אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן ס

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן ס

סימן נט

ברכת שמים מעל עלי ראש גבר הוקם על חומת התורה ובידו אנך עבודה עיניו על אפיקי הליכות עולם לדרוש ולחקור על נתיבות הפוסקים כבוד הרב ר' שבתי איש ליפשיטץ נ"י מ"ץ בישוב יולניטצי. אחד"ש אודיעהו כי קבלתי שאלתו אודות לרפאות בעצם מת והגם כי קשה עלי כעת להשיב אמרתי הלא גם זה בכלל פקוח נפש להיות זריז להשיב במעט אשר חנני ד' להקל ולא להחמיר אך כמדומה לי שכ' במכתב אחר שהגאון הגדול מלבוב נ"י הוא רבו שלמד אצלו א"כ הא רבו קיים וד' יאריך ימיו בטוב ובנעימות ישאל מפיו דבר הלכה למעשה ולא יסמוך עלי בלבד. שאלה באיש אחד חולה בחולי נכפה ר"ל זה שנים רבות וטפלי תלי' בי' ועד הנה עשה כמה סגולות ורפואות וכולם הי' בלא יועיל וכעת נדפס מחדש ספר אחד על לשון אשכנז נקרא עת לעשות ושם כ' סגולה בשם הרמב"ם ז"ל ליקח עצם מן המת ולכתוש במכתשת והאבק ההוא ישתה החולה הנ"ל עם מים ונשאלתי ע"ז אם מותר לעשות כן או לא והשבתי אם הרפואה הנ"ל בדוקה הוא בודאי מותר לעשות ולית מאן דחייש לה כי אנן קיי"ל בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה חוץ מע"ז וכו' אבל דא עקא שהרי אין ידועה לן אם הרפואה בדוקה הוא עכ"ל. תשובה הדבר צריך התבוננות רב ועזר מד' שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואני תפילה גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתיך. וטרם אקדים הערה אחת ראיתי לאדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' של"ו שהתפלא על הגאון נב"י מהד"ת יו"ד סי' ר"י שחקר בעובדא דידי' שהרופאים חתכו מאיש ישראל אבן מכיס ר"ל ומת בידם ורצה לפתוח את הכיס להסתכל בו במקום ההוא לראות במופת שורש המכה ההוא להתלמד מזה לדעת איך יחתכו בעתיד אם יבא לפניהם מכה כזו אם מותר לנוולו בעבור להציל לאחרים כי החולה הנ"ל ר"ל סכנה בנפש והתפלא אדמ"ו תיפוק לי' דמת ישראל אסור בהנאה ותי' בדוחק דבלא"ה מדחה הנב"י דעדיין אין פקוח נפש לפנינו עכ"ד. ולדעתי לחדש דבר בוודאי ליקח חלק מן בשר ועצמות המת ולעשות ממנו תחבושת לרפואה הוא דאסור דמת ישראל אסור בהנאה דילפינן בע"ז גז"ש שם שם מעגלה ערופה אשר העגלה נקראת קדשים מה קדשים אסור בהנאה אף מת אסור בהנאה אבל להסתכל במת ולראות במחלתו אשר שלט בקרבו ויבין מזה לבב חכם הרופא איך הושרש המחלה מאין מקורה וחצבה וע"י חכמתו יבין מהסתכלות להיות נזהר בעתיד בחיתוך האבן ר"ל אשר חכמתו עמדה לו לדעת מהבטה של המת איך יעשה בעתיד לא נקרא נהנה מן המת דגם בקדשים מותר להסתכל אם נטרפה דקול מראה וריח אין בו משום מעילה והגם דמ"ל פ"ח מהל' כלי מקדש כתב דמי שמדליק פתילות מעל רק אם הודלק בהיתר מותר להנות שם ניחא דאם מדליק עושה פעולה להנאת הגוף שנהנה הנאה של כילה אבל להסתכל בגביעי או מנורה של מקדש והאומן ילמד בהסתכלו איך עושין כזה בודאי אין בזה מעילה הגם שיושב בצל בנין הקודש או תומך עליו מעל כמבואר ברמב"ם פ"ח מה' מעילה ה' ד' שאני התם דנהנה גופו הנאת פרוטה מחפץ ההקדש אבל בהסתכל בחפץ של הקדש והוא ילמד בהבטה מעצמו שחכמתו עמדה לו והחכמה תחיה את בעליה אבל עכ"פ אין נקרא נהנה במה שמסתכל בהקדש הלא הראו לישראל ראו חבתכם לפני המקום השלחן עם לחם הפנים והכרובים כמער איש וליות (והפסוק לא יבאו לראות כבלע את הקודש ולא ימותו הוא ענין אחר לראות כבוד ד' עיין רמב"ן שם) ואטו מי שמלמד לתלמידו לאמור ראה בעיניך כזה מום להתיר בהמות קדשים וכזה אין בו מום קבוע הכי נאמר שהתלמיד מעל יען שמוסיף חכמה לפניו במה שמסתכל בבהמות קדשים זה לא מסתבר וה"ה ברופא שחותך כיס המת שם באיזמל להסתכל בו לראות בעינים שורש החולי כדי להוסיף דעת מחכמתו זה לא נקרא נהנה דמת ילפינן מעגלה ערופה שהוא כקדשים ולא חמור מת מקדשים כנלפע"ד בעזה"י. ואוסיף נופך הגם שרופא זה ישלם כסף בעבור שנותן לו רשות להסתכל שם א"כ נגלה שנהנה שוה כסף מן המת ושיעור הנאת מת הוה פרוטה לק"מ בודאי הנהנה מן המת שוה פרוטה אשר נחשב לכל העולם הנאת פרוטה עיין עירובין דף ל"א אי מצות להנות נתנו אסור להניח עירוב בקבר יעו"ש שאני התם דהנאת שומר מאכליו הוה הנאה שוה לכל איש וה"ה שומר מאכל עירוב הוה הנאה אי מצות להנות נתנו אבל המסתכל בהקדש או במת או בע"ז אשר אין בהסתכלות הנאת הגוף רק הנאת חכמה למי שיש לו לבב חכם שבעיניו יראה ובלבבו יבין שלא יזיק עוד בעתיד או לדעת איך יעשה ציורים ופרחים ושושנים אם יעשה כלי כמוהו אין זה הנאת החפץ השוה לכל רק החכם יוסף בדיעה חכמה ודעת לפניו ע"י רוחב בינתו ודו"ק. והי' בדעתי להאריך איך ספרו חכז"ל שרבינו קדוש בא לביתו בכל ליל שבת עיון כתובות דף ק"ג והי' ניכר לבני ביתם אפילו לאמתי' ואין הנאה גדולה לאשה ובניו כמוה ואיך נהנו מן המת אלא ההסתכלות כדי להנות אין בו איסור (ידעתי שעפ"י נסתר אין משם ראי') וכן איך עבר שאול והעלה לשמואל ובישר לו מחר אתה במחיצתי איך נהנה מן קולו ודבורו אין לומר דאין ראי' דהא עבר אז שהלך לבעלת אוב אבל עכ"פ איך דבר לו שמואל ומכשיל אותו רק יש לומר במתים חפשי מן המצות א"כ אין על שמואל איסור ובכל אופן דבר גדול הוא שאליהו לא מת ובא חיים למעלה שיעמוד חי לבשר בשורות טובות להגון שלא יהי' כאלו נהנה מן מת אפי' בדבור והי' להאריך מכמה ספורי חכז"ל איך דברו עם המתים וגם להביא ראי' מן רבב"ח שהסתכל במתי מדבר וחכמים הקפידו שלא הסתכל בציצית שלהם והלא בגדי מת אסורים בהנאה אלא עכ"ח להסתכל ללמוד מותר דזה הוא הנאת חכמה של החי ויש לי עוד להעיר במעשה קלפטרא שמרדו בה שפחותיה ובדקו למתי נגמר הולד עיין בנדה דף כ"ד אך המה הי' הרוגי מלכות אבל אין התכלית בזה לנידן שאלתינו והבן בעז"ה. ובזה יש לי להעיר על חקירת משנה למלך פי"ד מה' אבל אם רשאי ללמוד מן המומי' אשר יולמד שם חכמת רופאים הלא נהנים מן המתים ומת אסור בהנאה יעו"ש שהאריך ולדעתי יש להעיר כי אין זה הנאה מה שרופאים יראו בעינים מה שלומדים באסכולי שלהם ומורה שלהם מראה לפניהם במומי' הנ"ל כל איברים וגידים ועורקים כדי שיבינו בחכמתם ודו"ק. ולא אמנע להודיע בקיצור נמרץ שדברי מ"ל שם שהעיר אי מת עכו"ם אסור בהנאה והביא סתירות גדולות ולדעתי יש ב' חקירות ליישב (א) דאיסור הנאה דמת ילפינן מעגלה ערופה דנקראת קדשים וא"כ בכיבוש מלחמה דקונה אפילו הבית המקדש עם כלי תשמישו יצא לחולין ע"י כיבוש מלחמה דכתיב כי באו בה פריצים ויחללוה עיין בע"ז ובבעה"מ וברמב"ן במלחמות שם דברים נפלאים וה"ה המת במלחמה נקנה ומותר אפי' בשרו ועצמיו דהא גם קדשים יצאו לחולין ע"י כיבוש עיין גיטין דף ל"ח וישב ממנו שבי וא"כ ל"ק מדוד שקידש בת שאול בשני מאות ערלות וג משנה בשבת אם הוציא כזית מן המת וכדומה מן הקו' יעו"ש (ב) יש לחקור דכתיב ותמת שם מרים וילפינן גז"ש שם שם וא"כ דווקא המת בידי שמים כאשר מתה מרים מיתה טבעיות וילפינן מת כזה אסור בהנאה אבל מי שנהרג ר"ל ומת בלא עתו כשנות אדם עלי ארץ אז אין המת אסור בהנאה מדאורייתא יען דאמרו חכז"ל בשבת דף ק"ח משל לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטר איזה מהן משובח זה שהרגו מלך עכ"ל א"כ זה שמת על מטתו כדרך כל ארץ הר"ז משובח ואסור גופו בהנאה אבל זה שנהרג ע"י איספקליטר הר"ז גרוע ומותר בהנאה ומיושב בזה רוב סתירות וקו' בעל מ"ל שם יעו"ש ומיושב קו' מר"ן חת"ס מבכורות מ"ה ומגיטין מ"ג ובעבור זה לא נאמר במרים שמתה בנשיקה שחכז"ל אמרו שמתה בנשיקה רק לא הוזכר מפני שהיא אשה ולדעתי זה הטעם דלא נאמר שרק מי שמת בנשיקה אסור בהנאה לכן לא כתוב בה מיתת נשיקה כדי ללמוד לכל ישראל שמת מיתה טבעיות על ידי המלאך אסור בהנאה כמובן ויש לי בזה לברר מכמה מקומות בתנ"ך ועיין בתהלים נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ ובדברי חכז"ל ויש בזה להאריך למה השביע דוד את שלמה להרוג שמעי ויואב ומדוע הרוגי ב"ד יש להם בית הקברות לפני עצמם ומדוע היה בעגל אשר הרגו לפי חרב השאר בהדרוקן ר"ל ועיין ברמב"ן שם ולהבין מדוע עלה במחשבה לפניו בעשרה הרוגי מלכות וכאשר ספרו חכמינו ז"ל שתמה אדם הראשון כשראה שאיל יפול בחרב וכשראה שמסריקין בשר ר' עקיבא וחבריו והדבר גדול ועמוק כפי המשל בשבת דף ק"ח ואכ"מ ולא באתי רק להעיר ולהרחיב גבולי תורה כי עץ חיים היא למחזיקים בה אורך ימים בימינה בעזה"י. עוד נפלאתי על אדמ"ו ז"ל בסי' של"ו הנ"ל שכ' על נידן שלו שישראל רצה למכור עצמו בחייו שלאחר מותו יהי' גופו לחכמי רופאים לנתח אותו לנתחיו ללמוד הלכות רופאים וכו' וז"ל הנה זה איננו נכנס בגדר פקוח נפש כלל וכלל א"כ כל למודי רופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה דכיון שאין פ"נ איכא משום איסור הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם עכ"ל. והנה גוף הסברא אשר חידש הנב"י והסכים עמו אדמ"ו ז"ל דהא פקוח נפש דוחה כל עבירה הוא דווקא אם הנפש מישראל מסוכן לפנינו אז פקוח נפשו דוחה הכל אבל לעבור עבירה בעבור פקוח נפש אשר לא בא לפנינו לא הותרה שום עבירה הוא דבר נחמד מאוד ובמקו"א הוספתי דעיקר הלימוד ביומא פ"ה משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם היינו דתורה גילתה לכל בר ישראל שהוא מחויב לשמור המצות אם יכול לחיות בהם אבל אם בעבור לשמור מצוה ימות מותר לו לעבור על המצות להחיות על נפשו וע"כ מותר לו להתרפאות בכל איסורים חוץ מג"ע ע"ז שפיכת דמים וחוץ אם המאנס מכווין להעבירו על הדת דשם כתיב ונקדשתי הוא מ"ע בפני עצמו ואם לא קידש השם ביטל מ"ע הנ"ל אבל שאר איסורים אשר צריך לעבור לא יענש דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ולא אמרינן כיון דיש עשה שימסור נפשו א"כ הדרא כל עבירות לאיסורא קמא (עיין תוס' ביצה דף י"ב בפסולי מוקדשים מגיזה ועבודה) זה אינו דמצוות נתנו להחיות בהם ולא שימות בהם ע"כ הגם דביטל מ"ע של ונקדשתי עכ"פ על שאר עבירות לא יענש ועיין בפוסקים באנוסי שפניא ר"ל אבל עכ"פ התורה דיברה עם ישראל המסוכן וכיון שהותר לחולה בעצמו לעבור על המצוות כדי לרפאות עצמו מותר לכל ישראל לעבור עבירות כדי להצילו משום לא תעמוד על דם רעך והוה לא אפשר ולא קמכוון לעבור העבירה דהוא מחויב לעשות כזה בעבור חבירו החולה דזכין לאדם שלא בפניו ואפי' קטן דלא הוה בר שליחות שאני שליחות הזה אשר התורה עושה לו זכות הזה כמו בנשיאים לירושת ארץ עיין קדושין בסוגיא דשליחות ועיין בש"מ כתובות י"א ובקצו"ח סי' ל"ט בשם ריטב"א והבן. אמנם הדבר ברור דזכות החולה הוא כי יקרה נפש ישראל בעיני ד' לוותר כנגדו המצוות כדי להחיות עיין בפירוש משניות יומא וא"כ אם יש חולה מסוכן אז הוא זוכה שיוכל הוא להחיות את נפשו אפי' במעשה עבירה והוא וכל ישראל מותרין לעבור בעדו אבל כל זמן שאין מסוכן לפנינו אסור לישראל לעבור עבירה בעבור שיתרמה ברוב ימים מסוכן דאפילו אותו האיש זוכה בזכות משעה שיסתכן אבל לא למפרע דאטו אם הרופאים יאמרו על איש בריא אם לא ואכל בשר חזיר בכל יום יחלוש ויבא לידי סכנה אחר רוב שנים יהי' נחשב לפ"נ לאכול חזיר חס מלהזכיר כזאת דמשעה שבא החולי שיש בו סכנה הותרה לו המצוות וא"כ איך יעבור איש על עבירות יען שברוב ימים יבוא לפניו פקוח נפש ונכון דברי נב"י ודברי אדמ"ו ז"ל דכל זמן שאין הפקוח נפש לפנינו לא הותרו העבירות ודו"ק. ובזה אמרתי דבר חדש בעזה"י לתרץ קו' גדולה אשר הקשה הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל בשו"ת עטרת חכמים על תוס' בפסחים דף מ"ו בד"ה רבה שהקשה וז"ל וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכות שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל והקשה לפ"ז הא תוס' בחולין דף ט"ו הקשו וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא וי"ל כיון שרגילות שחוזר לחליו לא הוה מוקצה עכ"ל והקשה הנ"ל א"כ דשכיח שחוזר לחליו א"כ איך יתחייב השוחט בשבת שם הא נימא הואיל אם יחזור לחליו וצע"ג. ולפמ"ש לק"מ דפקוח נפש דוחה שבת רק אם כבר פקוח נפש עומד לפנינו אבל כל זמן שאין לפנינו איש מסוכן אסור לחלל שבת בעבור פן יולד סכנת נפשות ומי שעושה להצילו מחיוב דמצות פקוח נפש אין לו אלא מקומו ושעתו ולא בעבור סכנה אשר יולד בעתיד ותוס' הקשה אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכות שבת דנימא הואיל וראוי' לחולה שיש בו סכנה פן יובא לכאן חולה שיש בו סכנה בשעת שנעשית המלאכה ותירץ דחולה שיש בו סכנה לא שכיח דנימא שיש עכשיו בשעת מלאכה חולה מסוכן אשר יבוא לכאן אבל נימא דשוחט לא חייב יען דשכיח שיחזור החולה להיות מסוכן אחר שעה ושתים אז ל"ק דנימא הואיל דהלא בשעת מלאכה לא הוה חולה מסוכן ומאי יועיל לו אם יולד אח"כ חולה מסוכן ודו"ק. ובזה יש לי ליישב קו' אחת אשר כתב לי הגאון הצדיק הרב ר' משה שיק נ"י אב"ד דק"ק חוסט על דברי פרמ"ג שהבאתי בספרי שערי חיים דאסור לישראל לחלל שבת על מחלל שבת בפרהסיא יעו"ש והקשה הגאון הא קשה קו' התוס' בפסחים נימא הואיל על מלאכות שבת ותירצו דלא שכיח אבל כאן שהוא ישראל מסוכן רק רשעו מעכב שלא לחלל שבת ואמרינן הואיל דהא שכיח שמסוכן יעשה תשובה ועוד הלא יש מיעוט דמהרהרים בתשובה וספק פקוח נפש דוחה שבת עכ"ד והשבתי להגאון דיש כאן חזקת קמא שהי' רשע ורוב אינם חוזרים ויש רוב וחזקה כנגדו ואכ"מ ולפמ"ש לו יהי' שישוב אח"כ ויחזור להיות בכלל ישראל אשר מותר לחלל שבת בעבורו אבל עכ"פ עכשיו כל זמן שאינו חוזר בתשובה אסור לחלל שבת בעבורו דלו יהי' שיחזור בתשובה יהי' מאז והלאה בכלל ישראל אבל לא למפרע שמעט מזעיר שיהי' בעל תשובה עד שזדונות נעשו כזכיות "וחטאים אליך ישובו" שהחטאים המה העבירות ובקשו את ד' לעמוד לפניו כי המה נעשים מצוות והבן. אך בעיקר הדבר אשר הוכיח אדמ"ו ז"ל שכ' שא"כ כל למודי הרופאים ידחה שבת יעו"ש וכן מצאתי לנב"י סימן ר"י הנ"ל שכ' וז"ל אבל בנ"ד אין כאן שום חולה צריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה אפי' איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א"כ יהי' כל מלאכות רפואות שחיקת ובישל סממנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהי' צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק ק' לחלק וחלילה להתיר דבר זה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב הלא התוס' בפסחים הקשו דנימא הואיל ובעלת כל מלאכות שבת ותירץ דלא שכיח חולה שיש בו סכנה יעו"ש ובחדושי בארתי דבר זה דדקדקתי בלשון תוס' שהקשה א"כ בטלת כל מלאכות שבת תיבת כל מחוסר הבנה הי' די להקשות א"כ בטלת מלאכות שבת דאיזה מלאכה שעושה נימא הואיל וצע"ג ואמרתי בהבנתם דהא מלבד שלא שכיח חולה שיש בו סכנה בשבת אלא אפילו אם ולד חולה מסוכן מנ"ל שיצרך לזה המלאכה אשר עשה למשל שהוא שחט ויארע חולה שצריך ללחם ולא לבשר או הוא אפה והחולה יצרך לבשר וא"כ הוה ספק ספיקא לאיסורא דלמא לא יהי' חולה ואת"ל שיהי' לא יצרך למלאכה זו ושאני הואיל אי מקלעי' לי' אורחי' אז חזי לי' מלאכות אפי' או בישול אשר עשה ואם לומר שיהי' חולה מסוכן ויצרך למלאכה זו זה לא הוה דומי' דהואיל ביו"ט אך קו' התוס' א"כ עכ"פ בטלת כל מלאכות שבת איך תנן חיוב ל"ט חטאות אם עושה כל מלאכות שבת וקשה נימא הואיל דחזי איזה מלאכה לחולה שיש בו סכנה ותירץ דלא שכיח חולה שיש בו סכנה הגם דבודאי כל אדם עומד למות ושכיחי אבל לא נימא שהם נוטים למות בשבת שיצרך לחלל שבת עליהם ולא יצרך לשום חילול שבת עכ"ד שם. מכל מקום יש לחקור דלמא אם לא משכחת למודי הרופאי' או שחיקת סמנים והכנת כלי רפואה כי אם בשבת למשל אם לא הי' באפשרות שיועילו הרפואות רק אם ילמדו בשבת ויכינו בשבת אז הי' באמת מותר לחלל שבת לצורך למודי רפואות והכנות סממנים דסוף כל סוף ידענו שע"י רפואות יצמיח הצלות נפשות ומותר לחלל שבת בעבור תכלית הצלות נפשותן אבל כיון דאפשר ללמוד הרפואות ולעשות הכנות רפואות בחול אז לא מתירין לחלל שבת פן יבוא היום חולה שיש בו סכנה דאין פקוח נפש לפנינו וגם לא שכיח שיהי' נולד פקוח נפש היום ושיצריך לסממנים הנ"ל דוקא אבל לחתוך כיס המת כדי ללמוד ממנו לדעת לרפאות החולים באותו חולי שכיח לבוא לפני רופאים מומחים בעיר מלוכה אשר שם יקבצו החולים המסוכנים וא"א ללמוד רק אם יחתכו איש החולה דלמא באמת מותר כדי להציל הפקוח נפש אשר יבוא לפניהם בעתיד או להפקיר עצמו לנתחו אחרי מותו כדי שיהי' גאולה לבני ישראל החולים כמוהו דילמא באמת מותר רק ניכר כוונת נב"י שחש פן יחתכו כל המתים ללמוד מהם וגם ניכר כוונת אדמ"ו ז"ל כי חשש על דברי רמב"ן קללת אלקים תלוי שלא חש על כבוד קונו ואוסיף עוד הלא במתים חפשי מן המצוות ואינו מונח עליו מצוה להציל בני ישראל ודו"ק. ולא אכחד דראיתי לאדמ"ו ז"ל שם שכ' וז"ל ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי שמותר עכ"ל ולדעתי עדיין צ"ע דנ"ל לאסור דהגם שהדין הוא דמתרפאין באיסורי הנאה היינו אם האיסור הנאה גורם הרפואה למשל ששותה החולה חמץ או משקה איסור הנאה כדומה או שאוכל בשר נבילה או שמחמם לו מים אפילו בשבת שצריך לו אבל כאן המת הוא איסור הנאה והרופא הוא איש בריא לומד מן המת ואח"כ שהוא יהי' מלומד יצמיח מחכמתו שיתרפא החולה שוש בו אבן אבל עכ"פ הנאה של המת לא יפעל הרפואה לחולה המסוכן החי והא ראי' אם הרופא חפץ אחר שלמד החכמה יניח מלהיות רופא עוד אבל אם מתרפאין באיסורי הנאה היינו שרפואה יצמיח מאיסור הנאה ואם לא ירפא לא נולד הנאה הגם שיאכל אפילו איסור הנאה הלא אותו אכילה צער הוא לו ולא הנאה עיין בש"ך יו"ד סימן קי"ט בשם הסמ"ע והוה כל עיקר הנאה אם יתרפא אבל כאן אפשר הרופא לא ירפא אחרים וכבר נהנה מן המת שהוא איסור הנאה ואולי גם זה בכלל ספק נפשות להקל דלמא יבוא לו חולה והוא ירפא וק"ל. ועד הנה עזרונו ד' להרחיב גבולו תורה ואחזה לחקור בנידן שאלתו ומעלתו נ"י הביא דברי ט"ז בסימן פ"ד אם ליתן שרץ לנכפה וגם הביא דברי שער אפרים אם מותר למחוק שמות ולכתוב אח"כ קמיע לחולה נכפה ר"ל והכסא רחמים במס' סופרים בפ"ה התפלא עליו שזה תלי' בפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דרמב"ם סובר שצריך להיות רפואה בטבע ולא עפ"י סגולה והרמב"ן והרשב"א מתירין אפילו ע"י סגולה עכ"פ התפלא על ספר עת לעשות שמביא זה בעצם המת בשם הרמב"ם וזה א"א דרמב"ם סובר דלא מתירין איסור אלא אם הוא דרך הטבעית עכ"ד. הנה אדבר וירווח לי דדברי רמב"ם לכאורה מופלאים מהכ"ת שלא להתיר אפילו רפואות בדרך סגולה ואמרתי בטעם הדבר דעיין רמב"ן פרשת בחקתי פסוק י"א וז"ל והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי רפואות כלל כמו שאמר כי אני ד' רופאיך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים וכו' ומה חלק לרופאים בבית עושים רצון ד' אחר שהבטיח ובירך את לחמך ומימך והסירותי מחלה מקרבך וכו' וכך אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר יוסף אפילו אומנא לביתי' לא קרא וכו' וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ד' שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפאותו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו וכו' אבל ברצות ד' דרכי איש אין לו עסק ברפואות עכ"ל הזהב הנאמרים בקדושה והבעל עקידה פר' וישלח שם אותו למטרה דא"כ אם אסור להחולה להתרפאות איך יש רשות לרופא לרפאותו הא עבר על לפני עור לא תתן מכשול והוכיח לפי דרכו העיקר החולה צריך לשום בטחונו בד' שישלח לו רפואה וישתדל לעזור בכל דרכי טבע שמביא הרפואה ברצות ד' דרכי איש ואם לא יהיה לרצון לפני ד' אז רופאי אליל כולם לא יועילו למחלתם בכל רפואתם וע"ש והמעיין היטב יראה בעינים שרמב"ן דיבר רק על אנשים שהמה מעדת ד' ושחלקם בחיים ולא נמסרו למהלך הטבע כלל ועיין רמב"ן וירא כי ידעתיו וז"ל והנכון בעיני כי היא ידיעה בו ממש ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים עד עת בא פקודתם אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותן בפרע להיות שמירתן דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל עכ"ל) כי הם המה הדבקים בד' מלך חיים ולהם יש טבע השנית כנודע מספרי חן אבל הרחוקים שלא עלו בגורל להיות מעדת ד' החלקם בחיים הגון וכשר להם להתרפאות עם עזר הטבע ביחד שאין ראוי לסמוך על טבע השנית שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול וממילא אם החולה מרגיש שצריך רופא ומבקש רפואה בטבע גילתה התורה שמותר לו לרפאות כיון שהחולה אומר שמרחוק ד' נראה לו אבל לולא שגילה ד' ורפא ירפא הי' ס"ד הוא בחטאו יומת על שלא בחר להתהלך לפני אלקים ולהיות מעדת ד' והשמיענו התורה הקדושה הגם שאין ראוי לאדם להתרחק מעדת ד' ולסמוך ברפואת הטבע בכל זאת מותר לו לרופא לילך לרפאות והבן זה (ומצאתי אח"כ שגם הט"ז ביו"ד סי' של"ו הבין דברי רמב"ן כמ"ש רק הוספתי בטעם עומק דברי רמב"ן). ומעתה סובר הרמב"ם די שהתורה התירה לאדם מישראל המאמין שנחלה על עונותיו לדרוש עזר במסיבות הטבע כי איש הטבע יעזור לעצמו עם הכחות הטבע אבל לדרוש רפואה ע"י סגולות ארי' או בחצר הכבד של כלב הנושך וכדומה אשר יבוא לו רפואה ע"י כוחות נעלמות מכוכבי שמים וכסיליהם לזה לא הותרה לו איסורי תורה כי התורה לא נותן לו רשות להתרפאות רק ע"י רופא הנוהג בחכמתו ע"י עזר הטבע אבל אסור לחולה לבקש רפואות חוץ לטבע רק עפ"י נביאי ד' או אל ת"ח אשר דבוקים בעץ החיים לשון חכמים מרפא מי שיש לו חולה ילך אצל ת"ח ויתרפא ודו"ק ורמב"ן לשיטתו דגם רפואת עפ"י טבע ג"כ אסור רק שנהגו היתר וא"כ מה לי סממנים או סגולות הכל אחד וק"ל. ואחרי שהקדמתי אביא לחקור לדינא בודאי בחצר כבד שהוא מאכל בשר אשר יהנה החולה בדרך אכילה אוסר הרמב"ם דאין אנו מתירין איסור דאורייתא רק אם הוא סגולה בלבד אז אין מתירין לעבור עבירה כאכילת בשר של כלב הגם שסגולה נבדקת וכן הסכים הכפות תמרים ביומא הגם דמהני עפ"י סגולה שלא יהי' בו חשש דרכי אמורי אבל איסור דאורייתא לא שרינן יעו"ש ולפמ"ש יש טעם בדבר דכיון שאין כאן עזר הטבע אין רשאי לבקש רפואה ע"י סגולה ויעבור בו איסור. אמנם אם שוחק עצמות המת והאבק הנ"ל יהי' לברות למו קשה לכאורה קו' עצומה הא הוה לא אפשר דהלא הוא מסוכן וצריך רפואה והרופאים לא ידעו לרפא אותו א"כ מבקש רפואה מעפר מתים וגם לא מכווין להנות דהא אינו אוכל בשר רק אבק עצמות היבשות אשר אין בהם לחלוחית ופשיטא דלא מכווין להנות דהא אין כאן הנאה ולא אפשר ולא קמכווין מותר לכ"ע כמבואר בפסחים דף כ"ו שאפילו בעבודה זרה מותר בלא אפשר ולא קמכווין א"כ מאי סרך איסור יש כאן ופשיטא דמותר אפילו אין בחולי סכנה כלל ודו"ק. אך יש להשיב כיון דעכ"פ מכווין לרפואה ואם משיג מאויו שיתרפא בו א"כ זה הוא הנאה אשר ביקש ונחשב להנאת איסור וכן מצאתי בפנ"י פסחים שם ולמה אין מתרפאין בעצי אשירה אפילו במקום סכנה ומכ"ש אם אין סכנה וקשה הא הוה לא אפשר ולא קמכווין ואעתיק לשונו שכתב וז"ל אבל בחולה שאין בו סכנת נפשות ממש אסור ואליבא דכ"ע אעפ"י שאין לך לא אפשר ולא קמכווין יותר מזה מיהו בהא מצינו למימר כיון דנתכווין מיהא לרפואה הו"ל כמתכווין להנאה דרפואה עצמה היינו הנאתו עכ"ל וא"כ אם יתרפא מהאבק השיג הנאה אשר כוון עלי' ובמת לא כתוב אכילה ואסור הנאה אפילו לא הוה אכילה וע"כ צריך להיות נכפה חולה שיש בו סכנה דפקוח נפש דוחה הנאת המת ודו"ק. ולפ"ז ממנ"פ אי ישיג רפואה באבק עצמות הנ"ל והוה הנאה א"כ פ"נ דוחה הנאת המת ואם לא יתרפא בו א"כ לא נהנה כלל מן המת דלולא הרפואה היש הנאה לאכול אבק עצמות יבשות וא"כ מותר לכ"ע לרפאות חולה נכפה ר"ל בעצמות יבשות ומותר אפילו לרמב"ם ועיין בפנ"י שם אפי' מתעסק חייב בחלבים לא אפשר ולא קמכווין מותר לכך הסמיך הרמב"ם שני דינים יעו"ש כי מתוק (ורמב"ם דאוסר לעבור איסור דאורייתא ברפואת סגולה דהאיסור ברור ורפואה רחוקה מהטבע וסגולה לא נחשב לרפואה אבל כאן ממנ"פ או לא עשה איסור או דנחשב לרפואה). ואמרתי להעיר עוד לפי דבר חדש שחידש הנב"י מהד"ת יו"ד סי' ס"ו ליישב דברי הש"ך בסי' קח"י דסגי בחלב חותם אחד דניכר אם הרוב חלב טמא נתערב בו והקשה השואל לו יהיה שנתערב בו מיעוט הא טעם כעיקר דאורייתא לשיטת הש"ך דאזלינן בתר טעמא לענין שיהיה נקראת מין בשאינו מינו והוא קו' גדולה ותירץ הגאון נב"י דטע"כ ילפינן ממשרת או מגעולי עכו"ם וה"מ באיסור לאו אמרינן טעכ"ע דאורייתא אבל בחלב טמא דליכא מלקות כמבואר ברמב"ם דכתיב מבשרם לא תאכלו אבל על חלב ליכא מלקות א"כ אין טעכ"ע אסור בו ודי בחותם אחד יעו"ש. ולפ"ז כיון דלרמב"ם אין חיוב מלקות על הנאת מת כמבואר ברמב"ם ובמ"ל בה' אבל נתקשה בו ואדמ"ו ז"ל בחדושי פ' השוכר את הפועל תירץ דכל הגז"ש הוא שם שם ותמת שם מרים וערפו שם את העגלה בנחל והלא דרשינן במועד קטן שם דמרים שאין משהין נשים במטה אלא סמוך למיתה קבורה א"כ לא הוה גז"ש מופנה ואין לוקין עליו כמבואר ברש"י סנהדרין דף ע"ג יעו"ש עכ"פ על הנאת המת אינו לוקה וא"כ אין בו טע"כ ומדאורייתא בטל ברוב וא"כ יוכל לערב אבק עצמות מת עם אבק עצם בהמה כשרה לו יהי' שיש טעם עוד בעצמות עיין ש"ך סימן נ"ט וגם אפילו הוה מין בשאינו מינו בטל ברוב מן התורה ומכ"ש אם אין בו טעם דבטל הגם דהוה איסור הנאה בטל מן התורה ועיין בסוף ביצה ועיין בפרמ"ג סימן ק"י ועיין מ"ל ה' משכב ומושב ובמ"ל מהל' אבות הטומאה וברא"ש בפרק גיד הנשה ודו"ק. סוף דבר הכל נשמע אם אפשר למצוא עצם אדם הנהרג במלחמה או נהרג עפ"י דינא דמלכותא טוב ואם אי אפשר למצוא רק עצם ממת כדרכו ואפילו רק מישראל ג"כ מותר רק לא יקח בפ"א כזית והגם שהנאה שוה פרוטה ממנ"פ אם יתרפא הרי טוב ואם לא יתרפא א"כ לא נהנה ואם אין בו לחלוחית מותר ליקח אפילו כזית בפ"א ואם מועיל הרפואה בתערובות יערב האבק בשאר אבק עצמות בהמות כשרות ומה טוב אם אפשר שאחר יעשה התערובות והוא לא יהיה יודע שאוכל עצמות המת דהוא לא עושה וממילא ליכא גם לאו דלפ"ע כנלע"ד להלכה ולמעשה בעזה"י. הד"ש הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה