשאר הוא בחזקת כשרותו שלא עבר מאומה ואינו נהרג אבל בישראל אפילו מודה אלף פעמים שבעל אינו נהרג ויש לי על דרך זה כמה וכמה אופנים שיש הבדל בין אם יש כאן מקום לשאול את פיו אם עשה המעשה הרע והוא מודה ובין אם הדיין לא ודע דבר רק הוא בא ומגיד על עצמו עבירת מיתה דבודאי גם בב"נ אינו נאמן להוציא עצמו מחזקת קמייתא שהי' פטור ממיתה וגם מחזקת כשרותו על ז' מצות שלו ואינו נאמן ודוק. וכן אם יש שני עדים א' אומר שבעל אשתו וא' אומר שבעל אחותו או שאר ערוה והוא מודה לע"א שבעל אחותו או איזה ערוה וכדומה בב"נ נאמן בהודאתו שאז יש עליו ע"א שעבר העבירה ונהרג עפ"י ע"א ובישראל אפילו בהכחשת שני כתי עדים והוא מודה לכת שמחייבים אותו אינו נאמן בהודאתו והבן. וגם י"ל דמחשבת הרא"ה אם יבואו ג' ב"נ ואמרו אנו הרגנו לפלוני דאפילו בישראל אם ב' הורגים אחד כולם חייבים או שיאמרו בפ"א הרגנו ג' ב"נ איש ואיש הרג את רעהו העומד כנגדו וכולם פה אחד שעשו זאת בישראל לא נאמר ששנים יהי' עדים ע"ז השלישי ובב"נ יתחייבו בהודאת פיהם ולכך נקט הרא"ה לשון רבים וז"ל יתחייבו בהודאת פיהם עכ"ל ולא כתב יתחייב בהודאת פיו רק קרוב הדבר אשר אמרתי בראשונה ולכן לא אלך בדבר שצריך בירור ודי בזה בעזה"י. והראה לי בנו החריף ר' יעקב שלום נ"י שיש לו ספר מנחת חינוך פי' על הרא"ה שעמד שם וכתב שדין זה שב"נ יהי' נהרג עפ"י עצמו לא זכר למו בש"ס וברמב"ם וחקר דתלי' אם הבע"ד קרוב או לא הוה בגדר עדות כדברי ראב"ד והתפלא עוד דקשה על הרא"ה א"כ אם המודה הוא אשה לא תתחייב עפ"י עצמה והרא"ה לא חילק והניח בצ"ע ולפמ"ש דברי הרא"ה נכונים דאין הבדל בין איש לאשה כיון דאומדנא עומד לפנינו עפ"י עד או עדים נאמן בהודאתו לברר הספק דבב"נ לא חידשה התורה דנקי וצדיק אל תהרוג או אם יש הכחשה בין שני עדים נאמן בהודאת פיו שעד המחייבו אומר אמת ואין חילוק בין איש ואשה כלל ודוק. ומצאתי להח"צ בתשובותיו סימן פ"ד כאשר השיב על הב"ח שרוצה לאסור בהמה הנרבעת גם בזה"ז וכ' עליו הנ"ל בד"ה ועוד דאם הבהמה נאסרת ע"י עדים א"כ תאסר מיד אפילו ע"י הרבעה אף שאין רואה זולתו דהא פסקינן אין אדם קרוב אצל ממונו ועוד דהא נו יהי' שאדם קרוב אצל ממונו הא ב"נ נהרג עפ"י קרוב יעו"ש ואי ס"ל לחכ"צ דב"נ נהרג אפילו על פי עצמו א"כ הי' לו להקשות בתוקף אם הוא נהרג עפ"י עצמו ממונו לא כ"ש אלא פשיטא דב"נ אינו נהרג עפ"י עצמו דצריך עכ"פ שם עדות אפילו מע"א איש ולא אשה ואדם על עצמו לא הוה בשם עד ודוק. (ב) התפלא על חבורי יו"ד סימן ו' שעמדתי בחקירת פרמ"ג אי אזלי' בב"נ בתר רובא או לא למה לא בארתי דתלי' אם רובא הוה ודאי אז גם בב"נ אזלי' בתר רובא אבל לשמ"ק בב"מ דף ו' דרובא הוה ספק א"כ לא אזלי' בב"נ בתר רוב ואעתיק שכ' וז"ל ומעתה נראה דלדעת הרא"ש דרוב הוא רק ספק רק שחידשה התורה ספק זה מותר א"כ בב"נ דלא נאמר בהו אחרי רבים דנהרג בדיין אחד שפיר לא אזלי' בהו בתר רובא וצדקו דברי הפרמ"ג והנב"י אבל לדעת התוס' דרוב הוה כודאי א"כ לבתר דגילתה התורה מאחרי רבים דהוה כודאי שוב אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ובשניהם אזלינן בתר רובא ולפלא על הדר"ג נ"י שלא העיר בזה עכ"ל. אשיב למעלתו נ"י בקצירת אומר מלבד שיש לי הבנה אחרת בדברי שמ"ק דלא כהבנת אחרונים כלל דדודאי אם התורה גילתה לילך בתר הרוב הוא היתר ודאי ולא ספק רק כ"ז בדברים הנוגעים בדיני תורה אשר פי ד' קבע איסורים ומצות ופה שאסור הוא הפה שהתיר הקב"ה אמר לא תאכל דבר זה או לא תעשה דבר זה והתיר המאכל ואת המעשה עפ"י רוב אבל אם אנו דנין על דבר אם הוא ודאי ולא נוגע עכשיו לד"ת אז הוה רוב רק ספק ולא ודאי ואעתיק לו מה שאמרתי במקום אחר על קו' הגאון ר' ליפמן ז"ל אשר הקשה לאדמ"ו בעמ"ח אמרי אש הובא בהשמטה בתשו' ליו"ד איך יפרנס השמ"ק לדבריו למה בהמות מחויבים במעשר דלמא יש בהם טריפה וטריפה לאו בר עשירי והוא קו' גדולה. ואמרתי לתרץ בדבר חדש קו' זה בעזה"י וגם חקירת אדמ"ו ז"ל בד"ה ואולם והוא דתורה חדשה אחרי רבים להטות אם אנו דנים על איסור תורה או חיוב תורה או דין תורה בכל הנך גילה הקב"ה אחרי רבים להטות הספק אבל במעשר אמרה התורה עשירי יהי' קודש א"כ מתחילה יש לנו לדון על דבר שאינו נוגע כלל לדבר תורה רק לדעת על זו היוצא מהדיר הוא העשירי ואמרה התורה אותו העשירי יהי' קודש וחידש השמ"ק עשירי וודאי אמר רחמנא וזה הוה עשירי ספק דמהשכל אנושי אין רוב עושה ודאי לאמור מכח כל דפריש שזה היוצא הוא עשירי ולענין לדון על שם עשירי לא הוה עכשיו דבר תורה אך אם אנו דנים על איסור וחיוב אז בכל הנוגע לדת התורה חדשה התורה אחרי רבים להטות והארכתי בזה במקו"א לבאר בעזה"י. אך מה שכתב יען דב"נ נהרג עפ"י ע"א שפיר לא אזלי' בתר רוב לא ידעתי מה שח הגם דב"נ נהרג עפ"י דיין אחד היינו דלא ישוב לכסא דין אלא דיין אחד אבל אם ישבו ג' למשפט ויהי' שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או בהיפך שנים יאמרו זכאי ואחד ואמר חייב בודאי ג"כ בב"נ אזלי' בתר רוב דיינים וכן מפורש יוצא לאדמ"ו חת"ס יו"ד סימן ע' והובא בספרי מ"ח שם. וראיתי שהעיר מזבחים דף קט"ו ע"ב עולה שהקריבו בני ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וא"כ דלמא טריפה הוא וע"כ דגם בב"נ אזלי' בתר רובא קיצר בלשונו ואולי מחשבתו דאז עדיין לא נתחדש בישראל דין דאחרי רבים להטות זולת זה לא ידעתי השגה יעיין רש"י שם בד"ה עולה ובד"ה רשאים ונפשט דלא כפרמ"ג ומהר"ש לאנדא. לדעתי על רוב בטבע מעולם לא עלה על דעת אדם לומר דלא נילך בב"נ בתר רוב דהא אחת משבע מצות הוא אם ב"נ שהרג הנפש שיהרג עיין סנהדרין דף נ"ז וברמב"ם ה' מלכים פ"ט וכן ב"נ נהרג על עובר במעי אמו שהמית דכתוב שופך אדם באדם ועכ"ח משום דרוב בטבע שהמה בר קיומים או רוב בני אדם אינם טריפה נהרג הב"נ וה"ה בכל רוב בטבע כגון להקריב קרבנות בלי הפשט רוב הטבע ל"צ קרא אבל רוב דכל דפריש מרובא קא פריש או חד בתרי בטל שם חידוש הוא שחידשה התורה בישראל ואפשר לא בב"נ אמרה וכן הבדיל אדמ"ו בעמ"ח אמרי א"ש בהשמטה על קו' הגאון ר' ליפמן ז"ל שיש הבדל בין רוב שאין מיעוט לפנינו כגון זה ודוק. גם יצא לסתור דברי חקירת פרמ"ג דא"כ אי לא אזלינן בתר רוב בודאי לא אזלינן בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף א"כ איך נפרנס מעשה יהודא אשר חשש מליתן תמר לשלה בנו משמע דאחזיקה לקטלנית ובב"נ דלא אזלינן בתר רוב איך אזל בתר חזקה עכ"ד לסתור דברי פרמ"ג (ויכולתי להשיב דבמקום סכנה לא אזלינן בישראל בתר רובא דחמירא סכנתא מאיסורא ולפ"ז אפשר בסכנה אזלינן בב"נ בתר חזקה כמו בישראל דחיישינן למיעוטא). אך לא אכחד מלהודיעו כי שגג ברואה החקירה אם בב"נ פועל הרוב לילך אחריו ולא לחוש על המיעוט כמו בישראל דאזלינן בתר רוב ולא חיישינן על המיעוט דנחשב בעינינו כאלו ליכא מיעוט בעולם אבל מעולם לא עלה על דעת אדם דנילך בב"נ בתר המיעוט ולא נחוש לרוב דאין השכל סובל דא דיהי' להמיעוט יותר כח מאשר יש כח לרוב והפרמ"ג חקר אי הרוב פועל היתר לב"נ שיכריע הרוב את המיעוט או לא אבל בודאי המיעוט לא יכריע את הרוב דאטו אחד טוב משנים ומיעוט טוב מרוב וכן אי לא אזלינן בב"נ בתר חזקה היינו שהחזקה לא יכריע ויהיה ספק השקול וכן אי רוב לא מכריע הוה ספק השקול וא"כ מכח דהוחזקה לשני אנשים לקטלנית הגם דב"ד של ב"נ לא יכופו להוציאה כמו שחקר הרא"ש בישראל מי שנושא קטלנית יכופו ב"ד להוציאה משום את דמכם לנפשותיכם אדרוש עיין בכתובות [מ"ג] ואי ספק מותר לב"נ אבל עכ"פ אין מחויב יהודא לכנוס בספק סכנה כיון דכבר הוחזקה לקטלנית לו יהי' דחזקה לא הוה ודאי אבל ספק עכ"פ הוה ומנ"ל לעשות מעשה ליתן תמר כלתו שהרגה שני בניו שתהרוג עוד הבן שלישי הוה מספק שוא"ת דאפי' אי ספק מדאורייתא לחומרא בישראל היינו שלא יהי' קו"ע לאכול ספק איסור או לבעול ספק ערוה אבל להיות שוא"ת מכח ספק הגם הסוברים ספק דאורייתא לחומרא מודים בשוא"ת הוא לקולא ועיין בפנ"י בברכות דף י"ג וכ"ש כאן ספק סכנה מהכ"ת יעשה קו"ע לילך בתר מיעוט. וידע דכבר אמרתי דאפילו אם נימא דלא כאדמ"ו סימן ע' ביו"ד דאזלי' גם בב"נ בתר רוב הדיינים היינו שהמיעוט יכול לחייבו הגם דשנים מחולקים עליו יכול היחיד אשר אין לבו נוקפו לעשות כדעתו אבל בישראל המיעוט בטל כנגד הרוב אבל בודאי גם בב"נ אם יבוא ב"נ אחר וישמע ששני דיינים פטרו לזה ממיתה ואחד מחייבו מחויב הוא לילך אחר הרוב שלא להרגו דמהכ"ת לילך בתר המיעוט ולא בתר הרוב ואדמ"ו ז"ל חידש גם זאת דהמיעוט צריך לעשות כמו הרוב דברוב דיינים דין ב"נ אין חלוק מדין ישראל דאזלי' אחרי רבים להטות. ומה שהזכיר בשם גדול אחד שהסכים עמו דאזלינן בב"נ בתר רוב רק מכח דברי הרדב"ז שהובא בבכ"י סימן צ"ט שלא ליקח מן הגוי דבר איסור שנפל בס' דהוה כמבטל איסור לכתחילה משמע בגוי אין הולכים אחר הרוב ומעלתו נ"י חולק דלמא דווקא באיסור דלא נוהג בגוי כנבילה וטריפה אבל בדבר שנוהג בב"נ כגון אבר מן החי גם בנכרי נתבטל ומודה הרדב"ז אשר הבכ"י מדבר בשמו עכ"ד. לפום רהיטא נ"ל דבביטול בששים לא מתחיל חקירת פרמ"ג דאין זה מותר מכח אחרי רבים להטות אלא כל לח בלח נתבטל בשישים והוא כאפס ואינו בעולם וביטול זה הוא מכח הסברא ולא צריך קרא ומצאתי מכבר און לי בנב"י מהד"ת יו"ד סימן מ"ה דחידש הגם דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ביטול ברוב דילפי' מאחרי רבים להטות אבל ביטול בששים כבר הלך הטעם כלה ועבר מותר מן התורה לבטל יעו"ש בד"ה שלישית וכן הבאתי ראי' מרא"ה בבד"ה וא"כ גם בב"נ ביטול בששים סברא הוא כך נלע"ד רק סברת רדב"ז נ"ל דהוה כמו עד שתאכלנו באיסור ליקח איסור שנתבטל תאכלנו היתר (עיין באו"ח סימן תמ"ז סעיף ה' לקח דבר שנתבטל בו חמץ יעו"ש) קח היתר גמור וק"ל וההבדל בין איסור שנוגע רק לישראל או שנוגע גם לב"נ ישר בעיני מאוד להבדיל רק לפמ"ש שסברא הוא שנאבד בכמות רב מן העולם יש לחלוק גם בזה בכ"ז יפה דיבר לחלק בין הדברים. (ג) עוד יצא להשיג על ספרי ח"ב יו"ד סימן מ"ז שחקרתי שבגילה דעת לגנוב מה שבא בחצירו לא נעשה אדם גנב חוץ אם יעשה גם מעשה קנין כגון שנעול בפני' ומעלתו השיג וכ' וז"ל והנה לדעתי נראה להביא ראיה שלא כדברי הדר"ג נ"י מדברי הריצב"א הובא בתוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ואי שכ' שם בהא דפריך על זר שאכל תרומה דלמ"ד מיתה בידי שמים פטור מתשלומין פטור ה"ד אי דמצי לאהדורא ניהדרא ואי דלא מצי לאהדורא אמאי חייב ופרש"י אמאי חייב מיתה והקשה בתוס' דלוקי כגון שברצונו מניח לו לתחוב ומש"ה חייב ותי' בשם הריצב"א דפשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בעכ"ח דאי ברצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסים ואין באים כאחד וכו' יעו"ש היטב והנה כל קנין פיו הוא מדין חצר והשתא אם כדברי הדר"ג נ"י אף בשתוחב לו מרצונו לא מחייב עד דבלעה כיון דלא עבוד מעשה ושפיר באין כאחת אלא עכ"ח דאף בגניבה וגזילה קונה חצר ולא צריך מעשה קנין ומוכח מזה דלא כמהרי"ט והנמשכים אחריו עכ"ל. אשיב בקצירת אומר דפתיחת פיו שחבירו יהי' יוכל לתחוב לו המאכל הוא הוה המעשה כאלו פתח דלת החצר וסגר אחריו הדלת אחרי שכבר הגניבה בחצירו כי תוך הפיו הוא החצר אם אמרו בגמ' עקימת שפתיו הוה מעשה עיין בב"מ דף צ' ק"ו אם פותח פיו שחבירו יתחב לו המאכל ולא אהדרי' להוציא מפיו א"כ פתיחת פיו ומה שמעכב בפיו הוה מעשה קנין גמור כפתיחת דלת ונעילת דלת להיות הגניבה בחצר דא"א לומר שעמד בפיו פתוח עד שבלעה וגם א"א לבלעה אם לא יסגור שפתיו בעדו ע"כ יתחיל הבליעה א"כ עכ"פ קנאה רגע קודם שבא איסור מיתה והי' בדעתי להעיר מתוס' פסחים דף כ"ט ומריטב"א עירובין דף י"ז רק האמת עד לעצמו בעזה"י. (ד) גם השיג על ספרי בא"ע סימן כ"ב דאמרתי דלא יכול לומר לא עשיתי גמר ביאה דהא התיר עצמו שאמר על ההתראה אעפי"כ בודאי גמר ביאתו והשיג מעלתו נ"י מדברי רמב"ם פ"ב דשבועות הי"ב שכ' וז"ל אינו לוקין עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה וכו' נשמע דבמלקות לא בעינן שיתיר עצמו ורק במיתה ילפינן מקרא דיומת המת דבעי' שיתיר עצמו למיתה ולא במלקות דאל"כ לעולם לא משכחת דבעינן שיודה בפני עדים כיון דבלא"ה צריך שיתיר עצמו למלקות וזה מבואר מדברי הלח"מ בפי"ב מה' סנהדרין ה' ב' שכ' דדעת הר"מ דגם במלקות בעינן שיתיר עצמו והם תמוהים מדברי ר"מ הנ"ל וחדשים מקרוב באו נדפס ספר אמרי בינה מהגאון מהר"מ אוערבאך נ"י וראיתי בספרו שגם הוא השיג בזה על הלח"מ מדברי הר"מ פ"ב מה' שבועות הנ"ל עכ"ל. לולא שראיתי שסמך על הגאון מהר"מ אוערבאך נ"י לא השבתי ע"ז הרי הרמב"ם המפורש בשני מקומות בפי"ב ובפי"ח מה' סנהדרין דסובר דצריך שיתיר עצמו למלקות כמו שמתיר עצמו למיתה לא אלם מקו' אשר יש לדקדק על רמב"ם במקו"א וגם מסברא מלקות הוה כמיתה דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא ועיין בתויו"ט פ"א ממכות משנה ט' מה שתמה על הרמב"ם שמחלק בין כאשר עשה בין מיתה למלקות וכאשר מעלתו נ"י בעצמו הביא דברי תוס' תמורה דף ז' ופנ"י כתובות דף כ"ב בודאי סוברים דגם במלקות צריך שיתיר עצמו למלקות וספר אמרי בינה לא ראיתי מעולם ומדברי רמב"ם פ"ב דשבועות לק"מ ואכתוב בקצור הבנת הרמב"ם בודאי צריך שיתיר עצמו למלקות ויש ב' אופנים בדין שעוסק בו הרמב"ם (א) עדים התרו בו שלא יאכל שנשבע עליו שלא יאכל והוא מתיר עצמו למלקות ואומר אעפי"כ אני אוכל הגם שילקוני על האכילה כי טעיתי בלשוני ואמרתי לא אוכל אבל ברצוני הי' לומר לא אצא אבל אפילו אם השבועה מהני אעפי"כ אני אוכל אעפ"י שילקוני עליו (ב) בעת שמתרין בו ומקבל ההתראה ומתיר עצמו למלקות לא אומר שטעה בלשונו ואח"כ אומר טעיתי בלשוני לא חפצתי לומר לא אוכל אלא לא אצא ומחלק הרמב"ם בעת שהתרו בו והתיר עצמו למלקות הזכיר מיד שטעה בלשונו אעפ"י שהתיר עצמו למלקות דהאמין כיון שיצא מפיו לא אוכל כדברי עדים יהי' הוא נלקה ומתיר עצמו למלקות אין לוקין עליו אלא א"כ חזר בו ומודה שנשבע שלא אוכל דאז כיון שמודה קודם אכילה שנשבע שלא יאכל מהני התראה ומה שהתיר עצמו למלקות אעפ"י שאמר אז שטעה בלשונו ואח"כ כתב הרמב"ם אבל אם בעת שהתרה בו וקיבל התראה לא אמר שטעה בלשונו אעפ"י שאח"כ אומר שטעה בלשונו לית דמשגח בי' אפי' לא חזר מדבורו שטעה לוקין אותו יען שלא טען שטעה בשעת התראה וקבלת התראה וא"כ לא ידעתי מה ראה הגאון הנ"ל להקשות מדברי רמב"ם על הלח"מ פי"ב דסנהדרין הכי חידש הלח"מ דבר הלא מפורש יוצא מפי הרמב"ם שם בפח"י ומפ"ב דשבועות אין כאן סתירה (אך אין הספר בידי לעיין בו לראות דבריו) כנלע"ד בעזה"י ומה שציין לעיין בתשו' חוה"ש לא ראיתי מעולם אבל בתומים סימן ל"ח סק"א עיינתי והוא מחדש מדעת עצמו כן בין מיתה למלקות ולא ידעתי מה יענה בדברי רמב"ם פח"י מסנהדרין בכל אופן יישר כחו שהראה לי דברי תומים הנ"ל. (ה) ואחרון הגדיל להפליא עלי בספרי על חו"מ סי' ו' שחקרתי אי נאמנות האם לומר על שטר שהוא מיואש ותפסדת לעצמה וגם ליתומים או לא ומשיג מעלתו נ"י וז"ל ונפלאת בעיני מאוד שלא זכר מדברי הר"ן והריטב"א בחי' לגיטין דף נ"ד שכ' וז"ל דווקא באיסור אמרי' מתוך לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורים אבל בממונא ודאי דלא מהימן משום מתוך שהאומר לחבירו אנו ואתה חייבים ממון לפלוני מנה אף שנאמן על עצמו אינו נאמן על חבירו יעו"ש ומבואר דבממון לא מועיל כלל סברת מתוך וא"צ לכל החילוקים שהמציא הדר"ג נ"י ומזה עשיתי סמוכים לדברי החו"ד ביו"ד קכ"ז שכ' שם בישוב קו' הט"ז דבדבר שבערוה לא מועיל סברת מתוך דכיון דבר שבערוה מממון ילפי' אינו מועיל כמו דאינו מועיל בממון ויתיישב ג"כ קו' הב"מ בא"ע סי' קט"ז ס"ו שהקשה באומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת למשנה אחרונה למה לא תהי' נאמנת לאסור עצמה על בעלה מתוך שנאמנת להפסיד הכתובה ולפי"ד הר"ן והריטב"א ניחא עכ"ל. אשיב בעזה"י כי לא עלי תלונתו אלא לפום דמיונו גם מבעה"ת בשער י"ד נעלם כזאת ע"כ אבאר לו כיד ד' הטובה עלי כי לא קרב זא"ז כי המה ענינים נפרדים לדבר דבר הנוגע בממון חבירו יש שני פנים (א) עדות הן עדות שני עדים או עדות ע"א בממון כגון שאמר ראובן צריך ליתן לשמעון מאה זהובים כגון שמעון הלוה לראובן לפנינו או בהודה לפנינו שחייב לשמעון מאה זהובים או שראובן היזק לשמעון מאה זהובים או שמעידים שחייב קרבן שהוא ג"כ ממון וכדומה (ב) אם עדים או עד בא ואמר פירות אשר ירשת המה מאילן ערלה או חביות יין אשר ירשת הוא יי"נ וכדומה או אומר המה של הקדש או של עיר הנדחת או שורך אשר ירשת הוא שור שנגמר דינו לסקילה או ס"ת ותפילין ומזוזות אשר ירשת המה כתבם מין וכדומה. והבדל ביניהם אם העדים או העד אומרים שראובן הלוה לשמעון או הודה לשמעון או היזק לשמעון או ראובן חייב בקרבן או בשכירות וכדומה לו יהי' שהאמת כדברי העדים או העד עכ"פ מודים בעדות דממון אשר ביד ראובן הוא שלו רק אומרים שמחויב ליתן משלו לשמעון בעבור הלואה או הודאה או היזק או שכירות או צריך ליקח בהמה לקרבן וא"כ מעידים על ממון ראובן שהוא עכשיו שלו וכן אם יעשה כפי עדותם ויתן הממון לשמעון יהי' ג"כ ממון רק יהי' אח"כ ממון שמעון ואם יקח קרבן יהי' אח"כ ממון גבוה או ממון כהן וכדומה עכ"פ מעידים על ממון אבל אם מעידים ראובן זה שירש פירות או יין או שור או סתו"מ המה של איסור הנאה או הסתו"מ נכתבים ממין לע"ז א"כ העדים אומרים שראובן טועה במחשבתו הוא מאמין שירש דברים מותרים שהמה שוים ממון ואנו מגלים לו שאינם שווים אפי' פרוטה אחת כי כאשר הם בידו המה גרועים ועומדים בלי שום שווי' שהמה ואפרן אסור בהנאה כמובן. והנה באופן עדות ראשונה גם העדים מודים שבאים על ממון שהוא של ראובן ומבקשים לפעול שיבא לרשות של שמעון אבל באופן עדות השניה הם באים להעיד להוציא ראובן מכזב ודמיון הוא מאמין שיש בידו ממון ואנו מגלים שאין בידו ממון כי הוא גרוע מאפר ועפר וקורי עכביש שאסור להנות ממנו ומעולם לא בא לידו ממון כי מטרם בא לידו לא הי' לאיסור הנאה דין ממון וא"כ כפי עדותם לא מעידים על ממון כלל נהפוך הוא כפי עדותם לא הי' ממון טרם שבא ליד ראובן וגם כעת שהוא בידו אין בידו שוה מאומה. ונחזה אנן אפי' בדבר שבערוה דצריך שני עדים לומר דא"א נעשית פנויה כגון שנתאלמנה או שנתגרשה דאין דבר שבערוה פחות משנים אעפי"כ חידש תשו' מיימונית דה"מ אם גם לפי דברי העד מודה שאשה זו היתה מקודם ערוה רק אומר שהותר האיסור אז צריך ב' עדים אבל אם השליח אומר שטעה תחת לומר הרי את מקודשת לראובן אמר הרי את מקודשת לי נאמן לומר שטעה יען כי הוא עוקר בעדותו לומר שלא היתה בזה איסור ערוה ונאמן ע"א כנודע והובא בש"ש שמעתא ו' יעו"ש בדבריו אשר האיר עינים באמרות טהורות וא"כ אפוא ה"ה בממון אם ע"א אומר שמעולם לא הי' בידך ממון כי טרם שהובא ברשותך ובידך הי' איסור הנאה א"כ הוא עוקר שלא בא להעיד על ממון בודאי נאמן כי עוקר החזקת ממון מעיקרו ומשרשו והבן. ומעתה אם ע"א מעיד אתה ירשת נייר בו כתיב חוב אשר חייב ראובן לשמעון אביך ואני מעיד שהשטר נפרע בחיי אבוך או מעולם לא לוה בו וכדומה א"כ לפי דברי עד לא בא להוציא ממון מהיורש רק אומר מעולם לא זכית בזה ממון כי הוא נייר מצויר באותיות אבל אין בו לא ממון ולא שיעבוד ממון הכל שוא ושקר א"כ לא בא בעדותו על ממון רק אנו ניחוש דלמא העד משקר בעדותו כי חפץ להזיק להיורש או לעשות טובה להלוה שחייב לאביו של היורש א"כ הי' השכל גוזר מתוך שנאמן להפסיד לעצמו בהודאתו שמעולם לא הי' לו בזה ממון כך יהי' נאמן שגם לחבירו לא הי' בו מעולם ממון ויהי' נאמן כמו שהסופר נאמן שלא כתב האזכרות לשמן א"כ מעולם לא זכה בו בשכרו וכך לא זכה בו מעולם הבעה"ב זכות השווי' של הס"ת כשר ונאמן ה"ה אם יורשים מוציאים שט"ח ואחר אומר לא ירשתי בו ממון כי כאשר הי' עוד המוריש חי לא הי' הנייר שוה ממון יהי' נאמן שגם של שאר יורשים לא הי' בו בזה הנייר ירושה ולא בא בו ממון לידם קמ"ל הבעה"ת של עצמו יוכל להפסיד בעבורו אבל לא לחבירו דלמא יש קנוניא אבל בלא"ה נאמן מתוך שנאמן לעקור הממון על חלקו ה"ה לחבירו אבל הר"ן והריטב"א כתבו וז"ל שהאומר לחבירו אני ואתה חייבים לפלוני מנה אף שנאמן על עצמו אינו נאמן על חבירו עכ"ל דהוא בא להעיד על ממון שרוצה ששניהם ישלמו ממון שלו לפלוני אבל נידן של בעה"ת שאומר יורש אחד שאביו אמר לו בחייו שהשטר זה פרוע וא"כ לפי דבריו לא מעיד על ממון של יורש חבירו דנהפוך הוא שעוקר מעיקרו שגם היורש לא הי' לו בנייר זה ממון א"כ יהי' נאמן רק מכח קנוניא אינו נאמן ודוק ובנידן השאלה שהושאל מאתי שם בסי' ו' הי' ג"כ שהאשה אומרת שלא הי' בדעת בעלה ליתן שטר זה בתורת ממון כי הי' ממון מיואש מכבר וכדומה א"כ בחסדי ד' יפה דנתי וממילא יבין מעלתו נ"י להצדיק דברו בית מאיר אבל אין זה כעת מקום חובתי ובדבר החקירה מתורץ כמה סתירות וכעת א"א לקבץ הנפזרות ושמחתי שבא לי המקום לגלות ההבדל בב' אופנים בעדות ממון וד' יאיר עיני בתורתו לעולם ועד אמן ואמן דברי הד"ש:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה