אור ברסלב
שות מחנה חיים ה › סימן כו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ה · סימן כו

סימן כה

שלום וכל טוב להרבני הקצין הרב המאור לממשלת התורה מורג חרוץ בעל פיפיות כבוד מחותני מהו' ר' אלי' שענקעל נ"י. אודות הקו' אשר הציע לפני בש"ע סו' רנ"ו שכ' מי שנשבע שלא לאכול ז' ימים הוה שבועות שוא והביא מעלתו נ"י קו' שהקשה הגאון רע"א לחתנו אדמ"ו מהרמ"ס ז"ל שאפי' אם גם בשבועה אסור חצי שיעור מטעם חזי לאצטרופי עכ"פ כאשר יגיע להיות מסוכן יאכל חצי שיעור והשבועה שלו קיימת שלא יאכל שיעור וצע"ג והביא תי' בשם אדמ"ו ז"ל יען שאמר שלא אוכל ז' ימים הוה גם הפי' שאפי' שבצירוף ז' ימים לא יעשה אכילה דשבועתו כולל שנא לאכול כזית בפ"א וגם שנא יאכל בז' ימים מה דהוה שיעור אכילה ובשני חצי שיעור עובר ג"כ שבועתו עכ"ד והקשה מעלתו נ"י על תי' אדמ"ו ז"ל א"כ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח הוה ג"כ כולל שלא לאכול כזית בפ"א וגם שלא יעשה אכילה בכל לילה ההוא ובזה שנשבע שלא לאכול חצי שיעור קודם חצות וחצי שיעור אחר חצות בהפסקת כדי אכילת פרס לא הוה נשבע נבטל את המצוה דאכילת מצוה צריך להיות בתוך כדי אכילת פרס ויש עוד שבועה שלא לאכול כזית בפ"א בזה הוה נשבע לבעל את המצוה והוה כולל והלא מבואר בתוס' בשם ירושלמי בשבועות דאם אמר שלא לאכול מצה בליל פסח הוה נשבע לבטל את המצוה וביקש ממני יען שאני תלמיד של אדמ"ו חת"ס ז"ל לתרץ הקו' החמורה על דבריו עכ"ד. ונלע"ד לתרץ קו' מעלתו נ"י הרמב"ם פ"א משבועות הל' ז' כ' וז"ל רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כיצד כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופים או שלא יטעום כלום ז' ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. נ"ל דווקא אם נשבע שלא אטעום דאז נכלל אפי' טעימא בעלמא דהוה אפי' חצי שיעור אז הוה שבועת שוא אבל אם נשבע שלא אוכל לא אשתה אז הוה כאילו פי' דדווקא כזית לא יאכל ורביעית לא ישתה אבל פחות מזה יטעום הן במאכל והן במשקה דכלל גדול אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומפרשים לשונו כדי שלא יהי' לבטלה עיין כתובות דף נ"ט הגם דרבנן פליגי דאדם מוציא דבריו לבטלה ואפי' אי אמרי' דעושה אפי' מעשה לבטלה ה"מ אם אין בדבורו או במעשה לבטלה איסור אבל אם יהי' לבטלה וגם יהי' איסור פשיטא דמכח חזקת כשרות אמרי' שאין מוציא דבורו לבטלה ולהיות איסור בודאי מבקש באופן שלא יהי' לבטלה ולא יהי' איסור וזה ברור בעזה"י א"כ אם אמר שלא אוכל ז' ימים דיהי' שבועה לבטלה דאי אפשר לקיימו להיות בלא טעימה וגם ממילא יהי' שבועת שוא דהלא אין רשאי להמית את עצמו ופשיטא דנשבע רק שלא ואכל שיעור גדול אבל חצי שיעור התנה בפי' לאכול כמובן לכן דייק הרמב"ם וכתב וז"ל או שלא יטעום כלום ז' ימים רצופים עכ"ל כיון שהזכיר שאוסר על עצמו אפי' טעימה א"כ הוה שבועת שוא ודוק. וראה בפ"ה מה' שבועות הל' כ' שכתב וז"ל נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא אין אומרים יעיר זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא וישן ויאכל בכל עת שירצה עכ"ל הגם שהזכיר כאן שנשבע שלא יאכל אבל הוסיף תיבת כלום היינו שלא יאכל מאומה דאל"כ היה לו לכתוב רק שנשבע שלא ואכל אלא אז היה מותר לו לאכול חצי שיעור לכן נשבע שלא יאכל כלום אפי' חצי שיעור אבל אם לא אמר לא אוכל כלום אלא לא אוכל ז' ימים יכול השבועה להתקיים שיאכל חצי שיעור דהוה כאלו פי' שיאכל חצי שיעור ודוק. ואוסף נופך אי נשבע רק שלא לאכול ולא אמר שלא אטעום או שלא לאכול כלום א"כ נשאר סברת המג"א בסי' ר"י ס"ק ו' דאם יחפוץ לאכול יותר רק מונע עצמו משום שיעשה באכילתו איסור אז הוה בכלל מטעמת אין צריך ברכה אבל אם לא יחפץ לאכול יותר אז חייב אפי' על כל שהוא ברכה יעו"ש אפי' אם בולע הוה רק בכלל מטעמת רק בתענית צריך להיות טועם ופולט דאם יבליע לא יהי' בעינוי צום וכגון זה שמעתי מאדמ"ו מהרמ"ס ז"ל ביוכ"פ דכתיב תענו את נפשותיכם אז משיאכל חצי שיעור הגם דלא נתחייב כרת אבל נפשו לא תעונה ולא מקיים העשה של תענו את נפשותיכם דפח"ח וכן נ"ל בהבנת הרמב"ם שצריך להיות טועם ופולט ודוק. ועיין בכ"מ שם בשם הר"ן הגם אם יסתכן יוכל לאכול בכל זה לוקה דהו"ל כאלו נשבע להמית את עצמו והכ"מ כתב סברה דעכ"פ צריך לעבור על שבועתו דידע דצריך לאכול משום פקוח נפש ולולא דמסתפינא אמרתי דתורה אמרה וחי בהם ולא שומות בהם היינו איסורים דאסרה התורה לו אז מכח פקוח נפש הוא נאנס לעבור ופקוח נפש דוחה כל ל"ת שבתורה חוץ מע"ז וג"ע ושפיכות דמים או מכח דחוי כמו עשה דוחה ל"ת או מכח הותרה אבל מי שבשאט נפש מביא עצמו לידי סכנה כדי שיעבור התורה לא שייך בו שיהיה הודחה או הותרה דוגמא תוס' בעירובין דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת בעשה ע"י פשיעה והגם דמאכילין לו כדי להחיות אבל עכ"פ נחשב אכילתו לו לאיסור עד שנימא שעבר שבועתו וא"כ מלקין אותו מיד דהוה שבועת שוא דלא יכול לקיים שבועתו אלא צריך לעבור עליה באיסור ודוק. ואחרי שהקדמתי זה אמרתי להוסיף לו לפענ"ד כלל גדול אשר נוגע להציל בעזה"י בענין נשבע לבעל את המצוה משגגות גדולות ר"ל. ראשית הדבר כל נשבע לבטל את המצוה הוא דלא יוכל אדם לשבוע רק אם על ידי מוצא שפתיו אשר נשבע הן לעשות או שלא לעשות לא יתן מגרעת לדבר מצוה אשר נצטווה מפי ד' כי רק על דבר רשות יוכל לאסור איסר על נפשו בשבועה אבל לא כנגד אשר יצא מפי ד' כנודע. ונחזי אנן למשל מצות סוכה היא נתונה מפי ד' לישב ז' ימים בסוכה אז מצוה הנ"ל תלוי בשני חלקים (א) שיצא אדם מדירת קבע ונכנס בדירת ארעי אשר סוכה שמה ולא בית אשר היא דירת קבע (ב) שאותו דירת ארעי צריך להיות עכ"פ שני דפנות ודופן שלישי טפח וכדומה א"כ מי שנשבע שלא יכנס מן ט"ו תשרי עד כ"ג תשרי בדירת ארעי אשר סוכה שמה הוא נשבע לבטל את המצוה דתורה אמרה דצריך לישב בה בעת ההיא ובזה שהוא נשבע שלא לישב בדירת ארעי עקר שורש קיום המצוה בכלל שהוא חלק (א) מן המצוה וכן מי שנשבע שלא לישב בדירת קבע באותן ז' ימים אלא בדירת ארעי אם יש רק שני דפנות וחצי טפח הוא מבטל ג"כ בשבועתו חלק (ב) ממ"ע דכיון שנשבע דלא נכנס אלא בסוכה של שני דפנות וחצי טפח נכלל בו שלא ישב בסוכה שני דפנות וטפח דאי אפשר לישב בסוכה של שני דפנות וטפח אם נשבע שלא לכנוס אלא אם יש לה רק שני דפנות וחצי טפח וא"כ יש ק"ו ומה מי שנשבע לבעל חלק ב' מן המצוה אשר פי ד' קבעו לקיים מצות סוכה תלי' שיהיה לה שני דפנות וטפח והוא נשבע שלא לישב אלא בסוכה של שתי דפנות וחצי טפח הוא נשבע לבטל את המצוה דהא נשבע שלא לישב בסוכה שיוכל לצאת בה מצות ד' ק"ו אם הוסף חטא על פשע שלא לישב אפי' בסוכה כזו משתי דפנות וחצי טפח והוא נשבע לבטל את המצוה דהלא בכלל מאתים מנה והבן זה. ולפ"ז יראה מעלתו נ"י שלא הקשה כלום על אדמ"ו ז"ל כי מצות אכילת מצה יש בה שני חלקים (א) לאכול כזית מצה בליל ט"ו בחודש ניסן כמו ישיבת סוכה בליל ט"ו תשרי (ב) אופן אכילת כזית מצה בלילה הזה יהיה מתחילת האכילה עד סוף אכילה בתוך זמן כדי אכילת פרס ומי שנשבע שלא לאכול כזית מצה כלל בלילה הזאת ביטל חלק א' שורש המצוה ומי שנשבע שלא לאכול כזית בהנ"ל אלא שיהיה מתחילת האכילה עד סוף האכילה שני שעות זמניות ביטול ג"כ קיום מ"ע אשר קבע פי ד' כמובן ואטו אם הוסף חטא על פשע שלא רצה לאכול אפילו ביותר מכדי אכילת פרס מיגרע גרע דכיון דלא יאכל אפי' ביותר מכדי אכילת פרס מכ"ש שנכלל בו שבועה שלא יאכל הכזית בכא"פ והוה נשבע לבטל את המצוה אבל בנשבע שלא לאכול ז' ימים הוה כאלו נשבע מתחילה שלא לאכול בז' ימים כזית בפ"א ואח"כ נשבע שלא לאכול כזית אחד בכל ז' ימים ודוק. ואודות קו' הגאון רע"א ז"ל לא אכחד שבער אנכי להבין קו' הנ"ל כיון דגם בשבועה חצי שיעור אסור א"כ יודע האיש הנשבע שלא יכול לחיות ז' ימים בלי יניקת הגוף וגם יודע הדין מי שנשבע שלא לאכול אסרה לו התורה אפי' חצי שיעור וממילא גם חצי שיעור בכלל שבועתו דתורה גזרה שם אשר אוסר לאכול כזית אסור לאכול גם חצי זית משום חזי לאצטרופי א"כ הוה שבועתו להמית את עצמו כמבואר בר"ן הובא בכ"מ פ"ה מהל' שבועות והוה שבועות שוא וכי תימא דיכול לאכול חצי שיעור בפקוח נפש זה הוא זכות אשר יבוא לו אז אם יסתכן חס רחמנא עלי' להצילו בנפשו אפי' ע"י אכילת כזית איסור אבל כעת עתה בלי זכות מחדש לא הותר לו איסור אפי' חצי שיעור לשבועתו ללאו דלא יוכל לקיימה דהוי נשבע להמית את עצמו וגם זאת שאם יסתכן יהי' מותר לו לאכול אפי' כזית ומה דמאכילין לו חצי זית הוא מכח הדין דמאכילין לו קל קל תחלה אבל עכ"פ כמו הותר או הודחה כנגדו חצי שיעור הותר לו או הודח אפי' כזית ג"כ וא"כ או אפשר לו לעמוד בשבועתו דיהי' נאסר במה שאסר על נפשו ודוק. וגם נ"ל לתרץ קו' הגאון ז"ל בדברי מג"א סי' ר"י ס"ק ז' שכתב וז"ל מיהו אם כוונתו לאכול מעט אסור לאכול הרבה פעמים דהוה ליה אכילה מעלייתא עכ"ל מזה נגלה מי שחפץ לאכול הרבה רק מחלק הזמן שלא יצרפו בתוך אכילת פרס הוה נקרא אכילה מעלייתא וא"כ רום לענין איסורין לא נחשב אכילה אם מפסיק כדי זמן אכילת פרס ואסור רק מטעם חצי שיעור עיין במג"א סי' תרי"ב ס"ק א' היינו יען באיסור אינו עומד שיאכל הרבה פעמים חצי שיעור דנהפך הוא מסתמא לא יאכל עוד להוסיף לעבור איסור חצי שיעור ולא נחשב לאכילה ואפי' בחולה דמקילין לאכול עוד דמצפה שיתרפא ולא צריך עוד וביולדת אשר נדע שנצרך לאכול עוד ויהי' נחשב לאכילה שאני התם ממנ"פ הא אם אי אפשר בחצי שיעור גם בשיעור מותר אצלם והבן זה אבל כאן מי שנשבע הוא יודע שיצרך כמה פעמים ביום לאכול חצי שיעור ונחשב כאכילה חשובה וכי תימא לו יהי' שחשוב האכילה הא פקוח נפש דוחה הלא אותה אנו מבקשים הוא מוכרח לעבור שבועתו דכאן יש תרתי לריעותא דידענו שיהי' מוכרח לאכול כמה פעמים חצי שיעור ונחשב לאכילה וממילא הוה נשבע להמית את עצמו חוץ אם יעבור שבועתו ועיין במג"א סי' קס"ז ס"ק ז' דהאוכל כזית מוציא בבת אחת ועיין בדג"מ שם והוא הערה חדשה בעזה"י. ועל תי' אדמ"ו ז"ל קשה לי מאוד אם לא אמר בפי' שלא יטעום אפי' ח"כ מהכ"ת לפרש שנשבע אפי' על אכילה אחת בכל ז' ימי' ויהי' שבועתו שבועה לבטלה טוב שנפרש שלא נשבע אלא על שם אכילה בפ"א ולא יהי' השבועה לבטלה כמו שהארכתי למעלה חוץ אם נאמר שאי אפשר לפרש הלשון שאמר שבועה שלא אוכל ז' ימים היינו בכל ז' ימים אכילה אחת ג"כ יהי' אסור עליו והוא רחוק בעיני וק"ל. וראיתי שכתב בסוף מכתבו קו' בשם אביו הגאון נ"י למה יהי' נחשב לשבועת שוא אם נשבע שלא יאכל ז' ימים הלא בודאי נשבע על היתר ולא על איסור כמבואר בגמ' אכל נבילות וטריפות פטור וא"כ אם זה יבוא לפקוח נפש בודאי נותנים לו נבילות וטריפות דהוה קל כנגד חמור שבועה וא"כ יקיים שבועתו עכ"ד קו' אביו נ"י. ואני אומר חס מלהזכיר ליתן לו נבילות וטריפות שהמה איסורי תורה ושבועה הוא בדה מלבו עיין בסוגי' דשבועות דף כ"ד ויש על שבועתו היתר בשאלה ולנבילות אין היתר לאיסורו ועיין בגמ' חולין דף ק"א אר"א מאן לימא לן טומאת הגוף חמורה דלמא טומאת בשר חמורה דלית ליה טהרה במקוה יעו"ש והגם דטבל היה חמור כנגד נבילה הגם דיכול לתקנו היינו טבל הוא במיתה וגם אינו יכול לעקור האיסור אלא לתקנו אבל בשבועה יכול לעקור השבועה מעיקרה וגם לא הוה איסור של הקב"ה ועיין ר"ן נדרים דף י"ב יתפוס בדבר האסור אם התפיס בטבל וקצרתי הגם שהי' לי לפלפל הרבה דברי הטרוד הדש"ת. ואחר שגמרתי את האגרת נתן ד' לי בזה לתרץ קו' הגאון דבודאי פשוט גדול אם אפשר לו להתיר שבועתו לא נתיר לו בעבור פקוח נפשו לאכול באיסור מה שיוכל לאכול בהיתר אז בודאי צריך לשאול על שבועתו ויאכל היתר ולא איסור וזה פשוט גדול ועיין בפרשת דרכים בדרש דרך החיים שהקשה שנפרש תרומה ונבטל אותם יעו"ש. והנה הקשתי הא כיון דמלקין אותו ומאכילין אותו מיד ע"כ יש כאן ב"ד אשר מלקין אותו וקשה א"כ יתירו לו את השבועה ולמה מלקין לו שהוא שבועת שוא הא החכם עוקר נדר ושבועה מעיקרה ולא חייב מלקות וצע"ג. אמנם משבשתא היא אם יש מקום לנדר ושבועה לחול א"כ נפשו מאוסר בדברו ואם עובר מה שאסר על נפשו עבר איסר ע"י שמיחל דברו אז אמרה התורה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו כנודע אבל כאן כיון דנשבע להמית את עצמו שלא לאכול ז' ימים ולא חל דבריו לעשות איסר על נפשו אי אפשר להתיר לו דהא דבורו לא אסרו בדבר וכיון שדבורו לא פעל לאסור איסר על נפשו א"כ הוציא שם שמים לבטלה ולוקין אותו על שבועת שוא דהתרת חכם אי אפשר לעשות כאלו לא הזכיר שם שמים בשלומא בשאר כל הנשבע שפעל דברו לאסור איסר על נפשו א"כ לא הוציא שם שמים לבעלה ואחרים יוכלו למחול לו ויתירו לו מה שנאסר בו אבל כאן דלא נאסר בדבורו א"כ אין כאן דבר להתיר ולעשות חולין רק עבר על שבועת שוא ודוק בזה. וא"כ אני מחדש דבר חדש בעזה"י מי שאסר על נפשו ויודע שאי אפשר לקיים אלא צריך לשאול עליו הוציא ג"כ שם שמים לבעלה דהא אי אפשר לקיים שבועתו בשלומא בשאר שבועה הגם שנשאל אח"כ ע"י חרטה אבל עכ"פ בשעה שנשבע הי' ראוי' לקיים שבועתו ולא הי' הוצאת שם שמים לבטלה אעפ"י שאח"כ מתחרט ונשאל על שבועתו [כמו שאין עבירה אם אכל מבהמה בלי בדיקת ח"י טריפות ונמצא אח"כ טריפות שלא יקרה לאיש עון כי כתורה עשה] ה"ה מי ששואל אח"כ ע"י פתח חרטה לא הזכיר שם שמים לבעלה כי שבועתו פעל איסר ואח"כ כתורה עשה שהחכם עוקר האיסר אבל אם בשעת שבועה הוא יודע ברור כשמש שמוכרח לשאול על שבועתו אז אפי' אם ושאל אח"כ על שבועתו הוציא מיד בשעת שבועה שם שמים לבטלה דיודע שאי אפשר לקיים שבועתו רק התחכם בשבועתו להוציא שם שמים לבעלה וזה הוא שבועת שוא ודוק. ולפ"ז ממנ"פ לוקין אותו דהא עכ"פ צריך ליתן לו איסור חצי שיעור משום פקוח נפש וטרם שנאמר ליתן לו איסור נאמר כופין אותו שיתיר את שבועתו וכיון שעכ"ח צריך להתיר שבועתו א"כ נשבע לשוא ואיסור שבועת שוא אי אפשר להתחכם לעקור דעכ"פ הזכיר שם שמים לבטלה נמצא מכל פנים הוא חיוב מלקות משום שבועת שוא והבן זה בעזה"י. ומיושב ממילא קו' אביו הגאון נ"י דנוכל ליתן לו נבילות וטריפות שלא הי' בכלל שבועתו לק"מ דטרם ליתן לו נבילות וטריפות צריכים להתיר לו שבועתו וכיון שעכ"ח צריך להתיר שבועתו הוה שבועת שוא וחייב מלקות אקוה שהוא דבר עמוק ואמת בעזה"י:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה