שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן נט
שאלה גוי שלקח מישראל פרה מעוברת ושילם לו חצי המעות ולקח אותה לביתו בתנאי קודם נתינת המעות שהוא לוקח אותה לביתו לבקר ע"י קרוב שלו אשר הוא מבין גדול על פרה ואם לא תמצא הפרה חן בעיניו יביא אותה בחזרה וצריך המוכר להחזיר לו המעות וקבע זמן שכל חודש ימים יוכל להחזירה כי לא יודע איזה יום יבוא קרובו אבל בבטח יבוא בתוך חודש ימים ואחר כ"ב יום בא הגוי בחזרה עם הפרה וגם הולד אשר ילדה אצלו והוצרך הישראל להחזיר לו חצי המעות מקח שקבל ומה יעשה בולד הבכור הנולד בבית הגוי אם הוא קדוש או לא. תשובה הדבר צריך חקירה גדולה אם אין בולד קדושת בכורה ואבאר בעזה"י הנה הר"ן בע"ז דף ט"ו הביא קושית ראשונים למה צריך הגמ' לומר דאסור למכור בהמה משום נסיוני ולאו דמחמר תיפוק לי' משום שביתת בהמתו ותי' וז"ל אבל אני אומר שאין צורך לדחוקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמי' ואח"כ מנסין אותה ואם מוצא הלוקח טעות במקחו מחזירו ואם רוצה בה הרי הוא ברשותו וכל כה"ג ברשות לוקח הוא דהו"ל כהאי דתניא בפרק השוכר את האומנין בדף פ"א ובפרק ד' נדרים הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותם ממני הר"ז ניתן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי ט"ה שבהם ונאנסו בהליכה חייב וטעמא דמלתא דכיון שדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו עד שנגלה בדעתו שאינו חפץ במקחו ואל תטעה לומר שבתורת שאלה נגעה בה לומר שהרי הוא כשואל בהן כ"ז שלא החזירן שהרי בפרק הספינה דף פ"ח אייתינן לה גבי האי דשמואל דהנותן כלים לאומן ונאנס בידו חייב וה"מ דקייצי דמיו כעובדא דהאי גברא דאייתא קרא כלומר דלועים לפומבדיתא אתא כל חד ושקל קם אקדישינהו ואמרי' התם כיון דקייצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מתורת מקח נגעו בה שאם אין עליהן אלא שואל הו"ל כפקדון ואיתא בעינא דמצי מפקיד מקדיש כמ"ש רב אלפס ז"ל בפ"ה דב"מ אלא וודאי מתורת מקח נגעה בה שברשות לוקח הוא עד שיחזיר מקחו והלכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקלא ואזלה מחמתי' אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהאיסור זה עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מה הוא איסורו אם הבהמה היא שלו אפי' לא שמעה לי' לקלא עובר משום שביתת בהמתו ואם אינו שלו אפי' שמעה לי' לקנא אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה לי' לקלא בין בהמתו דידי' בין שאינו שלו הו"ל מחמר לפי שבשבילו נעשה מלאכה זו ואע"ג דבכולי תלמוד אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקטינן עכ"ל. תמצית דבריו אם הלוקח מישך החפץ אשר קץ דמי' הגם שמתנה שיוכל להחזיר אחרי הביקור אם לא תמצא חן בעיניו מאותו שעה והלאה הרי הם שלו עד שעה שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו ואינו עובר על שביתת בהמתו בשבת וק"ו בנידן שאלתינו נענין בכור דכל זמן שהגוי לא גילה דעתו שאינו חפץ במקחו הרי היתה הפרה שלו וממילא אין זה פטר רחם בישראל ואין הולד קדיש ודו"ק. הן אמת שמה שמחליט הר"ן דבכה"ג הוה הבהמה שלו של לוקח כאשר כתב וז"ל דכיון שהדבר תלוי ברשות הלוקח הרי הן שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עכ"ל ומביא מהאי דמייתא קרא פלא מנ"ל שהם שלו של לוקח דלמא לעולם דעדיין הם שלו של מוכר כיון דעדיין יוכל הלוקח לחזור בו ומה דלא יוכל המוכר להקדישם הוא מטעם אחר דלהקדיש דבר צריך להיות להמקדיש שני דברים כדאמרינן בגזל שניהם אינם יכולין להקדישו זה הוא הגזלן לפי שאינם שלו וזה הוא הנגזל לפי שאינם ברשותו עיין בב"ק דף ע"ח וא"כ בהאי קרא כיון דלוקח יוכל להחזיק בהחפץ בעבור דמי' אם כן החפץ ברשותו ולא יכול המוכר להקדישו יען דחסר ממנו הרשות והוא טוב יותר מגזלן דהלא בא לו בהיתר וכאן בא לו הרשות בהיתר אבל לעולם דשלו של לוקח לא הוה ומצאתי ראיה לדברי דבפ"ו מהלכות ערכין בהלכה כ"ד כתב וז"ל הגוזל את חבירו ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ובה' כ"ה כתב וז"ל מי שהי' מוכר דלועים או בצים וכיוצא בהן ובא לוקח ונטל אחת והלך לו אם הי' כל דמי אחת ואחת קצובים הר"ז כמי שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינה ברשותו ואם אין הדמים קצובים והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו היא שזה שלקחה לא לקחה דרך גזילה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דלכן לא יכול המוכר להקדיש יען דאין הדלעת ברשותו אבל לא הזכיר לפי שאינו שלו עוד והגם דגמ' בב"ב מזכיר הטעם אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דמורה בפשטות כהר"ן בכל זאת השכל נותן כדברי הרמב"ם שהפי' בגמ' שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עוד דומי' דביתו שיהי' גם הרשות שלו וצע"ג. אמנם לו יהי' באמת כדברי הרמב"ם שהלוקח קנה רק הרשות אעפ"כ נ"ל כיון דשביתת בהמה ילפינן או מן פסוק למען ינוח שורך כמוך או מפסוק לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך והוא עשה או לאו עכ"פ שורך או בהמתך כתיב היינו שלו כמו איש כי יקדיש ביתו צריך שיהי' גם הרשות שלו אבל אם גזל אחד בהמתו ועובד בו בשבת אין צריך לפזר הון כדי שלא יעבור על שביתת בהמתו דכיון דגזלן קנאה להיות ברשותו א"כ לא נקרא אצל הנגזל שורך או בהמתך ואינו עובר על עשה או לאו דשביתה כלל בשלמא אם המחזיק בבהמה אינו מכווין לגוזלה אז צריך להפקיר בהמתו בשבת עיין סי' רמ"ו בהל' שבת דאז לא חסר מבעלים הרשות אבל בבהמה הנגזלת אפי' יוכל לפייס לגזלן שלא יעבוד בה אינו צריך כי אין הבהמה שלו שחסר לו הרשות ודו"ק (ועיין בצמח צדק בקנין אלמות ומהרא"י). ולפ"ז ה"ה לענין קדושת בכור דכתיב בקרך וצאנך ובהמת הפקר פטורה כאשר מבואר בתוספתא הובא במהרי"ט אלגאזי ריש בכורות ה"ה אם אחד גזל פרה מעוברת וילדה אצלו והחזירה אח"כ עם וולדה אין בולד קדושת בכור דהא בשעת לידה הי' חסר לישראל הרשות ע"י גזילת הגוי ולא נקרא בקרך או צאנך ואינו קדוש כמו בהפקר וק"ו דהא בהפקר הי' יכול לזכות בו וכ"ש כאן בשעת לידה עיכב הגזלן שלא יוכל להיות שלו ודו"ק. ובנידן דידן נ"ל להוסיף נופך דהרי"ט אלגאזי חקר למה יהי' בהמת הפקר אינו קדוש בבכורה הא בפטר רחם תלי' רחמנא וקדוש מאלי' ותי' דעכ"פ צריך להיות ראוי לבילה שבעלים יקדישו בפה דכתיב תקדיש עיין רמב"ם ובהפקר דאין לו בעלים אשר יכולין להקדישו אינו קדוש וא"כ כאן דמבואר בגמ' בקייצי דמים ולקח הלוקח אין המוכר יכול להקדיש א"כ ממילא ג"כ ממועט מן פסוק מכל מקנך או שורך או צאנך דבכה"ג אינו קדוש בקדושת בכור יען דמוכר לא הי' יכול להקדיש וגרע מבגזלן דכאן עפ"י כח היתר חסר מהמוכר הרשות בשעת לידה וגרע מהפקר דלא הי' יכול לזכות בו בשעת לידה דמעכב כח הלוקח שלא יוכל המוכר אז לזכות בו להיות ברשותו להקדיש ודו"ק. ולא אכחד כי מה דפשיטא לי' להר"ן דליכא איסור שביתת בהמתו אם לקח לנסיוני דלא כתוס' בע"ז דף ט"ו ושאר ראשונים יען דהוה בהמה של לוקח עד שחוזר בו מצאתי בירושלמי כמעט להיפוך בפ"ק דע"ז כתב וז"ל מכיון שהוא מכרה לו לא כבהמתו של נכרי הוא ר' אמי בבלייא בשם רבנן דתמן פעמים שמכרה לו לנסיון ומחזירה לאחר שלשה ימים ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל מעתה לנסיון אסור שלא לנסיון מותר זו מפני זו עכ"ל מזה נגלה דאם מחזירה לא הוה לוקח כלל ועבר ישראל על שביתת בהמתו וממילא יהי' בולד קדושת בכור וצע"ג. והנראה ליישב דנפלאת בעיני איך השמיט הר"ן דברי הירושלמי במקומו וגם הרמב"ן במלחמות השיג מירושלמי הנ"ל על הרז"ה שרוצה להתיר שכירות ביום ה' או אולי אפי' מכירה והשיג עליו מירושלמי הנ"ל שהביאו בשינוי לשון מעט ואיך לא הזכירו הר"ן וצע"ג. ואשר נ"ל הוא כך דלכאורה יפלא איך כתב הר"ן דליכא בנסיוני שביתת בהמתו וק' הא לא נתן דמים רק משך אך לא ק"מ דלר"י בישראל לישראל מעות קונה ובין ישראל לנכרי משיכה קונה וא"כ שפיר ליכא איסור שביתת בהמתו דנכרי קנה מן התורה במשיכה (ובהאי קרא בב"ב דף פ"ח דהוה בין ישראל לישראל מוכח דמהני קנין דרבנן משיכה אפילו על איסור דאורייתא ואי"ה אבאר במק"א) אבל הירושלמי לשיטתו אזיל בפ"ח דשביעית דר"ל סובר מעות קונה ור"י משיכה שכתב שם וז"ל ופלוגתא דר"י ור"ל על דעתיה דר"י דו אמר אין המעות קונות דבר תורה דמי אוכלין נתן לו על דעתי' דרשב"ל דו אמר מעות קונות מן התורה דמי עצים נתן לו עכ"ל וכיון דר"י סובר אין מעות קונות בישראל אלא משיכה א"כ בעכו"ם משיכה אינו קונה אלא מעות ומאי מהני שמשך הלוקח ומנסה אותו כיון שלא נתן מעות וא"כ אם מחזירה אח"כ הרי עבד בבהמת ישראל אבל בנידן דידן דר"י סובר בישראל מעות קונות ובעכו"ם משיכה קונה א"כ ליכא בנסיוני מי שפרע ודו"ק ובזה מיושב קו' רמב"ן על הרז"ה שהבאתי למעלה דאין מירושלמי סתירה כלל לדין של הרז"ה וק"ל ובפני משה שם התפלא על ירושלמי מגמ' בב"ב דף פ"ח ותי' דהר"ן הסביר דמסתמא קייץ יעו"ש וא"כ בנידן דידן שהי' מעות וגם משיכה אז לכ"ע הולד אינו קדוש כמש"ל ודו"ק. ולולא דמסתפינא הייתי מחדש דבר בוודאי אם משך לבקר שאם ימצא חן בעיניו יהי' לקנין עולם אז הגם אם מחזירה הי' עכ"פ קנין לזמן והי' ברשות לוקח וגם שלו הוה עד שיחזיר אבל אם ימשוך רק על זמן שבשום אופן לא יקח אותו עכשיו רק אם ימצא חן בעיניו אז יקח פעם אחרת לחלוטין ועכשיו הוא לוקח רק קנין לזמן שאם תמות הבהמה יהי' ההיזק שלו ואם תחי' יביאה אותה בחזרה אז בוודאי אם מביאה בחזרה נמצא עובד בבהמת ישראל דקנין לזמן אינו פועל שלא יהי' אסור בעבודת בהמת ישראל וברמב"ן מביא לשון הירושלמי וז"ל ובירושלמי נמי אמרו כאן טעמא פעמים שהוא מכרו לו משום נסיון והוא מחזירו לאחר שלשה ימים נמצא עובר עבירה בבהמתו של ישראל עכ"ל כל המסתכל יראה שכל המכר הוא משום הנסיון ובוודאי מחזירו לו אחר ג' ימים ואז נמצא שעובר עבירה בבהמת ישראל ויש לי להאריך בזה. וחפשתי באוצר התשובות מרן חתם סופר ז"ל ביו"ד שי"ג בד"ה אנן שכתב וז"ל ואפי' ילדה תחת יד הגוי הקונה הייתי מסתפק כיון שעכ"פ יכול להחזיר כמבואר בב"ב פ"ח בעובדא דקרא שם עיין שם רשב"ם ד"ה אטו ורמב"ן שם עדיין לא מקרי יד גוי באמצע עכ"ל ולדעתי דשאני התם שהי' רק גמר בלבו לקנותו אבל לא אמר ולא משך כלל אח"כ אחר שגמר בלבו אז בוודאי כיון שיוכל לחזור אפי' בלא שום תנאי כלל ולא צריך לגלות דעתו שחוזר ממה שגמר בלבו אז בזה שמחזירו נעקר הדבר ולא הי' קנין והוצרך הגמ' לומר בירא שמים הוה המחשבה גמר הדבר אבל אם קץ הדמים ומשך אלו לא התנה שיוכל להחזירו לא הי' מועיל לו לבטל המקח רק שהתנה שנוטל לבקר ויוכל לבטל המקח מצידו ולא מצד המוכר אז נשלם הקנין עד שמגלה דעתו שחוזר בו ולכן שם במעשר בודאי גם המוכר הי' יכול לחזור שלא למכור כלל כיון שלא משך לשם קנין ולכן לולא שירא שמים אשר אינו חוזר ממחשבתו הי' הדין אם מהדרו שהוא פטור ממעשר אבל בוודאי אם לקח והתנה שיוכל להחזירו אחר שעה אם ימצא חן בביתו הוא חייב במעשר ודו"ק. וכגון זו צריך אני לעורר דכל זה אם עכ"פ לא הי' בהחפץ איזה מום או חסרון אשר אפי' אם הי' לוקח סתם בלי תנאי הי' מקחו מקח טעות רק שבא מכח שהוא התנה שלוקח כדי לבקר אם ימצא חן אז אמרינן אפי' מחזירו כפי תנאו שעכ"פ הוה קנין עד שמגלה דעתו אבל אם נמצא מום או חסרון אשר אפי' לא בתנאי הי' מקחו בעל ממילא אפי' התנה שיוכל להחזירו ומחזירו לא הוה קנין עד עכשיו ובזה מיושב מה שרמז אדמ"ו הגאון ז"ל מח"מ סי' רל"ב סעיף ח"י ודו"ק (ועיין בח"מ סימן רע"ו ובנתיבות שם). סוף דבר הכל נשמע שבנידן דידן דהוה מעות וגם משיכה רק התנה ע"מ לבקרו אם תמצא הפרה חן בעיני קרובו אבל לא נמצא לפרה שום מום וחסרון נגלה וטרם שחזר ילדה שולד אינו קדוש בקדושת בכור כנלפע"ד. הק' חיים סופר: