שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ה · סימן יב
חג המצות יחוג בשמחה ה"ה כבוד הרבני מורג חרוץ פיפיות שונה הלכות הליכות הפוסקים מהו' ר' צבי יצחק ראטה ב"י בליטוואסק. שאלה בא אצלי השו"ב ושאל אותו בדבר אשר איתא בלבושי שרד שצמקה אומה או אונה שלימה ועלתה בנפיחה ע"ו בדיקה המבואר גבי צמקה שנחשב ריעותא כל דהו לענין תרתי לריעותא עם סרכה דבוקה אם כוונתו דווקא ע"י הבדיקת מים פושרים ומשמוש היד אבל אם עלתה בנפיחה ע"י משמוש היד לבד לא הוה ריעותא כלל או נימא אעפ"כ הוה ריעותא ראיתי ששאלה גדולה שאל השו"ב ואין בידי להכריעה ע"כ אמרתי לבוא ולבקש תורה מפיו עכ"ל. תשובה ראיתי שחקר מעלתו נ"י דיהי' נחשב תרתי לריעותא יען דלבושי שרד חושב מראה טריפה דעלתה בנפיחה דהוה ריעותא כל דהוא עכ"פ יען דבלא נפוחה הי' הריעותא טריפות גמור או הגם שנשתנה ע"י נפיחה נחשב לריעותא ה"ה כאן נאמר דצמקה הוה טריפות הגם דהלך אח"כ ע"י מירס לבד הוה עכ"פ ריעותא כל דהוא והוסיף יען דכל פוסקים הזכירו להכניסה בפושרין א"כ משמע דלא מהני לבדוק צמקה אונה או אומה במירס בלי פושרין הגם דתעלה ע"י משמוש לבד דאל"כ למה לא השמיענו דיכול למרס ביד היטב אולי תעלה בנפיחה רק שהוא מפליא למה לא נאמר כיון דעולה בנפיחה ע"י מירס לבד לא הוה ריעותא כלל עכ"ד. ולדעתי ליתן סברה דלא מהני אם עלתה בנפיחה ע"י מירס ביד בלי פושרין דתב"ש חידש שם בס"ק ס"ח דאם בא הריאה במים חמין זמן מה תו לא מהני מעל"ע הגם דהדרה יען דחימום פעל דהדרה אבל אם נשארת בחייה לא היתה הדרה בריא והביא סמוכין לזה מרש"י נדה דף כ"ד יעו"ש. ולפ"ז יש סברה לומר דבשלומא אי הריאה באת במים פושרים דלא תחמם יותר מדי ע"י שהשוחט ממעך וממרס בידים שהמים פושרין נותנים ליחות שלא תתחמם הבשר של האומה או האונה וא"כ כיון דהדרה נגלה שאין זה צימוק באמת אבל אי לא הכניסה במים כלל רק הי' ממעך וממרס הבשר א"כ נתחמם הבשר הרבה לכן חזרה האונה או האומה לקדמותה שלא יהי' נראה בה צימוק כי חימום הגדול היוצא מאצבעות האדם חממו הבשר והי' בו הכח לפעול שתהדר בשרה בלי צימוק ואם היתה נשארת בחייה לא היתה שבה לבשרה הקודם בלי צימוק וא"כ אפי' בלי צירוף עוד ריעותא לא מהני להתיר אם השוחט פעל ע"י משמוש בכח שתהדר להיות כשאר חלקי הריאה דנתרככה מחימום בשר אדם וע"י דחיקת המים כנלענ"ד. ואביא ראי' לדבר כי בשר אדם חי יוכל לחמם בחום טבעו בשר מת דכתב רד"ק מלכים ק' י"ז פסוק כ"א ויתמודד על הילד וז"ל אפשר ג"כ כי עשה כן להנשים עליו לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומבשרו כי רוב פעמים הניסים נעשים ע"י מעט תחבולה מדרך העולם עכ"ל הרי שהרד"ק כתב שצירף הנס ג"כ מעט תחבולה מדרך העולה לחמם בשר המת בחום הטבע המוציא מפיו ובשרו אבל להחזיר הנפש בקרבו הי' הנס על כן אפשר אם השוחט ממרס הרבה בבשר הריאה בלי מים חום הטבעי מחמם בשר הריאה שחוזר מצמוקו ודוק. וגם ראינו בצמקה כולו צריך דווקא פושרין מעל"ע ולא התירו מיעוך ומירוס אפי' בפושרין ורק בצמקה אונה אחת התירו מיעוך ועיין בתב"ש שם ס"ק פ"א ואפשר מהאי טעמא דע"י מיעוך ומירוס יפעל חימום ובצמקה כולו צריך לחזור מבלי חימום אדם ובצמקה אונה התירו למעך ולמרס אבל דווקא אם הריאה מונחת במים שאז לא מחמם יד אדם יותר מדאי כנלענ"ד בעזה"י. וגם נראה לי לפי דברי התב"ש בס"ק פ"ו דחקר דדין בה"ג הנ"ל אומה או אונה אחת שצמקה מדוע אטום הוא וגרע מאם הי' אטום במקום אחד דשם אם לא יבש לגמרי הגם שתשאר כך לא פועל טריפות אבל אטומה אומה או אונה לא תוכל לרחף ולעשות פעולתה וצריכה לחזור לקדמות בריאתה יעו"ש כי מתוק וא"כ הוה בכלל שיש סרכה יוצא ממקום אטום וטריפה עיין בפנים בתב"ש סי' ל"ט ודוק. סוף דבר נ"נ בצמקה אונה או אומה ועלתה בנפיחה בלי מירוס ומיעוך כשירה ולא נחשב אפי' לריעותא כל דהוא כמו במראה אסורה ואזלה ע"י נפיחה ואח"כ חזרה למראה אסורה מותרת עיין בתב"ש סי' ל"ח ס"ק י"ד שדייק כן מדברי רבינו האי יעו"ש ה"ה כאן כיון שע"י נפיחה לא נראה צמוק הגם שאח"כ לאחר שמפסיק הנפוח יש בה צימוק לא הוה ריעותא כלל אבל אי לא חזרה רק ע"י מיעוך ומירוס לא מהני כלל אפי' ליכא עוד ריעותא דלמא מחמת החמימות נתרכך וק"ו דנחשב לריעותא כל דהוא להטריף בצירף עוד ריעותא כנלע"ד בעזה"י וטרדותי רבו עלי כעת ולא יכולתי לעיין חוץ בדברי התבואות שור הד"ש. שאלה בא לפני איש ישראל עני מאוד שיש לו פרה המשתנת דם והנסיון הראה שבא מעשבים שאוכלת כי כבר נסה אם שותת מאשלעק אין משתנת דם וכאשר נפסקת מזה ואוכלת עשבי השדה משתנת דם אם מותר בחלבה כי קשה עליו למכור אותה וליקח אחרת אשר תתן לו חלב טוב להחיות ביתו. תשובה נ"ל להקל הגם כי אחרונים הערו לחוש בשורים המשתינים דם עיי' בפרמ"ג בסי' מ"ה דיש לבדוק אם לא ניקב כיס השתן כאן נ"ל להתיר דעיין בשערי דעה העיד בשם הבל"י שדרכן של השורים המשתינים דם למות בקרב יעו"ש וזאת הפרה שחיתה ימים רבים כשהשתינה דם ואח"כ חיתה ולא השתינה דם וחזרה להשתין דם א"כ בודאי לא ניקב כיס השתן אלא יש לה מחלה שקורין (הארין ווינד) אשר מוליד דם בשתן שלה ואעתיק דברי רמ"א סי' קצ"א שכתב וז"ל אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה שמעלת מים כגון החולי שקורין (הארין ווינד) נראה דיש להתיר בכל ענין דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאב אותה בהטלת מי רגלים וממנה הדם יוצא עכ"ל הרי שחולי הארין ווינד פועל להיות דם במי רגלים של האשה א"כ ה"ה שתלי' שיש לבהמה אותו חולי הארין ווינד שמכאיב לה בשעה שמשתנת ועל כן נראו מי רגלים שלה אדום ועל כן בשעה ששותת מאשלעק אשר נעשה השתן מהרה יוצא בלי מכאובים ולא משתנת דם וכיון שכל טריפות במשתנת דם הוא חומרא לכן יש להקל בנידן שלפנינו ודוק. ואוסף נופך בוודאי אם כבר נשחטה צריך לבדוק השלחופית אם לא ניקב כיס השתן הגם דהי' לה מקדם חזקת כשרות וחזקת תמימות מכח הרוב וגם אפי' אם ניקב כיס השתן הוה ג"כ ספק אם הוא טריפות בכל זאת היכא דאיכא לברורי מבררי' אולי נראה שניקב ואז יש לחוש על דעת רמ"א שפוסק בשם תוס' לאסור ולא שייך סברת הנב"י ביו"ד סי' נ"ז שהאריך בסברה מתוקה הגם אי אמרי' בס"ס אם איכא לברורי צריך לברר היינו אם יוכל לברר כל ב' ספיקות אבל אם אי אפשר לברר כל ב' ספיקות לא צריך לברר ספק אחד דיהי' אח"כ ספק אחד דאסור זה אינו כיון דאם נברר שניקב הכיס השתן אז יש מנהג לאסור והוה כאילו נתברר האיסור לגמרי אבל לאסור חלבה בחייה יש ס"ס דלמא לא נקב כיס השתן ואת"ל שניקב דלמא ניקב כיס השתן כשר והגם דמנהג לאסור הבשר היינו לאכול גוף הבשר דהוה חשש בלאו דאורייתא שם דטריפות אבל החלב דהוה רק איסור עשה עיין רמב"ם פ"ג מהל' מ"א א"כ אין לחוש אם יש ס"ס להתיר באיסור עשה ולהפסיד לו להעני החלב כנלע"ד בעזה"י. בכל זה אם נשאר מהחלב ונשחטה ונבדק כיס השתן ונמצא ניקב לא נתיר החלב הנשארת יען דיהי' סתירה שהבשר לא נאכל משום דחיישי' נקב כיס עריפה והחלב נתיר אבל כל זמן שהפרה חי מותר החלב משום ס"ס כנגד איסור עשה של החלב ודוק. ובנידן דידן שיש נסיון שבא מחמת הארין ווינד אין לחוש כלל ומותר החלב בודאי כנלע"ד בעזה"י: