שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ה · סימן כ
שלום רב לכל למודי ד' ובתוכם האברך הרבני המופלג מורג חרוץ העוסק בחקרי חרב בפי פפיות כמהו' ר' נפתלי האלבערטאהל נ"י בק"ק אולאנאב. מכתבו עם דברי שנוני תורה קבלתי ולא השבתי כי הלואי שאוכל להשיב בדבר הלכה כי בעוה"ר זה יותר משנה שלא אוכל להשיב שואל לדינא וכעת שתל"י עלה רפואה מעט בכל זאת אני כגבר אין איל וגם מה בצע להשיב על דברי חדושים הלא הקב"ה חדא בו ויען שביקש פעם שנית אשיב מעט אומר שלא יאמר כמה קשה הרב שלא להשיב בתורת ד' ואודיע הערות אשר לי על דברי הפלתי בעזה"י. ראיתי שנתקשה מעלתו נ"י על דברי פלתי סי' פ"ז ס"ק ד' שנתקשה איך חוקרים הפוסקים אי נטל"פ מותר בחמץ בפסח הא אפי' אפרו אסור דחמץ הוה מנקברים ותי' דהא בנקברים אפרן אסור הוא מדרבנן וא"כ בנטל"פ אזלי' בתר דין תורה והקשה מעלתו נ"י א"כ והי עכ"פ מדרבנן אסור וחידש באפרו הוא האיסור בעצמו משא"כ טע"כ אינו נוקה עליו וגם דשאני טעם הנפלט מכלי גרע וא"כ הבו דנא נוסיף אסור טעם הנפלט מכלי וגם נפגם עכ"ד בקיצר יפה העיר ויעיין בפלתי בעצמו שכתב וז"ל וא"כ נותן טעם לפגם בנתינת טעם אזלינן בתר דין תורה עכ"ל ועיין בפלתי סי' צ"ח בס"ק ב' בד"ה והנה העיקר והכלל יפה העיר בזה. ועתה אודיע אשר רמזתי בגליון פלתי שלי בסק"ד (א) מה שהעיר המחבר איך יהי' האפר בב"ח אסור הלא אי יבוא אלי' ויגלה שנסחט החלב מותר וא"כ איך יהי' אסור בנשרף דק לעפר ונלענ"ד לחקור בטעם הדבר בעזה"י הנה בישול בשר בחלב הוא מעצמו תועבה בעיני ד' דהא אפי' נפל בשר בחלב ונתבשל הוא אסור בהנאה או אפי' אם נתבשל ע"י עכו"ם או ע"י קטן ולא כמלאכת שבת דבא ע"י גברא בר חיוב זרע ישראל ועיין בפלתי סי' פ"ז ס"ק א' וכן נודע דכל אחד לחודא שרי הבשר לבדו היתר וכן החלב הוא היתר והגיעת שניהם יחד ע"י בישול הוא התיעוב בעיני ד' כמו כלאים שצמר לחודא שרי ופשתים לחודא שרי והתחברת ע"י אריגה ע"י עכו"ם או קטן או אפי' ממילא נעשה הבגד אסור בלבישה על ישראל אבל אם הוציא החוט פשתן מן הבגד שב כל אחד להתירו הראשון ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק ט"ו וכן הוא בב"ח אם נסחט החלב מן הבשר יעשו שניהם היתר כי בראשונה תועבה הוא החבור והקישור ואם נסחט ונפרד החיבור ועשה תיקון התועבה כמו בלאו דלא תגזול אשר ע"י הגזלן נעשה בהשבה תיקון הלאו אם הוא משיב אשר גזל כן בכלאים ובב"ח שאין התועבה תלוי' בגברא אלא אפי' נעשה ממילא הוה תועבה ה"ה הוה כן התיקון אפי' נפרד החוט או נסחט החלב ממילא נעשה תיקון התועבה כאסורו כן תיקונו כשם שתועבה בא ממילא כך תיקונו בא אפי' ממילא כמובן. אך כל זה אם נעשה פירוד עכ"פ אפי' ממילא הוה הפירוד תיקון התועבה אבל אם לא נסחט החלב מן הבשר רק לשון אש אכלם יחד הבשר עם החלב אבל התועבה לא נפרד זה מזה להיות חוזר להיתרם כבראשונה אז האפר אסור דהוא אפר תועבה דכל זמן שהי' עליהם שם בשר וחלב הי' תועבה ובשעה שנעשו אפר לא הי' עוד עליהם שם בשר וחלב דנאמר דנעשה פירוד לתיקון התועבה אבל בנסחט נשאר שם בשר ושם חלב והדר להיתר ודוק. (ב) מה שהעיר המחבר דא"כ שאפר חמץ אסור ק"ו טעמו הפגום ומה חקרו הפוסקים אי נטל"פ אסור בחמץ בפסח והוא פלא גדול נ"ל דעיין פסחים דף כ"ו בסוגי' דלא אפשר ולא קמכווין ועיין בפנ"י שם דלא אפשר ולא קמכווין לא נחשב למעשה וכל איסורים לא אסרה התורה אלא ע"ו מעשה א"כ לא אפשר ולא קמכווין לא הוה מעשה איסור דפח"ח וא"כ אני אומר בודאי טעם פגום לפני עצמו אסור בחמץ בפסח דלא גרע מאפרו שאסור אך לאסור המאכל אשר נתערב בו נטל"פ של חמץ ע"ז יש לחקור בשלמא בטעם משובח שנתערב אי אפשר לומר דהוא לא אפשר דלא חפץ להפסיד מאכל ההיתר ולא קמכווין על האיסור להנות ממנו זה אינו סברה דהא מתעסק בחלבים ועריות חייב דהא נהנה גרוע והוא מכווין להנות מן המאכל ונהנה גם מן האיסור אבל בטעם פגום אי נטל"פ מותר דלא מקרי נבילה א"כ לא נקרא אוכל חמץ רק נקרא נהנה מחמץ וכיון שהיא בתערובת היתר הוה לא אפשר ולא קמכווין והי' מותר גם בחמץ בפסח אבל נטל"פ בחמץ בעיניה בודאי אסור דעכ"פ נהנה מחמץ דלא גרע מאפר חמץ כנלענ"ד בעזה"י. ואוסיף נופך לחדש דבר הגם דאפר של בב"ח אסור אין שמו איסור בב"ח אלא אפר איסור הנאה כמו אפר של ערלה ואפר שור הנסקל וכן אפר של חמץ אין שמו עליו איסור חמץ אלא אפר איסור הנאה כמו אפר כלאי כרם ואפר של בב"ח דכל אפר של איסור הנאה שם אחד הוא אפר של איסורי הנאה ואסור להנות מן איסורי הנאה וא"כ אם פוגם בתערובות ואינו נהנה לא אוסר נטל"פ של חמץ כמו שאינו אוסר אפר של ערלה בתוך תבשיל דהלא כל איסורו שאסור להנות ממנו ופגם בתבשיל קלקולו יותר על תיקונו ולא נהנה עיין חולין דף ח' וחקרו אי בחמץ נטל"פ שמו עליו שיהי' נקרא עוד טעם חמץ לאסור בכח שם מאכל חמץ שאסור במשהו ה"ה אוסר בנטל"פ בשמו בשם מאכל חמץ ודוק. ואעתיק דבר מחדושי על דברי תוס' בכורות דף כ"ג ד"ה ואידך שהקשה הא בע"ז סובר ר"י כר"ש דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא ותי' דבאיסור הוה מסברא אבל לענין טומאה צריך קרא דהוא מטמא כמו שכבת זרע ושרץ יעו"ש וכתבתי בחדושי וז"ל יעו"ש ונב"י ח"ר ביו"ד סי' כ"ו שנתקשה מאד בדבריהם דא"כ מנ"ל לר"י עכ"פ דאפי' נסרח אח"כ שמותר הגם שפגום מעיקרא לא צריך קרא עכ"פ הפסוק אינו מיותר דמורה על טומאה עוד הקשה דאיך אפשר למפסק קרא בב' אופנים דלענין איסור מורה הקרא אפי' אם נתנבל ואח"כ הסריח ולענין טומאה מורה על סרוח מעיקרא יעו"ש עוד הקשה דלמא סובר ר"י נטל"פ הוא סברה כמ"ש התוס' בע"ז יעו"ש שהאריך בדבר עמוק מאוד. ונלע"ד ליישב על נכון והוא דלכאורה קשה לי לפי הנב"י דא"כ אי אוקמיה קרא אטומאה ממילא הוה הסברה דנתנבלה ואח"כ הסריח אסור כמובן במושכל א"כ קשה מנ"ל לר"י באמת דסרוח מעיקרא אינו מטמא הא חזינן דשכבת זרע מטמא דלמא באמת מטמא וקרא צריך להתיר אפי' נתנבלה ואח"כ הסריח דטומאה חמור כנגד איסור ומנ"ל לר"י לאסור אפי' באכילה בנסרח אח"כ ולהתיר אפי' לטומאה בסרוח מעיקרא וצע"ג. ונ"ל והוא דאם סרוח מעיקרא לענין אכילה הוה סברה חיצונה ולא צריך קרא דהוה כעפרא דבר זה אינו מוסכם לכ"ע דהא בע"ז סובר ר"מ דאפי' לענין אכילה אי לאו קרא הי' אסור ועכ"ח דר"מ סובר דהוה כנבילה ולא אפר ולולא דתורה התורה בפי' הי' אסור כמובן ולפ"ז אני אומר סברה אחת בעזה"י בודאי אי סרוח מעיקרא לענין אכילת איסור ממעטי' מקרא ועכ"ח דמסברה לא הוה כאפר א"כ הגם שקרא גילה להתיר יש לומר זה דווקא לענין אכילה אבל לענין טומאה עודנה בטומאתה עומדת דטומאה חמור מאיסור וליכא למילף טומאה מאיסור והנוגע בה טמא משום לא תגע בנבלתם דהא עדיין נבילה שמו רק לענין איסור אכילה ממעטה התורה אבל אי נימא לענין איסור אכילה לא צריך קרא למעט ועכ"ח דכעפרא בעלמא הוא דאינה קרוי' נבילה דתורה אמרה לא תאכל כל נבילה וסרוח מעיקרא אפר הוא ולא נקרא נבילה א"כ א"א לומר דעדיין הוא מטמאה דהא התורה אמרה לא תגע בכל נבילה וזו אינה נקראת נבילה רק הוה כעפרא בעלמא ול"ד לשכבת זרע הגם דאינו ראוי' לאכילה עכ"פ שמו עליו וזרע נקראת אבל זה אינו קרוי' נבילה ולא היה השם מעיקרא דמעולם לא חל שם נבילה ודוק כי זה נכון מאוד בעזה"י. היוצא מזה אם באיסור סרוח מעיקרא לא צריך קרא ועכ"ח דהוה כעפר ממילא גם לענין טומאה הוא כן דאינו מטמא אבל אי לענין איסור סרוח מעיקרא צריך קרא ממילא הגם שתורה גילה לענין איסור אכילה שמותר סרוח מעיקרא אפ"ה בטומאה יש לאסור כמו בשרץ ושכבת זרע ודוק היטב. והנה בר פדא בבכורות בסוגי' סובר דכמו באיסור אכילה סרוח מעיקרא לא צריך קרא ועכ"ח דפסוק בא להתיר בנסרח אח"כ ה"ה דאנו מדמים לענין טומאה ג"כ ואינו מטמא אפי' נסרח אח"כ אבל ר"י פליג וסובר בוודאי לענין איסור סרוח מעיקרא לא צריך קרא ועכ"ח אנסרח אח"כ קאי הפסוק שמותר אבל לענין טומאה היה בסברה לאסור אפי' נסרח מעיקרא כמו בשרץ רק דא"א למימר כן דהא כיון דהפסוק קאי באיסור אנסרח אח"כ ולמה לא אוקמי אסרוח מעיקרא ועל כרחך דהוה כעפרא ואם כן אינו דומה לשרץ כמש"ל ולא מיקרי נבילה ואינו מטמא אבל נסרח אח"כ הגם לענין איסור התיר לנו הפסוק אבל טומאה הוא חמור ובאמת עוד עדיין מטמא ור"י כך אמר גם אי אוקמי קרא אטומאה אין להתיר רק סרוח מעיקרא ובאמת דהפסוק קאי אאיסור ועכ"פ ג"כ ממועט סרוח מעיקרא ודוק: