שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן נז
שאלה גר א' קנה פרה מעוברת בהקפה מישראל והכניס הפרה אצל גוי אחד להאכילה עד שתלד ומת הגר והפרה ילדה אח"כ בכור בבית הגוי ובא ישראל המוכר ולקח הפרה וגם הולד בעד חובו אשר מגיע לו מן הגר שמת ושאל אם הולד בקדושת בכור או לא. תשובה לכאורה פשוט שאין בולד קדושת בכור כי גר שמת נכסיו הפקר וכל הקודם האוחז בהם זכה בהם ובהמת הפקר פטורה מן הבכורה כמבואר בתוספתא פ"ב דבכורות וא"כ כיון דהגר מת טרם שילדה הפרה א"כ בהמת הפקר ילדה ופטורה מן הבכורה. אך הדבר צע"ג כיון דהגר לא נתן מעות רק לקח בהקפה ומשך הפרה מרשות ישראל לרשותו ואנן פסקינן כר"י דבר תורה מעות קונות ולא משיכה וגר שנתגייר הוא ישראל גמור שקונה מן התורה רק במעות וא"כ הגם שתקנו חכמים משיכה קונה היינו קנין דרבנן אבל מן התורה הפרה של ישראל המוכר וחייבת בבכורה והולד קדוש בקדושת בכור וצע"ג. אמנם כבר פליגו בזה גדולי פוסקים רבינו ירוחם והב"י והיש"ש הובא בב"ש סי' כ"ח אי מהני קנין דרבנן על דאורייתא יעו"ש בס"ק כ"ו וכבר ישב על מדוכא זו הגאון אבני מלואים ואשים עיני על דבר זה לטובה בעז"ה. הנה המ"ל בפ"ה מה' אישות נסתפק מי שמכר חפץ בדמים ולא משך אותו הלוקח והלך המוכר וקידש בו אשה אי הוה קדושין דאורייתא או לא מי נימא כיון דמן התורה מעות קונה רק דרבנן תקנו משיכה א"כ מן התורה קידש המוכר בחפץ שאינו שלו ולא הוה קדושין גמורים וחל עלי' קדושין מאיש אחר אם קדשה אח"כ או נימא כיון דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו הוה קדושיו גמורים וקדושיו שני לא חל עלי' והניח בספק וכ' הגאון אבני מלואים בס' כ"ח ס"ק ל"ג דהי' יכול לפשוע ספיקו מדברי רש"י בב"מ דף מ"ח בד"ה קאי באבל שמבואר דאזלי' בתר קנין תורה שרש"י כ' אם קידש המוכר במעות לר"י הוה קדושין לר"ל לא הוה קדושין א"כ מבואר דאזלינן בתר קנין תורה יעו"ש ולדעתי יש דברים בגו למה לא פשט המ"ל משם. דנסתפקתי במקו"א אם המוכר קבל דמים והלך הלוקח ושלח גוי או קטן למשוך החפץ מרשות המוכר וטרם שהגיע החפץ ללוקח חזר בו המוכר מי מהני חזרתו או לא מי נימא כיון דהלוקח לא משך ע"י בר שליחות א"כ לא נעשה קנין משיכה והחפץ ברשות מוכר לחזרה או נימא כיון דדברי תורה מעות קונה רק חכמים חששו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה וכיון שמשך הלוקח החפץ אפי' ע"י גוי או קטן או קוף או שוטה עכ"פ נעשה פעולת משיכה דהוציאו הלוקח מרשות המוכר ונשאר קנין מעות ולא יוכל המוכר לחזור בו. ונראה בודאי דחכמים לא עקרו קנין מעות דלא יהי' קנין בישראל רק הוסיפו דכל קנין מעות יהי' כקנין על תנאי אם יבוא לידי משיכה שיצא החפץ מרשות מוכר אז למפרע נגלה דהמעות עשה הקנין ועד שנעשה המשיכה הוה כאלו התנה הלוקח שיכול לחזור במקחו ויהי' המעות כפקדון או הלואה אצלו עיין תוס' בב"מ דף מ"ג שני תירוצים דמסופקים אי יש רשות למוכר להשתמש במעות וכאשר יחזור בו הלוקח או המוכר אתי דיבור ומבטל דיבור ונתינת מעות לאו כמעשה דמי דהוא פעל על מי שפרע להיות דברים עם מעות שמחייב מי שפרע (ועיין קדושין דף נ"ט ר"י ור"ל בנתינת מעות ליד האשה אי כמעשה דמי ובאחרונים שם) אבל כל זמן שאין אחד חוזר נשאר הקנין מעות לר"י דבר תורה ולכן אמרו אמר ר"י דבר תורה מעות קונות ולא אמרו דבר תורה הי' מעות קונות אלא משמע שגם עכשיו דבר תורה מעות קונות וגם לא אמר ר"י מפני מה אמרו מעות אינן קונות אלא אמר מפני מה אמרו משיכה קונה משמע דנשאר קנין מעות רק דחכמים הוסיפו לומר משיכה קונה היינו מטעם דלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' אז הוצרכו לעשות משיכה קנין דאל"כ יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' עיין תוס' ופנ"י ודו"ק. אבל אי לא חזרו המוכר והלוקח ומשך הלוקח ע"י גוי וקטן או קוף או שוטה כיון שנעשה פעולת המשיכה ויצא החפץ חוץ מרשות המוכר אז נגמר הקנין מעות למפרע ואפי' אי הלוקח משך החפץ ולא הי' במחשבתו לקנות הכלי ע"י המשיכה כי קסבר ששלו לקח אשר הי' כבר שלו ולא הכיר שהוא החפץ שקנה מחדש אעפ"כ כיון שמשך החפץ והוציאו מרשות מוכר נגמר הקנין מעות למפרע והארכתי בזה במקו"א בעז"ה. ונ"ל ברור דרש"י חקר אי קידש המוכר בהמעות והלוקח לא חזר בו מן המקח א"כ הוברר הדבר דהמעות הי' של המוכר בשעת קדושין א"כ לר"י הוה קדושין ולר"ל לא הוה קדושין דלר"ל מעות אינן קונות בישראל וא"כ לא פעל המעות רק לפעול מי שפרע אבל לא הי' בשעת קדושין של המוכר אבל בודאי אם הלוקח חזר בו ונתבטל המקח למפרע גם לר"י אין האשה מקודשת (דרש"י סובר דאסור למוכר להוציאם דלא כתוס' בדף מ"ג) רק אם לא חזר הלוקח ומשך אח"כ החפץ אז לר"י נגלה דהמוכר קידש במעותיו שהי' שלו בשעת קדושין. אך בנידן דמ"ל אם ידע המוכר בשעת קדושין שכבר קבל המעות בעד חפץ זה וחוזר בו וקידש את האשה א"כ כבר נתבטל המקח ויש עליו רק חיוב אונס עד שיקרא ללוקח ויחזור לו מעותיו ויקבל מי שפרע דמסתמא קידש לפני עדים ולא יחפוץ לקדש בגזל ובודאי מבטל המכר ומקדש בשלו וממילא נתקדשה מן התורה כמו אם יקדש בו אחר שכבר החזיר ללוקח הדמים כמובן בשכל וע"כ דהמ"ל איירי בשלא ידע בשעת קדושין שמכר החפץ זה דלא שייך לומר דחזר המוכר מן המקח ונסתפק המ"ל אי נלך בתר דין תורה א"כ קידש בגזל דאחרים או נימא דנלך בתר דרבנן דמעות אינן קונות וכאן שקידש בו האשה זכתה האשה עכ"פ מדרבנן וא"א ללוקח לעשות בו קנין משיכה שיהי' נגמר הקנין מעות למפרע דכבר אין למוכר חפץ למשוך ממנו ואפי' אם הוא ימשוך החפץ הוא עושה משיכה בחפץ של האשה ולא בחפץ של הלוקח ונשאר הספק אי אזלינן בתר קנין התורה וקדשה בגזל דאחרים או נלך בתר תקנה דרבנן דלא נגמר הקנין ע"י המעות וגם לא יוכל לגמור הקנין עוד ע"י משיכה ונתקדשה האשה מכח קנין דרבנן ודו"ק. ומצאתי למרן חת"ס יו"ד סי' שי"ד בד"ה נחזור שכ' וז"ל ונראה גם אם קידש אשה בהחפץ ג"כ מקודשת דכיון שיוכל לחזור בו הרי חזר בו וקידש אשה בחפץ שמכר לזה בכסף ואין לך חזרה גדולה מזה ובמ"ל נסתפק בזה ולפענ"ד פשוט כמ"ש עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו תינח אי ידע בו בשעת קדושין שכבר מכר הכלי ויש לומר שחזר בו (וגם באופן זה לא ברור לי דדלמא לא יחפוץ לקבל מי שפרע ונח לו יותר שלא תהי' האשה מקודשת מאשר שיקבל מי שפרע וסומך כאשר יפסוק דין תורה) אבל אם לא ידע בשעת קדושין שמכר החפץ מכבר אשר בודאי לא חזר בלבו מהכ"ת נימא דאין לך חזרה גדולה מזו דיהי' אנן סהדי דמסתמא יחפוץ לקבל מי שפרע רק שתהי' האשה זאת מקודשת לו קדושין גמורין נהפוך הוא אנן סהדי דשארית ישראל לא ידברו כזב ויקבל מי שפרע עליו דהא יש לכל ישראל חזקת כשרות והבן ועוד נשאר חקירת מ"ל אם אמר בפי' שאינו חוזר ממקחו ואעפ"כ הולך ומקדש את האשה כפי חק ומשפט אשר יורו המורים כדת של תורה ודו"ק. נחזור לחקירה ראשונה דרש"י מסופק אם מהני קדושי המוכר היינו דווקא אם באמת לא חזר בו הלוקח א"כ מבורר דקנה המעות למפרע את המקח והי' הכסף קנין של מוכר מדאורייתא אבל אם נתבטל הקנין הן ע"י מוכר או ע"י לוקח אז בוודאי נגלה דמוכר קידש בכסף שאינו שלו ואינה מקודשת אפי' מדרבנן ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב הפליאה הגדולה אשר התפלא הלח"מ על הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה ה' י' וז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל וקשה הא הרמב"ם פסק כר"י דמעות קונות בישראל וא"כ למה לא מעל אם נתנה לישראל הגם דפוסק שבעכו"ם קונה אפי' בכסף לבד אבל עכ"פ בישראל בודאי כסף קונה וימעול והוא קו' גדולה כמבואר באריכות בלח"מ פ"ג ה' מכירה ה' א' יעו"ש. ולענ"ד דכלל דמעילה בא אם הוציא מעות מרשות הקדש לרשות הדיוט ואם נתן הכסף של הקדש בעד חפץ אם ימשוך הלוקח אח"כ אז נגלה למפרע דקנה המעות בשעת הנתינה את המקח אבל אם יחזור בו הלוקח נגלה דלא קנה המעות ואפי' אם נאמר שאין כח ביד חכמים להפקיע מעילה ממעות הקדש שיהי' הפרוטה הפקר עכ"פ הי' כח ביד חכמים להפקיע הכלי של המוכר וממילא נשאר המעות ברשות לוקח ולא מעל בו נמצא מי שלקח חפץ בפרוטה של הקדש ולא משך שעדיין לא יצאה המעות מרשות הקדש דהא יש כח ביד הלוקח לחזור ממקחו ולא יבוא לידי מעילה והוה הדין דבאמת דהב"ד כופין אותו שיחזור ממקחו כי טוב לקבל מי שפרע מלמעול מעל בקדשי שמים ואפי' מי שפרע ליכא דהא הוא חפץ לקיים דיבורו רק איסור מעילה כופהו שיחזור מדיבורו ואנוס הוא על פי איסור מעילה עיין תוס' שבת דף ד' ד"ה הרודה ובמג"א סי' תמ"ו אם הוא אנוס על פי ציווי של החכמים אינו עובר לא על בל יראה ולא על איסור שבת דאונס רחמנא פטרי' יעו"ש וא"כ כיון דהב"ד כופין אותו לחזור ממקחו ממילא הכסף לא קנה כלל ולא מעל אבל אם נתן הכסף לנכרי ומעות קונות היו החכמים צריכים להפקיע ממעות הקדש הקדושה שיהי' הפקר זה לא יוכלון ואם להפקיר הכלי מן העכו"ם גם זה לא יוכלון דמי שם אותם לב"ד על העכו"ם שיכולין להפקיר ממונם דהפקר ב"ד ילפינן מן פסוקים דאיירי בין ישראל לב"ד ולא שב"ד של ישראל יפקיע ממון מן הנכרי וממילא מעל הישראל ודו"ק. ואוסיף נופך אחרי שעשו החכמים תקנה שאחר נתינת מעות יוכל הלוקח או המוכר לחזור א"כ כל הקונה במעות על דעת חכמים הוא נותן כאלו התנה בפירוש אם יבקש לחזור קודם המשיכה הרשות בידו א"כ אמרינן דיחזור ולא ימעול כדאמרינן בב"מ דף צ"ט נהדרי' ולא לקנינהו ונא למעול ואם יחפוץ למשוך אינו רשאי עיין רשב"א דחליצה בסנדל ע"ז לא מהני כי היכא דלא להנות מע"ז יעו"ש היטב אבל בעכו"ם דלא תקנו אצלו משיכה א"כ גם הישראל גמר הקנין בנתינת מעות ומעל ודו"ק. ובזה מיושב לי דברי הרמב"ם בה' ז' שכ' וז"ל הנועל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עכ"ל משמע דמעות מהני למעול אך כאן שניתן בחפציו לתקן לו כלי שלו אז דאין לו מה למשוך מעל מיד דאין בידו לחזור ודו"ק. ואחר שהקדמנו נשוב לחקירה איך הי' הדין מי שקנה חפץ במשיכה ולא נתן מעות וקידש בהחפץ אשה אם היא מקודשת מדאורייתא ולא תפסי בה עוד קדושין או לא מהני קנין דרבנן על דאורייתא. הלום ראיתי באבני מלואים ס"ק ל"ג בסוף כ' וז"ל ולפ"ז נראה דה"ה היכא שקנה לוקח חפץ במשיכה ונא נתן מעות ומקדש בו אשה אם מקדשה בכסף בתורת כסף אינה מקודשת מן התורה כיון דמן התורה לא זכה בו לוקח ואינו כסף דידי' מן התורה אבל אם מקדשה בהנאה שנתן לה הר"ז מקודשת מן התורה כיון דהנאה זו שוה פרוטה עכ"ל אחר שהאריך בפרט זה. ולע"ד לברר בעז"ה דמהני דבב"ב דף פ"ח ע"א ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתי כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשים לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ דקיצי דמייהו אבל לא קיצי דמייהו ברשות מרייהו קיימי ושפיר אקדיש ובפ"ו מה' ערכין ה' כ"ה כ' הרמב"ם וז"ל מי שהי' מוכר דלועים או בצים וכיוצא בהן ובא לוקח ונוטל והלך לו אם הי' דמי כל אחת ואחת קצובים הר"ז כמי שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שאינו ברשותו עכ"ל וקשה הא מדין תורה מעות קונות וזה לא עשה אלא משיכה או הגבהה שהוא קנין דרבנן ולמה לא יועיל ההקדש של המוכר אלא פשיטא שקנין דרבנן מהני אפי' לדין תורה ודו"ק. ובתוס' בדף פ"ז ע"ב בד"ה הלוקח בשם הר"י וז"ל וכן נראה לר"י דחשוב לוקח ומייתי ראי' מההוא דלקמן דאייתי קארי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוה אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יוכל להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי דף כ"א עכ"ל. והר"ן בע"ז דף ט"ו האריך על קו' ראשונים למה לי טעמא דמחמר תיפוק לי' משום שביתות בהמתו ותירץ וז"ל אבל אני אומר שאין צורך דחוקים הללו דבנסיוני ליכא שביתות בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כה"ג ברשות לוקח היא דהוה כי ההיא דהשוכר את האומנין דף פ"ח עכ"ל והביא האי דבב"ב דף פ"ח דאמרינן כיון דקיצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וסיים וז"ל אלא ודאי מתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזיר מקחו הלכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח עכ"ל וקשה במאי קנה הבהמה של ישראל בשלמא בשבת שקנה הגוי הבהמה במשיכה ואנן פסקינן כר"י דמשיכה בגוי קונה אבל שם בהאי קרא דהי' העובדא בין ישראל לישראל דהוה משיכה רק קנין דרבנן ונשאר הקו' איך לא מהני ההקדש של המוכר אלא פשיטא דקנין דרבנן מהני נגד איסור הקדש ודו"ק. הן אמת שבירושלמי שם חששו שמא יחזיר הגוי הבהמה אחר ג' ימים ונמצא שעבר ישראל על שביתות בהמתו דלא כהר"ן והוא פלא הא בגוי משיכה קונה ובודאי יהי' מועיל הקנין לשביתת בהמתו כדברי הר"ן ועיין במפרש דירושלמי גוזר קייצי דמי אטו לא קייצי דמי יעו"ש וכתבתי במקו"א דשם בירושלמי אמרו ר' אמי בשם רבנן אמר שמא יבוא הגוי אחר ג' ימים ותוס' בב"ק דף ע"ט ע"א בד"ה תקנו כתבו דר' אמי סובר משיכה קונה בישראל וא"כ ע"כ בעכו"ם מעות קונה ולא קנה הגוי את הבהמה אבל לדידן דבישראל מעות קונות ובעכו"ם משיכה עולים דברי הר"ן כהוגן אבל עכ"פ קשה מן האי קרא בב"ב דלא מהני ההקדש ולא הי' רק משיכה קנין דרבנן וצע"ג. שבתי וראיתי דלק"מ דקנין דרבנן פועל עכ"פ דיצא מרשות מוכר עכ"פ דהפקר ב"ד הפקר ולא מהני עוד מה שמקדיש המוכר להאי קארי ובודאי אם חטף המוכר החפץ אחר שמשך הלוקח ולא נתן דמים והלך המוכר וקידש בו את האשה בודאי אינה מקודשת דע"י קנין משיכה הפקיעו חכמים ממונו ולא נשאר לו כסף קדושין כמו בהאי קארי בב"ב כל החקירה הוא אם הלוקח קידש בו אשה אם מהני הקנין של חכמים להיות כספו דאורייתא ומקודשת האשה מן התורה או נימא דמה שאדם זוכה בקנין דרבנן הוא אינו כקנין של תורה דלהפקיר ממון של אדם יש לרבנן כח אבל לזכות לאדם כסף בלי קנין אין לחכמים כח לעשות זאת דלא מצינו שום פסוק שיוכלו לעשות את שאינו זוכה כזוכה ודו"ק. וא"כ בנידן שאלתינו דהגר משך עכ"פ הפרה רק לא נתן מעות א"כ יצאה הפרה מרשות ישראל המוכר לגמרי ע"י קנין דרבנן בתורת הפקר ב"ד הפקר וכשמת הגר נשארה הפרה הפקר והפקר פטור מבכורה וא"כ הולד אינו קדוש ודו"ק. והדרנא בי הגם דבהמת הפקר פטורה דשאני כאן דלא הוה הפקר לכ"ע רק כנגד הלוקח שהוא יכול ליטול החפץ מכח קנין דרבנן אבל עכ"פ לענין דאורייתא לא מהני אם נוגע באיסור א"כ קשה מגמ' בב"ב דמבואר דקנין דרבנן מהני אפי' לדאורייתא כגון הקדש. אך התבוננתי דשאני בלוקח כלי מבית אומן לשלוח לבית חמיו או הנוטל כלי לבקרו או נוטל בהמה לנסיוני כיון שכן מנהגו של עולם לקצוץ הדמים ולנסות ואם לא ימצא חן יוכל להחזירו אבל המוכר לא יוכל לחזור בו משעה שנטל הלוקח את החפץ א"כ טוב יותר מקנין סיטומתא דלמה יתן המעות מיד והנהיגו הסוחרים לקנות במשיכה כמו במתנה והפקר שעכ"פ משיכה הוא אחד מקניני התורה והסכימו כל העולם שבאופנים כאלה יהי' משיכה קנין וכן בהנך קארי הנהיגו העולם שמשעה שבא הדלעת או הביצה ביד הלוקח אחר שכבר קץ דמייהו לא יוכל המוכר לחזור אחר שהלוקח עשה קנין משיכה דאל"כ לא שבקית חי זה יטריח לבחור טוב מרע ואח"כ יתן אחר הדמים בעדו ולכן מהני המשיכה אבל אם ישראל יהי' מושך בהמות בקנין גמור ולא נתן מעות אפשר דלא מהני משיכה דלא יעברו בעלים ראשונים אפי' משום שביתות בהמה וה"ה לאיסור בכורה ומצאתי במרן חת"ס ז"ל יו"ד סי' שי"ד מה שנוהגין הסוחרים לקנין היא דאורייתא כגון סיטומתא ומכ"ש במ"ש ודו"ק אבל בנידן שאלתינו דליכא מנהג הסוחרים למכור פרה לחלוטין במשיכה בלי נתינת מעות וא"כ נשאר רק קנין דרבנן ותלי' אי מהני על דאורייתא כמובן. וראיתי בקצוה"ח שמביא ראי' דקנין דרבנן לא מהני על איסור דאורייתא מדברי רמב"ם פ"ט מה' תרומות שכ' וז"ל ויראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח הר"ז אסור להאכילה תרומה ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שמשך עכ"ל והקשה הגאון הנ"ל הא כיון דחכמים עקרו לקנין מעות יהי' מותר לכהן להאכילה תרומה אלא בודאי דלא מהני הפקר ב"ד לאיסור תורה כיון דמדאורייתא מעות קונות ואסורה בתרומה והביא שגם בספר מחנה אפרים הקשה קושיא זו וצריך עיון גדול. ולדעתי נהפוך הוא דמדברי הרמב"ם מוכח דמהני קנין דרבנן אפי' על איסור דאורייתא דנפלאת בעיני למה לא כתב הרמב"ם גם הדין אם הכהן משך פרה מישראל ולא נתן הדמים שאסורה בתרומה דמשיכה הוה רק קנין דרבנן ולא מהני על התורה הא לא קשה למה לא כתב אם ישראל משך פרה מכהן דמותרת בתרומה דקנין דרבנן פועל עכ"פ איסור דרבנן ולחומרא אזלינן דאסורה בתרומה מכח קנין דרבנן אבל למה לא ביאר אם הכהן משך פרה מישראל ולא נתן דמים דתהי' אסורה בתרומה וצע"ג. ולכן נ"ל ברור דרמב"ם סובר דקנין דרבנן אשר הוקבע לקנין גמור אשר שניהם אין יכולין לחזור הן הלוקח הן המוכר קנין כזה מהני אפי' אם נוגע באיסור דאורייתא כאשר פסק בפ"ו מה' מעילה השואל קרדום לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואעפ"י שמשיכה בשומרים הוא רק קנין דרבנן כיון דהוה קנין קבוע בין למשאיל ובין לשואל שלא יוכלו לחזור בהן מהני קנין דרבנן על איסור
דאורייתא אפי' להקל כאשר העיר ע"ז במחנה אפרים דמדברי הרמב"ם מוכח דמהני קנין דרבנן על דאורייתא ודלא כתוס' בב"ק דף ע"ט והסברא הוא כמו שהסברתי יען דהוקבע לקנין גמור וחזק על שני צדדים אז כל קנין חכמים טוב יותר מקנין סיטומתא בב"מ דף ע"ד דמצוה לשמוע לדברי חכמים והוה כאלו כל ישראל הסכימו לקנין זה ואלים יותר מסיטומתא מכח התנהגות הב"ד של ישראל וא"כ אם משך הכהן פרה מישראל ולא נתן דמים בודאי תאכל הפרה בתרומה דכסף קנינו הוא וה"ה אם מושך ישראל פרה מכהן אסורה לאכול תרומה דכסף קנינו של ישראל היא ולא כתב הרמב"ם דינים הנ"ל כי הם מבוארים מדין קרדום שקנין קבוע מחכמים מהני על איסור מעילה דאורייתא אפי' להקל א"כ אין בזה חידוש כלל שיכתוב עליו יראה לי כאלו מחדש דבר חדש. אמנם חידש דבר אם נתן הישראל מעות על הפרה של כהן הי' אפשר לטעות כיון דחכמים עקרו קנין מעות א"כ לא נעשה דבר בנתינת המעות ותהי' מותרת בתרומה דמעות אינו קונה מכח עקירת חכמים כקושית הגאונים וקמ"ל שאסורה בתרומה דבודאי אם יחזרו בהן ממקחם אז נתגלה דהקנין לא התחיל כלל כאלו התנו ביניהם שיוכלו לחזור בו עד שיעשה משיכה רק שיהי' מי שפרע על מעות ודברים כמו לר"ל דיש ג"כ מי שפרע על דברים ואיכא בהדייהו מעות כמבואר בגמ' בב"מ ונגלה דהיתה הפרה מותרת בתרומה אבל אוקמי' המוכר והלוקח על חזקת כשרות שלא יקבלו מי שפרע ולא יחזרו מהמקח ואז כאשר ימשוך אח"כ הלוקח אפי' בלי כוונת הקנין או אפי' ע"י גוי או קטן יהי' נגמר קנין הכסף למפרע ונמצא דאכלה פרה ישראלית תרומה ואם קנה כהן פרה מישראל בכסף חיישינן בהיפך הגם דעפ"י רוב לא יחזרו מן המקח אבל עכ"פ יכולין לחזור ולעקור המקח מעיקרא וחיישינן דלמא וחזרו בהן ויקבל אחד מהם מי שפרע ונמצא דאוכלת פרה של ישראל תרומה ואזלינן הכא והכא לחומרא אם נתן הכהן מעות על פרה של ישראל חיישינן דיתבטל המקח ואם נתן ישראל מעות על פרה של כהן אמרינן שמא לא יתבטל המקח ודו"ק אבל קנין משיכה מהני אפילו לאיסור דאורייתא. ואולם גם הקצו"ח מביא ראי' מיבמות דף ס"ז בנכסים מועטין דתקנו שהבת תירש ולא הבן ולעובר לא תיקנו ואוכלים עבדים תרומה א"כ הרי דתקנת חכמים מהני לדאורייתא יעו"ש. ולע"ד אין משם ראי' דבת במקום שאין בן היא יורשת דאורייתא רק אם יש בן הבת אינה יורשת וחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ומכל שכן שמהני כחם לסלק כח הבן הגם שמבואר בר"ן בריש פרק הכותב דסילוק הבן מירושת אביו לא מהני יען דגם בחיי אביו יש לו כח בהם אלים כח חכמים לעשות דלא ירש הבן וממילא תזכה הבת מדין תורה ואכלו עבדי' תרומה דוגמת סברת הר"ן בפ' הכותב דנותנין לבע"ח ולא לכתובת אשה דיען אז כאשר יבואו הנכסים לידו יהי' עפ"י דין דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מהני א"כ פעלו חכמים שאשה לא תזכה ויהי' אח"כ לבע"ח מדין וה"ה כאן סלקו כח ירושת הבן והבת תירש מדין ולעובר לא תיקנו אבל מה שתירץ באבני מלואים מטעם ספיקא דאורייתא להקל הוא פלא בעיני דהיכא מצינו שספק אשר יתברר בודאי אחר זמן ידוע כגון בלידה שיתברר אם זכר או נקבה תלד יהי' נראה ח"ו שהתרנו שלא כדין שניזל בו להקל דכל ספק דאורייתא להקל מממזר ילפינן דשם יוכל להיות נשאר הספק לעולם אבל כאן יתברר או היתר ודאי או איסור ודאי ואין תולין להיתר ודו"ק. ודע דנ"ל דאפי' אי קנין דרבנן מהני על דאורייתא היינו שהגברא עכ"פ בר עושה קנין ומקנה אז אמרינן אפי' דרבנן מהני על דאורייתא אבל בקטן דלאו בר מקנה הוא הגם דעשו לו רבנן דיהי' בר מקנה אעפ"כ לא מהני על דאורייתא דלא יוכלו חכמים לעשות הקנאתו להיות הקנאה דאין כאן איש שיעשה הקנאה דקטן אינו בר הקנאה ואטו אם יעשו חכמים גוי לבר שליחות יהי' מהני הלא התורה אמרה דחסר לגוי כח זה וכן חסר מקטן הכח להיות איש בר הקנאה ולא יוכלו חכמים לעשות אותו לאיש בר הקנאה דגוף אין כאן תקנה אין כאן ולכן פסק הרמב"ם דלא מהני אם הקטן מקנה הלולב יען שאינו מקנה לאחרים דבר תורה ועיין באבני מלואים שהביא קו' זו בשם שעה"מ ולדעתי שאני קטן דלא יוכלו לעשות אותו חכמים לבר הקנאה כנגד חק התורה דבמקום שאין איש לא יוכלו להשתדל להיות איש כנלע"ד בעז"ה. והלום ראיתי בא"מ שהביא בשם שעה"מ קו' גדולה מלולב הגזול שצעקה הסבתא שריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה יושבים אמר ר"נ פעיתא היא זו אין לה אלא דמי עצים וקשה הא מדאורייתא צריך לקעקע הסוכה ולהשיב לה העצים ורבנן תיקנו הדמים ואיך מהני תקנתם לצאת ידי מצוה דאורייתא והא אמרינן בדף ל"א גזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים והא יש תנאים דסוברים דגם סוכה בעי לכם כמו בלולב דבעינן לכם וצריך עיון גדול והנראה לי בזה דבמקו"א הארכתי דאין שם גנב וגזלן רק אם עושה מעשה קנין ומכווין לקנות והי' מסברא דקנין גזילה יהי' קנין טוב רק דעבר על לא תחמוד ודמים הוא דחייב רק התורה חידש והשיב את הגזילה אשר גזל שיעשה השבה בגוף החפץ אם הוא בעין אבל עכ"פ מה שנהנה מהגזילה לא צריך לשלם למשל אם גזל קרדום ובקע בה עצים כמה שנים אין צריך להחזיר רק הקרדום ולא הנאת הקרדום וזה הוא קנין רשותו אשר קנה בה שהשימוש הוא שלו ולכן הנגזל לא יוכל להקדישו לפי שאינו ברשותו דהשימוש כבר קנה הגזלן אבל הכלי לא קנה הגזלן דהא צריך להשיבו אם הגזילה בעין דגם עכשיו יש בו לא תחמוד אפי' כי יהיב דמי וממילא לא מקיים גם מצות השבה דהא יכול להשיב החפץ ועכשיו דתיקנו רבנן תקנת מריש שלא ישוב גוף החפץ אם הוא נבנה בבית דכאן אינו חומד החפץ רק חס על ביתו ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והוה כאלו אין החפץ בעולם ודמים הוא חייב א"כ נגמר קנין הגזילה והוה שלו מן התורה. נחזור לשאלת נידן דידן מלבד שמסתבר דקנין משיכה דהוא קנין קבוע דרבנן מהני אפי' לאיסור דאורייתא כמבואר בראי' גמורות ויש עוד סניף בנידן יען דלא עשה רק קנין משיכה והחזיר הפרה לישראל אלא משך אותה לבית גוי אשר שילם לו שהוא יפטם אותה עד שתלד והוה כאלו הכניסה בחצירו וכבר חידש אדמ"ו מרן חת"ס ז"ל בסי' ש"י דמשיכה מה שמכניס אדם החפץ ברשותו ממש הי' קנין אפי' קודם מתן תורה כיון דכבר עשה בו כאדם שעושה בתוך שלו ומהני לכולי עלמא לפטור הולד מבכורה כן נראה לע"ד. ולולא דמסתפינא נ"ל דאם המשיכה אינו קנין והגר פיטמה אותה כמה חדשים א"כ יש לגר לתבוע מגוף הפרה דמי מזונות אשר האכילה כי הוא לא ירד להאכילה ליקח תשלומין מישראל המוכר רק יש לו חלק בגוף הבהמה וכל פטר רחם בישראל שצריך להיות כולו בישראל ולא שמקצת הוא הפקר ועיין צמח צדק סי' ס"ד ויש לפלפל בזה באריכות ואין כאן מקומו. ועוד הלא פסקינן דגזל גוי אסור מן התורה ואלו הי' הגוי מכווין לזכות בה בשעה שמת הגר הי' זוכה בה מן ההפקר ולא הי' ישראל המוכר יכול להוציא ממנו עפ"י דין תורה או אם ישראל אחר זוכה בה לא הי' ישראל המוכר יכול להוציא ממנו דהא עכ"פ מדרבנן מהני משיכה והוה הפרה הפקר והוה יאוש בעלים דנעשה הפקר לכ"ע והמוכר שמכניסה לתוך שלו זוכה מן ההפקר תחילה הגם שסבור ליקח אח"כ יען שהגר חייב לו דמיה עכ"פ ידע שצריך לגבותה בתורת חובו ומהני מחשבתו לזכות מן ההפקר ולא דמי לעודר בנכסי גר וסבור שהן שלו דלא חישב לזכות כלל דהא בדעתו שלו הוא אבל כאן דחישב עכ"פ לזכות בו בתורת פרעון חובו ומשך לשם קנין מחדש ומהני בתורת זכי' מן ההפקר ואלו הי' הוא מקדיש הבכור טרם שזכה בו בודאי לא מהני דעכ"פ פעל הקנין משיכה שלא יוכל להקדישו וא"כ כיון שאין ראוי לבילה להקדישו אינו חל קדושת בכור כמבואר ברי"ט אלגזי בריש הל' בכורות דצריך להיות עכ"פ ראוי להקדיש ולכן בהמת הפקר פטורה מן הבכורה וה"ה כאן שאינו קדוש הולד ודו"ק. ואיידי דאיירי לא אמנע מה שהערותי במקו"א להביא ראי' דקנין דרבנן מהני לדאורייתא דכח הפקר ב"ד הפקר מהני אפי' להיות קנין מדאורייתא למי שזכרו לו עיין גיטין דף נ"ה גנב והקדיש והעלה בחוץ חייב כרת פריך הגמ' אם יאוש לא קני איך חייב כרת אמר ר"ש כרת מדבריהם אחיכו עלי' כרת מדבריהם מי איכא אמר להו רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחוכו עלי' כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמו' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה ועיין רש"י שם בתורת הפקר ב"ד הפקר יעו"ש וכן הרמב"ם בפי"ח מה' מע"ק הל' י"ד כ' וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי ליחייב עלי' כרת משעה שהקדישו והוא ששחטה אחר היאוש אבל לפני היאוש אינה קדושה עכ"ל ועיין בלח"מ שם שנתקשה על דברי הרמב"ם עכ"פ נראה מגמ' דמהני דבריהם לחייב כרת וע"כ דמהני הפקר ברשותו ויוכל לזכות בו דעכ"פ הפקר ב"ד הפקר ואחר ימים רבים מצאתי שהעיר על זה בגט פשוט בסי' ק"כ ואודה לד' שזכיתי לזה ולדעתי דיש להוסיף דשאני התם דגנב מתכווין לקנות בקנין הגזילה דכל גנב וגזלן הוא אם מכווין לקנות עיין רש"י סנהדרין דף ע"ב בסוגי' הבא במחתרת וק"ל. וטרם אשים קנצי למלין אעתיק מ"ש במקו"א ליישב שדברי ר"ן עם ירושלמי לא פליגי כלל ובמכתבי שם וז"ל ראיתי פלא דר"ן בע"ז חידש דליכא שביתות בהמתו יען דלקח לנסיון כמו בב"ב דף פ"ח בקרא דלקח או הלוקח כלי מבית אומן ובירושלמי שם מבואר בהיפך דלמא יחזירו אחר ג' ימים ונמצא דבהמת ישראל עבד בשבת וצע"ג. ונ"ל דסברת הר"ן דווקא אם אחר פסיקת הדמים נגמר הקנין מצד המוכר וגם מצד הלוקח כגון כלי מאומן לבקרו שלא תליא בדעתו של לוקח שאם יבוא לנסיון ונמצא טוב ע"כ הוה מקח וגם הלוקח לא יוכל לחזור וכן בלוקח לבית חמיו שאם יוכשר בעיני חמיו עכ"ח הוה המקח הגם שהוא ירצה לחזור בו ואז הוה קנין גמור וה"ה אם קונה בהמה אחר פסיקת דמים ומנסה לפני מבינים לראות אם אין בו חסרון אבל בודאי אם המבינים יאמרו שאין בו חסרון אז בעכ"ח הוה המקח ולא יוכל הלוקח לבטלו אבל בירושלמי שנתן לביתו לג' ימים לבקר ויוכל להשיב לו אחר ג' ימים אם לא יחפוץ בו אז בודאי אם מחזיר ליכא קנין כלל והבן זה בקיצר כנלע"ד. הק' חיים סופר: