אור ברסלב
שות מחנה חיים ה › סימן מז

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ה · סימן מז

סימן מו

להנ"ל ואשר שאלת יש לי קו' גדולה ביבמות קי"ד הקשה גמרא מתינוק יונק והנה חצי שיעור במקום שא"א לבוא לשיעור כבר כתב הצל"ח שמותר מכ"ש ליתן לתינוק ח"ש ובכריתות י"ג מבואר שא"א או ספק לינק רביעית בכדא"פ ורא"ה פ' שמיני כתב בפירוש שיעור שתי' חלב עמא רביעית וא"כ מה מקשה מתינוק ודל"ב. תשובה אהובי אחי נ"י הודעתני כי גדולים נתקשו בה ויפלא בעיני מאד הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאות הל' י"ב כתב וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפי' תאמר שינק רביעית איפשר שיש מתחילה ועד סוף יתר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת עכ"ל הרי שביאר שכל איסור שתיית משקין טמאים טמא הוא גזירה מדרבנן כמבואר בהל' יוד א"כ בתינוק שיש ספק אם ינק רביעית בכדא"פ לא גזרו עליו טומאה אבל כאן ביונק שקץ דהוא איסור דאורייתא אם יהי' הדין קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו איך שייך לומר יונק תינק והולך וכו' ואין חוששין ליונק שקץ כתב רש"י וז"ל כלומר דבר המשוקץ ונאסר עכ"ל קשה למה אין חוששין דלמא יונק רביעית בתוך כדא"פ ועכ"פ ניחוש עליו לראות פן ואולי אינו שומט הדד עד ששותה רביעית בכדא"פ הלא הוא ספק דאורייתא. וכי תאמר דהוה ספק ספיקא אם שותה רביעית ואת"ל דשותה רביעית דלמא הוה יתר בכדי א"פ קשה הכי שייך לומר אין חוששין אם יש ספק עכ"פ דלמא אוכל שיעור אפי' בכדי אכילת פרס דסוף כל סוף יש ספק אם הקטן אוכל נבילות בכשיעור דספק אחד הוא אפשר דישתה כשיעור בתוך אכילת פרס ומצווין להפריש ודוק. ולא עוד הלא הך אין חוששים משום יונק שקץ ע"כ משמע דמשכחת שיהי' החשש יונק שקץ כמו שאמרו בפסחים אין חוששין שמא גררה חולדה דהא באמת משכחת דיגרור החולדה ואם כאן לא משכחת דישתה בכדא"פ כשיעור א"כ לא משכחת דניחוש על יונק בשקץ וכי תימא דמשכחת לה שיונק בכא"פ כשיעור רק מכח ספק ספיקא דלמא לא ישתה כשיעור ואת"ל ישתה דלמא יותר מזמן כדא"פ א"כ קשה באמת למה לא ניחוש הלא סוף כל סוף הוא חד ספק שמא ישתה כשיעור בכדא"פ דשם אין חוששין בחמץ דלא ידעי' אם גררה ואת"ל גררה דלמא אכלה אבל כאן חזינן דיונק מהכ"ת לא לחוש שמא ישתה כשיעור בכדא"פ ודוק. ועוד דאמר יונק תינוק והולך מנכרית ובהמה טמאה תיבת והולך הוה כשפת יתר אלא דאשמעי' הגם דחזינן שאוחז בדד ויונק והולך בלי הפסק אעפ"כ אין חוששין ואם אנו רואים יונק והולך בלי הרף שם בודאי הוא שותה השיעור בכדא"פ שם במשקים טמאים לא גזרו מתחילה על הולד כי הלכו חכמים אחרי רוב תינוקות ולא גזרו טומאה אבל כאן מי מתיר בכה"ג האיסור של קטן אוכל נבילות שמצווין להפרישו ודוק. והעיקר הדמיון לדברי הצל"ח לא ישר בעיני, הצל"ח חידש אם נפסק שם האיסור מן החפץ כגון בסוף פסח ויוכ"פ וסוף שבת ונזיר אבל כאן הגם שאכל הולד לא יבוא לצירוף אבל עכ"פ אצל כל האדם חזי לצרופי ואטו חלוש אשר לא יוכל לבלוע בכדא"פ כשיעור יהי' מותר חצי שיעור הלא עכ"פ אם יונק התינוק כשיעור עבר הגדול על האיסור ודוק. ולדעתי נ"ל לחלק דיש חילוק בין אם הולד יונק משדי אשה שם אין החלב כנוס ונוזל לתוך פיו של תינוק כמו בבהמה שהחלב כנוס ומקום הדד אין מן הצד כמו באשה א"כ בבהמה כאשר מתחיל לינק בא בשפע רב ועיין חולין בסוגי' דכחל ודוק. וגם בסברה אני חולק בשלמא בגדול פטרו התורה מעונש אם שהה יותר מכדא"פ שלא נהנה בבת אחת דגדול דיכול לאכול באכילת פרס אז ביותר מכדא"פ לא נהנה כדרך אכילה אבל בקטן הלא טבעו לשתות כך א"כ נהנה בדרך אכילתו ומהכ"ת שגדול לא יפריש אותו אם שותה שיעור איסור בכדרך אכילתו הלא אין אנו דנין להאיש על גוף אכילה רק התורה הזהירה אם קטן אוכל נבילות מה שהוא אצלו דרך אכילה צריך להפרישו אבל שם בטומאה בפחות מרביעית בכדי אכילת פרס לא גזרו טומאה שלא שייך שמא יאכל תרומה ודוק. ובזה יש לי לדון על הכפות תמרים יומא דף פ' שהביא שגדולי דור מסופקים אם לא צריך לברך ברכה אחרונה על שתיית הקאוע הגם שמחמת חמימות המשקה אינו שותה רביעית בכדי א"פ דדרך שתיה בכך והשיג הכפ"ת מגמ' ומרמב"ם ספ"ח דאבות הטומאה דא"כ יהי' התינוק טמא דהא דרך שתייתו בכך יעו"ש ולפמ"ש הלא שם הכל גזירה דרבנן שמשקה טמאה יטמא משום ספק טומאה באכילת תרומה בפיו ולכן לא גזרו חכמים בתינוק אבל בשתיית הקאוע אפשר דרך שתייתו אינו מפסיק הצירוף דרך הנאת שתיית הקאוע שיפסוק וירגיש מכל בליעה הנאת חימום חדש, ומה שהשיג מכותח הבבלי ושכר המדי נימא דרך הנאתו בכך פלא בעיני דשמא מפסיק בהנאה אחרת ואיך יצרף אם הפסיק דבר אחר אבל בקאוע אינו מפסיק דהפסקה צורך הנאות שתיית הקאוע כמו בשבת שעומד לפוש יעו"ש וכן בתינוק יונק מצרפים דדרך אכילתו בכך רק שבטומאת משקים לא גזרו ודוק גם זה שהביא מלולב הגזול מרחיקים מצואת הקטן שאכל כזית דגן יעו"ש פלא הלא שם הוה דבר טבע אם אכל פ"א כזית דגן בתוך שיוכל גדול לאכול כא"פ כזית אז בני מעיו מסריחים כל מאכל שיבוא לתוכו ואם לא אוכל בכשיעור אין בני מעיו מסריחים מאכל ועיין בט"ז סי' פ"א ס"ק א' ודוק ועיין במ"ל פ"ג מהל' ברכות שכתב ג"כ דברי כפ"ת ובכל זאת לא מנעתי מלהודיע דעתי. ואגב אודיעך אשר חקרתי בענין הנ"ל עיין זבחים דף פ"ח ע"א אין מקדשים אלא שלימין אר"י לא שנו אלא שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' פסולי מוקדשים ורש"י שם כתוב בד"ה אלא שאין דעתו להשלים וז"ל ולהוסיף עד כשיעור עכ"ל. ולפ"ז אני אומר בברכת הקאוע שמותר להוסיף לשתות עד כשיעור וראוי' להוסיף לשתות כשיעור ברכה אחרונה ודעתו להשלים עד כשיעור דהא הכוס מלא בידו וחפץ לשתות הכל א"כ מהני דרכו בכך לשתות מעט מעט ומברך ברכה אחרונה אבל בשתיית איסורים ואכילת אסורים כגון כותח הבבלי ושכר המדי שאסור לאכול חמץ א"כ אינו עומד להוסיף א"כ לא הוה צירוף א"כ יש הבדל בין שותה מים צוננים דעתיד לשתות עוד ובין דשותה ביוכ"פ דלא עומד לשתות עוד אבל בברכת ד' כוסות ובשותה כוס קידוש וברכות המזון וקצרתי דהא בודאי מי שאכל חצי שיעור איסור אין דעתו להוסיף כשיעור להיות חייב כרת לכן לא אמרי' צירוף ביתר מכדא"פ דהא אין דעתו להשלים וגם לא קשה מקטן שאכל כזית דגן דשם לא שייך לומר עתיד להשלים דלא יאכל כעת עד למחר אשר כבר נתעכל המזון שבמעיו. וא"כ ביונק תינוק דעתיד להשלים עד כדי שבעו כפי אשר יצמא התינוק א"כ מצרפים ואין ב"ד מצווין להפרישו הוה כאן כעתיד להשלים ומצרפים אבל שם בטומאת משקים כיון בגדול לא שייך גזירה ביתר מכדא"פ לא גזרו בילד בתינוק היונק ודוק ויש לי בחקירה הנ"ל בעתיד להשלים כמה הערות להבדיל בין אכילת ושתיית איסור ובין אכילת ושתיית מצות ועיין במג"א סי' ר"י אבל מרוב חולשת גופי פה שביתת קולמסי אחיך הדש"ת:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה