אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן נא

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן נא

סימן נ

שפעת ברכות עלי ראש כהן שדעתו יפה בשבילי ראשונים ואחרונים ובנתיבות הפוסקים והלכות המאור הזורח בתורה ה"ה כמהו' ר' דוד כ"ץ נ"י סת"מ בק"ק קוטב יע"א בגאליציען. מכתבו הגיעני אשר חיזק בשאלתו לחקור לפסול כל הספרים ותפילין ומזוזות שיצאו מידי סופר אשר נגלה עליו שלא מן ספרא דדיינא הוא כי ריעותות גדולות עליו אשר הודיע עכשיו במכתב השני וגם השיג השגות רבות על תשובתי אשר שלחתי לו ובכמה מקומות לא עמק בדברי ואפרשם כיד ד' הטובה עלי ומה שנוגע להערות חדשות לא אמנע עט סופר מלגלות דעתי בו בעזה"י ואני תפילה ד' יהי' עם פי שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ולא אבוש בעוה"ז ולא אכלם בעוה"ב. (א) ראיתי במכתבו שהעיר על אשר הפלאתי ביום ההוא על מג"א בסי' ל"ט בשם תוס' דלא חיישינן שמא נעבדו שלא לשמן והקשתי לו יהי' שאין חשש על זה עכ"פ יש חשש על שאר דברים אשר צריך להיות הסופר נזהר וכתבתי וז"ל ובפרט בכתיבה לשם קדושת תפילין וקדושת האזכרות ולמה לא חיישינן שלא הי' הסופר בקי בהם עכ"ל במכתבי יראה בעיניו שדייקתי לשם קדושת תפילין וקדושת אזכרות שמבואר באו"ח סי' ל"ב סעיף י"ט וז"ל בתחילת הכתובה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין ומלבד זה בכל פעם שכותב האזכרה צריך לומר שכותבו לשם קדושת השם עכ"ל וע"כ אופה איך הביא המג"א דלא חיישי' על עיבוד שלא לשמה עכ"פ ניחש שלא הי' בקי שצריך לכתוב לשם קדושת תפילין וקדושת האזכרה הגם שכותב לשם תפילין ולשם אזכרה אבל לא כתב לשם קדושת תפילין וקדושת אזכרות ועיין בב"י מקור סעיף י"ט הנ"ל. ועתה אעתיק השגה שלו שכ' וז"ל ותמיהני שהלא מבואר במרדכי בפ' התכלת וז"ל תפילין יש להם בדיקה פר"ת משום דיכול לראות בדקדוק חסרות ויתרות ושאר דברים אם הם כתקון והא ליכא למיחש דלמא עיבודן שלא לשמן או כתבן לא לשמן דכל הכותב תפילין בקי בדבר זה ודמי להאי דריש גיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי עכ"ל הרי דמה דנקטי התוס' שהביא המג"א דהכל בקיאין בעיבוד לשמן חד מינייהו נקטו וה"ה דהכל בקיאין בכתיבה לשמה וקדושת אזכרות כי דברי התוס' דברי ר"ת שבמרדכי הם כנודע דסתם דברי תוס' הם דברי ר"ת ובפרט מבואר למעיין שכן הוא בכאן והתוס' לא הוצרכו להזכיר הכל בקיאין בעיבוד לשמה אלא לאפוקי מפירש"י דבתפילין לא מהני בדיקה כשלקחו שלא מן המומחה משום דחיישי' שלא עבדן לשמן עכ"ל לא ידעתי איך ראה בדברי מרדכי דכותב תפילין בקי שצריך לקדש הכתב בקדושת תפילין ואזכרות בקדושת אזכרות הלא בפירוש כתב דלא חיישינן דלמא עיבודן שלא לשמן או נכתבים שלא לשמן דכל הכותב תפילין בקי בזה שלא יהי' שלא לשמן אלא עיבוד וכותב לשם תפילין אבל מנ"ל שכותב לשם קדושת תפילין וקדושת אזכרה וכי תימא דרוב מצוין אצל תפילין מומחים הם ויודעים כל הדינים א"כ הי' להמרדכי לאמור רוב או כל המצוין אצל תפילין מומחים הם ולמה הביא כמו דאמרינן סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי אלא רמז בזה כמו בגיטין דאמרינן כן לענין חשש לשמה ה"ה כאן אמרינן דלענין הנוגע בלשמה מיגמר גמירי דהא כ"ע ידעו שפסול שלא לשמה אבל שיהי' מומחים זה לא אמרינן ולכך צריך לבדקן בעבור חסירות ויתירות או שמא נדבקו האותיות ואין היקף גויל או שמא אין האותיות מודבקים בחלקיהם שראשי שי"ן אין נוגעים בקווים וכדומה וזה שכ' וז"ל או בשאר דברים אם הם כתקונן עכ"ל אשר אפשר להכיר עין בעין אם נעשה כדין וכהלכה ואי הי' רוב מצוין מומחים ומכ"ש אי כל המצוין מומחים למה לי לר"ת לומר וז"ל משום דיכול לראות וכו' עכ"ל משמע אבל אי אינו יכול לבודקן אין קונים וקשה נהפוך הוא אי אין יכול לבודקן בודאי סמכי' על רוב מצוין הם אלא ברור דליכא רוב מומחים אעפ"כ לוקחים יען דיש בידם לברר ודו"ק. וראיתי שמעלתו נ"י הרגיש אי הר"ת סובר דכל המצוין אצל תפילין מומחים א"כ למה צריך בדיקה ותי' וז"ל שאני חסירות ויתירות דמצוי בהן הטעות אפי' במומחה גמור כנודע רק במומחה סמכינן שחוזר ובודק בעצמו אם לא יצא טעות מת"י אבל באינו מומחה חיישינן שיצא טעות באיזה חסר ויתיר אות ולא נתן לב לתקנו עכ"ל לא ידעתי איך דבר זה יצא מפיו הא הקו' הי' דנימא כל המצוין אצל תפילין מומחים וא"כ בוודאי גם זה עשה שלא הוציא מת"י בלי שחזר והביט בתוכם לבדקם וגם גוף הדבר רחוק בעיני הא פרשת תפילין מיגרס גרסין בפי סופר כמבואר במג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ב ועיין בש"ע או"ח סי' תקצ"א ומהכ"ת יהי' שכיח במומחה חסרון ויתרון א"כ הי' לו להיות אסור לכתוב שלא מן הכתב ורק לזהירות אמר הר"י אסכנדרי שיבדוק הסופר כל פרשה משום שלא יצריך לפסול הפרשיות משום שלא כסדרן עיין בב"י סי' ל"ב אבל ח"ו לומר דמצוי טעות חסרון ויתרון במומחה ודו"ק. ובביאור מרדכי שם הוכיח דעכ"ח דר"ת מודה דאין רוב מומחים בחסירות ויתירות דא"כ למה לא יקחם על סמך שיבדקנו ואי דלמא ישכח ולא יבדוק מאי הוה כיון דאיכא בדיעבד רוב יעו"ש ומעלתו נ"י התחכם עליו ומביא דברי א"ז אשר כתב בסי' תקל"ג וז"ל דתפילין יש להן בדיקה כי לא חיישינן לעיבוד שלא לשמה דהכל בקיאים בכך והא דאין נקחין אלא מן המומחה היינו הבקי בחסירות ויתירות וכו' דכיון דלאו מומחה הוא לא סגי דלא חסר או יתיר עכ"ל והסביר מעלתו נ"י דברי א"ז הגם דסובר בשוחט אם שחט א"צ לבדוק אחריו וה"ה כאן הלא כבר התפילין נגמרו הי' לן לסמוך על הרוב בקיאים ביתירות וחסירות לכן הוסיף כיון דאם לאו מומחה הוא לא סגי דלא חסר ולא יתיר וא"כ ל"ק קו' מהר"ם בנעט דהכא מחמירים כיון דאינו מומחה לא סגי דלא ילקה בחסירות ויתירות עכ"ד אני לא זכיתי לראות ספר אור זרוע מעולם ודבריו נפלאים בעיני הלא האינו מומחה יוכל ליקח פרשיות תפילין מן מומחה לרבים ויכתב לו ממנו דוגמא לדעת בכל פעם שיכתוב תפילין שיהי' כתובים כהלכתן בלא חסר ויתר וא"כ מהכ"ת ישבוק היתר ויאכל איסור לכתוב משכלו הפרשיות וא"כ גם מן האינו מומחה יוכלו להיות בלי חסרון ויתרון ונהפוך הוא הלא ירא לנפשו פן יבדקו אחריו גם אפי' עפ"י מקרה ויראו שהוא עם הארץ ויגיע לו היזק א"כ בוודאי כתב הכתב מן פרשיות מומחה ולמה נאמר דלא סגי בלא חסר ויתר וא"כ נשאר קו' מהר"ם בנעט ז"ל אי רוב מומחים למה אין לוקחים הגם אם ישכח מלבדוק סמכינן על הרוב ודו"ק. הן אמת שיש לי מקום עיון בזה בחקירה אשר לי במקו"א דכל מצוה היא נחלקת בשתים (א) מי שמקיים מ"ע וקבל שכרו מאת ד' חלף עבודתו אשר עבד מי שעושה בגד של ד' כנפות ומטיל בהם ציצית או מכניס תבואתו דרך פתח שער להתחייב יקבל שכרו פירות בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב (ב) מי שמבטל מ"ע לא די שלא מקבל שכר נהפוך הוא ענש וענש נקרא פושע ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין כי ביטל מ"ע חשוב לעבירה ולכן אמרו בכתובות דף פ"ו תפילין שאיני מניח מכין אותו עד שתצא נפשו דתפילין הוה מ"ע מחויבת אבל עלית הוה מ"ע דרשות רק בעידן רתחא נענש אבל הב"ד אין כופין על ציצית ובתפילין הב"ד כופין ולא משום שיזכה בשכרו רק שלא ימרה פי ד' להיות פושעי ישראל בגופן והדברים ארוכים. ולפ"ז אמרתי דבר חדש בשלמא באיסור סמכינן על הרוב הגם דאפשר שיבורר ויגלה שאכל איסור בכל זאת לא יקרה לו עונש בעבור זה דהא התורה התירה לו שיסמוך על הרוב וה"ה במי שסומך במ"ע על הרוב לא יענש גם אם נגלה אח"כ שלא הי' קיים בחפץ זה המ"ע דהא הי' מותר לו לסמוך על הרוב אבל בודאי לא יקבל שכר על קיום מ"ע אשר עשה בחפץ פסול יען דשכר מצוה בא אם נעשה הפעולה בחפץ הראוי אז עושה פעולת המצוה רושם למעלה כפי רצון ד' אבל אם החפץ הי' פסול ולא נעשה נחת א"כ הגם שחישב לעשות מצוה עכ"פ מצוה לא עביד (הגם דאמרו חכז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מקבל שכרו היינו אם נאנס אבל מי שסומך על הרוב ולא בירר הדבר אז אם לא עשה מצוה לא מקבל שכר) ולפ"ז אם אנו דנין אם יוכל לסמוך על סמך שיבדקנו אח"כ ואם ישכח הלא עשה כדת לסמוך על הרוב וג"כ לא יענש אבל בתפילין לו יהי' שאם ישכח יש רוב ולא יענש אבל עכ"פ דלמא הוא מן המיעוט א"כ לא יקבל שכר דהא באמת לא קיים מ"ע כלל רק לא יענש כמו אם לא עשה בגד ד' כנפות ודו"ק. ובעיקר קו' ביאור מרדכי כתבתי על הגליון שהקו' נפלאת בשלמא אי כל החשש שמא ישכח אח"כ אז מתירין אנו לכתחילה לסמוך על תיקון אשר יעשה אח"כ דאם ישכח נשאר הרוב ואם לא ישכח בודאי יעשה כהלכה אבל בתפילין כ' הרא"ש בסוף הל' תפילין וז"ל דחיישינן שמא יתעצל בבדיקתן וטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתפרן עכ"ל ובנמ"י ה' ציצית כ' וז"ל שיש טורח לנתק התפירות ולבדקן בחסירות ויתירות ולחזור אותן ואתי למנועי ולא בדק עכ"ל א"כ אם חיישינן שיפשע ולא יבדוק בודאי אין רשאי לסמוך על בדיקה אח"כ כיון דאמרינן דיפשע ולא יבדוק ודו"ק וידע דיש לי עוד תי' אם יהי' הדין דניקח מאיזו מומחה אז נפסק רוב המצוין מומחים דדווקא אם אין מניחין לעסוק אינו מומחה אז יש רוב עיין תב"ש סי' א' ס"ק ל"ב ודו"ק. גם התפלא מעלתו על מהר"ם בנעט וז"ל וביותר תימה על הגאון הנ"ל שלא שם לב ללשון התוס' במנחות במקומו והוא ביתר ביאור בחי' הריטב"א לעירובין צ"ז דלכן אין נקחין לכתחילה שלא מהמומחה כיון שצריך לקרעם ולבודקם גנאי הוא לסתרן ע"ש עכ"ל נפלאת שלא הביא דברי מרדכי שם במקומו שכ' וז"ל אבל תפילין אע"ג שיש להן בדיקה גנאי היא לקורען כדי לבודקן ואין נקחים לכתחילה אלא מן המומחה עכ"ל והי' יכול לתמוה איך שכח דברי המרדכי מיני' ובי' וכי יאמר מכ"ש דאוסף מיא וקמחא להפליא על גאון ישראל ביאר מרדכי. אך אני אודה ולא אבוש מלאמור כי נפלאת בעיני להבין המראה הגדולה הזאת מאי גנאי הוא סותרן כדי לבנותן לראות הפרשיות אם כשירות יתפרם בחזרה והוה סותר ע"מ לבנות ואם פסולים הם א"כ לגניזה הולכים ומי יחוש בזה לגנאי וצע"ג וגם זאת אדרוש מי שמע כזאת שלא יהי' לאדם רשאי להחמיר על עצמו לפתוח תפילין שלו כדי לבודקן אפי' בכל רבע שנה הגם שאין חיוב לבודקם אלא בכל שבע שנים עכ"פ מי שיחפץ להיות ירא וחרד על דבר ד' פותח תפילין שלו אפי' על חנם כחכז"ל איפסקי לי' כרעי' דויו ועוד הכי לא טוב לבחור רע במיעוט לפותחן ולבודקן מאשר יניח ביד האיש ולא ימצא קונה אותם אין לך גנאי גדול מזה והוא פלא. ולולא דברי מרדכי על הריטב"א לא הפלאתי כ"כ דריטב"א שם הקשה על הך ליקח תפילין ממי שאינו מומחה ונתקשה הא אין לוקחין תפילין ממי שאינו מומחה ותי' וז"ל הא אמר לכתחילה דלמא לא טרח לבודקן ועוד מפני שנראה כבזיון תפילין כשהוא קורע התפר ומוציא התפילין לבודקן אבל בדיעבד כשרין בבדיקה עכ"ל הרי שלא כתב שהיא באמת בזיון רק נראה כבזיון אבל המרדכי שכ' וז"ל גנאי הוא לקורען כדי לבודקן עכ"ל משמע שהוא באמת גנאי יפלא רק במרדכי חשבתי הפי' שהוא גנאי לאיש המוכרן לקורען כדי לבודקן ולא יאמינו לו שהם כשירים ועי"כ ימנעו רבים לבקש זאת מידו והחכימו רז"ל לכלל גדול שאין נקחין אלא מן המומחה אבל בריטב"א שכ' וז"ל שנראה כבזיון תפילין כשהוא קורע התפר ומוציא התפילין משמע שהוא נראה כגנאי לקדושת תפילין והוה פלא מה נראה כגנאי לתפילין וצע"ג. ונראה בעיני דהכוונה היא דכלל גדול שסתירת דבר שבקדושה חנם על לא דבר הוא בודאי גנאי חוץ אם עושה זאת לכבוד מצוה אז ההכרח לא יגונה ועיין במג"א סי' ק"נ אפי' בקדושת בהכ"נ יש איסור לאו בסותר יעו"ש וא"כ בכל איש אשר חושש שמא נתקלקלו תפיליו ברוב ימים או ברוב שנים ורעד ופחד שמא יברך ברכה לבעלה ע"כ הוא מוכרח לפתוח התפר ולבדוק תפילין שלו אין כאן גנאי לא לו ולא לסופר שבדקם נהפוך הוא תע"ב שהוא זריז ונשכר עיין פ' אותו ואת בנו ובתב"ש שם בש"ע אבל כאן המוכר אומר אני יודע שתפילין כשרים הם רק הלוקח יאמר לו אינו מאמין לך עד שתפתח התפר ואבדקם או אראה את הפרשיות לאיש היודע הלכות א"כ המוכר שיודע שהם כשרים גנאי הוא לו ממש או נראה כגנאי אם יצטרך לקורעם ולהוציא הפרשיות חנם דהוא אומר ברי לי שהם כשירים ע"כ תיקנו שלא ליקח כלל ממי שאינו מומחה ודו"ק. וא"כ איפה הי' קו' ביאר מרדכי שיהי' רשאים ליקח על סמך שיבדקנו אותם אחר זמן מאיזה סופר ואם לחוש שמא ישכח מאי הוה הלא נשאר רוב אלא פשיטא דליכא רוב וא"כ אסור ליקח על סמך שיבדקנו אחר זמן זמנים טובא אלא צריך לבדוק אותם מיד כמו מזוזה וספרים שרואה אותם טרם שיעשה הקנין ואז נשאר באמת תי' הריטב"א ותוס' ומרדכי שנראה כגנאי או שהוא באמת גנאי ודו"ק כנלע"ד ברור בעזה"י. ובאמת הב"י בסי' ל"ב שלא הביא הטעם שהוא גנאי ואעפ"כ פסק בסי' ל"ט דאין נקחין ויהי' מוכרח כקו' ביאר מרדכי דליכא רוב מומחים אך לק"מ דהב"י הביא הטעם דיתעצל והוא שיטת רא"ש ונמ"י וריטב"א בערובין וא"כ בודאי אין סומכין אם חיישינן שיפשע ועיין בא"ח סי' ק"ח אפי' תחילתו בפשיעה וסופו באונס נחשב כפשיעה ואין לו תשלומין בתפילה ודו"ק שעשעתי כי יש בו לדינא הגם שאין בו נפקותא לנ"ד. (ב) ועל מה שחדשתי בסברת התוס' דעל הכתב שלא הי' לו חזקת חולין דהא על שעת כתיבה אנו חוקרים אם נתחדש בקדושה או להתלמד וכדומה אז סמכינן על רוב כותבי תפילין מומחים הם אבל על העיבוד העור הי' לו חזקת חולין והוה רוב כנגד החזקה והי' לנו לחוש ע"ז חדשו התוס' דכל העוסק בכתיבת תפילין נזהר בזה לחקור אם עיבוד לשמה ע"ז השיב מעלתו אריכות דברים והם מעידים שלא הבין בדברים רק עבר במהירות ולא אעתיק דבריו ולא אשיב עליהם רק אברר דברי מעט באריכות בעזה"י. הנה עשיית תפילין הוא המציאות כלי של קדושה כי הוא כלי קדוש לעצמו (ורבו הדינים הנוגעים בקדושתו ועיין בא"ח מסי' מ' מ"א מ"ב מ"ג וגם לענין הצלה בשבת וגם לענין שבועה וכדומה) וכל העושה אותם חידש כלי קודש ואם באו לקנות תפילין ולא ידענו מי עשאם נולד ספק אם הוא כלי קודש להזהיר בו בכל דיניו או אין צריכים להזהיר בו ככלי קודש ובאנו בסבך לחקור שני חקירות אשר כלי תפילין בקדושתו תלוי בו (א) שהתורה אמרה שתפילין יהי' נכתבים על עור בהמה טהורה בלבד ואותו עור יהי' מעובד ע"י ישראל לשם קדושת תפילין ואז כאשר תהי' העור מעובדת כך היא ראוי להעשות ממנו תפילין כמבואר בגמ' שבת דף ק"ח וברמב"ם פ"א מהל' תפילין אין כותבים סת"ם על עור בהמה טמאה אבל כותבים על גבי עור בהמה טהורה עכ"ל וכלל התפילין נכתבו על עור דווקא ואותו עור יהי' מעובד לכך אבל עכ"פ נשארה בשמה שם עור (ב) התורה אמרה שעל עור מעובד הנ"ל יהי' נכתב ד' פרשיות באותיות שלימות לשם קדושת תפילין והכתב יהי' נכתב כסדרן והאותיות יהי' נכתב מוקפין גויל ולא יהי' חק תוכות ויהי' נכתב ע"י גדול בר קשירה וכדומה ואז כאשר יהי' שניהם יחדיו וישימו בבתים כדת וכהלכה אשר גם עליהם יש הלכה למשה מסיני ודינים מקובלים איך יעשה בצורתן ובקדושתן אז נשלם כלי חפץ קדוש וגם נתן הקב"ה א' מתרי"ג מצות שכל איש מישראל יניח כלי קודש על זרוע וראש בכל יום ויום וקיים בו מ"ע כמו שנוטל ד' מינים בידו קיים מ"ע ה"ה מי שמניח כלי קודש כזה מקיים מ"ע או שני מצות עשה עיין בט"ז או"ח סי' כ"ה. ומעתה אם נחקור אם הכלי אשר מונח לפנינו הוא כלי קדוש אנו אומרים העור אשר אגב הכתב הוא קדוש עיין שבת קט"ז לה הי' חזקת חולין דתחילתה נקראת עור ועכשיו היא נקראת עור הגם שנתעבדת ונתלבנת עכ"פ עור שמה ולהעור הי' חזקת חולין ועכשיו אנו רוצים לומר דנתקדשה אגב הכתב וראוי לומר אוקמי אותה על חזקת שלא נעבדה לשמה ואפי' אם כתב הסופר לשם תפילין נשארה העור בחזקת חולין ולא מהני דרוב סופרים כותבים לשמה הא כיון דעור לא נתקדש לא נעשה כלי קדוש ע"י הכתב ויש חזקה כנגד רוב ע"כ הוסיף דכל סופר אינו כותב אא"כ יודע שנעבד לשמה ואין לחקור דנסמך מיעוט שאינן מומחים לחזקת חולין של העור דלענין עיבוד אין כאן אפי' מיעוט דלא בקיאין לדעת דצריך להיות נעבד לשמה אבל אם נחקור על האותיות אי נכתבות לשמה דאנו דנין על עיקר הוייתן אי נתהוה בקדושה או בחולין ומסתבר כיון דליכא חזקה שהאותיות הי' פעם אחת חונין אזלינן בתר רוב הכותבים תפילין מומחים הם כמו רוב השוחטים ורוב המנקרים גיד או העושים מקוה מומחים הם ומהכ"ת לחוש על מיעוט כנגד דרוב ודו"ק בחרתי לבאר לפניו אלה הדברים וישפוט את עצמו ודל"ב. (ג) אך הוסיף כבודו נ"י קו' על מה שאמרתי הטעם דצריך תוס' לומר הכל בקיאים דבעו עיבוד לשמה משום דיש חזקת חולין א"כ נשאר הקו' כי הרא"ש בהל' קטנות כ' ג"כ כתוס' דהכל בקיאין דצריך עיבוד לשמה והא הרא"ש כתב בחולין בסוגי' דרוב בשם תוס' הא דסומכים ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין ולא אמרינן סמוך חזקת איסור דאינו זבוח למיעוטא דאינן מומחים משום דמיעוט אינו מומחים לא שכיח עיי"ש וא"כ אף הכא הוה סגי לתוס' ורא"ש לומר רוב מצוין בתפילין מומחים אף דיש חזקה מנגדת ודו"ק עכ"ל. אמרתי אודיע לו הערה אחת אשר לי בחדושי תל"י והוא הגם דיש לכל ישראל חזקת כשרות על כל תרי"ג מצות שלא יעשו עבירה ולא יכשילו לחבריהם באיסור משום לפני עור לא תתן מכשול ועוד מטעם כל המביא לחבירו לחטוא נכנס תחתיו לעונש וע"כ סמכינן על כל איש ואיש במה שנוגע בכלל התורה כל זה דווקא על ודאי איסור אבל אם אנו דנין אם יש לכל איש ואיש חזקת כשרות שלא יעבור ספק עבירה או לא יכשיל חבירו בספק איסור ע"ז חזקת כשרות קלושה ויש בו חלוקי דינים וחילי דידי מדברי רבינו יונה בריש ברכות שכ' וז"ל וכן במוצאי שבת צריך ליזהר ג"כ שלא לעשות שום מלאכה עד שיראה ג' כוכבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ובע"ש ג"כ אם הוא יום מעונן יקבל אותו מבע"י מפני הספק וזה עיקר היראה ליזהר מהספיקות שלא לעשות המצות על דעת ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת ואמרינן דחטאת דנקא וכו' ואם מביא אשם על הספק כגון שהי' לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל צריך להביא מב' סלעים וכו' והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מעל הודאי אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים אדם החטא על לבו ודואג אם מתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישים על לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר עכ"ל וכן אמרו חכז"ל בברכות פ"ט על פ' ונגע לא יקרב באהליך שלא יבא מן הדרך וימצא אשתו ספק נדה כי מודאי אין צערו גדול כי יודע שלכך נוצר לקבל עליו עול מלכות שמים אבל בספק לבו נוקפו פן ואולי אינה נדה והגם שספק אסור מן התורה או מדרבנן ואסור לעבור ספק איסור ח"ו אבל עכ"פ נחשב לנגע באהלו אם אשתו ספק נדה והוא בא מן הדרך ומשתוקק אלי' וראיתי פי' זה על גמ' בברכות במפרש ונעלם ממני כעת לדעת מקומו איה (והבאתי ראי' מדמאי פ"ג מ"ג דבטבל לא גזרי' שלא יודיעהו ובדמאי גזרי' עיין תויו"ט וכן הבאתי ראי' מאיזהו נשך מרה"מ ומ"ל) ורמ"א ביו"ד בסי' קכ"ז כ' וז"ל ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו ודוקא בוודאי איסור כגון ניקר בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מן טהורים או איסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל עכ"ל עיין המקור בראשונים ובא"ח סי' תל"ז ובודאי ימצא ג"כ באנשים קלי דעת שתולין להקל אם יש צדדים רק חכז"ל שערו על הרוב שנשים דעתן קלות לרוב הגם שיש מועט צנועות אשר מדקדקין ומחמירין אעפ"כ אין לסמוך עלי' לומר שהיא מן המיעוט אבל באנשים שרוב מדקדקים אז אמרינן שנאמן זה האיש שאמר שבדק דאזלי' בתר רוב שאינם מקילים בדעתם הגם שיש צדדים להקל אבל אשה שרוצית להוציאה עצמה מן הרוב אינה נאמנת על עצמה כדי שיסמכו עליה אחרים ולא דמי לדברי ר"ן קדושין שע"א נאמן לכל הפחות לגרש דאין אדם חוטא ולא לו דשאני התם היא מוחזקת באשת איש והוא מברר שאצלו לא היתה אסורה מעולם דהוא קידש אותה ודומה לקצב שנאמן שחתיכה זו בחנות כשירה הגם שיש בחנות רוב טריפות עיין ר"ן חולין בסוגי' דרוב ובפנ"י בקו"א קדושין ובנב"י ח"ר א"ע סי' ס"ט וש"ש שמעתא ו' אבל אם הי' ספק איסור גם לפניו רק אומר בררתי וסלקתי האיסור או בררתי שלא הי' בו איסור כגון בדיקת חמץ או בדיקת תולעים וכדומה אז גם באנשים יש מיעוט שמקילין לתלות בספק רק דאזלינן בתר רוב ונאמן שהוא מן הרוב ומה שנאמן אחד שבא מארץ רחוקה לאמור על עצמו שהוא כהן הגם שרוב המחזיקים בתורה ובמצות המה ישראלים או לויים והוא אומר על עצמו שהוא מן המיעוט הוא ג"כ יען שאצלו לא הי' ספק מעולם שהוא יודע מנעוריו שהוא כהן ואין כאן המקום לברר רק לא יכולתי לעצור בעד קולמוסי עכ"פ הא ברור דנקל לחוש שמא מקול איש בספק איסור אבל אם נתחזק איסור מתחילה אז לא ימצא איש שמקיל מספק הן לעצמו הן לאחרים כמובן בעזה"י. ובזה אמרתי להצדיק דברי בדק הבית בשער א' שכתב האי דנקט רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אשגרת לישנא הוא בגמ' וסיים וז"ל וטעמא דמילתא דכל המצוין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין לפי שהדבר מפורסם הוא בישראל ואפי' אצל עמי הארץ שהנבילה אסורה וכן אבמה"ח ואין תקנה אלא בשחיטה הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אלא א"כ יודע ה' שחיטה ואלו דברים קלורין לעינים עכ"ל ורשב"א במ"ה צעק עליו (א) וז"ל מה שאמר שהכל יודעים שאין תקנה אלא בשחיטה האי נמי תקנה עבדי לה שהרי שחוטה לפניהם (ב) כ' וז"ל ועוד דאי משום נבלה ואבמה"ח כמ"ש וכי השחוטה על ידי ישראל שאינו יודע ה' שחיטה נבילה היא או חייבין עלי' משום אבמה"ח הרי שחוטה לפניך ואתה אומר שיש בה משום אבמה"ח אין אלו אלא דברי היתול גם משום נבילה ליכא ונראה שהוא עושה שחיטת מי שאינו מומחה כשחיטת נכרי וזו שגגה גדולה עכ"ל. ולפמ"ש אמרתי להצדיק דברי הרא"ה דנודע דמפרכסת מותרת מאבמה"ח דבישראל בשחיטה תלי' מילתא אבל לשאר דברים הרי היא כחיה ואם נתנבלה בשחיטה האוכל ממנה כזית בשר מבית טביחתה כשהיא מפרכסת אוכל אבמה"ח עיין חולין דף ל"ג וברמב"ם ובש"ע ובאחרונים ובמ"ל ולח"מ א"כ מי שהולך לשחוט הוא מקבל על עצמו להתיר ב' איסורים (א) איסור אבמה"ח כזית בעודו מפרכסת ואפי' שעומד עלי' עד שמת או שיש בו איסור אל תאכל על הדם עיין בתב"ש באריכות עכ"פ הוא מתיר בני מעיים דכמאן דמנח בדיקולא דמיא עי' בגמ' דאין מזמנין לנכרי על בני מעיים חוץ משום דליכא מידי אבל בנתנבלה יש בו איסור אבמה"ח כמובן (ב) איסור נבילה אשר בא אח"כ אחר שתצא נפשה על כל הבשר (ואפי' על בני מעיים עיין בגמ' מיתה עושה ניפול) אם לא הי' השחיטה כדת וכהלכה לא הוה שוחט אלא מנקב והוה נבלה שמטמאה כי לא נשחטה אלא מתה ע"י נקב ודו"ק. וא"כ חידש הרא"ה במקום שאדם מישראל יודע שהוא הולך לחתוך בצואר שתצא נפש וחיות הבהמה ואם הוא אינו יודע הלכות שחיטה ויקרה לו פסול הגם שחתך כל ב' סימנים אם לא הוה כדת שנקרא שחיטה הוה נחירה אז יצא מכשול מכח ב' חזקות איסור נבילה ואיסור אבמה"ח המה לכה"פ הבני מעיים ובמקום דאיתחזק שני אסורים לא יקרב איש להקל אם אינו יודע בנפשו שהוא מומחה כנלע"ד בעז"ה. ובזה אתרץ בשחיטה די אם אמרינן דמיעוט שאינם מומחים לא שכיחי ולא צריכים לומר דכל הקרב לשחיטה הוא מומחה דלו יהי' שיש מיעוטא דמיעוטא דלא הווין מומחין לא חיישינן על מיעוטא דמיעוטא דמי הוא שלא ידע כלל מעניני שחיטה דצריך לסלק חזקת איסור אבל בתפילין דסופר אינו הולך לסלק חזקת איסור אז יש חשש על מיעוט גדול דאינם בקיאין דלא ידעו כלל שצריך להיות הקלף מעובד לשמו ויש לומר סמוך מיעוט לחזקה ע"כ חדשו דנהפוך הוא הכל יודעים דצריך עיבוד לשמה והבדל גדול הוא דכל שוחט יודע עכ"פ שהולך לסלק חזקת איסור אבל סופר אין מסלק חזקת איסור כלל וכיון שאינו מומחה הולך וכותב כי לדעתו אין בזה עון אם לא ידרוש לאיזה תכלית נעבד העור והבן. (ד) וראיתי שיצא לדון על מה שהערותי לפי סברת נב"י דל"צ לברר אלא איסור ברור או היתר ברור ולא לעשות מהיתר ספק איסור והוא הדין כן ברוב הגם היכא דאיכא לברורי מבררינן וא"כ כאן דנסמוך על הרוב לענין כתיבה לשמה ה"ה דסמכינן לגמרי ומעלתו נ"י השיב וז"ל מה ענינו לכאן דאטו בשביל שלא נוכל לברר אודות חשש כתיבה שלא לשמה לא נצרך לברר ג"כ אודות חשש חסירות ויתירות הלא מפורש בר"ן וברמ"א יו"ד סי' א' סעיף ב' בשחט א' וליתא קמן למיבדקיה אף דסמכינן עליו לענין שאר חששות שבשחיטה משום רוב מצוין אצל שחיטה מומחים מ"מ מוטל לברורי אם נשחטו רוב הסימנים דכל מה שבידינו לברר צריך לברורי עכ"ל לא ידעתי איך העלים עין ממה שבארתי בד"ה ועוד דנב"י חידש זה רק אם ישאר עכ"פ ספק אבל אם יש שום אפשרות לברר איסור ברור צריך לברר וה"ה ברוב גם אם נברר מיעוט ישאר עוד רוב אחר אין צריך לברר יעו"ש וא"כ נכון שצריך לברר אולי ימצא שלא נשחטו רוב סימנים ויהי' איסור ברור ודו"ק. וגם העלים עין אשר רמזתי לו בקיצור בד"ה וזה הא דסומכים על הרוב לאמור רוב המצוין אצל שחיטה או רוב המצוין אצל ניקר גיד או רוב המצוין אצל מקואות מומחין הם היינו דווקא אם ראינו עכ"פ שעשה מעשה שחיטה היינו שנחתך רוב סימנים במקום שחיטה או שניקר הגיד בחתיכת ישראל מידע ידעו שנראה כאלו ניקר הגיד או שנמצאו קיבוץ מים הראוי להיות מקוה במקום שראוי להיות מקוה אז אמרינן רוב המצוין עשו מעשה שחיטה או עשו מעשה ניקר הגיד או עשו מעשה מקוה עשו כהוגן ובהכשר אבל אם אנו מסופקים אם הי' מצוי אצל שחיטה דדלמא לא נשחטו אלא חצי סימנים א"כ לא הי' מצוי אצל שחיטה אלא אצל נקב עיין רש"י חולין דף י"ט ע"ב בד"ה שחיטתו פסולה וז"ל ואע"ג דבמליקה כשירה התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוה מן המליקה והוה כשאר שוחט שניקב את הושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה עכ"ל א"כ טרם ששחט הרוב הוה רק ניקב הסימנים א"כ בוודאי צריכים לראות אם נחתכו הרוב סימנים במקום שחיטה דאל"כ לא נקרא דהוה מצוי אצל שחיטה נהפוך הוא המומחה סמך שלא יצא מכשול מתחת ידו דהא הניח מקום סימן מובהק לכל לדעת שלא שחט אלא הי' מנקב ומנבל (ויש לי בזה דברים בסי' כ"ה בדברי תב"ש ובפרמ"ג אבל אין פנאי להאריך פה) כאשר רמזתי בתשובתי בקצירת אומר. אך ראיתי שמעלתו נ"י השיג גם על מה שחדשתי סברא ישרה בעזה"י דעל חסירות ויתירות אשר ניכר לעינים יש לתלות ולומר שהמומחה סמך על זה שפרש רשת ללכוד בו הרמאי אבל בעיבוד דלא הניח מקום להכיר אז ממילא יש חזקה שלא הניח לצאת מת"י דבר שאינו מתוקן וכ' כ"ת נ"י וז"ל לפי דברי הדר"ג נ"י א"כ איך גונב דעת ומאנה את חבורו אונאה גמורה למכור בחזקת תפילין כשירים והוא יודע בעצמו שלא דיקדק בחסירות ויתירות ועוד הא גם לגבי ניקר אמרינן רוב מצויין מומחים אף שיהי' ניכר אם השאיר אחריו גיד או חלב ולא אמר שיעיינו אחריו ויכירוהו החלב והגיד הנשאר עכ"ל לא ידעתי למה לא עיין ברמב"ן בסוכה אשר רמזתי הכי אנו אומרים שהאיש אשר עשה התפילין הוא המוכר אותם אלא הוא כתב להתלמד או לאיזה תכלית אחר והניחם ולבסוף באו ליד מי שאינו מומחה והוא מוכר אותם יען שאינו מומחה ולא מכיר טעותם לא ידעתי איך שגה ברואה לחשוב שהוא בעצמו מכרן בעולם חס מלהזכיר א"כ עכ"ח אנו צריכין לחשוד אותו שרוצה לעבור על לפ"ע ולגרום ברכות לבטלה בכל יום והלא כל ישראל בחזקת כשרות אלא פשיטא הכותב הניח בכוונה סימנים שלא יטעה בו הוא בעצמו אם ירצה למכרם שיסתכל בו וימצא מפורש שהם פסולים ועכשיו נתגלגל הדבר או נאבדו או נגנבו או מת וירשו היורשים וכדומה (ועיין תוס' גיטין דף ס"ו דיבורא אמרי מעשה לא עבדי ודל"ב) ודו"ק. ומה שהקשה מניקר הגיד וחלב לק"מ דשם ניכר חתיכת ישראל כניקר הגיד והחלב אורחת עקלקלות ונראה כנוקר הגיד וחלב אבל בכ"ז המוצא את הבשר אינו מבין אם מנוקר היטב ועיין בגמ' פ' גיד הנשה חתיכת ישראל מידע ידוע ודו"ק (וכן מבואר ברשב"א חולין דף צ"ג יעו"ש). ועל מה שחדשתי בדברי הט"ז ותב"ש שדבר שיצא בחזקת היתר הוה חזקה מעלי' כמבואר ביו"ד סי' ח"י ה"ה כאן כבר נתחזקו הסת"ם שכתב הסופר בחזקת כשרות ומותרות לצאת בהם ולברך עליהם כ' מעלתו נ"י שגדולי אחרונים חלקו עליו וגם ספר גידולי הקדש הביא ראי' כנגדו ישמע דברי ספר הנ"ל לא ראיתי מעולם ולא ראינו איני ראי' אבל בחסדי ד' כבר הי' לי פלפול גדול עם ת"ח וחזקתי דבריו הקדושים כי דבריו אמתיים בעיני ובפרט אם אין נמצא ריעותא בגוף הדבר רק ע"א יחפוץ להוציא החפץ שנתחזק בהיתר בודאי אינו נאמן ודבר שפתים יהי' להאריך פה. וראיתי שיצא גם להפליא עלי על מה שחקרתי בד"ה ועלה בדעתו הגם דסופר אינו נאמן שכתב האזכרות שלא לשמו יען כיון שהוא מלומד בדינים הוא חבר לאותו דבר וחזקה שאין מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ואינו נאמן לעשות עצמו רשע שעשה דבר אשר הוא כנגד חזקת כשרות וחזקת אין אומן מרע אומנתו אבל אם אמר שלא ידע מעולם שזה איסור נאמן רק חזרתי בי כי הלא עשה מעשה שכתב ספרים תפילין ומזוזות והחזיק עצמו לסופר מומחה כמו רוב סופרים ואינו נאמן להוציא עצמו מן הרוב כמבואר והתפלא מעלתו נ"י בשתים הלא אני בעצמי הבאתי הש"ש כיון הוחזק הספר בכשרות אין ע"א נאמן להוציא מחזקתו וא"כ מה מקום לחלק אם אומר שהי' מזיד או שוגג ואטו יהי' פועל נאמן לומר נטמא טהרותיך או נתנסך יינך באופן שלא הי' בידו להרחיק הגוי או השרץ אטו יען שאין הפועל מזיד בדבר יהי' נאמן להוציא הטהרות והיין מחזקת כשרותם (ב) התפלא הלא מפורש יוצא במרדכי פ' התכלת וז"ל לפי' אחר יש לומר דנקט בהניזקין לומר אזכרות משום דלא משוה אינש נפשי' רשיעא ובאזכרות יכול לומר שכחתי לכותבו לשמן הרי להדי' דמה שלא האמינו לסופר בפ' הניזקין לומר אזכרות לא כתבתי לשמן היינו אפי' אומר שהי' שוגג עכ"ל מע'. ידע דלא ירד כלל למחשבותי ואבאר מעט באריכות בעז"ה כלל גדול הוא אין אומן מרע אומנתו וזה בכל אדם עד בכמה דברים סמכו חכז"ל אפי' על עכו"ם קפילא משום חזקה דאין אומן מרע אומנתו ומכ"ש אם הוא בר ישראל אשר סמכו עליו שהוא יהי' השומר והפועל בדבר אשר נוגע בו באיסור והיתר ואפי' על דיבור בלבד חקרו חזקה שע"ש יען כי סמך עליו והבטיחו לעשות לו ומכ"ש הוא בפועל ושומר שבא בשכרו לשמור בכל דבר הנוגע ליראת שמים מזה נולד חזקה חדשה אשר נקראת חזקה לפנינו שהוא בודאי עשה כדין וכדת חיוב שומר ופועל במלאכות ד' שקולע אל השערה ולא יחטא ואם אומר ברוב ימים שמעל בפקודתו אינו נאמן לעשות עצמו רשע רע לשמים ורע לבריות הגם שאומר בפה שפשע בפקודתו אינו נאמן כנגד כשרות שלא הי' החזיר החפץ לבעליו ולא הי' מודיע מיד וגם נגד חזקת אין אומן מרע אומנתו ועכשיו נעשה רשע ורצה להזיק לחבירו וכדומה. ומעתה אי בא שומר או פועל בטהרות ואומר שכחתי מלשמור מטומאה של שרץ או טמא מת או יאמר שכחתי שיש איסור בנגיעות טמא או בנגיעת גוי אינו נאמן והטעם מי שהוא שומר ופועל באיסור והיתר הוא צריך ליתן ללב שלא לשכח הדינים אשר נוגע בשמירתו וגם לא ישכח מלשמור כי זה הוא חיובו להיות עיניו פקוחות ולבו יהי' פתוח לכל אשר נוגע בנשמה ואם אמר שהתרשל בזה הוא עושה בעצמו רשע וגם מדבר נגד חזקת כשרות וחזקת אומן שאין מרע אומנתו כן הוא בסברא ישרה דאדם מועד לעולם להיות עיניו ולבו שם כל הימים באורח חיים למעלה ולמשכיל ודו"ק. וראי' ברורה לזה הבאתי מדברי תב"ש סי' א' ס"ק כ' שכ' וז"ל וגם מה שכתב ראי' מתשו' ר"ן דמקוה שמימיו מוחזקת להתמעט אין טובלין בו הכא נמי האדם בחזקת שוכח זה נמי אינו ראי' דא"כ איך אוכלים בישרא ניחוש דהשוחט שכח והאיך סומכין על סתם עדים ואפי' על מעשה דנעשה זה יותר מס' שנה כמבואר בח"מ סי' כ"ח ואפי' אם נעשה חשוד אח"כ אמרינן השתא דאיתרע אלא דחזקה על אדם שנותן לב בדבר שהנשמה תלוי בו ולולי שהי' נותן לב וידע בבירור לא הי' אומר וה"נ גבי שחיטה אי חיישי' שסבור שיודע והוא אינו יודע א"כ גבי כל שוחט ליחש להכי אלא אמרינן מסתמא יהב לבו וחוזר על למודו ומגרס גריסא אצלו וה"נ בשוחט זה אמרינן השתא הוא דאיתרע שלא חזר על למודו ושכח עכ"ל הרי דבר ברור שיראת ד' פועל כל זאת שלא ישכח א"כ גם זה נכנס בחזקת סופר שחוזר על למודו וגם יהי' נזהר בשעה שכותב את השם בס"ת לקדש אותו ואם אומר שלא עשה כן אמר נגד חזקת כשרות ונגד חזקת אומן כדברי ש"ש ואעפ"כ יפה אמר שעכ"פ באומר שוכח אינו עושה עצמו רשע כמו בשאר ס"ת שצ"ל שכתב בפי' שלא לשמן ודו"ק והי' בדעתי להביא עוד ראי' מגמ' נדה דף ט"ו ובב"י סי' קצ"ד דלכ"ע אי טבילה בזמנה מצוה מותר לבוא עלי' ולא צריך לשאלה דמסתמא לא שכחה אבל שם נאמנת עכ"פ אם אמרה שכחה במיגו דהיא נדה אבל למחרת אינה נאמנת דהיתה נדה. אך כ"ז אם מודה שידע רק טוען ששכח אינו נאמן שחזקת אומן ופועל שחוזר על למודו ופוקד אשר עליו לעשות אבל אם טוען עשיתי הכל כאשר למדתי רק הייתי שכוח מעיקרא מעולם לא נודע לי דין זה א"כ עוקר חזקת הספר כמו בהג"מ שעוקר חזקת א"א ויהי' נאמן לכן חדשתי יען דהכניס עצמו בחזקת סופרים מומחים אינו נאמן להוציא עצמו מרוב והבן בדברי בעזה"י. (ה) ועל מה שהוספתי להביא דברי רמב"ן שמפורש שיש לומר דלצעורי אומר כן וא"כ מלמדים את העם שלא יאמינו לו כי מדבר כן לצער את חבירו ולא לתלות שעושה דרך תשובה כי כן ראוי ללמוד את העם כדי שלא לפסול ספרים תפילין ומזוזות יעו"ש שלא כתבתי ללמוד לבעלים שלא יאמינו לו אלא כתבתי ללמוד את העם הב"ד יגידו שהעם לא יחמירו להאמין לו ומעלתו נ"י כ' וז"ל אם הבעלים מאמינים בלבם בכל גווני נאמן עיין תוס' קדושין דף ס"ו ובש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ו וא"כ אף שהבעל הס"ת אינו מאמין לו אסור לעלות לס"ת הוא ולברך עליו עכ"ל בעיניו וראה שלא דייק בדברי שאמרתי ללמוד את העם ועיין בהגהות הגאון ר' ברוך פרענקיל שם שהביא דר"ת כ' בפי' דלא כהש"ך וגם הי' לו לטייל ארוכות מי הגיד לו זה לדבר ברור זה הוא המצאתי כתוב בב"י סי' קכ"ז ורוב הפוסקים חולקים עליו ויעיין במרן חת"ס יו"ד סי' קכ"א דחקר דיהי' כע"א בהכחשה דרק הוה כנוגע בדבר וגם הוא כתב דרוב הפוסקים חולקים שמותר לכ"ע ודו"ק. ולולא דמסתפינא אמרתי דכאן בס"ת תפילין אשר בכל יום יהי' ברכה לבטלה וביטל מ"ע אם הבעה"ב מכחישו ומברך על האי ס"ת ותפילין הוה הבעלים כע"א דעלמא המכחישו דאל"כ יהי' איסור עולם כל ימי היות ס"ת ותפילין וחזקה על כל איש מישראל אם הי' לו ספק בלבו הי' מאמין לו כדי שלא יברך ברכה לבטלה ויבטל ממצות דחזקה דניחא לי' לאינש לעשות מצוה בממונו (עיין במעשר בבכורות ועיין ברא"ש נדרים בסוגיא דטמאה אני לך) ודל"ב. וגם לא אעלים דחקרתי פ"א דנאמנות ע"א צריך להיות עפ"י דבורו אבל אם הבעלים מאמינים לו כבי תרי דתלי' גם בנאמנות אשר יאמינו לו הוה רק שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ולא דיהי' נחשב לנו שהוא באמת האיסור שאומר דבכ"מ שנאמן ע"א אפי' בלי שהעולם רוצים להאמינו אז הוא נאמן שהחתיכה אסורה בעצם באותו שם איסור שאומר ואמרי' האיסור בע"א יוחזק ואם התרו בו אח"כ לוקין עליו כנודע מירושלמי ורמב"ם אבל אם אינו נאמן רק מכח שנותנים לו נאמנות א"כ נאסרו מכח שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ואין לוקין אח"כ עליו אפי' אם הותרו בו והוא דבר עמוק וגדול בעז"ה ואכ"מ להאריך. ומה שהתפלא מעלתו נ"י על שאמרתי ללמוד העם שלא יאמינו לו דזה לא נאמר רק התם שהי' לחוש שירגילו להקניט לחבירו ע"כ אמרו ללמוד כן שלא יהי' רגילים לעשות כן אבל בנ"ד לא שייך לומר כן ע"כ דיבורו הגם שלא ביאר למה לא שייך כאן לגדור גדר סתמא חשב דמהיכי תיתי לחוש שיהי' רגיל סופר לפסול תפילין או ספרים ובפרט אזכרות להביאם לפסול ע"י שיהי' קודר אותם יפה העיר ובכ"ז נ"ל פשוט שמותר ללמוד דעת העם שאינם מחויבים להאמין לסופר שלא ידע הדין אם החזיק עצמו ברוב העוסקים בתפילין מומחים הם ואפי' אם ימצאו אנשים אשר מאמינים לסופר שיש עי"כ תיקן לספר שיעבור סופר אחר הקולמוס לקדש את השם דהא בהשם שנתקדש מותר להעביר הקולמוס פעם שני להתקדש כאשר ביאר הנב"י ח"ר בא"ח סי' א' ראי' מתשובת הרא"ש יעו"ש והגם אם לא נתקדש בתחילה הוה כעג"כ ספק בדין אי הוה כתב הגם שכתב הראשון לא הי' לשמה וכתב השני הוה לשמה כמבואר בא"ע סי' קל"א ובמג"א סי' ל"ג עכ"פ הוה ב' ספיקות דלמא משקר הסופר ואת"ל דלא משקר דלמא כעג"כ נחשב לכתב אם מוסיף עכשיו לשמו ובודאי מותר אח"כ להורות לעם שלא יאמינו לו דאולי כתב שני הוה כתב וכשר הס"ת ובפרט בקריאה שהיא דרבנן חוץ מזכר ופרה (ידעתי שהדבר צריך בירור ולא מנעתי לפתוח בכח דהתירא ואי"ה אדבר בה) ודו"ק. ואשר העיר דבש"ס איירי בכל אזכרות שייך שדיבר כן להקניטו אבל בנידן שם אחד שנקל לתקן איך שייך לומר להקניטו אומר כן עכ"ד דבר זה אינו כלל מי שיש לו ספר חדש מצער עצמו להקדיר שם אזכרה וליתן מטלית עליו יהי' נכתב השם צער גדול הוא לו ועוד עי"ז מקניט לחבירו על כל הספר כיון שנפל בהא מי יודע מה יולד יום בעתיד וגם מה שנשאר במכוסה אין לך צער גדול מזה ודו"ק כל זאת הודעתי למעלתו נ"י להצדיק דברי תל"י וגם הוספתי הערות רבות ובהשאלה לא אשיב כעת כי ראיתי שצריך עיונא רבה אחרי אשר הודיע לי מהסופר דברי בורות וברצות ד' אשיב כפי אשר יחנני ד'. הד"ש הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה