שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ה · סימן מט
שאלה בבית חולאים מת חולה אחד וכאשר הופשטו בגדי לבן ממנו נמצא שהוא מהול אבל נמצא שתי וערב תלוי לו מעל צווארו וראשי בית חולאים אומרים אם היהודים ישלמו כל הוצאות אשר היה להם עליו יתנו אותו לחברא קדישא והם לא יקברו אותו בקברותיהם ושאלו הגבאים אם צריכים לפזר ממונם על מת ספק נכרי ספק ישראל או לא. תשובה לפום רהיטא עלה בדעתי דפטורים הגבאים מלפזר ממון להביא אותו מת לקבורת ישראל הגם דרוב אנשים הנמולים המה בני ישראל אבל עכ"פ נודע שגם ימצא מיעוט ערלים אשר נמולים בעבור מחלה גדולה אשר ימצאם על אותו אבר א"כ אין הולכים בממון אחר הרוב ותלינן שהוא מן מיעוט עכו"ם הנמולים ודוק. אמנם הא בורכא הא דאין הולכים בממון אחר הרוב היינו שיהא אדם מחויב ליתן ממון שלו לחבירו אבל כאן אין לחקור רק אם יש כאן מת אשר יצרך לגמ"ח וכיון שע"פ רוב הוא בר ישראל והוה מת מצוה שאין לו קוברין אשר כל ישראל מחוייבים לקברו וא"כ הם מפזרים רק על עצמן ומצותם לקיים המצוה אשר מוטל עליהם ובשליחות כל העדה עושים הגבאים המצוה ולא שייך כאן לומר אין הולכים בממון אחר הרוב דמתחלה אנו חוקרים דמכח רוב נמולים המה בני ישראל א"כ המת המונח הוא מת מצוה ומוטל על העדה לקברו ואח"כ כדי שיזכו במצוה הזה צריכים פיזור ממון ודוק. ואוסיף נופך הא דאין הולכים בממון אחר רוב היינו דחזקת ממון הוא בפי שנים חזקת קמייתא וחזקת תפיסה וע"י רוב יצרך ליתן שלו לחבירו אבל כאן מעות חברא קדישא כבר הופרש מיחידים לצורך חולים ומתים ואין כאן לחקור רק אם הגבאים מקיימים במעות צדקה מצוה של גמ"ח ושל אמת שאינו מצפה לתשלום גמול ואזלינן בתר רוב נמולים המה מזרע ישראל ויש בקבורתו מצוה והבן זה מאוד. ועלה בדעתו דאפשר לומר דכאן איתרע ליה רובא דרוב נמולים ישראלים אין להם על הצוואר שתי וערב ולזה תלוי מצווארו איתרע לי' רובא שהוא ממיעוט עכו"ם הנמולים דהרי צלמו מוכיח עליו יעו"ש בתב"ש סי' כ"ט. שוב התבוננתי דשאני בהאי דכתובות ברוב נשים בתולות נשאות יש להם קול או במים במוח אשר דן עליו התב"ש שם אמרי' דלו יהא שהיתה בתולה הוא ממיעוט שאין להם קול אמרי' בהיפך שהיא ממיעוט שאינם בתולות דבכל אופן היא ממיעוט ואיך נילך בתר רוב נשים בתולות נישאות הא לרוב נשים בתולות נישאות יש להם קול וא"כ תצטרך לומר שהיא ממיעוט שאין להם קול אמרי' בהיפך שהיא ממיעוט הנשואות שאינם בתולות וה"ה במים במוח אפי' אם נאמר שהיה המוח מוקף במים והיא כשירה יצאה מן רוב בהמות כשירות שאין להם מים במוח ונאמר שהיא ממיעוט כשירות שיש להם מים במוח נאמר מיד שהוא מן מיעוט טריפות דבכל אופן היא מן מיעוט אחד אבל כאן ממנ"פ אי השתי וערב יהי' הסימן שהוא עכו"ם א"כ נצרך לומר שהוא מן המיעוט עכו"ם הנמולים וא"כ אזלינן בתר רוב שהוא ישראלים דאי אפשר לומר הגם דהוא ישראל יש בו עכ"פ ריעותא זה אי אפשר אם הוא ישראל גמור וסיבה היה שתלוי' לו השתי וערב מצווארו אין כאן ריעותא כלל ואם ניחוש שמא המיר דתו ונעשה מודה בע"ז א"כ לא נשאר ישראל כשר כמו שם שחקרי' שהיא בתולה ואעפ"כ נא היה לה קול או שהבהמה כשרה ואעפ"כ היה לה מים במוח דכאן ממנ"פ או שהוא ישראל כשר ואין ריעותא כלל או שהוא מומר או עכו"ם ואזלי' בתר רוב נמולים הם יהודים כשרים. ועלה בדעתי לחקור הלא עתה הצלם תלויה בצווארו ונימא הגם דהיה לו פעם אחת חזקת וישראל דרוב הנמולים המה ישראלים והיה לו חזקת קמייתא בתולדה ניזיל בתר חזקה דהשתא שתלויה עליו דמות ע"ז וע"כ גם בחייו היה עובד ע"ז אשר השתחוה לצלמו ופטורים הח"ק מלקוברו. ואחר העיון ראיתי דלק"מ לו יהא דנימא דחזקה דהשתא עדיף מחזקה דמעיקרא היינו אם יש לפנינו לחקור בג' מינים כגון בבוגרת לפנינו דהיה חזקה קמייתא שלא היתה בוגרת בבוקר וחזקה דהשתא דהיא בוגרת לפנינו היום לעת ערב רק אנו מסופקים אם היתה בחצות היום בוגרת אז יש חקירה אי אזלינן בתר חזקה דהשתא ויכריע אשר מוחזק לפנינו על למפרע בחצות היום או יכריע הבוקר על חצות היום או איש הזה היה חי לפני ג' שעות ובשעה ג' היה בבטח מת ואנו מסופקים על שעה ב' אם היה מת יש ספק אי יכריע השעה הג' על השעה ב' או יכריע השעה א' על שעה ב' כגון במפקח על הגל וכדומה במחט או בחטה הנמצא בעיסה או בחביות עיין מג"א סי' תס"ז אבל כאן כעת הוא מת ופטור מכל המצות ומכל העבירות דכתיב במתים חפשי ויש ספק אי היה מודה בע"ז בחייו איך נימא מדתלוי לו על צווארו צלם ניזל בתר חזקה דהשתא הלא מה שעליו צלם אחרי מותו לא פועל מאומה וליכא חזקה דהשתא כלל וא"כ איפוא בודאי חזקה דמעיקרא מכריע דנימא שלא נולד כלל חזקה דהשתא וכמו אם נראה שנשבר גף או רגל העוף אחרי השחיטה דלא נימא חזקה דהשתא יכריע על חזקת המות דמעיקרא דהא מה שנשבר אחרי המות לא פועל מאומה וכל חזקה דהשתא אם עכ"פ עכשיו יש בו כח כמו בבוגרת או במת או בחטה והבן כי נכון בעזה"י. ואוסיף נופך דלא שייך לחקור דנימא כאן נמצא כאן היה מכבר דהיה מימר עצמו בחייו ברצון דאונס לא שכיחא וע"כ דהיה משומד בעודנו חי זה אינו דלא שייך לומר כאן נמצא דהא על זה אנו דנין אם נמצא כאן כלל דהא במתים חפשי ולא דמי למה שכתוב במשמרת הבית אם נמצא סכין טוב בין סכינים רעים ומומר לתאבון שחט דאמרי' כאן נמצא הסכין טוב וכאן הוה דשאני התם דמצאנו סכין טוב ואמרינן דהיה כאן מזמן רוב וכדומה וכן כאן נמצא החטה החמוצה כאן היתה אבל אם נמצא צלם על צוואר מת לא נמצא בו מאומה דנימא מדנמצא צלם על גוף קרוץ חומר היה צלם על אדם חי ומחויב במצות ודוק והארכתי בזה במקום אחר וכללתי כאן נמצאו וכאן היו צריך מתחלה לחקור מה שנמצא בזמן זה שהוא נמצא ואח"כ צריך לחקור אם זה שמצאנו כעת כבר היה מלפנים או עכשיו נתהוה הדבר אשר נמצא לפנינו אבל עכ"פ צריך להיות בו הכח או המעלה או החסרון אשר אותה אנו מבקשים. אבל אין לחקור דלו יהא דרוב נמולים המה בתולדה בני ישראל ורוב אשר על צווארם תלוי צלם המה המירו דתם והוה רוב כנגד רוב ונעשה ספק ספיקא דאורייתא לחומרא דקבורת מת מצוה הוה דאורייתא עיין מגילה דף ג' וברכות דף י"ט זה אינו הגם לשיטת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא היינו שלא לעשות מעשה בספק איסור שלא לאכול ספק נבילה וטריפה או שלא לבעול ערוה או ספק נידה או ספק חייבי לאוין כמו ספק ממזר שהתורה התירה שמותר לבעול בת ישראל ובשאר איסורין אסור לעשות מעשה ספק איסור אבל לכ"ע אין אדם מחויב לעשות מעשה מצוה חוץ אם הוא עליו חזקת חיוב דאז הוה ספק אם יצא כבר מחיובו וגם אם יעשה שנית יצא בודאי מחיובו אבל כאן דיש ספק אם בא על בני ישראל חיוב מת מצוה כלל דפן הוא נכרי או משומד מהכ"ת שיהי' מחויבים לקבור לעשות מעשה אם יש ספק אם יהא במעשה הנ"ל ספק מצוה אז אפילו מדרבנן פטור בכה"ג הארכתי בזה במקום אחר. ואוסיף עוד אפי' אם נימא דמחוייבים בני ישראל לקבור מספק אם נמצא מת ספק ישראל או ספק נכרי או משומד היינו גוף הקבורה לקבור אותו בקרקע אבל לעשות לו תכריכין וארון וכדומה בודאי פטורין כי אין זה בכלל מצות קבורת מת מצוה שהוא רק כבוד עיין מדרש קהלת הוא דווקא אם המת הוא בבטח עבד ד' אבל ספק או משומד מהכ"ת ינהגו בו כבוד ואין לדמות זה לספק אם בירך בהמ"ז או ספק אם קרא קיש כיון שמחויב לקרות מדאורייתא צריך לקרותו אף מדרבנן וכן בחמץ כיון שצריך לבטל מספק צריך גם לבדוק עיין במג"א דשאני התם דהוה הנוסף על חיוב התורה כמובן אבל באמת אין כאן ריעותא ואזלי' בתר רוב נמולים המה בני ישראל וא"כ צריכין הח"ק לקבור אותו בארון ותכריכין כנהוג בקבורת איש ישראל ודוק. ולא עוד נראה לי דצריכין הח"ק לקבור אותו בתוך בית הקברות במקום שקוברין שאר ארחי פרחי ולא מן הצד ולא חיישי' שמא קוברים רשע אצל צדיק דהלא אנו מחליטים מכח רוב נמולים דהוא נולד מבת ישראל וא"כ אוקמי' אותו אחזקת כשרות חזקה דאורייתא מכח רובא רוב ישראלים כשירים המה וכל זמן שחי לא נודע עליו מעשה עבירה ומה שתלויה על צווארו דמות ע"ז הוא נמצא אחר מותו ולא נחשב לריעותא כלל דעכשיו הוא מת חפשי מכל המצות ולא פועל לריעותא דנימא ניזל בתר חזקה דהשתא וא"כ נשאר חזקה דמעיקרא והגם דלא ידע אם היה צדיק אבל גם כן לא ידענו אם היה רשע והכלל הוא דאין קוברין רשע אצל צדיק אבל כל זמן שלא ידענו שהוא רשע קוברים אותו אצל כל הכשרים בישראל ודוק. וגם נראה לי אפילו בדור הזה שרבו מאוד קלי הדעת שעוברים לתאותם עבירות חמורות כקלות בלי מספר בכל זאת עין בעין נראה שלא ימירו דת ישראל ח"י אפילו אם ימיר דת ישראל בעבור אשה או כבוד וגדולה בכל זאת אינם דובקים בע"ז חלילה שיהי' לו בסתר צלם תלוי מעל צווארו וא"כ זה שהוה תלוי לו צלם מעל צווארו צריך להיות יוצא משני רובות רוב נמולים לא ימירו דתם ורוב אשר ימירו דתם אינם דבוקים להיות להם צלם תלוי על צווארם וא"כ מהכ"ת שזה המת היה ממיעוטא דמיעוטא ע"כ אנו אומרים שאחד ממשמשי בית חולאים תלה לו צלם הנ"ל כדי שבני ישראל לא יוכלו לבוא בערכאות ליתן להם המת חנם אין כסף לולא ברצוי כסף יאמרו שהוא ישראל שנשתמד וא"כ באמת מחויבים הח"ק לפזר ממון אם ידם משגת להוביל את מת ישראל לקבורת ישראל כדת הנהוג בעדת ישראל ודוק. היוצא מזה מחויבים בני הח"ק לעשות כפי יכלתם הן בגופם הן בממונם להשתדל להביא אותו לקבורת ישראל כנהוג בכל אורחי פרחי רק יזהרו לקבור אותו בארון שלם פן יהיה נודע שהוא ח"ו היה משומד שיוכלו להוציאו משם אם יתבעו עכו"ם או הם בעצמם יוציאם שלא יהיה נקבר רשע אצל צדיק ויקברו אותו מן הצד שלא יהיה גורלו בגורל עבדי ד' ודוק. וחפשתי באוצר התשובה של אדמ"ו חת"ס ז"ל ומצאתי ביו"ד סי' שמ"א שנשאל על כעין זה ואשר יש לי בדבריו הרהורי תורה אסדר על האותיות בעז"ה (א) אשר חקר אדמ"ו ז"ל בד"ה תשובה דלא שכיח שיתלה לו תועבה על צווארו והו"ל כסימני כלים שאין דרכם להשאיל דסמכי' עלי' אפילו בהיתר אשת איש עכ"ד לדעתי בעגונא סומכין על סימני כלים שאינם עשוים להשאיל אם ידענו עכ"פ שבעל האשה עגונא הי' עליו או בידו אותן כלים כשפרש מביתו רק שניחוש שמא השאילן לאחרים אז אמרי' שהמה כלים שאין דרך להשאילן וידענו שהיו כלים הנ"ל עליו או בידו כאשר פרש מביתו וע"כ המת ההוא הוא בעל האשה הזאת אבל אם ידענו שהיה לבעל האשה הזאת כלי זה אבל לא ידענו אם היה הכלי עליו או בידו כאשר פרש מביתו שנחליט שידענו שלבעל האשה הזאת היה כלי זה ע"כ זה מת הנמצא הוא בעל האשה הזאת זה לא נחליט להתיר עיגונא דדי אם ידענו דבעל האשה הזאת לקח מביתו גם כלים שאינם עשוים להשאיל דנחליט מכח הכלים הנ"ל אשר הי' עליו כאשר הלך מביתו וגם עכשיו נמצאו עליו ע"כ הוא בעל האשה הזאת דאין דרך להשאילם א"כ היו הבגדים עליו מעיקרא וגם עכשיו המה עליו אבל אם לא ידענו שהלך מביתו עם הכלים הנ"ל לא נחליט מכח הכלי שידענו שהבגד היה של ראובן בעל האשה הזאת א"כ ע"כ האי מת הוא בעל האשה דאז היה סימני כלים מכריעים שני דברים דע"כ בעל הכלי לבש הבגד או נטלו בידו ואח"כ נחליט דע"כ מי שהכלי עליו הוא בעל האשה הזאת וה"ה כאן איך נחליט מכח התועבה התלויה בצווארו שהוא עכו"ם או ישראל מומר א"כ הכלי יכריע על האיש כנלענ"ד (ב) אשר חקר אדמ"ו ז"ל דנימא כאן נמצא וכאן היה מאז וע"כ דהמיר דתו בחייו הדבר ופלא בעיני הלא כאן נמצא הוא על גוף בשר מת גוף בנא נפש ואיך נאמר כאן היה על נפש אדם חי בשלומא אם נחקור על מה שנמצא עכשיו במקום זה כבר הוה כן במקום זה אם נמצא מת בבוקר נאמר שכבר היה בלילה מת במקום זה אבל ממה שנמצא על מת לא נחליט על חי שכבר נשתנה מן חי למת ודוק (ג) אשר העיר אדמ"ו ז"ל באות א' הגם דרוב הנמצאים תועבה על צווארם המה המירו דתם מ"מ גרע מרוב חברים מעשרים דאינו מוציא מידי ודאי טבל וה"ה הכא אינו מוציא רוב כזה מאשר היה ודאי ישראל עי"ש לדעתי לעשות מעשה לאכול מן התבואה שהיתה ודאי טבל אין הרוב פועל לעשות מעשה להקל אבל כאן הוא בהיפך שיהי' בני ישראל שב ואל תעשה שע"י הוכחה שנמצא תועבה על בשרו אמרי' דהוה ברוב ליתן אות שהמיר דתו וא"כ יהיו בני ישראל שב ואל תעשה ודו"ק (ד) ואשר העיר אדמ"ו באות ב' לחלק מע"ז דף נ"ד דאימר ישראל פלח ליה דבכל הני איכא אחד דפלח ברצון וה"ה כאן והשיב אדמ"ו ז"ל דדומה לב' כיתי עידים דמוקמי' כל כת בפני עצמה בחזקת כשרות וה"ה הכא הגם דבודאי איכא הממירים מכ"מ כל אחד מוקמי' בחזקת כשרות יע"ש לכאורה יש להשיב דשני כיתות עדים עומדים חי לפנינו וכל כת טוענת שהוא כשירה לכן אוקמי' כל כת על חזקת קמייתא ולא נפסלו מספיקא דבכל ספק אזלי' בתר חזקת קמייתא אבל דהגוף הוא מת ולא מדבר מאומה להודיעך שהוא ישראל כשר רק עין בעון נראה שהי' ישראל דהא נמול א"כ אנו נאמר דדילמא הוא המיר עצמו דהא בודאי איכא נמולים שהמירו דתם אשר איתרע בהם אות ההוא שנמולים וה"ה זה הגוף הי' מן המומרים שנשמדו ר"ל רק בלא"ה נכון אמרי אדמ"ו ז"ל שם בע"ז אין אנו דנין על גוף ידוע אבל כאן צריכין אנו לדון על גוף ידוע עיין תוס' שבועות דף מ"ו ע"ב בד"ה וספרא דאגדתא וז"ל דהתם לא קאמר שהוא גנבו אלא אומר שהגנבים גנבום וכמה גנבים איכא בעלמא עכ"ל של כאן ושם בע"ז אומרים דבודאי אחד פלח אבל לא דנין על גוף ידוע אשר דנין עליו וה"ה כאן מהכ"ת נימא דהוא הוה מן המומרים ודוק (ה) מה שחקר אדמ"ו ז"ל דחזקה דהשתא לא הוי רק בקדושין לחומרא יע"ש בד"ה ועל כבר גליתי מחשבותי בד"ה ואחר העיון דליכא כאן חזקה דהשתא כלל דחזקה דמעיקרא עוקר חזקה דהשתא ובש"ס ופוסקים חקרו אם יש חזקה דמעיקרא ויש חזקה דהשתא ואנו חוקרים על הזמן האמצעי אי נלך בתר חזקה דמקודם או חזקה דעתה אבל כאן חזקה דמעיקרא עוקר דלא נעשה השתא ריעותא כלל ודוק (ו) גם מה שחקר אדמ"ו ז"ל באות ג' בד"ה לו שנימא ספק דאורייתא לחומרא כבר העירותי דמכח ספיקא אם נתחייב לעשות מצוה ספק דאורייתא לקולא שיהי' שב ואל תעשה ועיין בפ"י ברכות דף י"ב ודוק. (ז) ראיתי שם בד"ה ועוד כאן מאן לימא לן שחקר אדמ"ו ז"ל חקירה גדולה מאן לימא לן שליכא מצוה לקבור מומר שמת הלא בהרוגי בית דין היו גם עע"ז ומשם כתב שיש מצות קבורה של כי קבור תקברנו יע"ש ולדעתי יפלא דברי פי קדשו אדמ"ו ז"ל דשאני התם דהב"ד דן הוא למיתה על עונו רק לא נגמר כפרתו עד שיבוא לארץ ויקבר בבית הקברות של הב"ד ובזה הקבורה נגמר כפרתו וא"כ הוה הקבורה חנק מעונשו עיין בסנהדרין דף מ"ז ע"ב אבל רשע מומר לע"ז המת על מטתו בלי תשובה וגם לא נשפך דמו ארצה לכפר על עונו א"כ במה נחשב הוא ככלב מת ולמה יהי' חיוב על ב"ד ישראל לקבור יהי' כדומן על פני השדה או יקבר על ידי עכו"ם ועיין בסנהדרין דף מ"ז ההבדל בין מת מתוך רשעו או נהרג מתוך רשעו ודוק. ומה שנתקשה אדמ"ו ז"ל שם בד"ה ונ"ל אי מומר לא צריך קבורה א"כ למה לי קרא בעמיו אם פרשו אבותיו מדרכי הציבור לא יטמא תיפוק לי' דכהן אינו מטמא אלא לצורך קבורה וכמו שהקשה המג"א אי אין מצוה לקבור נפלים למה לי קרא דלא יטמא לנפלים אלא ע"כ דיש חיוב לקבור מומר יע"ש ולדעתי נראה לי דאנו קרא הוה בס"ד דמיתה מכפרת שמת מתוך רשעו ג"כ הו"ל כפרה ואז יהי' מצוה לקוברו וממילא הוה הדין שיטמא לו וגילתה התורה אם אינו עושה מעשה עמיו לא יטמא אם מת מתוך רשעו אינו מכפר עליו מיתתו וממילא לא יטמא הכהן אליו יען דאינו מחויב בקבורתו ודוק (ח) עוד חקר אדמ"ו ז"ל בד"ה אך שאין לקוברו בין ישראלים דהלכה למשה מסיני דאין קוברין רשע אצל צדיק ופשוט דהלכה בספיקא להחמיר יע"ש לא ידעתי מאין זה הוא פשוט דיש הרבה פוסקים דסוברים אם אין הל"מ בא לפרש הקרא כגון וזבחת דביאור הלכה מסיני מה נקרא זביחה דאז הוה ספק להחמיר אבל אם הל"מ בא לחדש דבר הוה ספק להקל ועיין בפרי מגדים בפתיחת להלכות שחיטה וא"כ פשיטא דכאן בדין הלכה דאין קוברין רשע אצל צדיק ספק להקל ועיין בפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה וא"כ לא הוה ספק השקול דע"פ רוב גדול לא המיר דתו ונשאר על חזקת קמייתא שנולד ישראל נימול כישראל ומהכ"ת לקרוא אותו רשע שלא לקברו בין ישראל הכשרים שמתו דחזקה קמייתא חזקת כשרות מכריע דלא נקרא רשע וק"ל הן כל אלה ראתה עיני להגדיל תורה ושפת יתר לומר דבטלה דעתי נגד אדמ"ו רבן של ישראל ולא מנעתי לגלות דעתי לפני יודעי דת ודין דברי הכותב באהבת התורה בעזרת השם יתעלה: